מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

על מדיניותנו הציונית

מאת: דוד בן־גוריון

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

מהדורה שנייה; [תל אביב]: מפלגת פועלי א"י; תש"י

סוגה:

שפת מקור: עברית

בכינוס מגויסי הבחרות הסוציאליסטית, פסח תש"ג

לאחר שהוטל עלי לפתוח את הבירור המדיני אצטמצם בשאלות הנראות לי למרכזיות. אינני מתכונן לחדש שום דבר, אלא לסכם.

השאלות שאני רוצה לנגוע בהן, הן: א) הגיוס שלנו – מהותן ותפקידיו, ב) התכונה שלנו לקראת הבאות. ג) תכניתנו המדינית.

שאלות הגיוס

בענין הגיוס - יש בינינו שני ויכוחים, שכל הזמן אינם מובנים לי והאחד מהם הוא, אם העיקר בגיוס שלנו הוא הגיוס במדים או הגיוס בלא-מדים. ובשאלה זאת, כמו בהרבה משאלותינו האחרות, יש לנו כשרון מיוחד ליצור ניגודים במקום שיש שלמות, ומתוך ראית תפקיד אחד להתעלם מתפקיד שני, אשר בלעדיו גם התפקיד הראשון לא יתכן, או שהוא לא יהיה מלא. והניגוד הזה שנוצר בויכוח שלנו על גיוס במדים או בלא-מדים, אין בו כל תוכן והוא גם מתעלם מהמציאות שלנו. ראשית חכמה בבירור מדיני – ראית המציאות כמו שהיא.

המציאות שלנו, בניגוד לכל תפיסות הפשטנים, היא לא פשוטה, אלא מורכבת מאין כמוה. אנחנו עומדים לא בחזית אחת, שבה יכולים לרכז את כל הכוח, אלא בחזיתות אחדות. ואין לנו שום אפשרות להתעלם מאחת החזיתות שאנו עומדים בהן. רק הבוקר שמעתי על שיחה שנתקיימה בלונדון, בכינוס בין-לאומי של נוער. היתה שם משלחת של רוסיה הסוביטית ובראשה טייסת אחת. התחילו לדון, כרגיל, על סדר היום. הציעו שידונו על מאמץ המלחמה ועל הסידורים לאחר המלחמה. המשלחת הסוביטית התנגדה לכך בכל תוקף. לדעתה יש לדון רק על ענין אחד: על מאמץ המלחמה. אחרים, בתוכם גם חברינו, טענו: נכון, מאמץ המלחמה עומד עכשיו במרכז הענינים, אבל אותנו מענינת גם השאלה מה יהיה לאחר המלחמה. ביחוד טענו שליחי האומות הקטנות, כי הם רוצים לדעת מה יהיה גורלם לאחר המלחמה. גם האנגלים אמרו: אותנו מענינת איזו צורה תהיה לעולם לאחר המלחמה הזאת. והטייסת הסוביטית קפצה ואמרה: יש לדאוג רק לנצחון! מה שיהיה לאחר המלחמה – סטאלין שלנו יסדר! – – לצערנו הרב אין אנחנו מוכשרים כל-כך לסמוך על סטאלין שהוא יסדר את ענינינו, גם לא על רוזבלט וצ’רצ’יל. וזהו, בעצם, ההבדל בין מצבנו ובין מצב האומות האחרות: לרוסיה הסוביטית נחוץ רק לנצח. הוא הדין אמריקה. את התשובה הזאת, שנתנה הטייסת הסוביטית, נתן לפני כמה חדשים, כאשר התעורר ויכוח מעין זה בפּרלמנט האנגלי, גם צ’רצ’יל. כאשר אנשי “הלייבּוֹר” ועוד מתקדמים דרשו לדון גם על התקופה שלאחר המלחמה, הוא אמר: העיקר הוא לנצח! – ובאמת, בשבילם זהו הכל. משינצחו – יסדרו מה שנחוץ להם, וכרצונם.

אולם מה שנחוץ לנו – לא יסודר על ידי הנצחון בלבד. אבל, מאידך גיסא, ברור שאם לא ננצח – לא יהיה לנו מה לסדר.

ולכן, הענין שלנו איננו כל כך פשוט. המציאות שלנו נוצרת לא רק על ידינו. המציאות היא – קיים היטלר, וקיים ה“ספר הלבן”, והמציאות היא שאין לנו אף בעל-ברית אחד, שאנחנו יכולים לסמוך עליו; לא אמריקה ולא אנגליה ולא רוסיה. אין אף בעל-ברית אחד, אשר קיבל על עצמו או שנתן איזה רמז לדאוג גם לנו…

ולא נחוץ היה הכשלון הגדול של ברמודה,1 אם כי ענין זה מאַלף. והוא מאלף משתי בחינות; הוא מראה, שיש עדיין מצפון אנושי וכי דעת הקהל בעולם איננה עוברת לגמרי בשתיקה על מה שנעשה לעם היהודי באירופה. כי אלמלא היה קיים מצפון אנושי, לא היו קוראים כלל את ועידת ברמודה. יש דעת קהל שאינה שקטה. ולא רק של יהודים – יש מצפון נבוך גם באנגליה וגם באמריקה, ודעת הקהל תובעת. היא לא נרגעת. היא מתמרמרת על שמרבים לדבר ואין עושים כלום. משום-כך באה ברמודה. אבל מאידך גיסא אנחנו יודעים מה קרה בכינוס זה. גם שם הסתפקו בדברים רבים בלבד, ולאו דוקא בדברים טובים. לפי שעה שמענו שני דברים לגמרי לא-טובים: 1) ניסו להסביר לעולם, שלא התאספו לדאוג לפליטים היהודים, אלא לחפש פתרונים למיעוטים דתיים ולאומיים, שמעמדם מסוכן. אין בועידה הזאת, חס וחלילה, ענין יהודי מיוחד, כאילו אין שואה מיוחדת של יהודים בעולם, וביחוד בארצות שנכבשו בידי היטלר; 2) הבטיחו עוד פעם שאת גבול “הספר הלבן” לא נעבור…

רוסיה הסוביטית לא השתתפה בברמודה, אבל לא עזרה לנו ולא הבטיחה לעזור יותר מאנגליה ואמריקה. להיפך, אותם פליטים יהודים שיש בידה להציל – אלה הנמצאים בתוך רוסיה – אין היא מרשה להציל; לא את היתומים אשר הולכים וכלים בטיפוס ובמחלות אחרות, ולא הפליטים המתים ברעב, שאפשר להציל אותם בלי כל מאמץ מיוחד. חסרה רק רשות לצאת לארץ, ופה יוכלו להיות גורם גם בהצלת העם היהודי וגם בהגברת ממאמץ המלחמה – אבל אין נותנים להם לצאת. אין לנו, לפי שעה, לסמוך על המעצמות הנלחמות בהיטלר.

אין להתעלם ממציאות זו. ולכן, גיוסנו בא לא לשם דבר אחד בלבד. ואני רוצה להגיד מה הדבר שאינו מכוּון בגיוסנו. הגיוס לא בא בשביל עשית שירות לבעלי-הברית, – לאנגליה, לאמריקה ולמדינות אחרות הלוחמות בהיטלר – על מנת שלאחר הנצחון נבוא על שכרנו המדיני. לא לשם כך! אין כל יסוד להניח ש“נבוא על שכרנו”. ענינים פּוליטיים כבדים אינם מוכרעים מתוך הכרת-תודה. איש לא הבטיח לנו שום פרס, ומוטב שלא נשלה את עצמנו שנקבל איזה פרס שהוא. ולא לשם כך אנחנו מתגייסים. משום שמלחמה זאת היא מלחמתנו. היא מלחמתנו גם מבלי שאחרים יודו ויכירו בכך.

דבר זה טעון קצת הסברה.

אם יש משהו שמפניו פוחדים כל בעלי-הברית, בלי יוצא מן הכלל, הריהו שמא, חס ושלום, יגידו שזאת היא מלחמת היהודים, שהוכרזה על היטלר לנקום את עלבון היהודים… אילו היטלר לא היה תוקף את רוסיה, לא היה סטאלין מכריז מלחמה על היטלר בגלל היהודים. ואילו היטלר לא היה מסכן את קיומה של האימפּריה הבריטית, לא היה צ’מברלין מכריז מלחמה על היטלר. גם רוזבלט לא היה מכריז מלחמה אלמלא היתה אמריקה נתקפת על-ידי יפּאן. אבל עובדה היא, שהיטלר הכריז קודם כל מלחמה על העם היהודי. ואם כי עדיין העולם כולו אינו מודה בזכותנו ללחום כעם בהיטלר, אבל אנחנו קודם כל בני-אדם, ככל בני האדם, ויש לנו צורך נפשי. מוסרי וחיוני להילחם באויבנו ולעשות כל מה שביכלתנו במובן הצבאי, הכלכלי והפוליטי, למען מיגור שלטון הרשע. אנחנו מתגייסים מפני שלנו יש צורך לסייע להשמדתו של היטלר.

אבל לא רק זה בלבד. אנחנו רוצים להקים צבא יהודי. לנו זה נחוץ יותר מאשר לאיזו אומה שהיא וארץ שהיא בעולם; לנו יש יותר אויבים מאשר לכל עם ואנחנו זקוקים ליותר הגנה עצמית מאשר מישהו בעולם. אנחנו רוצים להקים צבא יהודי, ולעשות ההתחלה בארץ.

המערכה הזאת להקמת צבא יהודי טרם נסתיימה. כשם שאנו עושים להקמת ארץ יהודית – אין אנו מחכים עד שהעולם יכריז על זכותנו ויגיש לנו שי: “הא לכם ארץ!”, אלא אנו רוכשים שעל שעל, עץ עץ, בית בית – כך גם ביצירת צבא יהודי: לא נחכה עד שיכריזו על זכותנו. וכמו שם כל שעל אשר רכשנו וכל עץ אשר נטענו וכל בית אשר בנינו לא היה רק לשם השעל והעץ והבית, אלא לשם החזון הנקרא מולדת, – חזון הכולל גם משק ותרבות והנהלה שלנו וגם עצמאות יהודית מוכּרת במשפט בין-לאומי – כך גם בהקמת יחידה יהודית אחת, ושניה ושלישית. כוונתנו להקים צבא יהודי מסודר, על יחידותיו ועל ארגונו, על דגלו ועל לשונו ועל מפקדתו.

ואם כי נתקלנו לפי שעה בקשיים שכמעט אין להתגבר עליהם, לא נואשנו ולא ניוואש. המלחמה טרם נסתיימה. ולא נפסיק את המערכה הזאת גם עם גמר המלחמה. ולא נפסיקנה, משום שיש לנו ענין עוד יותר חיוני ואלמנטרי מהקמת צבא, וזהו – גיבוש כוח יהודי. כוח יהודי אינו זקוק דוקא לגושפנקא זרה ולאישור של מישהו מחוצה לנו, ואיננו תלוי אפילו בדגל ובמעמד רשמי, אלא ברצוננו ויכלתנו אנו בלבד. כל בחור ובחורה מישראל, אשר ידעו לאחוז ברובה ולהשתמש בו, לא ביחידות אלא בצַותא, מתוך כפיפות לרצון לאומי ולחזון לאומי – הרי הם בונים את הכוח היהודי, משׂגבנו הבטוח היחידי. ואין הבדל פּרינציפּיוני, אם זה במדים או בלי מדים. למען הקמת כוח יהודי מכסימלי אנחנו זקוקים לשניהם: לגיוס במדים ולגיוס בלי מדים.

ולא נגיע לכוח המכסימלי, שיש ביכלתנו להגיע אליו במציאות הקיימת, אם נזניח את הגיוס במדים וכן אם נזניח את הגיוס בלי מדים. לא אכנס בבירורים טכניים. אתן רק דוּגמא מובהקת אחת הידועה לכולכם. יש לנו פלוגה של תותחנים. לא היינו יכולים לעשות זאת בלי מדים, אבל לא רק זאת. לא היינו יכולים לתת אימון בלי מדים כזה שניתן ל-20 אלף הבחורים הלבושים מדים. וגם אילו לא היה לנו ענין עם מלחמה (והשתתפות במלחמה – זוהי מטרה בפני עצמה), ואילו גם לא היה לנו היטלר, לא היינו יכולים לוותר על אפשרויות אלו שהמדים נותנים לנו, אם כי הם מדים זרים.

ויש לשלול שלילה מוחלטת את האימרה כי יחידות יהודיות במסגרת הצבא הבריטי באות כאילו להטיל פגם באופי היהודי של יחידות אלו. ודאי, יש ערך עצום ומכריע לגילויים חיצוניים כמו דגל ומפקדה ולשון, אך לא נעשה מעשה אותו השועל המטיל דופי בענבים רק משום שאינו יכול להגיע אליהם… ואני מרגיש במה שחסר ליחידות שלנו. אבל האופי היהודי של היחידה היהודית איננו תלוי ביסודו בשום דבר חיצוני ורשמי אלא אך ורק במה שנעשה בלב החיילים האלה, ואם בנפש החיילים יש זיקה יהודית וציונית – יחידה של חיילים כאלה היא יחידה יהודית.

אבל מאידך גיסא לא נוכל להסכים לכך, שכוח יהודי קרוי רק זה הלבוש מדים. כי החזית שלנו היא לא רק בתוניס עכשיו ולפני חדשים אחדים באל-עלמיין, ובעוד חודש או חודשיים אולי בבלקנים, אלא קודם-כל פה. אמנם לא רק פה. ואין זאת ציונות גדולה הרואה את כל חזיתנו רק בארץ. ציונות זו היא סדוקה ופגומה. החזית שלנו, החזית הציונית, היא לא רק על הארץ, אלא על העם. אין לנו ענין בארץ, אם לא בשביל עם ישראל. שנַים אלא אינם במקום אחד. וזה כל העוקץ של מצבנו המיוחד. ומי שרואה את החזית בארץ ואיננו רואה אותה בעם, איננו רואה אלא מחצה, כשם שמי שרואה את החזית בעם ואיננו רואה אותה בארץ – איננו רואה ראִיה ציונית. החזית הציונית אינה רק במקום בו ערוכים צבאותיו של היטלר. האויב שלנו איננו רק היטלר. האויב המתמיד שלנו הוא חוסר מולדת. והאויבים הם כל אלה אשר רוצים, היודעים או בלא יודעים, לגזול מאתנו את הזכות והאפשרות להקים מולדת. דרוש לנו כוח להגן על זכות המולדת שלנו, על זכות בנין הארץ, על זכות העליה וההתישבות, וכוח זה אינו זקוק דוקא למדים ואינו תלוי בגושפנקא – אלא ברצוננו ויכלתנו אנו בלבד. ולכן – גיוס גם במדים וגם בלי מדים; שני הגיוסים האלה אינם סותרים אלא משלימים זה את זה ונועדים לתפקיד עליון אחד בצורות שונות.

ויש לגיוס שלנו עוד תפקיד אחד, ולאור הזוועות באירופה הוא מקבל חשיבות מיוחדת במינה – זהו דבר השליחות הציונית לגולה. אנחנו היינו רגילים לשלוח שליחים לנוער ולעם. שליחים אלה הביאו אל העם ואל הנוער את דבר ארץ-ישראל. זה לא מספּיק עכשיו! בתקופה זאת שאנחנו חיים בה, עלינו להביא לישובי היהודים, לאותם האודים המוצלים מטבח, את בשורת הכוח היהודי ההולך וצומח כאן. ושם תעמולה בפה ובכתב, שום נאום ושם ספר על מפעלנו כאן, לא יגיד ליהודי טריפּוֹלי, תוניה ואלג’יר ואח"כ ליהודי בולגריה ורומניה ואיטליה, מה שיגיד להם מראה חייל יהודי שיבוא אליהם מהארץ כלוחם. זוהי עכשיו השליחות הנתבעת מאתנו; לא יתכן שהצלת השארית היהודית תבוא רק על-ידי צבא בריטי, אמריקני ופולני. לא יתכן שבין המצילים האלה יעָדרו שליחי הצבא היהודי מהארץ.


עם כל זאת אסור לנו לשכוח את גורל הארץ הזאת, שהוא יחָתך לא רק אחרי המלחמה, אלא תוך כדי מלחמה, והכרחי שלא נישאר כאן בלי כוח מספּיק, גם תוך כדי המלחמה, כי אין יודע מתי ניזקק לו.

וכמו עמים אחרים, – כאנגליה זאת, שיש לה חזיתות רחבות ובניה פזורים במרחקים: במזרח הרחוק ובמזרח הקרוב וגם באנגליה גופא; וכרוסיה, שצבאותיה אינם עומדים כולם בחזית הגרמנית: בקבקז, אוקראינה וליד לנינגראד, אלא חלק גדול ממנו נמצא רחוק רחוק, מעברו השני של העולם, במזרח הרחוק, מפני שיש שם חזית פּוֹטנציאלית; – כך יש לנו חזית פּוֹטנציאלית בארץ, ואנחנו איננו יודעים מתי יבוא יומה. אנחנו מוכרחים לחלק את כוחותינו. ומשום כך אנחנו מוכרחים לגייס אותם במלא יכלתנו, בכל הדרכים: במדים – ובכל מיני מדים, וגם בלי מדים – בכל מיני צורות.

הויכוח על מדים ולא-מדים הוא ויכוח נפסד. יש לעקור אותו מתוכנו. גם הויכוח השני שנתחדש בזמן האחרון – הסתערות לחזית – הוא ויכוח טפל. גם אצל עמים נורמליים לא כל הצבא נמצא בחזית. יש קוי-תחבּוֹרת שהשמירה עליהם חשובה לא פחות מאשר העמידה בחפירות הראשונות. אבל לא רק קוי-תחבורת – גם בסיסי-אספּקה ושמירה עליהם. לא כל חייל חייב וצריך להיות בחזית דוקא. “כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים” – היה חוק ומשפט בצבא יהודי עוד בימי דוד. ודאי לא קל ולא נעים להיות חייל. זכורני היטב את הימים ואת הלילות של שעמום רב, כשחברי ואנוכי היינו במדים. אבל אין שחר לאכזבה של חלק מהבחורים שלנו בארץ העומדים על המשמר המרגישים כאילו זמנם יוצר לבטלה. גם העומדים על המשמר ממלאים תפקיד מלחמתי. מישהו צריך לעמוד על המשמר גם בארץ. ואיפה כתוב שבארץ דוקא יעמדו על המשמר הודים ואבסטרלים ולא יהודים?!

עצם העובדה של מציאות יחידות יהודיות בארץ יש לה ערך מלחמתי ומדיני. דבר המלחמה אינו ענין אינדיבידואלי. אנחנו יותר מדי אינדיבידואליסטים. אין חייל יכול לקחת בחשבון רק את עצמו. צבא – זהו מכשיר קולקטיבי. זוהי מערכת כוחות וגורמים ונסיבות הקשורים יחד. וכל חייל ממלא תפקיד, בכל מקום שהוא, ביחוד חייל יהודי בארץ. עצם היותו – זה תפקיד.

וַדאי, אנחנו צריכים לדאוג לכך, שחלק מהיחידות שלנו יהיה בחזית. אבל אילו היה הדבר תלוי בנו היינו מונעים את שליחת כל הכוח שלנו לחזית. רצוי ודרוש שחלק, וחלק הגון, ישָאר תמיד כאן. אינני בטוח אם לא נעמוד עוד בהאבקויות נגד אלה אשר ירצו להוציא את כולם מפה.

לקראת הבאות

אולם הגיוס, בכל צורותיו, לכל תפקידיו, הוא רק אמצעי. הוא אמצעי לאותו דבר שאפשר לקרוא לו – תכונה לקראת העתיד.

כבר במלחמה זו ראינו שעמים אחדים הפסידו בנקל את המערכה. והיו כאלה שהפסידו מפני שהם עמים קטנים וחלשים ולא יכלו לעמוד בפני השונא הגדול. אבל לא כל המפּלות הכבדות היו רק פרי של חולשה. צרפת נפלה אם כי היה לה כוח אדיר. היו בודאי הרבה סיבות שגרמו לתבוסתה. אני רוצה לציין אחת הסיבות, ולא מהקטנות. הגנרל-שטאבּ הצרפתי התכונן לנהל מלחמה זאת בתכסיסים, באמצעים ובאיסטרטגיה של המלחמה הקודמת, ועל-ידי זה בלבד נדון מראש לכשלון. כל מלחמה יש לה איסטרטגיה שלה המכוּונת למצב הזיון, התחבורת, המשק ויחסי הכוחות של תקופת המלחמה הזאת השונה תמיד מהמצב של המלחמות הקודמות. איסטרטגיה של 1919–1914 פסולה בשנות 1945–1940. גם מערכות פוליטיות אי-אפשר לנהל באיסטרטגיה של מערכות ישנות. אנו נדונים לכשלון, אם לא נראה ראִיה בהירה את המצב החדש והנסיבות החדשות של מערכתנו הפוליטית. אנו חיים עכשיו לא בשנת 1917. כל הנסיבות שאנו עומדים בהן: מציאות יהודית, מציאות עולמית, מציאות ארץ-ישראלית – כולן נשתנו תכלית שנוי. עלינו לראות ולעשות את כל החשבון שלנו מחדש. עלינו להשתחרר מהרגלי-מחשבה, לשם ראִיה נכונה של ההוֹוה ושל המתרחש.

אנחנו עומדים עכשיו בתקופת מעבר, בכל המובנים. אפילו המצב המשקי שלנו איננו יציב. ה“פּרוֹספּריטי”, שנהנים ממנה גם בעיר וגם בכפר, היא פרי המלחמה ותנאיה. שלושים אלף מבחורינו גויסו והוצאו מחוץ למחזור המשקי, אבל הם יחזרו באחד הימים – בעוד שנה או בעוד שלוש או חמש שנים.

גם המצב הפוליטי הוא של מעבר. הסימן המובהק ביותר של אופי המעבר – זה דבר העליה. ניתנו לנו 34 אלפים רשיונות, בעיקר בשביל ילדים. לא אכּנס הפעם בבירור הקשיים והתלאות הכרוכים בעליה זו. אבל אם נתגבר עליהם ונעלה את כולם נעמוד בפני משבר חמוּר: לפי “הספר הלבן” צריכה העליה היהודית להיפּסק אז. אינני מניח שמישהו מכם מתאר לעצמו שאנחנו נקבל את הדין… מחוץ לשליטים בירושלים ובלונדון, אין אולי רבים, המאמינים שלאחר בוא שלושים וארבעת אלף העולם יחוסל פרק העליה היהודית. אפילו השליטים עצמם לא כולם מאמינים בכך. גם המלחמה לא תימשך לעולם ועד. ועלינו להתכונן לבאות גם מבחינה משקית וגם מבחינה פוליטית.

יש תעלומה איומה אחת, אשר לפני שנים אחדות לא יכול היה איש להעלות על לבו, והיא: כמה יהודים ישָארו בחיים באירופה? והדבר הראשון הנדרש מאתנו הוא לשים לב לאותם הקיבוצים היהודים שסכנת היטלר לא הגיעה אליהם ואלה המעטים אשר כבר ניצלו מהסכנה – אלה הם קיבוצי היהודים במזרח. יש שני קיבוצים יהודים גדולים, שאנחנו לא נתיאשנו מהם ולא נתיאש מהם ועוד ימלאו תפקיד גם בחיי העם היהודי וגם בבנין הארץ – הקיבוץ היהודי ברוסיה והקיבוץ היהודי באמריקה. אולם לפי שעה הראשון סגור ומסוגר על-ידי השלטון, והשני מתימר להיות בטוח באשר הוא. עליה רבתי אינה צפויה לנו בימים הקרובים משתי ארצות אלה. אבל יש שורה של קיבוצים יהודים לא גדולים במזרח, שכנים שלנו: בסוריה, עיראק, תימן, מצרים, טריפולי, תוניס, אלג’יר ומרוקו. אולי בעוד חדשים אחדים – גם בבלקנים. קיבוצים אלה מחייבים אותנו לדאגה מיוחדת ולטיפול דחוף ונמרץ – למען הצלתם בעוד מועד והעלאתם ארצה.

לא אמרנו נואש ליהדות אירופה. תקום שארית – ולשארית הזאת יש רק הצלה אחת: ארץ-ישראל. ועלינו להכשיר את הארץ לקליטה של עליה גדולה ומהירה.

דבר זה מחייב תיכון ציוני: איך לנצל את כל אוצרות המים שבארץ – מי הגשמים ומי הנהרות, מי המעינות ומי התהומות, ואיך להכשיר את כל הקרקעות השוממים להתישבות. ואיך לסוֹל דרכים ואיך לבנות חרושת ואיך לרדת באניות לים. אבל תיכון ללא מימוש אינו מספיק. עלינו להתחיל מיד במעשים שיכשירו את ביצוע התכניות הללו. התכונה לקראת הבאות הנדרשת מאתנו היא בשני דברים: גם במחשבה וגם במעשה – גם בעיבוד תכניות לחקלאות וחרושת ולכיבושים ביבשה ובים לאחר המלחמה, וגם בהגשמת שורה של מעשים מיד, אשר יכשירו את ביצוע התכניות הללו.

אם אנחנו לא נרחיב עוד מעכשיו את גבולותינו; אם לא נתבצר מיד במקומות איסטרטגיים חשובים בדרום ובצפון; אם לא נחתור לקראת עקבה; אם לא ניאחז על גבול הלבנון; אם לא נבצר ונרחיב את החרושת שלנו; אם לא נכשיר מאות ואלפים בחורים לים, מעכשיו: – אז לא תעמודנה לנו התכניות שלנו בשביל העתיד.

עדיין המלחמה נמשכת ועדיין נזקקים לתעשיה שלנו ולחקלאות שלנו: ועלינו לצרף ולמזג את צרכי מאמץ המלחמה עם צרכי העתיד ולעשות מעכשיו את הצעדים, אשר יגבירו את יכלתנו לקיום התכניות שנעשה לקראת קליטה גדולה.

אבל לא נסתפק רק במעשים שאפשר לעשותם עכשיו, כי נשתנו הזמנים. ועידת ברמודה לא נתנה לנו כלום, אבל עצם היקראה מוכיח, שבפני העולם הוּעמדה החריפות, כאשר לא עמדה אף פעם, שאלת העם היהודי. יש רק מעט אנשים בין המדינאים המאמינים באמת, שאם יכריזו לאחר המלחמה על מתן שיווּי זכויות ליהודים, תיפתר השאלה. יש גם כאלה, אשר אינם מאמינים בזאת אפילו ביחס ליהודים שבאנגליה ובאמריקה. יש אמריקנים ואנגלים האומרים: לאחר המלחמה נעמוד בפני פּרובלימה איומה, להחזיר מיליונים מגויסים למערכת החיים הכלכליים. אמריקה מגייסת כ-10 מיליון איש, והמלחמה טרם נגמרה. קל להוציא עשרת מיליון אנשים ממערכת החיים הכלכליים. לא כל-כך קל להחזיר אותם. גם באנגליה מגויסים מיליונים, והם אומרים שאנגליה ואמריקה תצטרכנה לעשות מאמצים ענקיים להחזיר למחזור המשקי את המיליונים שנתגייסו. והם שואלים: מדוע לא יסודרו היהודים, מתוך מאמץ מיוחד מכוּון, בארץ משלהם?

אבל גם אם נניח שלגבי היהודים באנגליה ובאמריקה השאלה איננה בוערת עדיין – אם כי אין איש יודע אם לא תהיה בוערת מחר ומחרתיים – הרי היא בוערת לגבי כל היהודים, אשר ישָארו בחיים באירופה. אנחנו צריכים לתת לדעת הקהל בעולם תשובה מספקת ומבוססת. אנחנו צריכים להסביר ולהוכיח לעולם, שאמנם יש בארץ די אדמה ודי מים וישנן אפשרויות של חרושת רחבה ומתרחבת העלולה לקלוט מיליונים. אלה הם שני הדברים המוטלים עלינו לקראת הבאות; גם מחשבה תכניתית טוטלית, מקפת לקראת הבאות – כיצד ליישב מיליונים יהודים בזמן קצר בארץ הזאת – וגם התחלה מעשית מיד במערכת מפעלים אשר יכשירו את ביצוען של התכניות האלו.

בתכונה לקראת הבאות עומדת במרכז שאלת המשטר הממלכתי בארץ.

תכניתנו המדינית

גם במשך 20 השנים הקודמות לא חיינו במשטר אידאלי, אשר סייע בכל כוחו לעליה ולהתישבות יהודית. אבל היה קיים משטר שנתחייב במפורש לסייע לעליה ולהתישבות יהודית. לא תמיד נתקיימה ההתחייבות בשלימות או באמונה, אבל היתה קיימת מסגרת חיובית, מסגרת של עליה והתישבות, ואנחנו הכנסנו חצי מיליון יהודים לארץ. איש מאתנו אינו יודע כמה יהודים יהיו מוכנים ומוכרחים לעלות לארץ לאחר המלחמה. איש אינו יודע כמה יהודים ישָארו בחיים באירופה. אנחנו מקוים שתהיה שארית, ולא קטנה. ואנחנו רוצים גם להכין אפשרות בשביל היהודים מארצות אחרות; לא רק מהמזרח אלא גם בשביל יהודי אמריקה ורוסיה. והשאלה שעומדת לפנינו היא: אם אנחנו מסתפקים סתם בשלילת “הספר הלבן”, או שאנחנו רוצים להקים בארץ משטר של עליה והתישבות – משטר מכוון לפיתוח מכסימלי של האפשרויות הגנוזות בארץ – בחקלאות, בחרושת, ובים, ולקליטה מכסימלית ומהירה של עליה.

הציונות יכולה לשאת נפשה רק למשטר אחד ויחיד – משטר של עליה והתישבות מכסימלית ומהירה. ומשום-כך אנחנו סבורים, שזה צריך להיות שלטון יהודי. ולא משום שאנחנו להוטים אחרי שלטון. אנחנו רוצים שלא יהיה שלטון בכלל. אבל גם כשלא יהיה שום שלטון בעולם, יהיה בעולם סידור מדיני ומשקי ולא אנרכיה. ושוב, אנו רוצים בסידור של פיתוח ועליה – ולא בסידור של הקפאה. ואין כל יסוד להניח שמשטר לא יהודי (אנגלי או בין-לאומי) יהיה מסוגל ומוכן לפתח את הארץ למען עליה יהודית רבתי. רק יהודים יעשו זאת. לא מפני שהם מוכשרים וטובים מאחרים, אלא מפני שהפּיתוח והעליה הם שאלת חייהם וקיומם. כל תכנית פּוליטית, אשר איננה מכוּונת לקראת משטר זה – היא תכנית אנטי-ציונית, ויהיו נימוקיה מה שיהיו.

כלי מלחמתנו

ובסוף עוד דברים אחדים על הכלים. לא מספיק שתהיה לנו תכונה, ולא מספיק אפילו שנחשל כוח. אנחנו צריכים לכלים פּוליטיים. כי אנחנו עומדים לפני היאבקות ממושכה וקשה מאין כמוה, אם כי אין כל יסוד להתיאש מהמצפון האנושי. יש מצפון אנושי. שאלת היהודים נוגעת לא רק ליהודים, היא גם שאלה עולמית הנוגעת לעמים אחרים. אבל לא נוכל לסמוך רק על המצפון האנושי. נחטא לא רק לעצמנו, אלא גם למצפון האנושי, אם נסמוך רק עליו. המצפון האנושי אין לו ממידת הפילנתרופיה. הוא עוזר למי שיודע לעזור לעצמו. המצפון האנושי יבוא לעזרתנו – אם לא ניתן לו דמי, אם נוכיח שאין לגזול את זכותנו למולדת ולעצמאות בשקט ובקלות – שאין לקפח את זכותנו מבלי שנתקומם.

ולא תיעשה ההיאבקות על-ידי קבוצה צעירה, פרטיזנית. יש ערך לפרטיזנים מועטים – אם הם נשענים על כוחות אדירים הפועלים במקום אחר. עלינו לראות ראִיה ברורה את היקף החזית שבה נעמוד. אנחנו צריכים לגייס מלוא הכוחות שיש ברשות תנועת הפועלים, הישוב, הציונות, העם.

יותר מבכל זמן אחר, צריך שיהיה לנו הרצון, הכשרון, התבונה והכוח ללכד את העם היהודי ליחידה פּוליטית לוחמת. החזית שלנו איננה רק בארץ, אלא בכל ארץ שיש בה ציבור יהודי, בכל כדור הארץ. והתפקיד שלנו הוא לעשות כל ישוב יהודי ליחידה לוחמת. והדבר אינו קל. היהודים בגולה הם פּזורים ורחוקים, ויש להם צרות פּנימיות משלהם, והם טבועים במ"ט שערי התבוללות. וגם הישוב שלנו בארץ הוא מפורד מתוך ניגודים אמיתיים הטבועים במשטר הנוכחי, ועוד יותר מתוך ניגודים מדומים, מלאכותיים שאין להם שחר.

ולעשות את העם היהודי והישוב הזה לכוח פּוליטי לוחם, אפשר רק בתנאי אחד – אם ימָצא לנו חוט-שדרה של ברזל, אשר יעמוד בכל הנפתולים הקשים ובכל הירידות והעליות, הכשלונות וההישגים, הצפויים לנו בתוך המערכה הכבדה. חוט-שדרה זה אינו אלא הציונות החלוצית.

המערכה מחייבת מפלגה פוליטית, חלוצית, לוחמת, היודעת את דרכה, העשויה ללא-חת, המוכשרה לרכז בתוכה וסביבה את הכוחות המעולים החלוציים בישוב ובעם. זהו עכשיו היעוד הגדול של מפלגת פּועלי ארץ-ישראל. אליבא דאמת לא היינו עד עכשיו מפלגה פוליטית.

אנחנו היינו שקועים במפעל התישבותי. זה היה כוחנו. אנחנו הועמדנו עכשיו בפני היאבקות פּוליטית חמורה, שהיא אולי מכרעת לכל קיומנו כעם. ושום היאבקות פּוליטית לא תיתכן בלי מפלגה מכוונת ומדרכת.

אנחנו היינו שקועים בעבודה שלֵוה, יוצרת – עבודה שלא היתה כמוה לטוהר אנושי ותוכן יהודי. בנינו, חרשנו, זרענו, יצרנו. אבל לא ניתן לנו להתרכז בזה. בא היטלר, בא המופתי, בא “הספר הלבן”, באה מלחמה, בא טבח. ושוב נזכרנו גם בארץ שלא קל להיות יהודי, וכשם שלא נתנו לנו לחיות שם, כך אין נותנים לנו להפרות שממה פה – כי אנחנו יהודים. הננו עומדים בפני היאבקות שלא היתה כמוה, ואנחנו זקוקים לכלים חדשים: גיוס במדים ובלי מדים ומכשיר פוליטי – מפלגה מדרכת ומלכדת. אנחנו אומה מרוסקת ומפוזרת. אין לנו מסורת פּוליטית וליכוד פוליטי, ואנחנו זקוקים למנוף פּוליטי אשר ירים וילכּד את הישוב ואת העם. אנחנו ידענו לעשות את המלאכה הזאת סביב מפעלנו ההתיישבותי, אם-כי לא היה דבר זר לעם היהודי כחזרה לאדמה ולעבודה. גרעין חלוצי קטן הקים את ציבור העובדים הזה בארץ ואת תנועת-הנוער החלוצית בגולה והיה לכוח מדריך ומכוון בכל התנועה הציונית. והוא עשה זאת בכוח מפעלו ההתיישבותי. עכשיו באנו עד משבר. קמים להצמית מפעלנו ברגע שעלינו להרחיב אותו פי-כמה, ועלינו לעמוד בשער. שומה עלינו להקים מכשיר נאמן, אשר יעשה לגבי המערכה הפּוליטית העומדת לפנינו מה שעשינו לגבי בנין הארץ: לרכז סביבנו את כל הטוב בישוב ובעם היהודי. אם-כי מרכז היאבקותנו יהיה פה בארץ – הרי החזית המדינית שלנו תהיה בכל הארצות, ובראש וראשונה באמריקה ובאנגליה; ואם ינָתן לנו לפעול – גם במוסקבה. ודרושה מפלגה אשר תכוון ותדריך, בכוח היותה נאמנה, חלוצית, כשרת-מלחמה ודרוכה לקראת תפקידה.

כל הדיבורים שלנו על עתיד, הצלה, חלוציות – הם דיבורים ריקים, אם לא נחשל את שני הכוחות האלה: כוח צבאי וכח פּוליטי – גיוס וביצור המפלגה.

ולחברים ולחברות המגוייסים אני רוצה להגיד: לא די שאתם דרוכים לקרב, עליכם גם לתקן דברים שבהם נפגע הישוב הבלתי-מגויס. תגזרו על הציבור שיחדל ממריבותיו הקטנות! אין זה מקרה שרצון האחדות בתוך מחנה העבודה קם בתוך הגדודים שלנו, במלחמה האחרונה. חברי מפלגות שונות נפגשו יחד באוהל אחד, נתקשרו בברית חיים ומוות. ופתאום נתגלה להם: למה המחיצות המפרידות ביניהם? ומה ההבדל ביניהם? האם אינם הולכים להילחם ולמות על אותו דבר? ועל מה יריבו? ומהגדוד העברי שחנה בתל-אל-כביר במצרים באה תביעה אל הפועלים שנשארו בארץ: “התאחדו!”. אינני יודע עוד תסיסות לוהטות כאלו בתולדות תנועת הפועלים. תסיסה זו נתנה לנו את “אחדות העבודה”, את הסתדרות העובדים, ואחר-כך את מפלגת פועלי ארץ-ישראל.

תבואו גם אתם לחבריכם, לכל קיבוציכם ולכל אגודותיכם, בתביעה זאת; הפסיקו את מריבת-האחים הנפסדת, שאין לה שחר, והשליטו שוב בתוכנו שויון של חברים לזכויות ולחובות, הגבירו את מרוּת הכלל, והיו לדוגמא לציבור הפועלים ולישוב כולו בהתאחדוּתכם וּבהתלכדותכם.

החייל העברי, הלוחם באויבי האנושות ואויבי העם היהודי, יקום וילָחם גם באויב הפנימי – בשטן הרוקד בתוכנו!


  1. ועידה של באי–כוח, ממשלות אנגליה וארצות–הברית לשם חיפוש פתרונות לשאלת העמים הנרדפים באירופה, נתקיימה בחודש אפריל 1943. לא ניתן ליהודים לשלוח את באי–כוחם לשם. בא–כוח אנגליה הודיע כי במדיניות הבריטית לגבי ארץ–ישראל לא נשתנתה. הועידה נסתיימה ללא כל תוצאות מעשיות. – המע'.  ↩

דוד בן־גוריון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד בן־גוריון
רקע
דוד בן־גוריון

יצירותיו הנקראות ביותר של דוד בן־גוריון

  1. יחוד ויעוד (מאמרים ומסות)
  2. ירושלים (מאמרים ומסות)
  3. לדין וחשבון של סמואל (מאמרים ומסות)
  4. יעודי הרוח והחלוציות בישראל (מאמרים ומסות)
  5. הפועל בציונות (מאמרים ומסות)

לכל יצירות דוד בן־גוריון בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות דוד בן־גוריון

יצירה בהפתעה
רקע

על אחד העם V

מאת חיים נחמן ביאליק (מאמרים ומסות)

V

(בכ“ח בטבת תר”ץ)

לא להשתטחות על הקברים ולא לפולחן מתים מכוון יום האזכרה הזה. נפשו של אחד העם היתה ודאי סולדת מקביעת פולחן של יום מות. אין לך דבר שהיה שנוא על א“ה כדרישה אל המתים. אין זה גם מדרכי היהדות לעשות נפשות לצדיקים, ואין זה ממנהגה של היהדות הטהורה אפילו להציג מצבות למתים. הציבו ציונים לקברים, כדי שיתרחקו מן הקברים וכדי שידעו הכהנים המצווים על הטהרה, כי מקום קבר הוא המקום ולא יגשו אליו. היהדות לא הכירה בקדושת המתים, שהיתה, כנראה, מקובלת גם אצל העברים הקדמונים, ואת המנהג לא לנגוע במת, הסבירה היהדות לא בקדושתו של המת, כי אם בטומאתו. היהדות, בקבלה או בשמרה מנהגים קדמונים, הכניסה בהם תמיד תוכן חדש. ואין לך דבר שהיה מתנגד כה לרוחו של א”ה מקביעת יום זכרון למותו ואפילו בצורתו החסידית. היה מנהג בישראל ללמוד תורה לזכרון המת ולתיקון נשמתו. היו לומדים פרקי משניות, או היו מחלקים את הש“ס בין מכבדי זכר המנוח והיו עושים סיום בסוף השנה. אין ספק, שהיה בזה משום כיבוד זכר המתים, אולם יותר מזה היה כאן משום תיקון החיים ע”י הדבקות בלימוד התורה.

מעשיו ודבריו הטובים של האדם הם הם זכרונו. ואם נשוב לא"ה ולירושתו ונבדוק על-פי דבריו את ערכו האמתי ואת דמותו העצמית, כדי לדעת את מקומו בהתפתחות המחשבה הלאומית, נמצא שערכו היה יוצא מן הכלל ולא לחנם הורם לאישיות מרכזית ולמורה לדורו – היחידי, הראוי לשם מורה מראשית התעוררות רעיון הגאולה והתחיה.

מדוע זכה א“ה לשם זה? משום שבעמדו על סף תקופה חדשה בתולדות ישראל, תקופת מהפכה, כמשמעה ולא כמדרשה. היה הוא היחידי שעשה את חשבון עולמו של עם ישראל. הוא ערך את המאזן ופתח בספר החשבון שלנו חשבון חדש הפוך מזה שקדם לו במשך אלפי שנות נדודינו. יחידי סגולה כאלה הם מעטים בדברי ימינו. הם האנשים הבאים מפקידה לפקידה ומחשבים את חשבונה של האומה, בודקים את האינונטר, רושמים את הנכסים, לדעת מה קיים, מה נתקלקל ומה נפסל בתור כלים וצנורות לחיים ולשמירת הקיום, מסכמים את חשבון ההוצאה וההכנסה, הריוח וההפסד וקובעים את ה”תקציב" למחזור חדש.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.