מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

דרך ה"חלוץ" בגולה

מאת: דוד בן־גוריון

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

מהדורה שנייה; [תל אביב]: מפלגת פועלי א"י; תש"י

סוגה:

שפת מקור: עברית

בפגישת שליחים, קרית-חיים, 7 באוקטובר 1944

ספק אם מישהו מסוגל בימים אלה, לפני תום המלחמה, לקבוע בפרוטרוט את דרך ה“חלוץ” בגולה, ואם מישהו יודע בבהירות מה יהיו פני העולם ופני היהדות לאחר המלחמה. אין מאתנו יודע כמה יהודים נשארו באירופה, אין יודע מה עוד ישָאר ממה שנשאר, ואין יודע באילו תנאים ישָארו אלה שישארו. אנו יודעים נגד מה נלחמים העמים הלוחמים בהיטלר, ופחות או יותר אנו יודעים גם על מה הם נלחמים. אבל, כרגיל, גם זה שמנצח – וברור מי ינצח – מנצח בעיקר בדבר שנגדו הוא נלחם (אם כי לא תמיד). ה“נגד” הוא פחות או יותר מוגדר – מיגורו של היטלר; ה“על מה” הוא מוטל בספק. יש מי שמאמין שאחרי מלחמה זו נגיע לעולם שכולו שלום, בטחון, חירות, שיויון. הלואי ויהיה כך! לי אין בטחון כזה. מסופקני אם עצם המלחמה תסתיים בתום מלחמה זו; מסופקני אם אחרי תום המלחמה יוקם בטחון יציב בעולם, אם יושלט השויון, אם תובטח חירות. עוד פחות מזה אני בטוח במעמד היהודים בעולם. למען קבוֹע את דרכנו ב“החלוץ” אחרי המלחמה, יש גם לדעת, פחות או יותר, מה יהיה פה בארץ, מעמדה של הארץ, מעמדנו בארץ. – גם זה עוד לא נתוּן ועוד לא ברור.


*

אחרי הקדמה זו אני מגיע לידי מסקנה ראשונה, שבעבודתנו ה“החלוץ”, כמו בעבודתנו בכלל בארץ ובגולה, וכמו בכל ענפי פעולתנו, עלינו להתכונן לרָעות, לרָעות ביותר. לא שאין שום תקוה וסיכויים טובים. יש ויש. אני מאמין בגדולות, ואני מאמין בגדולות בימינו, ואני מאמין בגדולות בימינו בארץ. אבל על מנת שהגדולות האלה יבואו – עלינו להתכונן לרָעות. רק אז, אם נהיה מוכנים לרעות הקשות ביותר, יש סיכוי שיבואו הגדולות והנצורות. ואני מאמין בבואן; אולם הן לא יבואו מאליהן, לא יוגשו לנו כמתנה קלה על-ידי הגורל. לא פנקנו על-ידי הגורל ולא נפונק בעתיד, ועלינו להתכונן לרעות ביותר, גם בעבודתנו ב“החלוץ” בגולה.

שמעתם מפי דובקין על הקיבוצים היהודים בארצות מערב אירופה, ומפי שאול על היהדות בדרום אירופה ומזרחה. אירופה אינה עכשיו המרכז היחידי והגדול ביותר של היהדות. יש קיבוצים יהודים גדולים ברוסיה הסוביטית, קיבוצים עוד יותר גדולים באמריקה, ויש קיבוצים קטנים בארצות המזרח, בארצות דרום אמריקה, אבסטרליה, ניו-זילנד ואנגליה. ראיתי קצת מהקיבוצים היהודים האלה בתקופת המלחמה, אלה שבארצות הדוברות אנגלית: באנגליה, אמריקה, ניו-זילנד, אבסטרליה. את הקיבוץ היהודי ברוסיה הסוביטית ראיתי רק בפינה אחת, במוסקבה לפני 21 שנה. אבל שמעתי דברים מפי חברים שבאו מרוסיה (מעטים, בודדים) מפי חלוצים שבאו משם כפליטים של יהודי פולין. רק לפני שבוע שמעתי סיפור רב-ענין מחבר אחד שהיה בשבי צבאי באחת הארצות הבלקניות. בין השבויים הוא מצא שלושה יהודים מרוסיה. הוא שוחח אתם, עם כל אחד לחוד. כולם כמעט לא ידעו כלום על ארץ-ישראל ואין להם שום מושג על היהדות ובקושי יודעים לדבר קצת אידיש, וכולם סיפרו שהממשלה הרוסית נלחמת נגד כל גילוי של אנטישמיות, ונלחמת לא רק מן השפה ולחוץ, אלא בכנות. ואף-על-פי-כן יש בעמי רוסיה רגשות אנטישמיים. אפילו השלטון הסוביטי התקיף לא מצא עדיין אמצעים לעקור בכוח השלטון חושים עמוקים הטבועים מדורי דורות בלב האנשים.

גם באנגליה, אמריקה ואבסטרליה יש ליהודים חופש מלא, שויון גמור. שם אין מלחמה באנטישמיות מצד הממשלה כמו ברוסיה הסוביטית, כי בארצות אלו אין הממשלה מתערבת בחיי החברה כמו ברוסיה הסוביטית, אבל הממשלות האלו – ממשלתו של צ’רצ’יל באנגליה וממשלתו של רוזבלט באמריקה וממשלתו של קרטין באבסטרליה וממשלתו של פריזר בניו–זילנד (עכשיו השלטון בשתי המדינות האחרונות הוא בידי נציגי תנועת הפועלים) – אינן מתיחסות באהדה לאנטישמיות, להיפך, כל השליטים האלה מתיחסים באהדה ובהגינות רבה ליהודים ולעם היהודי. ואף על פי כן…

אם אנסה להגדיר במלה אחת את מצב היהודים ברומניה ולהבדיל באמריקה, רוסיה הסוביטית, אנגליה ושאר הארצות החפשיות, ואם אני רוצה למצוא את המכנה המשותף (כי יש הבדלים עצומים בין היהודים בארצות השונות, הבדלים כלכליים, משפּטיים, תרבותיים וכו'), המאחד את מצב היהודים בכל התפוצות בלי יוצא מהכלל – איני מוצא אלא מלה אחת: אנוסים. היהודים בכל הארצות האלה, ללא יוצא מן הכלל, הם אנוסים. חזיון האנוסות עתה איננו דוקא דתי כמו שהיה בימי הבינים. כשאנשים אנוסים לא על תפילותיהם ואמונתם אלא על הכרתם המוסרית הפוליטית, היהודית, הסוציאלית, ואינם יכולים להיות מה שהם רוצים וצריכים להיות, מפני שכוח חיצוני זר מעיק עליהם וכופה אותם, אם בכוח החוק ואם בלי כוח החוק, – האנשים האלה אנוסים הם. יודע אני את מצב היהדות באמריקה. זוהי אחת הארצות החפשיות אולי ביותר בעולם, בה קיים חופש ובטחון, מבחינה חוקית בכל אופן, כמעט במידה מכסימלית. בה יש גם בטחון מפני החוק, באשר שם קיים משפט עליון העומד מעל לחוק הרגיל, ואם מחוקקים חוק הפוגע בעקרונות הדימוקרטיה וזכויות האדם – אפשר לערער בפני בית-המשפט העליון והוא מבטל את החוק. שם יש גם מידה רבה של רווחה כלכלית, ומצב היהודים אינו רע; ולא רק של שכבות קטנות אלא גם של המוני הפועלים, שאגב הם הולכים ומתמעטים. בכל אופן לא ידועה לי ארץ חפשית יותר מאמריקה, מבחינה יהודית. כשבאתי לאמריקה, ולא בפעם הראשונה, לאחר פרוץ המלחמה הזאת, הייתי נדהם לראות באיזו מידה היהודים באמריקה הם אנוסים ואינם מעיזים להיות מה שהם רוצים ולדבר מה שהם חושבים ולהשיח את רחשי הלב; ולא רק בעניני היהודים, אלא גם בענינים המסעירים את אמריקה כולה. כמו בשאלת המלחמה. לפני שאמריקה נכנסה למלחמה נתחלקו הדעות בעד ונגד. וגם שם היו כאלה שאמרו, כמו שאמר “השומר-הצעיר” אצלנו, כי עלינו להישאר ניטרליים במלחמת שני המחנות. ויכוח סוער נמשך באמריקה כשלוש שנים, אבל היהודים היו כמעט אנוסים לשתוק. ורוב היהודים ידעו מה זה היטלר, לא רק באשר הם יהודים, אלא באשר להם יש כושר הבחנה גדול יותר בענינים בין-לאומיים והם יודעים יותר מה שנעשה בעולם מאשר לא-יהודי רגיל. והיתה ליהודים עמדה ברורה. ואף-על-פי-כן לא העזו לדבר, כי הם אנוסים. לא החוק אנס אותם. החוק נותן זכות ליהודים להגיד את אשר בלבם, כמו להולנדים, בלגים ואחרים. אבל לא הכל בידי החוק.

רק דוגמא אחת מגילויי האנוסות האיומה ביותר. לפני שנה היו מכים ילדים בבוסטון. ולא רק בבוסטון. ילד יהודי לא יכול היה לעבור רחובות מסוימים, והעתונות היהודית והציבוריות היהודית שתקו באופן מאורגן, מפחד שמא חלילה-וחס יוָדע הדבר בעיר אחרת ויעשו מה שעושים בבוסטון. אמנם השתיקה לא הועילה ובריונים בשיקגו ומקומות אחרים המציאו מעצמם את החכמה הזאת וגם הם היו מכים יהודים. ושמעתי זה לא כבר מפי יהודי שבא מניו-יורק; בכרך זה יש שני מיליונים יהודים. אותו יהודי גר בסביבה שאינה כולה יהודית, והילד שלו הולך לבית-ספר הנמצא בבלוק השלישי מביתו, ואשתו מפחדת לשלוח לשם את הילד לבדו, משום שמרביצים בדרך. מובן, שאין היהודים באמריקה במצב של אנוסי פרס שהוכרחו להתאסלם, אולם אף הם במידה ידועה אנוסים. כשהוקמה החטיבה היהודית הלוחמת וכל גוי הגון שמח כי סוף-סוף ניתן איזה פיצוי מוסרי ליהודים, וגם העתונות הגויית באמריקה קידמה את ההחלטה של הממשלה הבריטית בהכרה ובחיוב, נמצא עתון אחד גדול באמריקה, “ניו-יורק טיימס” – העתון הגדול ביותר באמריקה! – שקיטרג על החטיבה היהודית. ומדוע? מפני שבעליו יהודים, והם חוששים שמא יפקפקו באמריקניותם – אם תוקם חטיבה צבאית יהודית. לסינג רוזנבלד, הנלחם נגד מדינה יהודית, גם הוא יצא בהכרזה נגד החי"ל, מתוך מצב אנוסות. אבל אנוס איננו רק זולצברגר היהודי המתבולל; אפילו הציונים באמריקה אינם מעיזים תמיד להגיד ולגלות כל מה שבלבם.

יודע אני גם את יהודי אנגליה; הם עולים אולי באומץ לבם על יהודי אמריקה, אם כי מספר היהודים באמריקה הוא גדול יותר וגם הבטחון החוקי הוא שם יותר איתן. כי לאמריקה מבחינה יהודית יש יתרון אחד; לא רק היהודים הם מהגרים, אלא גם עמים אחרים, פרט למספר קטן של כמה אלפים אינדיאנים. אבל ליהודי אנגליה בדרך כלל יותר אומץ-לב אזרחי מאשר ליהודי אמריקה, ואף-על-פי-כן גם שם היהודים אנוסים. מה נאמר ומה נדבר על ארצות כתימן, פרס, עיראק ודומיהן?


*

במצב זה אנחנו נצטרך לפעול לאחר המלחמה, והמצב של אונס לא יחדל. אני חושש שהוא יכבד, והוא יהיה בצורות שונות ובגילויים שונים, חוקיים או לא-חוקיים. נדמה לי, כי במציאות העולמית לאחר מלחמה זאת יהיו היהודים יותר אנוסים מאשר היו עד עכשיו. זה קובע את דרכי פעולתנו ב“החלוץ”. לא בכל הארצות תהיה לנו מסגרת חוקית לעבודת “החלוץ”. הנוכל לפעול בארצות אירופה מתוך חירות והכרה? חושש אני שברוב ארצות אירופה לא תהיה לנו אפשרות חוקית לעבוד ב“החלוץ”, ונצטרך לעבוד במחתרת. ברוב ארצות המזרח אין אנו יכולים כבר עכשיו לעבוד בגלוי. ארץ שכנה זו או אחרת עדיין יוצאת מן הכלל במידת-מה. אבל אין שום בטחון כי מה שאפשר עוד עכשיו לעשות במסגרת חוקית יהיה אפשר גם להבא. ולא רק שאינני בטוח במסגרת חוקית ממשלתית, אלא איני יודע גם אם תהיה לנו מסגרת חוקית יהודית. אינני יודע מה יעשו הקהלות היהודיות בארצות אלו. הקהילות היהודיות בכמה מהארצות השכנות מפריעות לפעולתנו, לא מפני שאנשיהן, בסתר לבם, אינם רוצים שיהודים יעלו לארץ-ישראל, אלא מפני שאנשי הקהילה אנוסים הם ויש עליהם פחד הגויים, ויש גם יהודים המשרתים לגויים, – כך עלול דבר זה להיות גם במקומות אחרים.


*

אבל גם במקומות שתהיה אפשרות חוקית, עלינו לזכור שלא הכל בידי החוק שעל הנייר. יש “חוקי” מציאות בין-לאומית ויש “חוקי” מציאות יהודית. ובכמה ארצות תהיה נחוצה לנו מחתרת מפני היהודים. ועלינו לדעת עכשיו שכל דיבורינו על “החלוץ” יהיו ריקים אם לא יהיו לנו הכוח והאנשים ודרכי-פעולה הנחוצים במשטר של מחתרת. אני עומד על כך, מפני שזה אומר לא רק קושי נוסף, אלא גם דרך פעולה אחרת, כי הדרכים שבהן הלכנו עד עכשיו בפולין, בליטה ובארצות אחרות – הארצות הקלסיות של התנועה החלוצית – לא יתכנו עוד. בעתיד הקרוב נעמוד לא רק בפני הפרעות מצד החוק והמשטר הזר, אלא נעמוד לפני התגברות עצומה של ההופעה המעציבה המלוה את כל ההיסטוריה היהודית בגולה. לא רק הופעה של שעבוד חיצוני, הגבלות, שנאה, רדיפות, אלא הופעה יותר איומה – עבדות פּנימית. בכל פעם שקבוצת אנשים נתונה מחוץ למסגרת של עצמאות ואינה שלטת על גורלה, צפוי לקבוצה הזאת לא רק אונס ושעבוד חיצוני, אלא גם עבדות פנימית, עבדות נפשית, זו שאחד-העם קרא לה בשם “עבדות בתוך חירות” וזו שברל ציין אותה בשם “עבדות בתוך מהפכה”. וההופעה הזאת של עבדות יהודית פנימית איננה רק נחלת מעמד אחד וזרם אחד ביהדות. לא רק קלריקליזם, קונסרבטיזם, קפיטליזם וליברליזם מהולים בעבדות; העבדות מלַוה גם זרמים מהפכניים בישראל, גם סוציאליסטיים וקומוניסטיים. אין ההופעה הזאת מותנית בגוון החברתי ובמעמד הכלכלי והרעיוני של קבוצת היהודים, אלא במצב האוביקטיבי שבו נתון היהודי לגבי סביבתו, ואם הוא נתון במצב של תלות כמיעוט, כמחוסר מולדת, קרקע ועצמאות – העבדות הפנימית הזאת מלוה אותו, בין שהוא מיליונר ומוציא לאור את ה“ניו-יורק טיימס” ובין שהוא מנהיג סוציאליסטי של פועלים או קומיסר קומוניסטי.

הנה שמעתם מפי שאול על דבר ראשית הניצנים של היגררות אחרי כוח חדש שנכנס לבולגריה. זו אינה תופעה חדשה – רק צורתה נשתנתה במקצת, אבל זוהי אותה ההופעה היהודית הנושנה. אדם ששייך לקבוצה החלשה ביותר בעולם, הנרדפת והנתונה לבוז, יש לו התבטלות בפני כוח, תוקף, שלטון. יש רצון להיות במחנה החזקים, יש נטיה כל כמה שאפשר לברוח ממחנה החלשים ולהירתם בעגלת התקיף, בין אם התקיף הזה הוא משטר קפּיטליסטי ובין אם הוא סוציאליסטי או קומוניסטי. הכוח קוסם ביחוד לנוער. להישאר במחנה החלשים – זה דורש כוח רעיוני, מוסרי ונפשי גדול; זה דורש אופי עצמאי ותכונה חלוצית. הרדיפה אחרי עגלת התקיף היא קלה. זוהי הסכנה השניה העומדת לפנינו עכשיו בתוך הנוער, ובעבודתנו ובתכונתנו לקראת הפעולה החלוצית עלינו להביא אותה בחשבון.


*

מבלי שתתגבר ותתעמק בתוכנו הכרת העצמאות המוסרית והאינטלקטואלית, הכרת הערך והשויון הפנימי שלנו, גם כשאנו מעטים וחלשים, הכרת השויון המוסרי, ההיסטורי והאנושי של מפעלנו, בלי שנרגיש בכל נימי נפשנו ששחרורנו וגאולתנו אנו חשובים וקובעים כשחרורם וגאולתם של הרבים והתקיפים בעולם, – בלי הכרה עמוקה זאת לא תיתכן עכשיו שום פעולה ב“החלוץ”. רק אם נדע לנטוע את ההכרה הזאת בנוער היהודי באשר הוא שם, וביחוד בארצות שיש בהן קיבוצים יהודיים גדולים – באירופה, באסיה ובאמריקה – ישמעו לנו ויהיו אתנו. נוכח המציאות העולמית והיהודית החדשה לא מספיק עכשיו להיות פועל או חקלאי וחבר מושב, קבוצה או קיבוץ ולקיים את כל המצוות שקיימנו עד עכשיו. אם לא נהיה מאמינים עכשיו עוד יותר מאשר מקודם בזכות עצמאותנו ובערך שויוננו – לא שויוננו הכמותי, אלא הפּרינציפּיוני, המוסרי, הלאומי, האנושי והסוציאלי, – לא נוכל להקים תנועה חלוצית. מי שנתפס ל“עבדות בתוך מהפכה”, לעבדות בתוך סוציאליזם, לא יקים תנועה חלוצית בארצות הבלקנים או בארצות אחרות; למען רוץ אחרי המרכבה המהפכנית של זרים גדולים ותקיפים, יש מומחים טובים מאתנו ואת המלאכה הזו יעשו היבסקים למיניהם בשלמות ונאמנות הרבה יותר גדולות ממשוררי “מה יפית” בתוכנו. אנחנו נעשה את המלאכה הזאת רק אם נדע ונרגיש שאנו מבצעים פה לעם היהודי, – ודרך העם היהודי, לעולם כולו, – מה שאחרים מבצעים בממדים כמותיים גדולים יותר לעמם הם ודרך עמם – לעולם. שני היסודות הראשוניים לפעולת “החלוץ” עכשיו הם: מחתרת ועצמאות – מחתרת כלפי חוץ, עצמאות כלפי פנים. והדבר השלישי הוא – השלָטת העיקר.

כשאדם נוסע מתוך רווחה לטיול ויש לו זמן ותנאים נוחים לעשות כל מה שהוא רוצה, הוא יכול לקחת אתו כל מה שעולה על לבו, לא רק דברים הכרחיים, אלא גם את הכלבלב שהוא מחבב או להבדיל הספרים שהוא אוהב. אבל חייל היוצא למערכה לוקח עמו רק את המוכרח לקיומו ולמלחמתו, והכל מדוד וקצוב ואסור לו לקחת שום מותרות, גם אם הוא מחבב אותם. פעולתנו ב“החלוץ” היא מערכה קשה ורבת-מכשולים. נעמוד בקרָב נפשי, מציאותי, רעיוני אכזרי ולא תמיד יהיו הכוחות שוים, לא רק מבחינה כמותית. מפני זה עלינו להצטייד בעיקר ובמוכרח. אני רוצה להגיד שעלינו להעמיד עכשיו את הפעולה ב“החלוץ” על עקרונות מרכזיים וחיוניים, וכל השאר נניח לארץ לאחר שהבחורים והבחורות יגיעו הנה.

עלינו להביא עכשיו לנוער היהודי האנוס בגולה שלושה ערכים יסודיים של תנועתנו: א) קיבוץ גלויות; ב) השלטת העבודה; ג) הגשמה עצמית.

סוף פסוק! יודע אני שיש לנו אוצר גדול ויקר של ערכים וכל ערך חשוב כשלעצמו, ואפילו פכּים קטנים יש לשמור עליהם, ולפעמים עלינו למסור נפשנו על ערקתא דמסאני. אנחנו תנועה האֲמוּנה על הצו; אל תבוזו לקטנות! כל אילן, כל שעל אדמה ובודאי כל ילד יהודי וכל פועל – יקרים מפז. אנשי “השומר” היו מוסרים נפשם על זוג פרדות! וערכי תנועה ודַאי שאינם נופלים מזוג פרדות – ואף-על-פי-כן עלינו להעמיד את חינוך הנוער בגולה בתקופה זאת על שלושת הערכים היסודיים שמניתי. אחרי מלחמה זו אין בדעתנו להחזיק נער ונערה ב“החלוץ” למשך שנים מרובות. את ההכשרה העיקרית נעשה פה. בגולה נסתפק בעיקר – בחלוציות מגשימה בעבודה ועליה לשם קיבוץ גלויות והשלטת העבודה בעם ובארץ. עלינו להביא לנוער בגולה את תמצית הלקח שלימדה אותנו ההיסטוריה היהודית במשך אלפי שנה בכל הארצות ובכל הנסיבות והתקופות, מבבל ורומא ועד רוסיה הסוביטית – שבגולה צפויות לנו שתי סכנות; השמדה והשתמדות; או אחת משתי הסכנות או שתיהן גם יחד. – ואין מנוס מסכנות אלה בשום מקום ובשום ארץ ובשום תקופה ובשום משטר. שני האסונות האלה לא באו אף פעם במאה אחוז, ואני מקוה שגם הפעם לא יבואו במאה אחוז. פעם גובר האחד ופעם השני. בגמר מלחמה זאת אין שתי הסכנות האלה מתחסלות, לא סכנת ההשמדה ולא סכנת ההשתמדות, להיפך: שתיהן גוברות והולכות.


*

חינוך חלוצי הוא דרך של חינוך ע"י דוגמא ולא על-ידי מלים. גם ההיסטוריה מחנכת בדרך הזאת. והמעשה שעשה היטלר הוא מעשה חינוכי, והוא לא נסתיים. היטלר יחוסל, – אבל מעשהו קיים ועומד והוא מחנך. הרבה עמים לא העֵזו להעלות על דעתם את אשר עשה וזמם היטלר; להשמיד את כל העם היהודי. אפילו פובּידוֹנוֹסצב 1) לא דן את כל יהודי רוסיה למות, והוא חילקם לשלושה חלקים – שליש להשמדה, שליש לשמד ושליש ליציאה מגבולות רוסיה. עתה קיבל העולם לקח מהיטלר, והחברים הבאים עכשיו מהארצות המשוחררות יספרו לכם על “אהבת ישראל” הגדולה שתקפה את העמים האלה. הלקח של היטלר נשאר. פרק ההשמדה לא נסתיים. איני מאמין שאנחנו עומדים עם גמר המלחמה הזאת בפני עולם של שויון, בטחון וחירות. גם לא נסתיים ודַאי פרק ההשתמדות, ובמקום שלא תפעל הפורענות הראשונה, פועלת הפורענות השניה ואין מנוס ליהודים בגולה. אנחנו חיים בתקופה הדינמית ביותר בעולם. העולם מזועזע עד היסוד, והזעזועים לא יחדלו גם אחרי המלחמה. ואף אם יבוא עולם שכולו טוב, חייבים אנו לזכור עובדה אחת יסודית; העולם הוא בן 2 מיליארדים בני-אדם, בתוכם נשארו עכשיו רק כ-12 מיליון יהודים, פחות מחצי אחוז של האנושות. שני המיליארדים מסוגלים לכבוש לעצמם משטר של שלום וחירות ושויון ואחוה בזמן מן הזמנים, ואולי הזמן אינו רחוק כל כך מאתנו, – כי אני מאמין, שהאנושות לא תשלים עם התנאים השוררים עכשיו בעולם: עם שעבוד, שנאה, רדיפות, ניצול, דיכוי. לא יתכן! האנושות תמצא את דרכה לגאולה. אבל האם באמת אתם חושבים שהיא לא תמצא את דרכה גם אם 12 מיליון היהודים יאבדו מן העולם ללא שיור? כלום לא יכול להיות עולם שכולו טוב וצדק בלי שישָאר אף יהודי בעולם? שני מיליארד פחות 12 מיליון – מה בכך? אבל אנחנו היהודים שכל הוויתנו ב-12 מיליון האלה, לנו השאלה – אם נתקיים או לא נתקיים – היא שאלת השאלות. לנו אין שאלה גדולה מזו; בעולם היפה והטוב הזה העתיד לבוא, האם גם אנחנו נמצא בו את מקומנו כאומה חפשית – או לא?

ואין דרך אלא קיבוץ גלויות, ולא לעתיד לבוא ולא כעבור מאות שנים. לאחר שנשמדו בימים אלה 5 מיליון יהודים מצבנו מסוכן יותר מאשר לפני זה. לא רק באשר אנחנו מעטים יותר, אלא משום ש“המעשה” נעשה! ואין נחמה בזה שמשמידים עכשיו את המשמיד. בקרב המיליונים של אלה אשר ינצחו את היטלר, הזרע של תורת היטלר נקלט. ואם לא ישמידו – יאמרו לנו להשתמד, להתבולל; כבר עכשיו יש שטובים מחסידי אומות העולם אומרים לנו; תחדלו להיות יהודים – ותחדל הפּרובלימה היהודית, אבל מותר לנו לא לחדול להיות; אנחנו רוצים להיות ולחיות, לחיות בשויון גמור ומלא עם אחרים ולעצב את חיינו בעצמנו. זהו הפשר של הדבר שאנחנו עושים ועומדים לעשות כאן, ודבר זה אנו מצוּוים להביא לנוער היהודי בגולה, את הדבר בשלמותו, במלואו, בלי שום “אבל”.

והדבר השני; מעשה קיבוץ גלויות איננו ענין של תמורת מקום ומעבר גיאוגרפי וריכוז טריטוריאלי בלבד. בלי תמורות-מִבנה, בלי מעבר לחיים חדשים, בלי השלטת העבודה בעם היהודי ובארץ, קיבוץ הגלויות הוא מלה ריקה. אי-אפשר לכנס את היהודים מכל העולם שיחיו פה כמו שחיו בגולה. כשהיו בגרמניה 600 אלף יהודים בתוך 60 מיליון גרמנים, והגרמנים היו חורשים את האדמה ועובדים בבתי-חרושת, יכלו יהודים רבים להיות עורכי-דין ורופאים. כי בתוך 60 מיליון יש די חולים ודי אנשים בעלי עסקים מסובכים; לא כן בארץ. קיבוץ גלויות לא יתכן בלי מהפכה פנימית ביסודות חיינו ובאָשיות קיומנו הכלכלי. המהפכה הזאת היא מהפכת העבודה. זאת אומרת; כל העבודה הדרושה לקיומנו ולעצמאותנו בארץ – כל העבודה בשדה, בבית-החרושת, ביום, בנמל, במשרד, במשטרה, בצבא ובפרלמנט ובבית-הממשלה – תיעשה על ידינו, על ידי יהודים; זאת אומרת; עם עובד, שלטון העבודה.

והדבר השלישי – הגשמה עצמית. פירוש הדבר: קיבוץ גלויות, העליה לארץ וחיי עבודה בארץ אינם פּרוגרמה למישהו אחר, כאשר הציונות היתה הרבה שנים ציונות לאחרים או לעתיד לבוא, וכאשר הסוציאליזם היה הרבה שנים סוציאליזם למישהו אחר או לאחרית הימים: אלא כל זה מתחיל ממני: אני עולה לארץ, אני הולך לעבודה, אני בונה מולדת, אני מקיים אחוה ושויון. אני התובע ואני הנתבע, אני דורש ואני מקיים. זהו דבר “החלוץ”. זהו ההבדל בין חלוץ ללא-חלוץ; החלוץ מתחיל מעצמו; כל מה שהוא מחייב – הוא קודם כל מקיים בגופו. הוא המען הראשון. חייו בנויים על הגשמה עצמית.

שלושה עקרונות אלה הם התורה כולה – כל השאר אינו אלא פירוש.


*

עמדתי על הדברים המרכזיים והנחתי את כל השאר לאחר בואו של החלוץ לארץ, משום שיש תנאי אחד לפעולת “החלוץ” בגולה ולהצלחתו בתקופה זו, תנאי ולא יעבור, שבלעדיו לא יכון באותו הממד ובאותה התכיפות שהתקופה הקטסטרופלית גוזרת עלינו, והוא: אחדות “החלוץ”. המצב בארץ ובגולה, תנאי המציאות החדשה, הסכנות והסיכויים הצפויים לנו עכשיו, כל אלה מחייבים אחדות “החלוץ” בגולה ואחדות-הפועלים בארץ.

קרה עכשיו הדבר המר ביותר בתולדות תנועתנו.

ארץ-ישראל, לאחר שהיא קבלה מהגולה את העיקר, מה שקוראים “החומר האנושי” (כי אנחנו לא צמחנו מאדמת ארץ-ישראל, אלא באנו מהגולה, ואין נכס יקר מזה שהגולה נתנה ועוד תוסיף לתת לארץ), העניקה לגולה את כל הערכים התנועתיים החלוציים, הציונים-הסוציאליסטיים שטבענו בארץ: ערך העבודה החקלאית, ההתישבות, ההגנה העצמית, הלשון העברית, ההסתדרות, ארגון לאומי למלחמה מדינית, שיתוף, עזרה הדדית, קבוצה, מושב. כל אלה הנחלנו לתנועה בעולם, לתנועה החלוצית, לתנועת הנוער, לתנועה הציונית-הסוציאליסטית, לתנועה הציונית וגם להמונים היהודיים. חלק לא קטן במרד הגיטו ובתנועת המרי בצרפת יש ל“השומר”, לטרומפלדור, להגנת תל-חי. והדבר המר הוא, שכרגע עלולה ארץ-ישראל להעניק לגולה את הפורענות הגדולה ביותר שבאה עלינו בארץ – את הפּלגנוּת. אף פעם לא היתה ארץ-ישראל מפולגת כמו עכשיו; והיא לא רק מפולגת למעשה, אלא הפלגנות נעשתה עכשיו לדגל ; ולא דגל סתם אלא דגל “אוונגארדי”. ואין הבדל אם דוגלים בגלוי בפלגנות בשם הסוציאליזם המהפכני והציונות הגדולה כפי שעושה זאת השומר הצעיר, או עושים מעשה פלגנים ומבקשים שכר כמאחדים, כפי שנוהגת סיעה ב'.

סיסמת הרמיה של “איחוד כללי” שבשמו פילגו את המפלגה אינה פחות מזיקה מסיסמת-הרמיה של סוציאליזם “מהפכני” שבשמו מאיימים במלחמת אזרחים בהסתדרות. כל מגמת פילוג, גלויה או מוּסווית, היא סם-מוות לפעולתנו בארץ, ועוד יותר לפעולתנו בגולה.

אם יש עכשיו סכנה לכל פעולה חלוצית בנוער, בגולה – הריהי תורת הפילוג של השומר הצעיר וסיעה ב'. לאשרנו אנו שומעים שהנוער החלוצי בכמה ארצות מתקומם בכל כוחו נגד הפלגנות ותובע פעולה מאוחדת ומאחדת. אם נביא לגולה את אסון הפלגנות ואם בארצות המזרח, בארצות הכיבוש ובארצות שלא יתכן בהן “החלוץ” אלא במחתרת, כל מפלגה, כל סיעה, כל גוש התישבותי וכל פלג בגוש התישבותי (ואחר כך גם כל קואופּרטיב – כי גם הקואופּרטיבים יווכחו שיש להם צורך ברזרבה) יקימו להם “החלוץ” משלהם, ותתחיל מלחמה על כל נפש, על כל נער – תוך ויכוח תפל, תוך השמצה הדדית – והנוער היהודי בבגדאד, טיהיראן, קובה, בוקרשט, קהיר, סופיה – יצטרך להכריע, מהי הצורה ההתישבותית או המפלגה הטובה ביותר, ומי צדק בשעתו בויכוחים בתנועת הפועלים ובהסתדרות הציונית ובמפלגה ובקיבוץ ובסיעות ובגושים ההתישבותיים במשך עשרים השנה האחרונות, הרי זה יגרום להרס, התאבדות ושחיתות. בלי אחדות, בלי הבלטת העיקר המשותף, לא תיכון עכשיו שום פעולה חלוצית. בלשון ארגונית הייתי מנסח את השאלה בצורה דלקמן; אם אנחנו הולכים להקים בגולה “החלוץ” אחד של כל פועלי ארץ-ישראל, או כל פלג סיעתי והתישבותי של פועלי ארץ-ישראל הולך להקים “החלוץ” מתחרה ושטוף בכל הויכוחים הנבובים והתפלים ובכל הניגודים המדומים והמנופחים האוכלים אותנו בארץ. “החלוץ” מפולג יהרוס כל סיכוי של תנועה חלוצית ממשית ויסגיר את כולם למשטרה הגויית ולהתבוללות השחורה או האדומה הצפויה עכשיו לנוער.

אם לא יתכן “החלוץ” אחד של כל פועלי ארץ-ישראל, המאמינים ומקיימים שלושת העקרונות הללו; קיבוץ גלויות, השלטת העבודה והגשמה עצמית; אם פועלי ארץ-ישראל אינם יכולים במרכזי הגולה לעשות יחד את “החלוץ” – לא תיתכן הסתדרות כללית של פועלי ארץ-ישראל, ולא נוכל לעשות יחד שום דבר, כי בארץ קיימים וַדאי יותר ענינים מפרידים המשמשים סלע מחלוקת בין גוש לגוש, בין סוג-פועלים אחד למשנהו מאשר קיימים בטיהיראן, בגדאד, בוקרשט, ניו-יורק ומוסקבה. בכמה ארצות תעמוד רק שאלה אחת – אם הנוער נשאר שם ונטרף על ידי חיי ניווּן, התבוללות, דלות חמרית ורוחנית, או עולה לארץ לבנותה ולהקים ארץ-ישראל יהודית עובדת. אם זאת אי-אפשר לעשות יחד שם – אי-אפשר יהיה לעשות יחד איזה שהוא דבר פה, לא במשק, לא בקיבוץ ואולי גם לא באיגוד מקצועי.


*

בהתכונֵנוּ על סף גמר המלחמה לעבוד ב“החלוץ”, עלינו לדעת כי העבודה בו תיעשה בתנאים קשים פי כמה מאלה שעבדנו בהם עד עכשיו. אנחנו צריכים לראות את הקשיים ולא להירתע מהם. יתכן שצפונים עוד קשיים מסוימים שאיננו מעלים אותם עכשיו על הלב (הרבה דברים לא העלינו על לבנו לפני חמש שנים). ואם כן עלינו:

א) להתכונן לפעול בתנאי מחתרת בכל הארצות. ב) להזדיין במכסימום של עצמאות מחשבתית ומוסרית להכרת ערכו וחשיבותו של מפעלנו ולראותו כמטרה לעצמו, תוך אורינטציה על עצמנו ככוח המחר. ג) לבוא לנוער בגולה בערכים היסודיים של תנועתנו העומדים כרגע במרכז: קיבוץ גלויות, השלטת העבודה והגשמה עצמית. ד) אנו מצווים לעשות זאת יחד, במסגרת אחת של כל פועלי ארץ-ישראל. רק אז יקום “החלוץ” ההולם את התנאים והצרכים של השעה, רק אז נקיים הסתדרות אחת ורק אז נגביר את מגמת האיחוד על חשבון מגמת-הפירוד – ויותר מבכל זמן אחר דרושה לנו האחדות עכשיו. בה תלויים כושר פעולתנו ונאמנות יעודנו.


  1. הפּרוֹקוּרוֹר העליון של ה“סינוד הקדוש” הרוסי, ריאקציונר ושונא–ישראל קיצוני, שזכה לכינוי “האינקביזיטור הגדול”. את דעתו זאת על יהודי רוסיה הביע ב–1898,  ↩

דוד בן־גוריון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד בן־גוריון
רקע
דוד בן־גוריון

יצירותיו הנקראות ביותר של דוד בן־גוריון

  1. יחוד ויעוד (מאמרים ומסות)
  2. ירושלים (מאמרים ומסות)
  3. יעודי הרוח והחלוציות בישראל (מאמרים ומסות)
  4. לדין וחשבון של סמואל (מאמרים ומסות)
  5. עבודה וחינוך (מאמרים ומסות)

לכל יצירות דוד בן־גוריון בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות דוד בן־גוריון

יצירה בהפתעה
רקע

ציונים

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)

א

מות בּוּסל – רגילים אנו באסונות ובפצעים; אבל הנה עברו ארבעים יום ופצע זה אינו נגלד.

לאסון כזה לא פיללנו.

איש, אשר היה סמל-החיוב, סמל-הבניה, יסוד שביסוד.

מעוּלה בין מעוּלים.

איש הרצון וההכרח.

איש המשעבד ומכוון רצונו להכרח העליון.

הביד המקרה ימות יוסף בוסל?

ידיו הצנומות, הרפות-מוצקות, אשר כוננו את דגניה, ועיניו, עיני-העשת הרכות-כמהות, אשר צפו הליכותיה –

איכה!

איכה נפל היקר והשלם בין אנשי-משמרנו המעטים, המעטים כל כך – – –

                                                             ***

בנגב – נאורי-שכנינו, בני-גזענו, זוממים לסגור בעדנו את השערים.

שׁערי-הארץ, שׁהנשַׁמות שׁבה רבות.

זאת אומרת: הנשַׁמות שׁאינן דרושות להם, שׁאין להם צורך ואמצעים לישבן, אל יהיו לנו, כמו שאינן להם.

“גם לי גם לך לא יהיה” – קריאת אותה האם, שעמדה לפני שלמה.

ועולה על הזכרון “משא-ערב”, אשר כתב אחד מנאורינו אנו לפני י"ג שנה, ושזעיר שם עולה הקול גם במאמריו הוא בשנים האחרונות וגם מאנשים אחרים (הוגו ברגמן, למשל, במאמרו ב“גבולות”: “החופש האמיתי”, בו הוא מעמיד למבחן את מוסריותנו ביחסנו לבני-הארץ).

בין “משא-ערב” ובין “לאן?” (ב“מעברות”) יש רק ההבדל, שׁלפני י“ג שׁנה רצה ר' בנימין לבוא אל הארץ כפַּן-שׁמי בה”א הידיעה: לילידי הארץ נבנה אנו בתי-ספר, נרַפּא אותם, נתחתן בהם, ניטיב להם; כקולוניזאטור באנפין רברבין, שהוּמאניות פנשמיוּת ופילאנטרופּיה מיסיונרית חונות מסביביו כדור; בעוד שעכשיו, עכשיו במקום כל זה הוא קורא רק: “בלי שוביניזם; הלאה השוביניזם!”

כן, כן, דרושה צודקת. הרי השוביניות שלנו יכולה להתבטא לכל היותר בסידור פלוגות להגנה מפני מעשי-איבה – ושוביניות כזו – למה היא?

אבל – יאָמר בדרך-אגב – אם לשוביניות אין מקום, הנה גם לפילאנטרופיה אין. לריב – ודאי שלא צריך. בפולניה אנו רבים? “החלשים צריכים לפוליטיקה של חלשים” – יאמר כל מי שחוש-המציאות אינו לקוי בו. אבן גם “אוויר של יחסים עליונים” – לא פה המקום. לא מצדם ולא מצדנו. גם הם גם אנו איננו בגדר זה. הטפת מוסר עליון מרעימה, במקום שכל התנאים הם מנגד לזה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.