לוגו
מתיחות ציונית
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

במועצת מפלגת פועלי ארץ‑ישראל, 8 – 5 במרץ 1941

מהמלחמה האיומה בעולם, מחורבן היהדות באירופה, מהימצאנו בארץ זו, על אדמת המולדת, במשטר של “הספר הלבן”, מהתקרבות חזית המלחמה לארץ זו, בוקעת ועולה – למי שאזנים לו לשמוע – תביעה אחת: תביעה למתיחות ציונית. ואני רוצה להדגיש את שתי המלים גם יחד" מתיחות ציונית – מתיחות –כי יש מלחמה ויש חורבנות, וסכנות חדשות ממשמשות ובאות; ועל כן: לא רפיפות, לא רישול, לא עזובה, אלא מתיחות עד הקורטוב האחרון של היכולת והרצון.

אבל לא כל מתיחות שאני רואה בקרב היהודים בחוץ‑לארץ ובארץ היא המתיחות הרצויה לנו. אף המתיחות הבאה מתוך המלחמה, מתוך אימת המלחמה, מתוך אימת החורבן הגדול, אם זו אינה מתיחותציונית, הריהי מסוכנת לנו.

ואנסה לפרש מהי מתיחות ומהי ציונות. אפשר תחילה מהי בעיני ציונות – לא ציונות בכל הירפה, אלא ציונות באספקט אחד: מדיניות ציונית. כי כרבע, אם כי יש לנו גם ענינים חשובים אחרים, עומדת המדיניות במרכזה של הציונות.

 

מדיניות ציונית – מהי?    🔗

הקונצפציה המדינית הציונית היא קודם‑כל השתחררות מהתפיסה התיאולוגית ששלטה בעם היהודי במשך כל דורות הגלות, ולא רק בקרב אלה שקוראים אותם יהדות חרדית, אלא גם בקרב חילוניים ומשכילים.

התפיסה שאין היהודים דומים כלל וכלל לכל העמים, וכאילו הם עומדים מחוץ לחוקי הטבע וההיסטוריה, ואינם זקוקים לתנאים ולגורמים ולמצבים הפועלים בחיי כל עם ועם, היא תפיסה תיאולוגית. היא חילקה את העולם לשנים: יהודים וגויים, והיהודים הועמדו מראש ולתמיד תחת גורל מיוחד שאין דומה לו בשאר העמים. לפי תפיסה זו היה העם היהודי העם הנבחר לגבי העולם הבא, ועם ירוד ופחוּת‑ערך לגבי העולם הזה.

תפיסה תיאולוגית זו אינה תפיסה דתית, ודבר אין לה עם היהדות של רבי עקיבא, המכבים, עזרא ונחמיה, יהושע בן נון, משה רבנו.

התפיסה הציונית השתחררה מהתיאולוגיה הכוזבת שנולדה מתוך חולשה ואזלת‑יד. התפיסה הציונית רואה את העם היהודים כאַחד העמים, וכשם שכל שאר העמים שונים זה מזה בתולדותיהם, בתנאי‑חייהם, אפיים וסגולותיהם – אף העם היהודי כך. חוקי הטבע וההיסטוריה חלים על העם היהודי בדיוק כמו שהם חלים על עם אחר. וגורל העם היהודי נתון בידיו, כשם שגורל עם אחר נתון בידיו, בתנאי אחד – ותנאי זה חל על כל עם ועם – אם העם רוצה לקחת את גורלו בידו. ואם נסיבות חיי העם היהודי שונות בתכלית, לרגל השתלשלות היסטורית, מהנסיבות של חיי עם אחר, הרי יש בידי העם היהודי לשַנוֹתן – אם יכַוון לכך את מאמציו הלאומיים, מתוך רצון דרוך ומתמיד ובמטרה מסוימת ועיקרית. ורצון העם היהודי, כרצון עם אחר, עלול להתנגש ברצונות אחרים, זרים, אויבים או אדישים, מהם גדולים וחזקים ומהם חלשים וקטנים מרצונו, ומעין דבר זה קורה בהיסטוריה של כל עם ועם; כי לא רק כל יחיד ויחיד מוגבל על ידי רצונות זולתו, אלא גם כל עם ועם מוגבל על ידי רצונות זולתו. ועל העם היהודי, כעל כל עם ועם, לבדוק מדי פעם בפעם בנסיבות הבינלאומיות שבהן הוא פועל ובמסגרת התנאים הבינלאומיים שבה הוא נתון, ועליו לעשות מאמצים מכוּוָנים לסלק עד כמה שאפשר את המפריעים והמכשולים ולהסתייע בגורמים העלולים להקל ולקרב את דרכו.

אין העולם נחלק ליהודים וגויים, ואין שני חלקים אלה עומדים זה לעומת זה, לא בחומר ולא ברוח. זכות‑קיומו, דרך קיומו ומלחמת קיומו של העם היהודי אינם שונים מאלה של עמים אחרים, וכל הנסיונות וההתחכמויות של היהודים במשך מאות שנים, שנות רדיפה וענויים, ושנות אמנציפּציה וּרוָחה מדומה, לחיות שלא כשאר העמים – נכשלו. הציונות הגיעה לידי הכרה, שעל העם היהודי ליצור לעצמו אותם תנאי‑קיום שיש לעמים אחרים, והאמצעים לכך הם הנקוטים בידי כל העמים. הציונות מוסיפה – הזכויות שיש לכל העמים מגיעות גם לנו. לא פחות ולא יותר.

זוהי לדעתי הפילוסופיה של הציונות המדינית ושל המדיניות הציונית: היות העם היהודי ככל העמים, דומה ושונה: דומה ברצוּי להיות דומה, ושונה ברצוּי להיות שונה – ככל עם ועם.

 

מתיחות ציונית כלפי המלחמה, הארץ וחורבן היהדות    🔗

ואשר למתיחות. קודם כל מתיחות כלפי העובדה המרכזית של ימינו אלה, שממנה תוצאות, אם לא לכל הרי להרבה מאוד, ואולי לקיומנו הפיסי, – כלפי המלחמה. כאשר פרצה מלחמה זו נמצא חלק מציבור הפועלים, שאינו משתתף במועצה זו, לצערי הרב, שלא הודה כי יש מלחמה כזאת, כי לפי “הפּרוגנוזה המדעית” שבידו, המגלה לו בנקל ובפשטות כל מסתרי העתיד, היתה צריכה לפרוץ מלחמה אשר בה תעמוד מצד אחד אנגליה הדימוקרטית יחד עם גרמניה הנאצית, ומהצד השני רוסיה הסוביטית. כשפרצה מלחמה שלא לפי הפּרוגנוזה, אמרו חכמים אלה שאין זו מלחמה אלא משׂחק, העמדת פנים. ההיסטוריה כנראה לא למדה “מדע” זה והיא ערכה קרב בין אנגליה הדימוקרטית ובין גרמניה הנאצית, ומלחמה זו היא העובדה המכרעת ביותר כרגע, והיא מחייבת מתיחות גדולה, כי בתוצאות מלחמה זו תלוי דבר אחד חמור מאוד: קיומה הפיסי של האומה היהודית או עקירתה.

נצחון אנגליה פירושו שהיהודים ימשיכו להתקיים קיום פיסי, אולי יותר מזה. נצחון היטלר – אם מכוח עצמו, או מכוח העזרה שהוא יקבל ממי שהוא, – פירושו עקירת העם היהודי משרשו; ואם העם היהודי הוא עם ככל העמים, הרוצה בקיומו – הרי מעונינים אנו, עד כמה שיכולתנו מגעת, לעזור לנצחונה של אנגליה ולשמדת היטלר.

מתיחות זו בלבד יכולה להיות לרועץ לנו, אם היא לא תהיה מתיחות ציונית; כי מפלת אנגליה – מלבד האסון האנושי הגדול שבה – הריהי חורבנו הפיסי של העם היהודי. אנגליה יכולה לנצח, אבל העם היהודי אפשר ולא יהיה קיים כעם למשך דורות רבים – כי על קיומו הלאומי והעצמאי של העם היהודי לא רק היטלר מאיים. והמתיחות שלנו בהושטת עזרה לאנגליה צריכה להיות מתיחות ציונית, והעזרה שלנו צריכה להיות עזרה של עם, של בן‑ברית, של שותף, אמנם שותף קטן וחלש, אבל שותף, שאינו מחוסר‑אונים בשעה זו, כפי שמדמים רבים. העם היהודי בשעה זו חזק מהעם הפולני, חזק מהעם הצ’כי. יש עוד 7‑8 מיליון יהודים חפשים בעולם, שאינם נתונים תחת שלטון הנאצים, אשר יוכלו בכוחם הפוליטי, המוסרי והצבאי לסייע להשמדת היטלר, יותר מאשר יוכלו לעשות זאת הפולנים והצ’כים. הפולנים והצ’כים הם בני‑ברית ומוּכרים כבני‑ברית אם כי הצבא הפולני והצבא הצ’כי אינם אלא צבא סמלי; לנו היהודים יש כוח ריאלי שיוכל להיות לעזר לא מעט. וה“ריאליסטים” כביכול אשר בתוכנו המלגלגים לכוח היהודי אינם רואים את המציאות. כוחנו גדול היום משל העם הפולני. ואם כי במערכה על כל פני כדור הארץ – והמערכה היא כמעט על פני כל כדור הארץ – כוחנו הוא מיקרוסקופי, אבל במלחמה עולמית יש לפעמים חזיתות חשובות וגם מכריעות בנקודות שונות, ויש אולי נקודה אחת, שאנחנו בה כוח לא כל‑כך זעיר. ועלינו להשתתף במלחמה זו כבן‑ברית, כעם היהודי, לא כמשרתים, לא כבני‑בלי‑שם. פירושו של דבר הוא: צבא יהודי.

וכמלומדי נסיון בדברם אחרים כן גם בדבר הזה: בהתחלה נוצרים דברים קטנים, צנועים מאוד, אבל הם עלולים להתפתח לדברים גדולים. יתכן שהצבא היהודי יתחיל – אולי כבר החל – בדברים שאינם נראים כמעט לעין, כגרעין הנזרע באדמה שאין איש רואה אותו בטרם נבט, אבל הוא קיים בכל זאת ומכה שורש. גם ההתחלה שיש לנו, אם כי אינה נראית כמעט לעין, היא בכל זאת עלולה לשמש התחלה לצבא יהודי. והצבא היהודי בעתיד יוכל למלא את התפקיד הכפול המוטל עליו, כשם שהצבא האנגלי, הצ’כי והפולני ממלאים את התפקידים הכפולים המוטלים עליהם: תפקיד אנושי כללי ותפקיד לאומי מיוחד. כל עם ועם יודע שלצבא שלו יש תפקיד מסוים, ונחוץ שעמנו אף הוא ידע זאת. אם אנחנו נדע זאת – אולי ידעו זאת גם עמים אחרים. התפקיד הכפול שיש לכל צבא הוא: א) להבטיח את הנצחון הכללי של בני‑הברית; ב) להבטיח את הנצחון לעמו הוא. הצבא האנגלי לוחם לנצחון הכללי והוא נושא עליו את כובד העול של המלחמה, אבל הוא רוצה גם בנצחון האנגלי; כן גם הצבא הפולני המסייע אף הוא לנצחון הכללי, אבל הוא אינו מוותר, אף לרגע קל, על הנצחון הפולני; כך גם הצבא היהודי מעונין בנצחון הכללי, אבל לא פחות מזה בנצחון שלו.

זוהי המתיחות הציונית כלפי המלחמה.

ודרושה לנו מתיחות ציונית כלפי המצב בארץ. את המשטר “הספר הלבן” הקיים כיום איננו רשאים לקבל באהבה, בהכנעה וברפיון. את דעתי בענין זה ביררתי ברר היטב לפני צאתי מהארץ במסיבות המפלגה, במסיבות ישוביות ובמסיבות התנועה הציונית, ואין לי מה להוסיף או לגרוע, אם‑כי מאז ועד עתה הוספתי ללמוד פרק חדש, איום ואדיר, בהיסטוריה העולמית, שנתרחש רק בחדשים האחרונים. ופרק זה למדתי לא מתוך ספר, אלא מתוך עמידה מקרוב למרכזי ההיסטוריה, והוא לא שינה את דעתי, אלא להיפך – חיזק אותה.

אבל במשך הזמן הזה נשתנה דבר מה, ויש לקחת בחשבון כל שינוי. ואני רואה חובה לעצמי לציין שני דברים אשר נשתנו מאז, שיש לזכור אותם ולהביאם בחשון.

הדבר האחד אשר נשתנה הוא שממשלת “הספר הלבן” הסתלקה ברובה ובמקומה באה ממשלה אחרת, לא לגמרי חדשה; גם בממשלה החדשה יש תערובת של הממשלה הקודמת. ממשלה חדשה זו אמנם לא קמה מתוך סיסמה נגד “הספר הלבן”, אבל יושבים בה אנשים שהתנגדו לו בזמנו – וזוהי עובדה פוליטית חשובה, שאין אמנם להפריז במשמעותה, אבל אין גם להתעלם ממנה. ואם לפני אחד‑עשר חודש היתה העמידה בפני “הספר הלבן” והמשטר שלו, עיקר המדיניות הציונית, אם לא המדיניות היחידה, יש ברגע זה גם אפשרויות של פעולה פוליטית חיובית, נורמלי, כפעולה הפוליטית לפני “הספר הלבן”; יש עכשיו אפשרות להסברה פוליטית, לרכישת דעת‑קהל, גם לצרכי השעה המיוחדת בארץ, גם לצרכי המלחמה שלנו, גם לצרכים שלנו, כשתגיע שעת שלום.

והדבר השני אשר נשתנה מאש: הארץ עלולה ליהפך – ואולי בקרוב – לחזית מלחמה, ואי‑אפשר בפעולות פוליטיות וביחסים פוליטיים לא להביא עובדה זו בחשבון.

מלבד שני השינויים האלה, הדברים שנאמרו אז בדבר העמידה בפני “הספר הלבן” שרירים וקיימים.

ודרושה לנו מתיחות כלפי חורבן יהדות אירופה: ממזרח אירופה ומערבה; מגדות הויסלה עד חופי האוקינוס האטלנטי, מארצות הצפון ועד הים השחור. איני בטוח אם החורבן ישָאר בתחומי אירופה בלבד. כי עד בוא הנצחון – ואני מאמין בבואו – צפויות אולי עוד תבוסות קשות מאוד. ואין לתַנות גודל האסון, אלא יש לעמוד – בעוד זמן – על תיקון מצבנו לבל ישָנה האסון.

ויש רק תיקון אחד: לא צדקה גדולה – אלא ציונות גדולה. זוהי נקודת הכובד של מלחמתנו בעולם, בעם, בציונות, בתוכנו. על הציונות הגדולה עלינו להילחם קודם כל בתוכנו הציונים בארץ. עלינו להילחם בתרופות‑האליל של הפילנטרופּיה היהודית לכל צורותיה, גם כשהיא מקבלת לפעמים צורה של פילנטרופיה קונסטרוקטיבית. עלינו להילחם במדוחי האמיגרציה והנסיונות האמללים לפזר עוד יותר את בני‑ישראל, ועלינו להילחם בתעתועי הטריטוריאליזם העָקר והמַשלה. תרופות‑אליל אלה שפשטו את הרגל צצות וקמות לתחיה לא רק בקרב לא‑ציונים אלא גם בקרב הציונים. עלינו לעקור אותן מנפשנו אנו, מהתנועה הציונית, מהעם היהודי.

 

הפתרון היחידי – ציונות גדולה    🔗

לאור החורבן של מיליונים יהודים עלינו להתאזר בציונות גדולה. לשבר העם היהודי בימינו אלה יש רק תרופה אחת ויחידה: העברה מהירה בגמר המלחמה, לאחר נצחונה של אנגליה ל“טריטוֹריה” היחידה שבה הצליח “הנסיון” הטריטוריאליסטי.

התכונה לקראת פתרון זה מחייבת מתיחות הרצון והיכולת של התנועה הציונית לארץ ובגולה – מעכשיו. עלינו להכשיר כל אחד ואחד מאתנו, למען נהפוך את הציונות הגדולה לכוח המדריך בעם היהודי – ולמען נכבוש לציונות הגדולה את דעת הקהל של העמים הגדולים, אשר יכריעו גורל העולם וגורלנו אנו לאחר נצחונה של אנגליה.

וציונות גדולה אומרת שני דברים: עליה והתישבות בקנה‑מידה ענקי ועצמאות יהודית. בלי הדבר השני לא יתכן גם הראשון: התישבות יהודית רבתי לא תיעשה על ידי ממשלה זרה, ולו גם ידידותית.

היש סיכויים ריאליים להגשמת ציונות גדולה זו?

ראִיה ציונית מחייבת ראִית המציאות כהוויתה. ובמציאות ישנם כוחות ונסיבות מפריעים ומסייעים. את הכוחות המפריעים אנו מכירים היטב. אין להתעלם מהם ואים לזלזל בהם. לא אפרט אותם כאן; חזקה שהם ידאגו לעצמם. אציין כאן רק את העובדות העיקריות העלולות לסייע לנו – אם נדע להסתייע בהן בשעת‑הכושר הנאותה מתוך תכונה מוקדמת ומכוונת.

הנחה יסודית לכל הבירורים והתכונות – מיגור העריצות הנאצית ונצחונה של הדימוקרטיה – ז. א. נצחונה של אנגליה ובנות‑בריתה.

ונצחון אנגליה פירושו שסידורו החדש של העולם לאחר המלחמה – במידה שסידור זה יקום – יהא תלוי בעיקר בשני גורמים: חבר‑הלאומים הבריטי (אנגליה והדומיניונים הבריטיים: קנדה, אבסטרליה, דרום‑אפריקה, זילנד‑החדשה), וארצות‑הברית שבאמריקה הצפונית. העולם האנגלו‑סכסי יכריע – לאחר נצחון הדימוקרטיה – את גורל העולם, או לכל‑הפחות גורל חלק גדול של כדור הארץ, ובתוכו החלק הנוגע לנו יותר מכל. לא לעולם ואולי גם לא לאורך‑ימים יהא העולם האנגלו‑סכסי הגורם המכריע, אולם אין ספק שעם בוא הנצחון יעמדו הדימוקרטיות האנגלו‑סכסיות בראש העולם ורצונן יכריע בכל הסידורים שיעשו עם החזרת השלום.

ומכאן מסקנה ציונית ראשונה: מאמצינו הפוליטיים מכוֹוָנים לרכישת דעת הקהל באמריקה ובחבר‑הלאומים הבריטי, למען הציונות הגדולה. הגורם המסייע הראשון הוא – המשטר בעולם האנגלו‑סכסי: משטר הדימוקרטיה והחירות. בארצות אלו אין מארת הדיקטטורה ואין השליט גוזר על המחשבה והדיבור, על העתונות והספרות. בארצות אלו רשאי כל אזרח ותושב להגיד אשר עם לבו, לפנות לציבור באסיפות ובעתונות, להקהיל קהילות ולהפיץ ספרים כרצונו; בארצות אלו אין העם כפוף לממשלה, אלא להיפך: הממשלה כפופה לעם, ואם אפשר לרכוש דעת העם והסכמתו – רוכשים גם דעת הממשלה והסכמתה.

והגורם המסייע השני – מציאות קיבוצי יהודים שווי‑זכויות בכל הארצות האלה. גם היהודים בארצות האנגלו‑סכסיות ניהנים מזכויות הדימוקרטיה ומחופש הדיבור והמחשבה, והיהם מהווים משום‑כך כוח וגורם עצמאי. ומכאן מסקנה ציונית שניה: עלינו להפעיל קיבוצים יהודים אלה כנושא הציונות הגדולה בקרב הדימוקרטיה האנגלו‑סכסית.

אין היהודים בארצות אלה אלא אחוז קטן ממספר התושבים, ואין כוחם הכמותי קובע. אפילו בארצות‑הברית שבאמריקה הצפונית אין היהודים מונים אלא חמשה מיליון, בקרב ישוב של מאה ושלושים מיליון. אבל חמשה מיליון בארץ דימוקרטית אינם כמות מבוטלת, ולרגל נסיבות מיוחדות – ריכוז בערים ובמדינות‑מפתח, השפעה בעתונות, בחיי הרוח ובמשק – משקלם היחסי של היהודים עולה על האחוז הכמותי שלהם. אף באנגליה ובדומיניונים הבריטיים, אם כי מספר היהודים הוא קטן בהרבה ממספר היהודים באמריקה – אפשרות השפעתם אינה פחותה בהרבה, כי בארצות אלה האזן קשבת לתביעה שיש בה מן הצדק ומן המעשיות.

וכאן אני בא לגורם המסייע השלישי: הגורם המוסרי, הממלא בארצות האנגלו‑סכסיות תפקיד חשוב במלחמה. איני אומר תפקיד ראשוני, קובע, עיקרי. אבל אני אומר בלי כל היסוס: תפקיד חשוב. יותר מבכל מלחמות שקדמו יש במלחמה זו לא רק התנגשות‑אינטרסים אלא גם התנגשות‑ערכים. והגורם המוסרי ממלא באנגליה ובדומיניונים וגם באמריקה תפקיד גדול ורב. זהו אולי סוד הגבורה העליונה שמגלה העם האנגלי במלחמה זו. זוהי גם במידה רבה הערובה לנצחונו. ובכל שעה ובכל מקום שהכוחות המוסריים עולים ומתגברים – עולים ומתגברים הסיכויים של הציונת, כי הציונות אינה אלא תביעת הצדק לגבי העם היהודי. ובאנגליה ובאמריקה יש עכשיו – בחוגים עממיים רחבים – אוזן קשבת לתביעה מוסרית, לתביעת הצדק.

וגם זאת: יש עכשיו אוזן קשבת לפתרונות גדולים, נועזים. מלחמה זו, אולי יותר ממלחמת‑העולם הקודמת, תזעזע מוסדות‑תבל, תחריד הלבבות והמוחות, ותעורר חשבון‑נפש עמוק וממצה. כשם שהעולם לאחר 1918 לא חזר עוד למה שהיה לפני 1914, כך לא יחזור העולם בתום המלחמה הנוכחית למה שהיה לפני 1940. עצלות המחשבה, רפיון הרצון, פחדנות ואנוכיות קצרת‑הראות שציינו את המדיניות של הדימוקרטיה האירופּית בתקופת ההתנשאות וההתגברות של הדיקטטורה באיטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית, המיטו שואה איומה על עמי אירופה והביאו לידי התנגשות האיתנים, שאנו רואים עכשיו אולי רק את ראשיתה. מלחמה זו המחייבת מתיחות‑רצון עליונה, מן ההכרח שתנער מיסודה את מחשבת האדם. בכוּר המלחמה והיסורים נצרף מחדש רוח האדם. העינים נשואות לאפקים חדשים, וחזון גדול ונועז עלול למצוא אוזן קשבת בשעת הרצון הגדולה שלאחר נצחון הדימוקרטיה האנגלו‑סכסית – אם החזון הוא בר‑ביצוע.

חזון הציונות הגדולה אינו פרי דמיון וקפריסה מחשבתית. מאחוריו עומד צורך בוער ומשווע של מיליוני יהודים נהרסים, עקורים, מדולדלים וצמאי‑מולדת, וכשרון ביצועו מושתת על נסיון בלתי‑מופרך של מפעל התישבותי עשיר‑תוצאות ורב‑האפשרויות – שאין דומה לו בהיסטוריה של ההתישבות בעולם.

אף גדולי העמים המיישבים לא ביצעו בימינו מפעל התישבותי רב האיכות והכמות כמפעל הציוני בארץ. בחלק העשרים של ארץ קטנה ודלה במערב הירדן יישבו היהודים בעשרים השנים האחרונות כחצי מיליון נפש – מבלי שדחקו את רגלי התושבים האחרים, אלא להיפך.

מבחינת הצורך היהודי. מפעל זה אינו אלא התחלה, והתחלה לא גדולה; ובלי המשך גדול ומהיר, ערכו הציוני – כלומר: ערכו לגבי פתרון שאלת העם היהודי בהירפה המלא – מוטל בספק, אולם מפעל זה משמש ראָיה ניצחת לכושר‑הביצוע של הציונות הגדולה. דבר שיתכן בחלק העשרים, יתכן בשאר תשע‑עשר החלקים.

 

נישען על עצמנו    🔗

ויש לזכור עוד דבר אחד: נצחונה של הדימוקרטיה יסלק אחד המפגעים העיקריים שגרם בתקופת-מינכן לשינוי המדיניות האנגלית בארץ זו: את הפחד מהיטלר שבגרמניה ועושי-דברו מחוץ לגרמניה. ואין זה מקרה שממשלת “הפיוסים” ו“הספר הלבן” נאלצה לתת מקומה לממשלת צ’רצ’יל והפועלים שנלחמו בחריפות נגד מדיניותו של צ’מברלין ומלקולם מקודונלד… ואחרי כל אלה יש להזהיר מאשליות קלות: גם הטובים שבעמים, ובשעת-רצון הגדולה ביותר, לא יגישו לנו שי את מבוקשנו הלאומי. אין לנו להישען אלא על עצמנו, ובלי שנעמוד על המשמר בלי הרף ובלי ליאוּת, במתיחות עליונה של מחשבה, רצון, יכולת, כוח, המרוכזים בנקודה אחת - נחמיץ את השעה הגדולה.

יש לנו על מי להישען. ביקרתי בעשרת החדשים האחרונים באנגליה, אפריקה, זילנד-החדשה ואבסטרליה. ראיתי את הקיבוצים היהודיים בארצות אלה. הם כואבים כאב עמם ונושאים בלבם תקוות המולדת. מלבד מתנכרים ומתנגדים בודדים - כולם רוצים בבנין הארץ ותקומתה. אולם השליחות הגדולה המוטלת עליהם בשעה זו לא יעשו בכוח עצמם בלבד, והם זקוקים למנוף נפשי, רעיוני, רצוני, כביר-אונים, ומנוף זה לא ימָצא אלא בישוב היהודי בארץ. מתיחות ציונית בארץ היא המפתח, הצבת הראשונה, להפעלת היהדות האנגלו-סכסית.

והפעלת היהדות היא האמצעי הראשי למען הכשרת הלבבות בעמי בריטניה ואמריקה לקראת הפתרון היחיד והמוכרח לצרת-ישראל עם בוא הנצחון.

לשם כך דרושה מתיחות ציונית בארץ. הישוב אינו יכול לראות עצמו כמטרה, אלא כאמצעי בלבד. לא שמירת הקיים אלא דאגת העתיד, לא דאגה לאלה שנמצאים כאן, אלא לאלה שבגולה, שאין להם כל תקוה וקיום באשר הם שם.

ומתיחות ציונית פירושה קודם-כל מתיחות ציונית בנוער. ואיני מתכוון לנוער המפלגתי או ההסתדרותי – אלא לנוער העברי בארץ: מכל השדרות, החוגים, המעמדות, הזרמים והמפלגות – ומחוץ למפלגות. לא המוצא של הנוער עיקר – אלא יעודו, ואני מאמין בנוער היהודי. בו נמצא אמונה ציונית גדולה, אהבה נאמנה לעם ולמולדת, רצון לא יחת, נכונות לכול. הוא לא יבוז לקטנות ולא ירָתע מגדולות. הוא יענה אם יקָרא.

אבל מתיחות ציונית לא תסתפק בנוער בלבד. דרושה עכשיו הסתערות ציונית על כל יהודי בארץ. יש בארץ הרבה פליטים ותלושים – הם באו הנה באונס, כי נעקרו באכזריות ממולדת-חורגת ונמלטו הנה בעל-כרחם. אל נבוז להם ואל נתנכר להם. ניגש אליהם באהבת-אחים נאמנה ונביא להם בשורת המולדת ותקוַת-המולדת ונשתף אותם בחזוננו ובהיאבקותנו. אולם דרושה הסתערות ציונית לא רק על הפליטים וקיבוצי-הגלוּיוֹת שטרם נקלטו בארץ ובציונות. גם הישוב המאוזרח כאילו – יש לנַערו מחדש, למען יזקוף את קומתו הציונית ויגַלה במלוא כוחו את המאור הגנוז בנשמתו – את החזון והלהט הציוני הגדול שליוָה מאז ועד היום את בוני הישוב ומגיניו, מימי יסוּד פתח-תקוה ועד ימינו אלה.

המתיחות הציונית מחייבת קונצנטרציה ציונית מעֵבר למחיצות המפלגות והסיעות. לא ביטול המפלגות ולא משטר טוטליטרי. התכחשות ליסודות הדמוקרטיים בחיי הישוב אינה אלא התכחשות ליסודות המוסריים של הציונות. אולם מסגרת המפלגה אינה צריכה לשמש חומת-סין שתפריד בין ציוני לציוני.

אין כל צורך להתעלם מהויכוחים הפנימיים, והשאלות השנויות במחלוקת בישוב יתבררו ויתלבנו בצורה הולמת דמוקרטית, תרבותית ובת-חורין.

אולם מעל הויכוחים והשאלות הללו נשקפת אלינו אימת המלחמה. חורבן היהדות באירופה משווע, וחרדה גדולה ומרה, חרדה כפולה, לעתיד העם ולעתיד המולדת מסעירה לבבותינו. בעוד אנו מתפללים לנצחונה של אנגליה אנו יודעים שעם בוא הנצחון המקוּוה צפויה לנו היאבקות קשה על תוחלתנו הגדולה והאחת – ועל כן מתיחות ציונית כלפי פנים וכלפי חוץ, מאמץ מתמיד ודרוך, נאמנות ללא תנאי וללא סייג לצו הציונות בשעה זו, צו הציונות הגדולה.