מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ויהי בונה עיר

מאת: אברהם שמואל שטיין

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: אל"ף; תשי"ט

סוגה:

שפת מקור: עברית

מציפורני הבולשת בעיראק לאור יהודה


המעברה – אמנם תחום ארעי וחלוף היא, מבחינה היסטורית, בנופה של ישראל, אבל היא גם בית-יוצר ראשוני לרבבות במשך שנים. ואילו נדרשתי להשיב לשאלה: מהו קו הייחוד של ישראל, הייתי אומר – הקליטה הרוחנית והתרבותית, הכרוכה בייסורים, בחדווה, בעיצוב דמות אדם חדש.

אנו הוותיקים, שראינו בגידולם ובצמיחתם של ערים ומושבות, יישובים ומשקים – תחום זה של המעברה כמו נשמט מהיקף ראייתנו ותחושתנו יום-יום. ואולם, דיינו אם נצא לאור יהודה, הוא גוש המעברות סָקִיָה, חירִיָה, כפר עָנָא, המונה כי"ג אלף נפש בסמוך לתל-אביב-רבתי מזה, וליישובים של רווחה ועושר כסביון וגני-יהודה מזה, כדי להציץ פנימה לעולם גדול ומיוחד-לא-מיוחד זה, שאין אנו רואים אלא את פחוניו וצריפיו בנסיעותינו ברחבי הארץ…

פעולת הקליטה והבנייה והסעד של מנגנוני המדינה, אין ערוך לחשיבותה, אולם טעונה היא השלמה בדרך המגע האישי, הישיר – מצריף לצריף, ממשפחה למשפחה, מילד לילד – דרך “ההליכה לעם” נוסח מהפכניהָ של רוסיה ומשכיליה במאה הי"ט, הרצוף אהבה לעם והזורע אמון וקוצרוֹ. לא פילנטרוֹפיה רוחנית, כי אם שליחות אנושית ולאומית במיטבם של מושגים אלה. על כן לא ייפלא, שההסתדרות באור יהודה היא היא יסוד המסד לחיי המעברה והיא ארוגה בכל רקמותיה.

בשביל הרחב אתה נכנס לתחום המעברות הללו, ולפניך – ה“מרכז”: חנויות ושירותים ומוסדות ומפעלים, רובם בבניינים של ממש, יציבים וגדולים. וסביבם, בעורפם – ה“הינטרלאנד” של מאות הצריפים (יורשיהם של הפחונים, יורשיהם של הבדוֹנים) הרבוצים במישור, בהם שוכן וחי את חייו עַם רב, עולי מזרח רובם – ורובם עולי הגולה הקדומה, זו בָּבֶל “שעל נהר כבר”, פאר מרכזי התורה בישראל בעבר. וכאן, במרכז, גם בניין הקולנוע ובית ההסתדרות, וכמובן, בית הקפה, שגם בו שוקקים חיי ציבור ליד השש-בש והמשקאות… ונוער רב אתה פוגש כאן, שמחת נעורים בפנים ואור בעיניים. פה ופה רפתות, ערוגות. ואולם, אור יהודה היא קריה עובדת, וכל שאינו מוגבל בכושר-עבודה, או “מקרה סוציאלי”, עובד, הרוב הגדול בתעשייה, המיעוט בעבודות-דחק. ועל כל צעד ושעל ניכר: על אף הארעי שבהוויית המעברה נתקשרו האנשים למקום, לאיזור – וכאן עיירה חדשה, תקינה. שנים חלפו, שנים של היסוסים ביחס לגורל המקום, שנים ללא כביש וללא תאורה, שנים של ריטוּן ועזיבות, – ואולם, אור יהודה יוצא לאִטו למרחב, לבנייה ולפיתוח, לחיי חברה ותרבות, ובזכות פעולה רבת מסירות, מתמדת, שקודה ונאמנה, המצטרפת מאלפי פריטים וסעיפים, מבוקר ועד ערב – ובמרכזה האדם הנותן חייו על תקומתו של המקום וקידום היישוב, הלוא הוא מרדכי בן פורת, בשר מבשרו ודם מדמו…

*

עיר הולדתו בגדאד. הבכור לאביו, שהיה בעל חנות לחומרי בניין. מן השכונה היהודית העתיק האב מגוריו לשכונה חדשה, מעורבת, בצפון העיר, בקרבת מקום לחנותו. אווירת הבית רווּייה מסורת ואהבת ארץ ישראל, על אף הרחוב המוסלמי הקנאי – לאומני. ואם ההורים אנוסים להסתגל, לוותר, להתעלם לא אחת מחוֹרפיהם, הרי הבנים אינם משלימים, תחושת הכבוד האנושי והלאומי חיה בהם וזקיפות קומתם לא שחה. ואהבה מלהטת זו לחירות, למולדת, מוצאת לעצמה אפיקים וביטויים שונים – למן “מחתרת הילדים” ועד ל“החלוץ”. הנה, דרך דוגמה, מחליט בית-הספר התיכון להעביר את הלימודים למסגד, וכתוצאה מכך – להוציא את כל תלמידיו היהודים. מרדכי, ועמו עוד שניים מהתלמידים, מתייצבים במשלחת לפני הקהילה, מוחים נגד הגזירה (בלימוד הקוראן לא השתתף מזמן). מילדותו מתחשל האופי, מילדותו נתון הוא במערכה נגד חרפת הנֵכר והשפלתו, מילדותו הוא ספג-רָווה את החיוּת שבאה לשנים על ביטוייה הנועז והלוחם במעשי ישע והצלה שקבעו בגורלה של יהדות בָּבֶל כולה.

בדרך כך נמשכו הנעורים של הבחור העירני והפעלתן, עד לפרוץ ההתקוממות של ראשיד עלי, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, המלוּוה פרעות ביהודים. אז נתרחש הדבר שהיה כפצע שותת-דם בגופה של המשפחה, ואשר החיש את עלייתה לארץ. בימי הדמים נזדמנה האם לגיטו, ואספסוף מוּסת עט עליה לשוחטה חיים. בדרך נס ניצלה. קצין צבא עיראקי חילצהּ מההמון הפרוע, שבזז, אגב, את חנות הוריו שעליה היה קיומה. למותר להכביר מילים על הדכדוך והאימה שירדו על משפחת קזאז.

לא קלה, כמובן, הדרך לעלייה והיא רצופה מכשולים. השלטונות דרשו להשאיר במדינה שני ילדים כבני ערובה. סוף סוף הגיעה האם דרך חָבּניָה לארץ ישראל בדרכון שהוכן בשבילה על ידי “החלוץ”, וחזרה ועמה רשיונות-עלייה לבני המשפחה. ובבגדאד נשאר, לפי דרישת “החלוץ”, מרדכי לבדו.

חייו ופעילותו, על רוב, במחתרת, במרתפים, בהסתתרות מעין הבולשת. במרתף הוא נשבע אמונים ל’הגנה', לאור שני נרות דלוקים וליד שני אקדחים… שיחות, נשפים, לימוד עברית, אימונים בנשק – אלה עיסוקיו. ואין צריך לומר, שהוא מקיים קשרים עם החיילים היהודים, אנשי הבריגדה העברית אשר במסגרת הצבא הבריטי, שהם לו עידוד ובשׂורה ומקור גאווה ואמונה.

משתכפו הרדיפות והעיקוב אחריו העיק והחניק, והבולשת ביקשה להציל מפיו כיצד יצאו בני משפחתו, החליט שהגיעה שעתו לעלות. יחד עם קבוצה בת חמישה חברים הוא מבריח גבולות, ואגב כך בוחן ומפלס דרך חדשה לבריחה. תלאות דרך, הלשנות, חרדות. לינה על גגות בית כנסת. והלילה האחרון – קבוצה בת שבעים נפש (את הילדים נושאים על כתפיים) עושה עם ערב את הצעד האחרון משיעבוד לחירות, ובבוקר מוצאת את עצמה בתחומי כפר גלעדי. וגם כאן, למרבה הצער, יש להיזהר מציידי המעפילים הבריטים. ויצויין: בכפר גלעדי מצויים באותה שעה שני אחיו הצעירים של מרדכי, שסודרו בו באמצעות עליית הנוער, אך הוא אין הוא יודע על כך – ולא פגשם… ואך ריגשת הפגישה הראשונה מפעמת את לִבו עד היום.

*

ושוב בבית הורים, בפרבר של תל-אביב. המצב החומרי דחוק. הילדים נחלצים לעזרה בעבודתם – ולבו של מרדכי נצבט בקרבו. גם סמכותו של האב, שהיה בבגדאד מפרנס המשפחה בכבוד, נתרופפה. וגם הוא עצמו, חֶרף חפצו, אין בידו לעזור בהרבה. שכן, הוא נתבע מיד לתפקידים שונים דחופים, והוא עצמו עושה מאמצים רבים להתערות בארץ, בעבודה, בלשון. הוא עובד במחנות הצבא הבריטי בדרום הארץ ומשתלם (מעתיק ספרים שלמים ולומד מהם…), אולם עד מהרה הוא נדרש לתפקידי מגן. ישראל שחורי המנוח שולחוֹ ל’הגנה' כמדריך, ובה הוא מתמיד, לאחר שעבר קורס מפקדי כיתות. והוא נשלח ישר לחזית – לשכונת התקוה המותקפת, לחולון, עולה בהתמדה בדרגה, מצטיין בעמידה נועזה, בחירוף נפש, בהקרבה, בהקפדה (וכינויו “היֶקה מבגדאד”). לימים הוא נשלח לקורס קצינים ראשון של צה“ל, בו השתתפו נציגי כל החילות של צה”ל הרך לימים, ומכאן הוא נשלח להדרכת מעפילי קפריסין. ויחד עמם הוא עומד בטבילת האש החמורה, הגורלית, בשדות לטרון, שרָוותה מדמם של ניצולי מחנות ההשמד באירופה ושל בני עדות המזרח: “משבעה עשר מפקדים חזרנו חמישה” – מעיר הוא.

גם בימים אלה אין הוא מסיח דעתו מעתיד המשפחה. טִרחה רבה משקיע הוא בהעברתה להתיישבות – וללא הצלחה. המשפחה מרובת הילדים, ואין משקים שׂשׂים לקולטה. הוא גם טורח בהקמת אירגון להתיישבות, לזכר חללי גדודו – ומניח, לאחר שִחרורו, את המשך הטיפול בידי אחיו, אף הוא חייל בגדוד זה. ובינתיים, בעקבות המלחמה, נמנית משפחתו עם מפוני יפו, “מתגוררת” ליד חדר מדרגות בתל-אביב, עד שהועברה – לאחר כיבוש שיך מוניס – לדירת מגורים. וכל אותם ימים וחודשים, שאין למודדם ולשוקלם במידות מקובלות, הוא נקרע בין החובה למולדת, לצה"ל, לתפקידים, לבין חובתו להורים ולמשפחה…

*

לא יצא זמן רב ומרדכי נדרש למילוי תפקיד חדש, שאור של קידוש השם זרוע עליו. מעיראק מגיעות בשורות איוב – מאסרים, עינויים, רדיפות וצימאון עלייה. קיבוץ יהודי כבן-ערובה בידי זדים. ואין הוא מהסס ויוצא בשליחות המוסד לעלייה ב'. קודם לכן הוא ניפרד מעל בחירת לבו, העתידה להיות אשתו, שהכירהּ בחולון, בעמדות, רבקה לבית גפני (וניבסקי) – משפחת עמלים שעלתה מביאליסטוק בימי העלייה השלישית.

עתה נפתחת פעולה רבת גבורה, במחתרת, של הצלת יהודים והעלאתם בכל הדרכים האפשריות. עבודת קודש זו עושה הוא באימוץ כל כוחות גופו ונפשו, והוא גם נושא באחריות להגנה על החיים בשעת חירום – ועוד לא הגיעה השעה לגילוי כל הפרטים. ועם זאת, מקיים הוא קשר עם ראשי הקהילה, המשמשים כגשר לשלטונות לאחר שהוא מגלה להם את האמת על שליחותו. שִמעה של הפעולה המעונפת והמתמדת מגיע עד לבית הנבחרים, ונשמעים שם דיבורים על “כנופיות ציוניות” הפועלות בעיראק שמאז 1948 שורר בה ובגבולותיה משטר צבאי. ואולם, מרדכי טרם ידע, כי השעה הגדולה עודה לפניו.

ושעה זו הגיעה, במפתיע, עם החלטתה של ממשלת עיראק להתיר יציאתם של יהודים. הפרק הגדול של שיבת בָּבֶל נפרש בכל רוממות גדולתו הנעלה והטראגית; בקצב סוער, בהקרבה עילאית. הוקמה חברת-אווירונים מיוחדים – שבה נטל חלק גדול חבר הכנסת שלמה הלל. יזמה, מעוף, דמיון, כוחות ומאמצים לאין שיעור הושקעו במבצע שתוכנו בשמו “מבצע עזרא ונחמיה”, והוא כאֶפּוס רב-מתח ורב-הישגים. בזכותה של הפעולה הנעשית בהתנדבות על ידי פעילים מקומיים שחירפו את נפשם עולים לארץ, מאפריל 1950 ועד 1951 – 116 אלף נפש – רבבה מפּרס!

ושוב מבחינים השלטונות בפעילותם של השליחים מהארץ, וסופם שהם כולאים גם את מרדכי. גם קודם לכן ידע, לא אחת, טעם מאסר ותמיד נחלץ. מכות, עינויים, שיניים שבורות, תלייה מערב עד צהרי יום המחרת על רגל אחת ושתי ידיים. “לפחות, שתקלל אותי” – זועק רב המענים. אך הוא שותק, ואינו מגלה דבר על שולחיו ושליחותו וחבריו. בקשיים רבים ובדרך נס הוא מתחמק מהכלא. ברחבי עיראק מחפשים אחריו. העיתונות זועקת חמס. בזחילה הוא מגיע לשדה התעופה, בחשיכה, נאחז בחבל ששולשל אליו – ובנסי נסים ניצל.

אודותיו כתבה אישיות רמת מעלה במדינה, “שפעולתו יצרה אגדה ברחבי העולם היהודי וביחוד בין אלה שהודות לפעולתו נצלו מגלות בָּבֶל”…

– “עם ישראל חייב לו ולחבריו אשר קמו לנו בדור הזה – כבוד ותודה”…

ושוב דורכות רגליו על אדמת ישראל, יוצא לטיול לאירופה (מתנת המוסד לעלייה) עם רעייתו; משלים לימודיו בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בשדה מדעי המדינה, ולאחר מילוי תפקידים אחדים בשירות המדינה, הוא זונק בכל להטו ומרצו לכור-ההיתוך של קליטת העלייה, כיושב ראש מועצת אור-יהודה.

אין להתעלם מהישגיה והתקדמותה של אור יהודה במשך שלוש השנים האחרונות, שנקנו בייסורים ובמסירות לאין שיעור. עיניו המשוּקדות של מרדכי, שדוק של חרדה ואי-שקט מכסה אותן, הבעת החומרה והעומס הרובצים על כתפיו הצעירות, ההתמדה הרצופה, המתמדת של הפעלתנות “הבולעת” כל שעה מזמנו וכל קורטוב של מרצו וכושרו – עדות נאמנה הן לייעוּד הגדול שהוא נושא בו. וביחוד, מאז נקבע תיכנון המקום, שהביא עמו לסלילת כביש והתחלת בנייה וקביעת תאורה ויסוד מרכזים להכשרה מקצועית ובניית מוסדות ציבור וחינוך, מועדונים לנוער (3300 ילד במקום, כן ירבו!) וטיפול להתקנת ביוב ושאר מפעלים. חלומו הגדול – הקמת בית העם, שיהיה מרכז לפעולות תרבות ובידור וישא את שמם של חללי ההעפלה מעיראק, שאור יהודה הוא גדול מרכזיה בארץ. וראש לכל, הדאגה להעלאת היחיד והציבור, להתערותו בארץ והפעלתו בחיי המקום, והטיפול בנוער ובילדים. חלק ניכר מהתקציב קודש הוא לענייני החינוך. ויש כבר סטודנטים ובוגרי בתי הספר היסודיים המשתלמים במוסדות תיכוניים למיניהם, ועשרות שזכו בסטיפנדיות. ומתנדבים מטעם ההסתדרות הפוקדים את הצריפים הצנועים בערבים ועושים לעקירת הבערות ומפעילים חוגים לריקודי-עם, לחלילים, לספורט ולטיולים, להקה דרמטית ועוד ועוד. עד מה מטפחים הם כל ניצוץ של כישרון בציור, בפיסול וכו'. ושאיפתם גם לקליטת משפחות עולים מאירופה, לקידום מיזוג הגלויות הלכה למעשה.

ועם כל אלה אין מרדכי מרוצה, לפי שעוד רבים הצללים… בעיית המוגבלים בכושר עבודתם ומקרי הסעד מכאיבה וטעונה פתרון בדרך של הקמת מפעלי מלאכה קלה במקום, ועוד חסרים כבישים פנימיים ונטיעות וגן ציבורי להרבות נוי וצל, ויש להעמיק התודעה הישראלית של המבוגרים ולשקוד על העלאת רמת בתי הספר במקום וכו' – וכל אלה במיעוט אמצעים וכוחות.

*

יישוב חדש צומח ועולה לעינינו, קרית עמלים ויוצרים, ועמו עולים ומתעלים בני בָּבֶל, ועליות מזרח אחרות, נצמחים בתוך המדינה והחיים החדשים ועמם נוער רב, ברוך כשרונות, עירני ופעלתני. מכאן תיסלל הדרך למיזוג הגלויות והעדות כאומה אחת, מתוך החיים והפעולה וההתקדמות, ולאו דוקא בדרך העסקנוּת וההִתנצחוּת. ודומה, שחייו של בן פורת ופועלו הם דוגמה חותכת לדרך זו, והם מצטרפים מאלפי נימין של יוזמה ודמיון יוצר וחירוף-נפש-ואהבה.

שכן, עשייתו זו של מרדכי בן פורת היא המשך לפועל חייו החלוצי האנושי, שראשיתו בסימטאות בגדאד והמשכו במעברות אור יהודה, ומשמעותה חישוף אור אדם ואור גאולה.

אברהם שמואל שטיין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אברהם שמואל שטיין
יצירה בהפתעה
רקע

חתן וכלה

מאת יצחק ליבוש פרץ (מחזות)

חתונה באמצע הדרך, בכפר

חדר קטן, מטה אחת, שני כסאות ושולחן, על השולחן מנורה, מבעד החלון נראים שמים מאָדמים, בצאת הצפירה.

שתי שושבינות מובילות את הכלה החדרה, הדלת נסגרת מאחריהן.

השושבינה האחת: עתה, אחותי…

הכלה: היה לא תהיה!

השושבינה השניה: כן, כן… כנהוג בישׂראל…

הכלה: הרפינה!

השושבינה האחת: עלמה שוטה… הלא אחרות מתקנאות בך… כלי יקר כזה… למדן מופלג!

השושבינה השניה: ואביך אמר, כי אם תמרי את פינו, נקרא לו ואז יבוא בעצמו…

הכלה ( רוקעת ברגליה ): הרפינה, או – – –

השושבינה הראשונה ( אל השניה ): הרפי מן המשוגעת… ( מוליכה את רעותה הצדה ) מה לנו ולצרה הזאת… כעץ כן פריו!…

השושבינה השניה: הלא אביה הוא בעל-בית מיושב, עשיר ותקיף בדעתו…

השושבינה הראשונה: אבל אמה… את הגיהנום ראה בחייה… היא לא חדלה אף רגע מבכי…

הכלה ( שמעה פתאום, בעינים דולקות ): לכנה, לכנה מזה, כרגע!… שם אמי הקדושה אַל יפקד פה! לכנה!

שתי השושבינות ( נסוגות אחור ): מטורפת! ( יוצאות ).

(הדלת נפתחת שנית, החדרה נהדף החתן)

החתן (מתבונן כה וכה. בראותו את הכלה בלבושיה, מתפלא ופותח את פיו בתמיה…חפץ לשוב אל הדלת ולקרוא).

הכלה: שוטה, בוא הנה! אל תקרא לאיש… דבר-סתר לי אליך…

החתן ( בחפזון ): אחרי כן, אחרי כן!…

הכלה: לא, יקירי, עתה!

החתן: מה זאת? אַת תמשלי בי?

הכלה: אך היום, יקירי… אך היום… מחר תהיה אתה הבעל ואני…

החתן ( בצחוק ): ואַת אשת איש… אך מהרי נא!

הכלה: אבל שב נא…

החתן: ואַת?

הכלה: גם אני אשב…

החתן: על-יד שולחן אחר?…

הכלה: אך היום, יקירי, אך היום…

החתן: ומחר?

הכלה: ומחר כאשר ייטב בעיניך… הלא אתה תהיה הבעל…

החתן: דעי לך, איפוא, כי אך פעם אחת אשׂא פניך!

הכלה: תודה… ( צוחקת מרה ).

החתן ( ברוגז ): ומה אַת צוחקת, משוגעת?…

הכלה ( מתאפקת ): יען… יען כי שכחתי את שמך, חתן.

החתן: חא, חא, חא! זכרון של חתול! שמי… שמי… עליך לזכור את שמי!

הכלה: שלומיאל?

החתן: לא!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.