כניסתה של אמריקה למלחמה; הקרבות באוקינוס השקט ובמזרח הרחוק; הסכנה האורבת לסינגפור ואבסטרליה; התלוּת ההדדית של שדות-הקרב המרובים שהקיפו את העולם כולו, - כל אלה מציגים באור חדש את בעיות המזרח הקרוב וארץ-ישראל. ברור שהמתרחש עתה ושיתרחש בזירה זו או אחרת של הקרבות ישפיע על המצב הכללי, וזה מעניָנן של ארצות-הברית כפי שהוא מעניָנה של של כל אומה אחרת מבנות-הברית. שאלת הצבא היהודי, שבסיסו בארץ-ישראל, הוא מענינה של ארץ זו (ארצות הברית). ארץ-ישראל תופסת עמדה איסטרטגית חשובה; היא מקשרת את שלושת הקונטיננטים של אירופה, אסיה ואפריקה; בתחומיה נמצא הנמל הטוב ביותר בים-התיכון המזרחי; בה מסתיים צינור הנפט העיקרי, והיא המגינה על תעלת סואץ ומשמשת עורק עיקרי בתחבורה האוירית בין המזרח למערב, ארץ-ישראל תופסת עמדת-מפתח לא רק במזרח התיכון בלבד, אלא בעולם הישן כולו.
הישוב היהודי בארץ-ישראל הוא הגוף הלאומי היחידי בין עמי הארצות של ים התיכון שרצה מאז התחלת המלחמה להעמיד לרשות אנגליה ובנות בריתה את מקורות כלכלתה ואת כוח האדם שלה. התפשטות המלחמה במזרח הרחוק מונעת כמעט לחלוטין משלוח צבא נוסף למזרח התיכון מאבסטרליה1 וניו-זילנד. פעולות של צוללות האויב ואוירוניו מגבירות את קשי התחבורה, ויש הכרח לנצל את כל המקורות האפשריים הנמצאים במקום.
חמש מאות אלף היהודים שבארץ-ישראל הורשו עד עתה לגייס בתוכם קרוב לעשרת אלפים חייל. גיוס בפרוֹפּוֹרציה כזאת באמריקה היה נותן יותר משני מיליון וחצי חיילים. באם ירשו גיוס מלא, תוכל ארץ-ישראל היהודית לפחות להכפיל את מספר חייליה. נוסף לאלה קיימות רזרבות גדולות של פליטים יהודים חסרי-מולדת, ומספר רב של יהודים אחרים בארצות ניטרליות וידידותיות, שאינם חייבים בעבודת-צבא ומשתוקקים להילחם באויבם-בנפש של עמם והאנושות, והם רוצים להילחם בתוך צבאם היהודי ועל דגלם היהודי.
צבא יהודי בארץ-ישראל אינו דבר חדש. שנותיו כשנות התנ"ך. רק לעמים אירופּיים מעטים יש היסטוריה צבאית ארוכה כליהודים בארץ-ישראל. היא נמשכת מימי יהושע בן נון, כ-1400 שנה לפני הספירה, ועד המאה השביעית לאחריה. במשך תקופה של אלפיים שנה לחמו צבאות היהודים בארץ-ישראל בכנענים, בפלשתים, באשורים, בבבלים, ביוונים, ברומאים, בביצנטים ובאחרים. הצבא היהודי האחרון, בפיקודו של בנימין איש טבריה, נלחם שכם אחד עם הפרסים נגד מצביאי ביצנץ בשנת 614 שלאחר הספירה.
כוח-הבטחון היהודי לפני מלחמת-העולם הראשונה 🔗
הנסיון ליצירת כוח צבאי עברי בארץ-ישראל בזמנים מודרניים קיים מלפני המלחמה הנוכחית. לגיון עברי התקיים במלחמת העולם הראשונה, שנלחם בתוך צבאותיו של הגנרל אלנבי בארץ-ישראל, ואת התחלתו יש לחפש בעבר הרחוק יותר. הוא התחיל בתקופה שלפני שלושים וחמש שנה. מספר מושבות יהודיות מבודדות היה אז בארץ, שהיתה תחת שלטון התורכים. והשפעת הפקידים התורכיים לא עברה מעולם את גבולות ירושלים ויפו.
בימי המשטר התורכי היתה הארץ מחולקת בין שני מחנות ערבים שמלחמות ונקמות דם ביניהם נמשכו במשך דורות. החוק השורר בארץ היה חוק הנקמה. חלום בלהות של פלחים היו הבדואים הנודדים על אהליהם הקודרים הצצים כאילו מן האדמה ונעלמים כלעומת שבאו למדבר המזרחי שמעבר לירדן, לאחר שחמסו וגזלו את הסביבה.
המתישבים היהודים הראשונים סבלו במשך תקופה ממושכת ממצב של חוסר בטחון ואנרכיה. אנחנו, בני העליה השניה שהגענו ארצה מאז 1905, גמרנו אומר לשים קץ בכוח עצמנו למצב זה. הקימונו משמר יהודי מזוין, הידוע כארגון “השומר”. הוא התחיל את פעולתו בסג’רה, מושבה קטנה בגליל. מושבה זו הנמצאת בהרי הגליל התחתון סבלה יותר מחברותיה מפגיעות שכניה. לאחר ההצלחה הראשונה בסג’רה, קיבל עליו “השומר” את הגנת המושבות היהודיות בגליל, השומרון ויהודה. מטרתנו היתה לא רק להגן על עצמנו אלא גם להתידד עם הערבים. הכוח הוא הדבר העיקרי שאלה מעריצים. אחרי התנגשויות מספר שבהם הוכיח “השומר” את כוחו ואומץ לבו, זכה לכבוד בעיני הערבים, והיחסים בין היהודים לבין הערבים במושבות אלה נהיו ידידותיים. “השומר” היה במובן ידוע אבי הלגיון היהודי במלחמת העולם הראשונה.
במלחמת העולם הקודמת 🔗
עם פרוץ המלחמה ב-1914 הגיע מספר היהודים בארץ ל-90,000. רבים מהם היו נתיני ארצות שהיו במצב מלחמה עם תורכיה, כגון: רוסיה, צרפת ואנגליה, ואלה הוכרחו לעזוב את הארץ. מצרים שימשה מקלט זמני ושם חיכו להזדמנות הראשונה לשוב ארצה. ביניהם היה צעיר יהודי, ויוסף טרומפּלדור שמו. הוא ומספר ידידיו פנו לשלטונות הבריטיים בקהיר ובהסכמתם ארגנו את הפליטים הצעירים בלגיון היהודי הראשון, שנלחם שכם אחד עם הבריטים בגליפּוֹלי.
יהודים רבים מיוצאי רוסיה העדיפו כמוני את קבלת הנתינות העותומנית על עזיבת הארץ. אבל גם צעד זה לא הועיל, בזמן שג’מל פּחה, אחד משלושת שליטי תורכיה, קיבל את הפיקוד העליון על הצבאות שנלחמו נגד הכוחות הבריטיים במצרים. הוא הנהיג שיטה של דיכוי התנועות הלאומיות, היהודית והערבית כאחת. מנהיגים ערביים נתלו בבירות ומנהיגים יהודיים נכלאו וגורשו. ידידי יצחק בן-צבי ואני נצטוינו, בלי משפט, לפי פקודות של ג’מל פחה, “להיגרש לתמיד” מהאימפריה העותומנית “ללא רשוּת לחזור אליה לעולם”, וכל זה – על אף העובדה ששנינו קיבלנו את הנתינות העותומנית.
הארץ הניטרלית היחידה שנשארה פתוחה לפנינו היתה ארצות הברית, ולשם פנינו. החלטתנו היתה נחושה לארגן צבא יהודי שילָחם למען ארץ-ישראל. שלוש שנים חלפו עד שהזדמנות זו ניתנה לנו. ב-1917, עם כניסתה של אמריקה למלחמה, התיצבנו, פנחס רוטנברג ואני, לפני השופט ברנדייס והגשנו לו תכנית לארגון לגיון יהודי, תחת דגל אמריקאי. ה' ברנדייס התיעץ עם הנשיא וילסון. הנשיא התיחס להצעתנו באהדה, אבל הדגיש שאמריקה הכריזה מלחמה נגד גרמניה בלבד, וקרוב לוַדאי שלא תילחם בתורכיה. היות ומטרת הלגיון היהודי היתה להילחם בארץ-ישראל, נתָּן הדבר להיעשות רק תחת דגל בריטי.
פנינו אז למיניסטריון המלחמה הבריטי. המשא-ומתן נמשך חדשים רבים, משום שמיניסטריון המלחמה היסס להסכים לשני התנאים שלנו: 1) לשרת ביחידות יהודיות; 2) להישלח לארץ-ישראל. אחרי משא-ומתן של ששה חדשים נתקבלו הצעותינו ותנאינו והלגיון היהודי באמריקה נעשה עובדה. היות ואמריקה עצמה היתה בתוך המלחמה, יכלו רק מעטים מאנשי אמריקה להתגייס, - רק אלה ששוחררו משירות בצבא האמריקאי. אף-על-פי-כן – תוך שבועות מעטים, התקבצו למעלה משלושת אלפים איש מכל קצוֹת ארצות-הברית (מקצתם מארצות אמריקה הלטינית) במחנה הלגיון העברי בוינדסוד, נובה סקוטיה, ומשם נשלחנו דרך אנגליה לארץ-ישראל. שמחנו למצוא בטליונים יהודים אחדים מאנגליה ובטליון אחד מתנדבים ארץ-ישראליים. לראשונה היווינו חלק של קלעי המלך. אחר-כך כינו אותנו “ראשון ליהודה” והמנורה סִמְלֵנוּ. הלגיון היהודי השתתף בהסתערות האחרונה של אלנבי שכבש את ארץ-ישראל וסוריה מידי התורכים.
בין שתי מלחמות-העולם 🔗
גם לאחר מלחמת העולם, ועד מלחמת העולם השניה, הוטל על יהודי ארץ-ישראל להגן על עצמם, אם כי הארץ ניתנה תחת שלטון המנדט הבריטי.
הצבא הבריטי פינה בסוף מלחמת-העולם הראשונה את הגליל הצפוני שמיועד היה לעבור לרשות צרפת. הכוחות הצרפתיים טרם הספיקו לכבוש את השטח והנה פרץ מרד של הערבים. המושבות היהודיות שבאותו שטח מצאו את עצמן סגורות ע"י מחנות גדולים של לוחמי גרילה ערביים. היהודים בצפון הארץ (מטולה, כפר-גלעדי, תל-חי, מחניים) ניסו במשך חדשים מספר לשמור על ניטרליות. אבל לבסוף הוכנסו לתוך הקרבות והותקפו על ידי הערבים. הקיבוץ הצעיר תל-חי נהיה לנקודת ההגנה העיקרית בפיקודו של הקפטן יוסף טרומפלדור, גבור פורט-ארטור וגליפולי. חדשים רבים עמדה קבוצה קטנה של יהודים צעירים, נשים וגברים, בהגנתה על הנקודה הצפונית ביותר של ארץ-ישראל בפני אלפי ערבים. הם החזיקו מעמד עד שטרומפלדור וחבריו, ביניהם שתי נשים מזוינות, נפגעו על-ידי פצצות ערביות ותל-חי הועלתה באש. אחרי תל-חי נערכו על-ידי הערבים התקפות על היהודים בעיקר במקומות מבודדים ומרוחקים, וידי ההגנה העברית היו מלאות עבודה. אבל מלחמה ממשית התנהלה בארץ בשנת 1936, בתקופת ההתקפה הפאשיסטית על חבש. כבר אז התכוונו היטלר ומוסוליני לפגוע באימפּריה הבריטית, והמופתי שניהל את המלחמה הטירוריסטית נגד היהודים, שימש בעת ובעונה אחת כסוכן הציר. יהודים, בריטים וערבים רבים ממתנגדי המופתי נרצחו ללא אבחנה. אבל כמטרה עיקרית שימשו היהודים ומושבותיהם בכל הארץ. שדותנו הובערו, עצינו נכרתו, כנופיות טירוריסטיות ארבו לכל מושבה יהודית. הערבים ניסו להפסיק את התחבורה והתנועה בפנים הארץ, אבל היהודים לא נענו להתגרות.
דרשנו מאת הממשלה נשק לשם הגנה עצמית. לראשונה סירבו לנו בטענה שיהא בזה מן האי-צדק לצייד בנשק רק חלק אחד מהאוכלוסיה. אבל אי-אפשר היה להתכחש לעובדה שהערבים היו המתקיפים והיהודים הם שהותקפו ולדרישתנו הצודקת מהממשלה שיש להבדיל בין מתקיפים לבין קרבנותיהם. לבסוף נענתה הממשלה לדרישה לצייד בנשק את היהודים. הוקם כוח של 25,000 מתישבים יהודים צעירים שאומנו על-ידי קצינים בריטיים.
הכוח הזה היה ידוע בתור כוח ההגנה של הישובים היהודים. כוח נד של מכוניות משורינות אורגן לשם שמירת הדרכים והשדות. לאחר זמן-מה כשמשטרת ארץ-ישראל התפוררה מסיבת אי-נאמנותם של רוב השוטרים הערביים, שרבים מהם הצטרפו לטרוריסטים, נדרשו היהודים לקבל על עצמם, נוסף על המושבות היהודיות, גם את ההגנה על הרכבות, צינורי הנפט, בתי הממשלה, מחנות ודרכים. פלוגות-לילה מיוחדות אורגנו ואומנו על-ידי הקפטן וינגייט. הודות לקיומן של פלוגות אלו שעבדו יד ביד עם הצבא שבפיקודו של הגנרל דיל לא נחרבה אף מושבה יהודית אחת ותהא זו המבודדת ביותר, וזה תוך שלוש וחצי שנות המאורעות, אם כי מאות אנשים נרצחו. הנקודה החדשה הראויה לציון – חניתה שבגליל העליון – נמצאת בגבולות הלבנון, מקום פגישתן של הכנופיות הטירוריסטיות שמרכזן בסוריה, ארץ מגוריו של המופתי, שמשם ניצח על כל הפעולות. השלטונות הזהירו אותנו שהעליה לחניתה מסוכנת היא וסירבו לקבל עליהם אחריות כל שהיא. אבל לולא היהודים שהיו מקבלים עליהם את האחריות לחייהם, לא היתה קמה אף נקודה אחת. חניתה הותקפה ושנים מאנשינו נהרגו, אבל המתישבים לא נרתעו והמשיכו בעבודתם ובהגנתם. תוך שבועות מעטים נהפך האיזור לאחד הבטוחים ביותר בארץ כולה. מתישבי חניתה ומתישבי הנקודות החדשות שהוקמו לאחר זה בסביבה זו קשרו קשרים ידידותיים עם שכניהם הערבים משני עברי הגבול. ידיעתם זו של אופי השכנים והכרתם את הסביבה מילאו תפקיד חשוב מאוד מזמן המלחמה בסוריה.
בארגון ההגנה היהודית בארץ-ישראל בשנים 1936–37 לא שכחנו את האפשרות של מלחמת-עולם חדשה. בויכוחים עם קצינים גבוהים, שאתם עבדנו שכם אחד בתקופת המאורעות, חזרנו לא פעם על החשיבות שבאימוני אנשינו הצעירים לא רק לשם צרכי השעה, שעת החירום המקומי, אלא בעיקר לצורך שעת-החירום הגדולה העלולה להתהווֹת בעתיד הקרוב. לולא מדיניות הפיוס של ממשלת צ’מברלין, שהקריבה להיטלר את צ’כוסלובקיה ואוֹסטריה באירופה, ולמופתי – את היהודים בארץ-ישראל, היה נמצא בארץ, עם פרוץ המלחמה, צבא יהודי גדול ומאומן המוכן להילחם לשם הגנת הדימוקרטיה.
במלחמת-העולם הנוכחית 🔗
ביום 3 בספטמבר 1939, בו הוכרזה המלחמה, הוציאה הסוכנות היהודית קול-קורא לגברים ונשים בגיל 18–50 להתנדב לשירות לאומי. תוך ימים מספר נרשמו למעלה מ-130,000 איש. באותו זמן כתב ד"ר וייצמן, נשיא הסוכנות היהודית, מכתב לראש הממשלה נויל צ’מברלין, ובו הודיע כי “היהודים עומדים לצדה של בריטניה הגדולה וילחמו לצדן של הארצות הדימוקרטיות… לסוכנות היהודית היו בעבר חילוקי-דעות עם ממשלת המנדט בשדה המדיניות. רצוננו כי חילוקי דעות אלה יפַנו את מקומם לצרכים הגדולים והלוחצים של השעה. הסוכנות היהודית מוכנה לסידורים מידיים לשם ניצול כוח האדם היהודי, האפשרויות הטכניות, המקורות וכו'…”. לרוע המזל לא קיבלנו בתקופת שלטונה של ממשלת צ’מברלין כל תשובה הן מלונדון והן מירושלים.
לאחר נפילתה של ממשלת הפיוס באנגליה, במאי 1940, כיבוש צרפת וכניסת איטליה למלחמה, השתנה המצב. המלחמה הגיעה לים התיכון, סכנה ממשית ארבה לארץ-ישראל. הממשלה הבריטית החדשה בראשותו של צ’רצ’יל סימלה את רצון העם הבריטי להתנגד לכובשים. היא הביאה בכנפיה הבנה יתרה ואהדה למאמץ המלחמתי היהודי. אולם במדיניות הפיוס של ממשלת ארץ-ישראל לא חל כל שינוי. מאז נמשכה התנגשות תמידית בין הציווּיים של צרכי המלחמה מצד אחד לבין מדיניות הפיוס מצד שני. בזמן ששיקולים צבאיים חייבו את השימוש בכל כוח האדם, המשיכו הפייסנים בארץ-ישראל לחבּל בכל רוחם במאמץ המלחמתי היהודי.
בחדשי המלחמה הראשונים, כשהחזית העיקרית היתה בצרפת, הציעה הסוכנות היהודית להקים דיביזיה יהודית שתשרת בצרפת או בכל חזית אחרת. הצעה זו חודשה עם עלית ממשלת צ’רצ’יל לשלטון והיא נתמכה על-ידי לורד לויד המנוח, שנתמנה אז מיניסטר המושבות. ההצעה על הקמת כוח יהודי לוחם אושרה על-ידי הממשלה הבריטית בספּטמבר 1940, ונתקבלה החלטה לארגן יחידה יהודית לוחמת שתאומן באנגליה. וכבר נתמנה גנרל לפיקוד היחידה. עם מותו של לורד לויד בפברואר 1941, נדחה ארגון היחידה. מיניסטר המושבות שבא במקומו, הלורד מוין, במכתב לנשיא הסוכנות מ-4 למרץ 1941, כתב: “הנני מצטער שעלי להודיעך כי דבר הקמת יחידה יהודית לוחמת נדחה מחוסר ציוד. עלינו לדחות את ההצעה לששה חדשים, אבל אפשר יהיה לדון בה מחדש אחרי ארבעה חדשים”. לורד מוין הוסיף, “ביכלתי להבטיחך שפירושה של דחיה זו איננו שינוי ההחלטה הקודמת המצדדת בהצעתכם”. אבל ב-15 לאוקטובר הודיע לורד מוין לסוכנות היהודית ש“מיניסטריון2 המלחמה איננו רואה כל אפשרות לקבל את ההצעה בנסיבות הנוכחיות”. כשהשאלה התעוררה בבית-הנבחרים הבריטי, תירץ הלורד מוין את שינוי הקו ב“חוסר ציוד”. מיניסטר המושבות אמר שידוע לו כי “הדבר גרם לאכזבה גדולה, ומסיבה זו מעודדים את התגייסותם של יהודי ארץ-ישראל ליחידות בריטיות בתוך הצבא הבריטי”. את תולדות ה“עידוד” אפשר לספר בקצרה.
עם כניסת איטליה למלחמה נסחף לתוכה המזרח התיכון כולו. הצבא הבריטי דרש אנשים במספר מכסימלי. עיראק ומצרים, שני בני-בריתה הרשמיים של אנגליה, בחרו בניטרליות. ארץ-ישראל היהודית היתה היחידה שרצתה לספּק את כוח האדם הדרוש. הפייסנים הצליחו זמן מה למנוע את היהודים מלהשתתף בקרבות ממש, ואם אמנם הם לא הצליחו למנוע בעד ארגונם של פלוגות יהודיות מיוחדות כגון המהנדסים המלכותיים, תחבורה, חפרים ואחרות, הרי מנעו מהפלוגות את האפשרות להופיע בשמן ובדגלן העברי.
הסוכנות היהודית רצתה בכל לב לעזור במאמץ המלחמתי הבריטי, בכל דרך שהיא, אבל היא לא יכלה לתמוך במדיניות שחשבה אותה לבלתי-צודקת ובלתי-נבונה. היא התנגדה במיוחד לאיסור להקים יחידות יהודיות לוחמות. אנחנו טעַנוּ כי גם במקרה שבריטניה הגדולה אינה רוצה בעזרת יהודי הארץ, מגיעה לנו הזכות הטבעית להגן על ארצנו. עוד ב-14 ליוני 1940 כתבנו ללורד מוין:
“איטליה נכנסה למלחמה והבית-הלאומי היהודי עומד בפני סכנה ממשית. המרד הערבי ביהודים מאז 1936 עוּדד ונתמך על-ידי מוסוליני שלפתע חקק בארצו תחיקה אנטי-יהודית קיצונית. אפשר שהוא יכוון במרץ את התקפתו נגד ארץ-ישראל היהודית… אנחנו דורשים שתינתן ליהודי ארץ-ישראל הזדמנות מלאה לארגון הגנת ביתם… נדרשת פעולה מידית. המהירות קובעת בשבילנו לחיים ומוות. לפני בוא הנצחון, עלולה ארץ-ישראל היהודית להימצא בסכנה חמוּרה. אם נגזר עלינו כליון, זכותנו לפגשו תוך מלחמה…”
הממשלה הבריטית לא יכלה אלא להיענות לתביעה זו והוחלט להקים יחידות-קרב בארץ-ישראל. אבל ה“פייסנים” הוסיפו פירושים משלהם להחלטה זו והכניסו לתוכה מושג ה“פריטי”, שמובנו הוא: מותר לארגן מספר יחידות יהודיות כמספרן של היחידות הערביות שתוקמנה. היות וערבי הארץ הראו אותה מידה של התלהבות להילחם כפי שהראוה ערבי עיראק ומצרים, פחת ערך ההחלטה על הקמת יחידות לוחמות יהודיות. ושוב גברו הצרכים הצבאיים על הדעות הקדומות הפוליטיות, עם גידול הצורך בכוחות-אדם, ונאלצו, למעשה, לוותר על הפּרינציפּ של “פּריטי”. הוקמו פלוגות-רגלים יהודיות, אם-כי אי-אפשר היה לגייס פּלוגות ערביות מקבילות, אבל הפלוגות היהודיות, בניגוד לכל המקובל והנהוג בצבא הבריטי וביתר צבאות העולם, לא הורשו להתארגן בבטליונים ובריגדות. הפלוגות היהודיות נשארו יחידות בודדות התלויות באויר. למעלה מעשרת אלפים חיילים יהודים מארץ-ישראל נלחמו בלוב, מצרים, חבש, אריתריאה, יון, כרתים וסוריה. בעוד כל המפקדים הבריטיים, שבפיקודם הם שירתו, הכירו בחיילים היהודים כמצוינים ביותר באומץ-לב, מסירות וכשרונות, לא הוזכר מעולם שמם היהודי בשום מיסמך צבאי; לא הכירו בזהותם היהודית ומנעו מהם את הסטטוס והזכויות שניתנו לכל בנות-הברית האחרות של בריטניה הגדולה במלחמה הזאת.
לפני זמן מה תבעו הצרכים הצבאיים גם גיוס נשים בארץ-ישראל. ושוב היו הנשים היהודיות היחידות שהתגייסו.
וכך, למרות ההפרעות, האיחורים וההגבלות, הולך ומוקם צבא יהודי בארץ-ישראל. לעת-עתה בלי ארגון מסודר, בלי השם המפורש ובלי הסטטוס הדרוש. בעוד יהודי ארץ-ישראל דוחים בשאט-נפש את ההשפלות וההגבלות האבסורדיות, אין דבר שימנעם מלסייע למטרה הכללית. הם מאמינים שההגיון והצדק ינצחו. הצרכים המוסריים והצבאיים במלחמה זאת יביאו בהכרח לצבא יהודי מוכר כבן-ברית שָוה באומות המאוחדות.
דצמבר 1941