שָׂאֵנִי, הַמַּסָּע, בַּדֶּרֶךְ בָּאתִי בָּהּ.
אֶל הַיָּמִים הִלְבַּנּוּ אֶת פְּנֵיהֶם.
לָאֲדָמָה, עַרְבִּי אֶל זְרִיחָתָהּ יְכַל.
הוֹבִילֵנִי, הַמַּסָּע.
הַבַּיִת פֹּה. תְּנָה-לִי, חֲלוֹם נִרְעָשׁ,
וְרָבַצְתִּי לְרַגְלֵי “חֲצוֹת”, לִבָּהּ פָּצוּעַ.
אֶפְרֹץ עִם אַבָּא מַרְגּוֹעַ רְחוֹבוֹת
וְעִם עֵדָה אֵין שְׁנָת-לָהּ “שְׁמַע קוֹלֵנוּ” אֲשַׁוֵּעַ – –
אֵין בְּלִבִּי, אָבִי, עָלֶיךָ, שֶׁהַכֹּל מִמְּךָ לִי,
וְאַךְ אַחַת חָמַסְתָּ מִלֵּילִי: שַׁלְוָה מְעָט.
יָדְעוּ כָּל חֲצוֹתֶיךָ עַל מַה תִּדֹּד שְׁנָתָן
וְעַל מָה הִגְלוּ הַיֶּלֶד – –
מְאֹד יָדְעוּ. וּמִפִּיהֶן שָׁמַע הַיֶּלֶד לֹא-שָׁאַל:
“בְּכֵה, אַתָּה תִּגְדַּל, לִבְכּוֹת תֹּאמַר – וְלֹא תּוּכָל”.
שָׂאֵנִי, הַמַּסָּע, אֶל רְחוֹבוֹת תָּפְסוּ כַּדּוּר-חַמָּה
בַּהֲמוֹנוֹת יָדַיִם שְׁלוּחוֹת מִכֶּלֶא וּמַרְתֵּף.
קוֹלָם הוֹלֵךְ כַּתֹּף, כַּחֲצוֹצְרָה וְכַשּׁוֹפָר.
הוֹבִילֵנִי, הַמַּסָּע.
הוּא בָּא הַקּוֹל, הוּא בָּא עַד פֶּתַח בֵּית-הַכְּנֶסֶת.
הוּא מִתְנַגֵן פֹּה כְּכִנּוֹר קָדוּם בְּמַנְגִּינַת “אַחֲרִית יָמִים”
בֵּין מִנְחָה לְמַעֲרִיב נֵצֵאָה, נְעָרִים, לַקְּרָב
(מִשְׂחָק הוּא לָנוּ? בְּרִית?) בְּשִׁיר-הַמַּהְפֵּכָה – –
הָיוּ מִלִּים לַ“מַּרְסֶלֵיזָה” – מֶרְחַקִּים.
הָיוּ מִלִּים לָהּ – תְּהוֹמוֹת וּרְקִיעִים.
הַלֵּב אָמַר שִׁירָה. צָהַל לָרֹן וְלֹא שָׁאַל.
בִּכְחוֹל הָעֶרֶב דִּמְדֵּם הַמֵּצַח הַלָּבָן – –
הַלֵּב צָהַל, וְאָח אָז סָח לַיֶּלֶד לֹא-שָׁאַל:
“רַנֵּן, אַתָּה תִּגְדַּל, לָשִׁיר תֹּאמַר – וְלֹא תּוּכָל”.
שָׂאֵנִי, הַמַּסָּע, אֶל עַרְבִית אַחַת. גְּבוֹהָה בָּעַרְבִיּוֹת.
נְבוֹכָה מֵחֲלוֹם. מְפֻתָּלָה מִסִּמְטָאוֹת.
עוֹלָה הִיא בְּאֵין-שֵׁמַע בְּמַעֲלֵה הָ“אוֹסְטְרַבְּרָמָה”.
הוֹבִילֵנִי, הַמַּסָּע.
הַשֶּׁלֶג מְרַקֵּד רִקּוּד שֶׁל צְחוֹר כֹּה רְקִיעִי.
הַמִּדְרָכוֹת – עַל בִּרְכֵּיהֶן. צַיְלָנִיּוֹת, יִרְאוֹת-שָׁמַיִם.
רוֹאוֹת הֵן אֶת “הָאֵם”, אֶת הַקְּדוֹשָׁה,
וְהָרְחוֹב, כַּשַּׁחַק, נוֹגֵהַּ וְגֹוֵעַ – –
הָהּ, מַה נָּפַל? נִנְעֶצֶת חֶרֶב בְּגַבִּי
אוֹ רַק מֶבָּט כָּזֶה; מָה רָעַדְתְּ, עַרְבִיתִי?
זֶה עֵין-הַחֹרֶף בִּי תַּבִּיט מִצְּחוֹר-רִקּוּד,
וְאַחַת תְּפִלָּה עֲלוֹת הִמְרִיאָה – וַתִּצְנַח – –
עַרְבִית אַחַת! וְהִיא גִלְּתָה לַנַּעַר כִּי שָׁאַל:
“אַתָּה גָדַלְתָּ, שָׁאוֹל תִּשְׁאַל – וּלְהָשִׁיב הֵן לֹא תּוּכָל”.
שָׂאֵנִי, הַמַּסָּע, לְשַׁבְּתוֹתַי וּלְמוֹעֲדָי.
לַיְּעָרוֹת וְלֶהָרִים סָבִיב לָהּ לְעִירִי.
שָׁם שַׁרְנוּ, חֲלוּצִים, בִּכְנֻפְיָה “הַלְלוּיָה”.
הוֹבִילֵנִי, הַמַּסָּע.
לַכְּפָר. טוֹבָה בִּקְתָּה צוֹפָה אֶל הַקָּמָה חֻלִּין כֻּלָּהּ
מִבֵּית-חוֹמָה שֶׁל אָב-וָאֵם רוֹגְעֵי-שַׁבָּת.
הָיָה תַּבְלִין בְּפַת-קִבָּר שֶׁל אִכָּרִים
וּ“זְמִירוֹת” הִנְעִים חָלָב רוֹעֵף מֵעֲטִינִים.
וּבַיַּעַר אֳרָנִים הִטִּיפוּ שְׂרָף – תּוֹרָה לָן חֲדָשָׁה
וְהַרְרֵי-הַנֶּשֶׁר אִמְּצוּנוּ וְגִדְּלוּנוּ.
לָעוּף, לָעוּף מִפֹּה! כִּי כָּל מִבְטָח הוּא הַר-פְּרָצִים
וּבַמַּרְגּוֹעַ – גַּעַשׁ-לַבָּה
לָעוּף! – וְהֵד עָנָה לַקּוֹל אֲשֶׁר שָׁאַל:
“לָעוּף! גָּדַלְנוּ – וְלָלֶכֶת לֹא נוּכָל”.
אֲהָהּ, אֵיכָה לִטְּפוּ אֶתְכֶן עֵינֵינוּ,
בְּקָתוֹת צִדְקָנִיּוֹת, טוֹבוֹת-לֵבָב!
אֵיכָה דָבַקְנוּ כֹּה בָּכֶם, תְּמִימֵי-הָעַיִן,
הָרֵי פּוֹנָר!
לַמֶּרְחַקִּים שָׁלַחְנוּ מֶבָּטֵינוּ-מְרַגְּלִים
וְלֹא רָאִינוּ: עַל קְבָרוֹת נִשְׁבֹּת אֶת שַׁבַּתֵּנוּ.
רַבַּת יָדַעְנוּ, אַךְ לֹא זֶה אֹרַח-נְצָחִים שֶׁלְּהָרִים:
רְאוֹת כָּל תּוֹעֵבָה – וְלֹא לָנוּעַ!
אַתֶּם עֲמַדְתֶּם, הָרֵי פּוֹנָר, עִמְדוּ! עֲמֹדוּ!
הַרְבֵּה נָפַל פֹּה מִן הָעָם. וְגַם הָאֵם, הָאֲחָיוֹת – –
מֶבָּט אֶחָד עוֹד נֶאֱחָז בַּסְּבָךְ שֶׁבַּמִּדְרוֹן
וְנִיעַ הַשְׂפָתַיִם טֶרֶם-קֵץ יָנוּד עוֹד פֹּה.
אַתֶּם עֲמַדְתֶּם! – אַל לִי דָבָר תַּגִּידוּ. וְלֹא אֶשְׁאַל.
גָּדַלְתִּי, וְגָדַל שִׁבְרִי עִמִּי מִקַּלֶּלְכֶם: “אַל טָל!”
תש"ה
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.