מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מדיניות ציונית

מאת: דוד בן־גוריון

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

מהדורה שנייה; [תל אביב]: מפלגת פועלי א"י; תש"י

סוגה:

שפת מקור: עברית

בסמינריון ההסתדרות ברחובות, ניסן תש"א


לא אדבר על התיאוריה של המדיניות הציונית, גם לא על ההיסטוריה של המדיניות הציונית. אסתפק רק בהגדרות כלליות אחדות כמבוא לשאלות המדיניוּת האקטוּאלית.

המדיניות הציונית ודרכיה

קודם כל, אפשר לשאול, אם יש בכלל מדיניות יהודית, אם תיתכן מדיניות יהודית. שאלה זו יש לה על מה להישען. ראשית דבר – על ההיסטוריה: מאות שנים לא היתה מדיניות יהודית. היתה מדיניות של מדינות שונות כלפי יהודים. בימי הביניים היתה מדיניות של סגירת היהודים בגיטו, היתה מדיניות של רדיפות, היתה לפעמים מדיניות של חסד. בתקופה מאוחרת יותר, אחרי המהפכה הצרפתית, היתה מדיניות של אמנציפּציה. ברוסיה היתה מדיניות של “קרוֹמיאֶ יאֶבראֶיאֶב” (חוץ מן היהודים). היתה מדיניות של מדינות שונות כלפי העם היהודי, אבל לא היתה מדיניות של העם היהודי – אם לא לחשוב את החוּש של עזרה הדדית ושל סולידריות יהודית, אשר התפתח בקרב היהודים אולי יותר מאשר בקרב עמים אחרים. אבל זהו ביטוי חיוֵר וקלוש למדיניותו של עם החי בתנאים יוצאים מן הכלל ורוצה בכל זאת לשמור על קיומו.

גילוי ראשון אולי של מדיניות יהודית – ולא כזו שהיא כלפי היהודים, אלא מדיניות של יהודים כלפי עצמם וכלפי אחרים – יש למצוא בתנועת הפועלים היהודית ברוסיה במלחמתה על שיווּי זכויות ליהודים. זה היה המקרה הראשון בהיסטוריה של הגולה, שיהודים נלחמו על דבר-מה הנוגע להם. אולם גם זאת אין לקרוא בשם מדיניות של העם היהודי, מפני שמדיניות זו היתה מוגבלת בתחום מדינה אחת ובחלק אחד של העם היהודי – בתוך אחד הקיבוצים היהודיים בגולה. וגם אלה שנקטו מדיניות זו – כגון ה“בונד” – (ויש לציין את זכותו בענין זה. הוא לא היה אמנם יחידי, אבל היה הכוח העיקרי במלחמת היהודים ברוסיה לזכויותיהם) – שללו את עצם המושג של מדיניות העם היהודי, היות ושללו את המושג של עם יהודי בכלל: יש יהודים ברוסיה, בליטא, בפולין, באמריקה, אבל אין יחידה יהודית בעולם ואין אינטרסים משותפים של היחידה הזאת. וכשאין עם – אין מדיניות.

הראשונים אשר קיבלו את ההנחה, או יותר נכון אשר קבעו את ההנחה, שיש מדיניות יהודית – היו הציונים. ואם לשאול מהי הציונות – אפשר לענות במלה אחת: הציונות זוהי הנחה שיש עם יהודי ויש לעם היהודי מדיניות שלו. זה היה החידוש הגדול של הציונות. היא קבעה שיש עם יהודי וכמסקנה מהנחה זו – שהעם היהודי מנהל מדיניות יהודית. אמנם, עצם ההנחה שקיים עם יהודי – לא נקבעה לראשונה ע"י הציונות דוקא. היהדות הדתית האמינה תמיד בקיום עם יהודי. כל התפילה היהודית, כל הדת היהודית חדוּרה הכרת היחוּד הלאומי וההוויה הלאומית שלנו. אבל הציונות בכל זאת חידשה, וחידשה בזה שאמרה את הדבר בפשטות, בלי הלוָי הדתי. לא שללה את הלוָי הדתי, הציונות כתנועה, לא שללה ולא חייבה את הלוָי הדתי, כי הציונות מקיפה – וזה טבוע במהותה – את כל היהודים. על כל השקפותיהם בעיני דת ובענינים אחרים. חידושה של הציונות הוא בזה שאמרה בפשטות: יש עם יהודי כמו שיש עם אחר ויש מדיניות יהודית. זוהי המַהוּת הפוליטית של הציונות. אמנם, הציונות עמדה על כך, שהעם היהודי נתון בתנאים שונים מתנאי שאר העמים (וגם זה אחד היסודות המַהוּתיים של הציונות) ועליו לכבוש לעצמו אותם התנאים. כלומר: ההכרה שחיינו ותנאי חיינו שונים באופן אובייקטיבי, שעלינו להשווֹת את תנאי חיינו עם תנאי חייהם של שאר העמים וכי לשם כך צריך לנהל מדיניות, היינו: קו של התנהגות קולקטיבית של העם היהודי – זוהי הציונות.

אולם מה טבעה, דרכיה, אמצעיה, כּווּנה של המדיניות הציונית? – בזה אין הלכות פסוקות. יש כבר ספרות בענין זה. לא הכינותי לי ביבליוגרפיה – אציין רק מה שזכוּר לי ברגע זה: כל הספרות על תולדות חיבת-ציון והציונות וכל הפּרוטוקולים של הקונגרסים הציוניים (אגב, כל הפּרוטוקולים האלה עד הקונגרס ה-19 כתובים לועזית, ורק מן הקונגרס ה-19 ואילך, אשר בו היו הפועלים אחראים גם לענינים הפנימיים וגם לענינים החיצוניים של ההסתדרות הציונית, התחילו מוציאים את הפּרוטוקולים עברית), ספרו של גלבּר, ספרו של מדזיני, שני כרכים (בגרמנית) של א.בּאֶהם על תולדות הציונות. ויש יצירות של הוגי הציונות, שבהן החשוב ביותר והממצה ביותר את מהוּתה של הציונות היא החוברת של פּינסקר “אבטוֹאמַנציפּציה”. עד עכשיו לא נכתב דבר כולל וממצה יותר, והייתי מייעץ ללמוד חוברת זו בעל-פה. הייתי מייעץ גם לועד הלאומי לעשות את לימודה חובה על כל בתי הספר שלנו. ולאלה שקראו אותה אני מייעץ לשנות ולשלש עד שידעו אותה בעל-פה.

אמרתי בתחילת דברי, כי אני מפקפק, אם יש בכלל תיאוֹריה של מדיניות ציונית, כי המדיניות היא פּרי החיים ואין דבר משתנה כחיים המדיניים. מה שהיה אתמול נכון יכול להיות היום משגה, ומה שהיום הזיה, בּוֹסר, דבר שאינו עומד כלל על הפרק – יכול להיות מחר ענין ריאלי. המדיניות צריכה להתחשב עם החיים ועם חליפותיהם כמעט בכל יום ולא רק בחיינו אנו. כי המדיניות הציונית אינה נעשית בחלל ריק – היא נעשית במסגרת בינלאומית. גם שם חלות חליפות ותמורות בלי הרף, והמדיניות הציונית עומדת כל פעם בפני בעיות חדשות ובפני נסיבות חדשות, עד שהתשובות שנתנה אתמול אינן הולמות את היום והתשובות שהיא נותנת היום לא תהלומנה את המחר. ואף-על-פי-כן, בחליפות התמידיות הללו יש להבחין גם דברים פחות או יותר קיימים.

עובדות יסוד למדיניות הציונית

רוצה אני לציין שלוש עובדות-יסוד שעליהן נשענת המדיניות הציונית:

א) מצוּקת ישראל – העובדה העיקרית והיסודית ביותר. לא הגיהינום של היטלר, לא חורבן היהדות באירופּה עכשיו, לא פּוגרומים ברוסיה הצארית, כי אין אלה עובדות-יסוד אלא עובדות אקראי התלויות בזמן. אני מדבר על מצוקת ישראל כתופעה מתמדת הטבועה בעצם קיומנו בגלות, הקיימת בכל הארצות ובכל הזמנים ללא יוצא מן הכלל – גם במקום שאין היטלר, גם במקום שאין פּוגרומים, גם במקום שאין רדיפות ואין חרם על יהודים, וסימניה שלושה: א) חוסר עצמאוּת. אין מקום בעולם שליהודים תהיה שם עצמאות ממלכתית. 2) חוסר מולדת. אין מקום בעולם שליהודים, כיהודים, תהיה בו מולדת. 3) מיעוט. היהודים הם מיעוּט בכל מקום. צירופם של שלושת הדברים האלה הוא הוא המייחד את העם היהודי משאר העמים וזוהי עוּבדת היסוד הראשונה והעיקרית שעליה נשענת המדיניות הציונית.

ב) עוּבדת יסוד שניה – הקשר ההיסטוֹרי שבין עם ישראל לארץ-ישראל. זוהי עובדה היסטורית, שהעם היהודי מכוֹרתו בארץ-ישראל – כאן היו היהודים לאומה, כאן קיימו את עצמאותם הלאומית, לעתים מלֵאה ולעיתים פחותה; כאן יצרו את יצירותיהם הלאומיות אשר הטביעו את חותמן כמעט על כל ההיסטוריה היהודית ובמידה גדולה על ההיסטוריה האנוֹשית. אבל לא רק הקשר ההיסטורי שבין העם היהודי ובין ארץ-ישראל הוא הקובע. עוּבדה זו, החשובה מאוד, אינה אלא אחד הגורמים בקשר ההיסטורי הזה. אני מתכוון לקשר המתמיד שבין העם היהודי ובין ארץ-ישראל במשך כל הדורות. וזוהי שוב עוּבדה המייחדת את העם היהודי משאר העמים, כשם שמעמד היהודים בעולם אין לו דוגמא. משום כך המדיניות הציונית הנובעת מזה נתקלת תמיד בקשיים גדולים ביותר. העולם כולו, אף האנשים המסוגלים למחשבה עצמית, חושבים תמיד באַנלוֹגיות, על פי הכלל המקובל, על פּי שיגרה מסוימת. אין הם תופסים את ענין היהודים, מפני שהם מכירים רק את המצב בתוכם, מפני שהם יודעים את הפּרוֹבּלימה הלאומית רק מנסיונם הם. באוֹסטריה, למשל, היו תיאורטיקנים חשובים של השאלות הלאומיות, אבל הם לא יכלו להבין את שאלת היהודים – משום שזה היה ענין יוצא-דופן וקשה להסברה. בני אדם אינם מסוגלים להבין תופעה אינדיבידואַלית, המחייבת הסתכלות ראשונית. משום כך קשה להם לעמים לתפוס את הפּרוֹבּלימה הישראלית, שאינה דומה לא לפּרובּלימה הפּולנית, לא לפּרובלימה הצ’כית, לא לפּרובלימה האוסטרית ולא לפּרובלימות של עמים אחרים. והוא הדין בשאלת הקשר ההיסטורי. כשמדברים על הקשר ההיסטורי שבין העם היהודי ובין ארץ-ישראל תופסים האנשים את הדבר מצד העובדה שהיהודים ישבו פעם בארץ-ישראל. על כן הם טוענים: גם הרומאים היו פעם בבריטניה, הלגיונות של ציזר שלטו באיים – מהו הקשר בין האיטלקים לבריטניה?! והערבים היו פעם בספרד – מה הקשר בין הערבים ובין ספרד?! אולם הקשר ההיסטורי שלנו הוא דבר יחיד במינו. זהו קשר מתמיד בין עם שאיננו בארצו ובין ארץ שאינה מכילה את העם. דבר כּזה כמעט שאין דומה לו בהיסטוריה האנושית – זוהי תופעה יחידה במינה, אבל קיימת ועומדת. היא התבטאה בשירה היהודית, היא התבטאה בחיים הנפשיים של היהודים והיא באה גם לידי ביטוי חיצוני – בנסיונות עליה לארץ-ישראל ובנסיונות של תנועות משיחיות.

דוגמא אחת לאותו קשר היסטורי. יש כיום הזה בעולם שני טוענים לארץ-ישראל: אנחנו (לא רק אנחנו היושבים בארץ) והערבים (גם הם – לא רק היושבים בארץ). ושני הטוענים האלה נפגשו באופן דרמטי מאוד בועידת לונדון לפני שלוש שנים. שם נפגשו שליחי עם ישראל ושליח העם הערבי ולשניהם היתה טענה אחת: הם אמרו שארץ-ישראל היא שלהם ואנחנו אמרנו שארץ-ישראל היא שלנו. באסיפות פומביות, בפרלמנטים (לנו אין פרלמנט, אבל לערבים יש פּרלמנטים) נשמעה הדרישה: ארץ-ישראל לעם הערבי, לא רק לערבים שבארץ, אלא לעם הערבי כולו. והיה לחץ ידוע: פּניה לאנגליה ולחץ עליה, פּניה להיטלר והשתמשות בכוחו, פּניה למוּסוֹליני והסתייעוּת בעזרתו. היו גילויים שונים של קשר בין הערבים ובין ארץ-ישראל. – מהו הקשר אשר הם טוענים לו? אפשר לבחון את הדבר לאור עובדות אחדות:

יש יהודים שמצבם בארצות מושבותיהם אינו רע. יש, למשל, יהודי שהוא חבר בית-המשפט העליון של אמריקה הצפונית1 - מעמד לא כל-כך נחוּת מן הבחינה החברתית, גם לא כל-כך עלוב במובן הכלכלי. זוהי אך דרגה אחת פחותה מדרגת נשיא ארצות-הברית. והנה יהודי זה אפשר שיקדיש את כל הונו בשביל דברים הנובעים אצלו מהקשר שהוא מרגיש בינו ואחיו היהודים לבין ארץ-ישראל. עובדה שניה: חבר בּית הלוֹרדים האנגלי2, שהוא גם בעל-תעשיה גדול, - תעשיה בעלת חשיבות רבה באימפּריה הבריטית – אף הוא מעמד לא כל-כך מסכן – ואדם זה יודע מה זה רווח, וגם ביקש להוכיח בכתב שרווח הוא עניין חשוב מאוד, חשוב הרבה יותר מאשר ענין העבודה. והנה אדם זה משקיע הון רב במקום רחוק, בארץ-ישראל, ולאו דוקא לשם רווח, אלא מפּני שהוא מרגיש בקשר שקיים בינו ובין הארץ הזאת. ואין כאן ענין דתי כלל וכלל. נדמה לי שאחדים מבני משפּחתו לא נולדו בדת ישראל. עובדה שלישית: לא לוֹרד ולא חבר בית-המשפט העליון, אלא בן ליהודי גרמני, בימים שלפני היטלר, אָמוּן במשך ארבעה – חמישה דורות על הכרה שהוא גרמני, אשר עוד לפני חמישה דורות מחקו אבותיו מהתפילה את השם ישראל, אָמוּן על התרבות הגרמנית כבן העם הגרמני, מעוּרה בכל נימי נפשו באותה ארץ ובתרבותה; והנה, בנו מורד, עוזב את בית הוריו, את העושר, את חיי הרוָחה, את הקריירה שלו כעתונאי וכפּרוֹפסוֹר וכמדינאי, והולך ללמוד עבודה – לא על-מנת לעבוד בגרמניה, אלא מפני שהוא מרגיש בקשר שיש בינו ובין עמו לבין איזו פּינה רחוקה – ארץ-ישראל. והעוּבדה הרביעית והקובעת: אלפים ורבבות יהודים היושבים ברוּסיה ובפולין ובאמריקה ובארגנטינה ובפּרס ובבּוכרה ובתימן ובבגדאד ובצרפת ובאנגליה ובאיטליה (וכל זה לפני היטלר ולפני מוּסוֹליני) מרגישים בקשר בינם ובין בני עמם לבין ארץ זו וקשר זה מביא אותם אליה והם משנים את פני הארץ.

עובדות אלה הן ביטוי לאותו דבר קיים ומתמיד שנתגלה אך ורק בקשר שבין היהודים לארץ-ישראל. אין ערבים היושבים בבית-המשפט העליון של אמריקה הצפונית. אבל יש לערבים בתי-משפּט עליונים משלהם, ויש מוֹשלים ופַּחוֹת ואפנדים ערבים, ויש עשירים ערבים ועניים ערבים, אשר בשמם דורשים נואמים ותובעים. אבל לא שמענו עד היום, במשך כל הזמן שהעם הזה טוען כי יש לו קשר עם הארץ, שערבי מעיראק או ממצרים או מסוריה, מטוּניס או מאלז’יר – יקוּם ויעזוב את בית אביו, את עשרו ואת גדולתו ואת הקריירה שלו ויבוא לארץ-ישראל לכפר ערבי, לעזור לכפר הקיים ולהקים כפרים חדשים. הקשר הזה שהיה כל הדורות בינינו ובין הארץ – היא תופעה יחידה במינה, גם בהשוָאה לעם השני, הטוען אף הוא לקשר שלו עם הארץ. אותם הדברים שנתגלו אצלנו – נמצאו רק בתוכנו. לא היה כדבר הזה מעולם, כי עם שגלה מארצו אלפיים שנה יקיים בכל זאת את הקשר בינו ובין אותה ארץ. ושוב: זוהי תופעה אינדיבידוּאלית, אשר קשה להסביר אותה לעמים, מפני שאין לה אח בהיסטוריה, ואנשים אינם מסוגלים לחשוב על דברים ביחוּדם. ואף זה אחד המקורות של המדיניות הציונית ואחד הקשיים של המדיניות הציונית.

ג) עוּבדת יסוד שלישית, אשר אלמלא היא, חושבני, כי שתי עובדות היסוד הראשונות לא היו מספיקות למדיניות ציונית – והיא: אפשרויות ההתישבות בארץ-ישראל. קוראים לזה גם יכולת הקליטה של ארץ-ישראל. אפשר לקרוא לזה בשם פשוט יותר: השממה והעזובה של ארץ-ישראל. אלמלא עוּבדה זו, כי אז גם המצוקה שלנו וגם הקשר ההיסטורי ספק אם היו מאפשרים עוד מדיניות ציונית. אילו היתה ארץ-ישראל ארץ בנוּיה ומפוּתחה ומיושבת כמו בּלגיה, הרי אף אילו היו היהודים שומרים לה אמונים – ספק אם היה עוד מקום למדיניות ציונית. אבל הארץ אינה בנויה, היא שוממה ועזובה ויש בה אפשרויות של התישבות בשלושה ממַדים, כדרך כל ארץ – בחקלאות, בתעשיה ובים.

אלה הן שלוש עובדות יסוד. עובדות אלה אינן משתנות ולא תשתנינה, כמובן, עד שתוגשם הציונות. כי אז לא תהיה עוד מצוּקת ישראל, אז יהיה קיבוץ-גלויות בארץ-ישראל והארץ לא תהיה עוד עזובה ולא יהיה עוד מקום לעם אחר לנסות וליישב את הארץ, גם לא יהיה קיים עוד אותו קשר היסטורי יחיד במינו, אלא קשר פשוט של עם נטוּע בארצו.

גורמים בני חלוף

אולם מלבד שלוש עובדות-היסוד האלה יש עוד כמה וכמה גורמי הגשמה ציונית, שהם משתנים ומתחלפים מזמן לזמן. קודם כל יש תמורות בעובדות היסוד עצמן. מצוקת ישראל – בהיקפה הגדול, בחריפותה, בגילוייה – אינה קבועה ועומדת, אלא הולכת ומשתנית. התגברות המצוקה היא גורם נוסף, מדרבּן או מעכב. אם תבדקו את תולדות הציונות תמצאו, שכל הצעדים החשובים בהתקדמות הציונות היו תמיד קשורים בהתגברות המצוקה היהודית: ב-2 – 1881 – הפרעות ברוּסיה; ב-6 – 1904 – שימשו ברוסיה המסוערת אור וחושך בערבוביה: גם מהפכה וגם פרעות; בסוף המלחמה הקודמת – השחיטה באוקראינה; השתלטותו של היטלר והעליה הגרמנית ב-1933. ואף שאין לזקוף את כל העליות האלה על-חשבון התגברות המצוקה, כי היתה עליה גרמנית עוד לפני היטלר, והיתה תנועה ציונית בזמן שלא עלה עדיין על הדעת שיתכן דבר כמו היטלר, לא נתעלם מן העוּבדה, שהתגברות שנאה משמשת גורם, והוא מהגורמים המתחלפים.

ויש גורמים מתחלפים במסגרת הבין-לאומית. אחד הגורמים השליליים במדיניות הציונית, אחת המכות הקשות שהוּכתה הציונות בדורנו – היא כריתת היהדות הרוסית מעל העם היהודי ע"י המשטר הרוסי הקיים. היהדות הרוסית נקרעה מעל העם היהודי ושוּתקה בתור גורם בחיי העם היהודי ובתור גורם בחייה היא. המשטר שהיה בארץ לפני המלחמה האחרונה, המשטר התוּרכי, לא היה גורם, על כל פנים לא היה גורם יסודי, כי היה עלול להשתנות, ואמנם נשתנה. המשטר בארץ-ישראל שלאחר המלחמה, המשטר של המנדט הבריטי, והמשטר החדש בארץ – המשטר של “הספר הלבן” – כל אלה הם גורמי-הגשמה מתחלפים, שהופעתם והיעלמם משפיעים חליפות על המדיניות הציונית. לסוג הגורמים המתחלפים שייכים גם יחסי השכנים – בארץ הזאת ובארצות השכנות, ועוד כמה גורמים ארעיים.

יחסים שבין עם לעם – עם כל העמים

הדבר המציין את המדיניות הציונית – ואשר משום כך היא ציונית – שהיא מבקשת לקיים בין ישראל לעמים לא יחסי נתינים ולא יחסי אזרחים, אלא יחסי עם לעם. זה היה, למעשה, החידוש הראשון של המדיניות הציונית. היא העמידה את שאלת היחסים בין היהודים לגויים לא על היחסים בין יחידים בודדים או קיבוצים יהודיים לבין יחידות ממלכתיות – דוגמת היחסים שבין המדינה הרוסית או הגרמנית לבין היהודים שבתוכה – אלא על יחסים שבין האומה היהודית כיחידה לבין העמים השונים, לבין חבר העמים – גם אז כשעדיין לא היה קיים במובן הטכני – לבין משפחת העמים בעולם. דבר זה בא לידי ביטוי קונקרטי ביצירת נציגות יהודית, נציגות של העם היהודי, על-ידי הקמת ההסתדרות הציונית, עוד לפני שאוּשר המנדט ולפני שהוקמה הסוכנות היהודית. ביצירת ההסתדרות הציונית היה גלוּם – בין השאר – היסוד של הקמת רפּרזנטציה לאומית, ולא תיתכן מדיניות ציונית מבלי היסוד של נציגות לאומית. משום כך הנושא של המדיניות הציונית אינם יהודי ארץ-ישראל – לא רק בשעה שהיו מעטים אלא גם עכשיו ואף לאחר שירבה מספּרם כהנה וכהנה. עד אשר יבוּצע בשלֵמותו דבר הציונות, כלומר, קיבוץ גלויות בארץ-ישראל – תהא המדיניות הציונית מבוססת על נציגות האוּמה היהודית. כלומר, על העם היהודי כגורם, על העם היהודי כתובע, על העם היהודי ככוח, על העם היהודי כבעל דין, ולא רק על יהודי ארץ-ישראל.

זה גם קובע את המסגרת של המדיניות הציונית. מדיניות ציונית אינה יכולה להיות מצומצמת בארץ-ישראל, אם כי ארץ-ישראל, בתור ארץ, היא האוֹבּיֶקט היסודי של המדיניות הציונית. א) משום שהציונות אינה מדברת בשם יהודי ארץ-ישראל אלא בשם העם היהודי, ב) מפני שאין היא מדברת אל ממשלת ארץ-ישראל. לא ממשלת ארץ-ישראל הוא הבעל-דין של הציונות, אלא אנגליה בתקופה זו, ולא אנגליה בלבד, אלא משפּחת העמים בעולם. אין אנו רואים באנגליה את בעל-הדין היחיד שלנו. מדיניות ציונית, שיש לה חשבונה של האומה היהודית בארץ זו, ואשר תפקידה לחבר את העם היהודי עם המולדת היהודית – אין בעל-הדין שלה בעולם העם האנגלי או המדינה האנגלית בלבד, אם כי בשעה זו העם האנגלי והמדינה האנגלית הם המחזיקים בידם את השלטון על ארץ-ישראל. ולא מתוך שאיננו רוצים לראות את אנגליה שלטת בארץ-ישראל. למעשה, המדיניות הציונית היא אשר דרשה את מסירת המנדט על ארץ-ישראל לאנגליה מתוך חיוּב שלטונה של אנגליה כאן. המדיניות הציונית בנויה על יחסי העם היהודי עם האנוֹשוּת, עם חבר-העמים שבעולם, ועל הצורך שיש לאנוֹשוּת בחיבור שבין העם היהודי ובין ארצו. כי המדיניות הציונית, כשם שהיא יוצאת מתוך ההנחה, שהאומה העברית היא הנושא של המדיניות, כך היא יוצאת מתוך ההנחה, שהאומה העברית היא הנושא של המדיניות, כך היא יוצאת מתוך ההנחה, שהפּרובלימה היהודית היא פּרובלימה אינטרנציונלית ולא רק ענין שבין העם היהודי ובין אנגליה בלבד.

כלי-פעולה למדיניות ציונית

הדבר הראשון הדרוש למדיניות ציונית הם כלי פעולה. ההכרה בלבד שהיהודים הם עם, שהיהודים מסוגלים להיות גורם, שהיהודים יש להם אינטרסים כאומה, שהעולם חייב לראות לא רק יהודים ושאלה של יהודים אלא אומה יהודית ושאלה של אומה יהודית – כל אלה היו נשארים רעיונות-סרק אלמלא ידעה המדיניות הציונית לגבּש כוח, להקים כּלים. כל פרוגרמה מדינית תהא נישׂאת לשוא, אם המדברים על מדיניות ציונית לא ימצאו את הכשרון לגבש כוחות יהודיים מרובים, אשר הם יהיו הנושא, המנוף והמֵניע של המדיניות הציונית. דבר ליכּוּד העם לשם מדיניות ציונית – הוא תנאי הכרחי. לא תיתכן שום מדיניות ציונית בלי האפשרויות, בלי הכשרון, בלי הרצון ובלי חתירה מתמדת ומאמצים בלתי פּוסקים לליכוד העם. הכרזות בלבד אינן מדיניוּת. הכרזות הן עקרות אם אין מאחוריהן הכוח הממשי והכלים הממשיים אשר יהפכו את ההכרזות למעשה ולמאמץ.

והכלי הראשון של מדיניות ציונית הוא ליכּוּד העם. זה היה דבר ההסתדרות הציונית: לא רק ליצור נציגות של העם – הטוענת ומנהלת משא-ומתן – אלא ליצור את הכוח, אשר עליו תישען המדיניות הציונית. ואת הכלי אשר בו תפעל. וכשם שהיו אצלנו בתקופות שונות משיחי שקר כך יש גם מדיניות שקר. מדיניות השקר הציונית נתגלתה בהרבה לבושים: היא נתגלתה בלבוש הרביזיוניסטי, שדיברה גבוהה-גבוהה על מדיניות ציונית ועל מדינה ציונית על שתי גדות הירדן, היא תפסה את המרוּבּה בפיה, אבל למעשה הרסה, ניסתה להרוס כל אפשרות של מדיניות ציונית, באשר ניסתה להרוס את הכוח הראשוני אשר עליו בנויה המדיניות הציונית והוא – ליכוד העם. הדבר הזה נתגלה גם בחלק מתנועת הפועלים, בתנועת פּועלי-ציון שמאל עד לפני שנה-שנתיים, שגם היא דגלה במלחמה מדינית ובמדיניות ציונית ולא סמכה כאילו על הכרזות, אבל למעשה סמכה על הכרזות בלבד, מפני שלא ידעה לתת יד לגיבוש הכוח הפוליטי של האומה היהודית. גילויים כאלה ישנם עכשיו בתנועתנו, אשר להלכה מכירים אמנם בליכוד העם, אבל למעשה אין בהם הכשרון הזה, אלא להיפך: מפַתּחים בפנים את הנטיות העלולות לפוצץ את הליכוד בעם כולו ובגרעין היסודי של העם – בתנועת הפועלים.

השאלה של אחדוּת תנועת הפועלים היא אחת השאלות העיקריות של מדיניות ציונית, והשאלה של קוֹאַליציה לאומית ציונית אף היא אחת השאלות העיקריות של מדיניות ציונית. ואלה שאינם יודעים לבצר את אחדות תנועת הפּועלים ואלה שאינם יודעים לחזק את הקוֹאַליציה הציונית – הורסים למעשה (ועל פּי-רוב בניגוד להלכה שלהם ולהכרזות שלהם) את האפשרות של מדיניות ציונית. כי אין מדיניות ציונית בלי כוח – בלי עם יהודי מלוּכּד. והיסוד הפּנימי הראשי של מדיניות ציונית המוכשרת להצליח, אם כי אינה מובטחת בהצלחה, היא קוֹאליציה ציונית; והדגש הוא על שתי המלים: על קוֹאַליציה ועל ציונית, כלומר – קודם כל צריך להיות צירוף מכסימלי של כל הכוחות היהודיים, אבל הוא בלבד איננו עלול עוד לשמש מטרות של מדיניות ציונית, אם איננו צירוף מכסימלי לשם מטרות ציוניות. ז.א.: המדיניות הציונית מחייבת אחדוּת, אבל לא כל אחדות שהיא, אלא אחדות ציונית דוקא. אחדוּת שאינה ציונית היא מסוּכנת כשם שחוסר אחדות הוא מסוכן. ובכן, תנאי פנימי מוקדם למדיניות ציונית – קוֹאַליציה ציונית.

אין לתאר ציונות בלי קוֹאַליציה, כי אין אנחנו דומים לעמים אחרים. אנחנו מפוזרים – אין לנו מולדת, אין לנו עצמאות, אין לנו מדינה; וכוחנו כגורם הוא פּחות מכוחו של עם אחר כגורם. אנחנו צריכים, ע"י מאמצים פנימיים, לפַצוֹת את החוּלשות האוֹבּיקטיביות שלנו. ומאמץ זה מוכרח להיות מאמץ מתמיד. כי הכוחות המפרידים והמחלישים והמפריעים הם עצומים בכל העמים בפאַזה זו של האנושוּת, וביחוד בעם היהודי. בלי תנאי זה נהפכת המדיניות הציונית לפרזה ריקה, גם אם היא מתרברבת במכּסימליזם, אם בצורה רביזיוניסטית ואם בצורה פרוליטרית, כביכול; ההכרזה על ציונות גדולה בפי חלק מתנועת הפועלים, המלגלג למושג עם יהודי (ויש בתוכנו נושאי ציונות גדולה, המלגלגים אפילו על המושג עם ועל עממיות ועל קוֹאַליציה) – הם שני הפכים ושניהם מלים ריקות. תנאי פנימי ראשון למדיניות ציונית הוא – ליכוד תנועת הפועלים לשם ליכוד בעם וליכוד בעם לשם מדיניות ציונית.

ויש תנאי מוקדם חיצוני למדיניות ציונית – דימוקרטיה. מדיניות ציונית לא תיתכן בארצות של דיקטטורה. איני דן כרגע על הדיקטטורה, אם טובה היא או רעה. יתכן שלפעמים יש הכרח בדיקטטורה, ביחוד בשעת משבר היסטורי גדול. אבל יש בה תמיד סכנה, מפּני שמטבע הדיקטטורה הוא שהיא אוהבת להתמיד, גם כשהיא נהפכת לכוח מחריב ומשחית. אני דן כרגע על מדיניות ציונית בלבד, וזו לא תיתכן אלא במקום שיש בו דימוקרטיה. ואמנם, בארצות בהן קיימת דיקטטורה, אין אפשרות לשום מדיניות ציונית. בארצות אלה חדלו היהודים להיות גורם, והן חדלו להיות כתובת בשביל מדיניות ציונית. כי במקום שאין חופש הדיבור, חופש המחשבה, חופש העתונות, חופש הקוֹמוּניקציה, חופש הכניסה וחופש היציאה – אין שום אפשרות הפעולה של מדיניות ציונית. אין זאת אומרת שלא יתכן שיהיה דיקטטוֹר, אשר לבו טוב על היהודים. אבל מדיניות ציונית בנויה על פעולה של ההמונים – על המונים יהודים ועל המונים של עמים אחרים.

כלפי הערבים

ומלים אחדות על בעלי-הדין של המדיניות הציונית. בעל דין אחד הם הערבים (והסדר אינו קובע את חשיבות הדברים). המדיניות הציונית כלפי בעל-דין זה בנויה על ארבע הנחות:

א) הישוב הארצישראלי בפועל הוא רק אחוז קטן מהישוב הארצישראלי בכוֹח. כלומר: אפשרויות הארץ הזאת לעומת מציאותה הקיימת הן כל-כך גדולות, שאין זכות למעטים היושבים עכשיו בארץ לסגור את שעריה בפני המרובים שיכולים לחיות בתוכה. במלים אחרות: שלילת הבעלות היחידה של תושבי הארץ הערבים על הארץ. ואוֹמַר זאת בצורה חיובית: ההכרה, שכל התושבים בארץ הם בעלי זכות מלאה על כל מה שיש להם, על כל מה שבנו, רכשו והקימו ויצרו, ועל צורת חייהם – אינה נותנת להם את זכות הבעלות על הארץ כולה, על מקום שלא בנו ולא יצרו ואינם חיים בתוכו. אמנם, נכון הדבר שהארץ אינה פנויה, היות וכמה וכמה שטחים שבה הם מיושבים. אבל חלקים גדולים של הארץ – גם מבחינה כמותית, גם מבחינת השטח, ועוד יותר מבחינה איכוּתית, מבחינת הפריון – אינם מיושבים, ואלה שאינם יושבים שם אין להם זכות על המקום שאינם יושבים בו ואינם זקוקים לו. כשאני אומר זכות בּעלוּת – מתכוון אני למוּשׂג היוּרידי הרומאי, שהוא גורס לא רק הזכות ליהנות מקנין אלא גם הזכות להשתמש בו, כגון: אם יש לי כסף – רשאי אני להשמידו, ואם יש לי בית – יכול אני להרסוֹ. זכות בעלוּת כזאת אין לערבים על הארץ. יש להם הזכות ליהנות, אבל אין להם הזכות להשתמש לרעה. ושימוש לרעה פּירושו: סגירת אותם החלקים של הארץ, שאין הם זקוקים להם ולא השתמשו בהם, כדי שאחרים לא ישתמשו בהם. זכות זו אינה ניתנת. יש להם הזכות המלאה רק על מה שיש להם. המפעל הציוני איננו זקוק לסַמכוּתם ולרשותם של התושבים שישנם בארץ על מה שאין להם או על מה שאינו מגיע להם או על מה שאינם זקוקים לו.

ב) ההנחה השניה היא, שההתישבות היהודית בארץ אינה פוגעת באינטרסים של שאר תושבי הארץ. יש בארץ אפשרויות התישבות כאלה, שאין צורך למתישבים חדשים לקחת משהו ממה שיש כבר לתושבי הארץ. יכולה להיות עליה או התישבות שהיא פוגעת. אבל אין הכרח שהיא תפגע. המדיניות הציונית צריכה להיות בנויה על כך שלא תפגע באינטרסים של שאָר תושבי הארץ.

ג) ההנחה השלישית היא, שזיקת העם היהודי וזיקת העם הערבי אינה אותה זיקה. העם היהודי רואה בארץ את המולדת האחת והיחידה שלו, ולא תיתכן לעם היהודי שום מולדת אחרת מחוץ לארץ-ישראל. הערבים, שהארץ הזאת משמשת להם מולדת, הם חלק קטנטן מאוד מהעם הערבי כולו; וישנה מולדת רחבת ידים לעמים הערבים, שהיא מַספּיקה לא רק לכל הערבים שישנם עכשיו בעולם, אלא גם אם יעלה מספּרם שבעתים. ההנחה הזאת פותחת אפשרות (אם כי האפשרות הזאת תלויה בהסכמת הערבים) לסידור גמור של שאלת היחסים בין היהודים והערבים – לסידור הרציונלי ביותר והטוב ביותר לשני הצדדים – אפשרות של טרנספר ערבי לארצות ערביות טהורות. אמנם, אין הטרנספר תנאי הכרחי למדיניות ציונית – הוא רק אחת האפשרויות של המדיניות הציונית והוא תלוי אך ורק בהסכמת הערבים.

ד) ההנחה הרביעית היא, שיש ערבים בארץ-ישראל והמדיניות הציונית, המכוּונת להעברת יהודים לארץ הזאת, חייבת בשמירה קפּדנית על מלוא הזכויות האזרחיות, הפּוליטיות והלאומיות של הערבים בה.

אשר לתפקידיה של המדיניות הציונית כלפּי הערבים, הרי, כדרך כל תפקיד התלוי ביחסים שבין שני עמים – אפשרות ביצועם אינה תלויה אך ורק בנו, במדיניות הציונית, אלא גם במדיניות הערבית.

תפקידיה של הציונות המדינית הם שלושה:

  1. קואופרציה בינינו ובין הערבים כשכנים – פירושה הנכון: קואופּרציה בין שכנים שווים. אין זו יכולה להיות “קואופרציה” בין נותן עבודה לפועֵל, בין קונה לסוחר, בין מנוּצל ומנצל, אלא צריכה להיות קואופּרציה בין פּועלים לפועלים, בין נותן-עבודה לנותן-עבודה, בין קונה לקונה, בין סוחר לסוחר, ומי שמעמיד את הקוֹאוֹפּרציה היהודית-ערבית על עבודה ערבית – הוא מסרס את עצם המוּשׂג קוֹאוֹפּרציה. שעבוּד ערבים על-ידי יהודים וניצול ערבים ע"י יהודים – אינה קוֹאוֹפּרציה. זהו פשוט שימוש לרעה בשמות, שהוא אגב נהוג הרבה בתוכנו. מי שאינו גורס עבודה עברית – אינו גורס קוֹאוֹפּרציה יהודית-ערבית, כיון שהוא מניח בין היהודים ובין הערבים אפשרות ליחסים של מנצלים ומנוצלים. אמנם, תיתכן קוֹאוֹפּרציה בין מנצלים ומנוצלים, אבל לא בשטח שבו הם נפגשים כמנצלים וכמנוצלים. ואף זו אינה נקראת קוֹאוֹפּרציה בין יהודים וערבים כשהערבים יהיו המוכרים לנו ירקות ואנחנו נהיה תמיד קוניהם. אין זו קוֹאוֹפּרציה, אלא יחסי ניצול ותלוּת. קוֹאוֹפּרציה תיתכן רק בין מגדלי ירקות יהודים ובין מגדלי ירקות ערבים – שלא תהיה התחרות והורדת שכר – אלא עזרה בהרמת פריון העבודה והקרקע. עצם המושג מדיניות ציונית שולל קוֹאוֹפּרציה כזאת שהיא אינה אלא הקוֹאוֹפּרציה, כביכול, של חיי היהדוּת בגולה: הגויים מוכרים לנו ירקות ואנחנו קונים אותם כל זמן שהם משאירים לנו פּרוטה בכיס. לפיכך, לא תיתכן קוֹאוֹפּרציה יהודית-ערבית, אלא כקוֹאוֹפּרציה של שָוים – של עובדים, של יוצרים. ושלילת המשק היהודי ושלילת העבודה העברית – היא שלילת קוֹאוֹפּרציה יהודית-ערבית. וכבר אמרתי, שכל היחסים בין שני הכוחות תלויים בשניהם, ואף קוֹאוֹפּרציה זו לא תיתכן אם אנחנו בלבד נרצה בה – צריך שגם הערבים ירצו בה.

  2. תפקיד שני – הגנה ושלום. מתפקידה של המדיניות הציונית לדאוג, שבארץ זו יהיה שלום, כלומר: שחי האדם יהיו בטוחים, שפּרי העבודה יהיה בטוח, שהאנשים לא יהָרגו, שעצים לא יעָקרו, ושׂדות לא ישָׂרפו וסוסים לא יגָנבו. ואם אין שלום – דרושה לה הגנה. וזה ההבדל בין מדיניות ציונית ובין מדיניות יהודית לא-ציונית: בכל מקום בעולם רוצים היהודים שלא יהרגו אותם ולא יגנבו את רכושם, אבל הם תלויים בזה באחרים. והמדיניות הציונית אומרת: אי-תלוּת, אנחנו בעצמנו נבטיח את הדבר. ודבר ההגנה העצמית הוא חלק אורגני של מדיניות ציונית ביחסים שלנו עם הערבים: שלום וכוח אשר יבטיח את השלום הזה ברגע שיוּפרע.

  3. התפקיד השליש – הסכּם פּוליטי. הסכם פּוליטי פירושו: התאָמת השאיפות הלאומיות של העם הערבי עם השאיפות הלאומיות של העם היהודי. ושוב – הסכם פּוליטי, כלומר: הסכם של שווים, אפשרות של ביצוע מלא ונעלה של שאיפת העם היהודי ואפשרות של ביצוע מלא ונעלה של שאיפת העם הערבי – התאמה בין שתי השאיפות הללו.

_______________

אמרתי בראשית דברי שלא אדבר על ההיסטוריה של המדיניות הציונית. לכן, גם לא אדבר על ההיסטוריה של המדיניות הציונית כלפּי הערבים. אבל אינני יכול שלא להעיר בסמינר של ההסתדרות הערה אחת על ההיסטוריה של המדיניות הציונית מזמן שבאי-כוח הפּועלים שותפים להנהלתה.

קו יסודי במדיניות הציונית בתקופה הזאת (בערך משעה שבה נכנס ארלוזורוב לעבוד בהנהלה הציונית ועד היום הזה) היה לקיים את הקוֹאוֹפּרציה עם הערבים ויחסי שכנים, אבל כשָוים עם שָוים; חתירה לקראת שלום בארץ, חתירה לקראת הסכם. הקו הזה לא נתקיים, כי במשך תקופה זאת, 7 שנים, היו מאורעות (ב-1933 – נסיון של מהומות ביפו, שאמנם היה מכוּון נגד הממשלה ולא נגד היהודים; מ-1936 ועד פרוץ המלחמה – מהומות בארץ) והיחסים בין העם הערבי ובין העם היהודי היו מתוחים מאוד. הוּפר השלום. היינו מוכרחים להגן על עצמנו בנשק ביד. בתקופה זו היה קו מדיניותנו: להגביר את כוחות ההגנה שלנו, להקים כוח-הגנה ממשלתי-יהודי. גוּיסוּ כ-20,000 נוטרים – הוקם חיל-הגנה ראשון בכמותו מאז המלחמה האחרונה של היהודים בארץ, שלחמו שכם אחד עם הפרסים.

נעשו נסיונות, למרות המהומות, להגיע לידי הסכם פּוליטי, והם נכשלו, מפני שהצד השני התנה תנאי מוקדם להסכם – שנסתלק מהעליה. כמובן, לא קיבלנו תנאי זה. גם לא רצינו לדון עליו, אם-כי אפשר, שבתוך משא-ומתן, לשם הסכם, היינו מגיעים לכמה פּשרות בקצב העליה. היינו מוכנים לדון בשני תנאים: א) הכרת העליה שלנו כזכות; ב) בלא הגבלות שתַּשאֵרנה אותנו באופן מלאכותי במצב של מיעוט לאורך ימים. התנאים האלה לא נתקבלו. יש צורך שיֵדעו כי הדיבורים של אלה המדברים גבוהה-גבוהה על אפשרות של הסכם – או שכּוָנתם הנסתרת היא להסתלק מהעליה או שהיא תרמית ביודעים. זהו נסיון לחתור תחת האמונה הציונית, תחת הסתדרותנו הציונית ברגע הקשה ביותר לעם היהודי. עד היום לא נמצא בכל אלה הדוגלים, בניגוד לנו, בהסכם פּוליטי בין יהודים לערבים אף אחד, אשר יעֵז, אשר יהיה לו היושר האינטלקטוּאלי להגיד ברורות איזה הם התנאים שעל פיהם הם מוכנים לעשות הסכם ומקווים שגם הערבים יקבלוהו. התעמולה המתנהלת עכשיו בתנופה גדולה מאוד על-ידי כוחות מאורגנים לשכנע את היהודים שטוב לעשות הסכם עם הערבים – איננה אלא שאנטאז' אינטלקטואלי, כי האחראים למדיניות הציונית אינם זקוקים להוכחה הזאת.

כלפי האנגלים

ועוד מלה אחת על בעל-דין שני – הם האנגלים. ושוב, האנגלים בתורת ממוּנים בלבד. למעשה חבר-הלאומים בטל כיום. גם כשהיה קיים – לא היה קיים אלא על הנייר. לא אנגליה היתה ממוּנה מטעם חבר-הלאומים, אלא חבר-הלאומים היה ממוּנה על-ידי אנגליה… אמנם ענין ארץ-ישראל וענין העם היהודי הן פּרובלימות עולמיות, אולם הסוכן הקונקרטי של העולם כלפּינו היא אנגליה. גם כאן היתה המדיניות הציונית, מזמן שאנגליה נעשתה לגורם פּוליטי בארץ, בנוּיה על קוֹאוֹפּרציה.

יסוד הקוֹאוֹפּרציה מצד המדיניות הציונית היתה ההנחה של שוּתפות אינטרסים ולא זהוּת אינטרסים בין העם היהודי ובין העם האנגלי בארץ-ישראל. העם היהודי יכול לתת לעם האנגלי שני דברים: א) ידידות העם היהודי; ב) ברכּת המפעל הציוני בארץ; והעם האנגלי התחייב לתת לנו סיוע מדיני, כלכלי ואדמיניסטרטיבי – ל“בנין הבית-הלאומי”, בלשונם.

מכיון שאינני מדבר על ההיסטוריה, הריני פּוסח גם על ההיסטוריה של יחסים אלה במשך כל 20 השנים ועומד על סופה של תקופה זו, בשעה שהקוֹאוֹפּרציה נהרסה, כשהגענו ל“ספר הלבן”. ובזה אני מגיע לשאלות האַקטואַליות של הפּוליטיקה הציונית.

ובכן, מלים אחדות על הנסיבּות של “הספר הלבן”.

השלטון בארץ, אם כי הוא שלטון אנגלי, איננו אנגלי בלבד. כי אין ענין ארץ-ישראל, על-פּי ההיסטוריה שלה, רק ענין של יחסים בין אנגליה ובין המושבות (ושוב, היסטוריה אין פּירושה מה שהיה תמול-שלשום, אלא ההיסטוריה המתמדת). ארץ-ישראל בכל הדורות, מזמן שהתחילה לתפוש

איזה מקום בהיסטוריה האנושית ועד ימינו אלה, היתה תמיד ענין אינטרנציונלי, היתה תמיד ענין לכמה דתות ולהרבה עמים, והיא תהיה כך תמיד, בכל אופן, זמן רב מאוד. “הספר הלבן” אינו רק פּרי התפּתחות ענינים ביחסה של אנגליה לציונות, אלא גם פּרי הסיטואציה הבין-לאומית של הזמן שבו מופיע “הספר הלבן” – פּרי הסכנה של היטלר.

יש ראיה לדבר שראשיתו של “הספר הלבן” נעוּצה בסכסוך חבּש-איטליה, כשהדברים מאירופּה נעשו קצת מתוּחים, כשהיתה סכנת המלחמה מרחפת על כל אגן ים-התיכון. אז התחילה תסיסה פּוליטית בקרב העמים הערביים, וביחוד משנתגברה הסכנה של היטלר, ובאנגליה היתה שוֹלטת עד המלחמה (ועד בכלל, אף בתוך המלחמה) שיטה של אי-סמיכה על כוח אנגליה, של כניעה בפני כוחו של היטלר, כניעה – עד כמה שאפשר – על חשבון אחרים. ואַל יראוּ בזה גנאי מיוחד לאנגליה. זו תכונה אנושית כללית. הכל עושים כך. גם בתוכנו רואים את דרך הכניעה, ועל חשבון הזוּלת.

באנגליה היו תמיד שתי אורינטציות: אחת ציונית ואחת ערבית. ואפשר לומר, כדי לסבּר את האוזן: כשם שהאורינטציה הציונית לא היתה מעולם ציונית – כך האורינצטיה הערבית לא היתה אף פּעם ערבית. אמנם, יש גם יחידי, סגולה בקרב העם האנגלי, שהם ציונים באמת, מתוך תפישה ממצה של בעיית העם היהודי, מתוך הכרה עמוקה של הקשר בין שבין העם היהודי ובין ארץ-ישראל, מתוך הערכה מלאָה של המוסר אשר במפעל הציוני, של הצדק – הצדק הפּוליטי, המשקי והלאומי שבהתישבות יהודית גדולה בארץ-ישראל. יש גם כאלה, ביניהם נורמן אנג’ל וּודג’ווּד, ויש גם בחוגי הצבא איש כזה שאינני רוצה לפרש בשמו3. אבל הם יחידי סגולה ואי אפשר לראות בהם את האוריינטציה הציונית. עדיין אין הם כוח פוליטי באנגליה. כאשר אני אומר “אורינטציה ציונית” אני מתכוון לאנשים כמו צ’רצ’יל, אמרי – בשמרנים, וכמו מוריסון, גרינווּד, אטלי – בפועלים, אשר הגיעו לידי-כך במקצת מתוך סימפּטיה ליהודים בתור עם נדכא ונרדף, בתור עם שיש לו זכויות לא קטנות בהיסטוריה האנושית, מתוך כבוד לעם היהודי ומתוך סנטימנט ציוני, ובמקצת מתוך חשבון פּוליטי אנגלי (לא החשבון הפּוליטי של הבטלנות היהודית, אשר לפיו אין האנגלים יכולים בלי היהודים לשמור על הסוּאץ…). אלה האנגלים חושבים, שיש בכל זאת תועלת לפּוליטיקה הבריטית בציונות, והתועלת היא בשתי הדרכים שהזכרתי: א) ברכת המפעל הציוני לארץ; ב) אהדת העם היהודי. יש יהודים באמריקה, יש יהודים ברוסיה (והיה זמן שיהודי רוסיה היו חשובים מאוד לאנגליה, בזמן שראו אותם כגורם), יש יהודים בארצות קטנות יותר, שיש ערך-מה לידידות שלהם. זה היה הפּשר של האורינטציה הציונית.

אולם, היתה גם אורינטציה ערבית. ושוב – קצת מתוך סימפּטיות וקצת מתוך חשבון פּוליטי. יש גם סנטימנט ערבי: מדבָּר, בּידוּאים, עבּיה, אֶכּסוֹטיוּת. ובין האנגלים האלה (לא בין העם האנגלי, כי הלא האוּמה האנגלית יושבת בביתה, אבל בין השליטים שבאנגליה), והם לאו דוקא ממעמד אחד (גם מקרב הפּועלים), אשר ראו את העולם, נדדו הרבה וראו את האימפּריה שלהם – יש אנשים שהערבים עוררו בהם אידיאַליזציה ידועה. אבל לא בגלל זה בלבד. הם גם חושבים שראוי להם לרכוש את ידידות הערבים, בכל-אופן למנוע כל אפשרות של נזק מצדם.

שתי האורינטציות האלו התחבּטו כל השנים, ויש שהתחבטו בנפשו של איש אחד, ופעם גברה זו ופעם – זו. וכשבאה הסכנה של היטלר לשלום אירופה ולקיום האימפּריה הבריטית ובראש האימפּריה הבריטית עמד שלטון של קוצר ראוּת, של פּחדנות, של חוסר אמונה בכוח העם האנגלי – בא גם “הספר הלבן”. אגב, אין זה צ’מבּרלין והאַליפאַכּס בלבד. גם למפלגת העבודה באנגליה חלק לא-קטן בפּוליטיקה הזאת, אשר הביאה אסון לאירופה. כי לא רק אצלנו מדברים על מלחמה בפאשיזם ועל מאמצים פוליטיים גדולים ואין דואגים להכנת הכלים ומסתפקים בפרוגרמה אנטי-פאַשיסטית בלבד. למפלגת העבודה האנגלית היתה פּרוגרמה אנטי-פאַשיסטית כל השנים, והם תבעו מעידן עמידה אמיצה בפני מוּסוֹליני בחבר-הלאומים. אבל היו אנשים אשר אמרו: אי-אפשר להילחם במוסליני בנאומים טובים בלבד. אין הוא מתפּעל מנאומים של אחרים. בשביל מלחמה בפאשיזם ההולך לכבוש את חבּש נחוצים צי ואוירונים. התנועה הסוציאליסטית, אשר דגלה באנטי-פאשיזם, התנגדה לכלים האלה. אמנם, רק זמן-מה, אבל הזמן הזה יקר היה מאוד. כל כל אסונה של אירופה וכל גורל המלחמה עכשיו הוא ענין של זמן. גם האופּוזיציה וגם הממשלה שהיתה אז באנגליה – על שתיהן רובצת אחריות זאת. הן לא ראו שהפאשיזם הוא סכנה גדולה ושאין לעמוד בפניו אלא בכוח, בכוח עצמם ולא על ידי כניעה ולא על ידי הסגרת אחרים, כי הענין לא יגָמר בהסגרת צ’כוסלובקיה, כי פּוליטיקה כזאת לא רק שאינה מוסרית, אלא גם טפּשית. היטלר לא יסתפּק בצ’כוסלובקיה, כי מטרתו שלטון בעולם, ולא יתכן שלטון היטלר בעולם, כל זמן שישנה אימפּריה בריטית, על כן הוא מוכרח להשמיד אותה, ושום טריטוריה של צ’כוסלובקיה לא תשׂביע אותו. לא ראו זאת ולא התכוננו ולא ענוּ בדבר היחידי שאפשר לענות לפאשיזם ולנאציזם – בכוח.

אם כן, בתוך המסגרת הזאת של חוּלשה ושל כניעה על חשבון אחרים – בא גם “הספר הלבן”. ואם בעם הגרמני הגדול הזה, בעל התרבות הגבוהה, שבמשך המאה ה-19 עמד בראש המדע, האמנוּת, הספרות והקידמה הסוציאלית באירופּה, אם אצלו יכול היה להשתלט היטלר – העם הערבי, לא כל שכן. כמובן, לערבים לא היתה שליטה במדינה, אבל בציבּוּריות הערבית השתלט היטלר ערבי, הולך בדרכי היטלר שבגרמניה. ודבר זה שימש לכמה חכמים יסוד לגַנוֹת לא את הציבוריות הערבית, כי אם את הציבוריות הציונית. כמדומני, שזה היה ב. כצנלסון, אשר שאל את השאלה: מדוע אין אתם תוקפים את היהדות הגרמנית, שלא ידעה לעשות שלום עם הנאצים או למנוע את בּוֹאם, ואתם באים בטענה על הציונות, על אשר לא ידעה למנוע את הנאציות בקרב ערבי ארץ-ישראל? ומתוך כניעה להיטלר בגרמניה וכניעה להיטלר בים-התיכון, הפכה הממשלה האנגלית את מדיניותה הציונית (ואני חוזר ואומר: מדיניותה הציונית של אנגליה איננה המדיניות שלנו, אלא אורינטציה ציונית של אנגליה, שלא סיפקה אותנו) ונתנה את “הספר הלבן”.

בנסיבות המלחמה

התפקיד המרכזי של המדיניות הציונית היתה מלחמה ב“ספר הלבן” והכשלתו. והמלחמה היתה: א) על-ידי עליה; ב) על-ידי התישבות; ג) על-ידי הגנה בכוח על העליה ועל ההתישבות. אולם, המאורעות בעולם הציגונו בפני שאלה חדשה: באה המלחמה והיא הראשונה במשך 1800 שנות הגולה היהודית, שהיא נוגעת בעם היהודי, כאשר לא נגעה בו עוד שום מלחמה, כי ראשיתה היתה מלחמה בעם היהודי. המלחמה העולמית הזאת החלה ב-1933, כאשר הכריז היטלר מלחמה בעם היהודי. אבל אז עמד העם היהודי בודד במלחמתו ומחוּסַר מגן. וכך עמדה בודדת אוֹסטריה, ואחריה צ’כוסלובקיה, אם כי להן היו מדינות, עד אשר סוף-סוף הבינו גם העיוְרים באנגליה, שהיטלר אינו מתכוון לאוסטריה ולצ’כוסלובקיה, אלא לשלטון בעולם, כלומר להריסת אנגליה, - ואז הכריזו מלחמה. אולם, זוהי מלחמת העם היהודי. אמנם לא רק של העם היהודי, אבל אם מבחינה עולמית המטרה של היטלר היא השמדת אנגליה, הרי מבחינת העם היהודי – זוהי השמדת העם היהודי. ומשום-כך המלחמה היא של העם היהודי. ויהודי, וביחוד פּועל יהודי, שיש לו חשבון כפול עם היטלר, ואיננו רואה את המלחמה הזאת כמלחמתו – איננו יהודי ואיננו פּועל. מן הראוי לעשות פּעם בירוּר יסודי מה פּשר הדבר שבתוך חלקים גדולים של תנועת פּועלים יש יחס כאילו מלחמה זו אינה כמעט עניננו. אבל אין בידי לעשות את הניתוח הזה עתה, כי מוכרח אני להצטמצם בענין המדיניות הציונית.

ובכן, המלחמה הזאת היא מלחמתו של העם היהודי על קיומו הפיסי. ובכוונה אני מוסיף את המלה “הפיסי”, כי זהו הדבר התלוי בגורל המלחמה הזאת.

וקרה כך שכובד המלחמה בהיטלר נופל לפי שעה על אנגליה לבדה. ומשום כך, גם בלי קשר ציוני, ובלי קשר עם ארץ-ישראל, ובלי קשר עם הצהרת-בלפור ובלי חשבון היחסים שהיו בינינו עד עכשיו – יוצרת המלחמה הזאת מצב חדש ומחייבת ליחס חדש מצד העם היהודי לעם האנגלי. ומדיניות ציונית שאין לה יחס למלחמה הזאת, שאיננה מזדהה עם מלחמה זו הזדהות מוחלטת מצדנו כיהודים (והייתי מוסיף: גם כסוציאליסטים יהודים, שיש להם עוד חשבון גדול של תנועת הפּועלים עם היטלר),

  • מדיניות ציונית כזאת איננה יהודית ואיננה ציונית ואף איננה מדיניות, אלא התעלמות מהעובדה המכרעת ביותר, המכרעת לאנושות והמכרעת לעם היהודי. ואם לעם היהודי – הרי בּוַדאי ובוַדאי גם לעתידות הציונות.

המדיניות הציונית מוכרחה לראות את המלחמה הזאת בעינים ציוניות. אין זה מספיק לראות שגורל העם היהודי תלוי בנצחונה של אנגליה על היטלר. אנחנו מוכרחים לראות יותר מזה: שאמנם, מלחמת אנגליה היא מלחמתנו, אבל נצחונה של אנגליה איננו נצחוננו. ומצבנו עדיין לא ישתנה עם הנצחון, שהוא לנו שאלת הקיום. ולכן, יש לנו חשבון כפול, כמו שיש לנו בכלל חשבון כפול בעולם הזה, כל זמן שלא נתגשמה הציונות. הייתי אומר, שאחד מתפקידיה של הציונות הוא לבטל את החשבון הכּפוּל שבחיי העם היהודי שלא יהיה לו אלא חשבון אחד, כמו לכל עם ועם. אבל כל זמן שהדבר לא נתגשם, יש לנו חשבון כפול: החשבּון הכללי של האנושות, כלומר: השמדת היטלר ונצחונה של אנגליה; והחשבון היהודי שאיננו כלול בתוך החשבון האנושי. כי מה שהוא פתרון לאנושות כולה – עדיין איננו פתרון לדבר המיוּחד שלנו. כי אנחנו סובלים לא רק ממה שסובלת האנושות כולה, וצפויים לא רק לאותן הסכנות שצפויה להן האנושות, אלא גם לסכנות נוספות. הנצחון האנגלי והאנושי איננו עדיין נצחוננו. וכך היה הדבר, גם לולא היה קיים “הספר הלבן”. כי גם אז היה לנו חשבון כפול, חשבון האומר: שמפלת אנגליה היא מפּלת העם היהודי, אבל נצחון אנגליה עדיין איננו נצחון העם היהודי.

אולם יש “ספר לבן”. ומדיניות ציונית מוכרחת לראות את “הספר הלבן” גם בשעה שיש מלחמה. ומדוע את שניהם? מדוע גם את המלחמה וגם את “הספר הלבן”? – מפּני טעם פּשוט. מדיניות – פּירושה: לראות את הדברים כמוֹ שהם. מדיניות שאיננה רואה את הדברים כמו שהם, אלא שהיא בוחרת לעצמה את העוּבדות, ויש עוּבדה שהיא אוהבת ויש שיהא שונאתה מאוד, והיא רואָה את זו ואינה רואה את זו – אין היא מדיניות. מדיניות חייבת לראות את הדברים כמו שהם, לא כמו שאנחנו רוצים שיהיו, וזה תפקידה: להביא את הדברים לידי-כך שיהיו כמו שאנחנו רוצים. חובתנו לראות את “הספר הלבן” ואת המלחמה מפּני שיש "ספר לבן ויש מלחמה.

מדיניות איננה רק ראית הדברים כמו שהם, אלא גם הגבה על הדברים כמו שהם. ומדיניות ציונית מחייבת אותנו להגיב גם על המלחמה וגם על “הספר הלבן”. פירוש הדבר: המלחמה הזאת היא מלחמתנו, וכל עזרתנו לה; “הספר הלבן” הוא אויבנו ואנחנו נלחמים בו.

בתחילת המלחמה נסיתי לנסח את הדבר בנוסחה זאת: לעזור לאנגליה במלחמה, כאילו לא היה “הספר הלבן”; להתנגד ל“ספר הלבן”, כאילו לא היתה מלחמה. הנוסחה הזאת איננה ממַצה את כל הדבר. ואני אומר זאת עכשיו בצורה שלילית: להימנע מהבאָשת ריחה של אנגליה במלחמה בגלל “הספר הלבן”. יש אצלנו אנשים שהם רואים רק בעין אחת וגם בה הם רואים רק דבר אחד; אלה רואים רק את “הספר הלבן” וקנאוּתם מופנית אך ורק נגדו, והם שוכחים שיש מלחמה, וכי גורל הנצחון על היטלר תלוי בנצחונה של אנגליה. בשבילם אין כלל אנגליה לוחמת ויש רק אנגליה של “הספר הלבן”. זוהי קודם כל, ראִית-שקר. 47 מיליון אנגלים אינם מתלבשים ב“ספר הלבן” בוקר וערב ואינם אוכלים את “הספר הלבן” יומם ולילה. הם חיים במשהו עוד. והעם האנגלי חי עכשיו במלחמה. 47 מיליון באנגליה, 11 מיליון בקנדה, כמה מיליונים באבסטרליה וניו-זילנד וכו' – כולם חיים במלחמה. אמנם, לפעמים הם גם רָבים זה עם זה, אבל לעתים רחוקות מאוד. בעיקר הם חיים במלחמה. ראִית אנגליה של “הספר הלבן” בלבד – היא ראִית-שקר, ומדיניות אינה יכולה להתבסס על ראית-שקר. כי יש לנו עסק כרגע עם אנגליה לוחמת. וזוהי שאלת-חיים בשביל העם האנגלי שאנגליה תנצח; וזוהי שאלת-חיים בשביל הציונות שאנגליה תנצח בעזרתנו, אם כי היא יכולה לנצח בלי עזרתנו. נצחונה אינו תלוי בעזרתנו, אבל אנחנו מעונינים שהוא יהיה בעזרתנו. ולכן, המדיניות הציונית מחייבת להימנע מהבאָשת ריחה של אנגליה מחמת “הספר הלבן”.

ועוד הסתייגות אחרת. אין המדיניות הציונית צריכה לחפּות על הפשעים האנגליים בארץ בגלל הזדהותנו עם המלחמה. אמנם, 47 מיליונים אנגלים – חייהם, עבודתם ומאמציהם מוקדשים למלחמה, אבל יש עוד אנגלים היושבים בארץ הזאת ושולטים בה. האנגלים האלה בארץ הזאת, שאינם ארחי-פרחי ויש להם קשר עם האנגלים האחרים, אפשר שיהיו גוזלים את זכויותינו וסוגרים את הדרך לפליטים שלנו, אפשר שיקימו לנו “תחום-מושב” ולפעמים אף לערוך פּוגרום ביהודים. ומדיניות ציונית אינה יכולה להתעלם מזה, אינה יכולה שלא לראות זאת ולא להגיב על כך. אילו היה הנצחון האנגלי נצחון יהודי, כמו שהוא נצחון אנגלי – אפשר היה להגיד: מה לנו ולעסק הזה בשעת מלחמה? יבוא הנצחון האנגלי ואז נגמר הכל. אבל הנצחון האנגלי איננו עדיין נצחון של העם היהודי. רק מפלתה היא גם מפלה שלנו; לנצחון עדיין איננו שותפים. ולנו יש עוד חשבון אחד, עם האנושות, לאחר שיושמד היטלר. אנחנו איננו יכולים לתת ל“ספר הלבן” להשתולל בארץ בלי הגבה. ולכן, המדיניות הציונית ביחס ל“ספר הלבן” מוסיפה להיות עליה, התישבות והגנה עליהן – התנגדות למשטר העוין והתנגדות לכל הגילויים האנשטימיים של האדמיניסטרציה. אולם, לא מתוך התעלמות מהמלחמה, אלא עם ההתנגדות הזאת, ובאותה שעה גופה – כל העזרה לצבא האנגלי, ראִית הצבא האנגלי כצבא האנושות, כצבא אשר בנצחונו תלוי קיומו של העם היהודי. אבל, לא רק עזרה סתם לצבא האנגלי, אלא גם התגייסותנו אנו.

התגייסות – כיצד?

ומלים אחדות על הגיוס. אנחנו מעונינים בנצחונה של אנגליה ובני-בריתה. אך אין אנו יכולים לתת עזרה של ממש אלא כצבא יהודי ולא כיהודים בצבא.

אולם במדינות אין קו ישר. ומי שמותח קו ורוצה ללכת רק בו ואיננו רואה מה שנעשה מימינו ומשמאלו – לא יגיע למטרה, אף כי יש לו קו ברור ומתוח מאוד. כי החיים מסוּבּכים.

אמרתי: מדיניות פירושה – לראות את המציאות. המדיניות איננה מדע. היא אמנוּת. ככל אמנוּת היא מיוסדת על כללים ידועים. אבל הכללים בלבדם אינם ממַצים את הוויתה. מדיניות שאיננה מכוונת את עצמה לכל סיטוּאציה ביחוּדה איננה מדיניות. וכל הסיטואציות הפּוליטיות הן מיוחדות, ואין שתי סיטואציות פוליטיות חוזרות, אלא צריך אתה לכוון את עצמך להוויה יחידה במינה ואתה מוכרח לראותה ביחודה, ואתה מוכרח להעלות את האמצעים, אשר יהלמו את ההוויה היחידה הזאת. הקו המתוח מראש יכול רק לשמש במידה ידועה מצפּן. אין אתה יכול לנסוע ישר, אם לפניך הר-קרח. אתה מוכרח לסור הצדה. הוא הדין בהקמת צבא יהודי. אין הדבר תלוי אך ורק בנו, ובזה כל הקושי שלנו. אנגליה, למשל, לא רצתה שיהיה משטר של פּאֶטאֶן בצרפת, והאנגלים עשו לשם כך דבר עצום: הציעו את ביטול האימפּריה הבריטית (וכמובן, דרשו גם את ביטול האימפּריה הצרפתית) והקמת יוניון של אנגליה וצרפת. אבל הדבר לא עלה בידם. כי מעשי הצרפתים אינם תלויים ברצון האנגלים. רק חכמים יהודים חושבים, שהעם הערבי, למשל, יעשה מה שרוצה פלוני היהודי. וכשם שאיננו יכולים לגזור על הערבים, שיסכימו לעלית יהודים, ואפילו אם ברור לנו, ואנחנו מוכיחים זאת בראָיות מרכסיסטיות, שהאינטרס של הערבים הוא שתהיה עליה יהודית גדולה, אבל הערבים אינם תופשים זאת, מתנגדים לעליה ואינם מקבלים גם את הראיות המרכסיסטיות; וכשם שאיננו יכולים לגזור זאת אפילו על האנגלים – כך גם צבא יהודי אינו מוקם על-ידי החלטה שלנו בלבד. נחוצה הסכמתה של אנגליה. בלעדי זאת לא תיתכן הקמת צבא יהודי, וההסכמה איננה פשוטה וקלה כל כך.

הגיוס שנעשה עד עכשיו – לא היה צבא יהודי, אלא יהודים בצבא. ועזרתנו בדרך זו אינה יכולה להיות גדולה. עובדה היא שנתגייסו יהודים, אם כי לא קראו להם יהודים ולא הודיעו בעולם על גיוס יהודים. אבל יש חיילים יהודים והיו יהודים במלחמות באפריקה נגד הפאשיזם האיטלקי. וראו זאת אלפי אנגלים ואלפי אבסטרלים, שגם הם נלחמו. הם ראו יהודים. אמנם, המפקדה שלהם לא קראה אותם בשם יהודי. וכאשר שאלו מאחד המפקדים של הצבא מה עושה הגדוד העברי, ענה שהגדוד הפּלשתינאי הצטיין… אמנם, את העתונות אפשר לרמות. אבל החיילים האנגלים כשהם נפגשים עם הבחורים שלנו אי-אפשר שלא יכירו שהם יהודים. ולא רק במידות הטובות שבנו, כי אם גם במידות המגונות שיש לנו. ויש לנו כמה מידות מגונות שאצלנו אין מרגישים בהן ושאחרים מרגישים בהן. אני אעמוד על הבולטות שבהן. אתם יודעים, שנשמת הצבא היא המשמעת. ואין אצלנו חולק על זה. והנה ביקרתי לפני שבועות אחדים באחת הפלוגות היהודיות ושאלתי את המפקד כמה שאלות על הבחורים שלנו וביניהן: האם נופלים הם מאנגלים מבחינה פיסית? – נופלים? – ענה – לגמרי לא נופלים! ואם אמר “לגמרי לא נופלים” – פירוש הדבר שהם גם קצת עולים. אבל, כאשר שאלתי על המשמעת, התקשה ואמר כי הם מבדילים בין אופיצרים יהודים ואנגלים: עם האופיצרים האנגלים – משמעת מצוינת, עם היהודים – לא. כבשתי את פני בקרקע. מה פּשר הדבר שאין ליהודי משמעת לגבי האופיצר היהודי? – אין לו כבוד לאופיצר היהודי באשר הוא יהודי. ז. א., שאין לו כבוד לעצמו. וחוסר הכבוד לעצמנו מתגלה באלף אלפי גילויים שונים. ועל-פי זה בלבד מכירים אותנו. מכירים אותנו גם מתוך דברים חיוביים, כגון שיש מעט מאוד שיכורים בקרב היהודים. מכל מקום רואים הם, האנגלים והאבסטרלים, שיש יהודים. וזה יוצר בהם את ההכרה שהיהודי רוצה להילחם, ואם הוא ישמע שהיהודים הציעו עזרה מהגולה ומארץ-ישראל – דיביזיות יהודיות – יש בזה לחץ. הגיוס הזה הוא אמצעי חשוב במאמצינו להקמת צבא יהודי. אין בטחון שמאמצים אלה יצליחו, אך יש בטחון כי אם לא נתאמץ לא נצליח. והמתגייסים ממלאים שליחות זאת והיא שליחות גדולה מאוד. הגיוסים שלנו עד עכשיו עשויים לשמש שלב, אבל אינם הדבר שאנחנו רוצים בו צבא יהודי.

ואחרון אחרון: מהי התעודה המרכזית של המדיניות הציונית בשעה זאת? – אקדים תחילה הערות אקטוּאליות אחדות על השינויים שחלו מאז פרוץ המלחמה עד עכשיו, שינויים שיש להם ערך בשביל המדינות הציונית:

השינויים המדיניים בעטיה של המלחמה

  1. השינויים בממשלה. השינויים שחלו בממשלה האנגלית בשעת המלחמה לא היו שינויים אישיים בלבד. זאת היתה פשיטת רגל של שיטה, שיטה של כניעה, של פּיוסים ושל אי-סמיכה על הכוח של אנגליה. וזה דבר הממשלה החדשה: אמונה בכוחה של אנגליה. שיטה זאת נוגעת למדיניות הציונית, אולי יותר מהצד השלילי מאשר מהצד החיובי. לא היו סיכויים למדיניות הציונית כל זמן ששלטה השיטה הקודמת. ושוב, כמו בענין המלחמה: כשם שנצחון אנגליה איננו נצחוננו, כך שיטה טובה באנגליה – רק מונעת את הנזק הוַדאי לציונות, אבל עדיין איננה מבטיחה לה את החיוב. ושינוי שיטה בממשלה אין פירושו שיש כבר שינוי ביחס לציונות. וזה קודם כל משום ש“הספר הלבן” הוא עובדה. אילו לא היו מפרסמים את “הספר הלבן” עד 10.5.40, הייתי יכול להגיד כמעט בבטחון, שהממשלה הזאת לא היתה מפרסמת אותו ולא רק מפני ההרכב האישי שלה, אלא גם מתוך שיטתה. אבל “הספר הלבן” הוּצא והוא כבר חי בכוח עצמו, גם בלי השיטה שהולידה אותו, כמו שאמר פעם רמז, כי הפירוד הוא חי הנושא את עצמו ואין הוא זקוק עוד לסיבות שהביאו אותו, אלא הוא מתפרנס מתוכו ומלא אנרגיה רבה. ואנו עדים לכך בחיי תנועתנו. “הספר הלבן” נולד על פי שיטה ידועה, אבל לאחר שנולד הרי כבר חי הנושא את עצמו. ושינוי השיטה הכללית באנגליה – לא היה מספּיק בשביל ביטול “הספר הלבן”. אולם שיטה באה, כמובן, לידי ביטוי גם בשינוי האישי, והשינוי לא היה מלא, כשם שהשיטה החדשה לא היתה מלאה. כי לא ממשלה חדשה לגמרי באה לאנגליה. נשארו כמה וכמה מהממשלה הקודמת עם יחסם ועם שיטתם; ובין החדשים שבאו – היו לא רק ידידים, כי אם גם אויבים, באו לא רק אטלי ואמרי וצ’צ’יל, אלא גם עידן ולורד לויד, ומאלה שהיו קודם בממשלה נשארו צ’מברלין ומלקולם מקדונלד. צ’מברלין מת מיתה פיסית ומלקולם מקדונלד – מיתה פוליטית, אבל נשאו בכל זאת האליפאכּס: ג’וֹן סימוֹן וכל הכנופיה שלהם.

אין להניח ש“הספר הלבן” יבוטל תוך כדי מלחמה. מדיניות שתכוּון רק לביטול הספר – תהיה מדיניות עקרה. אין זאת אומרת, שאין היא צריכה להתכוון לכך, שאם לא – ישָאר “הספר הלבן” לעולם ועד. בלי התנגדותנו – יש לו כוח עמידה, ולא עוד, אלא שיפרוץ ויפרה ויוליד עוד ספרים שחורים יותר. מדיניות ציונית צריכה להתכוון: א) למניעת צעדים חדשים בהגשמת “הספר הלבן”; ב) להגיב על כל גילויי “הספר הלבן” גם ביושנו.

  1. הדבר השני שקרה בשעת המלחמה הוא שהמלחמה הגיעה לארצות-ערב. היא הגיעה לארץ ערבית – מצרים – העומדת בקשרי ברית עם אנגליה – ברית שלה הגנה ותנופה. והמדינה הזאת היתה חייבת, על-פי הברית שלה, להילחם, והיא אינה נלחמת. היתה פלישה איטלקית במצרים, והעם המצרי והמדינה המצרית לא יצאו להילחם. הם צריכים היו לעשות זאת גם בלי המלחמה במצרים. גם בלעדי זאת היו מצרים ועיראק צריכות להילחם לצדה של אנגליה. הן סירבו לעשות זאת. ולא באשר אנגליה לא רצתה בכך…

הערבים נשארו פּסיביים עד עכשיו (רק 8,000 ערבים ממצרים משתתפים במלחמה נגד היטלר). מלחמה זו הרסה את הלגנדה על כוח ערבי. אין אף קצין אחד במזרח התיכון שאיננו יודע שאין שום ערך צבאי לערבים ולצבא הערבי. הלגנדה הזאת היתה בעוכרינו כל 20 השנים האלו וביחוד בתקופה של המלחמה. וטוב שנהרסה.

  1. הדבר השלישי שקרה מאז פרוץ המלחמה הוא שהמזרח התיכון נהפך לזירת-מלחמה. עם כניסת איטליה למלחמה, נהפך כל אזור ים-התיכון לחזית. פירוש הדבר – שארץ ישראל נעשתה חזית. לדבר הזה יש – מבחינת המדיניות הציונית – השפעות סותרות זו את זו, והוא מציג את הגורם היהודי והגורם הערבי לעיני האנגלים ונותן יסוד גם לאורינטציה ערבית וגם לאורינטציה ציונית, כביכול. כי האורינצטיה הערבית היא בעיקר פּוליטית – חשש מפני הנזק שהערבים עלולים להביא לאימפּריה הבריטית בחלק זה של העולם. האורינטציה הציונית היא זו שרואה את הברכה ואת התועלת שאפשר להפיק מהגורם היהודי בחלק זה של העולם. ובמידה שהחזית מתקרבת לארץ-ישראל – יש התרוצצות גדולה בין שתי האורינטציות האלה. והיות וענין מלחמה הוא ענין חמוּר מאוד, החשש של נזק הוא גדול יותר ורב-משקל יותר מאשר אפשרות התועלת. כי יש עוד הבדל אחד בין הגורם היהודי ובין הגורם הערבי. את הגורם הערבי אפשר לשקול: יש ארץ כזאת וכזאת ויש מספּר אנשים כזה וכזה בגיל מסוים. שם יש תחבורת האויר הבריטית; במצרים – יש הנמל הימי הבריטי; בעיראק – צינורות הנפט. כל הדברים הללו אפשר לשקול ולמנות אותם. ענין הגורם היהודי הוא מין דבר היוּלי שאי-אפשר לתפּוש אותו ביד. מי שאין לו עין חדה ואיננו רואה דברים שעדיין לא נתגבשו, יכול גם לא לדעת כלל שיש גורם יהודי. הן יש גם יהודים וציונים הכופרים ביכולת היהודים להיות גורם. ויש ציונים טובים שעושים הכל שלא להיות גורם. יש מנסים להחליש את ההסתדרות הציונית ואת תנועת הפועלים, ויש פועלים שיוצרים תנאים המביאים לפירוד. לכן הגורם היהודי איננו כל כך בולט. ולכן קל יותר לוותר על הגורם הזה. התקרבות החזית למזרח התיכון הביאה בעקבותיה כמה גורמים לרעת המדיניות הציונית. ויתכן, שענין אי-הקמת צבא יהודי, לאחר שהיה נדמה כאילו כבר סודר הדבר, הוא תוצאת התקרבותה היתרה של החזית למזרח הקרוב.

  2. והדבר הרביעי שחל במלחמה הזאת, ויש לו ערך בשביל המדיניות הציונית, היא העזרה הגדלה מצד אמריקה לאנגליה הלוחמת, ועל ידי כך – ההשפּעה הגדלה של אמריקה על מהלך הענינים בעולם. דבר זה פּועל גם לרעת המדיניות הציונית וגם לטובתה: לרעה - במידה שעזרת אמריקה בטוחה, אין מקום לחשוש לדעת היהודים באמריקה; אולם גם לטובה – כי בה במידה שגדֵלה עזרתה של אמריקה – גדֵלה השפעתה. ובאמריקה יש 5 מיליון יהודים ולגורם הזה יש משקל פוליטי רב אם הוא מכיר בעצמו שהוא גורם, ואם המדיניות הציונית תדע לעשות אותו גורם.

התעודה המרכזית של המדיניות הציונית

ובזה אני מגיע לתעודה המרכזית של המדיניות הציונית בשעה זאת. אדבר בסיגנון כמעט סטינוגרפי: התעודה המרכזית של המדיניות הציונית בשעה זו היא פתרון ציוני מכסימלי לשתי השאלות שתעמודנה להכרעה בגמר המלחמה – שאלת הארץ ושאלת המון היהודים שבאירופה, ואולי גם בארצות אחרות, אם תיפגענה במלחמה הזאת.

לפני המלחמה עמדה ארץ-ישראל במשטר של “הספר הלבן”. “הספר הלבן” לא פתר את השאלה לגמרי. הוא רק נתן מכה אנושה לציונות. הוא סגר את העליה היהודית לאחר עליתם של 75,000 עולים וסגר את הארץ בפני התישבות יהודית, אולם לא נתן לערבים את אשר ביקשו הם. והם ביקשו רק דבר אחד: שלטון על ארץ-ישראל. על זה מדובר הרבה ב“ספר הלבן”, אבל אין אף הבטחה מפורשת. ויש לחץ מתמיד מצד המדינות הערביות במשך ימי המלחמה, והוא ילך ויגבר עם גמר המלחמה, ויהיה הכרח להכריע (כמובן, אין בהיסטוריה הכרעות פוליטיות סופיות בכלל, ולא תהיה הכרעה סופית גם אחרי המלחמה הזאת), ואנגליה תצטרך לקבוע מהו המשטר של ארץ-ישראל בסוף המלחמה. וזה יכול להיות פתרון אנטי-ציוני במאה אחוז. כלומר: מדינה ערבית; וזה יכול להיות פתרון אנטי-ציוני בתשעים אחוז – היינו מנדט בריטי ושלטון בריטי שאיננו מוציא מהכלל שלטון ערבי.

ותהיה שאלה של המוני היהודים אשר המלחמה החריבה אותם עד היסוד. המדיניות הציונית צריכה, קודם-כל, להילחם על מלוא הזכויות ליהודים בכל ארצות העולם. המדיניות הציונית היא, קודם-כל, מדיניות יהודית וקודם-כל מדיניות של הגנה על כבוד העם היהודי ועל זכויות האדם בישראל ועל זכות כל קיבוץ בישראל. המדיניות הציונית איננה יכולה להשלים עם המשטר שנוצר באירופה על ידי היטלר: עם הטלאי הצהוב ועם שלילת הזכויות של היהודים. אבל מדיניות ציונית איננה מאמינה ששיווי זכויות יש בו פתרון כלשהו לשאלת היהודים.

ועם המלחמה על מלוא הזכויות ליהודים בכל הארצות מצוּוה המדיניות הציונית להוקיע את האשליות: א) שיש פתרון בשיווי זכויות; ב) שיש פתרון בפתרונות-לוָי, כגון בהתבוללות, שמן הכרח הוא שתרים ראש עם מפלת היטלר. הן גם עכשיו יש יהודים האומרים, אם כי לא בקול רם, כי היטלר בא, מפני שהיהודים לא עשו עצמם גרמנים למדי. ואם היטלר יפּול – יהיה שוב בולמוס של התבוללות, כי היא נראית ליהודים כדרך הקלה ביותר, אם כי נכשלו בה כמה פעמים. ותהיה מלחמה גדולה למדיניות הציונית בהתבוללות; ג) שיש דרך של פילנטרופּיה בפתרון שאלת היהודים. המדיניות הציונית צריכה להילחם בזה; ד) שיש דרך של הגירה; ה) שיש דרך של פתרונות טריטוריאליסטיים מחוץ לארץ-ישראל. המדיניות הציונית חייבת קודם-כל למנוע פתרונות אנטי-ציוניים גם לעם וגם לארץ. עליה גם למנוע פתרונות נפרדים לעם ולארץ. כי הפתרון הציוני הוא פתרון לעם ולארץ כאחד.

דרכי מלחמתנו

איך אפשר למנוע את הפתרון האנטי-ציוני לשאלת הארץ? (והן זה המפתח לפתרון השני – אם שאלת ארץ-ישראל תיפתר פתרון אנטי-ציוני, לא יהיה ממילא פתרון ציוני לעם היהודי) – בשלושה דברים: א) בכוח הישוב, פירוש הדבר: בכוח הישוב; ב) בכוח עליה. פּירוש הדבר: בכוח עליה ובעליה בכוח; ג) בהסבר פוליטי.

  1. יש חצי מיליון יהודים בארץ-ישראל. אמנם, בשביל ארץ כאמריקה חצי מיליון – כמוהו כאפס. באמריקה יש 5 מיליון יהודים ואינם גורם כמו הישוב בארץ-ישראל. כי לעומת 5 מיליון יהודים באמריקה יש 150 מיליון לא-יהודים והיהודים שם מפוזרים ואינם עצמאיים. הם תלויים תלות יום-יומית בלחם לא שלהם. אין לחם יהודי באמריקה. אם הגוי לא יתן לחם – ימותו ברעב. וכך בענינים אחרים, כמו נסיעה ממקום למקום וכדומה, תלוי היהודי בלא-יהודי. אבל בארץ יש חצי מיליון יהודים שיצרו להם בסיס עצמאי לקיומם והם שליש התושבים באופן אריתמטי, אבל הם יותר מאשר שליש מבחינה משקית, ארגונית, כלכלית וגם צבאית. והם יכולים למנוע כל פתרון אנטי-ציוני של ארץ-ישראל, אם ישתמשו במלוא כוחם. יתכן, שמבלי השתמשות במלוא כוחם אי-אפשר יהיה למנוע זאת, כי כל אמצעי אחר לא יהיה מספיק.

  2. יש כוח לעליה, יש כוח לאנשים שהעליה היא להם תקוותם האחרונה. זה כוח עצום. בכלל, מה שהוא בשביל אדם שאלת חיים ומוות – הוא כוח אדיר שאין לשער את ערכו. הוא לא יומד בכמות בלבד. וכשתיגמר המלחמה ורבבות יהודים יסעו לארץ-ישראל, לא יהיה כוח שיעצור בעדם, מלבד כוחו של היטלר, שיהיה אז שבור. היטלר יכול לעמוד בפני זרם עליה, כי הוא יכול לטבע את האניות. במשטר של היטלר בעולם – מספקני אם יש מקום למדיניות ציונית. לא רק מפני שהוא גרמני, אלא מפני שהוא היטלר. ואילו היו האנגלים כמוהו, מסופקני אם היה מקום למדיניות ציונית. מדיניות איננה בנויה רק על הכרזות, אלא על תנאים ונסיבות פוליטיות מסוימים. היא בנויה על כך שיש חלק דימוקרטי בעולם, שאפשר לפעול בהסברה, שיש מקום לערעור, שאפשר להתווכח, להוכיח, לייסר, שלכוח המוסרי יש ערך פחות או יותר, והממשלה תלויה בעם ואיננה יכולה להיות רק ממשלת-זדון. אנגליה לא תוכל לעמוד נגד רבבות פליטים שיפליגו לארץ.

  3. והדבר השלישי – הסבּרה פוליטית. זו אינה אפשרית אלא במשטר דימוקרטי. והתקופה שאני מדבר בה תהיה תקופה של עלית כוחם של העמים האנגלו-סכּסיים בעולם. ובתוך העמים האלה וַדאי לא יהיה משטר דיקטטוֹרי לאחר המלחמה. אפשר שיהיה אף יותר דימוקרטי מאשר היה – לא דימוקרטיה פוליטית בלבד, כי אם סוציאליסטית. ברור, שאנגליה ואמריקה הולכות לקראת התגברות הדימוקרטיה בתוכן ועלית כוח ההמונים ועלית כוח הפועלים, ושם אפשרית הסבּרה פוליטית.

וההסבּרה של המדיניות הציונית היא בשלושה שטחים: א) להוכיח את הצדק של המטרה הציונית; ב) להוכיח את המעשׂיוּת של המטרה הציונית; ג) להוכיח את ההכרחיוּת של המטרה הציונית. דבר שהוא דרוש לאנגלים עצמם – אין להם צורך שיהיה צודק דוקא. כן דרכם של בני-אדם, ואפילו חברי ההסתדרות. אבל, כשבאים לדרוש דבר-מה מהאנגלים – צריך להוכיח שזה צודק. לאחרים אין הם רוצים לעשות דבר שאיננו צודק. ונדרש מאתנו להוכיח את צדקת הציונות לעמים באמריקה ובאבסטרליה ולעמים אחרים. צריך להוכיח שיש לאומה היהודית זכות לעצמאות ויש לאומה היהודית זכות למולדת. אך בשביל להוכיח זאת לעמים אחרים – צריכים אנחנו להוכיח זאת תחילה לעצמנו. ואין אנו יכולים להתקלס במולדת ובעצמאות ולתבוע מעמים אחרים שהם יכינו זאת בשבילנו. צריך להוכיח להם את הקשר ההיסטורי שבין העם היהודי ובין הארץ, שבהרגשת העם היהודי היתה ארץ-ישראל כל השנים המולדת היחידה; צריך להוכיח להם שהמעשה שאנחנו עושים בארץ – הוא צודק. צדקת מפעלנו – מלבד מה שהיא דרושה לעצמה, היא גם צורך פוליטי. ההתישבות העובדת, מלבד הצורך ההתישבותי שבה, היה בה צורך פוליטי ראשוני של הציונות המדינית. כי בהתישבות לא עובדת, כמעט שהיתה נמנעת כל מדיניות ציונית. כי מדיניות ציונית מוכרחה להוכיח את צדקת דברנו. ואם כי האנגלי עצמו יודע לנצל את זולתו, והוא יודע את המלאכה הזאת על בוריה, לא יתן את עזרתו אם היהודים יבואו לארץ-ישראל על מנת לנצל את העם הערבי. אני מייעץ לכם לקרוא חוברת כללית לא פּוליטית של אחד מגדולי המלומדים האנגלים, המומחה לארץ-ישראל, ג’ורג' אדם סמית, שכתב שני ספרים קלאסיים: הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ-ישראל “ירושלים”, וחוברת דקה בת 40–60 עמודים שפירסם בסוף המלחמה הקודמת, בה הוא מביא זכרונות שלו מ-1914 כשהיה בראש-פנה. הוא מתאר מה שראה בראש-פנה: איך האכרים היהודים מסתובבים ברחובות ומסדרים סידורים שונים והפלחים מהכפר הערבי הסמוך עובדים למענם. והוא מביא את הפסוק הידוע מישעיהו ס"א4. ולשם כך – הוא אומר – אסוּר לעזור ליהודים לחזור לארץ. ואילו כך היו הדברים היה הצדק אתו.

אולם הצדק בלבד אינו מספיק. לאנגלים צריך להוכיח גם את מעשיוּת הדבר; להוכיח שהדבר הגדול שאנחנו עושים – מצליח בידנו. ושוב, בלי אמוּנה שלנו בציונוּת הגדולה, בלי אמונה בתוכנו שהיהודים יכולים ליישב המונים, מיליונים – לא תתיכן מדיניות ציונית. צריך להוקיע את כל השקר של “הספר הלבן” ושל חוק הקרקע, את המעשיה שסיפר מלקולם מקדונאלד בפּארלמנט שהספר הזה בא מחמת צפיפות האוכלוסייה בארץ-ישראל, בה בשעה שהמשלחת הערבית בלונדון הודיעה רשמית ופירסמה בעתונות שיש במערב ארץ-ישראל 7 מיליון דונם שבאים בחשבון לעיבוד ויש עוד 19 מיליון דונם, שאינם מסוגלים לעבּד אותם. העם היהודי הוכיח שהוא יכול להיות עם מיישב בקנה מידה גדול.

ואנחנו מוכרחים גם להוכיח את ההכרחיוּת של הדבר הזה, שאחרת לא יתכן. וזה אפשר להוכיח על ידי כך שהישוב יגלה יום-יום שאין הוא נכנָע ל“ספר הלבן” גם בימי המלחמה ולא יכָּנע לאחר המלחמה. צריך להוכיח את כוחה של העליה לפרוץ כל הגבלות פוליטיות. כל אניה שבאה עכשיו – היא עדות ניצחת להכרחיות הדבר.

אולם, כאמור, מדיניות ציונית איננה נבנית רק על מה שנעשה בארץ. צריך להוכיח שלמצוקת המוני היהודים באירופה אין דרך אחרת בלתי עם ההתישבות בארץ. ולשם כך – מדינה יהודית. ולא כמטרה סופית. זאת היא אחת מאִמרוֹת-השקר בציונות. מי יציג לדורות הבאים “מטרה סופית”? מי מחייב אותם לקבל את השטר שנקבל אנו? האם קיבלנו אנחנו מה שנשאר לנו מלפני 300 שנה? מי יודע מה שיהיה בעוד 50 או 100 שנים? וגם אנחנו איננו רוצים להציג זאת כמטרה סופית. אנחנו רואים לפנינו ברית ממלכתית אחת של כל האנושות, עם אבטונומיה דימוקרטית בכל ארץ וארץ, מדינה עולמית אחת, סידור עולמי אחד, ולא תהיה לא מדינה יהודית ולא צרפתית ולא אנגלית. מדינה איננה יכולה להיות המטרה הסופית שלנו, בכל אופן, לא שלנו – של תנועה סוציאליסטית. אבל מדינה כאמצעי להתישבות גדולה. ואנחנו הראֵינו שאפשר לעשות התישבות קטנה בלי עזרת מדינה ובניגוד למדינה. עשינו זאת בימי תורכיה. החוק התורכי אסר על יהודי לעלות לארץ. וכאשר ישבנו בלונדון ודיברנו בעניני עליה הודעתי למאקדונלד ולהאליפאכּס שאני בעצמי יש לי הכבוד להיות עולה בלתי-ליגלי, כיון שהתורכים לא הרשו לי לעלות אלא לשלושה חדשים והנה נשארתי 33 שנה. והיה גם חוק שאסר לקנות קרקע בארץ והקרקע נקנתה בניגוד לחוק. אבל תהיה זאת ראִיה לא-מדינית, אם ילמדו גזרה שוה ויאמרו: הנה פרצנו אז את חוקי העליה והקרקע – נדע לפרצם גם עכשיו. מיליונים אי אפשר להושיב בדרך זאת. לשם כך נחוץ שלטון ממלכתי; שלטון של עליה, שלטון על התישבות, שלטון על בטחון, שלטון על תחיקת עבודה. לכל זאת יחד קוראים מדינה. והיות וזוהי הדרך הבטוחה ביותר למניעת פתרון אנטי-ציוני, לפתרון שאלת הארץ ולפתרון שאלת היהודים בגולה – עלינו לחתור לקראת שלטון זה למען אֵפשר עליה והתישבות של מיליונים בארץ. ואני מסכים שיתנו לנו זכויות אלו בלי מדינה. אני מסכים שיתנו לעם היהודי זכות לסידור העליה, ההתישבות, חוקי הקרקע, חוקי העבודה, הבטחון והצבא היהודי ויקראו לזה לא מדינה יהודית אלא כל שם שהוא. ואם אפשר שהדבר הזה יהיה חלק של איזו יצירה יותר גדולה – יוּניוֹן בריטי או יוּניוֹן אמריקאי, שמדברים עליו עכשיו, או פדרציה של ארץ-ישראל יהודית עם סוריה ועם עיראק, עם תורכיה או בלי תורכיה – גם זה יתכן. לא זה העיקר. העיקר – שלאומה היהודית תהיינה הזכויות הדרושות לסדר עליה גדולה, לבנות משק ולהגן על חייה. התישבות גדולה – זהו תנאי חיוּני.

אולם כל זה יהיה בחינת מלים ריקות, אם תהיה לנו, אמנם, דרך, כוונה ומטרה בלבד, אבל לא יהיו לנו כלים. למדיניות הציונית נחוצים כלים. והכלים – זה אנחנו: היהודים, הפועלים, החלוצים. ואנחנו – פּירושו: אנחנו-קולקטיב ולא אנחנו-מפורר, לא אנחנו-אבק. אבק – איננו גורם מיישב. וכל הדיבורים על ציונות ועל מדיניות ציונית ועל עליה ועל התישבות – הם חילול השאלות הקדושות האלה, אם אין הרצון הפנימי, אם אין הכשרון הפנימי, אם אין היכולת הפנימית ללכד את תנועת הפועלים ואת העם היהודי ליחידה ציונית, לכוח ציוני. והתנאי המוקדם למדיניות ציונית – זוהי התלכדות ציונית בעם, בתנועת הפועלים, בנוער ב“החלוץ”.


  1. לואי ברנדייס.  ↩

  2. הלורד מלצ‘ט. – המע’.  ↩

  3. הכוונה לווינגייט. – המע'.  ↩

  4. “ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכּריכם וכורמיכם”.  ↩

דוד בן־גוריון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד בן־גוריון
רקע
דוד בן־גוריון

יצירותיו הנקראות ביותר של דוד בן־גוריון

  1. יחוד ויעוד (מאמרים ומסות)
  2. ירושלים (מאמרים ומסות)
  3. יעודי הרוח והחלוציות בישראל (מאמרים ומסות)
  4. לדין וחשבון של סמואל (מאמרים ומסות)
  5. עבודה וחינוך (מאמרים ומסות)

לכל יצירות דוד בן־גוריון בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות דוד בן־גוריון

יצירה בהפתעה
רקע

מטרלינק והדבורים

מאת אברהם רגלסון (מאמרים ומסות)

אונס שיש לו למטרלינק לברוח, היא תוספת-חרפה לקלון-אירופה; כי זכרנו ימים, בהם היה מטרלינק מעצם-מנגינתה של תרבות-אירופה, קול עדין שלה, קול רועד ומתלחש על אפסי-הנפש. מחזותיו הקימו עולם-פייות, עולם-בובות, נפשות שבהם כמעט לא תדברנה, כי אם תגמגמנה. ומה הגמגום? פחד-מוות; אהבה מינית של תינוקות, שאין בה טעם חטא; הרגשת-עוורים, שהיא מחודדת יותר מראיית-פקחים; צללי זכרונות המתלווים אל החיים הממשיים, ועתים נוטלים את מקומם. מי סבר כי מחומר רופף כזה ייבנו ארמנות-דראמה? ויהי הדבר לנס ולקסם. יצאו ממטרלינק צינורות-השקאה אל שירותיהם של לאומים רבים. ממנו טופטפה השפעה אל נפש הגאון המר, סטרינדברג, והיא שנתנה לו דרך-כתיבה לאחר שנשרפה עליו בימתו הריאליסטית, המלאה שנאה ותאווה ומחולות-מוות. ממנו נטל ויילד סממנים ליריים ל’שלומית' שלו. וויליאם בוטלר ייטס הלך בעקבותיו בדבקו ברחשים דקים, המרתתים מעבר לאור-הידע הבהיר. ובמחננו – י.ל. פרץ, שלום אש, הירשביין, אין אחד מאלה שלא נחפּו כנפיו מן הגוונים המסתוריים אשר למטרלינק.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.