כבר הייתי רוצה לשבת מחר
בחדר שלי קטן וצר בירושלים,
לפני תנ"ך, ספרי לימוד,
מלון עברי, נייר, עפרון.
יאנוש קורצ’אק
"חֶדֶר קָטָן מִי יִתֵּן לִי בְּעִיר-הַשָּׁלוֹם.
נְיָר שֶׁמַּלְבִּין, עִפָּרוֹן".
הַמּוֹרֶה הַזָּקֵן מְבַקֵּשׁ, וּמוֹסִיף:
“חֶפְצִי אַחֲרוֹן”.
כֵּן, עוֹד מִשְׁאָלָה לוֹ, וְהִיא בַּיְשָׁנִית
כַּיְלָדִים שֶׁאָהַב וְכַטָּף:
סֵפֶר – מִלִּים עִבְרִיּוֹת בּוֹ כֻּלָּן נִפְגָּשׁוֹת,
וְהוּא גֶשֶׁר-אוֹר מֵאָלֶ“ף לְתָ”ו.
בְּפִי הַגְּדוֹלִים הוּא נִקְרָא כְּדַרְכָּם: הַמִּלּוֹן;
מְשַׁעְמֵם – יְלָדִים יֵשׁ פּוֹסְקִים אֶת פְּסוּקָם.
אַךְ זֶה סֵפֶר פִּקֵּחַ, הַכֹּל הוּא זוֹכֵר –
מִכָּל הַדּוֹרוֹת הוּא לָמַד וַיֶּחְכָּם.
הַמּוֹרֶה הַזָּקֵן הִתְבַּיֵּשׁ… וּבִקֵּשׁ –
וְהוּא אַךְ לָתֵת וּלְהוֹסִיף הֵן הִסְכִּין.
אוּלַי הוּא אָמַר גַּם לָשׁוּב הֱיוֹת יֶלֶד –
מִזֶּה הוּא שָׁתַק. כִּי חָכַם וְהִזְקִין.
הַמּוֹרֶה, הַמּוֹרֶה, אוֹמְרִים, כִּי הָלַךְ.
עִם כָּל הַיְלָדִים הוּא הָלַךְ. כֵּן, כֵּן.
הַמְסַפֵּר הוּא לָהֶם? מָה אַגָּדָה תְּסֻפַּר עוֹד?
אוּלַי הוּא יוֹדֵעַ, הַמּוֹרֶה הַזָּקֵן.
– – עֲצוּב-עַיִן הַחֶדֶר בְּעִיר-הַשָּׁלוֹם.
בּוֹכֶה עִפָּרוֹן עַל צַוְּארֵי הַנְּיָר. יְתוֹמִים.
הֵם יוֹדְעִים: לֹא יָשׁוּב הַמּוֹרֶה, לֹא יָבוֹא.
וְאוּלַי הוּא יַבִּיט אֲלֵיהֶם מִמְּרוֹמִים?
אַךְ אַתֶּן, הַמִּלִּים, צְאוּ מִן הַסֵּפֶר.
פִּשְׁטוּ בַּדְּרָכִים, שַׁאֲלוּ-נָא כָּל תֵּל. – –
עִצְרוּ נָא, מִלִּים עִבְרִיּוֹת, עֲמֹדְנָה:
לַמּוֹרֶה הַזָּקֵן אַתֶּן קֶבֶר יִשְׂרָאֵל.
תש"ה