מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מדיניותנו בתקופת המלחמה

מאת: דוד בן־גוריון

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

מהדורה שנייה; [תל אביב]: מפלגת פועלי א"י; תש"י

סוגה:

שפת מקור: עברית

בישיבת הועד הלאומי, 17 בספטמבר 1939

קשה לדבר על מצב מדיני בשעת רעידת־אדמה. לפני שלושה שבועות היו בינינו אנשים נבונים שהיו בטוחים, כי בשבועות ובחדשים הקרובים לא יקרה שום דבר. היום – מדינה של שלושים מיליון תושבים כמעט שנמחתה, לפי־שעה, מעל המפה האירופית. לפני שבועיים הכריזו אנגליה וצרפת מלחמה על גרמניה, והבוקר נפל דבר־מה שקשה להפריז בערכו העולמי: זז הענק הרוסי. אנו עומדים על סף מאורעות עולמיים, שאיש עדיין אינו יודע לאן פניהם מוּעדות… מאורעות אלה עומדים לגמרי מחוץ לתחום שלטוננו והשפעתנו, אולם הם פוגעים פגיעה עמוקה ואנושה בחיי מיליוני יהודים, ולאו־דוקא אלה הנמצאים בתוך החזית. אפילו הישוב בארץ, הרחוק עדיין משדה־הקטל, מרגיש אותות השוֹאָה, ועם הכרזת המלחמה באירופה נזדעזעו אָשיוֹת חיינו הכלכליים והמוסריים בארץ – מצוקת רעב מצד אחד וספסרות פרועה מצד שני עושים שמוֹת באלפי משפחות.

אולם דוקא על סף מאורעות מחרידים, שאין לראות מראש את כיווּנם וסופם, עלינו להתרכז פה לא רק בצרכי־שעה של הישוב – אם־כי צרכי־שעה אלה הם בוערים, – אלא בצרכי־עולם של האומה היהודית. כי מי יודע, אם ברעידת־אדמה זו אין אנו בארץ, מלבד יחידי־סגולה בגולה, היחידים שנשארו לפליטה לעם היהודי, המסוגלים עדיין להגות את מחשבת האומה ולהסתכל באופק ההיסטורי של עתידנו, בלי שתכהה עינו מלהט החרב המתהפכת ובלי שרוחנו תיעכר משעבוד־זרים, הכובל חירותם הנפשית של יהודי הגולה.

במערכה כפולה

התפרצות המלחמה באירופה מצאה אותנו כשאנו עומדים זה שלוש שנים וחצי בחזית־דמים של טירור ערבי, וזה כארבעת חדשים בהיאבקות מרה ונואשת עם מדיניות „הספר הלבן“. עודנו עומדים במלוא־התנופה במערכה כפולה זו והנה בא עלינו ועל העולם כולו האסון החדש, המעמיד בצל את כל אשר קרה אותנו עד עכשיו והמטיל עלינו חובות, דאגות ושיקולים חדשים.

תהא זו פחזות פּושעת, אם תוך כדי הסופה האיומה, שהתחוללה בעולם ושצנפה כבר מרכזי־יהדות גדולים באירופה, נשכח את הסכנות שאפפו אותנו בארץ בימי „שלום“, ונחשוב כי הטירור ו„הספר הלבן“ עברו מן העולם. הם לא עברו ואין כל ודאוּת שיעברו. נשיא הממשלה הבריטית בתשובתו לאגרת נשיא ההסתדרות הציונית ציין לא במקרה את „חילוקי־הדעות הקיימים בין ממשלת־המנדט ובין הסוכנות היהודית בדבר המדיניות בארץ־ישראל“. אמנם יתכן, שבנסיבות החדשות „חילוקי־דעות“ אלה יהיו במידה רבה אקדמיים בלבד. אבל לא אנו שליטים בנסיבות אלו, וּויכוח אקדמי בשעה זו עלול להיות ניגוד חמוּר בשעה אחרת. גם הטירור לא נפסק, והפסקתו אינה בידינו; עדיין אנו מצוּוים כמקודם על התגוננות כפולה: על חיינו ועל זכותנו.

אולם המצב החדש גזר עלינו התגוננות נוספת, קשה ורבת־היקף. לא התגוננות בתחומי הישוב בלבד, אף לא התגוננות בתחומי העם היהודי בלבד, אלא כחלק אורגני של ההתגוננות הגדולה, שהוטלה על בריטניה ובעלות־בריתה, התגוננות בפני תוקפנות־האימים של השלטון הנאצי המתנשא להשתלט על העולם כולו, התגוננות בפני האויב הנורא ביותר של העם היהודי והחופש האנושי בעולם.

והמערכה החדשה, הגדולה – אשר אין יודע עדיין מרוצתה, היקפה, הסתבכויותיה ותוצאותיה – הועמדה במרכז חיינו. עדיין אנו רחוקים משדה־המערכה – אבל מרחק זה אינו גורע מזיקתנו להשפעתה, לסכנתה, לצרכיה ולדאגותיה של המלחמה. גורל המערכה אינו בידינו, וכמה גורמים רבי־אונים מלוּוים סימן־שאלה. מה תעשה איטליה? תורכיה? אמריקה? עד אתמול היתה רוסיה כאילו עומדת מן הצד – הבוקר הגיחו צבאות רוסיה ושטפו את חבלי־הספר המזרחיים של פולין. עד היכן תגיע רוסיה ומה היא נושאת בחוּבּה? לא כשנת 1914 היא שנת 1939. אז היו החשבונות פחות או יותר ברורים. הפעם רבה וכבדה התעמולה. וספק, אם גם כמה מן העומדים על יד ההגה של המעצמות הכבירות מסוגלים להציץ בעד הצעיף של העתיד המעורפל. אפס בשאלה הראשית הגדולה אין ספק בלבנו: כל לבנו נתון לתבוסת משטר הרשע והדמים, שהקים היטלר, ולנצחון הצבא הבריטי והצרפתי. אולם עמידתנו הנחרצה על צד אנגליה אינה ממצה עדיין את כל חשבוננו עם עצמנו.

ותוך כדי השתתפותנו הנאמנה והשלמה במלחמתה של אנגליה ובעלות בריתה אנו מצוּוים באחריות כפולה ומכופלת על תגבורת מעמדנו בארץ, על הרחבת עמדות היצירה והכוח שהקימונו, על טיפוח עמדות חדשות, הנתבעות על ידי הנסיבות החדשות ומתאפשרות על ידיהן, ועל גיוס מכסימלי של יכלתנו היוצרת והלוחמת, גם זו הפועמת בישוב הקיים וגם זו הגנוזה בדינמיקה של התפוצות בתקופת־חירום.

לפי שעה אפשר רק להתווֹת קוי־פעולה ראשיים:

המשכת העליה והגברתה. חזיתות־הקרב תחסומנה את דרך העליה מכמה ארצות. כמה רשיונות־עליה, שניתנו ליהודי גרמניה ופולין, לא ינוצלו. אולם רוב הארצות עדיין עומדות בניטרליותן. וגם בארצות הנלחמות לא ננעלו כל השערים. נתיב־היסורים של העליה היהודית יתכסה עכשיו קוצים ואבני־נגף נוספים. אולם כל סדק ופירצה קודש יהיו להעלות גאולים. עלית כל יהודי מתעלה עכשיו למדרגה של פיקוח־נפש כפול: אישי ולאומי – הצלת נפש מגיא־הריגה וחיזוק מבצר־גאולתנו היחיד. אף אחד מיהודי אירופה אינו בטוח עכשיו ביום מחר: אינו בטוח ברכושו ואינו בטוח גם בחייו. רבבות ומאות אלפים בפולין נתונים כבר עכשיו לטבח. ומי יערוב, שיד המשחית לא תגיע לארצות השכנות? אבחת־הקרב אסור לה שתחריש את זעקת העליה. להיפך. לאור תבערת המלחמה נראה במשנה־בהירות את התהום הפעורה לעם תלוש־מולדת ובמשנה־אונים נחיש את ההצלה הנאמנה האחת שתעמוד לפליטי־חרב: עליה למולדת.

ותוספת עליה עכשיו לארץ אינה רק חיזוק כּמוּתי לישוב. בה הערובה הנאמנה ביותר לבטחוננו בימים טרופים אלה ולהבטחת עתידנו. עוד אין אנו יודעים, מה צפוי לארץ בימים אלה ובאֵילוּ מצבים נעמוד – ויתכן שרק בגודל כוחנו יהיה תלוי הגורל, ולא בלבד גורל חצי מיליון היהודים שבארץ, אלא גורל תקוות האומה.

הרחבת השטח החקלאי. גאולת הקרקע במלוא כל האפשרויות וניצול מכסימלי של כל פיסת־אדמה שברשותנו הם בשעה זו צו עליון של הצלת המולדת. עלינו לעשות מאמץ מכסימלי לגאולה מהירה של מכסימום אדמה. כשם שרעם התותחים אינו יכול להשתיק את זעקת־העליה הבוקעת אלינו מגיא־ההריגה באירופה, כך אין תלאות הישוב ומצוקתו המתגברת רשאיות להסיח לבנו מזעקת־האדמה, הבוקעת אלינו משממות הארץ, חולותיה, טרשיה, ביצותיה ומדברה, בהר ובעמק, בשפלה ובערבה. נתחייב בנפשנו ובעתידנו, אם נחמיץ את שעת־הכושר, כי אין יודע כמה תארך. גאולת הקרקע וניצולה האינטנסיבי אינם צורך העתיד בלבד. עלינו להתכונן למצור הצפוי לנו עם התקרבות חזית־המלחמה לחופי הארץ ולגבוליה. כבר עכשיו, בעוד ים־התיכון כאילו שָקט ושָלו, צומצמו אפשרויות היצוּא והיבוּא, ואם אין ארצנו מסוגלת להפיק את כל מחסורה – שׂוּמה עלינו בעוד זמן להבטיח בעבודתנו ובאדמתנו את מזון הישוב, כי יתכן שניאָלץ להיות סמוכים לזמן בלתי־מסוים רק על שולחן עצמנו. עלינו להעביר לכפר את עודף האוכלוסין העירוניים שלנו ולהגדיל את חלקה של החקלאות במאזן הייצור שלנו, למען נוכל לפרנס ביום רע את ישובנו בלחם, שנוציא מאדמתנו אנו.

ברית צבא עם אנגליה. לא יתכנו כל חילוקי־דעות בדבר הסולידריות הגמורה של העם היהודי עם העם האנגלי במלחמה זו. לא פחות מכל אנגלי מתפלל עכשיו כל יהודי לנצחון האימפּריה הבריטית במלחמה זו עם היטלר. לא רק האויב המשותף מקשר אותנו לאנגליה במערכה זו. העם היהודי אינו יכול גם לשכוח, שמכל עמי־תבל היתה האומה הבריטית הראשונה, אשר הכירה בנו כעם ואישרה את קשרנו ההיסטורי עם המולדת וגם עזרה לנו לא במעט לשוב ולבנות את הארץ. העם היהודי זוכר לא רק את ההכרזות הרשמיות על הקמת הבית־הלאומי, אלא יודע גם את המסורת הנפשית של טובי אנגליה, חוזיה ושׂריה, שעמדה מאחרי הכרזות אלו.

גורלנו קשור עם גורלה של בריטניה, ומלחמתה היא מלחמתנו. „האורינטציה הבריטית“ של התנועה הציונית לא התחילה עם הצהרת־בלפור, מנהיגה הראשון של הציונות המדינית חזה עוד כמה שנים לפני מלחמת־העולם האחרונה, שעתידנו בארץ קשור עם בריטניה, ואת המוסדות הציוניים הראשונים הקים באנגליה. עם כיבוש הארץ על־ידי צבאות אנגליה, שבתוכם נמצאו גדודים יהודים, ועם הצהרת־בלפור, נהדַק הקשר בינינו ובין בריטניה הגדולה. תקופת המנדט לא היתה תמיד תקופה של קוֹאוֹפּרציה אידיאלית בינינו ובין ממשלת־המנדט. זו היתה קואופּרציה מתוך היאבקות קשה ומתמדת. ועם פרסום „הספר הלבן“ הועמדנו בעל־כרחנו בריב חמוּר עם הממשלה האנגלית, אבל ריב זה היה מצומצם אך ורק בתחומי המדיניות הארצישראלית. זה לא היה ולא נתכוון להיות ריב בין העם היהודי ובין העם האנגלי. גם בתוך סערת המלחמה שלנו ב„ספר הלבן“ אמרנו: אנו נלחמים במדיניות הממשלה. אין אנו נלחמים באנגליה, לא ראינו ב„ספר הלבן“ את המלה הסופית והאחרונה של אנגליה, לא מדדנו את הדימוקרטיה הבריטית באַמת־מידה של כשלון אחת מממשלותיה. ברגע שהוכרזה מלחמה בין אנגליה ובין גרמניה, ידענו כולנו מיד היכן מקומנו בסכסוך עולמי זה – על אף חילוקי־הדעות שבינינו ובין הממשלה האנגלית בדבר המדיניות הארצישראלית.

עצמאות. דוקא מפני הסולידריות העמוקה שלנו עם אנגליה בשעת־חירום זו – אנו עלולים להסיח דעת מהיעוד המיוחד, המוטל עלינו במערכה זו מטעם ההיסטוריה היהודית. אם מלחמה זו תימשך ולא תסתיים בקרוב בכיבוש פולין, כרצונו של היטלר, ועלינו יוטל לקחת חלק בהתגוששות־איתנים זו – שׂוּמה עלינו להופיע במלחמה כאומה יהודית, כחטיבה עצמאית, שהגורל שיתף, אבל לא זיהה אותה עם הדימוקרטיה המערבית בראשותה של אנגליה. תבוסתה של הדימוקרטיה, חלילה, היא תבוסת העם היהודי. שׂוּמה עלינו לתרום את חלקנו במידת יכלתנו להגנת העולם מפני התוקפנות הנאצית. אולם לא פחות מזה עלינו להיחלץ ולהתגייס להבטחת עתידה של האומה העברית במולדתה – ולא רק להגנת הישוב היהודי בארץ.

המאמץ החדש, הנתבע מאתנו במלחמה זו, לא יהא נאמן לתעודתו, אם לא יכוּון בבת־אחת לשתי מטרות, שאין ביניהן כל סתירה וניגוד, ואדרבה, הן קשורות ותלויות זו בזו, אבל אינן מזדהות מאליהן וממילא: עזרה מכסימלית לאנגליה ובעלות־בריתה, וצבירת כוח יהודי עצמאי שיבטיח את עתידנו בארץ.

עזרתנו הצבאית לאנגליה ובעלות־בריתה חייבת לבוא – ורק בדרך זו תגדל העזרה – לא כעזרת יחידם, אלא כעזרת יחידה עצמאית. לא יהודים, אלא יהודה תהיה בעוזרים. אין יהודה עצמאית קיימת עדיין במשפט־העמים, אבל היא קיימת בלבנו ובנפשנו; ואם נרצה – תהא לעובדה. אנו נוכל להיות לעֵזר ולברכה לאנגליה – ורק מוּכּי־סנוורים או מטומטמי־דעת יוכלו עכשיו לפקפק עוד ביכלתנו זו. רק אם תבין אנגליה, שעליה לקבל אותנו כמו שהננו: לא רק בכשרון־המעשה, בחריצות ובתבונה שלנו – אלא גם במשׂאת־נפשנו ובתוחלת־הגאולה היוקדת בלבנו והפועמת בכל מעשינו. לא נוכל להיות יהודים באהלנו ואנשים בצאתנו. אנשים יהודים אנחנו בכל אשר הננו: בדרכנו לארץ, בעבודתנו בתוכה – וגם בשדה־הקרב.

לא מתוך חובת־נתינים נצטרף למערכה; ארץ־ישראל היא ארץ מנדטורית, ואנו התישבנו בה כיהודים, כבני העם היהודי – ורק כבני העם היהודי וכשליחיו נבוא בברית עם צבאות אנגליה למען עמוד יחד במערכה משותפת.

מבחינה זו הוטלה על הישוב שליחות לאומית – כי אולי רק ליהודי ארץ־ישראל ניתן להופיע הפעם כחטיבה יהודית, כשליחת האומה היהודית. יהודי הגולה, באשר הם כפופים עכשיו, עוד יותר מאשר בימים כתיקונם, לרצון הסביבה השלטת, גם אם יש בתוכם הכרה יהודית, אין הם בני־חורין לפעול לפי הכרתם היהודית בלבד. כי לא רק בארצות הנלחמות אלא גם בארצות הניטרליות עליהם להסתגל לקו השליט, הנקבָּע לא על ידם ולא לפי צרכיהם. לא רק יהודי פולין – אפילו יהודי אמריקה אינם בשעה זו „סוכן חפשי“: אין ביכלתם לפעול אך ורק כאשר יצוה עליהם המצפון היהודי. רק יהודי ארץ־ישראל יכולים – ומשום כך מצוּוים – לפעול כיהודים, אך ורק כיהודים.

אחדוּת ומרוּת ציונית. למען נפעל כיהודים ובשליחות העם היהודי, מן ההכרח שנפעל כחטיבה אחת. לא כל אחד לחוד, לא כל אחד על דעת עצמו, אלא כיחידה מאורגנת ובת־משמעת, הכפופה ליעוד ציוני ולמרוּת ציונית. לא כישוב ארצישראלי, אלא כחלוץ ההגשמה הציונית של העם היהודי נופיע עכשיו במערכה הגדולה.

הסכנה הצפויה לישוב בשעת־חירום זו, הסכנה החמרית והפוליטית, התמוטטות המשק ואימת־החרב, מחייבות ליכוד־הכוחות וסילוק כל הניגודים והסכסוכים הפנימיים. ואם עדיין לא כל חלקי הישוב הכירו בצו החיוני של התלכדות פנימית, הרי בהופעתנו כלפי חוץ יהא בכל פעולה נפרדת מעין תחיבת סכין בגב העם היהודי. הברית הצבאית, אשר שׂוּמה עכשיו עלינו לכרות עם אנגליה ובעלות־בריתה, תוקם רק אם שליחי העם היהודי, ולא יהודים יחידים או קיבוצי־יהודים נפרדים, יופיעו בפני שליחי העם האנגלי, פה ובלונדון.

חתירה לקראת עובדות ולא לקראת הצהרות. לא הרי 1939 כהרי 1917. התנאים בעולם, ביהדות ובארץ נשתנו מאז תכלית שינוי. ולא ניעגן עכשיו להצהרות ונוסחאות – וגם לא לחסד־לאומים. אנו חיים בתקופה אכזרית, כאשר לא היתה כמוה זה כמה. שערי־החסד ננעלו – בכל אופן בימינו אלה, ולא נצפה לנס, שדוקא תוך כדי המלחמה – אולי המלחמה הקשה והאכזרית ביותר בדורותינו – יחזור העולם למוטב וישקול את מעשיו במאזני צדק וחסד… אין איש יודע מה צפון לנו, לארץ, לעם היהודי ולעולם במלחמה זו. המלחמה זה רק התחילה. למעשה היא קיימת רק בפולין. במערב כאילו עדיין שקט. אבל הסיבוכים הפעם רבים וחמורים מאלה שהיו בראשית המלחמה ב־1914. לפני עשרים וחמש שנים היה ידוע פחות או יותר, מי לאלה ומי לצריהם. עכשיו נתערבבו כל התחומים. הסכסוך הפוליטי והצבאי אינו היחיד המנסר עכשיו בעולם, ועלינו להיכּון ליום־הדין ההיסטורי; ואין תכונה ממשית כתכונת כוח עצמאי, שיצטרף לצדק של תביעתנו וליפעה המוסרית של מפעלנו. כי רק בשלושה אלה נעמוד בפני העולם כשידובר בנו.

חיל־העם. זה שלוש שנים וחצי, מאז פרוץ המהומות, אנו עמלים על הקמת כוח יהודי מזוין להתגוננותנו. לא הכל ניתן לנו, אבל השגנו לא־מעט, כי תביעתנו צדקה והוכחנו שאנו ראויים לשאת נשק – ראויים בשני מובנים: יודעים להשתמש בנשק בשעת הצורך, ויודעים להימנע מכל שימוש לרע בנשק, מתוך כיבוש־יצר רב, גם כשהוא מגורה על־ידי פרובוקציות ממושכות ומתמידות.

חיל הנוטרים, שהוקם בשנים אחרונות אלו, מילא שליחות חשובה בתקופת המהומות, ולא רק שליחות בטחון בלבד; אבל אינו מספיק עוד בשעה זו. המלחמה הטילה עלינו להקים צבא יהודי, שילחם שכם אחד עם הצבא הבריטי ותחת מפקדתו העליונה. ויש מגדולי הצבא הבריטי, שראו עוד לפני פרוץ המלחמה צורך בהקמת צבא יהודי מעין זה, כי ידעו להעריך גם את הנאמנות היהודית וגם הערך הצבאי של הישוב היהודי בארץ. אולם תהיה זו אשליה אם נחשוב, שהיום או מחר יוקם הדבר. הארץ רחוקה עדיין מחזית המלחמה, ושיקולים פוליטיים נכונים או מוטעים מטילים זהירות יתירה על השלטונות המכריעים בדבר; וכשם שלא חכינו בחיבוק ידים להצהרת־בלפור, אלא התחלנו עוד לפני ששים שנה במפעל־התישבות חלוצי – כן לא נחכה עכשיו להכרעה רשמית, אלא נכשיר מיד את הקרקע והתנאים באמצעים שבידינו, למען נוכל ברגע הראשון להידרשנו – ליענות לצרכי הצבא הבריטי בארץ.

תיכון משקנו הכלכלי והאנושי. הגיוס הלאומי דרוש לא רק למען הבטיח השתתפותנו האפקטיבית והמהירה במערכה – כשנידרש לכך. מלבד חזית המלחמה – יש לנו גם חזית הבנין, וחזית זו חשובה לא פחות מחזית המלחמה. בלי משק ובלי כלכלה לא תיתכן שום מלחמה. מלחמתנו אנו וַדאי לא תיכון בלי שמירת עמדותינו המשקיות בכפר ובעיר. ובשעת־חירום זו לא נחזיק מעמד, אם המשק הכלכלי והאנושי שלנו לא יתוכן מראש ולא יותאם לצרכי השעה.

מזמן לזמן נידרש מאת השלטונות הצבאיים לספק כוחות מקצועיים, טכניים ואחרים ליחידות השונות של הצבא הבריטי. תביעות כאלו באות אלינו כבר עכשיו, ובלי שום ספק ילכו ויתרבו. עלינו להיות מוכשרים לספק את התביעות בשעתן ובמלואן – אולם אותו זמן עלינו גם לדאוג שלא נעקור ממשקינו בכפר ובעיר את הכוחות הדרושים לקיום המשק ופיתוחו והרחבתו. עלינו להכין בעוד זמן תחליף מתאים לאנשי העבודה והמשק, אשר יקָראוּ לשרת בצבא. בלי מסגרת של משמעת וחובה ובלי בדיקה מקצועית וטכנית לשם גיוס צבאי ומשקי, שתקיף את כל הישוב הבוגר משני המינים, לא נקיים את משקנו ולא נמלא את התפקידים החדשים, שהוטלו ועוד יוטלו עלינו בעקב המלחמה.

ולבסוף – דבר ליהודי אמריקה. הישוב היהודי בארץ נשא כל הימים בשליחות גדולה של העם. כעל חלוץ ההגשמה הציונית הוטלו עליו כל השנים מעמסה כבדה ואחריות רבה. שעת־החירום הכבידה את המעמסה והגדילה את האחריות. הישוב עמד במבחן־הדמים של שנות־הטירור. יש לבטוח, שיעמוד גם במבחן העליון של המלחמה. אולם הבור לא יתמלא מחוליתו. קליטת העליה, גאולת הקרקע, הקמת צבא – לא יֵעָשו בכוחות הישוב בלבד, אם גם יעשו יהודי ארץ־ישראל את המאמץ ההתנדבותי הגדול ביותר. יהדות אירופה היא עכשיו ברובה הגדול פצועה וכבולה, מחוץ לארץ־ישראל יש רק מרכז יהודי אחד, שיכלתו רבה להרים את המשא הכבד והגדול של הצלת העם והמולדת: המרכז היהודי באמריקה. אירופה עומדת על סף דלדול וחורבן בערב המלחמה. אמריקה עומדת על סף פריחה והתעשרות לרגל אותה מלחמה. ובין שאמריקה תישאר ניטרלית – אין ספק שלמשך זמן מסוים תעמוד בניטרליותה – ובין שתצטרף לדמוקרטיה הלוחמת באירופה, הרעה הגדולה לא תגע באמריקה ולא ביהודיה. וכבמלחמת־העולם האחרונה קרואה עכשיו יהדות אמריקה לעמוד בפרץ: להגיש עזרה ליהדות הנהרסת באירופה ולהושיט יד לתקומת העם היהודי במולדתו. לחם לרעבים ומחסה לפליטים בארצות אירופה, תגבורת יכולת יוצרת ולוחמת לישוב בארץ, והתגייסות פוליטית וצבאית למלחמת־שחרורנו במערכת הכוחות העולמיים, – אלה הם התפקידים המוטלים בשעה זו על יהודי אמריקה.

לא כנצרכים אלא כחלוצי העם היהודי ושליחיו נתבע מיהודי אמריקה לתרום מהונם ואונם לצרכי המערכה ההיסטורית שבה נעמוד: קליטת העליה, גאולת הקרקע, הקמת צבא יהודי – החוט המשולש של פעולתנו הציונית בשעה זו.

דוד בן־גוריון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד בן־גוריון
רקע
דוד בן־גוריון

יצירותיו הנקראות ביותר של דוד בן־גוריון

  1. יחוד ויעוד (מאמרים ומסות)
  2. ירושלים (מאמרים ומסות)
  3. לדין וחשבון של סמואל (מאמרים ומסות)
  4. יעודי הרוח והחלוציות בישראל (מאמרים ומסות)
  5. הפועל בציונות (מאמרים ומסות)

לכל יצירות דוד בן־גוריון בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות דוד בן־גוריון

יצירה בהפתעה
רקע

אתחלתא: פרק ראשון: לקראת העתיד

מאת מרדכי בן הלל הכהן (מאמרים ומסות)

אבן-הראשה בעבודתנו הקרובה צריכה להיות הסתדרותנו, לאסוף אל תחת דגל תחיתנו את כל כחותינו בארץ הפזורים. את אשר לא עלה בידינו לעשות במשך כל זמן הישוב החדש, הנסיון שלא הצליח, שלא יכול היה להצליח בידי מר אוסישקין לפני ט“ו שנה, – צריכים ויכולים אנו להגשים עתה. “הסתדרו, התקבצו, אחד אל אחד, כל בני הישוב!” –, זאת היא הפקודה, היוצאת עתה אלינו בכל עוז מאת המאורעות. ואל הפקודה הזאת עלינו לשמוע. מפוזרים ומפורדים היו כחותינו בארץ תושבי הערים: ירושלם, חברון, צפת וטבריה, בני הישוב הישן, היו תמיד נגררם אחרי “כולליהם”, איש אל תחת דגל כוללו. אחדות ועבודת-צבור מתאימה לא היו מעולם בין הכוללים האלה, והקנאה וההתחרות היו אוכלות אותם בכל פה. והישוב החדש, בני המושבות ואזרחי יפו וחיפה, אלה אמנם היו מראים, בשנים האחרונות קודם שפרצה המלחמה העולמית, שאיפה להתאחדות של כחותהם וגם יצרו ערכי ישוב חשובים בכחות הסתדרותם, – אבל הן גם אלה הרבה רשויות שולטות בהן: יק”א, חו"צ, ציוניות. ורוח רעה היתה תמיד בין הישוב הישן ובין הישוב החדש, וריח רע של התחרות היה נודף עד קצות הגולה… אמנם, רב וגדול הערך של שני הישובים יחד. העצמות האלה כלן, גם של הישוב הישן וגם של החדש, אינן יבשות עוד, מלאות לה החיים, וכבר קרם עליהם עור וגידים ובשר. חסר היה להם אך הרוח, הרוח אשר יקרב עצם אל עצמו, למען יהיו יחד “חיל גדול מאד מאד”, כדברי הנביא, ואל הרוח הטהור הזה התפללנו תמיד, קוינו מעולם.

“והנה רעש…” שרפת העולם, המלחמה שאין דומה לה בדברי הימים, הראתה נפלאות ותחולל מהפכה בחיי עמנו. אלהי ישראל חמל על שם קדשו אשר חללוהו הגוים, ויקרא דרור לכל המון בית ישראל אשר ברוסיה, מחצית עמנו בכל הארץ, החצי אשר עוד עריצים לא חדלו למשול בו. ששה מיליון יהודים, נרדפים ונענים כל היום, קבלו בפעם אחת חפש אזרחי ומדיני, ועוד לא יהיה מצבם למקור דאגה וכאב לב לכל אחיהם הקרובים והרחוקים, והיהדות כלה שאפה רוח. באה העת לחדש רוח נכון בלב כל העם היהודי, והגיעה השעה להקדיש את כל מרץ העם ולקדשו לעבודת התחיה, להשיב את שבותו ולהשיב לעמנו את נחלתו מעולם ומעל, כל גבעות הגולה תוקעים בשופר גדול לחרותנו, חרות ארץ ישראל, חרות העם העברי. והעם אשר זעם ד' היה יהיה לגוי גדול.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.