מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

עם פּרוץ מלחמת העולם: במסיבת אנשי־בטחון, 8 בספטמבר 1939

מאת: דוד בן־גוריון

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

מהדורה שנייה; [תל אביב]: מפלגת פועלי א"י; תש"י

סוגה:

שפת מקור: עברית

שלושה שלבים

– – – עברנו שלושה שלבּים. התאריך של השלב הראשון הוא 19 באפריל 1936, כשפּרצו המהומות ביפו; של השלב השני – 17 במאי 1939, כשנתפּרסם „הספר הלבן“; השלישי התחיל אך זה כשבוע ימים, בשלושה לספּטמבר, כשאנגליה הכריזה מלחמה על היטלר.

התאריכים האלה אינם אלא פוֹרמליים, כי לאמיתו של דבר יש למצוא ראשיתו של מאורע היסטורי חשוב זמן־מה, רב או מעט, לפני התגלוּתוֹ והתבלטותו הפומבית. כך, למשל, יש למצוא את מקור המהומות הממושכות בארץ לא בסכסוך הדמים, שפרץ ביפו ב־19 לאפריל 1936, אלא בסכסוך חבש־איטליה בסתיו 1935, שהביא לידי מתיחוּת פּוֹליטית כללית במזרח הקרוב. המדיניות של „הספר הלבן“ לא נתחדשה ב־17 למאי ש.ז., אלא הרבה לפני כן, בסוף 1937 או בתחילת 1938, והמלחמה שהוכרזה בשלושה לספּטמבר, ראשיתה נעוצה בכיבוש צ’כוסלובקיה על־ידי היטלר, ואולי עוד בכיבוש אוֹסטריה או חדירת הצבא הגרמני לחבל־הריין.

את שלושת התאריכים האלה אין להבין, כאילו שני השלבים הראשונים חלפו ועברו מן העולם. המהומות שפרצו באפריל 1936 לא פסקו עדיין, ואין להגיד בביטחה שיפָּסקו מהר. גם „הספר הלבן“ לא חוּסל עם הכרזת המלחמה, אם־כי לפי שעה הועמד בצל. והמלחמה – עדיין אנו עומדים בראשיתה, ואין יודע כמה תימשך ומה יהיה היקפה.


פרשת ההתגוננות

עם פרוץ המהומות ראינו חובה לעצמנו ולישוב להשתמש אפילו באסון הזה לשם כיבושים חדשים. תפקידו של המצביא ומדינאי הוא להפוך כל כשלון למנוף של תגבורת חדשה. וראינו אפשרות של כיבושים משקיים ומדיניים תוך כדי המהומות ובעקבות המהומות, ובראש־וראשונה בנין נמל יהודי והקמת כוח יהודי בארץ.

וידענו, שאין דברים אלה קלים, וביחוד הדבר האחרון: זיוּן היהודים. אין דבר זה עולה בקו המסורת האנגלית בארץ. בכל הפרעות שנתחוללו בארץ מדי פעם בפעם – בשנת 1920, 1921, 1929, 1933 – סירבה הממשלה לזיין את היהודים, אם־כי ידעה והודתה, שהיהודים הם הנתקפים. הממשלה טענה, שזיוּן היהודים גופו עלול ללבּות את המרד הערבי ולגרום לשפיכוּת־דמים יתירה. ולא רק הפּקידוּת בארץ, שאינה אוהבת אותנו ביותר, אמרה כך. כמה מידידינו הטובים בלונדון אף הם היו סבורים, שיש סכנה בזיון חלק אחד מהתושבים נגד החלק השני.

אולם לא השלמנו עם עמדה זו, ובראשית המהומות ידענו, שאין זו חזרה על מאורעות 1921 ו־1929, אלא אנו עומדים הפעם בפני התגוששות חמורה, ומן ההכרח שתינתן לנו אפשרות להתגוננות אפקטיבית; מהימים הראשונים למהומות חתרנו לקראת יצירת כוח מזוין רב־משקל – ומאמצינו הוכתרו בהצלחה, אם־כי לא מיד ולא בבת־אחת. וכיום יש לנו יותר מעשרים אלף בחורים יהודים, המוסמכים מטעם הממשלה לשאת נשק, אם־כי לא לכולם כבר ניתן הנשק. זה למעלה מאלף ושלוש מאות שנה, מזמן התקוממות היהודים נגד ביצנץ בברית עם הפּרסים תחת מנהיגותו של בנימין מטבריה, לא היה בארצנו כוח יהודי מזוין כזה, שישנו עכשיו.

ודבר זה לא היה קל. בלי עזרת הצבא הבריטי ובלי רכישת אמוּנוֹ של הצבא הבריטי, לא היינו עושים את החיל הזה. האנגלים אינם פועלים לפי צרכינו. אסור לשכוח אמת פשוטה זו אף לרגע אחד.

השלטון האנגלי אינו נמצא בארץ למען עשות שליחותנו אנו, ואין ביכלתנו לכוף אותו לעשות את רצוננו. ואילו לא היינו מסוגלים להוכיח לאנגלים, וקודם־כל לצבא האנגלי בארץ, שלא רק אנו זקוּקים לנשק, אלא גם ראויים לו, לא היינו משיגים את אשר השגנו. ולהיות ראוי לנשק פירושו גם לדעת להשתמש בו, במקום ובשעה שיש צורך והכרח להשתמש בו – וגם לדעת להימנע מכל שימוש לרע בנשק, זאת אומרת, לא להשתמש בנשק במקום ובשעה שאין להשתמש בו.

ארץ זו היא, לצערנו, במת התגוששות ותחרות מדינית של שני עמים: יהוּדים וערבים. השליטים בארץ הם אנגלים, והאפשרות לזיוננו היתה מוּתנית ביכלתנו להוכיח במעשים, שאנו יודעים להשתמש בנשק כראוי ויודעים גם להימנע מהשתמש בו לרעה. היה ברור, שהממשלה לא תתן בידינו נשק למען נעשה שפטים בערבים – אלא למען נגן על עצמנו ונילחם בטירור ובטירוריסטים בלבד. ורק הימנעותנו משפיכת דמי־נקִיים היא שהכשירה את זיון היהודים, ויחד עם גילוי העוז המוסרי והגופני רכשה לנו את אמונו של הצבא הבריטי בארץ.

המלאכה הזאת עוד לא הושלמה. עוד לא הגענו לכוח שאנו זקוקים, ראויים ומוכשרים לו. מה שיש לנו אינו אלא התחלה. והתחלה זו לא היתה באה ולא תתרחב – בלי כפיפות למרוּת ולאחריוּת ציוֹנית.

החשבּוֹן ההיסטוֹרי

ליהודים בארץ יתכנו דרכים שונות: חוסר־אונים, כניעה, השלמה, התרפּסות, נשיקת השבט, או שחצנוּת, חיקוי דרכי הטירוריסטים הערבים; או – שיטות הנאצים: התעללות והתעמרות בחלש, טירור פנימי וחיצוני, מעשי בריונוּת מוּפקרת. כל הדרכים האלה פסוּלוֹת מבחינה ציונית. הדרך הציונית אומרת: היהודים הם מטרה לעצמם, ככל אומה אחרת, והם מתיחסים לכל עם אחר בכבוד ובהבנה מתוך הכרת שויון וערך עצמי. את המעשה אשר אנחנו עושים בארץ אנו עושים תמיד, מתוך ראית האוֹפק ההיסטורי הרחב ומתוך ראית החשבון ההיסטורי הממצה, גם חשבוננו עם המטרה הסופית שלנו וגם חשבוננו עם העולם הסובב אותנו, מקרוב ומרחוק. אין אומה שוכנת בדד, אפילו אומה כבירה כאומה האנגלית, קל וחומר אומה קטנה כאומתנו. גם כשתהיה לנו מדינה סוברנית בתחומי ארץ־ישראל ההיסטורית תהיה לנו זיקה מתמדת עם העולם הסובב אותנו, עם ארצות המזרח הקרוב, עם האימפּריה הבריטית, עם אירופה ועם אמריקה.

ועלינו לכוון מעשינו לפי חשבון היסטורי זה. אי־אפשר לדרוש זאת מכל יחיד. היחיד נתון למניעים אישיים וזמניים, ודרושה משום כך רשוּת לאומית, העושה את החשבון הגדול בכל שעה ובכל זמן והמכוונת את פעולות הציבור לפי הצרכים והיחסים ההיסטוריים. רשוּת ומרוּת זו דרושה בכל שטחי פעולתנו בארץ, ויותר מכל בשטח זה של זיוּן – השטח הקשה, המסובך ביותר ביחסינו עם הערבים ועם השלטונות האנגלים בארץ.

דברים אלה אולי יסבירו לכם את העֶמדה בשאלת האיחוד עם חוגים, העומדים מחוץ למסגרת ההסתדרות הציונית. כל יהודי חייב וכל יהודי זכאי להשתתף בהגנת הישוב ובכוח המזוין של העם היהודי, אולם בתנאי אחד: שיהיה כפוף למרוּת לאומית, למרוּת ציונית. כי רק במרוּת זו יש הערובה לכיווּן הרצוי והמוכרח בפעולת ההגנה העצמית. רק מרות זו תבטיח את השימוש הנאות בכוח – ברגע ששימוש זה מוצדק ומחויב־המציאות – ותמנע את השימוש לרע בכוח בכל תנאי ובכל שעה.

אין לבדוק בדעותיו של יהודי, אדוק או חפשי, של מפלגה זו או אחרת – כל מוכשר ומוכן לעמוד במערכת הישוב והעם יֵרָצֶה, ובלבד שיקבל על עצמו, בלי סייג ובלי תנאי, את מרות העם, שעד היות מדינה עברית בארץ פירושה מרות ההסתדרות הציונית.

גם בהשלטת המרות הלאומית, הציונית, לא היתה הצלחתנו מלאה. לא הצלחנו למנוע לגמרי פעולות נפרדות ומזיקות, כשם שלא הצלחנו עדיין להקים כוח־הגנה בשיעור מספיק. אולם כבשנו כיבוש רב: הוקם כוח יהודי, חיל־נוטרים לסוגיו וליחידותיו, המונה למעלה מעשרים אלף איש, והחיל הזה רכש לא במעט את אמון הצבא הבריטי, אמון בכשרונו, ביכלתו ובנאמנותו. לא עשינו את החיל הזה בהתרפסות ובכניעה. אין זו דרכנו. אין זו גם הדרך לרכוש אמונו של הצבא הבריטי ושל העם הבריטי. רכשנו את אשר רכשנו על־ידי גילוי רצון בל־יחת, כשרון מעשה, הכרה עצמית, עוז רוח ונאמנות. נאמנות לתפקיד שאנו מקבלים על עצמנו, נאמנות לעצמנו ונאמנות להתחייבויותינו כלפי אחרים, נאמנות לקואופּרציה ולשותפים שלנו. המפעל שלנו והטיפוס האנושי שלנו עוררו כבוד ואמון – והוקם חיל־נוטרים.

במערכה נגד „הספר הלבן“

עם פרסום „הספר הלבן“ היה ברור: במרכז ענינינו עומדת ההתנגדות למדיניות החדשה. לא התנגדות לאנגליה ולאנגלים, אלא למדיניות של הממשלה החדשה. וצרכי התנגדות זו וציווּייה קודמים לכל. היה ברור, כמובן, שאנו ממשיכים בפעולתנו בארץ – ויהי מה, העליה נמשכת ותתרחב, ההתישבות והבנין יתמידו ויגברו, והמאמץ החלוצי לא יֵרָתע מפני כל מפריע ומכשול; המדיניות החדשה נדחית על־ידינו ואף יהודי אחד אינו נותן ידו לה ואינו משלים אתה בשום אופן. אולם לא די בהתנגדות, בדחיה ובאי־השלמה. עלינו להיות נכונים להגן במלוא הכוח שלנו על זכויותינו היסודיות: עליה, התישבות, הגנה עצמית וקוממיות, כלומר – אי־שעבוד לערבים.

עדיין לא הגיעה השעה לספּר את פרשת היאבקותנו המדיניות „הספר הלבן“. „הספר הלבן“ לא ירד עדיין מעל הפרק, לא נתבטל תקפו. תהיה זו קלות־דעת מסוּכּנת, אם התנועה תחשוב כך. הגורם, שהוליד את „הספר הלבן“, לא עבר מן העולם. הערבים קיימים ומדינות־ערב עומדות על המשמר. בלונדון יושבים צירי מצרים, עיראק, וסעודיה. בקהיר, בבגדד ובג’ידה נמצאים צירים בריטיים – ויש מגע מתמיד. מושלי־ערב ישגיחו בלי־ספק על כך, שאנגליה לא תסטה מהמדיניות של „הספר הלבן“ ולא תתכחש להבטחות, שנתנה למדינות הערביות על שינוי מדיניותה הארצישראלית. גם מחברי „הספר הלבן“ עוד קיימים ויושבים על יד ההגה. משרד המושבות מתנהל גם עתה על ידי מקדונלד. אין הוא חבר בקבינט־המלחמה, אבל עניני המושבות ובתוכם עניני ארץ־ישראל הם בידו, והוא לא שינה טעמו אף כמלוא הנימה. להיפך, הוא שומר בהקפדה רבה על ה"קו“ שלו. ועוד אין אנו רשאים להתפרק מנשקנו המוסרי, ועלינו להיות מוכנים ומזומנים, כמו עד עכשיו, לעמוד בשער – אם יהיה צורך בכך.

אולם פרק היאבקותנו הקצרה שבין פרסום „הספר הלבן“ ובין הכרזת המלחמה הוא מאלף. העליה גברה, ההתישבות התרחבה, בניגוד להוראות „הספר הלבן“ ובניגוד לרצונה של הממשלה – ועל אף נסיונותיה לעכב, בלי רשות הממשלה הוקמו בצפון ובדרום, במזרח ובמערב, נקודות חדשות, ברובן על הגבולות, ותחומי ארץ־ישראל העברית הורחבו בזמן קצר, כאשר לא הורחבו אף פעם מקודם בתקופה כה קצרה.

ולמען מנוע כל אשליה וטעות יש להוסיף: לא היתה מחשבה, ש„הספר הלבן“ ומדיניותו יעברו מן העולם ובמהרה – גם אם ההתנגדות מצדנו תהיה אמיצה וקשה ורבת־קרבנות. מדיניות „הספר הלבן“ הטילה עלינו היאָבקות קשה וממושכת, והיינו מחויבים להיות נכונים לעמוד במערכה חמורה לא שבוע, לא חודש, אלא שנים; ואם „הספר הלבן“ יהיה אקטואלי שוב – נדע את אשר לפנינו. כאן לא יתּכנוּ כל פשרות וּויתוּרים ולא תצויר כל רתיעה קצרת־רוח.

על סף מלחמת העולם

ובשלושה לספּטמבר התחיל הפרק השלישי. לפי־שעה אין זה אלא סף־המלחמה. למעשה נטושה מלחמה רק בין שתי מדינות: פולין וגרמניה, ומלחמה זו – יש לחשוש – לא תארך הרבה: פולין עומדת להיכּבש במהרה. ואילו להלכה יש מלחמה בין ארבע מדינות: אנגליה, צרפת, פולין מצד אחד וגרמניה מצד שני. התארך מלחמה זו? התתרחב? קשה לנבא עתידות. יש ארבעה סימני־שאלה גדולים: איטליה, רוסיה, תורכיה, אמריקה. הישתתפו כל אלה, אחדוֹת מהן, או אחת מהן, במלחמה – וכיצד? בשאלות אלו תלוי גורל המלחמה, ואולי גורל העולם.

הכרזת המלחמה לא שינתה באופן פורמלי את מעמדנו. „הספר הלבן“ קיים, אולם עם הכרזת המלחמה נשתנו הנסיבות הפוליטיות. ובנסיבות חדשות משתנים הערכות ויחסים. נפתחה עכשיו האפשרות באנגליה לשינוי חיובי בהערכת הכוח היהודי ולשינוי חיובי ביחס לכוח היהודי.

כניעת אנגליה לטירור הערבי

„הספר הלבן“ הוא פרי מציאות מסוימת: פרי הכניעה הבריטית לטירור בארץ ובעולם. לא רק הטירור הערבי והתמיכה שטירור זה קיבל בארצות הערביות השכנות, אלא גם משטר האלָמות של ציר רומא־ברלין, שממנו ינק הטירור הערבי את כוחו והשפעתו הפוליטית, גרמו למדיניות של „הספר הלבן“. בלי ציר רומא־ברלין לא היו המהומות בארץ נמשכות זמן כה רב ומקבלות היקף כה רחב. למהומות היו, כמובן, גם מניעים מקומיים, אבל בלי היטלר ומוסוליני לא היו עוצרות כוח לעמוד זמן כה רב ולהתפשט במידה כזו. השלטון הנאצי והפאשיסטי הספיקו לכנופיות הערביות ולמנהיגיהן גם כסף, גם מדריכים וגם נשק. יתר על כן: ציר רומא־ברלין יצר את הרקע המדיני והפסיכולוגי, שרק על יסודו נתאפשרו מהומות ממושכות אלו. ציר רומא־ברלין העניק לטירור הערבי משקל פוליטי, כשם שציר רומא־ברלין הפחית את משקלם וכוחם הפוליטי של היהודים. השיטה הפוליטית של ציר זה היתה שנטז' ואלָמות, והערבים השתמשו בשיטה זו והסתמכו בשנטז' שלהם על כוחו של הציר ואהדתו לכל מי שמתגרה באנגליה (ובצרפת). „הספר הלבן“ לא היה אלא מהדורה חדשה של מינכן. במינכן הוסגרו הצ’כים, ב„ספר הלבן“ – היהודים. שניהם נפלו קרבן לחולשתה של אנגליה (וצרפת) בפני התקפת הציר.

נסיונות ה„השלָמה“ של צ’מברלין לא הצליחו – ואנגליה נאלצה להכריז מלחמה על היטלר. שינוי הערכים במדיניות האנגלית בעולם עלול להביא גם שינויים במדיניות הארצישראלית, כי בעולם החדש, שבו אנו עומדים למחרת הכרזת המלחמה, משתנים היחסים וההערכות.

שינוי זה יובן, אם נעמוד על ההבדל שבין הכוח היהודי לכוח הערבי. כוח הערבים מבחינה אנגלית הוא בעיקר – ביכלתם להרע, להזיק, לעסוק בשנטז' וטירור, לסכסך ע"י סוכנים איטלקים ונאצים. מבחינה זו כוח היהודים הוא אפס. אין אנו יכולים להתקשר עם היטלר ומוסוליני, ואין אנו מסוגלים לגרום לאנגליה דאגות רציניות במזרח הקרוב. מבחינת הכוח השלילי יפה כוח הערבים מכוחנו־אנו; הכוח שלנו הוא חיובי, כוח להועיל. אנו כוח יוצר ובונה; אנו מקוממים הריסות ארץ, יוצרים נכסים משקיים ותרבותיים, כוחנו בברכה של מפעלנו, בערכו האנושי והתרבותי, והעזרה שלנו יכולה להיות חיובית ומועילה.

בתקופת־מינכן היו האנגלים מעונינים בראש־וראשונה במניעת הנזק הערבי, במניעת השנטז' הערבי, שינק כוחו ועָצמו מהשנטז' של היטלר ובני־בריתו. מניעת נזק היתה יותר חשובה מההנאה, מהברכה החיובית שלנו. כי האנגלים יכולים להתקיים גם בלי המפעל היוצר שלנו, בלי יבוש ביצות החוּלה ובלי הקמת הריסות הארץ. כשממשלתו של צ’מברלין הכריעה אחרי היסוסים רבים את הכף כלפי הערבים במדיניות של „הספר הלבן“, לא באה הכרעה זו מתוך שינוי־ערכין פנימי באנגליה כלפי מפעלנו. „הספר הלבן“ עצמו ציין לשבח את המפעל הציוני והרים אותו על נס כאחד המפעלים הראויים להערצת העולם. האנגלים לא שכחו את מצוקת ישראל האיומה. להיפך, בשנים האחרונות התבלטה מצוקה זו בדעת־הקהל האנגלית וקיבלה ביטוי הולם בפרלמנט האנגלי ובעתונות האנגלית. וּודאי שהאנגלים לא הוכו בסנוורים ביחס לקשר העמוק המקשר את עם ישראל וארץ־ישראל. המשך עלייתנו ומפעלנו על אף המהומות הממושכות שימש הוכחה ניצחת לברית־החיים־והמוות, שכרת עם ישראל עם ארצו. אולם הממשלה האנגלית נרתעה בפני הטירור והשנטז' הערבי – והכריעה את הכף נגדנו.

המטרה – מדינה יהודית

ובעמדנו עכשיו על סף המלחמה עלינו להבהיר לעצמנו את הדרך בה נלך, והמטרה לה נשאף. מלחמת־העולם בשנות 1914–1918 הביאה לנו הצהרת־בלפור; הפעם עלינו להביא לידי מדינה יהודית.

עם הופעת „הספר הלבן“ נתרבו המזלזלים בערך הצהרת־בלפור והמנדט. הצהרה זו כאילו היתה הבטחת־רמיה מלכתחילה, והמנדט כאילו לא נתן לנו ולא כלום. אין שחר לדברים אלה. הצהרת־בלפור היתה הכיבוש הממלכתי הראשון שלנו מאז החורבן. וההצהרה והמנדט היו נותנים לנו הרבה יותר, אילו ידענו להשתמש בהם: אילו היה רצוננו יותר עז ואילו אזרנו מלוא יכלתנו להשתמש באפשרויות שניתנו לנו, אם כי היו מוגבלות. גם במעט שעשינו – השׂגנו יותר מכל הדורות, שקדמו לנו זה מאות בשנים.

הצהרת־בלפור לא היתה אלא נוסחה לא משוכללת ולא אידיאלית, אבל חשובה ורבת־תוצאות. מטרתנו הפעם אינה יכולה להיות נוסחה, ולוּ תהא זו המשוכללת והאידיאלית ביותר. הפעם עלינו לחתור לקראת ביצועה של עובדה: עובדה של מדינה יהודית! נטרה זט צריכה לכַוון ולהדריך מעכשיו את כל פעולותינו וצעדינו. מטרה זו צריכה מעכשיו להפעים את כל הוָיתנו, התנהגותנו, מאמצינו הפנימיים ויחסינו כלפי חוץ.

אסור לנו לשכוח את „הספר הלבן“, ואם יפגעו עכשיו בזכויותינו – נילחם גם עכשיו. אולם אנחנו לא ניתן עכשיו כל יסוד לסכסוכים עם הממשלה. אנו חייבים לתת כל עזרתנו לאנגליה, כי גורלנו קשור בגורל אנגליה. מפלה של אנגליה, פירושה חורבן ליהדות. כאנשים וכיהודים אנו מעונינים בהשמדת היטלר והמשטר הנאצי, ולא פחות מהאנגלים עצמם אנו מעונינים בנצחונה של בריטניה על גרמניה של היטלר. אולם לנו יש עוד ענין אחד מרכזי, עניננו המרכזי – ארץ־ישראל. נצחונה של אנגליה במלחמתה עם גרמניה, הוא לבדו, אינו מבטיח עדיין ארץ־ישראל לעם היהודי. רק הנצחון שלנו, רק המאמץ שלנו המכוּוָן למטרה זו – יתן לנו את הארץ.

הקמת צבא יהודי

הדבר השני, שהמלחמה מטילה עלינו הוא הקמת צבא יהודי. וקודם־כל בארץ ובשביל הארץ.

עלינו להקים יחידות צבאיות יהודיות, גדודים יהודים, בכל ארץ, שבה תינתן לנו האפשרות לכך. מבחינת המלחמה ותוצאותיה החזית היא אחת ובלתי־מחולקת. נצחון בחזית־המערב מבטיח נצחון בחזית־המזרח, והוא הדין להיפך. אנו מעונינים בהגשת עזרה לאנגליה בכל מקום ומקום, וכל כוח יהודי, שיוקם באחת הארצות, מוסיף עָצמה ומשקל לעם היהודי. אולם במרכז חיינו עומדת ארץ־ישראל.

אין הדבר קל. יש כוחות וגורמים רבי־משקל שיפריעו לנו: א) החשש מפני הערבים. מדינאים ומצביאים אנגלים לא ירצו עכשיו לעורר חמת העולם הערבי; ב) לפי־שעה אין צורך מעשי לאנגליה בצבא יהודי בארץ. ארץ־ישראל מוקפת עכשיו ארצות ידידותיות: בצפון – צרפת; במזרח – עבר־הירדן ועיראק – בעלות־בריתה של אנגליה; בדרום – מצרים. ולמה להוציא עכשיו סכומים עצומים להחזקת צבא יהודי, שאין בו צורך? ג) סיבות אחרות.

אולם יש אנגלים, המעריכים את כוחנו גם במובן הפוליטי וגם במובן הצבאי. הם מאמינים לנו. הם יודעים, שאנו ראויים לאמון. הם יודעים, שהסוכנות היהודית היא כּנה ונאמנה. האנגלים, וביחוד חוגי הצבא, יודעים, שעל הבחורים שלנו אפשר לסמוך, שהם לא ימעלו בשליחותם ולא יתכחשו להתחייבותם – ושהם יודעים את המלאכה, גם מלאכת הבנין וגם מלאכת ההגנה. יש להניח, שיחולו שינויים גם בהרכב הממשלה האנגלית, וכמה מידידינו האנגלים עוד עתידים למלא תפקיד חשוב – ואולי מכריע – בעיצוב המדיניות הבריטית. התחלה נעשתה בכניסתוֹ של צ’רצ’יל לקבינט־המלחמה. אין לתלות תקוות נפרזות בשינויים פנימיים אלה, כי אינו דומה מדינאי כשהוא מתנגד לממשלה – למדינאי המשתתף בעצמו בממשלה. אולם שינויים אלה ודאי לא ירֵעו מצבנו. ואף־על־פי־כן אין לחכות לתוצאות מהירות מצד הממשלה האנגלית, ומדיניותנו הציונית צריכה להתבסס על פעולתנו וכוחנו־אנו – עלינו ליצור עובדות…

בנסיבות חדשות

עם הכרזת המלחמה נגד היטלר נשתנה המצב האוביקטיבי. כוחם של הערבים להזיק לא חדל גם עכשיו, אולם בנסיבות החדשות פחת ערכו ונתמעטה אפשרותו. עיראק ומצרים תלויות עכשיו באנגליה יותר משאנגליה תלויה בהן. הסכנה האיטלקית במצרים נעשתה ממשית וחמורה, אם־כי עוד לא אקטואלית, כי עדיין איטליה ניטרלית. אך מי יערב לניטרליות זו? ובלי הגנה אנגלית לא תעמוד מצרים אף יום אחד בפני איטליה. עיראק אינה יכולה עוד להמשיך בּבּלוֹף הקודם, כי יספיק רמז קטן לתורכיה, שימוטט בן־לילה את בנין־הקלפים של עיראק.

לעומת זה עלול לעלות כוחנו החיובי, הכוח המועיל, הצפון בעם היהודי, וכוחנו החיובי הוא בשנַים: א) הישוב בארץ – חצי־מיליון יהודים, בעלי תרבות, רבי יכולת יוצרת ולוחמת הם כמות בלתי־מבוטלת בפינה זו שבעולם, ויתכן שאנגליה תיזקק בנסיבות החדשות לכוח זה, גם לכוחו היוצר וגם לכוחו הלוחם; ב) היהדות העולמית, ובעיקר היהדות האמריקאית. יודעת אנגליה, שאמריקה אולי מחזיקה את המפתח לנצחון במלחמת־גוג־ומגוג זו. היהודים באמריקה אמנם אינם מהַוים אלא ארבעה אחוזים מהאוכלוסין, אולם משקלם והשפעתם בחיים המדיניים גדולים פי־כמה מיחסם הכמותי, וידידות יהודי אמריקה יכולה להיות לברכה רבה לאנגליה במלחמה זו על קיומה.

זהו השינוי הפוטנציאלי, שחל עם המצב החדש. אין זה לפי־שעה אלא שיקול פוליטי, ועוד טרם נתן אותותיו במציאות. אי־אפשר להגיד בוַדאוּת, שהמצב האוביקטיבי כבר נשתנה לטובתנו. מי יודע, אֵילו גורמים סמויים מן העין עלולים לבלבל את החשבון ולעשות לאַל כמה דברים, הנראים לנו ברגע זה כאפשריים. המדיניות אינה מדע מדויק, אין שום בטחון מתימטי בשיקולים פוליטיים, ועלינו להתכונן גם לרעות – ולרעות ביותר; אבל במידה שאפשר עכשיו לראות את העתיד הקרוב אפשר לומר שנפתחו סיכוים חיוביים לשינויים חשובים, ואולי גם לשינויים יסודיים במעמדנו בארץ.

לפני שנה בערך, בעשרים לספטמבר 1938, אחרי אחת השיחות שהיו לנו עם הממשלה בלונדון, כתבתי לירושלים:

„המצב הוא פחות או יותר ברור: הממשלה החליטה להסגיר אותנו לערבים. לא מדינה ולא עליה. – – – הסגרה זו עולה בקו ההתנהגות האנגלית בענינים עולמיים: חבש, ספרד, סין, צ’כוסלובקיה. – – – אין אנגליה זו רוצה לריב עם היטלר, מוסוליני והערבים בגללנו“.

והוספתי:

„התמונה הפוליטית של העולם הולכת ומשתנה כמעט מיום ליום, ועלינו להיות מזוינים עכשיו, יותר מאשר בזמן תקין, בשתי מטרות ברורות. – – – חרף הערכתי המרה של מצב־הענינים ביחס הממשלה אלינו – ברור, שגורלה של הציונות המדינית קשור עם אנגליה. ואני רואה סיטואציה, שבה אולי תילחם אנגליה. – –– ושתי המטרות המדריכות הדרושות לנו הן:

1. תגבורת כוחנו בארץ: משטרה, ציוד, אימון ועליה.

2. שיתוף צבאי עם אנגליה במזרח הקרוב.

שתי מטרות אלו – הגיעה עכשיו שעתן!

דוד בן־גוריון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד בן־גוריון
רקע
דוד בן־גוריון

יצירותיו הנקראות ביותר של דוד בן־גוריון

  1. יחוד ויעוד (מאמרים ומסות)
  2. ירושלים (מאמרים ומסות)
  3. יעודי הרוח והחלוציות בישראל (מאמרים ומסות)
  4. לדין וחשבון של סמואל (מאמרים ומסות)
  5. עבודה וחינוך (מאמרים ומסות)

לכל יצירות דוד בן־גוריון בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות דוד בן־גוריון

יצירה בהפתעה
רקע

לְמַעַן הֵפַרְנוּ אֶת בְּרִיתֶךָ

מאת משה בן יעקב אבן עזרא (שירה)

לְמַעַן הֵפַרְנוּ / אֶת בְּרִיתֶךָ

הַצוּר, מָרַדְנוּ / בְאִמְרָתֶךָ

וְעֵקֶב מָעַלְנוּ / ְתוֹרָתֶךָ

בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים / זוּלָתֶךָ

ישע' כו יג


מַחֲמַדַּי כִּלּוּ / בְּנֵי יִשְׁמָעאֵל

וּבשָׂרִי בִּלּוּ / קֵדָר וְאַדְבְּאֵל

נוֹעֲדוּ וַיֹּאכְלוּ / אֶת יִשְׂרָאֵל

וְהֵם נַחֲלָתְךָ / בְּנֵי בְרִיתֶךָ:

מל"א ח, נא


שִׁמָּמוֹן הוּשַׂם / מַחְמַד מְעוֹנָי

וּנְבָיוֹת וּמִבְשָׁם / פָּשְׁטוּ עֲדָנָי

וַיְמַלְאוּ כְרֵסָם / מִמָּעֲדָנָי

וְהִצִּילוּ עֵינִי / לְעֻמָּתֶךָ:

ש"ב כ. ו


הָיִינוּ לְשַׁמָּה / בִּידֵי שַׁמָּה

וּלְבִזָּה לְמִזָּה / וְנָפִישׁ וְקֵדְמָה

וְיָרַדְנוּ דוּמָה / בְּפֶרֶךְ דּוּמָה

אַיֵּה גְבוּרָתְךָ / וְקִנְאָתֶךָ?

ישע' סג, טו


נְקֹם נִקְמָתֵנוּ / אֱלֹהֵי עוֹלָם

וְדוֹן בָּם דִּינֵנוּ / חוֹקֵר נֶעֱלָם

וְאֶל חֵיק אוֹיְבֵינוּ / נְשַׁלֵּם גְּמוּלָם

וְנוֹדֶה וּנְסַפֵּר / תְּהִלָּתֶךָ:

תה' עט, יג …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.