יוֹם בּוֹ הֶחְלַטְתְּ, גְּדוֹלָתִי, לָבוֹא, לִהְיוֹת –
פָּרְחוּ הַחַרְצִיּוֹת.
מֵאָז זֶה מִנְהָגוֹ: בַּזֹּךְ וּבַלָּבָן,
בָאֲגַרְטֵל וּבַגִּנָּה, מַגִּיעַ הַחֶשְׁוָן.
גָּדְלוּ, יָפוּ צְעָדַיִךְ בַּחֶשְׁוָנִים,
וּכְבָר אַרְנָק בּוֹגֵר לָךְ לִכְתֵפֵךְ – וְעִנְיָנִים.
לִבְנַת חֻלְצָה וָגֶרֶב, וּכְחוֹל הַחֲצָאִית –
יְשַׂחֲקוּ-נָא הַצְּבָעִים בִּמְשׁוּבָה צִבְעִית.
וְלָךְ, בְּמוֹ יָדֵךְ, נוֹתְנָה אַתְּ מְגִּלָּה שֶׁל עַצְמָאוּת.
וּמַה עֵינַי תִּרְאֶינָה? – לָךְ כְּבָר “נְקֻדַּת-רְאוּת”.
וּבְכָל הַהֲמֻלּוֹת, בְּהִנָּגֵר מַרְאוֹת מִכְּלִי אֶל כְּלִי –
אַתְּ הִסְתַּכְּלִי בַּחִלּוּפִין וּבַתְּמוּרוֹת, אַל תֶּחְדְּלִי!