מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

התגייסותנו למלחמה

מאת: דוד בן־גוריון

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

מהדורה שנייה; [תל אביב]: מפלגת פועלי א"י; תש"י

סוגה:

שפת מקור: עברית

(מתוך דברים במועצת ההסתדרות מ“ג, רחובות, י”ב סיון תש"א)

לפני מספר שנים טענו חברי השוה"צ שעומדת לקום ברית בין אנגליה ובין גרמניה הנאצית לשם מלחמה בברית-המועצות ודרשו מאת ההסתדרות לערוך פּטיציות ולקרוא אסיפות פומביות למנוע סכנה זו. לא נראתה לי אז הסכנה ולא נראו לי האמצעים, שהשומר הצעיר נקט בהם למניעתה. – ועוד דבר אחד לא נראה לי בתפיסת השומר הצעיר בדבר מלחמת-עולם: הם טענו שאם תפרוץ מלחמה עלינו להבטיח ניטרליזציה של ארץ-ישראל. שאלתי אותם: נניח שלנו רצויה ניטרליות של ארץ-ישראל – אבל כלום הכרזה שלנו על ניטרליות תכריח את היטלר להיזקק לנו להישמע להכרזה שלנו?

אתמול סיפר לנו חזן, כי אנשי השוה"צ “תמיד טענו שנקודת השרפה של המלחמה תהיה ארץ-ישראל ותמיד טענו שנחוץ גיוס של יהודי ארץ-ישראל”. זה לא מדויק. לא תמיד טענו ככה, ולא תמיד ראו צורך בגיוס יהודי ארץ- ישראל – אלא בניטרליזציה… הם סמכו על נס כזה שנתרחש לאותו רבי שנסע בדרך ופתאום באה עליו השבת. הרבי לא נתעכב, הוסיף לנסוע, מימינו שבת ומשמאלו שבת – ובאמצע חול, והרי מותר לרבי לנסוע. לנס זה קיווּ אנשי השומר הצעיר: בכל כדור הארץ תתלקח מלחמה, והמלחמה תהיה במצרים מצד זה, בסוריה מצד זה – ובאמצע ארץ-ישראל, והיא ניטרלית. עכשיו נודע לחזן כי ארץ-ישראל תהיה נקודת השרפה בימי המלחמה, וידיעה זו קיבלה אצלו תוקף רטרוֹספּקטיבי…

כיצד נשתתף במלחמה הזאת

עומדת לפנינו שאלת השתתפות היהודים במלחמה הזאת – ושוב אני בא לדברי חזן ולעמדת השומר הצעיר בארץ ובגולה בשאלה זו, ואתחיל מהגולה.

הייתי באמריקה, הלכתי לשם מתוך הנחה כי יתכן ובקרוב יוקם צבא יהודי. הדבר נדחה לעת עתה. ביקשתי, כשהייתי שם, להשפיע על “החלוץ”, העוסק בהכשרה חקלאית, שהוא יעסוק גם בהכשרה ימית, דיג וספּנוּת – ובהכשרת עובדי תעופה. לאלה שיתקבלו להכשרה אוירית – ולזה אין לקבל רבים, כי האמצעים מצומצמים מאוד – דרשתי להציג שני תנאים: 1) שהם מתחייבים לעלות לארץ-ישראל באפשרות הראשונה – בשעת המלחמה או לאחריה, כי המקצוע הזה חשוב מאוד לא רק מבחינה צבאית, אלא גם מבחינה משקית ומבחינות אחרות. 2) שהם יתחייבו להתנדב לצבא היהודי, כשצבא זה יוקם על-פי דרישת ההנהלה הציונית. את הדרישה הזאת הצגתי על יסוד ההחלטה שנתקבלה במוסד העליון של ההסתדרות הציונית, בועד הפועל הציוני, ופעלתי בזה כבא-כוחה. התביעה הזאת הועמדה לבחורים היהודיים באמריקה. השומר הצעיר התנגד לכך וטען שאין לקבל החלטה כזאת ואין להטילה על “החלוץ”, כי חבריהם לא ילכו לצבא יהודי, ולכן לא ילכו גם להכשרה אם התנאי השני קיים. איני יכול לקבל טענה כזאת, כי בשבילי קיימת החלטת המוסד העליון של ההסתדרות הציונית שאנו מציעים לממשלה האנגלית להקים שתי דיביזיות – אחת, מבני הארץ, בשביל הארץ וסביבותיה, והשניה – מיהודי חוץ-לארץ, שיהיו נכונים ללכת לכל אשר ישלחום, גם לארץ ישראל, אבל לא רק לשם. גם לדיביזיה השניה אנו מסכימים לתת גרעין ארצישראלי. זו היתה העמדה של התנועה הציונית, ואם כן חייב, ובכל אופן זכאי “החלוץ” להכשיר אנשים לכך, ואין חבר יכול לאסור עליו את הדבר אך ורק משום שאינו רוצה בהכשרה זאת. ואני רוצה לשאול: באיזו זכות מודיע חבר “החלוץ” על סירובו לקבל הכשרה במקצוע החשוב למאמץ המלחמה? האם עמדת השומר הצעיר היא שאין היהודים כיהודים צריכים להילחם בהיטלר? אתמול שמעתי מפי הח' חזן כי השומר הצעיר מחייב גיוס יהודים בארץ-ישראל רק למען ארץ-ישראל, אבל הוא מתנגד שבחוץ לארץ יתגייסו יהודים לחזיתות בחוץ-לארץ. השומר הצעיר טוען, שיהודי אמריקה, אנגליה וארצות אחרות ילחמו לא כיהודים. ואני שואל: היש או אין ענין ליהודים, כיהודים, במלחמה הזאת בהיטלר? הח' חזן נעשה פּתאום רחמן וטוען: “נשפּך דם יהודי”. אבל אני שואל: איך נסלק סכנת היטלר? הרי סכנת היטלר לעולם ולעם היהודי כולו היא לא רק בארץ, אלא בעולם! ואת היטלר לא יסלקו בנאומים, סיסמאות, הכרזות ומאמרים – אלא בכוח, כי הדרך שלו היא דרך של כוח. והאם שולל הח' חזן את מלחמת האנגלים בהיטלר? האם שולל הוא את עזרת אמריקה לאנגליה במלחמתה בהיטלר? האם הוא שולל את מלחמת יון, יוגוסלביה וצרפת החפשית בהיטלר? ומי יסלק ואיך תסולק סכנת היטלר לעולם? האמנם בלי קרבנות? אבל כאן יצר השומר הצעיר תאוֹריה משונה מאוד, שהיא חותרת, לדעתי, תחת היסוד של הציונות. איני רוצה להגיד בזה כי חברי השומר הצעיר הם ציונים פחות ממני, אם כי הם טוענים כי ציונותי פחותה משלהם וכי אני “ליקבידטור”. הנני חושבם לציונים טובים, אולם התורה שלהם בענין זה חותרת תחת יסוד הציונות ותחת המדיניות הציונית. שאלתי את חברי השומר הצעיר שבניו-יורק: “האם לא תצאו למלחמה גם כשתיקראו ע”י רוזבלט? וכשד“ר וייצמן, שאין לו שלטון וכוח פיסי, יקרא לכם – בשם העם היהודי – להתגייס למלחמה – האם לא תיענו? האם רק מתוך כפיה אתם מוכנים להתגייס? והאם תתנגדו שאמריקה תעזור לאנגליה בהשמדת היטלר? במקרה אתם יושבים באמריקה, שהיטלר עוד לא פגע בה; אילו ישבתם באנגליה – ההייתם מתנגדים לכך שהיא תילחם בהיטלר? ההייתם מתנגדים שאתם תילחמו בו? ומדוע העם היהודי אינו צריך להילחם בהיטלר כשם שעושה זאת המדינה האמריקאית? האם משום שהעם היהודי מחוסר מדינה ושלטון? האם אין לכם סיבה מספיקה להילחם בהיטלר כיהודים?”. חברים אלה ענו לי כי הם מוכנים להילחם אך ורק בתוך הארץ. אין ספק כי טוב הדבר שהיהודים ילָחמו בארץ-ישראל. יש בכך משום הגנת הארץ וזה גם נותן סיפוק שלם ליהודי. אבל נניח לרגע – דבר אשר לא יתכן – שהמלחמה לא תגיע לשערי הארץ במלחמה הזאת, – האם אין צורך להשמיד את היטלר? האם היטלר אינו מהוֶה סכנה לעם היהודי, לאנושות ולתנועות הפועלים, גם אם קלגסיו לא יתקרבו לארץ-ישראל ולא יכָּנסוּ לתוכה? והאם היהודים אינם צריכים להשתתף כיהודים במלחמה הזאת, או עליהם לעשות זאת רק מתוך כפיית זרים? החברים האלה אינם שוללים את המלחמה, אלא הם אומרים: כאמריקנים נלך. ואני שואל: האם רק בארץ-ישראל הננו יהודים? האם העם היהודי מורכב אך ורק מהישוב היהודי בארץ? האם רק יהודי ארץ-ישראל ילחמו על הציונות? בזמן מאורע “פּטריה” הייתי באמריקה. דרשתי שם מהציונים שיעשו איזו פעולה בקשר למאורע. והנה נמצאו שם אנשים שנקטו בעמדה כזו של השוה"צ, באמרם כי זהו ענין של יהודי ארץ-ישראל, וכי הם אמריקנים, וקודם כל אמריקנים, ואינם רוצים לגרום אי-נעימות לאדמיניסטרציה האמריקנית. ויש כאילו הגיון לדבריהם. אבל אם באמריקה קובע היהודי עמדה אך ורק כאמריקני, הרי הוא צריך לעשות כך לא רק לגבי המלחמה, אלא גם לגבי כל ענין פוליטי, ופירושו של דבר – שלילת הציונות, כי הציונות יסודה בהכרה שיש עם יהודי בעולם, ובכל העולם הוא פועל כעם יהודי. אם הציונות תצטמצם אך ורק בישוב הרי היא שוללת את עצמה.

לא תמיד יכול יהודי לפעול כיהודי, גם כשהוא רוצה בכך. אין יהודי בגרמניה יכול לפעול כיהודי, כי ישלחוהו למחנה הסגר ויענוהו שם. גם בארצות אחרות אין הדבר ניתן ליהודים, אם כי אינם צפויים לעונש חמוּר כבגרמניה. אבל השאלה היא, מה עלינו לעשות בארצות בהן ניתן לנו להתיצב כיהודים. הממשלה האמריקנית לא אסרה הכשרת צעירים יהודים במלאכת התעופה. יש צעירים אמריקנים שירדו באוירונים לאנגליה וממשלת אמריקה לא מיחתה בידם. מדוע לא יוכל לעשות זאת צעיר יהודי, באשר הוא יהודי, כשאין איסור על כך? האם המלחמה בהיטלר אינה נוגעת ליהודים? האם הם מוכרחים להילחם רק כלא-יהודים? ואם תינתן ליהודים באנגליה הברירה בין גדוד אנגלי וגדוד יהודי – היגזור עליהם הח' חזן שילכו דוקא לגדוד אנגלי, כשם שעשה ד“ר ש. שתבע בשביל יהודי פולין גדוד פולני? מאימתי יש להשומר הצעיר עמדה כזאת? יודע אני שענין הגדוד היהודי אינו תלוי אך ורק בנו. אפשר ואנו נדרוש את יסודו ולא ינָתן לנו – לא באנגליה ולא באמריקה. אבל ברור הדבר, כי אם אנו נתנגד לגדודים יהודים, הגויים לא יכפו אותם עלינו ולא יקימו אותם. רק אם נעמוד על כך, אפשר וינָתן לנו ליצוֹר גדודים משלנו. והשאלה היא: מהי עמדתנו? אגב, היו לי ויכוחים חריפים גם עם ד”ר ש. אמרתי לו: הנני יהודי פולני כמוך, ואני חולק על דעתך. אפילו בתוך פולין הייתי רוצה שיהיו גדודים יהודיים בתוך הצבא הפולני. עתה, כשהפולנים עצמם גולים – האם צריך יהודי שברח מפולין, משום שהציקו לו שם, להיות דוקא בצבא פולני ולא בצבא יהודי? לא העליתי על דעתי שיש בהשומר הצעיר תומכים לעמדת ד"ר ש. עמדה זו עוקרת את הקרקע מכל מדיניות ציונית, והשומר הצעיר נתבָּע לעיין מחדש בשאלה זאת.

ארץ-ישראל והמלחמה

ואשר למלחמה וארץ-ישראל – יש סכנה שיראו רק את הארץ ויתעלמו מכל אשר מחוצה לה. הדבר בא לידי גילוי בחלק גדול של הויכוחים פה. כשחזרתי לארץ אמרתי לחברי ההנהלה הציונית כי מצב הענינים מחייב “לנסוע” פעם לארץ-ישראל. החלטתי, איפוא, לעשות את הדבר וליהפך למטיף ציוני בארץ גופא.

סיפרתי זאת לחברי השומר הצעיר. הח' בנטוב ענה לי כי הוא מעריך מאוד את הדבר הזה. זו היתה תורה שבעל-פה, אולם בכתב – בעתונות – התקיפני השומר הצעיר על שאני מכנס כינוסים ציוניים בפתח-תקוה ובחדרה. ועשיתי כינוסים ציוניים בארץ מפני שראיתי סכנה בעמדה שנקטו חוגים רחבים בישוב ביחס לבעיות הכרוכות במלחמה ולאחריה.

הסכנה היא שבישוב יראו רק דבר אחד: את ה“פה” ואת ה“עכשיו” בלבד, ולא יראו את ה“שם” ואת ה“להבא”. סכנה זו – אני קורא לה ישוּביזם – היא אולי הגדולה שבסכנות הצפויות כרגע לציונות. כיון שמרכז חיינו הוא פה – גם בהווה וגם בעתיד – עלולים אנו לשכוח כי הענינים הציוניים שלנו אינם תלויים בישוב בלבד. החברים היושבים כאן, המכירים את דעותי, לא יאשימוני שאני מזלזל בישוב. הם יודעים איזה ערך מייחס אני לישוב במלחמתנו המדינית ואֵילו מלחמות וּויכוחים היו לי עם השומר הצעיר, מזרחי, ציוני א' וב' וחלק מחברי מפלגת פועלי ארץ-ישראל על חוסר הערכה מספיקה ביחס לכוחו ומקומו של הישוב במלחמתנו, אבל הישוביזם מעמיד בסכנה את האידיאה הציונית. הוא מעמיד בסכנה את המדיניות הציונית. הענינים הציוניים תלויים לא רק במה שנעשה בישוב, אלא גם בעם היהודי. יש לא רק “פה”, יש גם “שם”, וה“שם” רחב יותר מתפוצות הגולה, כי יש מלחמה והיא נעשית לא רק בתחומי התפוצות, והענינים הציוניים כרוכים הרבה במאורעות המלחמה הזאת.

ומלבד ה“עכשיו” יש גם “להבא” – העלול להתרחש מחר ומחרתיים, ויש להתכונן לקראתו. במועצת מפלגת פועלי ארץ-ישראל דיברתי על מתיחות ציונית כלפי שלושה דברים. על המתיחות הציונית כלפי המשטר בארץ אין לי מה להוסיף על דברי שרתוק וטבנקין, אבל יש לי להוסיף בנוגע למתיחות הציונית כלפי המלחמה, והיא – דבר הגיוסים. התנועה הציונית – וכל חלקי התנועה המכונסים כאן הם לאשרנו כיום הזה בהסתדרות הציונית, ואנחנו יכולים לדבר פה כציונים ללא מחיצות, לא כמו שהיה לפני שלוש שנים – דנה בענינים אלה במוסדותיה העליונים. ההחלטה בענין הגיוסים, שהזכרתיה קודם, נתקבלה בזמן שהיתה עוד קיימת חזית צרפת, כשהמצב היה פחות טראגי ומבעית משהוא עכשיו. הצעתנו על הקמת שתי דיביזיות לא נתקבלה על-ידי הממשלה. אבל המאבק על חלקנו במלחמה טרם הסתיים.

ומלים אחדות על הנחה אחת, שאני חושבה לנכונה מבחינה ציונית, אלא שיש להסתלק מהדוֹגמתיוּת שבה: קביעת תחומיה הגיאוגרפיים של התגייסותנו. ההנחה שקבע הועד הפועל הציוני שגיוס יהודי ארץ-ישראל הוא להגנת ארץ-ישראל היתה נכונה. נכונה היתה גם ההחלטה בנוגע לגרעין ארצישראלי בשביל הגיוס בחוץ-לארץ לכל חזית שהיא – אנו מעונינים שהרוח החלוצית של ארץ-ישראל תחדור לכל גדוד יהודי בעולם. אני רוצה כאן לעמוד על הכלל “הארץ וסביבותיה”. כל ההופך כללים פוליטיים לכללים דתיים – ספק הוא אם הוא איש דתי, אבל ודאי הוא שאיננו איש פוליטי: למצוות פוליטיות יש צורך בהגיון ובטעם, למצוות דתיות אין צורך בהגיון ובטעם. האדם הדתי מחויב לקיים את המצוות גם כשאינו מבין את טעמן; בחיים הפוליטיים – אם אין טעם אין מצוה. היה טעם להחלטה על גיוס יהודי בארץ לשם הגנתה, והוא קיים ועומד. אבל אין זו דוֹגמה דתית. ההחלטה נוסחה בנסיבות מסוימות. איני רוצה להלך אימים על עצמנו. דוקא עתה, כשהמצב נעשה מסוכן יותר, עלינו לשמור יותר על קור רוחנו. הפציצו את תל-אביב והדבר עורר בהלה. היו שרצו לפַנות את העיר. עוד עלולים לקרות אסונות גדולים יותר מהפצצת תל-אביב. עלינו לחשל הרבה את עצמנו. אבל חישול אין פירושו התעלמות מסכנות. אין חישול מפני פַּניקה ללא ראית המציאות, והמציאות היא חמורה מאד.

איני נמנע אפילו לדבר על דבר שהוא נראה כדמיוני, רחוק, לא מציאותי, אבל אינו מחוץ לגדר האפשרי – הכוונה לפלישה נאצית. כל אחד מאתנו יכול לתאר לו בערך מה יקרה אז בארץ. אבל גם בזה לא יגָמר עניננו. יש יהודים לא רק בארץ-ישראל; יש מיליוני יהודים בארצות אחרות. אני בטוח שסוף סוף ימוּגר היטלר וצבאו הנאצי. וגם אם נניח שתהיה חלילה פלישה לארץ-ישראל – והרי היא וַדאי לא תכריע עוד את גורל המלחמה – יהיה צורך שכל בחורינו, שתהיה להם הזכות בימים ההם להיות לבושים מדי צבא ולהחזיק נשק ביד, ידעו לא למוּת עם פלשתים, אלא להמשיך במלחמה עד הסוף – עד הנצחון על היטלר.

נבנה את צבאנו

עמים אחרים אשר “נתקללו” במדינה – ואני שמעתי היום שיש בעולם משהו רע ונפסד ששמו מדינה – אם הם מחליטים על הקמת צבא משלהם – הריהו קם; אנו “מאושרים”, אין אנו כגויים, ולא “קוללנו” במדינה ובשלטון, ואמירתנו “יהי צבא!” אין כוחה ליצור את הצבא. הדרך שלנו לצבא יהודי – ואפילו בשביל ארץ-ישראל והסביבה בלבד, שלו מסכימים גם השומר הצעיר ופועלי ציון שמאל – היא קשה ביותר. דרכנו היא דרך יסורים. כבר ציין אתמול שרתוק: אנחנו בונים מדינה יהודית. השומר הצעיר גורס מדינה דו-לאומית – אליבא דכולם אנו בונים מדינה. אבל לא התחלנו במדינה. התחלנו ואנו ממשיכים בבנין משקים, ערים, כפרים, תעשיה, חקלאות, בתי-ספר, אוירונים, הכשרה ימית ועוד דברים כאלה, שהם מצטרפים במשך הזמן ל“יש” של מדינה. וכשם שבנינו את כל הדברים הנ“ל, כך עלינו לבנות גם את צבאנו. איני בטוח שנגיע במלחמה זו לצבא יהודי, אבל אני מקוה שהדבר יקום. אני מניח שעוד ישתנו כמה דברים: כי הפחד שמטילים על לונדון, או שהיא מטילה על עצמה, עוד יפוג; כי האגדה על הכוח הצבאי הערבי, שכבר נהרסה ונתבדתה קצת, תתבדה לגמרי; והיטלר לא יאיים עוד על המזרח הקרוב; ויתכן שעוד תבוא סטיה במלחמה ויהיה צורך בהגדלת הכוחות לשם התקפה על היטלר, ולא רק בבנגאזי – כאן בלבד אין לנצחו – אלא גם באירופה; וסוף סוף ההסתדרות הציונית לא קיבלה את העמדה של השומר הצעיר; ויש יהודים הרואים את עצמם כיהודים גם לגבי המלחמה בחוץ-לארץ ואינם רוצים להילחם דוקא כאנגלים, אמריקנים, צ’כים, פולנים, בולגרים וכו' – יש ויש יהודים כאלה, וזה כוח מוסרי נוסף לכוח הצבאי, ויתכן שיגייסו אותו. אבל עד שנגיע לידי-כך, יש צורך ב”דרך של ביצוע", והגיוסים עד עכשיו הם חלק מדרך הביצוע. אמנם, בכל מקרה יש לבחון אם זו הדרך – עד עכשיו הלכנו בדרך הנכונה ובה נמשיך.

- המדיניות הציונית מחייבת גיוס מכסימלי, ולא רק בארץ. הענין שלנו לא יוכרע רק פה, אם כי “פה” הוא המנוף, אבל לא רק פה. והחלוציות של תנועת הפועלים, החלוציות הציונית, תיבחן בזאת, באיזו מידה היא מוכשרה לגייס מכסימום של העם. אין הדבר הזה קל בתוך העם הזה, ואין זה קל בישוב הזה ואף לא בתנועת פועלים זו. – אין אנחנו יכולים לגייס בכוח הכפיה – לא את הישוב ולא את העם היהודי. אנחנו צריכים למצוא את המפתח ללבבות, לאמונתו של העם, למסירותו, ולמצוא את השפה המשותפת, את הדבר המשותף ורק אותו, - אם זאת נעשה וניתן לעם הכוח להתגייסות מלאה.

דוד בן־גוריון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד בן־גוריון
רקע
דוד בן־גוריון

יצירותיו הנקראות ביותר של דוד בן־גוריון

  1. יחוד ויעוד (מאמרים ומסות)
  2. ירושלים (מאמרים ומסות)
  3. לדין וחשבון של סמואל (מאמרים ומסות)
  4. יעודי הרוח והחלוציות בישראל (מאמרים ומסות)
  5. הפועל בציונות (מאמרים ומסות)

לכל יצירות דוד בן־גוריון בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות דוד בן־גוריון

יצירה בהפתעה
רקע

הנהג הציבורי

מאת אברהם שמואל שטיין (זכרונות ויומנים)

מפרדסי פתח-תקוה ל“דרום יהודה”

זקוף וחסון. זרועות כיצוקות פלדה. ראש שיבה. ואך בעיני התכלת הבהירות עומד תום נעורים. לא בחיצוניותו בלבד דומה הוא, מרדכי שפירא, לאבא ר' אברהם, שהיה לאגדה. גבורה ופשטות ועממיות, בכל אלה ניחן הבן כמוהו ועל הכל – באהבת ספר. “כשאני נוהג בדרכי הארץ אין אני רואה דבר זולת השדות. ואז נושם אני מלוא ריאותי נשימה חדשה, וחדווה עולה בי. השדות, העצים…” זו לשונו.

בבית אבא גדל וברוחו, כשאר שמונת אחיו ואחיותיו, במושבה, ורוב ימיו עשה בה. עד תרפ"א למד בבית הספר החקלאי באם המושבות, אולם יותר ממנו עיצבו דמותו רחובות המושבה, הפרדסים, המגע עם הערבים, ההגנה. שנה קודם לגמר בית הפסר נמלט הנער מכתתו ונחלץ להגנת הישובים הבודדים בגליל העליון שסכנה ארבה להם – וחזר לכתה. ובספרו של יהודה אידלשטיין (ת“א, תרצ”ט) על ביתו של “שיך אברהם מיכה”, הוא ר' אברהם שפירא, מסופר מעשה בבנו זה (והוא אז בן ט"ו). סכנת השמד צפוייה לפתח תקוה ובנותיה. המדורות בהרים ובכפרי הערבים מבשרות התחלת ההסתערות – והוא מתנדב (עם זאב אירלנד), ועובר דרך טבעת המצור, ומביא לועד ההגנה בתל אביב, לדיזנגוף ולאביו שעשה אז בעיר, מכתב אזעקה ממגיני פתח תקוה.

הנער עוזב את בית הספר החקלאי ודרכו לפניו סלולה – אל העבודה בפרדס ואל השמירה. לימים הוא עוסק בניהול עבודות קטיף ואריזה בפרדסי יהודי השרון. מנוסה ובקי בענף ההדרים, ואולם עיקר סגולתו – כשרו החברתי, חן היחסים עם העובדים, הבנה ואדיבות, זו הסגולה שעמדה לו גם בשנות עבודתו הארוכות כנהג – בסדור העבודה וליד ההגה.

למרדכי שפירא חברים במושבות, מבין חלוצי הנהגות. הוא בקי בקורותיה של התחבורה הקואופרטיבית, שהם פרק רב-גבורה במסכת התעצמותו של היישוב. הוא עוד זוכר את הדיליז’אנס, את החמור והגמל, כאמצעי התחבורה והתעבורה בעבר ואת המכוניות הראשונות, ששוקעות היו בחולות ובשבילים נידחים. וודאי, שאין הוא, יליד הארץ, חניך הבית המשופע במורשת גבורה, היודע את השכנים, לשונם ואורחם ורבעם מילדותו – נרתע מהסכנות ומהקשיים הכרוכים בנהיגה בדרכים. אדרבא, חירוף-הנפש המתמיד הנדרש מהנהג בדרכי הארץ – מושך את לבו.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.