מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מצבנו המדיני בשעה זו

מאת: דוד בן־גוריון

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

מהדורה שנייה; [תל אביב]: מפלגת פועלי א"י; תש"י

סוגה:

שפת מקור: עברית

בכינוס הספרדים בתל־אביב למען קרן־היסוד

אדוני הרב הראשי ורבותי! לא תמיד אני יכול להיענות לתביעות קרן היסוד להשתתף בכינוסיה. אבל הפעם כשהודיעו לי שיתכנס כינוס מיוחד במינו לנציגים של קיבוצי ספרד בגולה ובארץ, והאיש שפנה אלי קרא לי את שמו – ריקאנאטי – הרגשתי שאינני יכול להיעדר מהכינוס הזה. כי אני חייב לציבור הספרדי חובה אישית בתור ציוני. כי לפחות חלק מאמונתי הציונית ירשתי מקיבוץ ספרדי. הדבר היה לפני כשלושים שנה. בימים ההם היתה העיר היהודית ביותר בעולם – סלוניקי הספרדית בתורכיה ולא תל־אביב. באתי לסלוניקי מהארץ כסטודנט צעיר ללמוד שם משפטים. מובן, שהתעניַנתי במצב הרוחות בקרב השבט הספרדי הזה ביחס לארץ. סלוניקי היתה עיר יהודית גדולה וגם עיר של פועלים יהודים. לצערי שמעתי כי המוני העם היהודים אינם אתנו, וכי מנהיגי ציבור הפועלים הם אנטי־ציונים ומרחיקים אותם מארץ־ישראל. אמנם עלה בידי למצוא מנהיג סוציאליסטי אחד בסלוניקי, שלא היה מתנגד לארץ־ישראל, ולהיפך – היה ידידנו, אבל הוא היה גוי. זה היה חבר המג’לסים מבעותן (הפרלמנט התורכי) – דמיטרי וולוכוב. הוא הזמין אותי לבוא לאסיפת פועלים יהודים, לדבר לפניהם על ארץ־ישראל. הרגשתי אז את הטרגדיה של אחים שאינם יכולים לדבר זה אל זה: לא היתה לנו שפה משותפת. הרגשתי את הטעם של „אחד מקרא ושנים תרגום“, כי צריך היה לתרגם את דברי לא משפה אחת לאחרת, אלא גם לתרגם את התרגום. היחיד שהיה יכול להבין אותי היה הגוי ווֹלוכוב; נאמתי ברוסית, וווֹלכוב תירגם מרוסית לתורכית, ויוסף שטרומזה, שהיה מורי לתורכית, תירגם את דברי מתורכית לספּניולית. ואינני יכול להתפאר, שדברי אלה שנמסרו בכלי שלישי הועילו הרבה.

ואף־על־פי־כן מצאתי בעיר הזאת תשובה חיובית לאחת השאלות היסודיות של הציונות, שגם רבים מהציונים ואחדים מטובי הוגי המחשבה הציונית פקפקו בה. בעיר הזאת, בקרב הציבור היהודי הספרדי הזה, מצאתי תשובה פשוטה לשאלה המכרעת: אם הציונות, שפירושה בנין מדינה יהודית, היא בת התגשמות. לא היה ספק שיהודים מסוגלים להקים מתוכם מנהיגי מגינה, מיניסטרים, מושלים. הוצאנו אנשים כאלה בכל ארצות הגולה. אבל לא על אלה תיכּון מדינה. המדינה נבנית ומתקיימת ע“י העם העובד, חוטבי העצים ושואבי המים. הם יסוד המדינה. והיה ספק בלב רבים אם העם היהודי, גמול־אדמה־ועבודה מאות בשנים, מסוגל להקים מתוכו עם עובד. ונמצא גדול בתוכנו – אחד העם – שענה על זה בשלילה: לדעתו, אנחנו נצליח להקים בארץ מעמד עליון, אבל העם העובד, ההמונים העובדים, יהיו אחרים. והנה מצאתי בעיר הזאת תשובה חיה לשאלה הזאת. ראיתי שאפילו בגולה מסוכלים היהודים לעשות כל עבודה, וגם עבודות שלא ראיתי יהודים עושים כמותן בשום מקום בעולם – עבודת הים. הנמל התורכי בסלוניקי היה למעשה נמל יהודי; בשבּת אניה נכנסת לנמל, אבל אינה יכולה לצאת, כי אין פורקים ואין טוענים; עובדי הנמל וספניו הם כולם יהודים. היה ברור לי, שאם אפשר לעשות את הפלא הזה בגולה, הרי במולדת על אחת כמה וכמה. ואם זכינו היום לשני נמלים בארצנו, אחד עברי במאה אחוז והשני עברי למעלה מחמישים אחוז – הרי שיש בפלא ההיסטורי הגדול הזה חלק לא־מעט ליהדות הסלוניקאית, שמנתה ששים אלף או שבעים אלף יהודים, גילתה בחייה ובמציאותה את הכוח הצפון בעובד היהודי ובאיש היהודי. בכל אופן אני מודה, שאם היה לי אומץ ואמונה להילחם זה כמה שנים על כיבוש הים, הרי חלק רב מאמונה זו ירשתי מסלוניקי זו. וכשנקראתי ע”י איש־סלוניקי – ריקאנאטי – לבוא לאסיפה, לא יכולתי להיעדר.

בין שתי המלחמות

ועכשיו לעצם השאלה, שהוצגה לי ע"י מכנסי האספה – על מצבנו המדיני בשעה זו.

שאלה זו מעסיקה את כל אחד מאתנו. ושתים הן התשובות שאפשר לתת עליה. אחת – למצב כמו שהוא עכשיו, וזו תהיה קצרה וקשה: המצב הוא בכל רע. המצב מוגדר בשתי מלים: „הספר הלבן“. אבל זוהי תשובה סטטית; ואנחנו חיים בעולם דינמי, בעולם משתנה ומתחלף יום יום. אנחנו חיים באחת התקופות הדינמיות בהיסטוריה האנושית, בתקופה של מלחמה. ראינו כבר בשלושת החדשים הראשונים של המלחמה חליפות כאלו, שכבר שינו את מפת אירופה, ואין איש יודע בפני אֵילו שינויים נעמוד מחר או מחרתים. המצב כמו שהוא עכשיו, ברגע הזה, אינו קובע איפוא. רק לפני ארבעה חדשים היתה מדינת פולין קיימת, והיא אינה קיימת יותר. ומצד אחר, עוד לפני ארבעה חדשים היה משטר־הדמים בגרמניה הגדולה נראה כל כך איתן ושריר וקיים, – ועכשיו, לא רק ברחבי העולם, אלא גם בתוך אותה המדינה יש בוַדאי רבים־רבים המפקפקים, – אולי רק מעטים בחרדה, ורבים בשמחה, – בקיומו של משטר הדמים הזה. כי המלחמה נושאת בכנפיה אפשרויות של שינויים יסודיים, גם פוליטיים וגם סוציאליים, אשר יהפכו גורל עמים וארצות. ואין למצות את השאלה בתקופה דינמית זו רק במצב כמו שהוא ברגע הזה. כי מחר אנו עלולים לעמוד בפני מצב חדש.

השאלה היא, איפוא, לא רק מהו המצב כרגע, אלא לקראת מה אנו הולכים? לקראת מה אנו עלולים ללכת? ועל השאלה הזאת קשה הרבה יותר לענות. והרי דוקא שאלה זו תובעת פתרון; כי הפתרון לשאלה זו צריך לכוון את כל מעשינו, פעולותינו וצעדינו בימים מכריעים אלה.

אנחנו עומדים בראשית המלחמה, ואיש איננו יודע את היקפה ואת המשכה, ובלי משים אנו חוזרים במחשבתנו אל המלחמה הגדולה שכבר עברה עלינו לפני יותר מ־20 שנה. המלחמה ההיא נסתיימה בכיבוש גדול של העם היהודי – בכיבוש הממלכתי הגדול מאז תבוסת בר־כוכבא. לאחר שקיבלנו לפני עשרים שנה את הצהרת בלפור, שאושרה אח“כ ע”י כל האומות התרבותיות, היו רבים בתוכנו, וביניהם גם אנשים נבונים מאוד, שהיו סבורים, כי תפקידנו המדיני נסתיים; כי בשטח המדיני השגנו כל מה שאפשר היה להשיג, ומעכשיו אין לנו אלא לעשות עבודה כלכלית בארץ. הם היו צודקים בחשבם שמעכשיו עלינו להקדיש ולהגביר את כוחותינו לבנין הארץ; אבל הם טעו בחשבם שהתפקיד המדיני שלנו כבר נגמר. הם שכחו, שהעולם אינו סטטי, שהעולם נתון יום יום לשינויים, ושאין כיבוש מובטח ו„שמור בקופסא“. אנחנו קיבלנו הבטחה, הבטחה לעתיד לבוא. היו עמים אחרים, אשר כבשו כיבושים גדולים יותר. לא הבטחה אלא מדינות ממש – פולין, צ’כוסלובקיה, פינלנד, הארצות הבלטיות. וגם הכיבושים ההם לא היו מובטחים לגמרי; כי ההיסטוריה אינה קופאת. בהיסטוריה יש תמיד היאבקות, התגוששות בין כוחות. ועל כיבושים צריך לשמור. כיבושים צריכים לקיים, וכיבושים צריך לכבוש כל פעם מחדש. ובימינו אלה ראינו מדינות קיימות שנמחו כמעט בן־לילה: לפני שנה – צ’כוסלובקיה, לפני ארבעה חדשים – פולין; עכשיו פינלנד הקטנה והגיבורה נאבקת על קיומה. ואם מדינות קיימות כך – על אחת כמה וכמה הבטחה ערטילאית שניתנה לעם מפוזר ומפורד, שעדיין איננו יושב בארצנו. הבטחה זו, כשהיא לבדה, איננה עדיין נכס צאן ברזל. היה ברור לנו, שאנחנו צריכים לשמור על הכיבוש הזה, לקיים אותו מחדש יום יום, – כי העולם נתון לשינויים.

כל המשטר שהוקם בסוף המלחמה הקודמת, שהצהרת בלפור היתה רק לבנה אחת קטנה בתוך בּנינוֹ, כל המשטר ההוא הלך והתערער לאט לאט. ההתחייבויות שנתנה גרמניה, ושנתנו מדינות אחרות, הלכו ובטלו לאט לאט. החוזים נקרעו לגזרים. כמעט כל הבנינים שהוקמו על יסוד חוזה וורסייל נהרסו. ודוקא הלבנה שלנו, הצהרת בלפור, האריכה ימים יותר מכל ההתחייבויות ההדדיות שנעשו בין המדינות, ואף בין מדינות גדולות. אך הגיע התור גם להבטחה שלנו. עם העליה של שלטון הנאצים ובני בריתו בעולם, עם התגברות האַלָמוּת ביחסים הבין־לאומיים, עם הריסת היסודות האלמנטריים של יושר, של אמת ושל דיבור־כבוד, עם הרדיפות שהתגברו לא רק על יהודי גרמניה – כי היטלר בא לעקור לא רק את היהדות הגרמנית, אלא את היהדות בעולם כולו – עם התפשטות הארס הנאצי בארצות אחרות עם עלית אגרוף־הרשע בעולם, – הופר השלום והבטחון גם בארץ. טירור של שלוש שנים ומחצה קדם למלחמה זו. טירור זה לא היה דבר שצמח רק על קרקע הארץ; סיבת המהומות נעוצה בנסיבות הבין־לאומיות, בציר רומא־ברלין, במשטר־האַלָמוּת שהוקם בגרמניה ובארצות בנות־בריתה. בעקבות האלמות הבין־לאומית הרימו ראש גם כוחות האלמות והרשע בארץ.

עם פרוץ המלחמה

והנה פרצה המלחמה. היו רבים בתוכנו שחשבו כי מלחמה זו כבר פתרה את כל שאלותינו. במלחמה הקודמת היו היהודים נחלקים בינם לבין עצמם: חלק נטה לצד האחד וחלק נטה לצד השני. והיו יהודים שפקפקו, פסחו על שתי הסעיפים, כי לא היה אז קל כל־כך להכריע לאן לנטות בין שתי הקואליציות – גרמניה, אוסטריה ותורכיה מצד אחד; אנגליה, צרפת ורוסיה מצד שני. אם אמנם באנגליה וצרפת נהנים היהודים זה מאה שנה ממלוא הזכויות, הרי בתורכיה נהנו היהודים זה ארבע מאות שנה מהכנסת אורחים. גם גרמניה של אז לא היתה כגרמניה של עכשיו. ולאנגליה היה שותף שנוא – הצאר… אולם במלחמה זו אין כל מקום לפסיחה על שתי הסעיפים ולפקפוקים. במלחמה זו, שהכריזו אנגליה וצרפת על שלטון הרשע, שלא היה כמוהו בהיסטוריה האנושית, לב כל העם היהודי עם אנגליה וצרפת. אבל – וכאן בא „אבל“ טראגי מאוד – עם כל היותנו בלב מלא ושלם, לא פחות מכל אנגלי ומכל צרפתי, מתפללים לנצחון אנגליה ובעלות־בריתה. אנחנו יודעים שהנצחון הזה בלבד אינו אומר עדיין נצחון של העם היהודי. אמנם, תבוסה של אנגליה – חלילה וחס! – זהו חורבן העם היהודי, אבל נצחון אנגליה עדיין איננו נצחון העם היהודי. כי יכול להיות שבכל העולם ישתררו שלום ויושר וצדק – אבל לא לגבי היהודים. כי יש לזכור שהאסון היהודי בא לא רק עם הופעת היטלר: היטלר רק חידד את האסון הזה, הפך אותו לבלהה, לזוועה. אבל היה אסון יהודי גם לפני היטלר. אני מאמין שהיטלר ישָמד. אינני יודע אם זה יהיה בעוד שלוש שנים או חמש שנים – אך הוא ישָמד; אבל עם השמדת היטלר עוד לא יחדל האסון היהודי, כשם שלא הופיע עם היטלר. – – – והשאלה היא: מה צפוי לנו, לא רק כחלק מהאנושות, לא רק כיהודים המפוזרים בגולה, אלא כעם יהודי, שעתידו קשור בגורל הארץ הזאת? מה צפוי לנו בתור עם במלחמה הזאת? היתּכנוּ שינויים, ואם יתּכנו – מה טיבם ובאיזו דרך יבואו. זוהי השאלה.

סכנה רובצת לפתחם של העוסקים בנבואה פוליטית. מסופקני אם יש איש בעולם שיֵדע עכשיו איך יפלו הדברים. כבר במשך שלושה חדשים ראשונים אלה היינו עדים לכמה הפתעות. היסטוריה אינה אסטרונומיה, בה אי־אפשר לחשוב בדיוק מתימטי מתי ילקו המאורות ומתי יופיעו במלוא זהרם. מתוך נסיון העבר ומתוך הסתכלות בנסיבות הקיימות אפשר לראות אפשרויות ולא וַדאוּיות. ועל השאלה המעסיקה היום את כולנו: מה צפוי לנו בעתיד הקרוב – אפשר להשיב לא בלשון וַדאית, אלא רק בראִית אפשרויות של שינויים לטובה – שבחלקם אינם תלויים בנו ובחלקם הם תלויים בנו. אך בשבילנו העיקר הם דוקא אותם הדברים ששינוים תלוי בנו. כי על עצמנו אנחנו שליטים, לכל הפחות אנחנו צריכים להיות שליטים, ואף־על־פי־כן אציין בקצרה גם אפשרות של שינויים שאינם תלויים בנו.

המלחמה כבר שינתה את מפת העולם ואיפשרה שינויים מרחיקי לכת. היא גם שינתה במקצת ועתידה לשַנות עוד יותר את המערכות הפוליטיות הפנימיות באנגליה. הייתי צריך להרבה זמן, כדי להסביר כיצד הגיעו בעלי השלטון באנגליה אל „הספר הלבן“. בממשלתו של צ’מברלין יש אנשים שלא היו בין מחבּרי הצהרת־בּלפור, אבל היו בין ראשוני תומכיה, ואחד מהם הוא זה, הנקרא היום לורד הליפכּס, ופעם היה נקרא לורד איירווין, ועוד לפני זה נקרא מיסטר ווּד. לפני עשרים שנה היה אחד התומכים הנלהבים ביותר בהצרת־בלפור. וגם מצ’מברלין עצמו יש מכתב בחתימתו ע"ד ההכרח והחובה להחזיר את ארץ־ישראל לעם ישראל. וכן אחרים. אבל עובדה היא, שהם נתנו את „הספר הלבן“, והם התחייבו עליו. יתכן שהם יעמדו בשלטונם עוד זמן רב, ואולי עד סוף המלחמה וגם אחריה, ובכל זאת יתּכנו גם שינויים. המלחמה שינתה כבר את המערכות הפוליטיות באנגליה. היא העלתה לשלטון כוחות חדשים, אישים חדשים, גורמים חדשים. מלחמה בימינו אינה נעשית בלי גיוס מכסימלי של כל כוחות העם. ולשם המלחמה היו צריכים לגייס עשרות ומאות אנשים, שלא היה צורך בהם לפני המלחמה. והיה צורך להכניס אנשים נוספים גם לממשלה.

המלחמה פתחה שער לאפשרויות חדשות גם ע"י שינויים אובייקטיביים, והללו עלולים להשפיע על ההערכה של הגורם היהודי והגורם הערבי ועל היחס עליהם. אני רוצה להזהיר אתכם מאשליות. הדברים הם רציניים מאד וטראגיים מאד. אבל אני אומר שבנסיבות ידועות עלולה המלחמה לשַווֹת ערך רב יותר לכוח החיובי שיש ליהודים ולמפעלם המשקי והתרבותי בארץ, מאשר היה להם לפני המלחמה. איש איננו יודע לאן פני מלחמה זו מועדות. זוהי מלחמה יחידה במינה. כבר ארבעה חדשים עומדים המחנות האדירים ביותר זה מול זה, וכל בוקר אנחנו קוראים: „בחזית המערב שקט“. אבל זה יכול להשתנות כל יום. לפני שבועות אחדים היו עיני כל העולם נטויות לפינה רחוקה מאד מצרפת, מאגליה, מפינלנד, מרוסיה, – לחציוֹ הדרומי של כדור הארץ. שם, באורוגוויי, התנגשו פתאום כוחות הים הנלחמים. ואיש אינו יכול להגיד איפה יהיה מרכז המלחמה בעוד שלושה חדשים.

תפקידו של הישוב במלחמה

לפי שעה אנחנו רחוקים משדה המלחמה, אפס אין אנחנו יודעים אם באחד הימים לא יהיה מרכז המלחמה, או אחד ממרכזי המלחמה, בסביבותינו. יתכן, שמטעם נסיבות חדשות – לא מתוך השקפה זו או אחרת של מיניסטר אנגלי זה או אחר, כי אם מתוך נסיבות אובייקטיבי של המלחמה – יוטל על ישובנו למלא תפקיד לא קטן במלחמה. בימינו ממלאים תפקידים במלחמה לא רק אנשי צבא. לא רק אנשי הצבא, אלא כל העם מנהל את המלחמה: אלה שעומדים בחזית ואלה שעובדים בשדה ובבתי־החרושת ואף אלה שפועלים במשרדים. גורל המלחמה תלוי במאמצים של כל העם באשר הוא.

במלחמה הקודמת היה כאן הישוב היהודי דל בכל המובנים: גם בכמות וגם באיכות. לא מבחינה מספרית ולא מבחינה משקית ולא מבחינה תרבותית תפס הישוב היהודי אז מקום בולט בארץ. ואילו מלחמה זו החלה בתנאים אחרים. עוד אנחנו מיעוט בארץ הזאת – פחות משליש. אבל במבחן הכוחות לא רק המספרים קובעים, – אם כי גם להם חשיבות גדולה מאד; במלחמה ממלאים תפקיד גדול הכוחות המשקיים והמוסריים. והמשקל התרבותי, המוסרי והמשקי של היהודים בארץ הוא הרבה יותר גדול ממשקלם המספרי. ישובנו יכול, בתנאים מסוימים ובנסיבות מסוימות, להווֹת גורם חשוב. אנחנו צריכים, אמנם, להיזהר מהגזמה של כוחנו וערכּנו. במלחמה זו מתגוששים כוחות איתנים. במערכה עומדות כבר ארבע האימפּריות הגדולות ביותר בעולם; רוסיה, גרמניה, צרפת ואנגליה. העם היהודי הוא קטן, והישוב היהודי הוא רק חלק קטן של העם היהודי – על כן אל נא נפליג בערכנו; אבל גם בל נזלזל בו. בארץ מהַוה הישוב היהודי כוח לא קטן, והוא יכול, בנסיבות מסוימות, להיות גורם חשוב. ועזרתו וההזדקקות לו יכולות להיות חשובות מאד. במלחמה הקודמת מילאה האהדה של יהודי אמריקה תפקיד גדול, אם לא מכריע, בפרסום הצהרת־בלפור. הפעם עלול כוח היצירה והכוח המלחמתי של הישוב העברי בארץ להווֹת, בתנאים מסוימים, גורם חשוב, שאנגליה לא תוכל להתנכר לו. אין זה בידינו לכוון את פני המלחמה. אבל היינו מתחייבים בנפשנו ובנפש כל הדורות של האומה העברית, אשר יבואו אחרינו, אילו לא היינו רואים אֵילו אפשרויות צפונות בנו ואילו לא היינו יודעים להכין את עצמנו, לכוון את יכלתנו לקראת שעת הכושר.

לפי שעה נראה כאילו אנחנו עדיין רחוקים מכל זה. אנחנו רחוקים מהמאורעות העולמיים האלה, ואנחנו שקועים בצרות, בדאגות, בתלאות – ובסכסוכים הקטנים והפעוטים שלנו. אולם לא יתכן שחצי מיליון היהודים האלה – חלוץ האומה היהודית – לא יתכוננו לשעה ההיא. על יהודי ארץ־ישראל מוטלת אחריות כבדה כלפי העם כולו. בארץ זו ובכל אשר בה הושקעו מאמצים של שלושה דורות. אלמלא עזרתה של האומה היהודית, של התנועה הציונית, הנמשכת זה ששים שנה, מימי ביל"ו ועד היום; אלמלא המאמצים של המוני היהודים בכל תפוצות הגולה; אלמלא כל אלה – לא היינו פה. אין הישוב הזה סתם 500 אלף יהודים. הוא התמצית המגובשת של האנרגיה של העם היהודי במשך דורות אחדים. לא יתכן ש־500 אלף יהודים אלה יהיו שקועים בשעת הרת־עולם זו רק בדאגות השעה, רק בצרכי השעה, רק בחשבונות השעה. עלינו להכּוֹן לרגעים אשר אולי לא יארכו, אבל בתקופה דינמית יש ששעה אחת עשויה לחתוך גורל עם לשבט או לחסד. לא יתכן שלא נהיה כולנו דרוכים לקראת האפשרויות ההיסטוריות הגלומות במאורעות המתחוללים לעינינו.

וכיצד נתכונן? קודם כל עלינו להחזיק מעמד. לא יתכן שאיזו עמדה יהודית בארץ, בעיר או בכפר, ביבשה או בים – ויש להוסיף עכשיו: באויר – ותהא זאת עמדה קטנה – תתערער או תחלש. נתחייב עכשיו בנפשנו אם הפעולה הקדחתנית של ארבע שנות המאורעות, שבהן הקימונו יותר נקודות מאשר באיזו תקופת־זמן אחרת, לא תוכפל ולא תשולש בימים אלה.

עלינו להרחיב את מפעלינו ביבשה ובים, ויש לנו אפשרויות לכך במידה שלא היתה מקודם. הרחבה זו צורך המלחמה היא. עליה והתישבות, עבודת הים והרחבת החרושת היהודית יעזרו לאנגליה במלחמה זו. וכל עזרה שאנחנו יכולים לתת לאנגליה ולצרפת במלחמה הזאת, אנחנו חייבים עליה כיהודים. דם המונים, עלבון האחים והאחיות בגרמניה ובפולין המתבוססים בעלבונם וביסוריהם, מחייבים אותנו לכל עזרה שאנחנו יכולים לתת. ואת העזרה הזאת אנחנו יכולים לתת כאן ע"י הרחבת הכיבושים שלנו בארץ. יש צבא אנגלי בארץ. הוא זקוק למזון. נעשה שירות גדול לאנגליה במלחמה זו – וזהו שירות של מצוה, – אם נגדיל את היכולת הכלכלית שלנו בארץ, את שטח הקרקע שנעבּד, את אוצרות המזון בארץ, אם נסדר התישבות נוספת, ונחדור יותר לים, ונרחיב את התעשיה. תעשיה, חקלאות וים אלה הם ערכים שהם תמיד חשובים. אלה הם יסודות חיינו. ופי שבעתיים הם חשובים עכשיו. זהו נשק מלחמתי. כל בית־חרושת, כל תעשיה כימית – נשק הם להשמיד את שלטון עמלק ולעזור לידידינו.

יש לנו עכשיו הזדמנות לשַלב את עבודתנו במפעל עולמי גדול, ויש לנו אפשרות שכל אחד מאתנו, כקטוֹן כגדול, כעשיר כעני, ישא תרומה גם לבנין הארץ וגם למלחמת־קודש זו שאנגליה מנהלת היום. ויש לנו לא רק כוח משקי, תרבותי ומוסרי החשוב מאד לעתידנו וגם לאנגליה ולמלחמת־מצוה זו. בידינו כוח צבאי לא קטן. בראשית המלחמה הצענו בשם העם היהודי, בשם הישוב בארץ ובשם תפוצות הגולה את עזרתנו לאנגליה. הממשלה טרם החליטה בדבר. אינני רוצה לבקר את הממשלה האנגלית. לה יש צורך לעיין בדבר, ולפי שעה עוד לא הוסקה המסקנה. אבל יתכן שיבוא היום והעזרה הזאת תידרש מאתנו. עלינו להיות נכונים ומוכשרים לתת אותה לכשתידרש. ועלינו לתת אותה לא כבודדים אלא כאומה, כאומה בעלת־ברית, כאומה שעתידה ונצחונה יהיו רק פה. עלינו להכשיר לכך את הנוער שלנו. כל צעיר בישראל וכל צעירה בישראל צריכים להיות מוכנים.

ובתכונה הזאת, ובהחזקת מעמד, ובשמירה על כל עמדה שלנו, קטנה כגדולה, בכפר ובעיר, ביבשה ובים; ובהרחבת התחומים, בהרחבת השטח החקלאי ובהרחבת התעשיה שלנו, ובהרחבת כיבושינו הימיים, ובהכשרת הנוער שלנו – באלה נתכונן לקראת הרגעים הגדולים העלולים אולי לבוא, ואשר אם יבואו ואנו נהיה מוכנים להם – ישנוּ את גורלנו.

[„העולם“, ט“ו בשבט ת”ש – 25.1.40]

דוד בן־גוריון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד בן־גוריון
רקע
דוד בן־גוריון

יצירותיו הנקראות ביותר של דוד בן־גוריון

  1. יחוד ויעוד (מאמרים ומסות)
  2. ירושלים (מאמרים ומסות)
  3. לדין וחשבון של סמואל (מאמרים ומסות)
  4. יעודי הרוח והחלוציות בישראל (מאמרים ומסות)
  5. הפועל בציונות (מאמרים ומסות)

לכל יצירות דוד בן־גוריון בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות דוד בן־גוריון

יצירה בהפתעה
רקע

על מאורעות־אב

מאת דוד בן־גוריון (מאמרים ומסות)

(נתפרסם כגילוי דעת של אחדות־העבודה והפועל-הצעיר)


א.

התקפת הדמים על הישוב העברי נהדפה אחור בראש וראשונה בכוח הגנתנו העצמית. אלמלא ההגנה שעמדה לישוב בשעה הראשונה של ההתנפלות לא היה הצבא שבא כעבור זמן־מה מספיק אולי להציל את הישוב מכליה.

במבחן האיום נגלתה לעין־כל גבורתה הנאמנה של ההגנה העברית והכרחיותה החיונית והטרנית.

בהגנה עצמית ראינו תמיד את יסוד בטחוננו וכבודנו בארץ. תנועתנו הכירה כל הזמן, שכל עוד לא ביצענו את מפעלנו ההיסטורי בארץ, הוטל עלינו לדעת להשתמש בזכות טבעית וקדושה זו. מאורעות־הדמים הוכיחו זאת בעליל לכל דעת־הקהל העולמית. הגנה עצמית היא זכותנו וחובתנו. ובכל מאודנו נחזיק בה כל עוד יהיה צורך בה – ונדע גם לשקוד על טהרתה וצדקתה. כל שימוש־לרע בזכות זו היא פגיעה בקודש הקדשים ועושה את ההגנה פלסתר. כוחנו הוא בטוהר־שאיפתנו וצדקת־מעשינו.

ב.

האחריות למאורעות ־הבלהה בארץ מוטלת כולה – מחוץ לאשמים הישרים ברצח ושוד, כלומר מחוץ לכנופיות הפורעים ומסיתיהם צמאי־הדם – על ראש האדמיניסטרציה בארץ. היו פקידים אשר בימים הנוראים מילאו את חובם הקשה באמונה. אחדים מראשי האדמיניסטרציה, וביניהם הנציב העליון, לא היו בארץ בפרוץ ההתקפה. אולם את מקום הנעדרים מילאו עוזריהם, ובידם היה כל השלטון והכוח. ואלה גילו בשעת המאורעות, לפניהם ואחריהם את כל חוסר־אחריותם, אם מתוך חוסר נאמנות ואם מתוך חוסר־כשרון. ראשי האדמיניסטרציה לא הפריעו כל הזמן בעד ההסתה הגלויה, הוליכו שולל את הישוב בהרגעות והבטחות כוזבות, לא דאגו לשלום הארץ, לא אחזו בשום אמצעים למנוע את הטבח והחורבן, הישוו פורעים למגינים ואימצו בחוסר פעולתם את ידי הפורעים והמרצחים.

ג.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.