שָׂאֵנִי, הַמַּסָּע, בַּדֶּרֶךְ בָּאתִי בָּהּ.

אֶל הַיָּמִים הִלְבַּנּוּ אֶת פְּנֵיהֶם.

לָאֲדָמָה, עַרְבִּי אֶל זְרִיחָתָהּ יְכַל.

הוֹבִילֵנִי, הַמַּסָּע.

הַבַּיִת פֹּה. תְּנָה-לִי, חֲלוֹם נִרְעָשׁ,

וְרָבַצְתִּי לְרַגְלֵי “חֲצוֹת”, לִבָּהּ פָּצוּעַ.

אֶפְרֹץ עִם אַבָּא מַרְגּוֹעַ רְחוֹבוֹת

וְעִם עֵדָה אֵין שְׁנָת-לָהּ “שְׁמַע קוֹלֵנוּ” אֲשַׁוֵּעַ – –

אֵין בְּלִבִּי, אָבִי, עָלֶיךָ, שֶׁהַכֹּל מִמְּךָ לִי,

וְאַךְ אַחַת חָמַסְתָּ מִלֵּילִי: שַׁלְוָה מְעָט.

יָדְעוּ כָּל חֲצוֹתֶיךָ עַל מַה תִּדֹּד שְׁנָתָן

וְעַל מָה הִגְלוּ הַיֶּלֶד – –

מְאֹד יָדְעוּ. וּמִפִּיהֶן שָׁמַע הַיֶּלֶד לֹא-שָׁאַל:

“בְּכֵה, אַתָּה תִּגְדַּל, לִבְכּוֹת תֹּאמַר – וְלֹא תּוּכָל”.

שָׂאֵנִי, הַמַּסָּע, אֶל רְחוֹבוֹת תָּפְסוּ כַּדּוּר-חַמָּה

בַּהֲמוֹנוֹת יָדַיִם שְׁלוּחוֹת מִכֶּלֶא וּמַרְתֵּף.

קוֹלָם הוֹלֵךְ כַּתֹּף, כַּחֲצוֹצְרָה וְכַשּׁוֹפָר.

הוֹבִילֵנִי, הַמַּסָּע.

הוּא בָּא הַקּוֹל, הוּא בָּא עַד פֶּתַח בֵּית-הַכְּנֶסֶת.

הוּא מִתְנַגֵן פֹּה כְּכִנּוֹר קָדוּם בְּמַנְגִּינַת “אַחֲרִית יָמִים”

בֵּין מִנְחָה לְמַעֲרִיב נֵצֵאָה, נְעָרִים, לַקְּרָב

(מִשְׂחָק הוּא לָנוּ? בְּרִית?) בְּשִׁיר-הַמַּהְפֵּכָה – –

הָיוּ מִלִּים לַ“מַּרְסֶלֵיזָה” – מֶרְחַקִּים.

הָיוּ מִלִּים לָהּ – תְּהוֹמוֹת וּרְקִיעִים.

הַלֵּב אָמַר שִׁירָה. צָהַל לָרֹן וְלֹא שָׁאַל.

בִּכְחוֹל הָעֶרֶב דִּמְדֵּם הַמֵּצַח הַלָּבָן – –

הַלֵּב צָהַל, וְאָח אָז סָח לַיֶּלֶד לֹא-שָׁאַל:

“רַנֵּן, אַתָּה תִּגְדַּל, לָשִׁיר תֹּאמַר – וְלֹא תּוּכָל”.

שָׂאֵנִי, הַמַּסָּע, אֶל עַרְבִית אַחַת. גְּבוֹהָה בָּעַרְבִיּוֹת.

נְבוֹכָה מֵחֲלוֹם. מְפֻתָּלָה מִסִּמְטָאוֹת.

עוֹלָה הִיא בְּאֵין-שֵׁמַע בְּמַעֲלֵה הָ“אוֹסְטְרַבְּרָמָה”.

הוֹבִילֵנִי, הַמַּסָּע.

הַשֶּׁלֶג מְרַקֵּד רִקּוּד שֶׁל צְחוֹר כֹּה רְקִיעִי.

הַמִּדְרָכוֹת – עַל בִּרְכֵּיהֶן. צַיְלָנִיּוֹת, יִרְאוֹת-שָׁמַיִם.

רוֹאוֹת הֵן אֶת “הָאֵם”, אֶת הַקְּדוֹשָׁה,

וְהָרְחוֹב, כַּשַּׁחַק, נוֹגֵהַּ וְגֹוֵעַ – –

הָהּ, מַה נָּפַל? נִנְעֶצֶת חֶרֶב בְּגַבִּי

אוֹ רַק מֶבָּט כָּזֶה; מָה רָעַדְתְּ, עַרְבִיתִי?

זֶה עֵין-הַחֹרֶף בִּי תַּבִּיט מִצְּחוֹר-רִקּוּד,

וְאַחַת תְּפִלָּה עֲלוֹת הִמְרִיאָה – וַתִּצְנַח – –

עַרְבִית אַחַת! וְהִיא גִלְּתָה לַנַּעַר כִּי שָׁאַל:

“אַתָּה גָדַלְתָּ, שָׁאוֹל תִּשְׁאַל – וּלְהָשִׁיב הֵן לֹא תּוּכָל”.

שָׂאֵנִי, הַמַּסָּע, לְשַׁבְּתוֹתַי וּלְמוֹעֲדָי.

לַיְּעָרוֹת וְלֶהָרִים סָבִיב לָהּ לְעִירִי.

שָׁם שַׁרְנוּ, חֲלוּצִים, בִּכְנֻפְיָה “הַלְלוּיָה”.

הוֹבִילֵנִי, הַמַּסָּע.

לַכְּפָר. טוֹבָה בִּקְתָּה צוֹפָה אֶל הַקָּמָה חֻלִּין כֻּלָּהּ

מִבֵּית-חוֹמָה שֶׁל אָב-וָאֵם רוֹגְעֵי-שַׁבָּת.

הָיָה תַּבְלִין בְּפַת-קִבָּר שֶׁל אִכָּרִים

וּ“זְמִירוֹת” הִנְעִים חָלָב רוֹעֵף מֵעֲטִינִים.

וּבַיַּעַר אֳרָנִים הִטִּיפוּ שְׂרָף – תּוֹרָה לָן חֲדָשָׁה

וְהַרְרֵי-הַנֶּשֶׁר אִמְּצוּנוּ וְגִדְּלוּנוּ.

לָעוּף, לָעוּף מִפֹּה! כִּי כָּל מִבְטָח הוּא הַר-פְּרָצִים

וּבַמַּרְגּוֹעַ – גַּעַשׁ-לַבָּה

לָעוּף! – וְהֵד עָנָה לַקּוֹל אֲשֶׁר שָׁאַל:

“לָעוּף! גָּדַלְנוּ – וְלָלֶכֶת לֹא נוּכָל”.

אֲהָהּ, אֵיכָה לִטְּפוּ אֶתְכֶן עֵינֵינוּ,

בְּקָתוֹת צִדְקָנִיּוֹת, טוֹבוֹת-לֵבָב!

אֵיכָה דָבַקְנוּ כֹּה בָּכֶם, תְּמִימֵי-הָעַיִן,

הָרֵי פּוֹנָר!

לַמֶּרְחַקִּים שָׁלַחְנוּ מֶבָּטֵינוּ-מְרַגְּלִים

וְלֹא רָאִינוּ: עַל קְבָרוֹת נִשְׁבֹּת אֶת שַׁבַּתֵּנוּ.

רַבַּת יָדַעְנוּ, אַךְ לֹא זֶה אֹרַח-נְצָחִים שֶׁלְּהָרִים:

רְאוֹת כָּל תּוֹעֵבָה – וְלֹא לָנוּעַ!

אַתֶּם עֲמַדְתֶּם, הָרֵי פּוֹנָר, עִמְדוּ! עֲמֹדוּ!

הַרְבֵּה נָפַל פֹּה מִן הָעָם. וְגַם הָאֵם, הָאֲחָיוֹת – –

מֶבָּט אֶחָד עוֹד נֶאֱחָז בַּסְּבָךְ שֶׁבַּמִּדְרוֹן

וְנִיעַ הַשְׂפָתַיִם טֶרֶם-קֵץ יָנוּד עוֹד פֹּה.

אַתֶּם עֲמַדְתֶּם! – אַל לִי דָבָר תַּגִּידוּ. וְלֹא אֶשְׁאַל.

גָּדַלְתִּי, וְגָדַל שִׁבְרִי עִמִּי מִקַּלֶּלְכֶם: “אַל טָל!”

תש"ה