רקע
עמוס אריכא
תופס הגלים

לרוברט בזה, אמן נפלא

 

1    🔗

היתה עוד חשכה מונחת על הארץ כשעברי טולדו רץ-הלך כדרכו לאורך חוף תל-אביב בשעת בוקר מוקדמת. הוא חילק את המרחק שלפניו לקטעים שווים של עשרים צעדי הליכה מתונה ועשרים צעדי ריצה שנראו כצעדים הראשונים, אבל עם ברכיים מורמות יותר גבוה. בגילו המופלג גם ביצוע צנוע זה נחשב להישג נאה. את הדרך עשה תוך הקפדה על שאיפות עמוקות ונשיפות ארוכות כשהוא מתבשם ממליחות הים.

“הי, מייג’ור!”

הקריאה השיגה אותו כשהתקרבו אליו אחרוני הדייגים החובבים בדרכם לבתיהם. בכל בוקר הם החליפו איתו שלום כמכרים ותיקים. לפעמים נתנו לו משהו משללם, אם הצליחו לדוג אותו לילה, ובדרך זאת ביטאו כלפיו כבוד מיוחד מפני שהיה הבכיר בין בני משפחת טולדו הנודעת שהתפרסם לפני דורות כבעל דרגת מייג’ור מהצבא הבריטי, דרגה מקבילה לרב-סרן. אבל דרגת רב-סרן נחשבה לדרגה לא מי-יודע-מה לעומת המייג’ור, דרגה מעוררת הערכה מיוחדת אצל כל מי שהיה ותיק אמיתי בארץ. כאילו מדובר באלוף. ולא סתם אחד מאותם רבים שמציפים את הארץ. מה גם שהוא נחשב בעיניהם למייג’ור הארצישראלי האחרון מהימים הרחוקים ההם.

הוא נפנף בידו לעברם.

“הבריאות בסדר, מייג’ור?”

“הכל בסדר,” השיב, “איך היה הלילה?”

“חלש.”

“אולי בפעם הבאה.”

“אלוהים גדול, מייג’ור.”

הוא צחק. “דייג אמיתי תמיד ממשיך להאמין!”

הם חזרו ובירכו אותו בבריאות טובה והוא המשיך להתקדם בעקשנות עד שנעצר כעבור זמן-מה לאסוף נשימה וחזר על עקבותיו לעבר הנקודה ממנה היה מתחיל את שחייתו.

בכל בוקר, קודם שהחשכה נסוגה מהאור, כבר היה שוחה בים כמתכוון לגעת באופק. המחשבה המשעשעת על קיומו כביכול של מחוז דמדומים מסתורי שנמצא שם, תמיד עודדה אותו למתוח את שחייתו למרחקים. אלא שבשנה האחרונה הוא נאלץ לא פעם לוותר על שחייה ארוכת-טווח ונכנע לשגיונות לבו שהתחיל לבגוד בו. בבקרים מאכזבים כאלה היה מפסיק לשחות, מתהפך על גבו למנוחה ואחר-כך חוזר ושוחה לעבר החוף בתנועות מדודות, בעוד אור ראשון מתפשט ומוחק צללים אחרונים של הלילה המת.

השיבה לחוף שהילת בוקר חדש בצבע כסף מתפשטת לאורכו מגבעת יפו העתיקה בדרום ועד לקצה העיר הלבנה הנמצאת צפונית ממנה, היתה מענגת אותו. הוא עוד זכר את העיר הלבנה כשהיו בה יותר חולות נודדים ושבילים צרים מבתים וכבישים. לפני שמונים וארבע שנים הוא נולד באחד הבתים הראשונים של העיר, שתחילתה היתה כשכונה עברית צפונית ליפו. הקדימו אותו שלוש אחיותיו נעמי, עדינה ורבקה, שנולדו כשהמשפחה גרה בשכונת נווה-צדק, לשם עקרה תחילה מגבעת יפו.

כשצעק צעקה ראשונה שמעו אותו כמעט כל תושבי השכונה ובירכו במזל טוב אחד את השני, כה קטנה היתה אז ובתיה הראשונים היו כמו קוביות לבנות קטנות מפוזרות על חולות צהובים מול ים כחול. עוד באותו יום ניתן לו השם עברי, מפני שאמו חשבה שזה שם מתאים לילד הראשון של העיר העברית הראשונה, למרות שנמצאו כאלה שטענו שהוא לא היה בדיוק הראשון ובשל כך לא הגיע לו לזכות בתואר היסטורי זה. אבל בשונה מאחרים הוא היה בנם של רחל ויוסף-אליהו טולדו, מאותם טולדואים מפורסמים יוצאי ספרד. בני טולדו נמנו עם מייסדי אגודת “אחוזת בית” שהקימה את שכונת הגנים, ועובדה זו העניקה לו נקודת יתרון חשובה על פני האחרים. כעבור שנים, בשנת עשרים ואחת, כשהשכונה הפכה לעיר, סיפרה אמו, כשהיא צוחקת בהנאה מעצם זיכרונותיה, כי אפילו נולד מישהו לפניו הוא הראשון הראוי לתואר, בגלל העובדה הרומנטית הפשוטה שכל שלבי התהוותו נעשו בעיר. גם חישבה להוכחה שמשפחתם היתה בין המשפחות הראשונות שנכנסו לבתיהן והקדימה את כולן ביצירת ילד מקומי. רק כעבור זמן הופיעו משפחות צעירות נוספות ובהן נשים בהריון מתקדם שהקדימו אותה בהולדת ילדיהן. אבל זה לא שינה את העובדה הבלתי ניתנת לערעור שהוא היחיד שנתהווה מתחילתו בעיר הלבנה בכל שלביו ומכאן שבצדק נחשב לילד העברי הראשון שלה.

עובדה היא כי מבין הטוענים לתואר “הילד הראשון” הוא זה שהוכתר על-ידי ראש העיר מאיר דיזנגוף ורעייתו צינה היפה שהעריכו כי יוכלו להיעזר בו לגיוס כספים ותרומות לעיר הצעירה. הבחירה הושפעה מייחוסו המשפחתי, אבל גם מנימוסיו המלוטשים ומלאי החן הילדותי, שליטתו בשפות אחדות ויפי תוארו שהמיס לבבות. בטקסים ובאירועים שונים שהתקיימו עוד בשנות העשרה בביתם בשדרות רוטשילד, היו הדיזנגופים מציגים אותו בגאווה לפני תורמים ונדבנים מחוץ-לארץ, ובעיקר מאמריקה, שהתרגשו מהעובדה שלפניהם עומד לא סתם ילד שחיוכו כובש אלא הילד העברי הראשון שנולד בעיר העברית הראשונה בהיסטוריה. הנדבנים הנרגשים מהכבוד המיוחד שנפל בחלקם פתחו בתענוג את ארנקיהם המדושנים. בתמורה הם הרבו להצטלם איתו בהתלהבות בכדי להראות לידידיהם בבית את הילד השייך לפלג האנגלי של בית טולדו. מה גם שעל-פי השמועות שהדיזנגופים שתלו באוזניהם בלחישה מפתה, היתה לו קרבת-דם כלשהי גם ללורד ביקונספילד, ראש ממשלת אנגליה בעבר, שמשפחתו, משפחת דיז’ראלי, היגרה לאנגליה מספרד כמשפחת טולדו.

גם היום היה שמו, עברי, גורם לאנשים למתוח גבות בתמיהה בדיוק כבימי ילדותו. אבל התואר שבא איתו, הילד העברי הראשון של תל-אביב, איבד את משמעותו המיוחדת במרוצת השנים וערכו נשחק כמו שנשחקו הרבה מושגים בארץ הזאת עד שנחשבו ללא כלום. גם העיר כבר לא היתה יותר עיר של בתים לבנים בני קומה אחת או שתיים כבימים הרחוקים ההם, כמו שצוירה בתמימות בידי הציירים גוטמן, תג’ר, פלדמן וראובן, מכוכבי האוסף הארצישראלי של הוריו שהיו מראשוני האספנים בעיר. את מקום הבתים הלבנים הקטנים תפסו גורדי שחקים, יצוקי בטון וברזל ועטופים בזכוכית עמומה ואפלה, שהתפרצו לעבר השמיים בהתגרות. דומה ונהיתה העיר למנהטן של המזרח התיכון וציירים חדשים נולדו להנציחה.

בוקר אחרי בוקר, מאז שהיה כבן שבע או שמונה, ועד לימים אלה כשהוא ישיש הנמצא בעשור התשיעי של חייו, הוא הקפיד לשחות בים שלו, כפי שקרא לרצועת הים התל-אביבית, חוץ מאותן שנים ארוכות שפעל ברחבי עולם כשליח חשאי של המוסד וראש הממשלה. בעצם, הוא חידש את מסורת הנעורים שלו, על בסיס יומיומי, רק בשמונים ושבע, כשחזר סופית לביתו הקטן והוא אז בן שבעים ושש.

בחודשים האחרונים הוא צמצם את המרחקים שעבר בשחייה מתונה, והסתפק במרחק של כמאתיים מטרים מהחוף. לא בגלל שנחלש במיוחד הקטין את המרחק, אלא בגלל אותה אי-סדירות של דופק הלב שהפתיעה אותו בפעם הראשונה לפני קצת יותר משנה, בתשעים וארבע. גם אז זה קרה בים שלו. פתאום נכבש לחרדה משונה שהזכירה לו את הפחדים שליוו אותו בשעות מסוימות במלחמת-העולם השנייה וידיו ורגליו נעשו כבדות כמושכות אותו לתהום, כמו בחלום הסוריאליסטי שלו על אהובתו הטובעת, שהיה שב להטרידו פעם אחרי פעם.

בפעם הראשונה כשזה קרה התפרע הולם הלב כשרגע אחד הוא נעשה אטי, רגע משתתק כמדלג על פעימה או שתיים כדועך ופתאום שב ומתפרץ בהלמות קצובה. ההתקף המוזר הסתיים באותה פתאומיות וזמן מסוים הוא חשב שהיתה זו תופעה חולפת, מסימני הזקנה שלא תמיד נמצא להם הסבר רפואי קולע. רק בחודשים האחרונים תכפו ההתקפים האלה ולמרות זאת המשיך בעקשנות לשחות בכל בוקר, מחליט, שאם נגזר עליו למות, אז שימות בים. זה יהיה סיום מכובד מבחינתו.

בבוקר הזה, כאשר שוב השתבש הדופק ופעימותיו התפרעו עד שנשימתו כמעט נעתקה, החליט לשכב על גבו למנוחה, ידיו ורגליו פרושות לצדדים וראשו נוטה במשהו לעבר השמים הסופגים את קרינת האור המתפשט. זמן-מה הוא התנשם באטיות, שלא יתפס לבהלה עד שיתאזן קצב הפעימות. בינתיים הפכו המים לכסופים כשנימת זהב מפזזת בתוכם ומרצדת כמכה בסנוורים.

הוא עצם את עיניו וחיכה להתרגעות הלמות הדם בראשו, שוקע בתחושה משונה שבין הזיה לבין אותו חלום בו אהובתו מתרחקת ממנו לתהום אפלה עד שהיא מתעוותת ונראית כאחת מאותן ישישות מפחידות מהקפריציוס, סדרת התחריטים האירונית להחריד של גויה. תמיד סיגל לעצמו שימוש בדימויים מבית-היוצר. אולי מפני שכאספן ומי שהיה שנים רבות סוחר אמנות, הורגל להשתמש בהם כשרצה לחדד כוונה מסוימת או להדגיש משהו. הדבר האחרון שתמיד ראה בחלום הקשה הזה היו פניה שבדרך מוזרה איבדו תוך שבריר שנייה את עלומיהם היפים מתחת למסיכה של זקנה מכוערת. רק עיניה עדיין מוכרות לו ואילו ידיה מושטות אליו כשאצבעותיה פרושות ומתוחות אבל הוא לא מצליח לאחוז בהן והיא נשאבת לתוך אותה מערבולת אימתנית ונבלעת לתמיד.

כשהתעורר היה נדמה לו שהוא מזיע בתוך המים. כל-כך חדה היתה התחושה המוזרה הזאת, שלרגע נדמה היה לו כי ביכולתו להבדיל בין הזיעה העוטפת אותו כיריעה שמנונית לבין המים הסוגרים עליו.

“חלום מקולל,” הפטיר.

הוא גנח והתקשה לנשום. הלב עדיין התפרע כסוס מבוהל. לפעמים דמם כקופא על מקומו ופתאום, אפשר היה לחשוב אותו לסוס שמתרומם על רגליו האחוריות ובקדמיות בוטש באויר מחרדה לא מובנת.

“חלום משוגע,” שב ואמר לעצמו.

בכל חלומותיו, ואלה היו רבים, היה זה החלום הגרוע מכולם, המכאיב והמחזיר אותו גם לרגעי האהבה הסוערת שהתקיימה כנגד כל הסיכויים בינו לבין גלינה אלכסנדרובנה, הקצינה הצעירה של הצבא האדום. אהבתם אירעה בסוף מלחמת-העולם השנייה, כניצת אביב מוזר המתעורר לחיים בתוך החורבות וההריסות של אירופה העשנה. היא הפכה לקשר עמוק תוך מרדפים משותפים אחרי נאצים נמלטים מנקמה, שאת חלקם עצרו ואחדים מהם גם חיסלו. תמיד היה מתעורר מהחלום הזה מתוך הרגשת חנק ואז היה מגלה שגלינה נמחקה מחייו תוך רגע אחד ונעלמה לתמיד.

“המוות ימחק את הכל.” כמעט חש בהקלה מוזרה כשההרהור דבק בו.

הוא לא פחד מהמוות מפני שכקצין לוחם חי איתו ובקרבתו הרבה פעמים במלחמה הגדולה ההיא ואחר-כך במשך שנים רבות כאשר פעל בשירות ארצו ולא פעם סיכן את חייו. כבר אז השלים עם העובדה שלכל אדם מחכה שעתו. לכל דבר יש התחלה, היה נוהג לומר לידידיו, ולכל דבר יש תחנה אחרונה. לפעמים היה מוסיף בחיוך דק שלא יצא לו לפגוש מישהו שזמנו לא נקצב. ובכל זאת, במהלך ההתקפים כשהאוויר היה נגנב ממנו ולבו מתחיל לפרפר, כפי שתיאר כעבור שעות אחדות את ההתקף לרופאו בשעת הביקורת התקופתית, היה מרגיש כי הוא מבין את הקושי שברגע ההינתקות מהחיים. פתאום מתעורר רצון חזק לחיות. אבל הוא ידע כי הלב עלול לסגור ענין בפתאומיות.

 

2    🔗

הוא הסתכל בשלווה בקרדיולוג הבוחן מבעד למשקפיו את תרשים פעימות הלב שלפניו. הרופא הנהן בראשו פעמים אחדות, חיכך בכפו את סנטרו המרובע וניכר בו שהוא מתלבט. לבסוף משך בזרוע הימנית של משקפיו לחזק את יציבתם על גב אפו וחזר והתבונן בו בסקרנות.

“מר טולדו, יליד אחת-עשרה,” מלמל הרופא וחזר ועיין בתיקו הרפואי, “אוטוטו ואתה בן שמונים וחמש… בלי עין הרע, כמו שאומרים.”

הוא הסתכל ברופאו בהיתול. “ממתי גם אתה התחלת עם האמונות הטפלות?”

“מה זה אומר מבחינתך?” ניצוץ של התבדחות נדלק מאחורי זכוכיות משקפיו של הרופא.

“שאולי אני לא צריך רופא אלא איזה אבו משהו,” הוא התלוצץ.

הרופא צחק. “ההומור שלך מראה שאתה דווקא במצב לא רע, מייג’ור טולדו.”

גם הוא צחק, אבל לעצמו, כשפנה והוריד את קולב בגדיו מעל המתלה. אפילו רופאו התקשה לפנות אליו סתם בשמו, ואף כי קראו לו לפעמים מר טולדו, העדיף לכנות אותו מייג’ור. כמו לא חלפו חמישים שנה מאז פשט את מדי הצבא הבריטי. אבל ככה זה היה תמיד. כל מיודעיו פנו אליו כל השנים בתואר הצבאי שלו. מעולם לא קראו לו מר טולדו או דוקטור טולדו, מומחה ללשונות עתיקות, או הסוכן טולדו, כפי שנהג ראש הממשלה לקרוא לו מאז הכרותם לפני שנים רבות. כולם העדיפו לקרוא לו מייג’ור טולדו, או סתם מייג’ור. כל-כך דבקה בו דרגתו מאז שלא יכול היה להיפטר ממנה גם אם היה רוצה בכך. אפילו אנשים שלא הכירו אותו מהימים הרחוקים ההם, נהגו לפנות אליו כאל מייג’ור, למרות שהדרגה הזאת היתה דרגתו רק בשנתיים האחרונות מתוך החמש וחצי ששירת כקצין בצבא הוד מלכותו.

“אז מה באמת המצב, דוקטור?”

“תסתכל על עצמך ותדע את התשובה. אתה שייך לזן נדיר של בני שמונים הנראים כבני שישים שהם במצב מצוין.”

“אני מודע למצבי האמיתי.” כמעט גער ברופא.

“לא צריך להגזים…”

“אתה אפילו לא מציע לשקול השתלת קוצב לב.”

“נכון,” הסכים הרופא, “מפני שלא מדובר בהשתלת מווסת כזה. המצב לא כל-כך חריף שיצדיק את השימוש בקוצב. מחוץ לזה שהבעיה מתמקדת לא רק בסתם הפרעת קצב אלא בסתימה של חלק מהעורקים.”

“מה עם ניתוח מעקפים? החלפת שסתומים?”

“בגילך יש לך מנוע שעוד עובד לא רע, אבל חלקי חילוף כבר לא יעזרו לשפר אותו. מה גם שניתוח מיותר יכול להיות קטלני מסיבות רבות כמו לחץ דם גבוה, סוכרת ודברים אחרים שאתה יודע אותם.”

“אז אתה לא ממליץ.”

“תחפש לך קרדיולוג אחר שימליץ.”

הוא לגלג: “אתה סומך על זה שהגיל שלי ירתיע גם את האחרים.”

הרופא היה משועשע. “ירתיע, זה נכון. אבל אני ארשום לך כדורים חדשים שייצבו את הדופק ותרגיש הקלה ממשית.”

“אני לא יודע אם זה טוב או רע,” הוא הפטיר כשלקח את המרשם, קיפל אותו והכניס אותו לארנקו.

“אתן לך עצה אחת מייג’ור,” הציע הרופא שהתקשה להחליט אם קלט גוון אירוני, “היות שאתה שומר על כושר מעולה למרות הבעיה שלך, אז תמשיך לשחות ולהתעמל בכל יום. במלים אחרות, תמשיך ליהנות מחייך. עשה את כל מה שעשית עד היום בלי הגבלות.”

“אני משתדל לשמור על השגרה,” הוא השיב ולבש את מקטורנו, חבש את מגבעת הלבד האפורה והיקרה שלו, לקח את מקל ההליכה האירי השחור שלו ששימש אותו כבן-לוויה ולא כתמיכה והרכין ראשו לאות הערכה. “אני מודה לך, דוקטור.”

“נתראה בבדיקה השגרתית הבאה,” הזכיר הרופא.

“נתראה, אלא אם…” הוא קטע מחשבה שחלפה בראשו, חבש את מגבעתו, הושיט יד ולחץ באיתנות את כפו של דוקטור גולד ופנה לעבר הדלת. שם, כשאחז בידית, הוא התעכב ופנה שנית לרופא כשמבט ערמומי מבצבץ בעיניו. “מעניין, הפעם לא אמרת מלה אחת בעניין העישון שלי.”

הרופא גיחך. “זה כבר לא משנה, מייג’ור. אם לא שמעת בקולי עד היום, אז תמשיך לעשן. הנזק כבר נגרם ואת המחיר אתה כבר משלם.”

הכל צפוי, זה מה שאתה מתכוון?"

“כן.”

הוא השתהה כהופך במחשבה על המוות. לבסוף הסכים: “נראה שהדרך הנכונה עכשיו היא להמשיך בשגרה, דוקטור גולד.”

“אני משער שמכאן אתה הולך ל’אפרסמון' כחלק מן השגרה?”

“בהחלט.”

“כמה שנים כבר קיים החוג הזה שלכם, ותיקי המלחמה?”

“כמעט חמישים.”

“אומרים שהיית מהראשונים.”

“נכון,” הוא הסכים, “אבל הרבה שנים לא הייתי כאן. כך שאפשר לראות בי חבר ישן-חדש. חדש משמונים ושבע, כשחזרתי.”

“אתם בני הדור של הצבא הבריטי, ממש מדהימים.”

בעיניו נדלק ניצוץ של הסכמה. “כמו שאומרים על חיילים ותיקים. רק נמוגים.”

“היום שלך עוד רחוק, ידידי. הלב עוד יחזיק מעמד אם תימנע מהתרגשויות מיותרות.”

“זאת דווקא תהיה דרך מעניינת להימוג, לא?” הוא קרץ לרופאו כמהתל. “אם אני כבר צריך ללכת, אז שזה יהיה דווקא מתוך התרגשות טובה, מתוך איזו שמחה גדולה של הגוף ושל הנפש. מה דעתך?”

כשראה את חיוכו של רופאו מתרחב יצא והגיף את הדלת בעדינות. רק בהיותו ברחוב הוא נעצר לנשום נשימה עמוקה. לעזאזל. בכל זאת הרופא צדק. הסיגריות התחילו לגבות את מחיר העישון הכבד. הוא ידע בדיוק את מצבו.

 

3    🔗

בגלל הבדיקה שנתארכה אותו יום הוא איחר לצערו להגיע ל“אפרסמון” והחמיץ את תחילת מפגש החברים. מפגשים אלו החלו לאחר המלחמה, בסוף ארבעים ושש ב“קפה פילץ” שנמצא בטיילת של תל-אביב. ראשוני המתנדבים שוחררו אז והסתובבו כסהרורים לאחר שנות שירות רבות כשהם מתאמצים לזהות את טיבו של האני החדש שלהם, שמעבר למדים, ולהסתגל לשינויים שחלו בארץ שנראתה בגלל ריבוי בסיסי הצבא הבריטי כמעט כמו מחנה אחד גדול. באוויר כבר ריחפו רוחות של מרד בממשל הבריטי וארגוני המחתרת החריפו את התקפותיהם על תחנות המשטרה. אחר-כך, מיד לאחר מלחמת העצמאות, התמסדו הפגישות של המשוחררים והם העתיקו את מושבם ל“כסית” של חצ’קל ויינשטיין בדיזנגוף ומשם, בתחילת שנות השמונים, עברו לתחנה האחרונה שלהם, ל“אפרסמון” של חיים לוי שניהל בעזרת מלצריות רוסיות נאות את אחד מבתי-הקפה ההומים ביותר ברחוב אבן-גבירול.

לא פעם הוא חש חמלה על רבים מבין חבריו שמאז המלחמה, עוד לפני שמלאו להם שלושים, כבר היתה תהילת חייהם שייכת לעבר. תחושת התסכול ליוותה אותם לאורך כל השנים עד שהזקינו. הם שמרו בתוכם עלבון עמוק מפני שנדמה היה להם כי לא רק שלא מיצו את עצמם, אלא שגם אחרים לא נהגו בהם בהערכה ראויה על תרומתם לאומה, כפי שהם עצמם התבטאו באומללות. הם הרבו לעסוק בהשוואת עצמם לעומת אחרים, כלומניקים בלשונם, מפ"איניקס שהגיעו לעמדות חשובות בעוד שהם עצמם נשארו מיותרים מאחור להפוך פעם אחר פעם בזיכרונותיהם, למצוא לעצמם שוב ושוב משהו מיוחד ממה שהיה ולא יהיה. גם את עצמו לא הוציא מהכלל הזה, למרות שהשתייך לאותם בני-מזל בודדים שבכל זאת היו מעורבים בפעילות ביטחונית חשובה במשך שנים רבות. אלא שרק בודדים ידעו על עיסוקיו החשאיים ורבים ראו אותו כאחד הבולטים בחבורת הנידחים האלה שמעולם לא ניסה להתכחש להם. חבריו היו, והוא היה להם חבר. במרוצת השנים נספחו אליהם עוד אחרים שמצאו איתם שפה משותפת והזרימו דם יותר רענן למפגשים היומיים.

לפעמים הצטער שמפני שגר רוב הזמן באירופה, להוציא קפיצות תקופתיות לארץ, הפסיד הרבה שעות של קורת-חברים. אבל לפעמים הצטער על שחזר, בגלל שגילה את הסדקים בחיי כולם שהפכו לתהומות. בשנים הראשונות מסוף המלחמה ועד לתחילת שנות החמישים נסע לאנגליה פעמים אחדות. באותן שנים עדיין לא החליט במה עליו לעסוק, שכן הבהיר מכבר להוריו שלא ישתלב בבנק המשפחתי. אבל מאז שקשר גורל עם המוסד נתהפכו סדרי חייו ותפקידו החשאי הוא שהכתיב לו את המסגרת שחייבה את היותו באנגליה כאנגלי לכל דבר. רק לעתים נדירות חזר לארץ, וגם אז רק לימים אחדים ונעלם בשקט כלעומת שבא. את רוב זמנו חילק בין דירתו בלונדון לדירתו בפריס עד שחזר לחיות בביתו הקטן בארץ. ההחלטה הזאת שלו נתגבשה במשך שנים אחדות, כשנואש מאיתור סימן כלשהו לגלינה והחליט שהגיעה השעה לחיות בבית את שנותיו האחרונות. הוא התגעגע לים שלו. לשחיות שלו. לחברים. אבל לא שיער כי עולמו נתהפך. עברו חודשים רבים עד שקלט את עומק השינויים והוא התקשה לעכלם. בתחילה ניסה להתנחם שהוא נתפס להגזמה בגלל הגעגועים המובנים למה שהיה. רק יותר מאוחר קלט כי לשינויים לא היה קשר למה שהיה אלא בעיקר למה שיהיה. והעתיד החרידו.

רגע לאחר שהתיישב בירכתי בית-הקפה בין מכריו שכח את צערו על האיחור ויומו נהיה ליום טוב, מפני שפתאום שמע את הצחוק הלבבי והסוחף של האשה הצעירה. נדמה היה לו שלבו שוב החטיא פעימות אחדות כשהצלילים המתנגנים של הצחוק הרענן הקיפו אותו כבהרות שמש החודרות לחדר אפל. כל-כך תוסס ועליז היה הצחוק הזה עד שלרגע היה משוכנע שהיה זה קול צחוקה של גלינה אהובתו. אותו צחוק עשיר וסוחף ששמע אותו בפעם הראשונה בסוף המלחמה בווינה הכבושה.

אין ספור פעמים שחזר לעצמו את המעמד של הרגע הנפלא ההוא. היה זה שבועות אחדים לאחר שהארמייה העשרים ואחת, בה שירת בתפקיד קצין מודיעין במטהו של פילדמרשל מונטגומרי, התמקמה בברלין המרוסקת. משם נשלח ליחידת הקישור בווינה כקצין קישור שהיה עליו לאתר עם עמיתיו הרוסים קציני ס.ס. נמלטים. כבר בערבו של יומו הראשון במטה המשותף לפיקודי ארבע המעצמות הוא נתקל בגלינה אלכסנדרובנה התמירה. זה קרה כשמעד ברדתו מהג’יפ שלו ונראה כלהטוטן לא מוצלח על חבל המנסה לחזור ולתפוס את שיווי-משקלו. אז שמע לראשונה את הצחוק המתגעש שלה.

מאז אוקטובר ארבעים וחמש, כשגלינה נעלמה מחייו לתמיד, נקבעה בראשו המנגינה המיוחדת של הצחוק ההוא שעטף אותו בצלילים מרגשים. יום אחרי יום במשך חמישים שנה הוא ראה בעיני רוחו את פניה הקורנים של הצעירה הצוחקת שאהב. תמיד דימה אותה כנמצאת באמצע שדה טובל בצהוב עז, כזה ואן-גוכי, והיא צוחקת באושר באותו יום בו עמדה לערוק למערב. שם בשדה הפתוח שבקרבת שדה התעופה של חיל-האוויר המלכותי היא צולמה בפעם האחרונה. במרוצת הזמן הארוך שחלף מאז, הוא קיווה שיום אחד יחזור וישמע שנית את הצחוק הנפלא שלה. אבל רק עכשיו, אחרי עשרות שנים של געגועים מכאיבים, הוא שמע פתאום צלילים מענגים שכאלה, עד שלרגע התפתה להאמין שגלינה עצמה נמצאת בקרבתו.

כף-ידו שאחזה בגולת מקל ההליכה השחור שלו, קפצה בכוח לבלום את רעידת ידו. בגלל התרגשותו התגבר ברקותיו הלחץ לדקירות מכאיבות. הוא נשם נשימה עמוקה לרכך את עוצמת הזיכרונות שהחזירו אותו שנים רבות לאחור, לנקודת הזמן בה השתבשו חייו והוא נעשה לאיש נעול בקטע אחד, אסיר מרצון בידי עצמו. בינתיים, שוב התקשה לעכל כיצד קרה הדבר שכמו במעבר חד שבין לילה ליום חלפו שנותיו כלא היו ונולד עולם חדש וארצו השתנתה והוא נהיה לאחד הקצינים האחרונים ששרדו ממלחמת-העולם השניה. אולי האחרון בדרגתו.

כשהצליח להתנתק ממבוכת הזמנים, הבין כי הצחוק ששמע עכשיו היה שייך לאשה צעירה אחרת ואילו גלינה, אם עדיין חיה, היא כיום אשה זקנה בת שבעים ושתיים. אבל סקרנותו לראות את בעלת הצחוק הסוחף שהציף אותו בזיכרונות מתוקים וצורבים כבר התעוררה. גם מכריו היושבים מסביבו זקפו ראש כמותו לראות את הצוחקת הקסומה. אלא שהיא הוסתרה מעיניהם על-ידי חבורת גברים צעירים לובשי חליפות שבדרכם החוצה התעכבו על-יד הדלפק הארוך שמול הכניסה הרחבה והקיפו אותה כלהק כלבים מיוחמים.

הוא כל-כך רצה להאמין כי בעלת הצחוק הנפלא הזה תתגלה והיא יפה באותה מידה שהיתה גלינה. שלא רק ימלא את אוזניו בצלילי צחוקה שובי הלב, אלא גם יעשיר את עיניו. לבסוף ראה אותה כשנחלצה מבין הגברים הצעירים שהקיפוה, אותם זיהה כאנשי עסקים שנהגו להזדמן ל“אפרסמון” כמעט בכל יום כדי לגלגל בענייניהם. ההתרשמות הראשונה שלו היתה שהציץ פתאום למערבולת של צבעי קליידוסקופ מרהיבי-עין, כמעט מסנוורים. כמה שהיא קורנת, הוא התפלא בעוד היא צוחקת ומפלסת דרך בין הגברים הצעירים האלה שהתקשו להתנתק ממנה. בעל בית-הקפה, חיים לוי, גבה-קומה וצנום כענף שדוף עמד שם כשחיוך דק של שביעות-רצון מרוח על פניו. רק בשביל תגובה כזאת של לקוחותיו כדאי היה שיהיו לו מלצריות מושכות כאלה.

מכבר הוא הסכים שבצדק יצא ל“אפרסמון” של לוי שם כמקום שמלצריות מחוטבות ותמירות, עולות חדשות מרוסיה, משרתות בו את לקוחותיו. לוי הפיקח ידע מה מושך לקוחות. בגלל זה היו כאלה שקראו ל“אפרסמון” “הקפה של הרוסיות”, שם שהיה הרבה יותר קל לזיכרון. ואמנם, לא פעם גילה לוי גם איזו יפהפייה אמיתית, כמו זאת הצוחקת, שאנשי העסקים הצעירים עדיין דבקו בה במבטיהם גם כשצעדו בגבם לעבר דלתות הזכוכית הגדולות, כמעט מתנגשים איש בחברו. מבוכת יציאתם רק הגבירה עוד יותר את צחוקה שנתלוותה לו כעת נימת שובבות. היא עדיין צחקה גם כשהניפה בזריזות טס גדוש בספלי קפה ועוגות לעבר שולחן מרוחק וחמוקיה המעוצבים נרשמו עם כל תנועה גמישה שלה בבד הכחול הפשוט של שמלת המלצרית.

מיד החליט שהיא יותר מסתם יפה. הרבה יותר. ממבט ראשון התרשם שהתברכה ביופי מקורי שאיננו מתחבר לסתם מלים המתארות התפעלות. יופיה גרם לו להגיב באותה התרגשות נעימה שהיתה מתעוררת בתוכו כשהיה נתקל ביצירת אמנות שטיבה אינו מוטל בספק. ייתכן והתרשם כך בגלל הזיכרונות הבלתי-נשכחים מאהובתו שחזרו אליו ואולי בגלל הילת האור שהיא עצמה הפיצה. על-כל-פנים הוא שיער שיופיה מתאים לרקע שונה מרקע בית-הקפה. יכולה היתה להיות דוגמנית צמרת. שחקנית קולנוע. משהו כזה שהנוצצות היא סימן היכר מובהק שלו.

מכריו שהתקבצו באותו יום ובראשם צבי גורביץ, קצין משטרה בדימוס וחולי ברכה שהיה בעבר מאמן כדורגל, חלקו לה מחמאות והעריכו אותה כחתיכה יוצאת-דופן. הם הגיעו לאותה מסקנה שחיים לוי התעלה הפעם על עצמו ורשם לזכותו נקודות נוספות בהשיגו אחת כזאת, שהיא יפהפייה נדירה.

“הרוסיות האלה מרגשות,” התפעל ברכה, “אבל זאת עולה על כולן. מה דעתך, מייג’ור?” תמיד היה נוהג לחפש אצלו חיזוק להערכותיו.

“היא יפה,” הוא המהם.

צריך היה לכפות על עצמו ריסון שלא יסגיר משהו מהתרשמותו העמוקה, שהיתה אצלו כרעידת-נפש. מרגע בו נחלצה האשה הצעירה מבין מחזריה הנלהבים, היא נחשפה לעיניו כפי שרצה שתתגלה, והיא גבוהה וחטובה כמו גלינה. גם בהירת שיער היתה בדיוק כמותה. לא סתם. שערה היה ארוך ורך וגונו זהב, מגרה ללטפו. הוא המשיך להביט בה בפליאה גם כשהיא פנתה לעברם, להניח על שולחנם את מה שהזמינו כבר החברים שהקדימו אותו בשעה שהוא התעכב אצל הרופא. עם כל צעד שלה, המדגיש את הגמישות החתולית הרכה של גופה התמיר שאיבריו הארוכים מעוצבים בתאימות מלאה, הוא חזר והתרשם גם מפניה העדינים שעורם לבן ובוהק והצחוק שלה שעדיין נשאר כחתום בהם, מגביר קרינתם.

מתוך מורת-רוח הקשיב שלא ברצונו לחבריו לשולחן שניתחו בהתפעלות את מעלותיה הגלויות והנסתרות כשהיא התרחקה מהם. חש כעוס משדימה כי צד בהערכותיהם גוון שוביניסטי בוטה, כשולחים יד גסה לפשפש בפינה אינטימית ונסתרת ששמר עליה לעצמו בלבד. בכדי שלא ירגישו בטלטלה המרעישה אותו מבפנים הוא פרש לפניו את הבוקרון והתחיל לעיין בו סתם ככה. ממילא לא היה מסוגל לקלוט את חיבור המלים של הכותרות ואת המשמעויות של הצירופים השונים מפני שכולו היה ממוקד בה, אפילו כשלא הסתכל בה. הוא גם התקשה לקשור שיחה סתמית עם מי מבין החברים והיה עליו להתאמץ שייראה כתמיד, שקול ומתון ושהם לא יבחינו בהתרגשותו. רק שמדי פעם הגניב לעברה מבט משתאה כמתקשה להאמין. ושוב, כשצחקה נתקף בצמרמורת שכמעט גרמה לו לרעוד. זיכרונותיו הסתערו עליו והוא איבד לרגעים את מקומו ואת זמנו. כל רגע ששהה אותו יום ב“אפרסמון” היה עבורו גם צורב וגם מענג עד שהיה לאחרון הפורשים מבית-הקפה בצהרי היום.

סמוך לצאתו מ“אפרסמון” למד מחיים לוי ששמה דאריה.

מחשבותיו התמקדו בה גם כשחזר לביתו הקטן ברחוב הזמורה בקצהו המזרחי של רחוב ארלוזורוב ופתח את תיבת הדואר מתוך הרגל ובחן את דברי הדואר שנמצאו שם. אולי תגיע גלויה נוספת בשמה של גלינה מאותו מקום מרוחק שהוא עצמו ביקר בו במסעו החשאי האחרון. זה היה בסוף שנות השמונים כשנקרא לחזור מפרישתו למבצע חד-פעמי. מדובר היה בשליחות מיוחדת בשמו של יצחק ידידו שאז היה שר הבטחון בממשלת הליכוד הלאומי. אז שיגר גלויה נוספת ואחרונה לעצמו, כאילו שלחה אותה גלינה. גלויה שמעולם לא הגיעה ועדיין המשיך לחכות לה למרות שעברו כבר שנים לא מעטות. הוא רצה בגלויה האחרונה להשלים באמצעותה את האוסף המוזר הזה שיצר לעצמו והוא שבוי באשליותיו שמצא בהן פיצוי מסוים לעולמו האבוד.

בעזרת הגלויות ששיגר בשמה לביתו הקטן ממקומות מרוחקים ואותם שמר במעטפה גדולה, הוא דמיין כאילו ביקרו ביחד באותם מקומות. התייחסותו זו לתחביב שהמציא הושפעה מההרגשה שהוא אשם בהעקרותה מחייו ובשל כך נמנעה מהם השותפות בחוויות העשירות האלה. את הגלויות שמר בחדר השינה שלו ביחד עם עשרות המכתבים האחרים והארוכים שכתב לה ומעולם לא יצאו מביתו מפני שלא היתה בידיו כתובת כלשהי לשליחתם. בינתיים המשיך בכל יום לבדוק את תיבת הדואר מכיוון שלא נגמל מהתקווה שאולי הגלויה משליחותו האחרונה סתם טעתה בדרך ולבסוף תגיע אליו, כמו מכתב שנזרק לים בתוך בקבוק חתום וכעבור שנים נגרף לחוף והגיע ליעדו.

גם היום לא מצא את הגלויה בתיבת הדואר.

 

4    🔗

כלבו, כלב רועים גרמני, החולה והישיש כמותו ואפילו הרבה יותר ממנו, זאערב כפי שקרא לו מקטנותו, שהיה שרוע כמנהגו על השטיח הפרסי הקטן שבמבוא, הזדקף במאמץ לזכות בלטיפתו ופלט נהימה חרישית בדיוק עם צלצול הטלפון. עוד לפני שאחז בשפופרת היה משוכנע כי זאת שכנתו חוה, אלמנתו של מיקי זהבי. תמיד היתה מבחינה בו מחלון המטבח שלה הפונה לרחוב כשהיה חוזר מ“אפרסמון” וחולף על פני חזית ביתה. חוה היתה לא רק שכנה ואלמנת חבר-אח אלא שמכבר גם היא עצמה נחשבה בעיניו לאחת מידידיו הקרובים ביותר.

“בוקר טוב, חוה,” הוא השמיע לתוך השפופרת עוד לפני ששמע את קולה הנעים והמאנפף קצת והיא הגיבה בצחקוק.

“תמיד אתה עושה לי את התרגיל הזה,” היא פלטה כמעט בבהילות, כאחת שזמנה בורח לה. כך דיברה תמיד. חוטפת את המלים כבולעת אותן.

“לך יש צלצול טלפון שונה משל אחרים,” הוא הזכיר לה והיא נענתה להתבדחותו בצחוק רם המבטא את הנאתה מגלגול דברים של סתם אתו.

“חוזר מ’אפרסמון' לספרים?” היא שאלה.

“אחרי שאטפל בזאערב,” אמר והקשיב לה כשהיא דיווחה על כל בני המשפחה שראתה אותו יום. בעיקר התמקדה בנכדים. הוא לא הפריע לה לשפוך את אשר על לבה, מפני שידע עד כמה הבדידות מעיקה גם עליה לפעמים. כמותו נשתייכה לאותם שהעדיפו את ההסתגרות בביתם. המלים שלה אבדו אי-שם כשהוא חשב שהבית הקטן הזה הפך מבחינתו להיות עולמו האבוד. כאן יכול היה להתמקד בהנאות שמצא באוסף ציוריו ופסליו הנדיר, בספריו החובקים את תחומי חקר השפות השמיות, האמנות, הספרות היפה, ההגות והשירה אותה העריך, ובמיוחד אהב את המודרנית המקומית, אותה קשת חכמה שמבחינתו התחילה בגלבוע ועד לאבידן, זך ועמיחי.

מדור מיוחד היה שמור אצלו לכל אותם ספרים שעסקו בבעיות הזהות היהודית ובבעיה הפלשתינאית-ישראלית שהפכה להיות מרכזית אצלו. כמעט כל מה שהופיע בדפוס בעברית, בערבית ובשפות אחרות בקשר למאבק שבין שתי התנועות הלאומיות ונחשב בעיניו מצא את דרכו לחדר השינה ששימש גם כספרייה. בנוסף לאלה נמצאו אחדים שייחס להם משקל מיוחד כספריהם של אליעזר ליבנה, פרט, ליובה אליאב וישעיהו ליבוביץ שחזר לעיין בהם ולסמן לעצמו מחשבות שמצא בהן עניין מיוחד. לא מעט מרעיונותיהם ביטאו את שהרגיש ומצא אותם קרובים ללבו.

את ראשית רעיונותיו רכש בילדותו הרחוקה אצל אביו, שחינך אותו על דרך השקפת עולמם של בני טולדו שתמיד האמינו בדו-קיום עם הערבים ובמיוחד עם אלה שלימים נודעו כפלשתינאים. אביו לא שיער אז כי יבוא יום והוא יסתבך בגלל הזרעים האלה שזרע בו. עקב זה גם התרחק לדעת אביו מהבנק המשפחתי לאחר שנגזר עליו לגלות מהארץ למשך שנים רבות – וכאשר חזר היה איש אחר. יוסף-אליהו האשים את עצמו במה שקרה לו, אבל לא הוא.

יותר שעברו שנותיו יותר נתחזק בדעתו שצדקו אלה שטענו כאביו כי חייבים למצוא דרך לחיים משותפים בין יהודי הארץ והפלשתינאים החיים בה, שכן בלי מדינה לפלשתינאים תתקשה מדינה יהודית להתקיים, אם בכלל. בשנים האחרונות העריך כי במציאות שנוצרה חייב להיות פתרון כזה, ורק אפשר להצטער על כך שהוא מגיע באיחור של מאה שנים ולאחר שורת מלחמות והקזות דם מיותרות. אהבתו את הארץ בה נולד היא שגרמה לו להתייסר בגלל התהפכותה מארץ בעלת חברה מהמתקדמות בעולם לארץ שדבק בה טירוף משיחי, גזעני ודתי מעורר סלידה עמוקה, השואב את כוחו המפחיד משורשים קמאיים חשוכים ומושפע מתסמונת נרדפים-לנצח.

יום אחד, במסגרת אותם מכתבים ארוכים שכתב לגלינה ומעולם לא יצאו לדרכם, בשמונים ותשע, כשנתיים לאחר שחזר סופית לביתו, פרק מעליו את רשמיו הקשים ממה שקורה מסביב לו. כשסיים לכתוב הופתע על שהצליח לבטא את שהעיק עליו וכעבור ימים אחדים השתמש בחלק קטן מהמכתב הארוך למאמר קצר ונוקב בנושא מוסר, חוק וצדק שמתבטא בשטחים בשתי מערכות נפרדות, אחת למתנחלים ושנייה לפלשתינאים. עלילה מציאותית שזעזעה אותו בהזכירה לו ימים נוראים ומקומות אחרים ושמאירה את ארצו כארץ מושחתת שרבים מתושביה יגידו יום אחד שלא ראו, לא שמעו ובכלל לא ידעו. הוא הופתע כשהצליח לפרסם את קריאתו לבלום מיד את התהליך הזה, במדור “מכתבים למערכת” של אחד העיתונים.

מאז, כתב רשימות נוספות שעסקו ביחסים הטרגיים שבין הישראלים לפלשתינאים וכבר זכו והתפרסמו כמאמרים רגילים. רשימות אחרות משלו מצאו דרכן לחוברות של ארגונים קטנים ומוזרים ברחבי עולם. מעולם לא חתם עליהן בשמו אלא השתמש בפסבדונים. קרא לעצמו יליד הארץ וכך גם חתם על ספרו יום ולילה. איש מבין חבריו לא העלה בדעתו כי המייג’ור שלהם הוא אותו יליד הארץ שבמאמריו ובספרו המר קומם במסקנותיו לא מעטים מביניהם והרתיח אותם, בעיקר כשחזה שחורות.

יום ולילה שהתבסס על רשימותיו ומאמריו התפרסם בצניעות בתשעים ושלוש, ובכל זאת פילס דרך לקוראים לא מעטים. בספר הכתוב ברהיטות הוא בחן גם את מערכת ערכי המוסר היהודי שלדעתו כשלה בהתמודדות עם הבעיה הפלשתינאית בשנים שלאחר השואה, כאשר המוסר היהודי צריך היה להתגלות כאוניברסלי. תוך כדי ניתוח הבעיה המטרידה הזאת, שגרמה לו לבחון את סיכוייה של המדינה לשרוד מול הקונפליקט המחריף בתוכה בין חרדיות לחילוניות, הוא התמקד באורתודוקסיה והימין שחברו יחד בברית טמאה עם כל אותם מתנחלים ודומיהם מקדשי משיחיות שקרית, ושיער כי אלה מסכנים את קיומה של הישות הציונית גם בעצם התנגדותם להקמת מדינה לפלשתינאים בנימוקים דתיים ומשיחיים. לפעמים נכבש לאירוניה מרה כשכתב שהתהליך המענה והשערורייתי הזה ייגמר אולי רק אחרי שפיכות דמים נוספת ומיותרת, ובסופו תתקלף ממהומת הדמים האבודים מדינה לפלשתינאים למרות הכל. רק אז יתפנו ישראלים רבים למלחמה המרה והמסוכנת לא פחות לדמותה של המדינה, המחכה להם עם החרדים, שהחליטו שהם בעלי המניות היחידים בעסקי בורסת היהדות.

בסתר לבו קיווה שהספר שיצא לאור בהוצאה קטנה ימצא לעצמו פה ושם קורא. הוא הופתע כשהספר עורר הדים למרות שאיש לא ידע מיהו אותו יליד הארץ. אבל לספר היו חיים משלו בשל הנושאים השנויים במחלוקת קשה שעסק בהם והדרך החדה בה ביטא את השקפת עולמו, ונמצאו לו קוראים רבים גם בגלל מסקנותיו המעיקות, שאחת מהן הגדירה את הניצחון הגדול של מלחמת ששת-הימים כ“האסון שבניצחון”. במלחמה ההיא איתר את שד המשיחיות המטורפת שיצא ממחבואו כששמע את שופרו של הרב גורן. את עניין הצלחת הספר למד מהעובדה שהמו"ל הדפיס תוך שנה וחצי מהדורות אחדות.

יחד עם זאת היה ברור לו כי נמצאו בין קוראיו כאלה שחשבו שעשה לעצמו חיים קלים כאשר פרסם אותו שלא בשמו. אחרת היה זוכה בקללות ואיומים על חייו. את האמת הזאת למד כאשר עיתונאי ידוע באחד העיתונים טען כי בהסתמך על פירורי מידע שהתקבצו הוא, מייג’ור עברי טולדו, הוא כנראה יליד הארץ. העיתונאי חיבר רמזים אחדים שמצא ב“פתח דבר” של הספר והוסיף משלו בהדגישו כי יליד הארץ היה במלחמת-העולם השנייה קצין קומנדו בכיר בצבא הבריטי ויותר מאוחר היה קשור במוסד. לא רבים נשארו כאלה. בודדים. תקופת-מה לאחר פרסום זה הוא זכה בטלפונים מסתוריים בשעות לילה מאוחרות בהם השמיעו אלמונים גידופים גסים וגם נשבעו להורגו בשם אלוהים וארגוני הקיצונים היהודים בחברון ובקריית-ארבע.

מבין חבריו ב“אפרסמון” רק צבי גורביץ המקורב אליו שאל אותו אז בלחישה זהירה מה דעתו על מה שנכתב בעיתון הוא התחמק והשיב שלא קרא את הרשימה ההיא וכשיקרא ידבר איתו וכך גווע העניין מבחינת החברים, אבל לא מבחינתו של גורביץ. ערב אחד, חודשים אחדים לאחר חתימת הסכם אוסלו, כשגורביץ בא לבקרו הם גלגלו שיחה על הא ועל דא ואז חזר גורביץ שלא סתם היה חוקר מנוסה, ואמר לו שהוא בטוח בזהותו האמיתית של יליד הארץ וסיים בשאלה, למה אתה.

גם התשובה לשאלה הזאת נמצאה מסודרת ב“פתח דבר” של הספר, בו הציג עצמו כבן למשפחה ותיקה שחזרה לארץ מגלות ארוכה לפני מאה ושישים שנה, ומתוך ההיסטוריה שלה צומחת החרדה הטבעית שלא לחזור ולהיות פליט נרדף וחסר-בית, נע ונד. כעבור ימים אחדים שלח עותק אחד של יום ולילה לגורביץ. לא היה טעם להמשיך בהצטנעות שכזאת עם חבר קרוב. עבר זמן עד שנמצאה הזדמנות לגורביץ להגיד לו שהספר גורע מעיניו שינה.

“לא שאני מסכים עם הכל,” הוא הסתייג, “אבל יש דברים שנופלים עלי כמו אבנים כבדות. קשה לחיות עם מה שאתה כותב, קשה, מייג’ור.”

“קשה לא פחות לכתוב את הדברים האלה,” הוא השיב.

“אני חושב שהיית צריך לפרסם את הספר בשמך.”

“למה?”

“בשביל הוויכוח.”

“אני לא בטוח שאני בנוי לוויכוחים, גם לא להתפרסמות מיותרת.” הוא ניסה לשתף את גורביץ בלבטיו. “התכוונתי לגרום לאי אלה אנשים לנסות לחשוב אחרת משהם חושבים בדרך-כלל.”

“גרמת לי,” הודה גורביץ.

הוא ידע שהיו אנשים נוספים כגורביץ שתהו אם לא ראוי היה שכותבו של יום ולילה יזדהה, דווקא בשל קולו הצלול והמשכנע. אבל הוא דבק באנונימיות מפני שקבע לעצמו כלל שמה שכתב הוא שנחשב ולא הכותב עצמו. התייחסות לכותב, לעברו, לאישיותו, תהיה על-פי הרגשתו משום הסחת-דעת מדעותיו, לעתים אפילו מכוונת למטרה זו בלבד. הוא היה שלם עם החלטתו וגם עם המסקנות החריפות שלו המציבות סימני-שאלה על עצם טיבו של חלק מהעם היהודי כפי שהתגלה בדור האחרון. “מבחן הזהות הכפולה”, בו התייחס למוסר הכפול של המדינה כמדינה יהודית כלפי מתנחליה במסלול אחד ובמסלול שני כלפי הפלשתינאים, גם אלה שחיים בתוכה וגם אלה שחיים מעבר לקו הירוק, הוגדר על-ידו ככישלון מוסרי שצריך לזעזע את הארץ ויושביה השפויים. עד לרגע סיום כתיבת ספרו, כך ציין, רק פה ושם נשמעו קולות אחדים הקוראים להתנערות מתפיסות עולם מצמררות המקדשות את האדמה יותר מחיי אדם.

גם בנקודה זאת הסכים גורביץ עם דעתו כשבא כמנהגו ערב אחד לבקרו והם ישבו בגן הקטן. גורביץ היה איש מחוספס וגלוי-לב שאנשים מסוימים טעו לפרש את התנהגותו כתמימות. אבל מאחורי ההבעה המטעה נמצא איש חריף ומתוחכם, בעל לב חם וידיד אמיתי. כשהוא סיים לקרוא את ספרו הקשה, ומבלי לחזור ולעסוק בעניין זהותו של יליד הארץ מתוך שהכיר ברצונו וכיבד אותו, אמר כי נוכח השתלטותם של עובדי אלילים מטורפים על סדר היום הלאומי, אי-אפשר לשתוק. גם הסכים שמי שאומר שמדובר במעטים טועה ומטעה, או מתכוון להטעות. הרעל הזה שייך לעשרות אלפים המהווים את הגרעין הקשה של המשיחיות וחובה להפסיק את השתיקה של הרוב הדומם שלפחות בחלקה נובעת מאימת הבריונים.

“שרק לא יגידו עלינו,” כך הדגיש כשדיבר עם גורביץ, “שאנחנו כמו אותם גרמנים שהתנצלו יותר מאוחר שהם לא ידעו על הזוועה.”

“זאת תהיה משוואה נוראה.”

“זה מתחיל בשימוש המטורף בשם אלוהים,” העיד והזכיר את הרוצח גולדשטיין. “בכלל, אם יש אלוהים,” הוא הדגיש, “אז הוא בטח לא אלוהים שלהם. אלוהים שלהם חסר אהבת אדם. מפני שמי שאינו יהודי כמותם לא נחשב בכלל לבן-אדם.”

הוא ראה שגורביץ מתקשה לעכל את אמירותיו הבוטות, אבל הוא לא היה מסוגל להשתמש בלשון רכה. לא בעניין זה שבין הטרוף לשפיות. אפילו הזהיר מפני אותם רבנים שאין להם מושג מהי יהדות רחומה, והם מפיחים אש של שנאת זרים מצמררת עד שיברכו בלי היסוס את ידיהם של אלה שירצחו את החושבים אחרת.

לבסוף, עם לגימה אחרונה של שארית המשקה שנמצא בכוסיתו הגבוהה, הוא התבונן בעצי התפוזים שבגנו הקטן ואמר: “לדעתי, אם לא נמתח קו ברור בינם לבינינו אז גם אנחנו נהיה כמותם, אנשי שבט פרימיטיבי.”

“עוד לא הגענו למצב כזה,” השיב גורביץ.

“אמה מחכה לרצח של מישהו?”

“לא נגיע לזה.”

“אתה טועה,” הוא הפטיר, מסע ההסתה המתקיים מול עינינו נגד ראש הממשלה שחושב אחרת מהם, עלול להיגמר ברצח."

גורביץ ראה בקביעתו הוכחה שהוא כנראה נוטה להגזים, מנותק מהמציאות, ואפילו התפלא על כך שהוא משתמש בלשון כזו שהגדירה כקיצונית, מפתיעה לגבי איש שקול ומאוזן כמותו. ניסיונו להוביל את גורביץ צעד בצעד לראות את הנעשה מסביב בראייה מפוכחת לא תמיד הצליח.

בין עיוניו לבין כתיבתו בחשאי הקדיש גם שעות לא מעטות לתחביב שאימץ לעצמו בשנות השלושים בפריס, חריתה בלוחות וכלים מנחושת. בעיקר חרט ציפורים מופלאות פרי דמיונו המפליג. פעם ניסה להסביר לשני חבריו המנוחים, שהיו קרובים אליו בחייהם באמת כאחים, מיקי זהבי ואייב קלמן אדומי השיער, “הג’ינג’ים” כפי שנודעו, כי הוא נאחז בציפורים מפני שהן יכולות לעבור מרחקים עצומים. הם קלטו אותו מבלי שצריך היה לרדת לפרטים דקים. הם הבינו את כמיהתו למרחקים, את תשוקתו להיאחז בקצה אחר של העולם במשהו שיסייע לו למצוא תשובה לשאלה הרודפת אותו כל חייו, מה קרה עם גלינה לאחר שנלקחה על-ידי המשטרה הצבאית של הצבא האדום.

הוא חזר והתמקד שוב בקול הנעים והמאנפף קצת של חוה שגמרה את הדיווח הארוך שלה בנימת חיבה ביחס לנכדים שפשוט השתגעה אחריהם.

“איך אתה מרגיש היום, עברי?” היא התעניינה כדרכה.

“יום רגיל,” גיחך.

“אתה צריך משהו? מחר אלך לסופר.” תמיד היתה דואגת לוודא שאין הוא חסר מצרכי מזון בשבילו ובשביל הכלב, כשעמדה לצאת לקניות.

“תודה, לא. רק אחמם משהו לזאערב.”

“טוב, אז נדבר אחר-כך,” היא סיכמה, “ושהיום ימשיך להיות רגיל.”

“כמו תמיד,” הוא הסכים.

בכל זאת היום הזה לא היה יום רגיל כמו תמיד. את יום שני זה, האחרון של חודש אוקטובר תשעים וחמש, הוא החליט לתעד בזיכרונו בזכות הרגע בו שמע את צחוקה הרם והשופע שמחת חיים של האשה הצעירה, דאריה, שלא הפסיק לחשוב עליה גם כשחימם את התרביך של זאערב. ברגע בו ראה אותה ב“אפרסמון” הוא נעקר פתאום מבדידותו המתמשכת שהיתה בעיקרה בדידות נפשית שגזר על עצמו מרצון. הוא היה חייב תודה מיוחדת לעובדה שראייתו למרחק עדיין היתה חדה כתמיד וכך נתאפשר לו לקלוט בבת-אחת את הנוי הענוג של המלצרית החדשה שתווי פניה ישרים ותואמים כמו צוירו במכחולים עדינים של צייר רגיש. למרות גילו לא כהו עיניו שהיו משנות גונן מאפור-כחול ועד לירוק בהיר בהתאם לעוצמת האור, ומחוץ לצורך המפונק להרכיב מעת לעת משקפי ראייה אחרי שהתעייף מקריאה ממושכת, היתה ראייתו כדברי רופא העינים שלו, שש-שש.

בכלל, היה עליו להיות מרוצה שגם לאחר שלבו נפגע הוא נשאר זקוף ותמיר, בעל רוח צעירה וחיוניותו כשהיתה תמיד. אפילו נשמרה אצלו המצוינות הטולדואית הנודעת להוקרה כתכונת ההקפדה של אביו על כל פרט בהופעתו, החל מלבושו היקר שהידורו מרומז בלבד ועד לתגלחתו ותספורתו עם הפסוקת הישרה. מתמיד גם משך תשומת-לב ועין בגינוניו המלוטשים שהיו זרים קצת לבני הארץ בזמנים אלה. כל מה שנחשב לכל-כך אירופאי נסלח לו מפני שעדיין היה שופע קסם אישי ובין מיודעיו נחשב לחכם ובהיר מחשבה שהצטיינה במקוריות, וכשרצה התגלה כאיש שיחה שנון בעל הומור דק היודע להתנסח היטב.

אבל, בדרך-כלל העדיף להתכנס בשתיקה, להקשיב ולא להשמיע, מפני שבינו לבין עצמו ידע שביקורתו הברורה על מה שכינה “רצח הארץ שלו” מחטיאה בגלל חריפותה את אוזני החברים שבהזדמנויות אחרות היו קשובים לדעותיו בנושאים שונים היות שהתייחסו אליו בכבוד מיוחד וראו בו את הבכיר שביניהם. לא סתם מייג’ור מהמייג’ורים היה בעיניהם אלא מייג’ור טולדו, גיבור מלחמה שעלילותיו הנועזות קבורות במרתפי משרד המלחמה הבריטי. רק הוא ידע את האמת – שדיבורו יותר נוח מכתיבתו המושחזת שאינה מוכרת להם. בודדים ביניהם טרחו לחטט במעיים של המוספים הרציניים. למרות זאת כעסו עליו אף כי הסתפקו במקרה שלו במלמולי הסתייגות ורק לעתים רחוקות פלטו מלת ביקורת מרוסנת על אותה מסורת מפורסמת של בני טולדו שגורמת גם לו לגלות רגישות מוגזמת מדי לטעמם ביחס לבעיה הפלשתינאית.

לא פעם העיר לו צבי גורביץ כי החברים מ“אפרסמון” רואים בו איש משכיל ובן העולם הגדול, אבל טרח להוסיף בזהירות שלא תמיד הם מצליחים להבין, בניגוד לו למשל, את מחשבותיו על כך שהלאומניות המשיחים וההתחרדות מסכנות את הקיום יותר מסאדם חוסיין. באחת השיחות האלה שבעת האחרונה השתדל להימנע מהן, אמר בפירוש לגורביץ שדתם של אלה איננה דתו ואלוהיהם איננו אלוהיו. “הבט, גורביץ,” הוא השלים, “בעולם בו אנחנו מדברים על המחר צריך לדבר במושגים של נוגה, של מאדים, של גלקסיות חדשות. והנה דווקא בעולם של חדירה של האדם לחלל, אנחנו, כאן, נשאבים לתהום של בערות, חוזרים במהירות סילונית לימים חשוכים.”

גורביץ בדרכו הישירה השיב שבגלל דעה משונה כזאת הוא נחשב בעיניהם למסובך ויוצא-דופן, איש מתלבט בנושאים ברומו של עולם, שכל הקורה כאן, בינם לבין עצמם, בין ימין לשמאל, בין חרדים לחילונים, בין ישראלים לפלשתינאים, מונח על כתפיו והוא מודד כל בעיה במונחים של מוסר וצדק מוחלטים שהם מייגעים ואין בהם בכלל הבטחה למציאת פתרון של ממש. פעם אחרת טרח והסביר לגורביץ כי למרות מחשבותיו הקשות לא רצה לאבד תקווה, שכן אהב את הארץ אהבה גדולה והאמין שמאז אותו הסכם אוסלו אולי יש סכוי לבוקר וערב אחרים. אלא שהארץ כפי שהוא רואה אותה נמצאת במצב פירומני. נשלטת על ידי אנשים המעלים אותה באש של טירוף משיחי מבלי שיידעו איך לשלוט בה ואף לכבותה, כשצריך.

לפעמים הרהר שבעצם עליו להיות מרוצה שהשקפותיו ודעותיו שנחשבו אצל חבריו לקיצוניות, לא גרעו משהו מיחסם המיוחד כלפיו. אבל הצטער על שאפילו במשפטים מאופקים הוא לא מצליח לעורר אצלם סימני-שאלה על מה שקורה. אולי אצל אחדים מהם כמו גורביץ. יחד עם זאת היה ער לעובדה כי אילו אחר היה מתבטא כמותו היו מתנערים ממנו, אפילו בגסות. רק שבזיכרונותיהם מהימים הרחוקים הוא נקבע לתמיד כאיש העלילות המיוחדות, אציל ארץ-ישראלי לבית טולדו שלמרות הגוון הליברלי של השקפת עולמו שתורגם אצלם כסימן מובהק לשמאלניות מחורבנת, עליהם להיזהר בכבודו שהוא גם כבודם. הוא נחשב אצלם לאיש בודד החי את חייו, ולהוציא את שעות פגישותיהם ב“אפרסמון”, כמעט שלא ידע איש מהם על מאפיינים אחרים של עולמו, לבד מגורביץ שלו הרשה לבקרו לעתים בביתו בשיכון הקצינים, יוצאי הצבא הבריטי. גם לא נעלם ממנו, בעזרתו של גורביץ, שבינם לבין עצמם הם עסקו בפרקים עלומים של חייו המסתוריים ותהו לא פעם מדוע מעולם לא התחתן והקים משפחה כמותם וזקפו את הכשל הזה לתכונת “אל-תיגעו-בי” שלו, שכנראה נבעה מגחמנותו, בגלל עושרו המופלג.

איש מהם לא ידע באיזו מידת רצינות עליהם להתייחס לרכילות עתיקה שחזרה והתעוררה עם שובו לארץ, כי בסוף המלחמה הגדולה הוא התאהב בסגנון “עזה כמוות” והתחתן בווינה עם רוסיה משגעת אחת, ציידת נאצים כמותו שסיפרו שהיתה יפה לא פחות מגארבו הגדולה ונעלמה מחייו בנסיבות לא ברורות. היות שלא נמצאה להם הוכחה ממשית שתאושש את סיפור האהבה הגדול שיוחס לו ונשאר לוט בערפל הזמנים הרחוקים והמטורפים ההם, הם העדיפו להתייחס לשמועה העקשנית הזאת כאל רכילות מסקרנת אבל לא מוכחת. מה גם שאלה שכנראה ידעו את העובדות האמיתיות, חבריו הקרובים לו כאחים, המייג’ורים מיקי זהבי ואייב קלמן, כבר לא היו איתם ושכבו מזה שנים אחדות איש בצד חברו בקריית-שאול. רק הם ונשותיהם חוה ורוחמה ידעו את הרקע האמיתי להיעלמה של גלינה שנחטפה על-ידי המשטרה הצבאית האדומה כשעמדה לערוק למערב.

מאז ימי נעוריו השובבים, ויותר מאוחר כשהיה אדון הטירה הלבנה בפרדס שבשרון, שנקראה “חווילת טולדו” ונחשבה מוקד הבילויים החשוב ביותר של סוף שנות העשרים – תחילת שנות השלושים – נקשרו בו סיפורים שגירו את הדמיון אצל רבים. כל-כך צבעוניים ומפתיעים היו אחדים מהסיפורים האלה עד שנמצאו כאלה מבין מכריו, צעירים בהרבה ממנו, קציני צה“ל בדימוס שנספחו ל”חוג אפרסמון" בעשור האחרון, שהתקשו להאמין שמייחסים לישיש שמרן ומרובע זה, בעל השקפות מוזרות על מוסר וצדק, פרשיות הנוגעות בברק פרחחי ואחרות שנודעו כקרביות וביוניות, נועזות, אפילו מדהימות. הם גם לא ידעו איך להתייחס לעובדה כי שנים רבות היה סוחר אמנות בעל יוקרה בינלאומית ופקפקו באמיתות הלחישות שבגלל היותו עשיר ובעל אמצעים העדיף להיות סוכן עצמאי של המוסד שביצע במסירות משימות עדינות תמורת לירה סמלית בשנה. באשר לאותה שמועה שהיה נשוי עוד מימי וינה לאותה קצינה סובייטית צעירה, הם העדיפו את ההסבר שמישהו הפיץ שהוא עצמו המציא את הסיפור הרומנטי הזה, מתוך כוונה להרתיע נשים בעלות כוונות מסוימות מלראות בו מיועד.

בכלל לא היה אכפת לו מהקשקוש הזה שהוא היה מקור הסיפורים האלה כחלק ממגננה מחושבת שלו להדוף את בני שמשפחתו שרצו לראותו מקים משפחה על-פי מסורת בני טולדו. היו אחרים שחשבו שמרוב טוב שגורלו השפיע עליו לא רצה ברע השמור במחויבות לאשה אחת. היו כאלה שניסו לנחש שהסיבה לערירותו קשורה בשלד ששמר בארון הפרטי שלו. שאולי לא בקצינה סובייטית מדובר, אלא במאהב שהיה קצין של הצבא האדום. אבל העובדות סתרו גם רכילות שכזאת. בחייו היו משובצות נשים רבות. תמיד היה מוקף בנשים כשרצה ואפילו כשלא רצה, מפני שרבות היו להוטות להשיג את קרבתו. מנעוריו נחשב לאהוב נשים ונודע כגבר מחוזר שהקסים אותן לא רק ביופיו הקולנועי כשל הכוכבים הגדולים של שנות השלושים והארבעים – דומה היה אז עד מאוד בחיצוניותו לרונאלד קולמן האגדי – אלא כבש את לבן באישיותו הלבבית ובהליכותיו הנעימות. את הליטוש הזה שאפיין אותו לא קנה מבדי הקולנוע אלא משנות חייו הרבות בפריס ובלונדון, היכן שנחשב לבן-בית מקובל בצמרת החברתית של אירופה עד לפרוץ המלחמה בשלושים ותשע.

הוא ניסה להסביר לבני משפחתו שהוא לא יכול לחשוב על חתונה עם מישהי אחרת, מפני שמבחינתו היה נשוי לגלינה שלא הספיק לשאתה בטקס רשמי רק משום שנעצרה ונעלמה. עבורו היא היתה אשתו לכל דבר. בעולמו הפרטי לא היתה לה מתחרה. בעולם האבוד הזה המשופע בזיכרונות קסומים שלו ושל גלינה הפכו תמונות מהעבר לחיים הממשיים שלו. בחיותו את זיכרונותיו מחדש, פעם אחרי פעם, דימה עצמו לבמאי המשחזר את חייו על על-פי תרחישים שונים ואפשריים. הוא התרגל לחזור ולהעמיד סצינות מזיכרונות מתוקים ומכאיבים, לחיות אותם מחדש כשהוא מרים מסך ומוריד אותו כרצונו כמגלגל אל מול עיניו סרט קולנוע שהוא וגלינה גיבוריו. בסרט הפרטי הזה הם נכנסים לתוך מסגרת המסך ויוצאים ממנה כרצונם, ממש כמו בסרטו של וודי אלן “שושנת קהיר הסגולה”. את עולמו הפרטי הפך לתיאטרון-קולנוע שלו, כך קרא לאותו אזור דמדומים שרקם לעצמו מזיכרונות שחוזרים ונולדים כחדשים והזמן החולף אינו שוחק אותם. כאדם מפוכח התחמק מהשאלה שאולי יצר בכלל בדמיונו מציאות מיופה יותר מזו שהיתה. אבל בכל מה שקשור בגלינה לא יכול היה להיות שלם יותר ממה שהיה שם בווינה.

רגשי אשמה כבדים על מה שקרה לגלינה הולידו בו כאב עמוק שלא הרפה ממנו מאז. הכאב בתוכו על מה שיכול היה להיות אילו שמע בקולה ולרגע היה מעמיד את ביטחונה האישי מעל לחשיבות משימתו באותו יום. סולם העדיפויות שלו הושפע מגישה שונה מפני ששייך היה לאלה שמילדותם שטפו את מוחם באותו משפט שקנדי אימץ לעצמו, שאין אדם שואל את עצמו מה מולדתו יכולה לעשות בשבילו, אלא מה הוא יכול לעשות למענה. הכישלון שלו אז בכניעתו לאותה השקפת עולם היא שגרמה לנתק האכזרי ומאז היתה לו הרגשה שהקטע הזה חי בקרבו כגידול ממאיר שלא הקרנות ולא טיפולים כימותרפיים יחסלו אותו. אולי בגלל יסורי מצפונו, כשגברו עליו געגועיו העזים אליה נכנע לא פעם לתעתועי דמיונו. תעתועים מייסרים אותם הביא לביטוי בחזיונותיו. באותו אזור דמדומים של תיאטרונו הפרטי.

לא סתם הוא ניצל כל חדירה שלו אל מעבר למסך הברזל בשליחות המוסד גם לנסות ולחפש את גלינה. אבל אפילו שנמצאו לו כמה דרכים לברר לעצמו עניין מרכזי זה בחייו, לא הצליח לאתר סימן אחד שיעזור לו והכישלון הנכפל ונשלש צרב אותו. אלא שהוא לא התייאש. פעם אחרי פעם היה מתעורר כעוף החול ומנסה לחזור ולמצוא אותה או לגלות מה עלה בגורלה. גם אם מתה, עליו לדעת, לפחות את זה היה חייב לה. אולי הצמידות העיקשת הזאת לרעיון הזה השפיעה על תבנית אופיו שנתעצב במרוצת השנים המתרחקות. מבלי משים נתפתחו בו תכונות של מתבודד תמהוני ואחת מהן באה לביטוי במנהג שקנה לעצמו, כשגעגועיו חנקו אותו, לשבת בלילות בכורסת העור שלו שהיה הופך פניה מהגן האחורי לעבר הדלת הקדמית, כשהוא מטה אוזן מחודדת לצוד מהרחוב השקט רחש של צעדים מתקרבים. אולי יהיו אלה הצעדים להם הוא מחכה, צעדיה של גלינה, תקווה שצמחה מחדש כשנסדק מסך הברזל ואחר-כך נפרצו הדלתות לרווחה לאחר קריסתה הסופית של חומת ברלין.

“בוא זאערב,” הוא אמר לכלב הישיש כשהתרביך הצטנן קצת ואפשר היה להניח לפניו את הקדרה החמה. “בוא, חבר שלי.”

חיבה יתרה היתה לו כלפי זאערב. אהבה אמיתית.

הכלב זקף שוב את ראשו ועיניו הגדולות, סומות למחצה, הבריקו.

“מה לעשות, זאערב? הה?” הוא כרע על ברכיו וליטף את שדרתו הצנומה. הכלב לעס משהו מהתרביך כמתקשה לבלוע. “זקנה היא מחלה, חבר,” הוא חזר ללטפו, “אבל אני תמיד אהיה כאן. לא תישאר לבד.”

הכלב התבונן ב כמבין. זה היה אחד המצבים הנפלאים במערכת יחסיו עם כלביו. המבט שלהם דיבר. בעיניהם היו מלים שדחו בדידות.

אם כי נחשב גם בעיני עצמו למתבודד מרצון, בעיקר מאז שפרש כמעט לחלוטין מפעילותו במוסד וחזר לחיות בארץ, הוא לא התנתק מכל הבלי העולם ומצא תשובה ליצריו ולצרכיו. דרך גבר שלו המשיכה גם בארץ, עד לפני שנים אחדות, להיות מרופדת במערכות יחסים ארעיות עם נשים שונות שלא סיכנו את חירותו, רבות מהן צעירות נוכריות מארצות רחוקות אותן הכיר במהלך מסעותיו, שהמבוגרת ביניהן היתה אולי כבת שלושים.

מאז תחילת שנות החמישים, כשבנה לעצמו כיסוי מושלם בלונדון כסוכן המוסד המיועד לפעול מעבר למסך הברזל, לא השתנתה התמונה החברתית הזאת שלו עם בנות-לווייתו. את חבריו שניסו לשדך לו איזו מקומית נאה שתהיה לו סתם ידידה לאחר שחזר להתגורר בקביעות בביתו הקטן, דחה והבהיר להם כי הוא נזהר מהמקומיות, בעיקר בשל חוסר העידון שלהם שלדעתו גבל בהמוניות. הוא המשיך בקשריו עם הזרות והביא אותן לארץ לבקרו בביתו.

הן נשארו תמיד צעירות גם כשהפליג בשנותיו. נעורים היו תנאי בל יעבור מבחינתו, אולי מפני שניסה למצוא בעזרתן את אותו משהו שיזכיר לו את החן השופע של גלינה, שלא היתה יהודייה, וכמותן צמחה בקרקע זרה. הוא חיפש בהן משהו שיעורר את המיניות המיוחדת והתוססת של אז, משהו שהתקשה להגדירו במלים ורק ידע שבלעדיו לא יכול היה ליצור קשר גופני עם אשה כלשהי. אז, די היה לו שמבטו ינוח על גלינה, די היה שישמע את קולה או צליל צחוקה שייטרפו חושיו ויבער מתשוקה אליה. גם לאחר שנים רבות, אם היה מגלה באחת מאותן נשים צעירות דמיון כלשהו לגלינה, היה מוצא שיצריו עדיין איתו ומותניו איתנים כשהיו, אף כי ההתרגשות הנלווית למעשה ההזדווגות עצמו לא היתה בכלל כאז.

מתחילת קיום מערכת יחסים עם כל אחת מידידותיו שחיבב באמת הבהיר ביושר את כוונותיו המדויקות והן היו אסירות-תודה לו על ששימש להן מחזר-חבר והתגלה כגבר הנוהג בהן כבוד, איש חכם ורב-ניסיון שעקר אותן לזמן מסוים מסביבתן האפורה והעניק לכל אחת מתנה נפלאה, זיכרון נעים. הן אפילו נהגו להגיע לארץ מאז חזר, לבקרו בביתו כאורחותיו במועדים קבועים. אבל יום אחד היו נעלמות לתמיד, אשה לגורלה. אף לא אחת מהן היתה מסוגלת לשמש תחליף לגלינה לאורך זמן, לחדור לעורה של אותה דמות מסתורית המככבת בתיאטרון האשליות שהקים לעצמו.

בבוא ידידותיו לבקרו הקפיד לכסות כל הוצאותיהן הכרוכות בנסיעתן ודאג בלב רחב שתהנינה מאירוח נדיב ותשתתפנה איתו בחיי החברה והאמנות שניהל בשני ערוצים נפרדים ובשני חוגי אנשים שונים בתכלית אלה מאלה. הוא גם טייל איתן במכונית ה“רנו” העתיקה שלו במקומות אהובים עליו כירושלים, הגליל והנגב, כשהוא חושף לפניהן שרידים מקברים עתיקים, רצפות פסיפס מרהיבות, ובעיקר אהב את התגליות של בית שאן. שם אפשר היה לחוש ממש איך חיו אנשים אחרים, בעלי רוח שונה ותרבות רחבה. ממצדה התרחק בגלל התיעוב שעורר בו החיסול הטרגי שם.

בהיותו איתן בביתו, טבעי היה שתתוודענה לעוד פכים שונים מעברו שריתק אותן. הן גילו סקרנות נסלחת בניסיונן לפרש את התצלומים שהיו תלויים בפינות שונות. בעיקר הרשים אותן התצלום הגדול בו נראה במדי המייג’ור שלו והוא יפה-תואר בנוסח אותם הימים שנחשב לרונאלד קולמן. בעיקר משך את לבן התצלום בו נראה כשהוא מחבק בזרועותיו אשה צעירה, שיופיה ורעננותה בלטו על רקע של עיירה אוסטרית. בצד התצלום הגדול הזה היה תלוי פורטרט מוגדל שלה כשהיא עומדת בלב שדה שטוף בפריחה סתווית. פורטרט שאִפשר למתבונן בה להבחין בתווים העדינים של פניה היפהפיים ולהתרשם מעיניה, שהיו גדולות וזוהרות כחיות, למרות שהתצלום צולם במצלמת קודאק פשוטה.

התצלומים האלה ועוד אחרים מוסגרו על-ידו במסגרות עץ דקות וחומות והוא תלה אחדים מהם בפינה מיוחדת בסלון המוצף ביצירות אמנות נדירות וגם על גבי הקיר הפנימי של חדר השינה שלו בין שני ארונות הספרים. ממש מעל המכתבה הצרפתית העתיקה, מול קיר עליו היו תלויים לוחות הנחושת וכלי הנחושת בהם חרת את ציפוריו. היתה זו מכתבה מקסימה בעיצובה ובגילופים המעטרים אותה שסבתו, באבה כפי שקראו לה, מהרוסיות הראשונות שבני טולדו נשאו אותן לנשותיהם, קנתה בסוף המאה שעברה מהקונסול הצרפתי ביפו שסיים שירות ממושך בפלשתינה וחזר לפריס. בצוואתה השאירה אותה באבה לכלתה רחל היפה, אשת בנה הבכור יוסף-אליהו. לאחר מות אמו רחל, שאהב אהבת-נפש הוא לקח את המכתבה לעצמו כאחת המזכרות הבודדות מבית הוריו. כמעט כל חפציה ותכשיטיה היקרים חולקו בין שלוש אחיותיו, נעמי, עדינה ורבקה שהיתה נאה במיוחד ונודעה בשמה המקוצר, ריקה.

משהיה נשאל לזהותה של היפהפייה הצעירה שבתצלומים התלויים מעל המכתבה העתיקה, היה נוהג להסביר בקיצור: “זאת אשתי,” ואחר-כך משתתק.

בדרך שכזאת, בעזרת תצלומים דהויים, הוא חשׂך מעצמו טרדות מיותרות שמא ידידה כלשהי תְקווה למצוא אצלו משהו יותר מחייב מסתם ידידות. לגביהן הוא נחשב ג’נטלמן מובהק – כדעת מכריו וחבריו. אבל נמצאו גם כאלה שדעתם עליו היתה שונה ונקבעה על-פי גרסה מרושעת של מקנאים שהלעיזו עליו כי מפריזים בחשיבותו ובסך-הכל היה ונשאר מלחך פנכה של הבריטים ועושה דברם הכנוע, האשמה מתקופת המנדט ועד עצם הימים האלה משמעותה היתה אחת: משת"פ.

אלה המקנאים בו על היותו מלידתו בעל כתונת פסים וכפית של כסף טפלו עליו שהיה בתקופת המנדט יותר אפיפיור והאפיפיור, יותר אנגלי מהאנגלים, אחד מאונגלז עד סרחון למרחקים. לדעתם לא היה יותר מאשר סנוב המחקה מתוך גאוותנות ריקה קצין בריטי בעל שררה. אחד המאופיין בתכונה הנבזית של חדל אישים שעלה לגדולה. למורת-רוח המלעיזים היו העובדות שונות לחלוטין והיה אצלו גם משהו שהבדיל בינו לבין המייג’ורים האחרים. העובדה שגודל וחונך כאציל מלידה וגם שנחשב לקצין העברי המעוטר ביותר, בשל הישגים נדירים בקרבות שהשתתף בהם בזירות המרכזיות במלחמה הארורה.

רק פזיזי-דעת שלא היו מודעים לשורשיו נטו לקבל גרסת המלעיזים מבלי לבדוק אותה. אבל היו אחרים שגמזו את בעלי הלשון הרעה וטענו שהם פשוט לא אוהבים את גאוותו על שזכה להיות יליד הארץ הזאת, או בלשונו “איש עברי” שמילדותו נשא כחטוטרת מרגיזה את התואר “הילד העברי הראשון של תל-אביב”. וכך מאחורי גבו, היו מכנים אותו אלה וגם אלה, “המייג’ור העברי”. אלה מתוך כבוד ואלה בלגלוג רע.

הצלחתם החלקית של המשמיצים נבעה מהעובדה כי הוא באמת נראה כאב-טיפוס של קצין צבא בריטי בדימוס, עד לדקויות. אף היה בעבר הרחוק מועמד לפרסומת המזמינה להתגייס לצבא הבריטי בשנים שבריטניה הגדולה היתה מלכת הימים. ההקפדה על הופעתו באה לביטוי החל מתסרוקתו בעלת הפסוקת המתוחה שחוצה את שערותיו החומות שבצדעיהן נגעה רק מעט שיבה ועד לנעליו האיטלקיות הרכות מתוצרת “מאגלי” ו“גוצ’י”, חומות או שחורות, תלוי בצבע חליפתו, והן מבריקות כמראה שאפשר להתגלח בעזרתה. הוא גם ניכר בהליכתו הגמישה שהתאפיינה בקומה זקופה של איש צבא, בעל הדר אמיתי, קצין שהוא ג’נטלמן שגינוניו מושלמים ומעוררי כבוד.

גם בפריטים אחרים שלו, משעונו מתוצרת פאטק-פיליפ ועד לענף-מקל ההליכה השחור שלו, אייריש בלאק ווד, אותו הביא מאירלנד, הוא הוכיח טעם רב. עד לפני שנים אחדות גם חליפותיו נתפרו מבד אנגלי משובח בידי חייט הודי שיצאו לו מוניטין בלונדון, אלא שלא מכבר נפטר. היות שנסיעותיו נתמעטו ובשנים האחרונות בכלל נתבטלו, הוא המשיך ללבוש את חליפותיו הרבות, כשהוא מקפיד על הברשתן וניקיונן כדי להאריך את חייהן הרבה מעבר למותו של יוצרן החייט ההודי, והן נשמרו אצלו כחדשות.

אילו מישהו היה בא ואומר לו שהוא מחקה את האנגלים, קרוב לוודאי שהיה פוטר את האיש בשמץ של חיוך מבטל, מניף אצבעותיו לעבר שולי מגבעת הלבד שלו אותה חבש בקביעות בצאתו מביתו, וממשיך הלאה בדרכו. את תרבותו ונימוסיו הוא לא היה צריך לרכוש אצל האנגלים. נהפוך הוא, יכול היה אף לשמש דוגמה לבני אצולה שלהם. פעם העיר בציניות שאיש לא ביקר אותו על שעשה שימוש בדרכון הבריטי שהיה לו מלידה, כשמדובר היה בשליחות לאומית, ובשלב מסוים אף הסתכן אובדנו. רק שהכל היה כשר בעיניו כשמדובר היה בביטחונה של הארץ בה נולד. כן, בהחלט הוא נעזר בפספורט הבריטי וניצל אותו בזכות העובדה שהפלג הטולדואי שלו חי דורות בבריטניה. הפספורט הבריטי עזר בגיוסו למודיעין של הצבא הבריטי עוד לפני שגויסו הנייטיבס של מדינות החסות של האימפריה. הדרכון שימש אותו היטב גם לאחר מלחמת השחרור, כשגויס כסוכן מיוחד למוסד וגם כעבור שנים, בהיותו שליח למשימות מיוחדות של שר הביטחון, שלימים התמנה לראש הממשלה.

בימים אלה חש בחרדה מחמת דאגתו שמתנקשים ימנים המשולהבים על-ידי רבנים משיחיים שעודדו אותם בטקסי וודו יהודיים ינסו לפגוע בו. רבנים עמלקים, כך כינה אותם בינו לבינו, כאלו שחיי אדם אינם נחשבים אצלם. ההסתה העכורה והמרושעת הפריעה את מנוחתו עד כדי כך שחרג ממנהגו ושיגר מכתב לראש הממשלה וביטא את דאגתו לשלומו. ראש הממשלה השיב לו כי אינו מאמין שיהודי יקום בארץ וישלח יד בראש ממשלתו. אבל כעבור ימים אחדים כשראה בטלוויזיה ב“אפרסמון” את ההפגנה של האופוזיציה שבראשה עמד המועמד הרברבן הצעיר של הימין לראשות הממשלה, הוא נתפס לדאגה. אחרי המועמד היהיר נשאו מפגינים חרוצים ארון מתים שחור ועליו שמו של ידידו ראש הממשלה, כמקובל במדינות החשוכות שרצח פוליטי אצלן הוא דבר של מה בכך. הוא חשש שהפעם טועה ראש הממשלה בניסיונו להמעיט מחומרת המצב. תמימות היתה כאן. תמימות של דורות בוני-ארץ. כל ילד יכול להריח את העשן שמסביב. בארץ בערה כבר אש זרה וכילתה הרבה חלקות טובות. ימים אחדים לאחר קבלת תשובתו של ראש הממשלה כבר התחיל להרהר בכתיבת מאמר חדש בשם “עמלקיות, שבטיות ורבנות חשוכה”.

בימים רחוקים, בראשית שנות החמישים, כשאיש לא העלה בדעתו לאן תידרדר הארץ, הוא הידק את היכרותו עם ראש הממשלה שהיה אז אלוף וכבר נחשב לרמטכ"ל בעתיד והשתלם באנגליה באקדמיה צבאית גבוהה. אז נוצרו קשרים ראשונים וחשובים בין הביון הישראלי הצעיר לגורמי ביון מערביים שהמדינה נצרכה להם. המוסד היה צריך לתרום את חלקו להתקרבות זו בהפעלה מוצלחת של סוכן בברית-המועצות, חדירה שנחשבה לקשה במיוחד לאנשי הסי-איי-אי ואם-איי-5. ראובן שילוח, ראש המוסד שהגיע ללונדון לגייס מועמד מתאים נפגש שם עם האלוף יצחק ידידו שהציע אותו לביצוע החדירה כבעל כישורים המבטיחים הצלחה. שילוח הכיר אותו ואת עלילותיו מהמלחמה הגדולה, והסכים שהוא מתאים לתפקיד. הוא התמצא באירופה כמי שחי שם כל חייו. בהיותו בלשן במקצועו גם שלט בשפות רבות, ביניהן רוסית שידע על בוריה ודיבר בה מילדותו, בעיקר עם באבה שלו. היו לו גם סגולות מוכחות ממשימותיו במלחמה הגדולה, שאפשרו לו להחליף זהות אחת בשנייה. יכול היה להתחזות לאנגלי, צרפתי, גרמני, ספרדי, בדווי – עד שנחשב לאיש בעל פנים רבות. מעל לכל זה הצטיין בקור-רוח נדיר ובאומץ-לב מוכח ובתבונה של מוצא פתרונות לבעיות סבוכות מאחורי קלעים אפלים. הוא נענה לפנייתם של ראובן ויצחק גם מפני שראה לעצמו בדרך מסוכנת זו סיכוי ממשי לאתר את גלינה. אבל ככל שנתארך הזמן בחיפושיו העקרים הלכה וגברה בדידותו.

כל עוד יכול היה להתחלק בפינות סמויות של חייו עם המייג’ורים מייק ואייב, היתה בדידותו נסבלת. מיקי ואייב ידעו לקלוט אותו ממלה אחת. הם קראו אותו כמוסיקאים הקוראים פרטיטורה. כמתכנתנים שתכנתו את סתרי נפשו. כך גם הוא הכיר אותם. עד שורשיהם. הקשר החם והעמוק הזה שביניהם שנתמך על-ידי שתי נשותיהם, חוה ורוחמה, שייף בצורה נאה את הזוויות החדות של הבדידות. בינתיים עברו שנים רבות, מיקי ואייב הלכו לישון בקריית-שאול ונתעלמו מאהבותיו האחרונות שהיו מגיעות מעבר לים והוא צבר שנים שהעבירו אותו מסתם זקנה לישישות שמעוררת התפעלות אצל זרים. רק שבדידותו העיקה וגרמה לו להעריך עוד יותר את הפגישות היומיוימיות ב“אפרסמון”, בעיקר כדרך לשבירת שגרת יומו, משום שהיה מודע לסכנות הטמונות בבדידות המייבשת אדם תחילה נפשית ואחר-כך גופנית. ככל שהתקרב לחציית שנת השמונים לחייו הלך והצטמצם עולמו. יותר ויותר עטף עצמו בזיכרונותיו. אולי משום המעבר הזה העז לבסוף לפרסם את יום ולילה. חייב היה את זה לעצמו.

כשסיים להאכיל את זאערב התשוש הכין לעצמו את המשקה האהוב עליו, ויסקי מהול בסודה בתוך כוס גבוהה, וכמנהגו התיישב בכורסתו להסתכל בגנו הקטן ולעקוב אחרי הצללים המתארכים בעת שקיעת השמש.

 

5    🔗

אותו ערב עבר אצלו צבי גורביץ להחזיר לו מגאזינים אחדים שהיה שואל ממנו בקביעות. קצין המשטרה בדימוס אהב לקרוא את טיימס וניוזוויק ואחת לחודש בערך היה עובר ולוקח איתו את החוברות מהשבועות האחרונים. כמו תמיד הוא נשאר ללגימת ויסקי כשהם יושבים מול החצר, הדלת החוצצת פתוחה קצת ומשב צונן מלטף אותם. גם זאערב התקרב באטיות והשתרע לצדם. מפעם לפעם שלח אליו ידו וליטף את ראשו כשהוא וגורביץ דיברו קצת על פוליטיקה ועל הסיכויים של הסכם אוסלו. הם ניסו להבין את הצפוי להיות.

“אני יודע שאתה מעריך את ראש הממשלה,” אמר גורביץ, “ואתה רואה בו מישהו שמנסה למצוא דרך נכונה לשנות מצב. אולי מפני שהוא מפחד מתוצאות המלחמה הבאה. אולי. אבל אני רוצה לדעת אם אתה באמת מאמין שנעשה עוול לפלשתינאים?” גורביץ תהה מתוך כנות. קולו הצרוד במשהו נעשה עמום, והמלים נבלעו כמתרחקות מפני שאין להן במה להיאחז. עד לא מכבר היה חסיד נלהב של הימין. רק בזמן האחרון ניסה לבחון את התהליך המדיני מבחינת הסיכוי הממשי שלו. “בתוך עצמך, בלב, אתה באמת חושב שבתהליך של הקמת המדינה גרמנו בכוונה עוול לפלשתינאים?”

הוא התבונן בו בצער. בעצם לנקודה מציקה זאת רצה ידידו להגיע. הם היו שייכים לדור שעשייתם פגעה בקיומם של הערבים שחיו פה מאות שנים, והשאלה הזאת כבר אז הטרידה רבים מהם. אלא שמתחילה היתה הארץ רחבה וגדולה לקלוט את כולם. רק שכעבור זמן התחילה ההתנגשות בין שתי תנועות התחייה הלאומניות וכנראה שתנועות כאלה חייבות להיות ניזונות האחת מבשרה של השניה, אחרת תאבדנה את צידוקי התקיימותן. עד לשלב מסוים. מעבר לו אין מנצח ואין מנוצח. המוות קיים וחוגג.

“הם עשו שגיאות קשות וגם אנחנו. אך גם אנחנו וגם הם לא חיפשנו ברצינות דרך להידברות, שאולי תוביל לכך שכל צד גם יבין ולו מעט את הצד השני,” הוא השיב והניח מידו את הכוס הגבוהה שלו, שאף שאיפה נוספת מהסיגריה וכיבה אותה בדופן מאפרת הנחושת. “מדינה פלשתינאית שתתקיים בצדנו תתקן עוול. אין דרך אחרת, גורביץ, אם יש לנו כוונה רצינית להיות חלק מהאזור הזה.” רגע שתק כהופך מחשבה מסוימת וסיכם: “אנחנו בבעיה של משפט שלמה שפתרונה לא יכול להיות שלם כמו במקור.”

איש של שאלות היה גורביץ ותמיד הסתייע בשיחות האלה שביניהם, שהתקיימו בבית הקטן, לנסות ולהגיע ליסודות הענין, כדי להבינו.

“איך קרה שהפכנו לעם שבטי כזה?” הוא שאל.

“ראשית, מתחילתנו אנחנו אוסף של שבטים,” הוא הזכיר לו, “ושנית, השינוי חל מרגע שהתחלנו להביא לארץ המוני אנשים לא בגלל האידיאולוגיה שלהם, אלא מפני שרצינו להגביר את כוחנו המספרי. להתחזק כנגד הסביבה הערבית הענקית מחוצה לנו ובתוכנו.”

“אין בזה כל רע,” העיר גורביץ, “זאת צריכה להיות מדינת כל היהודים, זאת הכוונה, לא?”

“זאת הכוונה,” הוא הסכים, “אבל איך מבצעים אותה?”

“באיזה מובן?”

“במובן של ההכשרה של האדם היהודי שבא לארץ.” הוא לגם לגימה זעירה ונהנה מלטיפת רוח חמקנית שחדרה בעד הפתח הצר שבין דלת הזכוכית הגדולה למשקוף. “מתחילה היינו מדינה של הגירה. אבל אין ספק שבשלבים הראשונים של הדרך, כמעט עד סוף המלחמה העולמית היתה השיבה הביתה מורכבת מאנשים שחונכו על ברכי נושאי הקדמה החשובים ביותר של המאה. זו היתה תערובת מקורית של דמוקרטיה, סוציאליזם, קפיטליזם ותרבות עשירה בתוספת תודעה ציונית מפותחת ביותר. נוצרה כאן חברה שנחשבה בשנים מסוימות אולי למתקדמת בעולם המערבי. אתה עוקב אחרי?”

גורביץ הנהן בראשו הגדול. “ומה הלאה?”

“הלאה קרה שעשינו שגיאה יסודית בטיפול במהגרים שמגיעים זרים לדמוקרטיה, לתרבות המערבית, למגמות הקיום של המדינה ולא פחות מזה לשפה שלה, עברית.” שוב חש את אותה רוח נעימה הבאה מהים ונדמה היה לו שהסתיו של השנה הוא הארוך בסתווים של השנים האחרונות. הוא השתהה, הכניס סיגריה לפומית הכסף שלו, הצית אותה, בלע ופלט עשן. “באמריקה עליך לעבור שלבים של הכנה לקראת היותך בעל זכות בחירה. עליך ללמוד את ההיסטוריה האמריקנית וללמוד את שפתה ועליך ללמוד את מגילת העצמאות שלה. רק אז, כעבור שנים אחדות, אחרי שעמדת בבחינות האלה, מוקנית לך הזכות החשובה ביותר של התאזרחות, זכות ההצבעה.”

גורביץ גיחך. “זאת רעה חולה אצלנו. יהודי שמגיע לארץ בלי כל זה, יכול להשתתף בבחירות לכנסת, אם במקרה הן מתקיימות באותו יום.”

“ולהשפיע,” הוא הזכיר לו.

גורביץ מלמל משהו שנשמע כמו, אני מבין.

“כאשר מדובר במאות אלפים תוך פרק זמן של שנים אחדות,” הוא המשיך, “זאת בעצם מהפכה בלי לירות כדור אחד. החדשים הם שמכריעים בהחלטות הגורליות, והם שקובעים את פני העתיד, מבלי לדעת דבר וחצי דבר על מה שקורה כאן. זה כמעט כמו מצעד של עיוורים המובלים בידי עיוור לתהום. כך אתה מקבל חברה של אינטרסנטים שמה שבעצם מעניין אותה זה לא מה הם יכולים לעשות בשביל המדינה אלא מה היא יכולה לעשות בשבילם. וכשהיא לא יכולה, הם פשוט אונסים אותה. וזה מה שקיבלנו. ארץ נפלאה ויפהפייה הנאנסת על-ידי זרים שאינם מבינים אותה. קיבלנו חברה שחלקים גדולים שלה מוכנים עכשיו, ברגע זה, לבטל את היותה דמוקרטיה. הם מוכנים לוותר על התרבות המערבית. מוכנים לוותר על כל קדמה. בעצם, זה המדרון שבו אנחנו מחליקים עכשיו. ואתה יודע מה משתנה מיום ליום? הבלימה.”

גורביץ בחן אותו בשתיקה.

“זה כמו בכל דבר שהתוצאה הטרגית שלו מושפעת ממהירות. ההחלקה מתחילה במהירות נמוכה. אחר-כך היא הולכת ותופסת תאוצה עד שמאבדים שליטה.”

“זה יכול היה להיות אחרת.” הפטיר גורביץ.

“בהחלט. אם היינו מקבלים את העיקרון שיש הבדל בין חוק השבות לחוק ההתאזרחות. במלים אחרות, כל יהודי מכוח יהדותו רשאי לחזור ולחיות כאן. אבל כדי לקחת חלק בקבלת החלטות, לשם כך הוא חייב בהכשרה מסוימת. הכשיר את עצמו, מה טוב. לא, כי אז שימשיך לחיות כאן בלי הזכות הזאת. הוא הדין גם לגבי חובות וזכויות. מי שלא שירת בצה”ל לא יכול, להיות בעל זכות בחירה. וכן הלאה והלאה, גורביץ."

“לא עשינו את זה…”

הוא התנשף. “ושגינו שגיאה קשה.”

גורביץ חזר כמנהגו להנהן בראשו. “אתה יודע, מייג’ור,” הוא אמר, “מעולם לא שמעתי אותך מרים את הקול.”

“מה אתה רוצה להגיד?”

“יש לי רושם שלפעמים אתה נחנק מצעקה שתקועה לך בגרון.” גורביץ השלים לגימה נוספת. “אני חושב שאתה צועק דרך אותו יליד הארץ שלך.” הוא לא העיר דבר וגורביץ המשיך בשלו אולי בגלל ההרגשה שקיבל היתר לדון באותם דברים שקרא בספרו יום ולילה. “אתה באמת מאמין שמישהו יהיה מסוגל להתנקש בראש הממשלה?” נראה היה שמאז שנגעו באפשרות הזאת נגרע משהו משלוותו.

|אתה שואל אותי כיליד הארץ או כעברי טולדו?" בעיניו התנוצץ זיק של הומור.

“תבחר מה שאתה רוצה.”

“כן, גורביץ. כך אני חושב וכך אני מרגיש.”

“אנ’לא מאמין שזה יקרה.”

“הלוואי שלא.”

הם שתקו זמן-מה והשתיקה ביניהם היתה כמשהו קיים עד שנדמה היה לו שאפשר למשש אותה באצבעות והוא העריך שגורביץ מרוצה שהם לא ממשיכים בחיטוט המכאיב. לא פעם הוא הרגיש שהוויכוחים המתסכלים לא רק שאינם מובילים לתשובות, אלא שאין בהם טעם, חוץ אולי מהקלה רגעית של התפרקות מכעסים מצטברים שמרעילים את הדם. כבר ממילא לא היה בארץ משקל לדעתו ואולי גם לא לדעתם של החברים האחרים. בתפיסת הממשל המקומי המשונה שנוצר כמפלצת מוזרה מימיה הראשונים של המדינה, פרי הצלבה אומללה בין דמוקרטיה לתיאוקרטיה מסרטנת, נחשבה דעתם רק ברגע אחד, בהטלת הפתק בקלפי. אבל כבר ברגע השני נעשה שימוש ציני בקולותיהם למטרות המנוגדות להשקפותיהם במיקוח המבחיל שבין העסקנים של המפלגות. גם גילם המתקדם החריף את תסכולם. מבחינות רבות זאת היתה ארץ של צעירים שבני חמישים נחשבו בה מכבר לקשישים מיותרים.

הרגשתו נעשתה נינוחה כשריענן את התלגימים וגורביץ זרק הערה שהיה להם יום טוב ב“אפרסמון”.

הוא היתמם. “למה אתה מתכוון?”

“ליפה ההיא, לרוסייה החדשה.”

“הה.” אי-אפשר היה לקרוא בפניו מה שחשב.

“איזו רעננות נעימה יש בה, לא?” תהה גורביץ ולגם לגימה נוספת. “לוי עושה לנו שירות חשוב. מחזיק אותנו צעירים בנפש כשהוא מביא מישהי כזאת.”

“איך אתה מזהה בך את הצעירות הזאת, גורביץ?”

גורביץ צחק כשהוא יורה מגרונו צלילים צרודים. “מהבד של המכנסיים,” הוא הודה בן פרצי הצחוק, “אני זוכר כשהייתי בן שלוש-עשרה, או חמש-עשרה, נוסע באחד האוטובוסים הראשונים שהיו בתל-אביב, ובכל קפיצה של האוטובוס איבר המין שלי היה מתחכך בבד של המכנסיים וזה היה מזדקר להסתערות ומותח את בד המכנסיים כמו אוהל, ואני הייתי מתקפל קדימה שהנוסעים האחרים לא ירגישו במה שקורה לי בין הרגליים…” הוא קטע מלה כשנתפס לפרץ צחוק חדש.

“מה מצחיק כל-כך?”

“לפעמים הייתי מפספס איזה תחנה או שתיים,” חזר גורביץ וגעה בצחוק, “פעם אפילו הגעתי ככה לתחנה הסופית וגם אז לא יכולתי לרדת מיד. חיכיתי עוד רגע ואמרתי לנהג שרצה לזרוק אותי שיש לי התקף אסתמה.” הוא חזר וצחק. “אתה מבין, מייג’ור, זה מה שקורה לי בגיל הזה כשאני רואה אשה צעירה. אני נתקף מיד באסתמה של הימים ההם. אתה מבין, אבל בלי התוצאה של אז. הבד נשאר חלק.”

הוא הקשיב לגוויעת צחוקו של גורביץ שהפך לשיעול קטוע, והתמיד בשתיקתו גם כשזה אסף את נשימתו. הוא העיף מבט מהורהר בגן שאורות החשמל האירו פיסות ממנו, ופינות אחרות נותרו אפלות ומסתוריות עוד יותר, זירה לדמיון משולח.

“אז מה אתה אומר עליה?” דחק בו גורביץ.

“מזג האויר משתנה.” הוא ליטף את מצחו כמו התכוון לגעת ברוח שהחליקה על פניו. “אני אוהב את המשבים האלה שנכנסים לבית בסתיו.” הוא הפנה את ראשו לעבר גורביץ. “אתה רוצה לדעת מה אני חושב, אז זה ככה. אני חושב שהיא עוזרת לאשליות,” הגיב בלגלוג.

“למה?”

“תראה את זה ככה,” הוא הציע לגורביץ, “כשאתה חושב עליה נדמה לך פתאום לרגע אחד שאתה צעיר. אמת?”

גורביץ הנהן בראשו.

“וההרגשה הזאת היא בעצם אשליה. אתה נשאר קשיש כמו שהיית וכמו שאתה אומר, מה שיש לך זה רק הרגשת הצעירות בלי התוצאות שהיו אז.”

גורביץ הסכים בהנאה. “זה לא פסול.”

הוא חשב כמותו. “בהחלט לא. להפך. לפעמים האשליה משלימה מציאות פגומה. אתה בעצמך דוגמה טובה למצב כזה. לא פעם ביקשת שאצטרף אליך לבקר את הקבר של דבורקה שלך. בכל פעם אתה מתיישב על המצבה ומדבר על אשתך כמו בחייה, ובעצם אתה מדבר אל האבן. אבל לך זה בכלל לא חשוב. באותו רגע דבורקה חוזרת לחייך כקיימת. האשליה היא מצב בו אתה משוכנע שמה שאתה מדמיין לעצמך הופך להיות מציאות ממשית. במחשבה הפוכה, גורביץ ידידי, האשליה היא מפלט ממציאות מסוימת שלא ענתה על הצרכים שלנו, שהכזיבה. בשלב מסוים אפילו יש לה יתרון ברור, מפני שאנחנו יכולים לחזור ולחיות מחדש פעמים רבות איזו אשליה כמו שאפשר לעשות עם קטע מסוים מהחיים שלנו. רק שבאשליה אפשר לשנות כל מיני דברים כפי שנוח לנו.”

“אולי.”

“לא סתם אולי. טוב שיש לנו מפלט כזה מהעולם המטורף שלנו. חשבת על זה שבעזרת דמיון אפשר ברגעים מסוימים להשלות את עצמנו שעולמנו יותר טוב? יותר שפוי? שאם היינו חיים ככה או ככה אז הכל היה אולי שונה?”

גורביץ היה מנומס והתבונן בו במבט משועשע כשהוא גהר לעבר זאערב וליטף את ראשו הגדול ונהנה לראותו מסיג לאחור את אוזניו הזקורות כמבטא התרגשות ממגע זה של חיבה. הוא השמיע באוזניו מלים רכות כדבר איש עם חבר.

“איך הגעת לשם הזה שלו, זאערב? לא שמעתי שם כזה.” תהה גורביץ.

עיניו הצטעפו ברגשה כשנזכר. “לכל כלבי הזאב שלי נתתי את השם הזה. חיבור של שתי מלים. זאב ערבות. כשקבלתי מסבי מראשון לציון את הכלב הראשון, הייתי אז בן ארבע או חמש. אבי שלא היה ביחסים הכי טובים עם חותנו התרגז על עצם המתנה המיוחדת הזאת ולא ידע איך להגיב, אז אמר שזה בכלל לא כלב. זה זאב ערבות.” הוא צחק כנהנה מחדש ממה שקרה לפני שמונים שנה. “אז נתתי לו שם משלי וכך דמיינתי שאין לי סתם כלב רגיל, אלא מיוחד. זו זכות ההמצאה שלנו, גורביץ. זה שייך לאותה יכולת שיש בנו להפעיל תיאטרון אשליות משל עצמנו, לצרכים נפשיים שלנו.” שוב ליטף בחיבה את ראשו של זאערב. “הוא כוכב חשוב בתיאטרון שלי.”

“אולי אתה צודק,” הסכים גורביץ, אבל קולו המהוסס העיד שעדיין לא היה משוכנע שירד לסוף דעתו של מארחו, “מה זה החיים אם לא תיאטרון משונה של אלוהים. תגיד אתה, מייג’ור.”

“כבר אמרתי.” הוא צחק.

לפעמים היה מוצא את עצמו בסבך מחשבות על מה שיכולים היו להיות חייו אם עריקתה של גלינה למערב היתה מתבצעת כמו שתכנן אותה בעזרת חברו מימי הלימודים המשותפים באוקספורד ושהיה בווינה מפקדו הישיר, לויטננט-קולונל מלקולם לאטימור. הם נעזרו בארוסתו של לאטימור, קצינת מנהלה של בסיס חיל-האוויר המלכותי בווינה, שילה האנדלי, שארגנה סידורי הטסה מיוחדים. אם היה יותר זהיר ומקשיב לאזהרתה של גלינה, הוא היה כיום אתה. עם ילדיהם. עם נכדיהם ועל-ידי כך גורם קורת-רוח אמיתית להוריו שבטח היו מרוצים ממנו בפעם הראשונה. מפני שזאת היתה מסורת חשובה אצל בני טולדו – להמשיך את השם. הצד הזה של משפחתו היה פגוע בגללו. הוא היה הצאצא האחרון מהענף של אביו יוסף-אליהו הנושא את השם. אחיותיו אמנם הקפידו להיקרא גם הן בשם המשפחה לאחר שנישאו, וכך נהגו גם ילדיהן שצרפו לשם משפחתם את השם טולדו המכובד, אבל זה לא היה בדיוק זה. לא בדיוק למה שציפו שם למעלה רחל ויוסף-אליהו טולדו.

שוב חזר והרהר במצבים שמוחו הקודח לא הפסיק להוליד ברגעי בדידותו המתגברת. אחרי כמה רגעים הצית לעצמו סיגריה נוספת והמשיך לשבת שותק בצידו של גורביץ ושניהם לגמו מהכוסות הגבוהות שהתרוקנו באטיות. כלבו העיוור, זאערב האחרון, השמיע נהימה חרישית כקולט בחושיו הסמויים את מצוקת נפשו. הוא חזר והעביר את אצבעותיו בין אוזניו הגדולות, ליטף את גבו וחש בעצמותיו הבולטות של הכלב הזקן ההולך ונחלש.

“עוד קצת סבלנות וכל זה ייגמר, זאערב,” הוא אמר חרש לעצמו. לפעמים הוא עצמו חיכה לכך. אבל תמיד היה מתאושש, חוזר והופך את הכורסה מהגינה לרחוב ומקשיב לרחשי העוברים ושבים. אולי הלילה זה יקרה וגלינה תצא ותבוא לקראתם מבין קפלי החלומות.

"טוב שיש לנו את ‘אפרסמון’,'' אמר פתאום גורביץ.

“מקום טוב,” הוא הסכים.

מתמיד אמר שהבחירה שעשו בהעדרו לפני שנים חברי “החוג” בקביעת מושבם הקבוע ב“אפרסמון”, היתה קולעת. הקטע הזה של אבן-גבירול היה אחד הנדרשים בעיר אחרי שרחוב דיזנגוף איבד את תסיסתו ו“כסית” ו“רוול” איבדו את זוהרם. הימצאו של בית-הקפה במקום ממנו ניתן היה להשקיף לעבר בניין העירייה והכיכר הגדולה דומה היה להתמקמות בנקודת תצפית במרכז גדול שרוב ערוצי הארץ מתנקזים אליו. כיכר מלכי ישראל שהיתה הגדולה בעיר משכה רבים. “כיכר השנאות”, הוא קרא לה. כיכר בה הפגינו לעתים קרובות פעם מהשמאל, פעם מהימין. הוא והחברים היו עדים לאיבה העמוקה שמילאה באותם הימים את הכיכר עד שנדמה היה שאפשר לחתוך ממנה נתחים, איש כצרכיו.

מחוץ לרגעים של מרירות נוכח מציאות משתנה במהירות מפחידה עד שכמעט לא היה בטוח שארצו היא ארצו, נשארה רק פינה אחת בעולמו הפרטי כמו שהיתה, כל אבן קבועה שם במקומה. מקום זה היה ביתו בו חלם את חלומותיו וחי פעם אחרי פעם זיכרון מזיכרונותיו. מבחינה אישית דבר לא השתנה בפינתו. מסביב נאחז העולם בשיגעון גדול ורק בביתו נשאר הכל מדוד וקבוע. הוא הזדקן. זאערב הזדקן. ולפתע קרה אותו יום משהו לא צפוי שהביא עליו רוח סערה מרגשת כששמע את הצחוק הסוחף של האשה היפה מ“אפרסמון”.

כשנפרדו וגורביץ לקח איתו את המגאזינים האחרונים, הוא ליווה אותו עד למכונית האפלאוז הלבנה שלו.

“נתראה מחר,” אמר גורביץ ונכנס למכוניתו כשהוא קורץ: “יש לנו סיבה טובה לבוא, הה?”

הוא חייך חיוך דק כמסכים. עוד רגע נשאר לעמוד על המדרכה עד שגורביץ השלים סיבוב לאחור בקצה הרחובון ונדע לעבר הנרייטה סולד. רק אז פנה ונכנס לביתו.

בלילה המשיך לחשוב על גלינה וגם על דאריה. ברגע מסוים, הרבה אחרי חצות, הוא נזכר באחד מסיפוריו של גי דה-מופסאן בו תיעד את תהליך אובדן צלילותו כתוצאה ממחלת העגבת שלקה בה. באותו סיפור מצמרר, תיאר מופסאן כיצד הוא חוזר לביתו ערב אחד ורואה מישהו יושב מאחורי המכתבה שלו וכותב, וכשהוא התקרב לאותו מישהו הוא גילה לחרדתו שההוא זה הוא עצמו. זה היה התיאטרון הפרטי של מופסאן בו התמסמס שכלו ואפילו כבר אחיו לא הצליח להחזיר לו את צלילותו לרגע של חסד, כשלקח אותו לשפת הים לראות בפעם האחרונה את ספינתו האהובה עליו, “בל אמי”. דבר לא השתנה. האיש שעמד לפני המכתבה היה מופסאן. כך גם היה האיש שישב מאחוריה באותו זמן. כמותו. כמו שהרגיש לפעמים בגלישה מהמחשבות לאחור לתוך הזיכרונות עצמם. ישיש מנגד זיכרונותיו. צעיר לנצח בתוכם. שיגעון מוחלט.

הוא שאל את עצמו אם אכן עובר עליו תהליך מופסאני שכזה. גם הוא ראה חזיונות שכאלה בתיאטרון שלו שעשה בו כרצונו – גם קבע את התפאורות, גם את הדמויות והעלילה אותה כיוון לענות על רצונותיו הכמוסים, אילו היה המצב כזה או כזה בהתאם לנסיבות משתנות. הוא גם ביים את הסצינות באווירה פסטורלית מנותקת מהמציאות ולא סתם הזויה. אלף פעם הוא חש מחדש את הרגעים הנפלאים שהיו לו עם גלינה, את עונג ההתחברות איתה, את טעם הנשיקות המשכרות, את העור החלק והצונן שלה כשהוא מתלקח תחת מגעו כבוער באש אמיתית. הוא גם חי מיליון פעם את הפגישה לה חיכה והמציא אותה כאילו באמת היתה. הוא חי כל שנייה של ציפייה לאירוע שכזה, אין-ספור פעמים. משמיעת הצעדים שבחוץ. מפתיחת הדלת. ואחר-כך השלבים השונים של הפגישה הנרגשת, של האמירה והדיבור על כל מה שהחסירו הוא וגלינה במשך שנות חיים שלמים. כמו מופסאן הוא ראה את עצמו כפול; אחד היושב בכורסת העור הישנה שלו בהמתנה והשני שממול, שממלא את תפקידו בחלום.

טירוף. דעתו משתבשת. אולי היה זה סימן נוסף ללב המתעתע בחולשתו שסופו מתקרב. ייתכן שהוא חייב לשלוט ברוחו. להרחיק מעליו את הזיכרונות. לקטוע את המשכו של דמיונו המתפרע. אבל הוא לא יכול לסרס את עצמו מדמיונו. גם לא רצה. השעות ההזויות האלה היו הכי יפות שלו.

 

6    🔗

למחרת, ביום שלישי, בהגיעו ל“אפרסמון” היה נרגש כלקראת פגישה ראשונה בנעוריו. היתה בו סקרנות עזה לחזור ולבחון את הרוסייה המקסימה שעוררה בו שוב תקווה שאולי פגש מישהי שיכולה להחזיר לו מעט מהתחושות המסעירות שהיו קשורות בו ובגלינה; להשיב לו משהו מאותה יצריות מינית חריפה ומרגשת שמאז העלמה לא גילה אצל אשה אחרת, להוציא פה ושם ניצוץ שמצא לעתים במישהי מבין ידידותיו. ניצוץ שהבליח זמן קצר וכבה כלא היה. ואולי קיווה להטמיע עצמו לקראת מותו בריגושיה של אשליה אחרונה. אותם ריגושים שטעמם נשמר עז וצעיר הודות לזיכרונות שהתערבבו למקשה אחת עם החלומות שחלם בנוסח מופסאני בלילות וגם בהקיץ. היו אלה שברי תמונות מאותן שעות התעלסויות להן מסוגלים רק אנשים צעירים ומטורפים מאהבה, שלאחריהן הוא וגלינה נשארו תשושים ומאושרים כפי שלא היו בשעות אחרות. תמונות אלה בצבעים עזים שנחקקו לתמיד חזרו ופקדו אותו כרצונן מבלי שתהיה לו שליטה בהופעתן הפתאומית ובהימוגן. ורק בשנים האחרונות הן דהו במקביל לדעיכת יצריו, אף כי לפעמים התפלא כשגילה שהוא עדיין חש בקיומן כגבר במיטבו. הוא תהה, כמעט מלגלג על עצמו, שבגילו ובמצבו לבו משתטה להאמין שאותה מלצרית מסוגלת להפוך את משאלות-לבו למציאות שתרפד את ימיו האחרונים.

אותו יום שלישי הוא הקדים לבוא וכבר בעשרים דקות לאחת-עשרה ישב לבדו בפינה הקבועה של החברים ובחן בשקט את דאריה מזוויות שונות. מבטו נאחז בקטעים שונים של פניה כשהוא מנסה להשוותם לפניה של גלינה, שלרגעים נהיו מטושטשים ושוב חוזרים ומתבהרים בדייקנות. רגע נאחז בעיניה שמצא בהן הבעה שהזכירה לו את עיניה של גלינה ורגע נאחז באף הקטן והישר שלה כשהשורש שלו מתחבר כמעט ללא שקע קל עם המצח הגבוה, ועל-ידי כך מעניק לה צדודית של יווניה קדומה. גם הגומה החרוצה בין אפה לשפתה העליונה היתה כשלה, קצת עמוקה, כמדגישה את הקו המתערסל של השפה היפה, ומגבירה את התחושה כי לפניה הבעה מוכרת.

אנשים רבים היו בבית-הקפה ורוב השולחנות היו תפוסים, ביניהם שולחן אנשי העסקים הצעירים בחליפות שאתמול ניסו לעגוב עליה. הוא ראה שגם כעת, תוך גלגולי דבר בינם לבין עצמם הם הפנו מבטים ממושכים לעברה, קירבו ראש לראש כמציינים תכונה מתכונותיה הבולטות. מדי דקות אחדות היה אחד מהם מרים את ידו, מזעיק אותה אל שולחנם שתביא לו משהו נוסף. הם נהנו לבחון את איברי גופה החטוב שהודגשו באמצעות הליכתה הגמישה, כשכבשה לעצמה מעבר בזריזות בין השולחנות והכיסאות. צעדיה היו רכים והיא כמעט נראתה כמרחפת. הוא לא הבחין בסימן כלשהו מצדה שהיא מוטרדת מהצקותיהם והיא המשיכה להתייחס אליהם בסבלנות, כמעט משועשעת, יודעת שעניין לה עם ליצנים שאינם מסוגלים לפגוע בה. בשלב מסוים רמזה לסופי העגלגלה תוך צחוק קל לבוא במקומה עד שההטרדות הופסקו. לבסוף הבחינה בו, חייכה לעברו בידידות כמזהה אותו מאתמול והנידה ראש בתנועה קלה כאומרת שהיא מודעת להיותו שם ותכף תיגש אליו.

כשהיא התקרבה לשולחנות השמורים לחברי “החוג” בכדי לקבל את הזמנתו לאותו בוקר ונעמדה לידו בקרבה כזו, הסתחרר ראשו כשנשם את ניחוחה העדין שגם הוא עורר בו נשכחות והציף אותו בערגה מחודשת לאשה שנעלמה מחייו. ריח הבושם שלה היה בניחוח היסמין של גלינה שאהב, עד שקולו הנמוך נצרד כשאמר לה שהוא מעדיף להמתין עוד קצת עם ההזמנה.

“אני מחכה לחברים,” הוא הסביר, “אנחנו תמיד מזמינים ביחד.” פתאום צחק בידידות: “אנחנו לא מהצעירים האלה שמטרטרים אותך סתם ככה.”

“מה זה?” היא היתה סקרנית לברר לעצמה את המלה המשונה.

חיוכו התרחב. “זה כמו להפעיל מכונית בכל כוח המרוץ שלה, אבל מבלי להזיז אותה.” הוא חיפש דרך להסביר: “לוחצים על הגז כשהמכונית נמצאת בניוטרל.”

היא צחקה והוא נהנה לראות את שיניה הצעירות והתואמות. הלובן של השיניים הצחורות שלה היה היפה ביותר שראה. היה לו בוהק נעורים מיוחד.

“מטרררים, ככה אומרים?” שאלה בהדגישה בקולה העמוק את הריש הגרונית.

“מטרטרים,” הוא צחק איתה.

“זה לא עברית בדיוק, נכון?” היא תהתה. “זה סלנג.”

הוא אישר. “סלנג.”

היא חייכה. “צריך זמן בשביל שאני ללמוד את הקאראקטר של הקליינטים. עוד קצת זמן ואז אני בטח יודעת.” העברית הרצוצה שלה העידה על שהות קצרה בארץ וקולה התנגן במבטא רוסי ברור. מלודי-מוסקבאי, כפי שקלט אותו.

“יבוא יום ותדברי חופשי.”

“מטרטרים,” היא חייכה בהנאה כשהגתה בדייקנות את המלה.

“יש לך אוזן טובה,” הוא ציין.

החיוך המהתל עבר משפתיה לעיניה שהיו בעלות גוון בהיר. צבע היסוד של אישוניה היה ירוק עמוק שהתחלף במהירות לירוק-כחול בהיר. עיניה נראו כחלונות גדולים שבעדם אפשר היה לחדור לרגע אל תוכה.

“אני מאוד רוצה לדבר עברית,” היא הודתה, “אבל צריך הרבה זמן בשביל ללמוד ואני עכשיו צריכה לעבוד הרבה מאוד.”

“אני בטוח שתלמדי,” הוא רצה להישמע כמעודד והתכוון להגיד עוד משהו וחשש שמא יסתבך ותחשוב אותו לסתם טרחן זקן. אבל בכל זאת השלים מחשבה: “אפילו שחושבים שעברית שפה קשה מאד.”

“אבל שאני עוד לא טוב בעברית,” היא התנצלה ועיניה הבריקו בשובבות, “אולי אתה טוב ברוסית?” ועוד לפני שהספיק להשיב חזרה ושאלה בשפתה “וי גאוואריטיא פארוסקי?”

הסיטואציה עינגה אותו והוא השיב לה “יא זנאיו רוסקי חארושו.”

גמולו היה בצחוק הסוחף והעשיר שלה שכל-כך ריגש אותו.

“טוב שאפשר לפעמים לדבר רוסית,” היא אמרה.

הוא חשב שהיא מגלגלת שיחה בקלות ושאין לה מעצורים בבואה לקשור קשר ידידותי עם זרים שמעולם לא ראתה אותם עד לאתמול. נדמה היה לו שהיא היתה מאושרת על שנתגלה לה כמי שתוכל לשוחח איתו בלי מאמץ כלשהו. ברוסית קולחת ועשירה העירה שהוא בטח שייך לאותם ציונים שבאו מרוסיה לפני המון שנים. אבל לפני שהספיק להעמיד אותה על טעותה, רמז לה חיים לוי לגשת לשולחן שיושביו המתינו לה. סופי השמנמנה והשופעת אמהיות, המלצרית הרוסייה השנייה באותה משמרת, היתה עסוקה עם יושבי שולחן אחר.

היה בכוונתו לעצור את דאריה לעוד רגע. התכוון לשאול עוד שאלה אחת לפני שיבואו החברים. רצה לדעת גם את שם משפחתה. אבל היא כבר נסוגה לאחור כשהיא מחלקת לו מחמאה על הרוסית העשירה שלו.

“גם הדיקציה שלך מושלמת, כמו של מוסקבאי אמיתי,” היא אמרה.

מבוכתו העמיקה כשחש שפניו מתלהטים בניגוד לאופיו ולדרך בה חונך. בדרך-כלל נודע כמי שאינו מסגיר את רגשותיו ופניו חלקים מהבעה, כמעט כפני כריש-קלפן מקצועי. אביו היה זה שאילף אותו לשמור לעצמו את תגובותיו. זיכרונותיו הראשונים מילדותו היו מעוגנים בהערות הצולפות והחדות של אביו שרצה לעצב אותו שיהיה שונה מסבו מראשון, הפרדסן העשיר פנחס קוצ’ינסקי, אבי אמו שנחשב לדעת אביו לאיש-רעים מרעיש ברגשותיו המתפרצים, אבל הוא העריצו. יוסף-אליהו טרח להסביר לו שבני טולדו הם אנשים שפרטיותם חשובה להם. בגלל זה הם מתנהגים בשונה מבני אדם אחרים. הם שומרים לעצמם את כאביהם וגם את אושרם, ובטח שלא מסמיקים. גם תגובה גופנית כזאת נשלטת וצריך רק להתחנך לשלוט בה.

כמעט גער בעצמו על שנדמה היה לו שנתפס לחולשת-דעת בגללה, ורק קיווה שדמו לא הציף בכתמים כהים את לחייו השקועות. הוא חייך חיוך גולמני, וחזר והתבונן בה כשרשמה הזמנה שקבלה מזוג אורחים שישב ליד שולחן מרוחק. נוח היה לו לבחון אותה מבלי שהיא תהיה מודעת למבטו הסקרני. הרגעים האלה בהם התבונן בה מבלי שיופרע אוששו את התחושה מאתמול שעיניו לא הטעו אותו ודמיונו לא בגד בו. שוב מצא בה דמיון ממשי לגלינה ושוב חלף בו גירוי מאותם גירויי עונג שמזה כבר שכח על קיומם במציאות, עד ששמע את פעמוני הצחוק המדנדנים שלה שכבשו אותו והוא התפלא שזה ייתכן.

הצחוק הרענן שלה ודמותה שכמו מרחפת בחלל בית-הקפה החזירו אליו את גלינה שצחקה בלילה ההוא, על-יד הכניסה של המטה המשותף של ארבע המעצמות בווינה, כשאיבד לרגע את שווי משקלו. גם אז נבוך. גם אז התפעם מממנה כפי שהתרשם ממיוחדותה של המלצרית החדשה שגרמה לרגשותיו הדקים ביותר להתעורר כמו בעבר. כל-כך הופתע שהוא, ישיש מתקרב לסוף המסע הנפתל של חייו, מגלה שיצריו איתו. המחשבה הזאת גרמה לו לחזור וללגלג על עצמו.

“טמבל זקן,” מלמל.

אבל בדיוק כמו אנשי העסקים, הנלהבים הצעירים שהטרידו אותה מתוך רצון כמעט בוטה לזכות בתשומת-לבה, גם הוא התקשה להצניע את התרשמותו העזה ממנה. הוא בחן בעין מנוסה את מבנה הגוף הצעיר והרענן שלה שלמרות עדינותו ביטא איתנות. גבוהה וחטובה היתה ומעוצבת על-פי טעמו. מבטו שגלש בהנאה משדיה שנעו בגמישות כרוטטים עם כל תנועה שלה לעבר מותניה הצרים והגבוהים, ליטף מתוך הערכה את רגליה הארוכות כלא נגמרות.

לבסוף החליט שיופיה שקול לנוי הקלאסי של גלינה וזו היתה פעם ראשונה מאז הימים של האהבה הסוחפת ההיא שהגיע למסקנה שכזאת לגבי מישהי אחרת. כמי שסחר שנים רבות בציור ופיסול וחשב שעינו הטעתה אותו רק לעתים נדירות, הוא האמין שעדיין שמורה איתו יכולתו להעריך מהו יופי חורג משגרה ואמר לעצמו כי פניה בעלי התווים המאוזנים דומים לפני נשים שצוירו בידי מודיליאני, בקווים ברורים ועדינים. הוא חזר ובחן את פניה ממצחה הגבוה ועד לאוזניה המעוצבות כקונכיות שמהן השתפל הקו הרך והעגול של הלסת התחתונה. השקעים הנאחזים ברקותיה ובלחייה הפריחו צללים שקופים במידה מועטה שדי בה להקנות לו תחושה שראשה נחצב מתוך אבן לבנה. גם עורה היה שלם ללא פגם, צח כמאיר מתוך עצמו. הוא ציין בהערכה כי היא דוגמה טובה למה ששמע פעם מפיו של מואיז קיסלינג בפריס, באמצע שנות השלושים, כשהם ישבו בקפה “דום” במונפארנס ומנגד עברה אשה יפה ותמירה. קיסלינג אמר לו שהאשה הזאת קיבלה מתנה מאלוהים. וכששאל אותו למה הוא מתכוון, הסביר הצייר שיש לה צללים מושלמים ואז התעכב על חשיבות הצללים העדינים בפני הנשים שאת קלסתריהן אהב לצייר.

“הצללים הם שעושים את הפנים למה שהם,” אמר לו קיסלינג באותו לילה קיצי כשמצב-רוחו מרומם. היתה לו סיבה טובה להרגשה כזאת מפני שהם חגגו את העובדה שהוא קנה אצלו ציור שמן קטן של אשה צעירה על רקע אחד מנופיו החלומיים. “תראה, ידידי עברי, הצללים מבטאים את היופי הטמון בתוך הקמור והקעור שבפנים. כשהצללים האלה הופכים לחלק מקרינת העור, נולדים הפנים המאירים, המלוטשים, הכי יפים שאתה יכול לחשוב עליהם. בלי הצללים האלה, הפנים נשארים שטוחים ואטומים. חסרי הבעה.”

כך צייר קיסלינג את הנשים הקסומות שלו, בעזרת הצללים הרכים. לא סתם הוא הבחין כבר אז בקיומו של האור הנדיר שחתום בפני הנשים המצוירות, פורטרטים נפלאים ששימשו עדות מרשימה לאיכותו ומקוריותו של האמן חד העין. לקיסלינגיות האלה שנולדו ממכחוליו המכושפים של האמן השתייכו פניה של גלינה וגם של הרוסייה הצעירה.

הוא דחה רגע את התמקדותו בה, כשהחברים התחילו להגיע. ראשון שבא היה צבי גורביץ שהתעכב לשיחה קצרה אצל חיים לוי שעמד מאחורי הדלפק וגם החליף מלים עם דאריה שהעמיסה מהדלפק הזמנה נוספת של אחד מאותם אנשי עסקים צעירים לוטשי-עין. כעבור רגע כשהתיישב גורביץ בפינתם והוא מחייך מעונג, הופיעו עוד חברים אחדים ורק אז היא חזרה שנית לשולחנם. כשנעמדה בצדו לרשום את הזמנתו, נהג בה בדיוק באותה מידת אדיבות שגילה כלפי כל מלצרית אחרת, אבל היה משוכנע שהיא חוזרת ומסתכלת בכיוונו.

“רק קפה,” הוא מלמל.

“בלי קרואסון?” היא שאלה כיודעת את הרגלו ועיניה צחקו, “מר לוי אומר שאתה כל בוקר גם קפה גם קרואסון.”

“לא הבוקר,” הפטיר בנימה יבשה מחשש להיתפס שוב למבוכה למרות שרצה קרואסון. אבל מאחר שאמר “רק קפה” לא שינה את הזמנתו.

“אז קפה הפוך,” היא סיכמה בנעימה מתנגנת, “קרואסון אולי אחר-כך?”

הוא החזיר לה חיוך מצומצם. “אולי,” הוא הסכים.

היא רשמה משהו על פיסת נייר ושוב קבעה בו מבט בוחן והוא הוקסם על-ידי עיניה הגדולות המעוצבות בתבנית שקדית. הפעם גילה שהן יותר אפורות מירוקות כפי שחשב וזה הפתיע אותו. הוא התקשה להחליט מהו צבען היסודי מפני שמצא בתוכן אפלולית שמשנה אותן בהשפעת עוצמת האור שמסביב לה. הוא סילק את מבטו החקרני ממנה כשצבי גורביץ התחיל להציג את החברים. אותו בוקר הם היו תשעה. גורביץ פתח בחולי ברכה וסיים בו בנימת הערכה מיוחדת.

“מייג’ור טולדו נחשב לנשיא שלנו,” קבע גורביץ בחיוך רחב.

“מייג’ור טולדו?” היא שאלה וחיוכה התרחב בידידות גלויה כשהוא חזר והביט בה. לרגע עפעפה בעיניה כמתנערת מאיזושהי מחשבה רחוקה ושוב חייכה ברכות. “אני לחשוב עוד קודם שהיית איש צבא. רואים זה עליך. יש משהו כזה בהליכה שלך. גם בישיבה.”

“כן,” הוא מלמל, “הייתי.”

דאריה התמידה בחיוכה הידידותי. “גם אבא שלי היה,” אמרה.

כשהיא התרחקה מהם לאחר שרשמה את הזמנותיהם תוך הפגנת סבלנות ראויה, פלט גורביץ אנחה קצרה. “אילו,” אמר והשתתק מפני שמסביב עלו צחקוקים וגם נשמעה עוד אנחה אחת או שתיים.

הם החליפו רעיונות שונים ביחס אליה שהיו מנסים לממש אילו, כהערתו של גורביץ, היו צעירים בעלי-יכולת שהיא כמעיין מתגבר. אחר-כך גלגלו בסיבות שגרמו לה למלצר. תהו לדעת למה בכלל אחת כמותה זקוקה לעבודה אצל חיים. ברור היה להם מהעבר שכאלה יפות לא נשארות לזמן רב. וזאת עוד היתה לדעתם יותר יפה מהיפות ההן.

“זה בטח ג’וב זמני בשבילה. מוכרח להיות לה מקצוע אחר,” פסק חולי ברכה. “מה דעתך, מייג’ור?”

הוא התחמק מחיטוט פולשני שכזה כשהרכין את ראשו להתעסק בסיגריה שמשך מהקופסה ובנוסח הטקסי הרגיל שלו הכניס אותה לפי הפומית, והתכונן להפעיל את מציתו. אבל ידו כמו קפאה במחצית המרחק שבין השולחן לפיו כשניסה לצוד תשובה. כעבור שהות קצרה הפטיר בשקט ובבטחון: “היא רקדנית בלט.”

“איך הגעת לזה?” תהה ברכה.

“על-פי ההליכה שלה,” הסביר כשהוא בוחן את דאריה בעת שגהרה מעל אחד השולחנות שהתפנה, צוברת בזריזות את הכוסות והצלחות הריקות על גבי המגש שעל כפה השמאלית הפרושה. גם דאריה חזרה והתבוננה בו מתוך סקרנות ושוב התפשטה בו חמימות נעימה עד ששמע את אחד החברים, גברי מרקוס, בעל רשת חנויות “נעלי מרקוס”, לוחש ש“גם בגיל זה המייג’ור עוד מסוגל לעניין נשים צעירות.”

הוא העיף במרקוס מבט קשה וחרג מדרכו כשפלט, “הבלים.” מרקוס הופתע ומלמל משהו על כך שלא התכוון חלילה לפגוע במישהו.

“פגעת במישהי,” הוא תיקן אותו בחדות ושקע בשתיקה כמכונס בעצמו, מתעלם מתחושת אי-נוחות שגרם לאותו חבר ומתפלא מקנאותו לה, רגש עז שלא חש בכמותו אפילו בנעוריו ובצעירותו. כעבור דקות אחדות כשכבש את כעסו הוא קם, התנצל בפני מרקוס על שהגיב שלא כדרכו. כנראה מפני שחש ברע, כך הוסיף, חבש את מגבעתו רחבת השוליים, הכניס לכיסו את חפיסת הסיגריות שלו ואת מצית ה“דנהיל” היקר, אחז במקלו השחור ופרש מהחבורה.

 

7    🔗

כשיצא מ“אפרסמון” הצטער על שהקדים לכתו מפני שהוא זה שהפסיד התבוננות נוספת בדאריה, אבל כבר חשב על היום שלמחרת ורק קיווה כי האפיזודה הזאת תישכח וכי מרקוס שנגער יעבור לסדר היום. כשהחל ללכת בכיוון צדו הדרומי של רחוב אבן-גבירול הרגיש פתאום באמת ברע. הוא נשטף בזיעה ולרגע או שניים לבו שוב איבד את פעימתו הסדירה.

בהתקרבו לפינת רחוב הזמורה והנרייטה סולד לאחר הליכה שהתמשכה בגלל הפסקות שעשה בהליכתו לאסוף נשימה, הוא שמח לפגוש את חוה זהבי. עמד ובחן בחיבה את חוה שחיוכה תמיד מאיר את פניה העגולים והקטנים ומטשטש את קמטיה כמגהץ אותם. למרות זאת לא יכול היה להתעלם מסימני הזמן שפגעו גם בה. כבת שבעים וארבע היתה. מצעירה צנומה ותוססת שהכיר באחד מביקוריו הנדירים בארץ בשנות המלחמה כחברתו האהובה של מיקי, בוגרת סמינר לוינסקי שהתגייסה גם היא לצבא הבריטי, היא הפכה להיות אשה שעיניה הצטמצמו וכבר ביטאו עייפות, אף כי פניה נשארו חייכניים וטובים כתמיד. גם גופה השתנה, איבד מדקיקותו ונעשה כבד ומרובע ומשום כך התבונן בה בתמיהה כמי שגילה רק עכשיו שהיא היתה לזקנה גוצנית.

“מה שלומך עברי,” היא שאלה כמוטרדת ממשהו. לא סתם נימוס היה כאן אלא כוונה. מתמיד ראתה בו בן משפחה ודאגה למחסורו בחייו של מיקי שלה ועוד יותר מאז מותו.

“לא השתנה מאתמול,” השיב וניגב בממחטה את פניו מהזיעה, “למה את שואלת?”

“הפנים שלך קצת אדומים,” היא העירה בדאגה, “כדאי שתמדוד את החום ואם תצטרך משהו אז תגיד. שחית גם הבוקר?”

“גם הבוקר.”

“אני לא בטוחה שהשחיות האלה תמיד עוזרות לבריאות.”

הערתה הביקורתית נתקבלה אצלו ברוח טובה. “זה בסדר, חוה,” הרגיע אותה.

היא לא הניחה לו. “אני יוצאת לסופר אחרי-הצהריים. אז אם תצטרך משהו…”

“כמו תמיד, אם יהיה צורך.”

כשפנה ללכת נעצר מששמע אותה קוראת בשמו שנית. הוא נפנה אליה והיא אמרה לו שאתמול שכחה לשאול אותו אם האשה ההיא מצאה אותו.

הוא הופתע והניד ראשו בשלילה. “לא. מי זאת היתה?”

“איזו בחורה צעירה.”

הוא צחק. “כבר מזמן לא חיפשה אותי מישהי צעירה. מה היא רצתה?”

“שאלה אם זה רחוב הזמורה ופה גר מייג’ור טולדו.” היא חייכה וקמטים זעירים הקיפו את עיניה כרשתות קטנות.

“מתי זה היה?”

“נדמה לי לפני איזה יומיים, אולי שלושה…”

סקרנותו נדלקה. “איך היא נראתה?”

חוה משכה בכתפיה. “אני לא יודעת. מרים דיברה איתה.” מרים היתה העוזרת הוותיקה של הזהבים שמזה עשרים שנה היתה באה גם פעם בשבוע לשעות אחדות לנקות את ביתו. “היא אמרה שהיתה חתיכה כזאת. מאד מיוחדת…”

“מיוחדת?”

חוה הנהנה. “אצל מרים זה אחת שלא רואים כמותה בכל יום. יפה כנראה. יכול להיות שזאת בת של אחת הידידות שלך מחו”ל, אתה יודע." היא הציעה פתרון הגיוני.

“יכול להיות.” הוא חזר וניגב את פניו. הזיעה הקרה המשיכה להציק לו. “אם מישהי מחפשת אותי, אז היא בטח תמצא אותי.”

“אם זה באמת חשוב לה,” לגלגה חוה.

“אחרת לא היתה מחפשת,” הוא הוא הבטיח לה ושניהם צחקו.

משנכנס לבית וליטף כהרגלו את ראשו של זאערב ששכב על השטיחון שבכניסה, וממנו פנה לאמבטיה לשטוף מפניו את הזיעה המרגיזה ופעמים אחדות התנשם עמוקות בניסיון לייצב את פעימת הלב הפרועה. אלא שבמקום לנוח שעה קלה לגם לגימת ויסקי הגונה והחליט להעסיק את עצמו מיד במשהו בכדי להימלט ממחשבה מטרידה על המועקה המשונה בחזה. עמד ונכנס למטבח הקטן ושקד להכין לעצמו סלט ירקות מזרחי החביב עליו במיוחד וגם הכין תרביך לחלקו בינו לבין זאערב הזקן. כשבחש את התרביך הרהר על מה שאמרה חוה בקשר לאשה הצעירה ופתאום היתה לו הרגשה שהאסימון נפל ואולי מדובר בדאריה. הוא נזכר שלא סתם היא עוררה בו הרגשה שאולי הם כבר נפגשו בעבר. באחד הערבים, לפני ימים אחדים, הוא נתקל בצעירה נאה במיוחד כשחזר מקניות בסופר בארלוזורוב, שם נהג לקנות את המשקאות החריפים והסיגריות המשובחות שלו. היא הופיעה מנגד ככנף רוח מתפרצת ובאה מכוון הנרייטה סולד ומיד שבתה את מבטו בתנועות גופה המרהיב. אלא שלפני שהספיק לעכל את הנוי הנשי הזה היא כבר נעלמה במהירות מעבר לעיקול רחוב ארלוזורוב. הוא תמה אם לא היתה זו היא אותה צעירה שחיפשה אותו ועכשיו משחשב עליה נדמה היה לו שמצא דמיון ניכר בינה לבין דאריה. אבל מיד דחה את המחשבה המשונה הזאת מפני שדאריה לא ידעה את שמו עד היום. בכל זאת כשחזר להרהר במקריות הזאת גער בעצמו שהנה שוב דמיונו מתפרע ומחבר לו חיבורים להשביע את רצונותיו הכמוסים.

בכל זאת לא הצליח לעקור אותה ממחשבותיו. בכל שפנה ראה אותה מול עיניו. אולי בגלל זה נדמה היה לו שקצב לבו סוער. אולי המחשבות הממוקדות בה גרמו לו להתרגש עד שבבוא הערב, כשהצינה הסתווית התחזקה, הוא הותקף בגלי חום וקור שעברו בו חליפות. כשהניח כף ידו על מצחו חש מיד שהוא קודח ומד החום הראה שחומו עלה לשלושים ושמונה ושלוש, חום גבוה מאד מבחינתו.

ההצטננות שגררה אתה גם גלי כאבים בפרקים, אילצה אותו להכין לעצמו מרק עוף ובנוסף הרבה ללגום בלילה תה עם קצת קוניאק. בשעה מאוחרת טלפן לחוה ודיווח על החום והיא אמרה שלא ידאג, מפני שאתמול לא השיגה מצרכים מסוימים ובדעתה לגשת מחר שוב לסופר.

“הכל יהיה בסדר,” היא הבטיחה, “ואם החום לא יירד אז תוותר על השחיה כמה ימים. שום אסון לא יקרה.”

בבוקר המשיך לקדוח והוא נאלץ לוותר על שחיית הבוקר ולהישאר בביתו. אותו יום העסיק עצמו זמן-מה באותה רשימה, “עמלקיות, שבטיות ורבנות חשוכה”. ממוקד היה ב“פרשת גלגל”, בה לדעתו נזרע שורש רע. בפרשה שתחילתה ברפידים ראה הקבלה בין אז להיום. עמלקים של אז, שהפכו בהיסטוריה היהודית סמל לכל שונאי ישראל שיש להשמידם עד אחרון שבהם הם הם הפלשתינאים של היום. הישראלים נשארו חצויים כשהיו בין גישת שאול האנושי והרחום, לבין שמואל, החושש לא מעצם המרת הצו האלוהי, אלא שמעמדו כמתווך בין אל קדמון ואכזר למאמיניו יתערער ובמו ידיו הוא משסף את אגג העמלקי. שמואל מעביר ברצח הזה מסר ברור שאין למרוד בהוראת המתווך, תהיה אכזרית כשתהיה. המתווך מתקיים ממאמיניו ואלה יישארו כאלה כל עוד לא יסטו מהמסגרת הנוקשה העושה אותם לכאלה.

בקונפליקט מוסרי זה הצומח במלוא אכזריותו משורש ההיסטוריה ההתנחלותית הוא נאחז לפענוח התופעה “השמואלית” שאפיינה לדעתו חלק מהמתנחלים מאז תחילת שנות השבעים, והגדיר אותה בלשון היום הזה כ“לווינגריזם” מצמרר. המייצגים הקצינו עמדות עוד יותר בעידודם של רבנים חשוכים, השמואלים, כפי שכינה אותם במאמר. במלים ברורות ביטא עמדה כי אלוהים שמצווה על הרג יצוריו שאינם נמנים על עדת “הנבחרים” כהוראה שאין לסטות ממנה, הוא המצאה מרושעת של שמואלים כאלה שתפיסת עולמם מעוגנת בהישרדות בנוסח שהיה מקובל בעולם העתיק, והם עושים שימוש ציני ונורא ב“הבא להורגך”. לבסוף השלים כתבתו בהערה שתפיסה עמלקית כזאת נמצאה גם באידיאולוגיות מגונות של עמים שונים והתוצאות המחרידות ידועות.

איש מיוסר היה. אבל רצה שצעקתו תישמע לפני שהוא עצמו יסתלק מהעולם. אולי בגלל זה נאחז בימים האחרונים בדמותה המפתה של היפה הזרה, לעורר בו מחדש את כמיהתו לשעות היפות ביותר שהיו לו, דווקא בעמק הבכא של אירופה. לשכוח בעזרת הזיכרונות של העבר את ההווה המר.

כשהתעייף מכתיבתו יצא ועשה שעות אחדות במחסן הקטן שבירכתי החצר, היכן שאהב לשבת במשך שעות ליד שולחן עבודה ולחרות ולרקוע בנחושת בעזרת פטישים זעירים, מפסלות, סכינים ונוקרים עשויים מפלדה מיוחדת, את בעלי הכנף הדמיוניים שלו. הוא הפך את הציפורים פרושות הכנפיים גם לעיטורים שונים שעיצב בכלי נחושת עתיקים שרכש מדי פעם בשוק הפשפשים ביפו. את הציפור הראשונה חרת במקרה בפריס בשלושים ושבע. יום אחד ביקר חבר, חרת-אמן נודע, ז’אן פול ארטי, ושם על-פי עצתו ניסה לעצב צורה מסוימת. הוא נוכח לדעת שהוא יכול לחרות דמויות שונות. אבל תמיד חזר ועיצב ציפורים. לעתים היתה זו ציפור מיתולוגית, לעתים ציפור אקזוטית, ולפעמים סתם ציפורים קטנות, כמו הדרור המצוי. ציפורים שמשיגות מחוזות אחרים בעונות השונות של השנה.

מאז שקנה לעצמו הרגל זה נודע כבעל מתנות מיוחדות לחבריו. כשהיה מוזמן לארוחת ערב, היה מביא כמובן בקבוק יין יקר, אבל בצדו לוח נחושת קטן ובו חרותה אחת מציפוריו המסתוריות, או כלי נחושת עתיק שרכש בשוק הפשפשים ביפו ועיטר אותו בציפורים. לפעמים כשהיה מישהו שואל אותו מדוע הוא רוקע וחורת בעיקר ציפורים, נהג לענות תוך משיכת כתף: “זה מה שיוצא לי.”

בכל יום, להוציא ימים בהם הקדיש זמן רב לכתיבתו כיליד הארץ, בין שובו מהרחצה בים לבין צאתו לפגישה עם החברים, נהג להיכנס לצריפון ולשקוד על הרחבת אוסף ציפורי הנחושת שלו שהלך וגדל. בחורף עבד גם בערבים, אולי מפני שהיום היה קצר ובקור עדיף להישאר בסביבה המוגנת. את רעיונותיו לציפורים שאב מהגילויים הארכיאולוגיים של התרבות האשורית. הוא מצא לעצמו כמה נקודות אחיזה בבעלי הכנף שנתגלו בחפירות נינווה ופיתח לעצמו ציפורים מיתולוגיות, מאלה שהופיעו לעתים בחלומותיו, כשמצא עצמי חי מוקף בנופים רחוקים.

אותו יום חרת בעקשנות נץ הדומה בקוויו הפשוטים לאותו אחד שעיצב דנציגר על כתפו של נמרוד. עד שעות אחר-הצהריים שהה בצריפון וכשחזר לבית טיפל בזאערב החולה ועזר לו לאכול מהתרביך העשיר שהכין לו. רק אז התיישב בכורסת העור הישנה שלו ועיין ברבעוני אמנות ובספריהם של משוררים שאהב ושהיו מונחים על רצפת חדר השינה שלו בערימות גבוהות, מצופפים על-יד ארונות הספרים החנוקים עד לקו התקרה. ברגע מסוים חזר ונתקל באחד משיריו של יאיר הורביץ, “בלדה למי שבין השורות,” ובעיקר נאחז בשתים מהן: “לימים רבים הכרתי עלמה יפה / ויפה היתה למי שבעיניו יפה…”

שוב חזר וקרא את השיר מתחילתו ועד סופו ואהב מחדש את העלמה ההיא. בדמיונו ראה לפניו את דאריה שהחזירה אליו את טעמם המיוחד של הימים הרחוקים ההם שהיו שייכים לו ולגלינה והוא שאל את עצמו מדוע הוא חושב על שתיהן בבת-אחת. “זה בטח בגלל הדמיון ביניהן,” אמר לעצמו, “כאילו מדובר באשה אחת המתקיימת בשתי תקופות, אז ועכשיו.”

טעון געגועים להתפוצץ הוא נכנס לחדר השינה שלו ועמד רגע ארוך מול תצלומיה של אהובתו וחזר לתהות מה עלה בגורלה. תוך שהוא בוחן את פניה של גלינה כמנסה לפענח לעצמו את סוד החן הנדיר שגילה בה, שבו אליו הימים ההם של אירופה ההרוסה והעשנה והוא הלך לאיבוד בסמטאות הזיכרון כשחזר והתיישב בכורסתו.

 

8    🔗

בחורף ארבעים וחמש נחשפו בבת-אחת הסדקים והבקיעים של הצבא הגרמני שהתפרק ונסוג בבהלה בכל החזיתות ובאביב בא שלב ההתמוטטות הסופית של הרייך השלישי. הארמייה העשרים ואחת של פילדמרשל מונטגומרי, שהוא נמנה עם המטה שלה כקצין מודיעין על-פי דרישתו של מונטי עצמו שהכיר אותו ממבצעיו במדבר האפריקני, התקרבה לברלין במהירות להשלים את טבעת הכיתור. כבר זמן רב לפני-כן נחשפה הטרגדיה האכזרית שריסקה את אירופה. אבל כאשר שוחררו עצירי מחנות המוות נתגלו לו ממדי זוועת השואה במלוא משמעותה המחרידה. הוא האמין אז שבעולם שנתגלה כזירתו של השטן, עלה בעשן גם הרעיון האלוהי. רק שוטים עוד יכלו לחפש מפלט בחיק אלוהים שלא היה. ההלם שפגע בו בעת שנכנס למחנות המוות בראש אחת מיחידות החוד של הארמייה היה כה גדול, עד שלא נמצאה לו דרך לנסות להבין את שורשי הטירוף.

באותם ימים נתוודע אל עצמו מחדש מפני שנהיה לאיש שונה מהצעיר שנאלץ לצאת את פלשתינה-א"י לפני שתים-עשרה שנים, בשלושים ושלוש, בגלל שנחשד בקשירת קשר נגד השלטון הבריטי כשניסה ליצור הידברות בין יהודים לערבים במגמה למנוע שפיכות דמים מיותרת. אז כבר יצא לו שם של הולל צעיר ותוסס, בעל “חווילת טולדו” הלבנה בפרדס הגדול שבשרון. הוא נודע כגבר סוער ואיש חברה שנערות יפהפיות נתלו עליו כשהיה עובר ברחוב אלנבי כשהוא נוהג בכרכרתו האדומה הרתומה לשני אבירים שחורים בדרכו לפרדסים במזרח, משם עבר צפונה לעבר הטירה הגדולה והמרשימה. הוא ידע כי התכונות האלה של פרחח-בליין שיוחסו לו אז נמחקו מזמן. אבל הוא גם ידע כי אחדים מבין אלה שהכירוהו בסערתו מימים שלפני המלחמה ונתקלו בו לאחר המלחמה דווקא פירשו לצערו את התנהגותו השלווה והמרוסנת כהתנכרות הנובעת מיוהרה והתנשאות.

הוא עצמו סבר כי עבר שינוי יסודי כתוצאה מהתבגרותו שקפצה עליו בשנים שעשה באירופה ועמד שם על יכולתו המופלאה של האדם לנסוק לשיאי יוצר ויצירה ולהוכיח שבו עצמו גלום גרעין אלוהי ממשי. כעבור שנים אחדות, כשהסתובב המום במחנות המוות תהה על אותה כפילות שביישות האלוהית כפי שהיא נתפסת בדעת האדם. פלג אחד שלה, החיובי, הוא אלוהים המוסרי והפלג השני הוא שטן שחשף עצמו ונגלה לאדם בטירופו, בתהומותיו. בכפילות טרגית זאת הוא מבטא את המאבק המאפיין את יצר לב האדם מנעוריו. תוך ויכוח פנימי נטה למסקנה שבדיוק כמו שבאדם מתקיים מאבק תמידי בין היצר הטוב ליצר הרע כך מתקיים מאבק בין שני פלגי האלוהים. פעם מתגבר פלג זה ופעם זה על-פי מידותיו של האדם באותו זמן. כעבור זמן חזר למחשבה ישנה שלו שפני אלוהים כפני הדור ולא להפך. פעם אפילו אזר אומץ וכתב את דברי הכפירה האלה להוריו באחד ממכתביו. כעבור שנים, כשחזר ועיין באותו מכתב שנמצא בין כל המכתבים שאמו שמרה עבורו, מצא את סיכומו במלים אלה: “לדעתי לא האדם נברא בצלם אלוהים, אלא להפך, אלוהים נוצר בידי אדם, מסיבותיו. מחשבה זאת דוחפת אותי להמשיך ולנסות להבין את סוד הבריאה הזאת.”

אם בתחילה הצטער על הרחקתו מהארץ בקיץ שלושים ושלוש, בגלל פרשנות מוטעית שנתנו הבריטים לעניין ההוא שהוא היה מעורב בו, הרי ככל שעבר זמן והוא הסתגל לעובדה שלפחות שנים אחדות לא יוכל לחזור אליה, חוץ מביקורים משפחתיים חטופים, מצא שצערו נמוג כשגילה את אוצרות התרבות באירופה. ככל שעבר זמן והוא למד להכיר את קסמי אירופה, מצא ביבשת הזאת מקומות נוספים בהם חש כמו בביתו, כשתפיסתו את העולם נעשית שונה, רחבה וחובקת אותו.

הוא נהיה אזרח העולם. עולם על סף שבר נורא בשפיותו.

עד לבוא הטירוף כבר נחשבו בעיניו מקומות רבים במזרח התיכון ובאירופה לבית שאהב מפני שהמשפחה הרבתה בנסיעות ובטיולים. זיכרונותיו הראשונים היו מעוגנים במסעות בתנאי פאר במכוניות חדישות, ברכבות ובאוניות לביירות, אלכסנדריה, אתונה, איסטנבול, ציריך, לוזאן, לונדון, פריס, וינה, בודפשט, ברלין, רומא וערים אחרות. אביו יוסף-אליהו ואמו רחל לבית קוצ’ינסקי, נהגו לקחת איתם אותו ואת אחיותיו נעמי, עדינה וריקה פעמים אחדות בשנה לטיולים לביירות ולאלכסנדריה ופעם בשנה לאירופה, בעונת חגי השנה החדשה.

בעיקר אהב את הנסיעה בחזרה מפריס ברכבת היוקרתית “אוריינט אקספרס”. סבו, דויד-אהרון טולדו היה אז בפריס ביוני שמונים ושלוש כשהרכבת יצאה לנסיעת הבכורה שלה מתחנת “גאר דה ל’אסט” לעבר איסטנבול שעד אז נודעה כקונסטנטינופול. באותה נסיעה מפורסמת עדיין לא הונחו פסי הרכבת עד לעיר והיה צורך לבצע עקיפה באמצעות כלי תחבורה אחרים דרך הגבול הבולגרי בכדי להגיע אליה. סבו הפליג בתיאורי המסע ההיסטורי הזה פעם אחרי פעם וכך יצא לו לאהוב את המסע הדמיוני והצבעוני הזה עוד לפני שראה הוא עצמו את הרכבת המדהימה. הוא ידע שעד יומו האחרון לא ישכח את הרכבת המבריקה שחיכתה להם בתחנה הענקית. הוריו שכרו שלושה תאים באחד משני קרונות השינה המהודרים לא פחות ממלון פאר של חמשה כוכבים. ההורים היו בתא אחד. שתי אחיותיו הגדולות היו בתא השני ואילו אחותו הצעירה שהיתה מאוד קרובה אליו, ריקה היפה והליצנית, חילקה איתו את התא השלישי.

כבר כשעלה לרכבת היה נדמה לו שהכיר אותה כמי שנסע בה לא פעם, הודות לסיפוריו של הסב דויד-אהרון. הוא מצא שסבו הפליא לדייק בתארו את הרכבת היוקרתית עד לפרטים הזעירים ביותר. כשנכנס לקרון האוכל הוא מצא את השולחן שהסבא ובאבה שלו הסבו אליו, ושמח לגלות שאביו סיכם מראש עם מנהל המסעדה כי השולחן הזה יהיה שולחנם לאורך המסע של הרכבת שנעה במהירות של שמונים קמ"ש, שנחשבה אז לעצומה וגרמה שקרונות מסוימים ברכבת ייטלטלו כמו אונייה בין גלים רוגשים. אך בקרונות המפוארים שלהם אי-אפשר היה להרגיש את הטלטולים, הודות למתלי הקפיצים המיוחדים שהותקנו בבסיסם לרכך את חיכוך הגלגלים בפסים הממורטים.

“בלה אירופה,” היה יוסף-אליהו נוהג להיאנח באוזניו כאביו לפניו כשהוא משקיף לעבר הנוף המרהיב. אכן, אירופה היתה יפה להפליא. הוא כל-כך אהב אותה.

המראות שהרכבת חלפה על פניהם ניצודו בעיניו ותורגמו אצלו מיד לתמונות עשירות בצבע ובצורה, אותן קבע לתמיד בזיכרונו שנחשב לאחד ממעלותיו. אירופה נחשפה לפניו בזיכרונות האלה מהרכבת, ששיאם נקבע בעשרים ושבעה במאי בשנת שישים ושתיים, כשהרכבת יצאה למסע האחרון שלה לציין סיום תקופה שנמשכה שבעים ותשע שנים. לנסיעה האחרונה הזאת הוזמנו בית יתר המכובדים גם נבחרים מבין צאצאי הנוסעים של המחלקה הראשונה במסע הבכורה ההיסטורי שלה. הוא, עברי טולדו, היה ביניהם, מייצג במסע שלושה דורות לבית טולדו שהשתמשו בשירותים של “אוריינט אקספרס” – הרכבת שעשתה היסטוריה.

ההשתתפות הזאת במסע האחרון של “אוריינט אקספרס” באביב לפני שלושים ושלוש שנים נחשבה בעיניו מסע פרידה מנופי שנותיו היפות ביותר באירופה וגם הכואבות ביותר. הפרק הארוך ההוא התחיל מבחינתו כשנסע לשם לבדו, לאחר שבוטלה העמדתו לדין הודות לידידות שהתקיימה בין יוסף-אליהו והנציב העליון שחילץ אותו מהסתבכותו הפוליטית. הוא נסע אז לראשונה כגבר צעיר כמעט בן עשרים ושתים, אחראי לגורלו. הפרשה הזאת של הרחקתו מהארץ היתה מבחינתו נקודת התפנית החשובה בחייו. מכאן והלאה למד לבחון את עצמו, חודר לקפלי נפשו. מאותו רגע התחיל מתעצב כאדם שגורלו העניק לו מתחילתו שפע ועושר בלי נקיפת אצבע ורק תבנית נפשו נשארה להיות מעוצבת בידיו לפי תפיסתו את הטוב ואת הרע.

 

9    🔗

כעת, כשהשמש נטתה לערוב בהיותו יושב בכורסתו מול גינתו הקטנה, נעטף בזיכרונות ספוגים בצבעים עזים מצהוב של שמש, מתכלת שמיים גבוהים וירוקים וכחולים, מהים המוצף בבהרות זהב וכסף השאולות מרמת אבן החול של חוף תל-אביב הקטנה. הוא היה כילד המקשיב בנשימה עצורה לסיפור אגדה קסומה שמעולם לא ישכח.

לפעמים, כשסחפו אותו זיכרונותיו למחוזות העבר, נהג להוציא מהמגירה השמאלית של המכתבה היפה של אמו את הצרור הגדול של מכתביו להוריו שאמו שמרה אותם כמכתבים מאהוב רחוק. היא צררה אותם בצרורות קטנים לפי השנים ואלה היו כמניין שנותיו באירופה, מפני שהקפיד לכתוב להורים גם בשנות המלחמה, כמעט פעם בשבוע. כארבעים מכתבים היו בכל חבילה שנתית כזאת, מאות מכתבים משתים-עשרה שנות היעדרותו. בצדם היו מונחות הגלויות “של גלינה” וכמה עשרות המכתבים שכתב לה ולא היתה לו כתובת לשלוח אותם. אבל הוא כתב אותם מתוך צורך עמוק לשתף אותה בעובר עליו ושמר עליהם מתוך אותו צורך, שיחזור לעיין בהם בכל עת שירצה.

פעם ביקשה אותו אמו שלא ישמיד את מכתביו שצררה לאחר מותה.

“שמרתי לך את המכתבים בכדי שיהיה לך גשר למה שהיית בזמן ההוא,” היא הסבירה לו, “כשתרצה לחזור לאחור. להרבה אנשים אין מזל שיהיה על-ידם מישהו שיגיד להם את מה שאני אומרת לך. אדם צריך שיהיה לו גשר לעברו.”

לימים היה אסיר-תודה לה על היותה אשה נבונה שהצטיינה תמיד בראייה צלולה לנבכי העתיד. כשהרהר בה ראה גם את אביה, סבו הענק והאהוב, פנחס קוצ’ינסקי בעל קול הבס המרעיד את סביבתו שבגללו קראו לו פועליו הערבים “מוריד הרעם”. מבני הביל"ויים היה. שורשיו היו באדמת הארץ וראשו היה בשמיה. בילדותו היה משוכנע שסבו הוא זה שמחזיק על כתפיו את השמיים שלא יפלו. לימים למד כי ייתכן ושמו היה אולימפוס.

הוא קם וניגש לחדר השינה, פתח את מגירת המכתבה העתיקה ושלף מתוכה בזהירות את צרורות מכתביו, פיזר אותם על גבי מיטתו, לקח אחד מהם והניח אותו על כפו כאומד את משקלו.

“נייר בודד חסר משקל,” אמר והצטחק כמשתף במחשבותיו דמויות מעולם החזיונות שלו, איתן הוא נמצא לעתים קרובות בתיאטרונו הפרטי, “אבל הבודדים האלה ביחד יש להם משקל מסויים.” הוא העיף מבט בזאערב. “מה אתה חושב על זה?”

בשנים האחרונות הרבה לדבר אל זאערב הסומא שבתקופה האחרונה כמעט שלא שינה מקום רביצתו על השטיחון הפרסי. שטיח זה היה בעבר מונח ליד מתלה המעילים בכניסה לביתם המפואר של הטולדואים בשדרות רוטשילד וזאערב ראה בו מכבר נחלה פרטית לשימושו. שם היה שרוע כקשוב לעולם שמעבר למפתן הבית. היה זה הבידור האחרון של הכלב האפור הגדול שהולך ונחלש. המשפטים הבודדים שהחליף בעבר עם זאערב שנהג להגיב עליהם בנהימות ובגרגורים שהוא פירש אותם לעצמו כתשובות המעידות על תבונתו של הכלב, הפכו בחודשים האחרונים למונולוגים. זאערב התקשה יותר ויותר בנהימותיו ובגרגוריו. אבל הרגל הוא הרגל ודומה היה לו כי באוזניו הגדולות של זאערב נוח לו לגלגל מחשבות שלא היה מסוגל להשיחן באוזני איש, להוציא את שכתב ופרסם בשמו של יליד הארץ.

“אז מה דעתך, זאערב, רחל צדקה?” הוא התבונן בו וקלט את ניע אוזני הארוכות וחזר וקבע מבטו בצרורות שלפניו. המעטפות היו מפתיעות בנקיונן למרות הטלטולים הרבים שעברו על המכתבים מצאתם מנקודות האיסוף של הדואר הצבאי שהיו פזורות במחנות ברחבי אירופה ועד הגעתם לבית הוריו בשדרות רוטשילד. אמו הקפידה ליישר כל פנה שהתקמטה, כל-כך נחשבו המכתבים בעיניה. “אז רחל צדקה,” מלמל וחשב שאמו ידעה שיבוא יום וירצה לעבור על גשר חזק למה שפעם היה. רחל. הוא ביטא את שמה כפי שהיה נוהג לפנות אליה בחייה. רק אחיותיו היו קוראות לה מאמה. אבל הוא אהב את הצליל הרך והחמים של שמה והיא היתה כזאת, אשה שנודעה בחנה, רכה, חמה ואוהבת. רחל אמיתית.

לאחר מותה, כשגילה את מכתביו שמורים במגירה, הוא רק נהג להתבונן ברגשות מעורבים במכתבים המסודרים בקפידה ובאהבה. במשך זמן רב לא התיר סרט מהסרטים הכרוכים עליהם, חוץ מפעמים אחדות שלא עמד בפני הסקרנות ומשך מכתב מכאן ואחד מכאן והציץ בהם – ועדיין לעיון של ממש לא הגיע, כנרתע. לבסוף החזיר אותם לצרורותיהם, על-פי סדר התאריכים שאמו הקפידה עליהם.

הוא נמנע מלקרוא אותם מפני שחשש לראות את עצמו כפי שהיה באותם ימים. התיירא מאותו חוסר תאימות שהוא עלול לגלות בין התרשמויותיו מאז לבין זיכרונותיו. קשה יהיה לו להשלים עם התרשמות שלא יוכל להתכחש לה אם תצביע על כך שבמשך השנים הגזים וצבע את זיכרונותיו בצבעים יותר חריפים ועזים משהיו במציאות. הספקות שהתעוררו בו, שאולי נשבה בעולם שעיצב לעצמו והוא שונה משהיה, הרתיעו אותו. אבל עכשיו משהו השתנה. הוא נתקל בפעם הראשונה במישהי ממשית, חיה ונושמת, שהיתה כאותה דמות הזויה מהתיאטרון הפרטי שלו. אשה צעירה שלא דמיין אותה. ששמע אותה. שדיבר איתה. שהיתה התממשות של הדמות שכיכבה בתיאטרונו, היא היתה גלינה שלו. אותה אשה שאיתה הגיע למיצוי המיניות העשירה של אדם במיטבו. המחשבה הזאת העבירה בו רעד מענג. זיכרונותיו הפכו כעת לגודש של המון תמונות מכווצות התקועות בגרונו כפקעת של דמעות ובגללן חש בלחלוחית נדירה שעלתה והציפה את אגמי עיניו היבשות.

הדפיקה בדלת קרעה אותו מהרהוריו. הנקישה היתה כפולה, הראשונה שקטה והשנייה יותר נמרצת. הוא זיהה את הנקישה הבטוחה של חוה ואפילו זאערב שרק שמיעתו נשארה כשהיתה, מתח את אוזניו הגדולות והשמיע נהימה חרישית ומתחנחנת, אבל בגלל חולשתו רק משך במאמץ את פלג גופו הקדמי להדגיש קיומו.

הוא ליטף את ראשו של זאערב, קם וקרא לעברה שהוא מגיע.

“כבר בדרך, חוה,” אמר ותוך כך פתח את הדלת לרווחה. היא עמדה ממול, גוצנית ומחייכת, לבושה במעיל חם, כתפיה הצרות שמוטות עם זרועותיה המתוחות לצדי גופה שמותניו רחבים, בגלל שני סלי הפלסטיק הירוקים שאחזה בהם והיו מלאים במצרכים שונים.

“הנה כמו שאמרתי, חזרתי מהסופר ויש לך את הכל,” פלטה בדרכה למטבח היכן שעמדה ופרקה בזריזות את המצרכים שהניחה על השולחן הקטן. “לחם, פיתות, גבינה צהובה, חלב, בשר, תפוחי-אדמה ושאר ירקות.” נקבה כצוהלת בשם הפריטים ולבסוף סיימה כמעט כנאנחת: “זהו זה. שכחתי משהו? אני לא חושבת. אבל אם משהו עוד חסר, רק שתגיד, עברי.”

הוא הנהן וכדרכו ליטף אותה במבט המבטא את חיבתו העמוקה אליה. היא דאגה שיהיו לו גם כל מרכיבי התרביך של כלבו. על שניהם חשבה כדרכה.

“חוה חוה חוה,” הוא אמר כמתכוון להגיד, מה הייתי עושה בלעדייך.

היא צחקה בהנאה ועיניה החומות הבריקו. רשתות הקמטים הזעירים הסוגרות על עיניה הופיעו מיד ולדעתו הן דווקא הוסיפו לה חן.

“בלי מחמאות, עברי,” אמרה והעיפה מבט בסלון לבחון את ניקיונו, “אתה צריך את מרים?” היא ידעה שכאשר מרים העוזרת הקבועה שלה היתה מגיעה לנקות את הבית, הוא העדיף להימצא בשעתיים האלה בסידור עניינים שונים שלו מחוץ לבית. מתחילת ההשתדכות לעוזרת, מאז שחזר סופית לארץ הוא לא אהב את הרעיון שמישהו אחר יטפל בביתו. ההרגשה שמישהו אחר נוגע בחפציו האישיים וביצירות של אוספו הטרידה אותו. אבל בכל זאת נזקק ליד נאמנה שתשגיח על ניקיון הבית.

חוה ומיקי היו מלגלגים על חולשתו זו שלדעתם העידה על היותו רכושני. ואילו הוא טען שזה מעיד רק על יחסו הזהיר לאוסף יצירות האמנות שלו. לבסוף נכנע להם גם מפני שהדריך את מרים איך לטפל בביתו והקפיד להנחות אותה שלא תאבק את הציורים ולא תנקה את הפסלים. זאת היתה העבודה שלו. הוא לא רצה לפגוע בה במלה לא נכונה, כמו, למשל, שאם תזיז את אחת היצירות היקרות שלו לא בדרך נכונה, היא עלולה לגרום נזק לערכן הכספי שהתחיל בעשרות אלפי דולרים והגיע למאות אלפים. אבל יותר חשש מעצם הפגיעה בשלמותן האמנותית. פעם גילה בבסיס אחד מהפסלים שרטת כמעט בלתי-נראית לעין, שאולי גם היתה שם מתמיד, ובמשך שבועות רבים כמעט שלא אמר שלום למרים. לבסוף הציק לו מצפונו ושלח לה זר פרחים ענק בצירוף סל מקושט בפירות העונה שבמרכזו נמצאו שלושה בקבוקי משקה חריף ומשובח. “מרטל”, “קורבזייה” ו“בלק לייבל”. מאז, בכדי שלא ימעד שוב נמלט מביתו כשהיה עליו להפקידו בידיה, ובלבד שלא יעיר לה הערה שאינה צודקת.

“בסדר, תשלחי אותה,” הוא רטן. “בגלל שאני תקוע פה עם איזו גריפה אז היא לא צריכה להפסיד את הכסף שלה.” הוא גיחך והשתעל. היה זה שיעול עמוק, גרוני.

“חטפת את זה טוב,” היא העירה. “אוקיי, מחר אכין לך עוד כמה דברים.” היא התכוונה למטעמי המטבח שלה.

היא לא ניסה למחות. בעבר כשהיה קופץ לעתים לביקוריו החטופים היא תמיד דאגה שמטעמיה יהיו מצויים אצלו בשפע. באותן השנים מיקי היה בחיים ושני הבנים גרו בבית והוא סבר שהטיפול בשלושה גברים מגודלים מכביד עליה גם מבלי שהוא יוסיף. כשניסה פעם לברר אצלה אם הוא לא מקשה עליה, היא גערה בו. כמעט חשה נפגעת. אבל טרחה והסבירה לו כי מבחינתה אין לה בכלל בעיה להכין תוספת שלא מרגישים בה ממילא בהתחשב בכמויות האוכל שהכינה במטבחה. אבל יותר מאוחר, אחרי שמיקי מת והבנים הקימו לעצמם משפחות משלהם, והיא נשארה לבדה בבית הגדול, שיישאר בסיס, כפי שאמרה, לרכז בו את המשפחה שלא תתפרק, היא המשיכה לדאוג לו באותה תשומת-לב וחיבה שנהגה בו תמיד כמו באח בכור שלה. פעם התבטאה שהם תומכים זו בזה להרחיק בדידות משניהם.

“היית ונשארת ג’דע,” הוא ציין ולא בהיתול, למרות שעיניו צחקו. הוא העריך אותה כבעלת אופי חזק עוד מהימים בהם שירתה במשך שנים באיי-טי-אס, כנהגת משאית בפלוגה שנקראה “פייו אלוון”, בתל אל-כביר במצרים. היו עוד כמה עשרות בחורות מהארץ שביצעו את התפקיד הקשה הזה במשך שנים בפלוגות שונות ותמיד כיבד אותן על שתרמו תרומה חשובה למאמץ המלחמתי. היא עברה במשאית שלה עשרות אלפי קילומטרים בדרכים לא דרכים וכל אבן הקפיצה אותה ופגעה במערכת הפנימית שלה. חוה’לה הקטנה, כפי שקראו לה, שהיתה חיננית ותוססת עם גומות-חן, שילמה מחיר יקר ואיתה עוד אחדות מחברותיה הנהגות. לאחר המלחמה התברר שהן מתקשות לשמור על הריונן. הן היו מפילות את ולדיהן תקופה קצרה לאחר שהרו. שוב היו מתעקשות ונכנסות להריון חדש ושוב מפילות. הרחם התרופף אצלן מהנהיגה בתנאים הקשים, קבעו הגיניקולוגים. אחדות מחברותיה אימצו לבסוף ילד ואף שניים, אבל היא לא ויתרה ונכנסה לשמירת הריון מתחילת הדרך ועד לסופה. כך עברה בהצלחה שני הריונות בזה אחר זה. היא היתה חברמנית אמיתית. קרובה אליו ממש כאחות, ולפעמים אמר לעצמו שאפילו יותר מאחיותיו, מהן התרחק בגלל ביקורתן הגלויה על אורח חייו שלדעתן לא הלם את בני טולדו. לדעתן צריך היה להתנער משגיונותיו הקשורים באותה אהבה אבודה ולהקים לעצמו מסגרת משפחתית כנדרש מבן טולדו. גם דבקה בהן האכזבה שהעכירה את אושרם של ההורים כשהגיע להחלטה שהוא לא רואה עצמו יורש מתאים לאביו בבנק. עוד בחייו של האב הן שמעו ממנו לעתים קרובות רטינות כלפי חותנו קוצ’ינסקי על שפינק אותו עד השמיים וגרם לו להיות שונה ממרביתם של בני טולדו הנחשבים לאנשי עסקים נכבדים ומתונים. בכלל, כל בעיה שהתעוררה בחינוכו ובניתובו בחיים תלה אביו בפרדסן מראשון לציון. במרוצת השנים שההורים עדיין חיו אביו, יותר מאמו ששתקה בעניין זה, קיווה כי בכל זאת הוא ישתנה ויחזור לחשוף מתוכו את הטולדואיות המוכרת להם יותר מהקוצ’ינסקיות, אבל זה לא קרה. בעיקר כעסה עליו נעמי הבכורה על שהניח להורים לפרוש לעולם הבא והוא לא נשוי ולא אב לממשיכים. עדינה נהגה כמותה ורק ריקה שהיתה קרובה אליו כתאומה בילדותם הרחוקה ניסתה לשמור על איזון ביחסים המורכבים. למרות זאת היה בקשר מתמיד עם שלושתן ובעיקר עם נעמי שהיתה חזקה מכולן. אבל הקשר עם חוה הקטנה היה יותר חם.

 

10    🔗

כשיצאו מהמטבח התעכבה חוה כדרכה בסלון ליהנות מהציורים והפסלים, מפני שידעה כי מדי פעם הוא מחליף אחדים מהם באחרים. לרענן את העין, כפי שנהג לומר.

“הו, יופי! טוב שגם הפעם לא החלפת את הציור של הכלה,” היא התלהבה כשראתה את ציור הגואש היפהפיה של הכלה המרחפת באויר וקרסוליה כמעט לפותים בידיו של שאגאל הצעיר כשרגליו כמו מתנתקות מעל הבתים של ויטבסק, המקום בו נולדו שניהם. היה זה ציור מסדרת “הכלות” ששאגאל צייר בה לאורך חייו את בלה אשתו הראשונה שמתה, ואותה אהב כמו את עצמו.

“אף לא אחד צייר את אהבתו לאשה כמו שאגאל,” הוא העיר, “אולי רק גוגן עם נשות טהיטי שלו.”

“היום לא מציירים רגשות,” היא קבעה.

“במובן מסוים זה נכון. הרגש הוא אחד היסודות הכי מוצקים של האימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם. היום העולם הרבה יותר שכלתני. הרגש נתפס אצל רבים כמעט כמו מאכל פיגולים.”

חוה צחקה. “זה ביטוי חזק מדי, לא?”

“אולי. אבל זאת האמת.”

“שאגאל מציף אותך ברגשנות שלו.”

“לא בדיוק. הוא תערובת של ערמומיות מיוחדת. מערב רגשנות בתולית עם שכלתנות של ארכיטקט חכם.”

היא שתקה לרגע וחזרה וליטפה במבטה את הציור. “אני מבינה את מה שאתה אומר כשאני מסתכלת בשניהם. יש לי הרגשה שכמעט אפשר לקרוא את הציור הזה כמו שיר.”

הוא היה מרוצה ממה שאמרה וחיזק את הרעיון שלה: “אני זוכר שבאחד המכתבים הוא כתב לבלה שלו שבעצם הוא מצייר את המלים שרצה לכתוב אליה ולא כתב מפני שהוא מתבייש שבכל פעם הוא צריך לתקן אותן. אבל לא את הציורים. הנגיעות הנפלאות של המכחולים שלו היו המלים השלמות שלו.”

“תמיד אהבתי את הציור הזה ואני נורא שמחה שבכל פעם שאתה מחליף את הציורים זה הציור שנשאר תמיד תלוי כאן.” היא העירה והוא הסכים איתה. את הציור הזה מוכרח היה לראות מדי יום. זה היה ציור שמחובר עמוק ברגשותיו. “טוב שהוא לא נעלם לי מהעין,” היא המשיכה כשותפה בבעלות על הציור, “אבל טוב שאתה מחליף עבודות אחרות. זה נותן הרגשה שהבית עבר רמונט יסודי.”

הוא עמד לידה ושתק.

“אתה יודע, מיקי היה אומר שאם זה יהיה הציור האחרון שלך, לעולם לא תמכור אותו אפילו אם לא יהיה לך במה לשלם בשביל ניתוח לב פתוח.” היא צחקה.

“הוא קצת הגזים.” הוא שמר על הבעת פנים קפואה אבל היא צדה בעיניו זיק של צחוק. היא הכירה אותו היטב וידעה שהיא שעשעה אותו.

“הוא בטח הגזים, אבל אולי הוא צודק?” היא לא חיכתה לתשובה מפני שהוא חזר והשתעל והיא התקרבה לציור. “הוא ממש מדבר ישר ללב,” היא אמרה חרש כמדברת אל עצמה, “מפני שאף פעם לא ראיתי סיפור אהבה שלם ונפלא ואביבי כזה בתוך ציור אחד ולא גדול. אבל ככה זה באהבה צעירה ושלמה שנדמה לך שאתה מרחף. מיקי אמר פעם שהציור הזה בשבילך הוא סיפור האהבה שלך ושלה.” היא התכוונה כמובן לגלינה. “קרא לאהבה שלכם ‘אהבה שאגאלית’. היא כל-כך צדק. אהבה כזאת היא באמת נורא מיוחדת. תראה איך שבלה מתעופפת למקום שלא חוזרים ממנו ואיך ששאגאל תופס אותה בכל כוחו. שלא תעזוב. שתישאר.” מבטה נדד מהציור אליו. “פגשת אותו?”

הוא הנהן. “פעמים אחדות.”

“איך הוא היה?”

“כמו שאמרת, איש של אהבות…”

“אהבות?” לרגע לא תפסה שהוא טומן לה פח קטן, סתם בשביל לצחוק.

“היו לו שתי אהבות גדולות בחייו,” הוא אמר בארשת רצינית כשבעיניו נדלק זיק מהתל, “אהבתו את בלה ואהבתו את עצמו. יש כאלה שאומרים שהאחרונה היתה גדולה מהראשונה.”

היא צחקה בכל לבה והוא נהנה מהצחוק הצעיר שלה, המשכיח את העובדה שכבר נמצאה כמעט במחצית שנות השבעים. רגע חשבה להגיד משהו נוסף אבל שינתה את דעתה ואמרה שתכין תה לשניהם ובשלו תוסיף הרבה מיץ לימון מפני שזה טוב נגד הצטננות. רק כשנכנסה למטבח החליטה ואמרה: “אתה יודע שאני לא סתם חטטנית וכל השנים לא שאלתי שאלות מפני שמיקי היה המקשר בינינו.” היא חייכה. “בטח ידעת שהוא משתף אותי…” עיניה התרחבו פתאום בהבעת הומור והיא הפנתה אליו אצבע מאשימה: “נו, עברי, מיקי גם ישן איתי במיטה אחת, אתה יודע. במיטה משותפת אין סודות.” לרגע השתתקה כשקרץ כאומר, תפסיקי לעבוד עלי, והמשיכה: “מה באמת מציק לך, ההצטננות או משהו אחר?”

“למה את מתכוונת?”

“אתה יודע. אתה והנשים שלך. שוב פעם מישהי מנגנת לך על הלב?” היא צחקה. “זה כבר מזמן לא קרה.”

הוא צחק ביחד איתה. “את שובבה אמיתית, חוה.” הם בחנו זה את זה כמנסים לקרוא הרבה יותר מהמעט שנאמר, כמעט בלשון מרומזת.

“אתה יכול לדבר איתי כמו שהיית מדבר עם מיקי.”

“את יודעת איך?”

“מלב ללב, עברי.”

“יש לנו עוד דבר כזה?” לגלג מפני שהתכוון להרחיק מהם רגשנות.

היא מחתה: “נו, ברצינות.” המים רתחו והיא מזגה אותם בזהירות לשני הספלים הגדולים ואחר-כך בחשה את הסוכר ורק אז סחטה מהלימון טיפות עסיסיות לספל שלו ואחדות גם לספל שלה והם חזרו והתיישבו בסלון, הוא בכורסת העור שלו והיא מנגד, בכורסה המיועדת לאורחים ומוצבת מול הקיר עליו היתה תלויה “בלה המרחפת”. “מתי קנית את הציור?”

“לפני הרבה שנים. באפריל חמישים.” הוא הצית לעצמו סיגריה וכהרגלו ליווה את העשן המתרחק. “זה היה בפריס כשנפגשתי עם ידידתי הגלריסטית קטיה גראנוף. היא ידעה משהו על גלינה ועלי ועל הימים ההם בווינה. באותו ביקור נכשלתי בסנטימנטליות מיותרת ושלא כהרגלי שתיתי וודקה אצל גראנוף מעבר למידה הרגילה שלי והלשון השתחררה. בגלל הגעגועים שבפנים.” הוא משך בכתפו כמודה ברגע של חולשה. "דיברתי אז. יותר נכון לומר, פטפטתי על גלינה ועל ימי וינה. ואז קטיה אמרה לי, שמע, עברי, הסיפור שלך זה כמו ציור של אהבה שאני מכירה. בוא תראה משהו, ולקחה אותי לחדר הגדול שנמצא בירכתי הבית, שם החזיקה חלק מהיצירות הכי יפות שהשיגה. ואז היא הראתה לי את העבודה הזאת ואמרה שהיא חושבת שבמאה שלנו רק צייר אחד הצליח לבטא אהבה שלמה לאשה בדרך שונה משל אחרים, וזה מארק שאגאל.

“היא בטח קראה בעיני שאני חושב כמוה. זה לא היה סתם ציור וזה גם לא היה סתם סיפור. זה היה תמצית שיר של אוהבים. אז מיד אמרתי לה, קטיושקה, אני רוצה לקנות אותו, אבל היא אמרה שהיא לא התכונה לגרות אותי לקנות אותו מפני שמישהו כבר שילם עליו מקדמה. היא רק חשבה שאני אבין בדיוק למה היא התכוונה באינטרפרציה שלה על אהבה, מפני שהיא תפסה מהדרך בה דיברתי על גלינה מה קורה אצלי בפנים. אבל לא יכולתי לוותר על הציור הזה. ידעתי ששום דבר לא יבטא יותר נכון ממנו את מה שהיה לי עם גלינה. אז אמרתי לה שאם יש דרך לבטל את המכירה ולפצות את הקונה, אני אשלם את ההפרש הנדרש. אבל קטיה הוכיחה שעבורי היא לא סתם קטיה אלא קטיושקה ועשתה את הכל לבטל את ההתחייבות שלה והשיגה לי אותו אפילו במחיר מופחת ממה שעמדה לקבל. ועל כך אני אסיר-תודה לה.” הוא התנשם עמוקות ושוב משך עשן מהסיגריה. “אפילו שכבר איננה, אני מודה לה.”

“יש לו שם? לציור אני מתכוונת.” חוה בחנה אותו מתוך רצון למצוא בפניו משהו מעבר לסתם תשובה שמחוברת ממלה או שתיים.

“שם שאני נתתי לו. כלת האביב.”

“איך הגעת לזה?”

“כשניסיתי פעם להסביר לגלינה מה הארץ בשבילי, אז היא כל-כך התרגשה ואמרה שאני מדבר על הארץ כמו על אשה אהובה. כמו על כלת אביב. אבל גלינה בעצמה היתה כזאת.” מול עיניו נפרש השדה הצהוב ההוא שלפני שדה התעופה וגלינה במרכזו קורנת ככלה לקראת חופתה כשחיבקה את הפרחים הצהובים. זה היה אולי רגע מאושר במיוחד עבור שניהם. רגע אחרון שכזה. “היא היתה בהירה כמו הארץ. שתיהן היו בשבילי ‘כלת אביב’. מושלמות שכאלה.” פתאום נמתח קו מריר בשיפולי שפתיו שנמתחו לעוית של כאב. “זה בטח נשמע רומנטי עד סכריניות, לא?”

“עברי…” היא היססה ואחר-כך החליטה וזקפה שוב ראשה. “תגיד לי, היא… גלינה שלך, היתה יפה כמו בלה?”

“היתה. בגלל זה השם של הציור.”

היא הבחינה שידו לפתה בכוח את ספל התה תוך שהוא מתעלם מהחום הרב שלו עד שלפתע ריווח בבת-אחת את אצבעותיו להרפות ממנו.

“אתה רוצה להגיד משהו,” היא עודדה אותו ברכות.

הוא כיבה את הסיגריה ובעזרת קיסם ניקה את בית-הבליעה של פומית הכסף הקטנה. “קורה לך לפעמים שאת נמצאת באיזשהו מקום ופתאום נדמה לך שאת רואה את מיקי?” הוא קבע בה את מבטו והיא קלטה שהוא במצוקה.

“אני חושבת שכן.”

“זה דמיון שמשחק בנו?”

“כן, עברי, זה קרה לי כבר כמה פעמים. פתאום אני רואה מישהו מהגב ואני אומרת לעצמי, הו, הנה מיקי, אבל זה לא מיקי. או שלפעמים אני נמצאת באיזה מקום ושומעת מישהו מדבר ואני אומרת לעצמי, תשמעי, חוה, זה מיקי… והלב מתחיל לדפוק בכוח ואני מסובבת את הראש וזה לא מיקי. זה אפילו מישהו שבכלל לא דומה לו. רק היה משהו בקול שלו שתפס אותי.” היא מצמצה בעיניה לסלק עכירות של דמעה פתאומית. במבוכה פרשה את ידיה בתחושת השלמה. “רק שזה תמיד מישהו אחר. אי-אפשר לשנות את העובדות וזה קורה מפני שהדמיון שלנו עובד עלינו, כמו אתה אומר, בגלל שאנחנו לא מתרגלים להיעדרות של החצי השני שלנו.”

“למה?” הוא הסתכל בכפות ידיה הזעירות. זכר אותן כשהיו רעננות ואמהיות. עכשיו היו מקומטות וכמו שלו מוכתמות בכתמי גיל חומים. אבל הם לא נראו בעיניו כסימנים מכערים. הם היו חלק מהכמישה הטבעית של הגיל המבוגר הזה. “למה?” חזר ושאל.

“מפני שאנחנו רוב הזמן חושבים על מישהו שהיה יקר לנו והוא איננו. החצי הזה מחכה לנו שנתחבר איתו יום אחד.”

הוא לגם מעט מהתה וניקה את גרונו. “לי זה לא קרה. לא יצא לי לפגוש מישהי שיהיה נדמה לי שזאת היא. ממש היא. עד היום.”

“עד היום?” היא הבחינה שמחשבותיו נסחפות למקום מרוחק. רגע השתררה דממה ועיניה החומות והרכות בחנו אותו כמלטפות, כאילו לא היה בן שמונים וארבע, אלא נער מנערי החוף של תל-אביב, “מלך תופסי הגלים”, כמו שכינו אותו בהערצה מיקי שלה, אייב קלמן והאחרים, שהיו יוצאים לים ביחד איתו לתפוס גלים עם לוחות העץ שלהם. היא ראתה שהוא עובר ביעף לאותם ימים בהם בעזרת כמה לוחות עץ שסחבו מאתרי בניה וקרשים מארגזי תפוזים שחיברו ביחד במסמרים חלודים ללוח אחד וחזק, הם היו שוחים לעומק, לאיזור בו נוצרים הגלים הגבוהים המסתערים לעבר החוף. שם היו שוכבים בהמתנה כשידיהם לופתות את הלוח העשוי מהקרשים ופלג גופם העליון מונח עליו ורגליהם מתנועעות בתוך המים באטיות, ורק כשמתחתם היה מתחיל להיוולד גל חדש והמים היו מתרוממים כחומה ויוצרים לפניהם בקעה עמוקה ומפחידה, הם היו מגבירים את חבטות רגליהם במים בכדי להשיג לעצמם מהירות גבוהה. בעזרת התאוצה הזאת הקדימו במשהו את הגל, השתלבו בתנועתו הגורפת וטסו איתו לעבר החוף. שניות אחדות נמשכה טיסת המים המסעירה הזאת, עד שהגל היה מאבד את כוחו, מתכווץ והופך למים כנועים.

הוא התנער מהריחוף המרגש על הגלים וחזר ובחן את חוה.

“שאלת משהו?” ניכרה בו מבוכת-זמנים.

“שאלתי אם ראית מישהי שדומה לגלינה.”

בבת-אחת היא החזירה אותו לגלינה ולדאריה. הוא בחן אותה מהורהר ונזכר שמיקי היה נוהג להגיד עליה שהיא חריפה ובגלל זה התאהב בה. תמיד ידע שמיקי צדק. עוד לפני שגמר אמירה ברורה והיא כבר תפסה את כוונתו.

“ראיתי,” הוא הודה.

“מישהי שבאמת הזכירה לך אותה?”

רגע היסס כמתלבט איך להתנסח. “הייתי בטוח שזאת ‘כלת האביב’.”

“הה,” היא הגיבה כיודעת, “אבל מה ביחס למבט השני?”

“זאת בדיוק הבעיה. גם במבט שני וגם בשלישי. זה לא קרה לי אף פעם.” הוא גיחך כמתנצל. “זה לא רק בגלל הדמיון החיצוני. זה…” הוא קטע את דבריו מפני שהמלים לא הסתדרו בשורה מדויקת כפי שרצה בה.

“אם לא הייתי יודעת בן כמה אתה, אז הייתי חושבת שהתגובה שלך מתאימה לאיש צעיר מאד.” קולה ליטף אותו.

“אני לא נחשב למישהו שחושף את עצמו?” הוא העיר כשואל.

“לא. אבל אני מרגישה. מה יש בה בצעירה הזאת?”

הוא הופתע. “איך את יודעת?”

“מה?”

“שהיא צעירה.”

חוה צחקה. “זה יכול להיות אחרת איתך? היא מוכרחה להיות צעירה. מפני שגלינה נשארה אצלך צעירה לנצח. זה למה. אבל מה יש בה שגרם לך שתגיב ככה?”

הוא התלבט. משך מלה מפה ומשם. “קשה להגיד בדיוק. אני חושב שזה סך-הכל שלה. שזאת האישיות שלה. את מבינה, היא כמו השאגאלית הזאת שמחזיקה בזר של פרחים, לבושה בשמלת הכלה החגיגית שלה, אבל היא לא רק הכלה של שאגאל.” הוא גמגם במבוכה את המלים האחרונות שלו. “את מבינה את מה שאני רוצה להגיד?”

“היא ‘כלת האביב’.”

עיניו הבריקו מתוך קורת-רוח.

“זה אומר לי המון,” היא הודתה.

לא סתם חשב לעתים על גלינה כעל כלת האביב, העונה המסעירה בין עונות השנה. ההגדרה הפיוטית שלו הבהירה לה שברצונו להתבטא והוא צריך את עזרתה להיפתח להתדובבות שכזאת. לעתים נדירות דיבר על עצמו. נהג במלים בקמצנות, אולי מפני שהיתה בו התייחסות מקצועית למלה ולשפה וחשב שיכולתו לקפל במלה נכונה אחת משפט שלם. לא סתם הספיק להשלים את הדוקטורט שלו בבלשנות באוקספורד ממש לפני שהתגייס בשלהי שלושים ותשע.

במשך רגע או שניים הוא ניסה להעביר לה משהו מתגובתו לפגישתו הראשונה עם דאריה. כיצד בבת-אחת שוב נעטף ברגשות עדינים שהתעוררו בו בכל פעם שחשב על גלינה. “אם הייתי היום צעיר אז הייתי מתאהב מחדש.” הוא השתהה, רגע עפעף עד שעיניו השקועות עמוק נעלמו, כמנסה להוריד מסך מבדיל בינו לבין משהו. רק אז חזר וקבע בה מבט. “תאמיני לי שהרגשה כזאת לא היתה לי המון שנים,” הוא הודה, “זה נכון שחיבבתי הרבה נשים ונקשרתי באחדות מהן ואת יודעת את זה. לא הייתי נזיר.” הוא נהנה לשמוע אותה צוחקת.

“הפכת לאיש צנוע,” היא לגלגה.

גם הוא צחק. “אני חושב שאת מכירה אותי כל-כך טוב עד שלפעמים נדמה לי שאני דג זהב בצנצנת שקופה.”

“שלא תגזים.”

הוא התעקש ותוך צחוקו הוסיף: “יש משהו שלא ידעת עלי? לא הייתי צריך לספר לך דבר. דרך חלון המטבח שלך ידעת מתי אני הולך ומתי אני בא ועם מי. תמיד אני כמו אחד שעובר דרך מכונת הרנטגן שלך כאן…”

צחוקה הגועש התערב בצחוקו והיא חשבה שתמיד סיים בהערה שכזאת על הצצותיה מחלון המטבח לעברו במלה “כאן”. ותמיד השיבה שלא היא תכננה את המטבח שיהיה בחזית הבית.

“אתה מרגיש כמו גבר צעיר לגביה,” היא אמרה.

חיוך רך נגע בשפתיו שעדיין לא איבדו צורתן.

“בגילנו לחיות רגש כזה זה כמעט כמו מתנה נדירה,” היא העירה ולגמה לגימה צנועה מהתה שלה. “אז הפעם קיבלת מתנה כזאת?”

“כן, ככה הרגשתי, שאני יכול להתאהב בה כמו שהתאהבתי בגלינה.” הוא הופתע מחוזק ההצהרה הזו והחליט שעליו להסביר עצמו. “אולי אני לא מדייק. זה בטח משהו אחר. אולי אני מרגיש כך מפני שכשראיתי אותה חשבתי לעצמי שמשהו מתעורר בי כמו לאחר שינה שנמשכה המון זמן.” הוא פכר את אצבעותיו בחוסר-נוחות. “במחשבה קל הרבה יותר להתבטא. הכל קולח. מדויק ונכון. אבל כשזה מגיע לחבר מלים ביחד בדברים דקים שכאלה אז פתאום אתה מפחד שאולי זה נשמע מזויף.”

שוב השתררה שתיקה ושניהם לגמו מהתה שלהם ואז חוה אמרה משהו כמו לעצמה. “אני מקנאה בך, אתה יודע?”

הוא שיער שידע.

“בגיל כמו שלך להיראות כמו שאתה נראה זאת מתנה מהשמיים. אבל יש לך יותר מזה. לא אבדה לך היכולת להתנהג כמו איש צעיר. בזה אני מקנאה.” היא הניחה מידה את ספל התה על גבי השולחנית שבצדה. “איך קוראים לה?”

“דאריה…”

עיניה התרחבו בתמיהה. “רוסייה?”

“חשבתי שאמרתי לך.”

היא הנידה ראש בשלילה.

“היא זמן קצר בארץ.”

“אולי זה מסביר.”

“בגלל שגם היא רוסייה?”

“כן.”

“אולי.” נעימת קולו ביטאה ספקנות. “אבל זה לא רק רקע ושפה כמו של גלינה. את צריכה לשמוע אותה. לראות אותה. להתרשם מהאור הזה שפניה מקרינים.” פתאום גיחך וטלטל ראשו כמתפלא. “אני לא מאמין שאני מדבר כך.” חיוכו התרחב ובכפו החליק על מצחו כמתכוון לבדוק את חומו. “זה מוכרח להיות בגלל החום. את יודעת, היו שירותי ביון שהשתמשו באמצעים רפואיים לגרום לנחקרים לדבר. כמו להדביק אותם במשהו שיעלה להם את החום לרמה כזאת שהזיות שולטות בנחקר והוא לא מסוגל להבחין בין מציאות לדמיון.” הוא הנהן כמחזק את מה שאמר. “ההצטננות הזאת עושה לאנשים שיקשקשו סתם ככה. אפילו שיחליפו מישהו במישהו.”

“החלפת אותה בגלינה?”

הוא שתק.

“אתה יודע, עברי, אפילו מיקי לא סיפר לי בדיוק איך הכרת אותה.”

“את דאריה?” הוא לא היה שם. “כמה שנים עברו מאז שמיקי איננו? עשר… כן, עשר. הזמן זה דבר ממזרי. אי-אפשר להחזיק בו.”

היא לא צחקה. היא הבחינה שהוא תועה במחשבותיו ולא נקשר לשאלתה בצורה נכונה. העובדה שעברו כמעט עשר שנים מאז שמיקי מת לא נעלמה ממנו ובכל זאת הוא נקב בשמה של דאריה כשהוא חושב בעצם על גלינה. ברגע זה הוא נמצא במרחק רב ממנה. לא רק מבחינת הזמן, גם מבחינת המקום. בדיוק כפי שאמר, היא חשבה, החום עובד עליו.

“כשהכרתי אותה,” הוא נזכר, “זה היה משעשע. הצחוק המוסיקלי שלה…”

היא חשבה שהוא עדיין ממוקד בדאריה. “על מי אתה מדבר, על דאריה?”

עיניו התרחבו פתאום בפליאה. “דאריה? לא. אני מדבר איתך על גלינה. רצית לדעת איך הכרתי אותה.”

“מתי זה היה?”

“בשני ביוני ארבעים וחמש והיא נעצרה באחד-עשר באוקטובר. היינו ביחד ארבעה חודשים ותשעה ימים.” כמעט שהוסיף שעות ורגעים. מפני שכל שניה מהזמן ההוא נחשבה אצלו כמשהו מיוחד.

הוא שחזר לעצמו מחדש את הרגע בו ראה בפעם הראשונה את גלינה אלכסנדרובנה כמתקיים עכשיו, כעבור חמישים שנה, כשהוא סיפר על כך לחוה.

בלילה ההוא בווינה קלט מבטו את האשה התמירה והנאה ברחוב האפל בו נמצא המטה הראשי של צבאות הברית, במקום בו היו לקציני הקישור של ארבע המעצמות המנצחות לשכות ומשרדי קישור שטיפלו בין היתר גם בנחילי עיתונאים שבאו לחפש חומר. האוסטרים, שותפיהם הנאמנים של הנאצים, סיפקו להם כותרות כשניסו להתנער מהשותפות הזאת ולטעון שגם הם קורבן של הרודן הנאצי, וקלגסיו רמסו גם אותם. אפילו היו מוכנים להתכחש לעובדה שהרודן היה אוסטרי.

הפגישה הראשונה בינו לבין גלינה היתה מקרית ואירעה בסוף היום בו הוצב כעוזר ראש משרד הקישור של צבא הוד מלכותו במטה המשותף למעצמות. היה עליו לסייע בארגון מחדש של המשרד עד ליום שחרורו, אבל משימתו היותר חשובה בעיניו היתה להתמקד עם הרוסים בציד נאצים שהתחפרו במקומות מקלט באוסטריה עד שיועברו לדרום אמריקה על-ידי רשת פעילי “אודסה”, המחתרת הנאצית. הפיקוד האנגלי נענה לפניית הרוסים שלהם היה חשבון דמים עם הנאצים. באותם ימים ראשונים שלאחר הבסת גרמניה עדיין התקיימה בכל הדרגים תחושה עמוקה של אחוות-לוחמים ורצוי היה להפגין שיתוף פעולה אמין אפילו עם השותפה האדומה, בעיקר בנושא כאוב זה של נקמה בנאצים.

מבחינתו האישית היה חשוב לו באותה מידה לסייע גם למכרו מייג’ור חיים לסקוב שעמד אז בראש יחידת “הנוקמים” המחתרתית של הבריגדה, שאנשיו צדו וחיסלו נאצים נמלטים שהיו מבוקשים על פשעי מלחמה, בעיקר אלה שהיו מעורבים ברצח יהודים. עוד בהיותו בברלין כבר הספיק להעביר למייג’ור לסקוב מידע מודיעיני מסווג על מקלטיהם של קציני ס.ס. שהיו אחראים על מחנות המוות. כשנודע על הצבתו לתפקידו בווינה מסר לו לסקוב כי יעביר אליו מידע על נאצים שהיחידה לא יכולה היתה מסיבותיה לפגוע בהם באוסטריה והפקיד את החיסולים האלה בידיו. הם ראו בנקמה שליחות לאומית עליונה, מלים שלא נחשבו בעיניהם גדולות לא אז ואפילו לא עכשיו, כעבור חמישים שנה כשסיפר על כך לחוה.

מיד לאחר שהתייצב במטה בווינה דיווח לו מפקדו וידידו לאטימור, כי הרוסים קבעו כבר קצין מטעמם כמקבילו וביחד יהיה עליהם לפעול לאיתור הרוצחים. “הרוסים כנראה גילו כלפיך יחס מיוחד,” העיר לאטימור כשעמד לצאת לשיטוט ראשון בעיר הקודרת.

“למה אתה מתכוון?”

לאטימור צחק. “סבלנות, עברי. בוא לא נקלקל את ההפתעה שהכינו לך. אבל אתה היית ונשארת ממזר בר-מזל.”

הוא שאל את עצמו מה מבשל לו מלקולם לאטימור חובב מעשי הליצנות, אבל לא דחק בו יותר. מחשבותיו היו ממוקדות בעבודה העצומה שלפניו. “אודסה” כבר היכתה שורשים עמוקים באוסטריה חודשים רבים לפני הכניעה וכבר יצא לה שם כיסודית, חשדנית ואכזרית בבואה להגן על אנשיה. צריך היה לגלות סבלנות רבה ולהיעזר בכל פיסת מידע כדי להגיע ליעדים המסומנים. הרוסים רצו בכל מחיר ללכוד את המבוקשים חיים ולהעביר אותם לתחומי ברית-המועצות. ואילו הוא רצה לחסל לפחות את אלה שהיו קשורים במכונת ההשמדה על-פי הרשימה של לסקוב. היה זה ניגוד אינטרסים שהוא צריך היה לפתור אותו, אבל החליט לדחות את החלטתו עד שיכיר את השותף הרוסי שהוצמד לו וילמד איך לתמרן בכדי להשיג את יעדו הפרטי.

ימי העבודה צפויים להיות מייגעים וארוכים עד לחשכה ואף הרבה מעבר לה. באותו יום ראשון לבואו לווינה שוטט בה כהצעתו של לאטימור בכדי להכיר את האזורים בהם יפעל. בערב, לאחר שהם חזרו למטה הוא שלח את נהגו למנוחת לילה ובעצמו התכוון לעבוד על הניירת שלא טופלה נכון בלשכה והצטברה בכמויות גדולות. היה בכוונתו לעזור ללאטימור להשתלט במהירות על כמות החומר המודיעיני שהתאסף וצריך היה לסנן ולנתב אותו לערוצים הנכונים – ואז יוכל להתפנות למשימה הלאומית שלו.

כשהתחיל להתרחק מהג’יפ שלו נתקל בשבר של מרצפת ולרגע איבד את שיווי-משקלו ופשט ידיו לצדדים לאזן יציבתו מפני שכמעט השתטח על פניו ואז שמע בפעם הראשונה את פעמוני הצחוק הסוחף של האשה הצעירה. כשחזר והתייצב הבחין בה כשהיא מתקרבת אליו מנגד ועדיין צוחקת. ככל שנחשפה יותר לאור החיוור כערפל שהפיצו עמודי התאורה הקלושה שבחזית הבנין המוזנח, היא נראתה לו כדמות מצוירת בצבעי פסטל רכים. היתה לה קומה דקה ותמירה וצעדיה הגמישים נדמו כהליכה מרחפת של חתולה שכפותיה מרופדות להחריש. ניע מותניה הגבוהים הקצוב משך את מבטו לעבר רגליה הארוכות והחטובות. תמיד העריך נשים שאבריהן כאלה, לא נגמרים.

לרגע החניקה את צחוקה הסוער. “מצטערת,” אמרה באנגלית משהבחינה במדיו, “לא יכולתי להתאפק.”

“אני לא מאשים אותך,” השיב בחיוך רחב, “אני מתאר לעצמי שהייתי גולמני להחריד. אני עייף, כנראה.”

“בגילך?” היא חזרה והגיבה בצחוק המתנגן שלה.

ביחד הם הגיעו לכניסה הרחבה והזדהו שם בפני השוטרים הצבאיים ותוך כדי כך קשרו מבט תוהה בפעם הראשונה ובאור היותר חזק של נקודת הבדיקה הוא קלט בבת-אחת את תווי פניה הצעירים. היא היתה קצינה של הצבא האדום, יפה בעיצוב קלאסי כאותה טרויאנית בהירה. הכובע שלה בלע את מרבית שערה, אבל מהצדעים הוא התגלה בצבע של זהב ועיניה היו כחולות כהות, כמעט שחורות ואפלות כמכשפות. כשמבטה נקשר בשלו הוא ידע שדמו פורץ אל פניו והוא ניסה לכסות על מבוכתו בשמץ של חיוך שנדלק בזוית שפתיו, מותח במשהו את שפמו הדק שהיה מעוצב בקפידה. היא חייכה כמותו כמעט כמתנצלת על הצחוק הרם שלה ובלחיה הימנית נתגלתה גומת-חן. הוא שיער שהיא לא יותר מבת עשרים ומשהו. הוא עצמו היה אז בן שלושים וארבע.

“אני בטח מעייף אותך, חוה,” הוא הפטיר כמתנער מהלילה ההוא.

“אם אתה רוצה להפסיק, זה בסדר, אם כי אצטער. אבל שלא תגיד שזה בגלל העייפות שלי.” היא רצתה שימשיך. אולי מפני שהוקסמה מהחיוניות של תיאורו שעורר בתוכה הרגשה מדובר במפגש מרגש שבין גבר לאשה שמתרחש עכשיו. “אם אשחד אותך בעוד ספל תה, תמשיך?”

עוד לפני שהגיב כבר קמה ובצעדים קטנים ומהירים נעלמה במטבח משם השמיעה את קולה בעת שהכינה את התה. “ידעתי שאתה רומנטי, אבל לא עד כדי כך. אף פעם אי-אפשר היה לראות את זה עליך.”

הוא מלמל משהו כמו, “רומנטי ותמים.”

“אמרת משהו?” היא קראה לעברו.

“אמרתי שאני בטח משעמם אותך.”

חוה חזרה והניחה לפניו את ספל התה הלוהט. “אתה סתם מקשקש.” היא נשפה בתה המהביל שלה והתיישבה מולו. “בבקשה, תמשיך.”

“אני זוכר איך שהיא עברה על-ידי אחרי הביקורת של השוטרים הצבאיים ונכנסה כמו רוח קלה לחדר המדרגות של הבית הגדול.” הוא חזר ללילה ההוא. “נכנסתי מיד אחריה והיא כבר התחילה לדלג על גבי המדרגות הרחבות שעליהן עלו וירדו אנשי צבא רוסים, אמריקנים, אנגלים וצרפתים. כל נציגי המשחררים היו שם.” חייך לעצמו ולגם בזהירות מהתה החם. “זה טוב. הלימון עושה את זה למשהו.” הוא חזר והתבונן בחוה בחיבה וקשר משפט נוסף: “היא ממש ריחפה בקלילות ממדרגה למדרגה והייתי בטוח שהיא יודעת שאני נמצא מאחוריה ושומר על מרחק קבוע של מדרגות אחדות. כמעט לפני הקומה שבה נמצאה לשכת הקשר שלי היא התעכבה פתאום לרגע למתוח וליישר את חצאיתה והפנתה בטבעיות את ראשה לאחור כמתכוונת לבחון את קו התפר של הגרב שלה, אולי האחרונה לפני דור גרבי הניילון, שי מצבא ארצות-הברית לחיילות הסובייטיות כחלק ממאמץ הסיוע הצבאי למעצמה האדומה…” הוא השתתק כשחוה צחקה.

“התפר הזה שיגע אותנו,” היא נזכרה, “מה שלא עשינו הוא תמיד היה הולך על העוקם. אתה יכול לתאר לעצמך איזו מהפכה הביאו גרבי הניילון.”

הוא הניד ראשו בהבנה. “אז כמו שאמרתי לך, ראיתי בעיניה שלא החצאית ולא התפר עניינו אותה ולרגע החלפנו מבטים שבגללם חשבתי פתאום שהיא לא סתם תהיה מישהי ברשימה שלי. שיש בה משהו שנתן לי להרגיש שמצאתי את הצלע החסרה.”

הקצינה הצעירה חזרה והמשיכה לדלג על המדרגות האחרונות ובקומה הראשונה עמדה לפנות שמאלה ללשכת הקישור של הרוסים והוא עמד לפנות ימינה לאגף משרדי הקישור הבריטי. במקום הזה היא חזרה והתעכבה הוא נעצר והפעם הבדיל ביניהם רק חלל ארובתו של חדר המדרגות הרחב.

“לא התכוונתי לצחוק ממך,” היא אמרה וקולה התנגן באוזניו לא פחות מצלילי הצחוק שכבש אותו לפני רגע או שניים, “אבל כשירדת מהג’יפ שלך נראית נורא מצחיק. לרגע חשבתי שאתה מנסה לתפוס בחיבוק אחד את כל העולם.”

הוא חייך בחמימות. “איך קוראים לך?”

“גלינה,” היא חייכה ועיניה הבריקו, “גלינה אלכסנדרובנה.”

הוא מיהר להציג את עצמו והוסיף שהוא חדש כאן.

“אני יודעת, מייג’ור. ראיתי אותך הבוקר כשהגעת עם הציוד שלך, אבל אז לא איבדת את שווי-המשקל,” העירה בשובבות. האנגלית שלה היתה מצוינת וחפה משמץ מבטא רוסי. “אבל אתה לא ראית אותי…”

“זה מפני שאני עיוור,” הוא הגיב כמהתל וכשפנה להתקרב אליה בכדי לצמצם במשהו את המרחק שביניהם, היא חזרה והשמיעה את הצחוק העשיר שלה, נפנתה במהירות והתרחקה בזריזות ורק כשהתעכבה מול דלתו של מפקד יחידת הקישור של הכוחות הסובייטיים בווינה, נעצרה שנית

“אנחנו ניפגש גם אם לא תרצה,” התלוצצה, “אני המקבילה האדומה שלך, מייג’ור. יהיה עלינו לצוד את הממזרים ביחד.”

“את?” הוא רצה לשאול אותה אם היא לא טועה. כל-כך צעירה ועדינה היתה לשיבוצה בתפקיד זה של ציד רבי-רוצחים.

היא קלטה את כוונתו ורק אמרה: “אני.” ושוב צחקה. “הופ! תפסיק לבלוע את הלשון שלך!” לגלגה. “לא ראית מישהי כמוני? תהיה בטוח שלא לקחו אותי למשימה הזאת בגלל היופי, לא רק בגלל הלשון.”

“לשון?” שאל בתמיהה כשהוא מתוודע לכפל משמעויות בדבריה.

“אני מדברת גרמנית כגרמנייה, צרפתית כצרפתייה, אנגלית כמוך ורוסית כמוני…” היא הניחה לו לגחך כרצונו. “עכשיו אתה מבין, למה אני?”

“עוד לא,” הוא הגיב כשמצא את לשונו וחשב על אותה “הפתעה” שמלקולם לאטימור הזכיר. צריך היה לדעת שהיא אומנה בתחום האיסוף המודיעיני. בכל זאת המשיך כמתעקש סתם ככה: “זה עוד לא מסביר מה יפה כמוך עושה במדים של הצבא האדום.”

“חשבת שמגייסים רק קולחוזניקיות עם שערות על הרגליים?”

הפעם הוא צחק בפה מלא.

“אולי לא תאמין,” התגרתה בו, “אבל אני גם משתמשת בסבון ריחני! אם תרצה פעם לתת לי מתנה אז לא אתנגד לפאלמוליב.”

האירוניה היתה טובה באוזניו. היה לו ניסיון להבחין בין סתם התלוצצות לבין תגובה יותר מתוחכמת המצניעה כוונה אחרת. הוא חש שהיא ידעה שהיא מוצאת חן בעיניו, אבל הבין שכך גם הוא בעיניה. הגישה הישירה שלה, גלוית-לב וחסרת מעצורים כלשהם, הפתיעה אותו בקלילותה שנצבעה בגוון דק של התגרות מהתלת. נראה היה כי הרשתה לעצמה לנהוג בו חרות מסוימת בגלל העובדה שיהיה עליהם לעבוד ביחד.

כשנכנס ללשכתו מיהר לבדוק את מצבת כוח האדם הרוסי וכעבור רגע נתקל בשמה, קפיטן גלינה אלכסנדרובנה, מתורגמנית ועוזרת מנהל לשכה. כך הוגדר רשמית מעמדה של הקצינה היפה. שעה ארוכה ישב בכורסתו מאחורי המכתבה העתיקה כשהוא אובד בהרהוריו, מנסה למצות את תחושת ההתרגשות שאותה גלינה אלכסנדרובנה עוררה בתוכו. זו הפעם הראשונה שפגש אשה והגיב כמו באותם מקרים בהם נתקל ביצירה שהתאהב בה והיה מוכן לעשות כל שבכוחו לרכוש אותה לעצמו. אולי גם כאן התקיים אותו יסוד של רכושנות, אבל לא רק. היה כאן משהו נוסף, רחב יותר ועמוק יותר, משהו בראשיתי. החיבור הנכון שבין גבר ואשה. שניים שהם אחד.

וכבר אהב את גלינה.

כשהתיידדו במהלך ביצוע משימותיהם המשותפות, והתגברו על תקלות וקשיים במרדפים מסוכנים, התחיל לבטוח בה יותר ויותר אף כי עדיין נזהר ושמר ממנה את הקשור בקבוצת המחסלים של לסקוב. כעבור שבועות אחדים גילה בדרך בלתי-שגרתית שהיא תשיב לו אהבה. באחד הלילות, לאחר שביצע הריגתו של אחד המסומנים, היא רמזה לו שהיא כן יודעת ורק דרשה שיסביר לה את פשר הפעילות הפרטית הזאת. היסוסו היה קצר והוא צעד לקראתה צעד מסוכן מבחינתו. בשבתם בבית-קפה קטן חשף לפניה את האמת ואז היא שמעה בפעם הראשונה שהוא לא בדיוק הקצין הבריטי הטיפוסי ושבעצם הוא קצין עברי פלשתינאי. היא הגיבה בדיוק כפי שרצה שתגיב, כאשה אוהבת. היא הודתה כי תיעובה את הרוצחים לא נופל משלו והיא החליטה לשתף איתו פעולה גם בחיסולים. זה היה הרגע בו קרא בעיניה את יחסה העמוק כלפיו והוא נעשה מאושר.

אותו לילה הם לא החליפו דיבור נוסף לא על המלחמה, לא על תוצאותיה, לא על משהו שמשבש נועם פגישת אוהבים ראשונה שלהם, שכן שניהם התוודו כי כל אחד מהם חש ככה בנפרד מהרגע הראשון. היא סיפרה לו על היותה רקדנית בלט שעתידה לפניה ועל חלומה שהמלחמה כבר תסתיים והוא תשוב לבמה. הם דיברו על הכל. על ספרות, ציור ופיסול, מוסיקה, תיאטרון ובלט. והיא התפלאה שהוא לא רקדן ולא שחקן ולא צייר או משהו אחר בתחום היוצר והיצירה מפני שחשבה, כך אמרה, שעומק ידיעתו כשל מקצוען. הוא הודה שבשנים שחי כבן-בית בפריס ובלונדון התיידד עם אמנים שהוקיר וזכר כל מחשבה ודעה שביטאו וכך זכה שעולמו התרחב. הם חילקו ביניהם חוויה נדירה כאשר גבר ואשה מגלים תוך שעות אחדות עומק של רגשות כמו נועדו להיות ביחד מתמיד. סמוך לחצות היא נאלצה לחזור לדירתה בגלל “אחריות לתפקיד”, מפני שהיה עליה להגיע ללשכתה בשעה מוקדמת, ושניהם נפרדו ברחוב בנשיקה ראשונה שבאה להם בטבעיות ונמשכה דקות ארוכות.

בימים הבאים הם נפתחו זה כלפי זו, קשרו שיחות על עולם ומלואו ולא היה נושא ותחום שלא חרשו והפכו בו והתקרבותם לחיבור אחד נעשתה רק לשאלה של מתי ואיך. בינתיים הם חפרו אחד בתוך השני ממצאים מעשירים ופעם הוא צחק ודימה ששניהם ארכיאולוגים החופרים כל אחד מהצד השני של הגבעה ונפגשים באמצע בכדי להגיע לאותה תגלית. אבל הוא הרגיש שהיא שומרת לעצמה דפים אחדים מעברה שהמחשבה עליהם מכאיבה לה. בינתיים היא התגלתה כבעלת השכלה רחבה שהיתה להערכתו פרי של חינוך מעולה שבברית-המועצות הסטליניסטית היה שמור בעיקר לילדי משפחות המעמד השליט.

כעבור שנים דימה לעצמו שהם היו באותם ימים כמו שני גלגלי שיניים המתקרבים אחד לשני במהירות מסחררת שסופה ריסוקם אם לא יהיה תיאום מושלם בכל הנתונים המשלבים שן בשן. למזלם הם נמצאו תואמים זה לזו ואהבתם התלקחה כהתחברות נדירה של ברק ורעם ביחד, בלי אותו דילוג מוכר של פעימה במרדף התמידי ביניהם. כך גם אפשר לפרש את הקשת הרחבה של רגשות שהיא העירה בתוכו והוא אצלה ועד לאותו רגע שניהם לא הכירו בקיומם.

לילה אחד קרה מה שצפוי היה לקרות כשגילו כי הם מתקשים להתנתק זה מזו, שניהם רעבים לחלק ביניהם לחם אוהבים. את שעות אהבתם הגנובות והסוערות הם עברו בדירתו הקטנה ולא בדירתה, מפני שהיא חששה ממעקב של אנשיה. על אושרם הפרטי העיב כבר מתחילה החשש שאולי יתעוררו מחלום של אוהבים אל תוך מציאות רעה. הרוסים היו בגדר נעלם גדול וכבר נתגלו חיכוכים ראשונים בינם לבין העמיתים האחרים. היה זה להערכתו מצב נזיל המזהיר מפני אפשרות שניסו להתעלם ממנה, שהיום היא כאן ומחר לא תהיה.

הדאגה הזאת גרעה מאושרם.

בינתיים באו ימים של משימות. הפעילות המבצעית המשותפת קירבה אותם עוד יותר מששיערו ופעם, לאחר שגלינה הודתה כי היא מתקשה לחשוב מה יקרה כשאחד מהם יצטרך בעוד זמן קצר לפשוט את מדיו, הוא החליט שזו השעה הנכונה לדון בעתיד משותף אם כזה נחשב בעיניה.

“רק לרגע הזה חיכיתי!” היא היתה נלהבת.

הוא הופתע מתגובתה הברורה כמו הסתגלה למחשבה הזאת לא מהיום. אבל משהו בכל זאת הטרידו.

“מה עם משפחתך?” שאל וכמעט הצטער ששאל כשראה את אגמי עיניה הגדולות מתמלאות בעצב.

“נשארתי בלי משפחה,” הסבירה וקולה התנמך כאוספת לעצמה רגע אינטימי והוא נזהר מלקטוע את דממת ההרהורים שהיתה טובה לה. הוא שיער שהיא עומדת להביא אותו אל אותם דפים עלומים של עברה.

כעבור זמן-מה גלינה קבעה בו מבט כבוי ואמרה: “אני מסטלינגראד, אבל לא הייתי שם במלחמה. הורי שלחו אותי עוד לפני המלחמה ללמוד במוסקבה בלט.” היא השתתקה כמשוכנעת שהוא יבין. אבל הוא רצה לדעת בדיוק. לשמוע במלים ברורות מה קרה. חשוב היה להבהיר נקודה שכזאת לפני שיתכננו את עריקתה, וגלינה הסבירה לו שבמלחמה הנוראה שהתחוללה שם אמה ואחיה הצעיר ממנה נהרגו מפגז. גם אביה שהיה אחד ממפקדי סטלינגראד, גנרל אלכסנדר אלכסנדרוב, נהרג ימים אחדים לפני שנופץ הכיתור הגרמני.

אחרי שתיקה ארוכה הוא אמר לה: “אז בעצם כל מה שנשאר לך, זה הבלט.”

היא הסכימה: “מה מחכה לי שם מחוץ לבלט?” עיניה התרחבו בתמיהה כמתפלאת על שמכבר לא שאלה את עצמה בקול את השאלה המטרידה והקשה הזאת מבחינתה. “ובלט זה לא אמנות מקומית,” הדגישה, “לא רוסית. לא אמריקנית. לא צרפתית. לא אנגלית. כמו שהיתה פעם פאבלובה אז היום יש פונטיין. זה פשוט נשאר בינלאומי.” היא חייכה ועיניה שטופות בלחלוחית. “וחוץ מזה,” היא לחשה כשגהרה לעברו סוגרת בכפותיה כגביע על פניו, “ברוסיה לא אמצא את מייג’ור עברי טולדו…” ושפתיה החמות סגרו על שפתיו.

באותו לילה גמלה החלטתה לערוק והיא אמרה בנימת הומור כי ברור לה שהדרך היחידה שלפניהם היא לרקוד ואלס וינאי במערב החופשי.

“נרקוד במערב,” היא חייכה ופשטה לקראתו את זרועותיה.

כעבור שנים אמר לעצמו שזה היה מהרגעים הכי נפלאים שלו. רגע שנעשה חקוק בתוך הזכרון.

לאחר ימים אחדים הם סיכמו בדיוק את פרטי העריקה עם מלקולם לאטימור וארוסתו שילה האנדלי והעולם נעשה יותר מבטיח והסתיו של תחילת חודש אוקטובר חזר להיות אביב לרגע וגלינה היתה לכלתו עד שנעצרה ונקרעה ממנו באשמתו.

“ככה זה היה,” הוא הסביר בקול חרישי לחוה, “ברגע מסוים אחד נסחפתי לחובת המשימה שהגדרנו אותה אז כלאומית. לחסל נאצי ארור שהתפרסם כרוצח ילדים שנהג לנפץ את ראשיהם על קירות. הוא התחפש למלצר במסעדה שהופעלה על ידי אנשי ‘אודסה’ בטירה עתיקה. על-פי התוכנית היינו צריכים להזמין מראש מקום לארוחת ערב כזוג עיתונאים אמריקנים ובשלב מסוים כשנזהה אותו, נשלוף מסמכי מעצר מזויפים לצורכי חקירה מסוימת ומיד נסתלק ונחסל אותו בדרך לווינה. למחרת החיסול המתעה אמורה גלינה לטוס לאנגליה. אבל היא היתה עצבנית מפני שהיתה לה הרגשה כבר ימים אחדים שהיא נתונה במעקב וכדאי שתקדים את טיסתה. בעקשנות מוזרה חזרה וטענה שהלב אומר לה שהקשר בינינו נחשף ויותר מאוחר נבהלה כשחשבה שמישהו ביצע חיפוש בדירתה. אבל אני הרגעתי אותה מפני שנדמה היה לי שכל זה קורה רק בגלל המתח של העריקה הקרובה. היא נכנסה ללחץ מפני שגם אני התעקשתי לבצע את המשימה שקבע לי לסקוב וברור היה לי שמה שלא יהיה, זה לא יכול להיות אחרת. הביצוע של החיסול קודם לכל דבר אחר. אמרתי לה את זה. הסברתי לה איך אנחנו מרגישים מבחינת מחויבות לאומית. מי שלא ממלא את מה שהוא צריך לבצע נחשב לבוגד.”

ראשו כאב. גרונו היה לחוץ. בחזהו דבקה מועקה. התחושה הקשה הזאת החריפה יותר עם הזמן החולף. תחושה של הענשה, שכל מה שקרה לה הגיע לו. והתחושה הצורבת הזאת לא הרפתה ממנו. הוא לא נמלט מעונש ההלקאה העצמית המייסרת שאינה נפסקת, וגם לא מצלו הכבד של האובדן האישי.

“אני זוכר שבזמן הנסיעה לטירה נתתי לה טבעת מפלטיניום שעוצבה בצורת צמה קלועה, סמל לחיבור שלנו. היא מאד אהבה אותה ואמרה שתמיד תשמור עליה,” הוא התוודה. “ואילו בזמן הנסיעה מהטירה לווינה, אחרי שעצרנו את הרוצח, חיסלתי אותו בירייה ביער בקרבת הטירה כשגלינה משגיחה בתוך המכונית שחנתה בשולי הכביש. זה היה היום האחרון שלנו ביחד. למחרת היא נעצרה.” קולו נעשה חרישי. “הרוסים החזירו אותה עוד באותו לילה לברית-המועצות והיא פשוט נמחקה.”

“איפה זה קרה?”

“ממש בכניסה לשדה התעופה עצרו אותנו. נעצרנו לרגע וירדנו לשדה להצטלם בתוך הפריחה הנהדרת. איזה רגע אחר-כך הוקפנו מכל צד על-ידי שוטרים צבאיים בריטיים ושלהם. של האדומים. אם הייתי שומע בקולה ומקדים את הטיסה שלה ביום אחד, כל זה לא היה קורה. אבל כמו שאת יודעת, אנחנו והחובה הלאומית.” לא היתה בקולו אפילו נימה דקה של אירוניה או ביקורת. רק קביעת עובדה וכאב. “הייתי צריך לשמוע בקולה של גלינה,” אמר והשתתק לרגע כשהוא מתמקד בסיגריה שהצית.

חוה רצתה להגיד משהו, אבל היססה מפני שהתלבטה איך לומר לו מלה נכונה שמבטאת השתתפות אמיתית בצער העמוק שחזר וכבש אותו. כאבו. עוד לפני שנים רבות סיפר לה מיקי כי לא רק שהיה לוחם שהשתתף במערכות גורליות, אלא שגם חיסל רוצחים נאצים לא מעטים. פעם אמר לה מיקי כי עברי עשה את המוטל עליו מעל ומעבר לחובתו, וזה הספיק לה בכדי להבין את כוונתו. אבל היתה זו הפעם הראשונה שהוא עצמו התוודה כי היה עליו לשלם מס אישי כבד בגלל הנאמנות שלו. היא חשבה על אותה רוסייה צעירה מ“אפרסמון”, דאריה, שהיתה לו כמאיץ לכל מה שכלא בתוכו עשרות שנים. זמן של חיים שלמים בהם צבר כאב ומרירות בגלל אשמה מייסרת שלא היה מסוגל להשתחרר ממנה. התעוררה בה סקרנות לראותה מפני שגילה בה משהו כל-כך מיוחד שגרם לו לחשוף את עצמו כפי שלא חשף עד לערב זה.

“זה לא קל לחיות עם ידיעה שהכל יכול היה להיות אחרת אם…” היא לא השלימה. זה היה כמו לזרות מלח ולא רצתה סתם לצער אותו.

קו עמוק ומריר השתפל מזווית פיו לעבר סנטרו החזק.

“אני אוהבת אותך, עברי, אתה יודע את זה,” היא אמרה. כל-כך הרגישה צורך להגיד לו מלה חמה מהלב.

“זה הדדי.”

“תודה על ששיתפת אותי,” היא אמרה ולבה יצא אליו מפני שהיתה זו פעם ראשונה מבחינתה שקלטה את עומק הסבל שהגבר הזה כלא כל חייו בתוכו. הבינה שהוא מתענה יום אחרי יום על מה שגרם לאהובתו. המשא שהעיק עליו היה כמו חיטוט לא נגמר בפצע פתוח, חשבה, ורק איש בעל חוזק כשלו מסוגל היה להמשיך לחפש אחריה מתוך עקשנות שהיא רק עכשיו תפסה את מקורה. קשה היה להבין איך לא דיבר איתה על הלבה השורפת הזאת עד לערב זה ורק בגלל אותה צעירה אלמונית התפרץ הסמבטיון הרותח שלו. “אני מצטערת שלא שיתפת אותי קודם,” העירה בעדינות.

“היא לא היתה קודם.” השיב בשקט והיא ידעה למי התכוון. כשחזר והצית סיגריה חדשה ואמר שייקח אחר-כך גם שני אקמולים, הבינה שחזר ונעל שוב את כאבו והחליטה לפרוש.

“האקמול יעזור,” פסקה בידענות וקמה וגם הזכירה לו שיגיד לה מחר אם הוא צריך משהו נוסף. היא גם הציעה שאם החום לא ירד שייגש לשכן שלהם, ד"ר מרדכי צ’ציק, הרופא מהבריגדה, שתמיד אכפת לו ודלתו פתוחה לחברים מאז.

“יהיה בסדר, חוה,” הודה לה וליווה אותה עד לדלת כמו שנהג תמיד. יכולה היתה להכנס לביתו כמה פעמים ביום ובכל פעם המתין ליד הדלת הפתוחה עד שהגיעה למדרכה ופנתה ימינה במעלה הרחוב הקטן שביתה נמצא בפינתו. הפעם, כשהגיעו לדלת היא נפנתה אליו.

“בת כמה היא, אמרת?”

“גלינה?..” הוא צחק כשתפס את כוונתה. עיניו נעשו צעירות בבת-אחת. “אני חושב שהיא בת עשרים. צעירה מעט מגלינה כשהכרתי אותה.”

“פעם לא מנע ממך פער של שנים להתעסק עם מישהי,” היא הזכירה לו.

“פעם זה מזמן, חוה יקרה. מאז השתנתה המערכת הנפשית וגם הגופנית.” פתאום נעשה מופתע. “את לא מעלה בדעתך…” הוא לא סיים.

“דווקא כן. מפני שאני יודעת שמעולם לא הפסקת לחפש את גלינה במישהי.” היא הסתכלה בו תוך צמצום עיניה כמבקשת להיטיב לקלוט את הכתוב בפניו. אבל היא התקשתה לקרוא את שחיפשה מפני שתמיד ידע איך להצניע את רגשותיו כשרצה בכך. “עברי עברי,” היא אמרה ולא הסתירה את חיבתה העמוקה אליו, “אם אתה חושב שאיבדת משהו מהקסם שהיה בך, אז לא. אתה פשוט יפה ומושך בצורה אחרת אפילו היום.” היא היססה ואחר-כך הישירה מבט והוא צד בעיניה הומור דק. “אתה יודע שאני מכירה אותך. אז אני חושבת שלא יפתיעו אותי אם אשמע רכילות קטנה שאתה מנהל רומן עם צעירה יפה למרות הבדל שישים השנים ומשהו…”

הוא גיחך כמבטל את הערתה.

“אתה שם לב לעובדה שכמעט מתחילה המאה העשרים ואחת? זה עולם אחר עם מושגים לגמרי אחרים.”

היא שעשעה אותו בהערותיה השנונות.

“אז מה?” התגרה בה בלגלוג.

“עברי, לפעמים אני מסתכלת עליך וחושבת…”

“שהסניליות התחילה בשעה טובה. אני יודע.”

עיניה הבריקו וחשפו את הנאתה. “זה קורה לכולנו, לא?” היא חלפה על פניו והזכירה לו שלא ישכח את התה. עם הרבה לימון.

“וגם קוניאק,” הוסיף.

הם צחקו והוא המתין עד שהשיגה בצעדיה המדודים והקטנים את המדרכה. למרות שהיתה בת שבעים וארבע עדיין היו צעדיה נמרצים ונחפזים כמאחרת לאיזושהי פגישה חשובה. תמיד היתה פזיזה כזאת, כחוששת להחמיץ משהו. בכל רגע היתה עסוקה במשהו והיתה מסוגלת להתעסק בו-זמנית עם דברים שונים.

כשפנה לחזור והגיף את הדלת עדיין גיחך מעצם הרעיון שהיא העלתה וחשב לעצמו שהיא מהתלת בו כמו שמגיע לו, זקן שוטה-סוטה שכמותו.

 

11    🔗

במטבח הניח את הפריטים שחוה הביאה במקומות הראויים להם. חלקם במקרר וחלקם בארון האוויר. אחר-כך הכין לעצמו ספל תה חדש, אבל בנוסף ללימון שסחט לתוכו מזג קצת קוניאק לחזק טעמו ולהגביר את חום גופו וגם בלע את שני האקמולים. שיהיה. רק אז נכנס לחדר השינה ואסף מעל מיטתו את צרורות המכתבים והניחם בסלון על גבי השולחנית הרחבה שעמדה בצד כורסת העור שלו והתיישב בה. רגע התבונן במכתב הראשון שהוציא מהצרור של השנה הראשונה לסילוקו מהארץ. הוא כתב אותו להורים ביום האחרון של המסע הימי באונייה האיטלקית “פאצ’ה” והוא נשלח אליהם מגנואה בקיץ שלושים ושלוש. בן עשרים ושתיים היה אז.

תחילה בחן את כתב-ידו שעדיין היתה בו רכות מסוימת, אף כי באותיות אחדות, הארכניות שבהן, כמו פא סופית וצדי סופית, שמשגרות חטים מסולסלים למעלה, זיהה עיצוב משלו הנובע מתחילת התבגרותו. יחד עם זאת הבחין שכבר אז הקפיד על פרטים שונים. השורות שמתח בעזרת עיפרון וסרגל על גבי הנייר היו מדויקות וערוכות ברווחים שווים.

סגנונו מאז בידח אותו, עברית של הזמן ההוא. לשון ספרותית עשירה בביטויים שנחשבים כיום מטרה לכל מבקר שנון ולא תמיד מובנים אצל סתם אנשים. מוריו ב“הרצליה” גילו את כשרונו המיוחד לשפות, שומע וקולט מיד, ואחד מהם, המורה לתנ"ך, העיר פעם שפילולוגיה היא תחום שאולי יגלה בו עניין לכשיגדל. הוא שמע את ההערה ושמר אותה בלבו ובשובו הביתה התחיל לברר לעצמו מה משמעות הבלשנות וככל שחדר להבנת התחום הזה מצא בו עניין שהלך וגדל. כעבור שנים אחדות, כשאולץ לעזוב את הארץ, אמר לאביו בפעם הראשונה שאינו בטוח שברצונו ללמוד בנקאות רק כדי לרצות אותו ולהבטיח המשכיות בניהול הבנק המשפחתי ובעצם הוא מעדיף ללמוד שפות, מבוא לבלשנות בה התכוון להתמחות.

השיבה לאירופה בפעם הראשונה לבדו, בלי הוריו ואחיותיו שאחת מהן, נעמי, כבר היתה נשואה והשנייה, עדינה, התכוונה להודיע על אירוסיה, כבר מתחילתה היתה מרתקת. בבת-אחת נסתיימה תקופה בחייו והתחילה תקופה חדשה ומסעירה שלעתים כל יום שבה היה עולם מיוחד, לעתים מושך ומסקרן עד להפחיד ולעתים מרגש ומסעיר. באירופה התגברו הפאשיזם והנאציזם ומצד שני נוצרה מהפכה בתפיסת האמנות. הקומוניזם ברוסיה התגלה כאידיאולוגיה שותה-דם. תהומות וגבהים. מעין רעידה המטלטלת את כוכב ארץ לחוסר וודאות. היתה זו שנת פריצתה הגדולה של אמריקה כמעצמה יצירתית לזירה האירופית. הקולנוע, המוסיקה, הציור והפיסול, השירה והפרוזה שלה שלהבו את הרוחות ולא סתם נעשו דמויות כגרטרוד שטיין למונומנטים של התרבות האמריקנית המושכים אליהם מאמינים כמו אבן הכעבה במכה. בפריס התקיים החיבוק האמיתי הראשון בין צרפת לאמריקה. שנים לא מעטות עברו מאז מלחמת-העולם הראשונה והתסיסה הזאת התבטאה דווקא בשנות השלושים, כאשר שמי אירופה מתקדרים. מצד שני באו רבים לעקוב אחרי תקופת הציור והפיסול המודרני שרבים כבר כינו אותו “דור הפיקסואיזם”. הוא היה נסער ונרגש ולעתים לא ידע איך לבטא את שמחתו האדירה על הגילויים. הוא היה אסיר-תודה להוריו שגידלו אותו בעיר הלבנה הקטנה מול הים הכחול עם המון חלונות לעולם הגדול. שלא יהיה זר. שמתחילה יהיה בן-בית בהיכלות, בתיאטרונים, במוזיאונים. שיראה צבע וישמע צליל. פורקן מסוים מצא בהצטרפו למשלחות מטפסי ההרים הנועזות. תחביבו החדש שגילה בהתלהבות ובא במקום תפיסת גלי הים של תל-אביב. באימוץ גופו הצנום והחזק הוא מצא איזון לסערה שבנפש. אחרי שבועות אחדים כאלה של אימונים וטיפוסים מפרכים ומסוכנים היה חוזר ליומיום שלו כשהוא יותר רגוע. היתה זו השלמה ראשונה שלו עם הכסף הרב כבר היה שייך לו בלא שנאלץ לנקוף אצבע לעשותו. משמצא בו יותר ויותר סיוע להגשים את הרחבת עולמו להיות אדם לעצמו התברך במזלו.

אחרי מסע של צליין שוחר תרבות במוזיאונים הגדולים והקטנים ברחבי אירופה שנמשך כחמישה שבועות משכרים והסתיים בטולדו היפהפיה שבספרד, איתר את שורשי משפחתו והתפעם מהוד הנופים המכתרים את רמת העיר, הוא הגיע לציריך בה אמור היה להשתקע לפרק לימודיו והוזמן להתארח בימים הראשונים אצל בנקאי מידידי אביו עד שימצא דירה מרווחת ונאה. זמן קצר לאחר שהתחיל ללמוד ידע בוודאות כי לא החטיא והוא מצא את ייעודו. הפילולוגיה היתה עולמו, אליו נולד כשהוא מצויד בכשרונות מובהקים. היכולת לגלות היא שכבשה אותו ויותר נטה להגיע לחקר לשונות שמיות עתיקות.

עוד בשנות לימודיו בשוויץ בילה בפריס את מרבית חופשותיו, מחוץ לימים שעשה בכיבוש פסגות הרים. בבירה הצרפתית שכר דירה קטנה במונפארנאס אותה החזיק עד היום, כמו את דירתו בלונדון, כיוון שמבחינה נפשית היה קשור בהן למרות שלא ביקר שם בשנים האחרונות. עבורו היו שתי דירות אלה בתי-נכות שהכילו חלק מזיכרונותיו היותר קסומים. היפרדות סופית מהן היתה מבחינתו כקבלת צו התייצבות למעלה.

בפריס הוא נפעם ממערבולת החיים ונשבה באווירה התוססת של האמנים ויצירותיהם הקוראות תיגר ושתה בצמא כל פרט על אודותיהם של אמנים כמאטיס, סזן, בראק, פיקסו, חואן גריס, ארכיפנקו, פיקאבייה, דלוני ואחרים. גלריה מרשימה שנתעשרה אצלו ממש מיום ליום. היתה זו תקופה שהגיעה לשיאה בתפיסות מהפכניות וחדשות. מהסוריאליזם ועד לדאדאיזם, הקוביזם והאבסטרקט. חיבה מיוחדת היתה לו לבוהמיינים, הציירים, הפסלים, הסופרים והמשוררים, אנשי התיאטרון וזמרי השנסונים. כל אלה, למרות שנודע בקרבם כבן אצולה עשיר, קיבלו אותו לחוגם בזרועות פתוחות מפני שהיה איש רעים להתרועע, אדם המעורר הרגשה שניתן לסמוך עליו. השלווה שהקרין היתה מעורבת בחמימות אנושית נעימה. הוא הבין אותם ואת יצירותיהם והיה ליוצרים חבר בלב ונפש, מעודד ונלהב מכשרונותיהם. לא סתם ידידות של טפיחה על כתף ומלה טובה זו היתה אלא ידידות שהוא ידע לתרגם אותה למחוות שונות ונחשבות מהנחת בקבוק קוניאק או יין טוב על השולחן ב“סלקט” או ב“דום” לשמח לבבות, ועד לרכישת ציור, רישום או פסל בכדי לעודד אותם ממש. לא פעם גם החליק בעדינות שטר כסף לכיסו של אמן נזקק אפילו מבלי שנתבקש. די היה לו להרגיש במצוקתו של מי מהם בכדי להיחלץ לעזרה. פעם אמר שלא רק בשבילם הוא נוהג כך, אלא גם בשביל עצמו. עצם הנתינה היתה צורך אמיתי אצלו.

מעל לכל נחשב בעיניהם כמי שטוב להיות בקרבתו בגלל הנשים שהקיפו אותו בהתפעלות. הנשים נמשכו אליו לא רק משום שהיה צעיר מצודד ויפה תואר, אלא בגלל שהיתה בו מידה גדושה מאותו מרכיב גברי העושה איש מסוים מסתם זכר לגבר מועדף שכתפיו רחבות. גבר שאפשר לסמוך עליו. מוצק ושליו בעין הסערות. חבריו החדשים עמדו מהר על איכות נדירה זו שלו וידעו כי בילוי משותף איתו הגביר פי כמה את הסיכוי לתפוס את אחת היפות, החתיכות המשוחררות והמדליקות של אותם ימים. תמיד היה מוקף בהן.

הודות לחברות ההדוקה של הוריו עם הפסלת חנה אורלוף שגרה דרך-קבע בפריס, אבל חזרה לבקר בארץ מפעם לפעם, הכיר אמנים שנמנו עם החשובים באמני פריס, ביניהם אחדים שחשב אותם במרוצת הזמן ליותר מסתם מכרים, למרות שהיו מבוגרים ממנו בשנים רבות וכבר היו בעלי שם עולמי כמו פיקביה ופרנאנד לז’ה. אבל במיוחד חיבב את הספרדי דאלי, בעל הרעיונות הכי מטורפים ומשעשעים שהכיר, וכששניהם היו נפגשים והם מוקפים בבני החבורה שהיו עטים עליהם כדבורים, השמחה היתה מרקיעה לשיא ואיתה ההצחקות הכי מטורפות.

באותן ימים הכיר והתיידד עם אמנים יהודים ממזרח אירופה שחיו בפריס כמואיז קיסלינג, חיים סוטין, פנחס קרמיין, מיכאל קיקואין ואחרים. באותן השנים גם העמיק את חברותו עם אמנים צעירים מהבית שמשך איתם ידידות עד מותם. ביניהם היו אהרון אבני, משה מוקדי, ישראל פלדי, יחזקאל שטרייכמן, אביגדור סטימצקי, יצחק פרנקל, וגם אחרים שבאו לתקופות התרעננות בעיר הגדולה, כל אחד במועד ובזמן שקצב לעצמו. הוא אהב את הפתיחות העצומה שהיתה בהם ובעיקר את ההתרגשות של הפגישה עם כל החדש והמגרה, עד שכמעט שלא נתנו דעתם לצל השחור שהתחיל להתפשט מגרמניה ולאיים על אירופה.

כהוריו, שהיו בין הבודדים שעוד בשנות העשרים רכשו יצירות מקוריות נהג גם הוא בתכיפות הולכת וגדלה לרכוש תחריט מסדרה קטנה, רישום, אקוורל ואף ציור שמן של אמן שנחשב בעיניו ועשה זאת לא רק מתוך מניע לעזור לאמן, אלא מתוך אהבת היצירה לשמה שספג מרחל ויוסף-אליהו. את היצירות שהתגבשו לאוסף המבטא את השקפתו האמנותית תלה תחילה על כותלי דירתו רחבת-הידיים בשווייץ ועיניו לא שבעו. יותר מאוחר כששכר דירה קטנה בפריס, טיפח בה חלק נוסף של אוספו שעתיד היה לקבל תנופה ממשית רק לאחר המלחמה הגדולה ולעלות כמה כיתות בקפיצה נחשונית.

אותו זמן כבר האמירו מחירי היצירות של האמנים הבולטים במידה מסוימת, ולמרות זאת הצליח לגלות יצירות שנחשבו בעיניו ועדיין אפשר היה לרכוש אותן במחירים נמוכים. על כן היה אסיר-תודה לידידתו הגלריסטית קטיה גראנוף שלימים החליט גם להשתמש בתורה שלמד ממנה ליצירת כיסוי חכם לפעולות הביון שביצע מעבר למסך הברזל. אז גם הוכיח בפעם הראשונה שלמרות הכל היה טולדואי במובן יכולתו המסחרית שהעידה על שנינות והסתייעה בקור-רוחו. רווחיו במסחר ביצירות אמנות היו משמעותיים גם לגבי איש כמותו שהיה עשיר מופלג מבית.

מפני חששו שכסף עלול גם להשחית אותו הוא היה מרוצה מכך שבפריס התחיל להיחשף לאיכויותיה של הצניעות. ידידיו האמנים לא אהבו את הנגועים בראוותנות, ואילו הנוסח הסגפני שלהם מכורח המציאות בה חיו נשא חן בעיניו עד שאימץ לעצמו מאז דרך חיים כמעט נזירית, כשהוא נהנה מיכולתו לוותר על תענוגות שטותיים שעל נקלה יכול היה להשיגם בכסף. במידה ניכרת מיתן גם את הוצאות מחייתו שלא יהיה שונה בהרבה מחבריו. רק כשמדובר היה במימון השתתפותו במשלחת של מטפסי הרים לא היסס מלפתוח את כיסו, ובאותה יד רחבה ואפילו יותר נהג כשמדובר היה ברכישת יצירות של אמנים אותם הוקיר. כשגילה ציור, פסל, רישום או הדפס שזכה בהערכתו, היה מוכרח לרכוש לעצמו את היצירה. במעשה הרכישה הרגיש שנעשה שותף בה. מה גם שהשתייך לאותו זן מיוחד של אספנים שאינם רוכשים יצירות על-פי מעמד האמן בבורסת הגלריות, אלא מתוך התייחסותו האישית.

לא פחות מהתוודעות לקסם הכובש שביצירה הוא למד להבין את סוד הקסם שבאשה שלהפתעתו ריגש אותו בצורה דומה. יותר מכל הוא התמחה בדקויות עשיית האהבה עם הנשים במונפארנאס, בעיקר עם הצרפתיות שבהן, אלה שהגיעו ממרחקים, לעתים מחוות של איכרים בפרובאנס, חטובות, בעלות חזה מלא ומותניים שאפשר כמעט להקיפם בכפות הידיים. מהן קלט מהי משמעות המושג “קוקטיות”, מפני שהן היו יכולות להיחשב ללא יפות ובאותה מידה למרגשות בגנדרנותן. אבל עדיין לא אהב אהבה של ממש, כזאת סוחפת שתפיל אותו מרגליו כהתאהבות בציור או בפסל.

בינתיים סיים את לימודיו בציריך והעתיק את מגוריו לאנגליה, שם המשיך לתואר שני ושלישי באוקספורד וממש ערב פרוץ המלחמה ביום חמישי, שלושים ואחד באוגוסט שלושים ותשע, הגיש את עבודת הדוקטורט למורה שלו. אלא שהעיון בה נדחה עד לאחר סיום המלחמה אותה עשה כקצין של מודיעין שדה שפעל באירופה, בצפון אפריקה ואחר-כך שוב בזירת אירופה. אז כבר היה ברור לו שלא ירצה לרשת את כיסא אביו בבנק שהתרחב.

 

12    🔗

בלילה, בשלב מסוים, נעצמו עיניו והוא שמט מידו את המכתב האחרון מבין אלה שעיין בהם והחזירוהו בתנופה לימים ההם. הוא נרדם לשעה טרופה כשהתחילה אשמורת שלישית. באיזשהו רגע הוא חלם חלום רטוב שלא זכר כמותו שנים רבות וכשפקח את עיניו כהרגלו לפני השעה ארבע הופתע מלבו ההולם בחוזקה כמו השיג שיא במשגל לוהט ואצבעותיו גילו את אברו והוא מתוח כמוכן להשתגלות נוספת. היה זה מתח צעיר והוא חש את זקיפות האיבר כמיתר חזק ולא רפה ורך כשהיה בשנים האחרונות, כשאחת לימים רבים גילה בו סימן חיים קלוש. בחלום הוא היה בווינה ועשה אהבה נפלאה עם האשה היפה ורק לפני שהתעורר נתבלבל ולא ידע אם היו אלה פניה של גלינה שנישק כמתקשה להתנתק מהם, או של אותה רוסייה צעירה והוא מצא עצמו מפרפר, כמעט מבוהל, בגלל שהיה שבוי באזור הזוי.

עבר זמן רב מאז שחשב על אשה במושגיות מינית חריפה שכזו ועשה אהבה שלמה בחלומו. עד לפני שנים לא רבות הוכיח שכוחו לא רק בעיניו או בגינוני חיזוריו המושלמים, כשמדובר היה באחת מאותן נשים שלרגע דימה בלבו שאיתר אצלה משהו משל גלינה. בעיקר גילה שליטה בסודות הקטנים של הפקת אהבה שעינגה את הנשים הצעירות בתשוקתו אליהן, בלהטו הבוער בו ובעיקר בהתחשבותו בהן. תמיד השתדל לנהוג בהן ברגישות שסחפה אותן לשיא התלהטות יצריהן פעם ועוד. הניח להן להתבטא בחופשיות כמסגיר להן את גופו וכל שעשה בא מתוך יכולתו המוכחת בתורה האהבה המורכבת. כל נגיעה שלו באשה היתה מבחינתו חשובה כנגיעתו של כנר מכושף בסטרדיבריוס מקודש. כל הפקת צליל ממיתר נכון ומכוון היתה מעוררת באשה משהו שלא נתגלה לה לפני-כן והוא היה מאושר שהעניק להן מניסיונו והן היו אסירות-תודה על אותה עדינות מופלאה שלו. לפעמים אפילו השתוממו שגבר שיכול היה בקלות להיות לא רק אביהן אלא גם סבן, הוא יותר מאהב מתחשב מאחרים הצעירים ממנו בהרבה. אחדות מהן גם חשבו שעד שלא חלקו איתו לילה בעצם לא ידעו דיאלוג גופני שכזה. הוא נתן חיים בבשר.

כשהפליגו שנותיו מצא עצמו פתאום לעתים והוא מבוגר מהן בארבעים שנה ויותר עד שהוא עצמו נרתע יום אחד, ואז כבר היה קרוב לשבעים, כשישב וחשב שאולי הוא רק מצדיק סטייה ועקמומיות שהתפתחה בו בחיפושיו העקשניים אחרי הזמן האבוד וכלת האביב. אבל אפילו החשש הזה מפני שוני לא בריא, שהוא הודה שגזל את מנוחתו, לא יכול היה לבלום את הרצון החזק הזה להימצא עם הנשים הצעירות, מפני שתמיד חיפש את שיכרון חושיו עם גלינה אצל אשה צעירה שמעולם לא מצא אותה. אצל גלינה היתה שעת אהבה כיצירה מוסיקלית שכל תו בה כמו נלקח מפרטיטורה של בעל אוזן נדירה. הם עשו אהבה מעורבת באזכורים של מוסיקה ושירה, של הפסקות מרעננות המאפשרות לאחוז יד ביד, להשתרע על הגב, לנעוץ עיניים בתקרה הגבוהה ולדבר על מה שאהבו במחשבה, ביצירה, בהגות. היא פעם שאלה אותו מהיכן יש לו כל זה. והוא אמר כמעט בביישנות שהיתה זו באבתו, הסבתא האהובה, שאמרה לו כשהוא התבגר שהיא מקווה שהוא מבין שאשה זה לא יעד שכובשים ונשארים שטופי זיעה עם נשימה קטועה כמו לאחר טיפוס בהרים. אשה, היא אמרה, זה אתה. בכל גבר יש אשה. בכל אשה יש משהו מהגבר. הסוד הוא לפתח ערוצי תקשורת נכונים. לדעת שיש הרים, אבל גם עמקים וביניהם משתרעת ארץ מישורית. אם תהיה לך סבלנות, כך אמרה לו הישישה החכמה, לא תלך לאיבוד ותלמד את האשה שהיא היצירה השלמה ביותר של הטבע. פתאום צחק והיא שאלה מדוע ואז אמר לה שגם אביו ספג ממנה בדיוק את אותה תורה. אלא שהיא לא אמרה לו כי גבר אמיתי לא צריך הרבה נשים. אביו היה גבר בעל יצרים עזים שתמיד זקוק היה לאשה. היכן שלא היה.

אבל בעיקר הרבתה לשאול שאלות אל אותה ארץ שממנה בא.

“ספר לי על פלשתינה,” היתה מבקשת.

“פלשתינה-א”י," נהג לתקן אותה.

היא היתה תמיד צוחקת כששמעה את הא"י כקריאת כאב פתאומית.

“על איזה ‘אי אי’ אתה מדבר?”

“ארץ-ישראל,” לימד אותה.

היא היתה קשובה לכל מלה על הארץ הקדושה ההיא שהכירה בשטחיות מסיפורי הוריה, שעדיין ידעו את הברית החדשה ואמה אפילו קראה בילדותה פרקים שלמים מהברית הישנה. את כל זה רצתה לשמוע ממנו, בהפוגות של אוהבים.

“זאת ארץ נפלאה,” אמר לה אז, “הכי נפלאה שישנה.”

“במה היא כל-כך נפלאה?”

היה לו הרבה מה לספר לה. יכול היה להאריך בסיפורי ארצו במשך ימים ארוכים ועדיין נדמה היה לו שלא נגע בה, אפילו עוד לא יצא מהחוף לעבר המישור וממנו למרחבי המדבריות ולפסגות ההרים, ולירדן היה בטח מגיע רק כעבור המון שעות-סיפור כאלה. הוא זכר עוד את הארץ כפי שנראתה לציירים האירופים שגילו אותה לפני מאתיים ומאה שנים. את הדיונות שלו והצללים של הבתים הבודדים ומעט האנשים שהיו שם כבר מצא מונצחים בציוריהם הנרגשים של הסקוטי רוברטס והאנגלים ברטלט וברבזון וגם אצל הצרפתי ז’רום והגרמני באורנפיינד וגם אצל אחרים. שם נשמרה לתמיד הארץ כפי שגילו אבות אבותיו כשהגיעו ליפו בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת. שם היתה ארץ התנ"ך העברית שלו, תערובת קסומה של ארץ נושבת עם אזורים צחיחים וצהובים. שם מצא את נופיו שלקח בזיכרונו לגלות האירופית שלו.

אבל הוא גם למד אותה מחדש בביקוריו הקצרים בה באותו עשור שלפני המלחמה. בעיקר באמצעות משוררים וסופרים חדשים שאמו שהרבתה לקרוא קלטה אותם ואימצה אותם ושלחה לו את שיריהם במכתביה, שיכיר. שידע מי זה אלתרמן, אנדה פינקרפלד, אברהם חלפי, שמעון הלקין, יצחק למדן, אברהם שלונסקי ואלכסנדר פן ועוד טובים. ויחד איתם למה להכיר סיפורים וספרים שמתוכם באה אליו נשימת הארץ וכתבו אותם יעקוב חורגין, עבר הדני, יהודה יערי, יוסף אריכא, פסח בר-אדון וישראל זרחי. ומדי פעם הזכירה אמו שם נוסף ושלחה עוד שיר ועוד סיפור והרשימה היתה ארוכה והנופים והאנשים חזרו אליו במלואם. וכשאמר לה שזאת לא רק הארץ הכי נפלאה אלא שגם נמצא שם עם תנ"כי אמיתי, היא התקשתה להאמין לו ואמרה לו שלא שמעה אף פעם מישהו שמדבר על ארץ ושמיים וים כמו שמדברים על אשה אהובה.

ככה אהב את הארץ. כאשה אהובה. כמו שאהב אותה, את גלינה.

אשה. אשה. לפעמים זעק לאשה. לאשה אחת. רק לאותה אחת. גם כשהיה מוקף בנשים נלהבות שרצו בו. לפעמים נאנק מבדידות חונקת לתוך הכר. לפעמים הרגיש בכאבים עזים בגופו מרוב תשוקה להריח את הניחוח הטבעי של הנעורים שהיה כל-כך מסחרר אצל גלינה ומצא אותו רק אצל נשים צעירות שעם התבגרן אבד ואז הגיעה אצלן עונת ההתבשמות בבשמים קנויים. רק אשה אחת היתה בראשו, בלבו ומול עיניו ולא מצא אותה. אולי רק משהו ממנה אצל מישהי מבין האחרות. עד לפני שנים אחדות גם גופו שמר על יותר משמץ רעננות שנדמה היה שדבקה בו לתמיד. כשהרגיש שבכל זאת הוא מתבלה החליט בוקר אחד שעליו לקבל את זקנתו כקו סיום לריצתו הארוכה. עייף היה. מה שנראה אצל רבים שעקבו בתערובת של תמיהה וקנאה כהצלחה מרשימה אחרי כיבושיו, נחשב אצלו למסע חיפושים בלתי-נלאים, לגלות שמץ מזיכרונות אהבתו הנפלאה עם גלינה. אבל הוא ידע שהוא משלה את עצמו.

כשחצה מזמן את שנת השבעים כבר היה עייף מהתעלסויות עם צעירות שכאלה ומהחיזורים אחריהן, מה גם שפרט לעינוגים נעימים לא מצא בדיוק את שחיפש וקיווה לגלות בהן. אז גמלה בו המחשבה לחזור לבית הקטן בשיכון הקצינים. בגעגועיו לארץ נזכר בשפע צבעיה הבהירים, בריחותיה העזים, בחריפות ריח המליחות של הים, במפגש האדריכלי שבין מזרח למערב, בצלילי הפעמונים של הגמלים וקלידי הפסנתר של גאוני המוסיקה. הוא זכר את ציבור האנשים האיכותי שלה, מירקם חברתי עשיר ותוסס שלא היה דומה לו. אמנם, כשהיה מגיע לביקוריו הקצרצרים התחיל להתוודע יותר ויותר לשינויים שהתחוללו בארץ, בעיקר באנשים שחיו בה ולאט לאט חזרה ההכרה שמשהו השתבש לתמיד. אבל רק כשחזר הביתה גילה שהיה פער מפחיד בין זיכרונותיו לבין מה שגילה. אז התחיל לנקר בו החשש שאילו היה פוגש שוב את גלינה היה עלול לגלות שאין לה כמעט קשר לגלינה של זיכרונותיו. איזו מחשבה ארורה. אבל לפעמים היא חזרה להציק לו, בעיקר בהפוגה שהיתה לו בעת כתיבתו בנושא מסוים, כשהשווה את האתמולים להווה ואת שהיה לאשר יהיה. אז חזר וניסה להבין איך מיישבים סתירה אפשרית כזאת שבין אותה גלינה שלו כפי שהיתה לבין זיכרונות שמתקיימים מרצונותיו והתקשה בכך. גלינה נשארה כשהיתה.

אבל החשש המקרי הזה הפך לפחד. פחד שגבר דווקא מאז שחזר לבית והתמודד עם המציאות השונה מזו שהיתה. אולי בגלל הפחד הזה ניסה להעסיק עצמו יותר ויותר בהגותו. היה זה פחד שהרגיש אותו בתוכו כמו גוש של קרח מקפיא. פחד שאינו מובן ומטריד עד שהוא מצא עצמו בוחן מחדש את זיכרונותיו, ובלבד שלא יפגע אותו תיאטרון פרטי של הזיכרונות, מקדש מיוחד שלו, אליו היה חוזר כשגברו עליו געגועיו. לפעמים נחלץ מחיטוטו, מאמין שלא טעה וזיכרונותיו באמת נאמנים. למרות זאת חזר לנקר בו הספק כשהנעשה בארץ הכאיב יותר משמסוגל היה לעכל והוא שאל את עצמו אם הכאב לא נגרם מכך ששמר בזיכרונו את הארץ אחרת משהיתה, ואם כך, מדוע תופעה שכזו לא תאפיין גם את יתר זיכרונותיו הכמוסים? התהייה הזאת איך באמת היתה גלינה הציקה לו. לבסוף החליט שנכון יעשה אם ייצמד לזיכרונות שיישארו שלמים כשהיו, כשמדובר בגלינה. הזמן חלף והוא המשיך לקוות. סתם לקוות, שכן תקוותו נכזבה כבר מזמן.

היו רגעים שנדמה לו שהוא מבין כי תיתכן תופעה כזאת הגורמת לו לפאר את אהבתו הרבה יותר משהיתה במציאות מפני ששייך היה לדור הצלולואיד שצעיריו הושפעו מהוליווד. מאותם סרטים בשחור-לבן ואפורים שהעניקו לצופים הנרגשים חוויות מסעירות, לפעמים מעוגנות במציאות ובכל זאת שונות, מעודדות אשליה שנוצרה בהם מציאות משלהם. שנות העשרים ובעיקר שנות השלושים נחשבו לחלום הגדול המשותף לרבים ברחבי העולם, לשנים בהן הגיעה הוליווד לשיא השפעתה על חייהם של מיליונים רבים. כל-כך הרחיקה ההשפעה הזאת שהיא חדרה בעוצמה לא רק לבתיהם ולמקומות עבודתם אלא ממש התלבשה על מוקדי הרגש והמחשבה וקבעה להם את טעמם. כמעט כל צעיר וצעירה מצאו לעצמם דמות של גיבור או גיבורה להזדהות איתה. הקשת היתה רחבה ורבת-אפשרויות מקלארק גייבל בעל הקסם הגברי ועד לברברה סטיינווק השנונה והאירוטית. רבים מבין חבריו נטו ברומנים שלהם שנרקמו בין הירקון לבין הים להתפאר בהם בנוסח רט באטלר המאהב ב“חלף עם הרוח”. הם הגדילו בדמיונם את פרשיות אהבותיהם הקטנות לממדי קולנוע פרטי בהם כל אחד הוא כוכב לעצמו וכמובן שכזאת היתה גם אהובתו הקטנה. מעודו לא ראה עצמו גרופי שכזה. רק שעצם הידיעה שכה רבים היו נפגעי “תסמונת כוכבים” לא נשכחה ממנו וברגעים שנתקף בחולשת-דעת עברה בו המחשבה המרגיזה שאולי גם הוא נעשה שבוי דמיונות כאלה ולא ניצל מהתסמונת המגוחכת הזאת. עובדה. הוא טיפח לעצמו במה שקשור בגלינה תיאטרון זיכרונות משלו, שהוא התרחישן וגם כוכבו. בימים כאלה היה חוזר לים. השחייה הטובה למרחקים היתה מרגיעה אותו.

אחד הדברים האחרונים בארץ שנשארו ספוגים בניחוחות העבר הרחוק היה שפת הים שלו. מאז שובו לארץ חידש את נוהג השחייה של נעוריו וכל בוקר התחיל יומו בשחייה בים וחזר לביתו רענן, נכון לפגוש את ענייניו ועיסוקיו המעטים. בתקופה הראשונה מאז שהתמקם בביתו הקטן נהג להזמין מישהי מבין ידידותיו הצעירות מאירופה שתהיה לו בת-לוויה לזמן-מה. שתצבע קצת את האפרוריות שבשגרה. הן כמובן לא היו יותר צעירות כשהיו. גם הן צברו שנים והיו עכשיו בשנות הארבעים שלהן ואולי יותר. אבל לפעמים היה קם בתחושה לא נוחה בבקרים לאחר לילה שבכל זאת נכנע ליצריו שהתעוררו ופיתו אותו לממש שעת אהבה ואז מיהר לרחצת הים מתוך כוונה לטבול ולטהר את עצמו, מפני שמצפונו ייסר אותו, גרם לו לחשוב בצער שאולי במימוש כזה חזר והעיר בהן תקוות-שווא והוא לא התכוון. הוא חיכה כמעט בקוצר-רוח לשתיקת היצר וקיבל את תהליך ההתמתנות הזאת בברכה אמיתית. הפרידה מריגושי המין לא היתה עניין של רגע או שעה מסוימת. היה זה תהליך אטי וחיובי ששחרר אותו משעבוד ליצריו. לפני שנים אחדות, כשהתחיל תהליך דעיכת תשוקתו לא הצטער על כך. הוא ראה בצמצום יצריו הכשרה נכונה לאותו יום שבסוף המסלול וכבר לא חשש ממנו. משום כך הופתע לפנות בוקר כשגילה שתשוקה מינית פקדה אותו בחלומו.

“זה מוכרח להיות בגלל החום,” הוא מלמל וחשב על דאריה ועל איך שפרצה לחייו כתשובה לפחדיו בדבר אמיתות זיכרונותיו. מענה לאותם פקפוקים מקוללים. היא היתה הוכחה ברורה וקיימת שהזמן לא סילף את זיכרונותיו ויצר בשבילו גלינה משלו מפני שמיד כשראה אותה היה משוכנע שהוא רואה את גלינה. לא סתם דומה אלא מפיצה סביבה את אותה אווירה של אביביות מיוחדת. שגלינה במציאות היתה באמת קורנת כזאת, רעננה ומקסימה הגורמת ללב להשתגע. כלת אביב לנצח.

הזיעה המשיכה לפרוץ מנקבוביות עורו שהתנוצץ פתאום כלאחר רחצה וההזיות לא הניחו לו. מראות שונים המשיכו להטרידו והוא לא ידע מתי הוא סתם חולם ומתי הוא הוזה מחום ההצטננות. הוא חשב פתאום על הוריו מתוך געגועים וגם נזכר בחיבה, כמעט דומע, בסבו מראשון לציון שמת כשנה לפני פרוץ המלחמה, אותו סב צוהל וענק שאהב אותו, נכדו כבנו היחיד שמעולם לא היה לו. פנחס קוצ’ינסקי הישיש מצא את מותו בדרך ראויה לו. הוא התעקש להמשיך לרכוב על סוסו ונתקף בשבץ תוך כדי רכיבה באחד מפרדסיו ברחובות. רק אז הוא התוודע לראשונה לעושר העצום שנפל בחלקו כשנפתחה צוואתו של הפרדסן. תחילה ניהל אביו את רכושו, מפני שחשב שאין לו ניסיון ודעתו מצומצמת בנושאי כספים ורכוש. רק יותר מאוחר לקח על עצמו את הטיפול בנכסיו אחיינו נועם טולדו-שמיר, בנה הבכור של נעמי שגם ירש את מקומו בבנק והפך לנשיאו. אבל בפעם הראשונה שהרגיש את הכוח האדיר של הכסף הרב שברשותו, היה אותו יום בו החליט להקים מרכז תרבות שיהיה כמצבה חיה למשפחתו בשכונת נווה-צדק שאבותיו נמנו עם מייסדיה. היום הזה היה לפני כשנתיים ומשהו, כאשר רן, בנו הבכור של נועם, נהרג ממטען צד בלבנון. אז תפס בבת-אחת את חשיבות המרכז הזה שבית טולדו ראוי לו, שיוקם מעל ביתם של סבו וסבתו, ויבטא את המעורבות העמוקה של המשפחה בחיי היישוב היהודי והערבי בפלשתינה-א"י, אבל תהיה בו גם הצצה למאה הבאה באמצעות מכון לטיפוח קשרים בין בני נוער ישראלי לנוער פלשתינאי. לצורך זה גם הקים קרן שתופעל כבר בשנתו הראשונה של המרכז ותעניק מענקי לימוד באוניברסיטה לארבעה נערים ונערות משני הצדדים, שילמדו היסטוריה מזרח-תיכונית. הוא האמין שבכך הוא לא רק נאה דורש. לא סתם רק מלים בפיו של אותו יליד הארץ.

מאז שהחליט להקים את מרכז טולדו, מצא ענין חדש בחייו, הודות למעורבותו בתכנונים הקשורים בהקמתו. בעניינים אלה הרבה להתייעץ עם דורי קלמן, בנו של חברו אייב, שבהיותו בעל הכשרה הנדסית ומשרד לתכנון ובנייה בעל-שם התמחה בפרוייקטים בעלי משקל ציבורי. לפני כשנה השלים אדריכל נודע ממשרד קלמן לעבד את התוכניות ועורך-דינו, ירמיהו ברמן, המכונה ירמי, כבר טיפל בקבלת האישורים, ואף גייס את ראש העיר שנתן את ברכתו בהתלהבותו הרגילה לנושאים שכאלה. הוא הצטער שאייב לא זכה לראות את בנו מגשים רעיון כזה. אייב הלך לעולמו לפני שנים אחדות כתוצאה מסיבוכים לאחר ניתוח מעקפים שני והובא לקבורה בקריית-שאול, היכן שנקבר במרחק של שלוש שורות ממיקי זהבי. מותו של אייב ריגש אותו ולבו התכווץ מצער וכבר חש כי טבעת הבדידות סוגרת עליו עד מחנק. במותו אבדה לו האוזן האחרונה שהיתה קשובה להמיית הצלילים הדקים ביותר שלו. היות שעם רוחמה, אלמנתו של אייב ואמו של דורי הוא נפגש לעתים רחוקות גברה עוד יותר חשיבותה של חוה בחייו. היא נהייתה לממלאת מקומם של מיקי ואייב.

כשהלך אחרי ארונו של אייב והתבונן במלווים, שרבים מהם היו מוכרים לו, היה רגע בו היה משוכנע שהוא נמצא בלוויתו שלו והולך בין ההולכים בעקבות האלונקה בה הוא מובל. באותו יום, כשישב ליד רוחמה לנחם אותה באבלה בדירת הגג העתיקה של הקלמנים ברחוב מאפו, אמר לה שבעצם אייב היה בן-אדם מאושר שזכה הישגים בחיי משפחתו ועסקיו. היא בכתה חרש והסכימה איתו. לפני חודשים אחדים מלאו חמש שנים למותו של אייב ולאחר האזכרה הוא החליף מלים עם דורי שדיווח לו כי צריך ללחוץ עוד יותר בעניין האישורים בעירייה מפני שמישהו מעכב שם ורצוי שיחליף מלה עם עורך-דינו הבקי בסבך המערכת. אז החליט בפעם הראשונה שאכן הגיעה השעה לדחוף קדימה את הקמת “מרכז טולדו” מפני שכבן-אדם בגילו ובמצב לבו המתפרפר לו כרצונו הוא אינו יודע אם יזכה בעוד הרבה בקרים חדשים.

אותו יום, כשחזר לביתו, טלפן לעורך-דינו ודחק בו להשלים את הפרוצדורות המייגעות כדי שאפשר יהיה לגשת מיד, כך הדגיש, להקמת המרכז. התברר כי היו חברי מועצה אחדים שניסו להכשיל את העניין בגלל המגמה להקים שם מכון לקידום הבנה בין נוער יהודי לפלשתינאי. הזעם שהתעורר בתוכו היה גדול אבל הוא כלא אותו ורק קולו היה צונן כשהגיב באוזני עורך-דינו ואמר שהמרכז מוקם בכספו שלו.

“שלא תדאג,” הבטיחו ברמן, “נתגבר גם על זה.”

“פוליסת ביטוח החיים שלי לא מבטיחה זמן,” הוא רטן.

שוב הפכו שבועות לחודשים ורוב האישורים כבר הושגו, אך נותרו אי-אלה דברים להשלים בתכנון. בינתיים המשיך לפקוד את קברות אבותיו בבית-העלמין העתיק של תל-אביב ברחוב טרומפלדור וגם את קבריהם של חבריו בקריית-שאול ובדידותו רק התגברה. אולי בגלל הבדידות השוחקת העדיף לצלול לתהום הזיותיו על מה שיכול היה להיות כה שונה אם גלינה היתה איתו. בדידותו העמיקה לאחר לכתם לתמיד של מיקי זהבי ואייב קלמן. הוא נשאר בעצם המייג’ור העברי האחרון בין אלה שהתנדבו לצבא הבריטי דרך לשכת הגיוס בלונדון.

לתוך מערבולת הזיותיו נמסכו זיכרונותיו מעונתו האחרונה בלונדון שבסופה התגייס. זה היה בנובמבר שלושים ותשע כשההתקדמות של כיבושי הצבא הגרמני החרידה את העולם. בבריטניה חיפשו אקדמאים לביצוע תפקידים רגישים בצבא. מורו באוקספורד, פרופסור ג’יימס ד. בראון, שהתמנה לתפקיד בכיר במודיעין וחיפש מועמדים בעלי כישורים לתפקידים מיוחדים נפגש איתו והציע לו להתגייס בגלל היותו אזרח בריטי. במהלך כל אותה פגישה לא ציין מורו את עובדת היותו יהודי מפלשתינה שהיא בלבד היתה צריכה להיות אצלו מניע למלחמה פרטית שלו בנאציזם. אבל כתוצאה מאותה פגישה הוא התנדב הרבה לפני שיצאה קריאה ממנהיגי היישוב היהודי בארץ-ישראל לצעירי היישוב לתרום את חלקם למאמץ המלחמתי.

מתחילה הוא נמנה עם שורה מצומצמת של נבחרים שקודמו לקצונה מיידית במודיעין. בתום האימונים הוענקה לו דרגת הקצונה וכבר באפריל ארבעים השתתף בפעולות קומנדו מסוכנות באירופה. כעבור שנתיים לפעילותו בזירה האירופית כמתאם עם המחתרת הצרפתית והוא כבר קפטיין, הועבר למטהו של פילדמרשל מונטגומרי באפריקה וביצע חדירות נועזות אל מעבר לקווי האויב, ואף הגיע עד לתחומי מטהו של שועל המדבר הגרמני, רומל. הוא השתלב כמוביל גמלים בשיירה קטנה של אנשי מדבר שחצו אותו הנה והנה על-פי צורכי המודיעין הבריטי. בסופה של מלחמת המדבר הוענקה לו דרגת מייג’ור וצלב ויקטוריה, על שגילה אומץ-לב ותושייה כשחיבר את מטהו של מונטגומרי למערכת הקשר של רומל. המדליה הוענקה לו אישית על-ידי מונטי בטקס בו נכח גם מורו האחראי לגיוסו, והיה זה רגע מהרגעים המרגשים שנחרתו בלבו.

מאפריקה הוא נשלח לנורווגיה ליצור קשר עם אנשי המחתרת שפעלו שם, לבחון שיגור יחידה גדולה יותר שתפשוט על מוקד ייצור המים הכבדים, במגמה לעכב את התקדמות המדענים הגרמנים ביצור הפצצה האטומית. בינואר ארבעים וחמש צירפו אותו למודיעין של מטה הארמייה העשרים ואחת בפיקודו של מונטגומרי שחתך את גרמניה כסכין בחמאה רכה וזמן קצר לאחר הבסתה שלח אותו לווינה. מכל זווית שלא בחן את תחנותיו במלחמה, ראה עצמו בר-מזל להיות שותף באחדים מהאירועים היותר דרמטיים. ובעיקר נחשב בעיניו הפרק בו צד וחיסל את פושעי המלחמה.

רק עננת היעלמה של גלינה בגלל אותה חובה לאומית נשארה תלויה מעליו. הכאב על אובדנה באשמתו חזר אליו במלואו עם פריצתה של דאריה לעולמו. עד שלא הכיר את גלינה אלכסנדרובנה לא ידע מהי אהבה אמיתית. וגם לא מאז.

 

13    🔗

בשמונה בבוקר נכנסה חוה לברר איך הוא מרגיש ואם הוא צריך עוד משהו. הוא אמר לה שבסדר, רק שה“בסדר” שלו נקטע על-ידי שיעול. כשהיא שמעה את השיעול העמוק שלו היא קבעה שהוא עוד לא בסדר ולדעתה טוב יעשה אם ייבדק אצל ד"ר צ’ציק.

“בשביל מה אני צריך לבלבל למרדכי את הראש?” הוא רטן.

“כשחולים זה מה שעושים.”

“את לא מגזימה קצת? איך את יודעת שאני חולה? בגלל סתם קצת חום?”

“העיניים שלך לא בסדר,” היא החליטה, “הן עכורות ומרושתות בנימים אדומים.”

“רק העיניים?” לגלג, “אז זה לגמרי לא רע.”

היא מתחה אצבע לעומתו כמתרה בו. “שלא תתחכם, עברי, בגיל שלנו לא משחקים עם בריאות. הצטננות רגילה יכולה להפוך לבעיה.”

הוא הפך כפותיו בתנועת השלמה ותהייה. “אז מה כבר יקרה בגילי?”

אחר-כך כשהתעקש ללוות אותה כדרכו עד למדרכה, ניסה להרגיע אותה: “שלא תדאגי.”

“לא מדאיג אותי מה שיקרה לך.”

“הו, לא?”

“זה האגואיזם שלי, זהו זה,” עיניה המחייכות התכווצו. היא ידעה שקלט אותה עוד לפני שהמשיכה: “אני לא רוצה להישאר לבד. מפני שאם לא תהיה פה, אז מה אני אעשה? אתה מספק לי עניין בחיים, עברי.”

הוא עמד וצחק והסתכל אחריה כשהיא התרחקה לביתה בצעדיה הקטנים והמהירים חשב על מיקי שלה שהיה בר-מזל לזכות בחברה נפלאה כזאת לחיים, וגם חשב על אייב ועל רוחמה שהיו כמותם. רק המחשבה עליהם, על המתים ועל החיים, חיממה את לבו. גם כשדרכיהם נפרדו לשנים רבות לא נפגעה ידידותם ונשארה שלמה, ברית-אחים. הפרידה הראשונה ביניהם שנמשכה שנים אחדות היתה כשהוגלה מהארץ בהסכמה חשאית, בשלושים ושלוש. אבל כעבור שנה כבר הגיעו שני הג’ינג’ים ללונדון ללימודיהם הגבוהים. הוא נסע ונפגש איתם ובמהלך אותן פגישות התגבשה החלטתו להמשיך את לימודיו באוקספורד. לא פעם גם הגיעו השניים לבלות איתו חופשות קצרות בדירתו הקטנה בפריס והחיבור מחדש תמיד מילא אותו בעליצות ובשובבות שמאפיינת רק חברים מילדות. מיקי למד מנהל עסקים ואייב הנדסה. פרידתם השניה והממושכת יותר התחילה עם גיוסו לצבא הבריטי. אבל כעבור חודשים אחדים גם הם התגייסו במסגרת גיוס ה“נייטיבס”, מפני שהיו להם דרכונים פלשתינאים. רק שהם שובצו כ“נייטיבס” בעוד הוא שובץ כאנגלי לכל דבר. במרוצת המלחמה הם שמרו על קשר מכתבים והשתחררו כמעט ביחד איתו. אייב ורוחמה וגם מיקי וחוה התגוררו זמן-מה בדירות שכורות עד שהקלמנים עברו לגור בדירת הגג שלהם במאפו אבל הזהבים שנרשמו כמותו לשכון הקצינים ש“סולל-בונה” התחיל לבנות בסוף ארבעים ושש במקום שומם בצפון-מזרח תל-אביב, עברו לשם באותו יום שגם הוא נכנס לביתו הקטן, ממש ערב מלחמת העצמאות.

בבניית השיכון המיוחד הזה הכוונה היתה לאפשר רווחה מסוימת לקצינים הארצישראלים ששרתו בצבא הבריטי, רובם בבריגדה היהודית. היו אלה בתים דו-משפחתיים, משני דגמים. בדגם הראשון שבחר לעצמו היו שניים וחצי חדרים, שאז קראו להם שלושה. שטחם נחלק בין אמבטיה וחדר נוחיות לבין מטבח קטן ושניים וחצי חדרים, והם התחברו במרפסת קטנה בחזית. מנגד היתה בצד האחורי יציאה רחבה מהסלון לגינה. בדגם השני שרכשו הזהבים היתה קומה נוספת. בהגרלה שהתקיימה בין הנרשמים באיזה בית יזכה כל אחד מהם שיחק מזלם כשגילו כי הם גם יהיו שכנים ברחוב הזמורה.

כבר מתחילה נבדלו הבתים בשכון הקצינים זה מזה באופיים וגם בצורתם מפני שאחדים מהדיירים החדשים הכניסו בבתיהם שינויים עוד לפני שעברו להתגורר בהם. הוא עצמו לא שינה דבר בביתו וכשקיבל בסיום הבנייה את מפתחותיו, סידר בחדר האורחים את מעט רהיטיו הצנועים והציף אותו בציורים ופסלים. את חפציו האישיים הניח בחדר השינה, ובחצי החדר, אותו הפך לחדר כספות משוריין, אחסן את יצירות האמנות שלו בטמפרטורה הנכונה. אחרי שסידר את הבית ועבד על ניקיונו ביום הראשון לכניסתו עד שעת לילה מאוחרת, מזג לעצמו ויסקי נקי בכוס גבוהה, התיישב בכורסת העור המשומשת שקנה בחנות לעתיקות ברחוב שיינקין, אותה הציב מול הגינה האחורית שעדיין לא גדל בה צמח אחד ראוי, אבל כבר צמחו בה עשבים שוטים ונשארו בה שלושה עצי הדר כמעט יבשים, שרידי פרדס שנעקר בגלל השיכון, והיה מרוצה.

מאז נשארה הגינה הקטנה כשהיתה, גנן מעולם לא גינן אותה והוא עצמו טיפח בידיו את עצי הפרי שהציל, חפר סביב להם גומות לצבירת המים ורק בקרבתם הממשית עקר כל עשב שוטה, אבל לא נגע בצמחייה הפראית שנאחזה בגינה מחוץ לגומות, מפני שאותה אהב במיוחד. לפעמים היה מסוגל לדמות אותה לצמחייה הפראית שהכיר בילדותו בגדת הירקון ששימשה את צעירי תל-אביב כאתר מבוקש להתחששויותיהם וסודותיהם האביביים. לפעמים ראה בה משהו שהזכיר לו את בוסתני האפנדים הערבים העשירים שהקיפו את תל-אביב הקטנה, וגם את הצמחייה שנאחזה בדיונות שלאורך החוף ונראו בעיניו כחמוקיים ארוכים ומגרים, מגלים טפח ושומרים על יותר.

במשך חמישים השנים שעברו מאז נכנס לגור בביתו כמעוט לא שינה בו דבר, חוץ משריון חצי החדר וצביעת הבית מחדש פעם בעשר שנים, עניין שהקפיד לקיימו גם במרוצת כל השנים שגר באנגליה וקנה לעצמו שם של סוחר אמנות המקשר בין מערב למזרח. לעומתו התחילו מיקי וחוה לשנות את ביתם עוד כשהיה “על התוכנית”, והתמקדו בעיקר בחדרי הילדים מכיון שכבר אז קבעה חוה בעקשנות שהיא תתגבר על רחמה שנחלש ויהיו להם לא פחות משני ילדים. ואמנם לא עבר זמן רב והיא היתה כבר בשמירת הריון עם יאיר הבכור. אבל גם אחרי לידתו של הצעיר, יובל, הם המשיכו ברמונטים והבית בן שתי הקומות הלך והתרחב. השיפוצים שינו ללא הכר את חזיתות רוב הבתים הקטנים. בכל קפיצה שלו מלונדון לביקור קצר היה מתוודע לשינויים שחלו בשיכון שהתחיל להיבלע על-ידי בתים בני קומות אחדות שהוקמו מסביבו. תל-אביב שלו כבר לא היתה עוד העיר הלבנה הקטנה.

רק ביתו נשאר כשהיה ונחשב לדל ועלוב לעומת הבתים האחרים וגם לא נמצא בו שמץ של דמיון לשתי הדירות המטופחות שהחזיק כל השנים באירופה. האחת, רחבת-ידיים בלונדון והשניה היתה הדירה הפריסאית הקטנה שמצא לעצמו בעזרתו של מאנה כ“ץ, שלא פעם הוא סייע לו להיחלץ מדחקות על-ידי רכישת אחד מציוריו, אף כי לא החשיב אותו במיוחד. אבל חיבב אותו וראה בו חבר. הוא שמח שאחרי המלחמה מצא לעצמו מאנה, בעל הקומה הזעירה פטרון-מעריץ בדמותו של יחזקאל סחר, לימים המפכ”ל הראשון. את הציורים של מאנה שמר בדירתו הקטנה בפריס. הוא לא מכר אותם מפני שבכל זאת הם היו חלק מימי פריס המיוחדים. עד היום, מאז חזר סופית, המשיך אחיינו הבנקאי שירש את מקומו של אביו בבנק, נועם, לטפל בתשלום דמי אחזקת אותן שתי הדירות שאהב, למרות שלא פעם הציע לו להיפטר מהן. הוא פשוט התעקש להתעלם מהעובדה שבעצם איננו נוסע יותר. אבל לא קל היה לו להסביר לנועם בעל ההיגיון של מחשב שהדירות לא היו סתם מקום מגורים עבורו. הן היו דירות בהן חי רבות משעותיו היפות ביותר של אותו עשור מפואר בחייו, שנות השלושים שלפני המלחמה-העולמית השנייה. לוותר עליהן זה היה עבורו כמו להודות שעבר זמנו.

גם בשנים שלאחר המלחמה, בהן הרבה לנסוע ולחיות בחו"ל, המשיך לטפח את קשריו החברתיים ובעיקר עם יוצרים למיניהם והיה מקורב למשוררים, אנשי תיאטרון, מוסיקאים, ציירים ופסלים ואת כל אלה אירח לא פעם בדירותיו או במסעדות וביד רחבה. הסיבה שהוא נמנע בארץ מקבלת הזמנות לבתיהם של מכרים חדשים נבעה מהידיעה שההגינות מחייבת להשיב כמידתם, וככל שצבר שנותיו הוא לא רצה לטפח סתם קשרים נוספים, אפילו אם מדובר היה באנשים שהעריך וחיבב. די היה לו בידידיו משנים עברו. אותם היה מזמין פעמיים בשנה להתארח בביתו לערבים של לגימה וטעימה ממיטב מאכלי המזרח. תמיד דאג שהמפגשים האלה יתקיימו האחד באביב והשני בסוף הקיץ, מיד לאחר החגים, כשאפשר היה ליהנות מהסלון הקטן הפתוח לגינה האחורית שצמחייתה פרועה.

בלילות כאלה התגלה כמארח נעים הליכות, נדיב ובעל יד פתוחה וברוכה הטורח בעצמו על הכנת המטעמים בקפידה, בידע ובאהבה. הוא חיבב את העיסוק במטבחו הקטן ונהנה להכין במו ידיו תקרובת מאכלים מזרחיים שהתמחה בהם עוד מימים שאירח בצעירותו את חבריו וידידיו באירופה, ושתמיד ביקשו לטעום אצלו משהו שונה, מרזי המזרח הקסום שלמד מבאבתו.

בבוקרו של יום בו אירח בערבו היה נוסע מיד לאחר השחייה בים לשוק הכרמל אותו הכיר מימיו הראשונים, קונה את המצרכים והתבלינים לטחינה, חומוס, פול, סלט ירקות, ובורר את מיטב נתחי הבשר מהם הכין את הקבאב והשישליק, ובצדם ניקה מקשקשיהם לגירוי החיך גם דגים קטנים אותם טיגן בקדרה עמוקה, עד שנהיו שחומים וזהובים ומשמיעים בין השיניים הטוחנות קולות התרסקות דקים ומגרים עוד יותר. בנוסף לכל אלה התמחה בהכנת מתאבנים מירקות ממולאים ברסק בשר מעורב בצנוברים ובתבלינים במידה מדויקת, החל בקישואים ועד תפוחי אדמה ועגבניות גדולות. מטעמים אלה שיצאו ממטבחו הקטן התחבבו בקרב הידידים והחברים כמעדנים נדירים עד שאיש מהם לא היה מוכן להחמיץ ערב כזה.

כך חלפו השנים האחרונות בין מציאות המתמקדת בין פושטי המדים של הימים המתרחקים ההם וחלומותיו המתערבבים במשאלות-לב לבין הסתגלות לעמלקיות, טמטום וקהות-חושים שסרטנו את ארצו וקירבו אותה יותר ויותר לשלב מסוכן של “תסמונת לבנון”.

הוא היה איש עצוב ובודד שחיכה למותו שאולי, כדברי רופאו, יקרה כתוצאה מריגוש מסוים ואולי לא. אולי יהיה זה סתם מוות רגיל.

 

14    🔗

בימים בהם נשאר בביתו בגלל ההצטננות הקשה חזר וקרא בספריהם של אורבך וקויפמן וגם של אחרים, חוקרי-עבר מובהקים, ועיין בתפיסותיהם השונות והקביל דעות אלה לאלה, לבחון נקודות מוצא היסטוריות שנזקק להן בהרחבת יריעה של מאמרו “עמלקיות, שבטיות ורבנות חשוכה”. זמן מסוים הקדיש לשפיטת ערכים על רקע תקופתם ובחינתם על רקע זמנים אחרים. בכוונתו היה להתמקד בפרשנות של מוסר משתנה בהתאם לאיכות התרבותית ובנתונים גיאו-פוליטיים וחברתיים מסוימים. החייאתה של העמלקיות הזאת שמצאה לעצמה אחיזה בקרב רבנים וראשי ישיבות, היתה על-פי תפיסתו מרשם בדוק לא רק להסתאבות שתוביל גם למלחמת אזרחים נוסח לבנון של אחד אוחז בגרון השני, אלא לקריסתה של ארץ היהודים עד שיחזור ויעלה חול מהמדבר לכסות עקבותיה.

סימנים ראשונים לבואו של החול הזה גרמו לו כבר לפני שנים רבות לבטא באוזני ידידו ראש הממשלה טענות על שלא ידע לבלום את הלווינגריזם כשיכול היה. היתה זו פעם ראשונה שהממשלה נכנעה לפעולת לחץ משיחית ולא התמודדה איתה ולא קראה נכון את הבאות ותהליך ההתנחלות ושוד הפלשתינאים התרומם כסופת חול מדברי. הוא חזר אז מנסיעה פרטית לווינה לימים אחדים, שם תחקר בתחנת מעבר עולים מרוסיה בעניינה של גלינה. בשובו לקבל על עצמו שליחות עלומה נוספת נרתע מהנעשה בארץ ובהמשך לפגישתו עם ראש הממשלה שיגר לו מכתב בו הדגיש שלא ייתכן שמיעוט הוזה יכתיב לממשלה את סדר היום וישעבד מדינה שלמה לשגיונותיו המשיחיים.

מאותו מכתב מלפני שבע-עשרה שנים התפתחה התכתבות בינו לבין ראש הממשלה. לא תמיד באה אישיותו של המנהיג הפוליטי לידי ביטוי מלא במכתבי התשובה כפי שבאה בפגישותיהם ובשיחות שביניהם. הוא ידע להבחין מהכרותם היכן משחרר האיש את מחשבותיו במלואן והיכן הוא מקצץ בהן בגלל מס קואליציוני. שיקולים זרים ומגונים, כך כינה הוא את השיקולים האלה כעבור שנים באחד ממכתביו לידידו שאז כיהן כשר ביטחון בממשלת האיחוד הלאומי הראשונה. באותו מכתב השתמש לראשונה בביטוי יליד הארץ כשביטא את אמונתו ששניהם, כילידי הארץ שגדלו בחיק אותם נופים, חונכו גם לפה ולב שווים. את המכתב סיים בתקווה כי יהיה זה הוא, שר הבטחון, שיחזור לתפוס את המקום הראוי לו כראש ממשלה במציאת דרך לשלום ראוי עם הפלשתינאים ואז יזכה להפוך דף משלו בהיסטוריה. כמה מאושר היה כשזה קרה. אלא שאז החל לחשוש לחייו של ראש הממשלה. עוד בטרם נחתם ההסכם באוסלו וכבר הגיע מסע השיסוי לרציחתו שבראשו עמדו רבנים אחדים עם “מוסר” שלהם, לשיא שבינו לבין לחיצה על הדק היה רק צעד אחד קטן.

להפתעתו גילה שבימים בהם רותק לביתו בגלל הצטננותו קרה לכתיבתו מה שקרה להמינגוויי עם אחדים מספריו. התחיל בהם מתוך כוונה של סיפור קצר וסיים ברומן. אולי זה היה הרגע בו ידע כי עליו לשקול כתיבת ספר נוסף והפעם בנושא “העמלקיות”, בו יחזור ושוב יגע בבעיות בהן דן ביום ולילה ממרחק של שנים אחדות, כאשר לא בסתם עננים מדובר אלא בחשרת סופה.

בשבוע הזה בו שהה בבית מצא גם זמן לעטר בציפוריו כד נחושת קטן מדמשק שאמו רכשה באחד מביקוריה הבודדים שם בשנת עשרים ושבע. הוא שקד לחרות בו כחגורה רחבה שורת ציפורים מתעופפות שמקורה של אחת נוגעת בכנף הפרושה של זו שלפניה. חמש ציפורים כאלה הוא חרת ובעת שהתמקד בעבודתו כמעט שלא נתפס לשיטוט במחוזות הזיכרון שלו. בשעות אחרות כשחזר וחשב על דאריה, חזר וצלל לתהומות זיכרונותיו כמחפש לעצמו פינה אחרונה בעולם הזה בו ימצא שמץ מאהבתו האבודה. היו רגעים שרצה להבין אם החיטוט הזה בעברו שהתעורר ביתר שאת עם פריצתה של אותה דאריה למסגרתו מבטא גם משהו ממצוקת נפשו כיליד הארץ. ההרגשה שלו היתה כשל רץ למרחקים ארוכים המצליח להתקרב לקו הגמר של ריצת מרתון כשרגליו כבר אינן מסוגלות לשאת אותו ממש במטרים האחרונים ותקוותו מתרסקת כשהיא בהישג ידו. אולי האמין בתמימות שבאותה פינה של הסתגרות מפני קריסת עולמו הוא מוצא דווקא זיכרונות שלמים שכבר לא ייסדקו יותר. שהוא יכול לשפץ אותם כרצונו בעזרת דמיונו.

בבוקר יום שישי הרגיש שההצטננות נחלשה. נשימתו היתה קלה ואפו כבר לא היה סתום. אחרי ששתה את הקפה הראשון שלו והקשיב לבי-בי-סי כהרגלו, אמר לעצמו שהרגשתו הכללית השתפרה עד שבעוד יום או יומיים לכל היותר יחזור לשחיות הבוקר שלו. בשבע וחצי, הזמן בו היה נוהג לחזור מהרחצה, השיג אותו טלפון מנעמי. תמיד ידעה לקלוע לרגע הזה כעוקבת אחריו כל הזמן באמצעות מצלמה הנסתרת. קולה היה חזק כקולה של רחל אמו. קול סמכותי של מי שנטלה לעצמה בהיעדרו הממושך את ניהול השבט הזה ביד רמה.

“אתה בסדר, עברי?” היא שאלה.

“כמו תמיד.” תשובה רגילה. מעודו לא קבל באוזניה. אבל היא המשיכה לשאול כממלאת מקומה של אמם רחל. לא סתם דאגנית, אלא תרנגולת המגוננת על אפרוחיה, המגיבה בדרך זו מכוח מאפייני הגנטיקה. כך התייחסה אליו, כאל אפרוח רך, אפילו עכשיו כשהיה בן שמונים וארבע ומשהו והיא כבר נמצאת בשנת התשעים שלה.

“החלטת?”

הוא ידע למה התכוונה. רצתה לדעת שהמרכז מתקדם לקראת שלב הקמתו וכי יהיה בו ביטוי הולם גם לזיכרו של רן, הנכד האהוב שלה.

“יש לי איזה רעיון,” השיב. הוא לא אהב להגיד אמירה ברורה בטרם סיכם עם נועם בנה. “אבל כמו שאמרתי, נעמי, זה יהיה בסדר”.

זה לא הספיק לה. “על מה בדיוק אתה חושב, עברי?”

הוא חייך והיתה לו הרגשה שהיא רואה את החיוך הזה שלו, כל-כך טוב הם הכירו זה את זו. חכמה וחריפה היתה כאביו יוסף-אליהו.

“על משהו שקשור בנו ובפלשתינאים,” אמר.

היתה שתיקה. הוא היה מסוגל לשער מה היא חושבת ולא הופתע כשאמרה לבסוף, “זה טוב, אחי. אמא ואבא היו רוצים את זה כך.” כשהיתה קוראת לו אחי היה מרגיש שמשהו זז אצלו בפנים. לעתים נדירות השתמשה בכינוי הרך והאוהב הזה. “אני מחכה כבר שזה יתחיל להצמיח בטון וטיח,” היא סיכמה במטפורה משלה.

מתמיד אהב את שעשועי ההתנסחויות שלה.

“זה רק שאלה של זמן, נעמי.”

“הזמן שלי מתקצר,” היא נזפה בו, “וגם אתה לא נעשה צעיר.”

“איך את יודע?” לגלג.

“מאז שהפסקת את השטויות שלך עם הילדות הקטנות שלך,” נזפה בו, “מה קרה לך במלחמה ההיא שנעשית כל-כך משונה בעניין הזה? זה קשור בגלינה?”

תמיד היתה מגיעה לנושא הזה של היותו אחר משהיה לפני המלחמה. היא התקשתה להתנתק מהפרק ההוא של המלחמה ההיא. הצל של גלינה כיסה את כולם עד לרגע זה. הוא העדיף לשנות כיוון וחזר להחלטה שלו להקדיש את האגף החשוב ביותר במרכז לזיכרו של רן.

“אני מקווה שממש בקרוב אפשר יהיה לזמן את המשפחה להרמת כוסית…”

“במי זה תלוי?” דרשה לדעת.

בך. מלה שלך וכולם מתייצבים. את נחשבת כבר מזמן כראש השבט."

היא צחקה. “זה מעולם לא הרגיז אותך, אני יודעת.”

“ויתרתי על כמה וכמה דברים,” הוא הזכיר לה.

“בסדר, עברי,” היא פסקה, “נכנס את המשפחה, רק בלי הקטנים שלא יבלבלו את המוח. אבל במי תלוי קידום העניין שיחתוך סחבת מיותרת?”

“את יודעת שכל הסיכומים הם בידיו של נועם,” הזכיר לה, “והוא זה שצריך עכשיו לעזור לי ולברמן בדחיפה האחרונה. יש לו קשרים טובים בעירייה. הוא יכול להתגבר על עורמי המכשולים מצד הימין.”

היא המהמה משהו. “מה היינו עושים בלעדיו?” תהתה.

קשה היה לו לבלוע צחקוק. תמיד התגאתה בבנה הבכור. “אני יודע את חשיבותו מבחינת המרכז,” הוא הודה, “נועם עושה היטב את מה שאבא נהג לעשות בשבילי.”

“יש דברים שגם אתה עושה אותם נכון. כמו שאבא היה רוצה,” היא ניחמה אותו. “אתה עוד נוסע לעזה?”

“קצת פחות,” הוא הודה. הוא ידע שהנסיעות לעזה ולמחנות הפליטים בגדה סחטו אותו עד שהיה חוזר משם ממש חולה. בעזה נמצאו ידידי משפחה אחדים. היתה זו ידידות שאפשר היה לאתר את קשריה הראשונים ביפו עוד מלפני כמה וחמישים שנה. הם הרגישו כבני משפחה אחת. רק אחדים מהם חיו בנוסח עשירי עזה המקוריים ורבים מהם בתוך בקתות עלובות. כמעט חמישים שנות ביזיון אנושי שקרע את לבו. הוא הכריח את עצמו לחזור לשם. שואל וחוקר איך ביכולתו לעזור לאלה שהיו צאצאיהם של שכני וידידי אבות אבותיו. גם עזר. בדרכו. פה ושם. אבל לא קירב פתרון של ממש. על נסיעותיו לא שוחח עם איש, חוץ מנעמי, עדינה וריקה, שראו בגישתו מעין הגשמה של תורת אב ואם. בעניין זה לא היו מפולגים. בני חזית אחת היו.

“אני שמחה לשמוע שאתה זוכר את זה.” היא התכוונה לנתק את הקשר כשפתאום העירה שקלטה את אנפופו מההצטננות: “שוב פעם הים, הה?”

אוזניה עדיין היו קשובות לכל צליל.

“ההצטננות תעבור כמו אחרות,” הוא הבטיח לה.

“טוב,” היא פסקה, כדרכה, “ושוב תודה בקשר לרן. זה לא עוזב אותי, עברי. הבית מוכרח לבטא גם את הילד היפה הזה.” לרגע היססה. “לא שאלתי אותם אם אתה צריך עוד כסף. אני משערת שלא. עושרך גדול משל כולנו ביחד. רוב הרכוש של ההורים אצלך וגם כל רכושו של סבא פנחס. שלא לדבר על מה שאתה עשית.” תמיד ניצלה כל הזדמנות להזכיר לו כי ישב על ההון העצום כעכבר על דינריו, ועשתה זאת מתוך השלמה מפני שכך היא ואחיותיה חונכו, שהבן הוא היורש. רק שנימת קובלנה נשמעה בקולה העמוק כשנושא זה הוזכר.

הוא חשב שאם היתה רואה אותו עכשיו היתה מבינה שלמרות הזרות שביניהם הוא רוחש לה אהדה עמוקה. “המרכז הוא חלק זעיר ממה שיש,” הדגיש, “ושלא תטרידי את עצמך בבעיות האלה. כמו שאמרתי, נועם משחרר את כולנו מהלחצים המיותרים האלה.”

“אבל אם אתה חושב שמידת הצדק מחייבת גם אותי להשתתף אז שרק תגיד. בשביל רן…” משהדגישה את שמו של נכדה שנהרג גווע קולה עד שנדם והוא שמע את צליל הניתוק של הקו.

אותו בוקר, נדמה היה לו שלא סתם הרגיש טוב כשקם וההצטננות המרגיזה שריתקה אותו לבית והרחיקה אותו מ“אפרסמון” ומאותה מלצרית במשך כל אותו שבוע, נסוגה ובצהריים יצא לשעה קלה לרכוש לעצמו ולזאערב מצרכים לימים אחדים. מנעוריו שמר חיבה מיוחדת לכלבי הזאב הגדולים. משמת אחד ירש אחר את מקומו ואת שמו. את כל הזאערבים שלו, חוץ משניים שהיו לו באנגליה, האחד מלפני המלחמה והשני, זה שהיה כעת בביתו, והוא עיוור ותשוש ממחלה מכרסמת, קנה בעזרתו של הווטרינר הראשון בתל-אביב, דוקטור סשה זהבי, אביו של מייג’ור זהבי. את זאערב האחרון קנה אצל ג’יימס ווד, ידיד שהתגורר באחוזה גדולה מחוץ ללונדון, מיד לאחר מלחמת יום-הכיפורים וכשחזר לארץ לפני שמונה שנים הביא אותו לביתו והכלב שכבר אז נחשב לזקן, כבן ארבע-עשרה היה, הסתגל מיד לבית הקטן בעיקר לאחר שכבש לעצמו את השטיח הפרסי הקטן ועשה ממנו נחלה פרטית. הוא קיווה שהרגשת ההקלה תימשך כם למחרת, בשבת, מפני שרצה בערב לצאת לכיכר מלכי ישראל ל“עצרת השלום” שעמדה להתכנס שם כדי לתמוך בראש הממשלה. חשובה היתה לו ההשתתפות הזאת, מפני שכל מה שנותר לו בימים אלה בכדי לבטא בגלוי ובנחרצות את תמיכתו בתהליך אוסלו ואת התנגדותו למסע השיסוי הקורא לרצח ראש הממשלה, היה להצביע ברגליו. אבל במוצאי שבת שבה אליו חולשתו ושוב עלה חומו ולא נותר לו אלא להצטער צער רב על שייעדר בערב מהעצרת שכל-כך רצה להשתתף בה.

 

15    🔗

במוצאי שבת ישב כמנהגו בכורסתו כשזאערב רובץ לרגליו ואילו אצבעות כף ימינו חלפו בעדינות על גבי הגולגולת הענקית של הכלב-חבר שלו. תוך שהוא קשוב לרדיו שקע בהתבוננות בציורים התלויים על קירות הסלון ובפסלים המוצבים בפינותיו השונות. פסלים אחדים נמצאו על גבי מעמדים מיוחדים מעץ פשוט ואחרים הניח סתם על הרצפה ועוצמתם ויופיים לא נפגעו מכך.

אחת לתקופה, כשהתעורר בו רצון לשזוף בעיניו אחדים מהציורים והפסלים האחרים הנמצאים בחדר המבוצר היה מקיים סבב יצירות, עומד ומסיר את התלויות, חוץ מ“כלת האביב”, ומחליף אותן באחרות ואז הרגיש כמי שביצע כמו שחוה אמרה, רמונט יסודי בביתו וטוב היה לו בכך. משהשלים את הסבב היה שוקע שוב בכורסתו, כפי שישב בה עכשיו, משקה בידו, וקובע מבטו באחד מהציורים שתלה לרענן בו את עיניו. על-פי מיטב שיפוטו, והוא נחשב בעיני עצמו ידען, היה לציורים שברשותו ערך אמנותי רב, שלא לדבר על שוויים הכספי העצום שנאמד במיליוני דולרים ואפילו יותר, לדעת מומחים. עד כדי כך שנמצאו כאלה ובראשם נועם שהציעו לו לשקול ברצינות להעביר אותם למשמרת במקום הרבה יותר בטוח. אבל הוא לא העלה בדעתו אפשרות כזאת והסתפק במערכות הגנה אלקטרוניות ובקשר למוקד של חברת שמירה פרטית. חוץ מזה נמצא בהישג ידו אקדחו הישן שהוא בטח בו יותר מכל שיטת הגנה אחרת.

אם התכוון בעבר למכור את אוספו לאחרים, שלא יביא את היורשים הרבים, צאצאי שלוש אחיותיו, לידי ריב בעניין מה יילך למי, בא ושינה דעתו משהחל לעסוק בתכנון “מרכז טולדו”. הוא היה מרוצה שבמרכז יימצא פתרון גם לאוסף ולא ייאלץ לנסוע שוב בעניין זה לארצות אחרות למצוא לו קונה מתאים. האדריכל שעסק עם צוותו הגדול בתכנון המרכז תכנן גם אולם לתצוגת קבע שיכיל את האוסף הארצישראלי הנדיר של רחל ויוסף-אליהו וגם את האוסף הבינלאומי שלו.

הוא חזר וליטף את ראשו של זאערב והקשיב בדאגה לנשימתו הכבדה, כמעט עולה כשריקה דקה מכישלון הריאות לתפקד נכון. ברגע מסוים שקע בהתבוננות קסומה בציור קטן של מודליאני, עירום, אותו רכש בפריס לפני למעלה משישים שנה, כשרק החל לטפח ברצינות את אוסף יצירותיו, ואז עוד לא העלה בדעתו אפשרות שיום אחד הוא עצמו יהיה לסוחר מוכר ובעל מעמד בקהילת הסוחרים הבינלאומית.

פתאום קרעו אותו מציורו של מודיליאני קולות נרגשים מהלם וקריאות רמות שצליל האימה שלהם נשמע כמו אזעקה נוקבת-אוזן, שהגיעו משכניו שבלילה החמים הזה חלונותיהם נשארו פתוחים. לבו אמר לו מיד כי דבר רע קרה ומיהר להפעיל את מקלט הרדיו הישן. לחדר התפרצה חרדת השדרים שסיקרו את העצרת בכיכר שנגמרה בהתנקשות בחייו של ראש הממשלה ואיש עוד לא ידע כי מת.

הוא לא צריך היה לשמוע את שידע לבו המתכווץ.

קרוב לחצות שמע כי אלפים נוהרים שנית לכיכר להצטרף לאלה שלא עזבו אותה לאחר הרצח וכולם, כך אמר אחד השדרים הבכירים, מתאחדים להימצא ביחד ברגע של כאב המבטא שבר עמוק, והמלים שברגיל היו נשמעות כגבוהות עד השמיים היו נמוכות כדשא קצור, כלחישה אחרונה. גם הוא עצמו רצה לקום וללכת לשם, אלא שלא יצא בגלל חולשת-לבו שהעיקה עליו עוד יותר. שוב הרגיש שלבו בוגד בו ופעימותיו פרועות ולפתע משתתקות. הוא לא נבהל אף חשש שאולי הפעם מדובר בהתקף-לב קל. אבל היות שלא נתלוו לתופעה הזאת סימנים נוספים כהזעה או כאב ממוקד בחזה, לקח כוס גבוהה, הטיל לתוכה קוביות קרח מהמקרר הישן-נושן שלו “ג’נרל אלקטריק” ועטף אותן בוויסקי וקיווה שהמשקה יתערב בדמו להרגיע את רתיחתו.

הצער העמוק והחד שהתחפר בתוכו היה מכאיב כאותו צער שנאחז בו בימים שליווה את מיקי זהבי ואייב קלמן למנוחת עולם, כשהרגיש שהוא מת ביחד אתם. כל שעות הלילה נצמד המום לרדיו כשהוא קשוב לדיווחים הנסערים שנמשכו לתוך היום שלמחרת, יום ראשון. בדממה הקשיב לכל מלת דיווח מהארץ ומחוצה לה, כשהוא לוגם באטיות ספלי קפה תורכי שמזג לעצמו מהפינג’ן הישן. המרירות של הקפה נתמעטה לעומת המרירות שכבשה את לבו בגלל הרצח וחשב על אותו שדר טלוויזיה שהשמיעו אותו גם ברדיו ובהתרגשותו כבר התאבל לא רק על האיש הטוב שנרצח בכיכר העיר, אלא גם על הארץ שלדבריו מתה באותו רגע.

אחד מאותם רגעים בו גם המלים מתות.

“התחילה הספירה לאחור,” אמר השדר ההוא בקול חנוק ולא הסביר למה התכוון. אבל הכוונה היתה ברורה למי שרצה להבין אותה. הוא הבין ונחרד מפני שהוא עצמו היה עד זועק שניסיונו להבין את העתיד התגלה פתאום כנבואה נוראה שהתגשמה, למרות שהיתה בחלל זה זמן-מה ככתובת בוערת בקיר. אלא שעיניהם של אלה שטחו מלראות את הכתובת התעלמו גם מהקיר שהארץ נסחפה להתנפץ עליו.

ברגע מסוים, בהפוגה קצרה בין דיווחים יותר מפורטים על מה שאירע, כשהופיע הרוצח מבין הצללים, לבין התגובות שהחלו לזרום לארץ ממקומות שונים בעולם על הלם הרצח, הוא מצא עצמו חוזר בדילוגי זיכרון משונים לשליחויות העלומות שביצע בשמו של ראש הממשלה. שברי הזיכרונות הבהירים כל-כך התערבבו כעת בהדי המהומה הרותחת ואמירות שונות על זהותו של השולח יד בנפשו של ראש הממשלה. תוך שהמראות עברו לפניו חזר ונזכר בכל שלבי ידידותם שהתקיימה בעל-פה ובכתב והתגבשה לחברות מיום שיצחק המליץ בפני ראובן, ראש המוסד הראשון, לגייס אותו לשליחות בברית-המועצות. הוא הסכים אז בתנאי אחד. שיהיה עצמאי. לא סוכן אלא שליח חשאי תמורת לירה אחת בשנה. והתנאי הזה התקבל.

את שליחותו עשה באותה מידת אמונה שעשה בשליחות לסקוב כשהתעלם מהסכנה שריחפה על גלינה, וקבע כי המשימה הלאומית קודמת לענייניו הפרטיים. אבל הוא גם לא הזניח את ההזדמנות שנקלעה בדרכו לנסות ולאתר אותה. רק הוא בלבד ידע איזה מאמץ כביר השקיע בחיפושים הבלתי-נלאים אחריה ברחבי רוסיה הגדולה במסווה של סוחר יצירות אמנות שקנה את אמונם של הרוסים לזמן מסוים, ותיווך במכירת אוצרות אמנות שלהם לאספנים ומוזיאונים חשובים. הם אפשרו לו להגיע גם למקומות רחוקים ברחבי ברית-המועצות בכדי לאתר יצירות אמנות שניתן יהיה למכור אותן למערב תמורת הדולרים היקרים שנזקקו להם. היה זה רקע קולע גם לברר לעצמו אם גלינה בכלל חיה. הוא חלם שהיא נמצאת אי-שם ורק מחכה שיגלה אותה ויחזיר את גלגל הזמן לאחור.

אלא שכבר אז למד שחלומות הופכים למפחי-נפש קשים וצובטי-לב.

תחילה חיפש אותה בין אנשי הבמה. לא ייתכן, כך אמר לעצמו, שרקדנית כמותה שהיתה מהשורה הראשונה, תימחק סתם כך. כבר היה לה שם של כוכב עולה עוד לפני גיוסה למודיעין. אבל גם אם ידעו משהו עליה הם פחדו לדבר והוא המשיך במסעותיו ברכבות האטיות והמייגעות, עובר עשרות אלפי קילומטרים ושואל אינספור שאלות על אודותיה ולא מצא נקודת אחיזה אחת. רק לאחר שהתיידד במרוצת הזמן עם כמה מאנשי עולם הבלט שנמנו עם שכבת הגיל שלה, שבר את הקרח והנמיך את חומת החשדנות עד שהיו כאלה שהודו כי הכירו אותה. הם זכרו אותה מתוך אהבה גדולה מפני שעתידה היתה לכהן אצלם ככוהנת גדולה, פרימה בלרינה אמיתית, תופעה המתקיימת אחת לשנים. אבל איש לא היה מסוגל לבוא אליו עם מידע בדוק ומוכח שבעזרתו ימצא אותה או יגלה אחת ולתמיד מה קרה איתה. רק אחד מידידיה, כוריאוגרף ותיק, אמר לו שהוא חושב שהיא חיה. מה שלא עשתה, הוא לחש, בכל זאת מישהו זכר שהיא בתו של גנרל אלכסנדרוב. הוא לא סתם היה גיבור ברית-המועצות. היו שנים שנחשב לאחד מחבריו של סטלין. אבל גם אותו ידיד לא הסתיר ממנו את חששו שגם אם נשלחה למחנה תיקון סיבירי, ייתכן ולא עמדה בתנאים הקשים ומתה.

“מתו שם אנשים יום יום,” אמר הכוריאוגרף. “מתו כמו זבובים. מיליונים.”

יותר מאוחר, כעבור שנים אחדות, כשהרגיש יותר בטוח בביקוריו בברית-המועצות, נפגש באמצעות פקידים רמי מעלה מבין הידידים החדשים שקנה לעצמו עם מאפיונרים רוסים, אנשים בעלי עוצמה קטלנית מפחידה שיכלו לפתוח כל דלת בברית-המועצות, אפילו בזמנים ההם כשעוד צלו של סטאלין המת היה ארוך לכסות בו את הארץ המוכה. הוא בילה איתם בדאצ’ות המפוארות שלהם וגם במוקדי הבידור המיוחדים להם בבירה האדומה, אותם מועדונים סגורים שניתן היה למצוא בהם מטובו של עולם, מנשים יפהפיות ועד סמים קשים. הוא ידע לצחוק ולהתבדח איתם. לשתות לא פחות מהם. ובגלל הרוסית העשירה שלו נחשב לאחד מהם. מזלו שפר עליו כשהכיר את בורקה קאז’ימיר, המכונה יהלום, המאפיונר הערום והמסוכן. את ידידותם חיזק בכסף, במתנות יקרות ובתמורה קיבל מידע בדוק ובאמצעותו חשף את התחנות הראשונות שלה. משפטה התקיים במוסקבה, כך דיווח בורקה. היה זה משפט סגור במרתפי העינויים, קצר וחד-משמעי. הוטל עליה תיקון עם עבודת פרך באחד הגולאגים הקשים ביותר בסיביר למשך חמש-עשרה שנים על קיום יחסים עם סוכן זר, והכוונה היתה אליו ושמו אף הועלה במשפטה. כבר אז אמר בורקה שמעמדו היה איתן מפני שכנופייתו עסקה בהברחת יהלומים וזהב וטיפלה בחשבונות הזרים של אחדים מבכירי השלטון, כי לא רבים יוצאים שלמים משם, אלא אם קוצץ מאסרם, וזה קרה לעתים נדירות. רק מעטים הצליחו לשרוד בזכות כוחות גוף ונפש נעלים. בורקה הפעיל קשר באותו מחנה אליו נשלחה גלינה והתברר כי היא שהתה שם פרק זמן קצר והועברה למחנה אחר ויותר נוח בגלל שקשה היה לה לגדל בו ילד קטן. במחנה החדש העסיקו אותה, בגלל שליטתה בשפות אחדות, במזכירות.

“עד כמה אפשר לסמוך על המידע הזה?” הוא שאל את בורקה.

“השם שלי תלוי במידע מהימן.”

“אתה יכול לבדוק עוד פעם את זה? אני אשלם כל מה שצריך.”

הוא זכר זמן רב את המבט החודר של בורקה.

“זה ילד שלך?” הוא רצה לדעת.

“אני לא יודע,” הוא הודה, “אולי.”

“אני אבדוק מעוד מקור,” אמר בורקה, “בלי תשלום.”

כעבור שבועות אחדים חזר בורקה ודיווח שהמידע היה מדויק ולא בסתם ילד מדובר. בן. נולד כנראה בארבעים ושש. כשרצה לתת לו מתנה יקרת ערך, דחה אותו המאפיונר הרוסי.

“כבר אמרתי, זה שירות מחבר לחבר.”

בורקה חדר ללבו.

העניין הזה של הילד שלה בא לו כהפתעה לפי שלא ידע על הריונה בעת שהופרדו וחשב שאולי נפל דבר בינה לבין גבר אחר, במלחמת ההישרדות שלה. רק שבורקה טען כי לפי הנתונים שלו קרוב לוודאי שכבר היתה בהריון בעת שנעצרה, או שנכנסה להריון כעבור זמן קצר ביותר. הוא ניסה לשדל את בורקה להמשיך במאמציו לאתר אותה ואת הילד שלה, אם קיים סיכוי שעדיין היא חיה.

סיכוי כזה בהחלט קיים, קבע בורקה והמשיך לחפש. לבסוף נסתמה הדרך. בתחנה השלישית שלה נעצר האיש שלו. שאלותיו עוררו אי-נחת והיה חשש שייגרם נזק לכנופיה ובורקה חתך. מאותה נקודה הוא עצמו ניסה למשוך חקירה במהלך נסיעותיו לאיתור יצירות אמנות ברחבי ברית-המועצות. אבל בלי עזרה ממשית מבפנים של מישהו בעל רשת מסועפת כבורקה קשה היה להגיע לתוצאות, בעיקר לאחר שבורקה “יהלום” קאז’ימיר הסתלק בגלל החשש לשלמות עורו.

לעומת המרירות והכאב שכלא בתוכו גברה הצלחתו בשני התחומים האחרים. עלה בידו לאתר עבודות נדירות של ואן-גוך, גוגן ובני תקופתם ועד לקנדינסקי, פיקסו, בראק, סזאן, מאטיס ואפילו יצירות נפלאות של שאגאל. ברוסיה שמלפני המהפכה היו עשרות אספנים בעלי עין מצוינת שינקו לארץ הגדולה מאות רבות ואפילו יותר מיצירותיהם של מיטב אמני המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים. אספנים פרטיים בארצות-הברית, אנגליה, צרפת ומקומות אחרים, וגם מוזיאונים שיכולתם הכספית היתה מוכחת, הפכו ללקוחותיו הנלהבים. הרוסים היו מרוצים. רק מישהו אחר לא היה מרוצה. באותה עת פעלו ברוסיה שני מיליארדרים מארצות-הברית, אחד מהחוף המזרחי והשני מהחוף המערבי, בתיווך בנפט, יהלומים גולמיים ויצירות אמנות. אחד מהם ליווה את המהפכה מתחילתה והיה שליח לעולם המערבי ונושא דברו לעולם המזרחי. צמיחתו הבטוחה והמרשימה של המתחרה האנגלי הרגיזה אותו והוא פעל לסילוקו מהזירה. באחד הימים בפגישה שקיים בפריס עם ראש האגף של הגוש הקומוניסטי במוסד, הוא העלה את תחושתו שימיו מתקצרים בגלל פעילותו של טייקון, אולי מהגדולים בעשירי עולם הפועל להצר את צעדיו. הוא הופתע כששמע ממנו כי ידוע להם על כך וכי אותו אדם התגלה כיהודי והוא מוכן לקחת על עצמו גם את המשימות שהוטלו עליו. המסקנה היתה ברורה. תוך זמן קצר יהיה עליו לפרוש. רק שבינתיים הגיע להישגים מרשימים בתחום הביוני ובצמרת המוסד זכה בהערכה.

בשישים ושלוש עשה הטייקון האמריקני את הצעדים האחרונים שלו לסלק את בני תחרותו משם ושיכנע את השליט ניקיטה כרושצ’וב לשים קץ לתיווכם של אנשי מערב שונים והוא ביניהם. וכך, יום אחד, נסתיימה פעילותו בברית-המועצות. אבל אז זכה באחדות משנותיו היותר מרתקות, כאשר לוי אשכול, גם הפעם בהמלצתו של יצחק, שיגרו למשימות מיוחדות שהיו קשורות בהשגת מידע, בהתרת סבך דיפלומטי, בבירור מקומו של שבוי, ביצירת ערוצי הידברות חשאיים עם מדינות שלא התקיימו איתן יחסים דיפלומטיים. לפעמים טיפל בעסקות נשק, וברגעים של סכנת התלקחות צבאית חדשה עם מדינות ערביות עוינות העביר מסרים מרגיעים שלא פעם דחו פריצת פעולות איבה מסוכנות. אילו רצה יכול היה אז לנוח על זרי דפנה ולזכות במינוי של שגריר בשורה ארוכה של מדינות שיכול היה לבחור לעצמו. אבל הוא העדיף את פרטיותו ואת חשאיות אורחותיו ושוב מצא טעם מיוחד במשימותיו כשיצחק נהיה לראש הממשלה, מפני שביניהם היה קשר בהיר ומדויק.

מאז שנותק מהמעצמה האדומה נאלץ להשלים עם העובדה כי רק נס יסייע לו באיתורה של גלינה. היות שלא נמנה עם המאמינים בנסים צמצם את פעילותו, אך חזר וחידש אותה כעבור שנים לא רבות, בתחילת שנות השבעים, כשלארץ התחילו להגיע עולים מברית-המועצות דרך פולין, ביניהם כאלה שנידונו לתקופות מאסר ממושכות באחד המחנות הסיביריים. באמצעות מודעות שפרסם בעיתון שהתחיל להופיע אז בתל-אביב לעולים דוברי רוסית הוא ניסה לאתר כאלה שאולי שמה של גלינה היה מוכר להם. לבסוף גם נסע פעמים אחדות לאוסטריה, למחנות המעבר של העולים, וניהל שם בעצמו תחקירים וגם שכר בכסף רב חוקרים פרטיים שהיה להם קשר לברית-המועצות.

כשחזר לארץ ממסעו האחרון לאוסטריה והוא אכול אכזבה, לא החמיץ הזדמנות אחת לתחקר עולים מברית-המועצות בכל מקום בו נתקל בהם בארץ. במקרים כאלה לא הסתפק באזכור שמה של גלינה, אלא תיאר אותה עד לפרטים והדגיש כי קרוב לוודאי שהיא חיה אי-שם תחת שם אחר ואולי יש לה בן. כעבור שנים, לאחר התפרקותה של ברית-המועצות, עם תחילתה של העלייה הגדולה משם הוא חזר לממן פרסומן של מודעות בולטות בעיתונים הרוסיים החדשים. הפעם הציע גם פרס כספי גבוה לכל מי שיספק לו הוכחה ממשית המעידה על קיומה של גלינה אלכסנדרובנה, או ימציא עדויות מוכחות על מה שעלה בגורלה. פעמים אחדות נתקל בניסיונות מצערים להונות אותו ולהוציא ממנו כסף על רקע זה, אבל צבי גורביץ תמיד טיפל בצד הפלילי ביד קשה. באחד מהמקרים היה לזה גם כיסוי נרחב בעיתונות כשמישהו בא והניח לפניו מסמך רשמי ממחנה מעצר בסיביר בו היה כתוב שגלינה אלכסנדרובנה נפטרה, ותמורת הידיעה הזאת הוא דרש את כספי הפרס. מומחה משטרתי למסמכים רוסיים קבע בוודאות שהמסמך מזויף. כעבור שבוע חזר הנוכל לביתו ואיים לפגוע בו כשהוא אמר לו שהמסמך שלו איננו אלא זיוף גס. הסחטן, בריון רוסי, ניסה להתקרב אליו כשברגע זה הופיע צבי גורביץ מהחדר השני ואיתו שני חוקרים מנוסים של היחידה המרכזית.

המשפט שהתקיים גרם לו מורת-רוח מפני שכמעט נאלץ לחשוף את עולמו הפרטי לעיניהם הסקרניות של כל קוראי העיתונים וצופי הטלוויזיה, מפני שהמשפט נגע בתחום הרגיש של נוכלים ועבריינים שנמצאו בקרב העולים החדשים. אבל עורך-דינו הצליח בעזרת קשריו עם פרקליטות המדינה לגרום לכך שעדותו תתמקד אך ורק בניסיון הסחיטה עצמו. הרוסי נידון לשנת מאסר בפועל, מה שעורר הדים קשים בקרב הקהילה הרוסית. אבל המקרה המצער גרם לו למועקה מיותרת. למרות התקרית העגומה לא הרפה מהמהגרים החדשים ושמו נודע ביניהם גם בעקבות כתבה גדולה שהתפרסמה לפני חודשים אחדים באחד העיתונים שלהם, על אותו ישראלי המכלה את חייו בחיפושים אחרי אהובה רחוקה ומפרנס את מדורי המודעות של העיתונים המופיעים בשפה הרוסית.

להיטותו לתשאול עולים מרוסיה נתקבלה אצל חבריו ב“אפרסמון” כאחת מגחמותיו הרבות, כמעט כחולשתו לאותן הנוכריות מחו“ל שבאו לבקרו והיו יכולות להיחשב לבנותיו. איש מהם לא התרגש כשהיה פורש ב”אפרסמון" לצד עם אחת מאותן מלצריות רוסיות חדשות או עם עולה מזדמן, מזמין אותם לקפה או לכוסית משקה, מרחיב שיחה לברר רקעם, ללמוד אם יש בכלל טעם להעמיק בשאלותיו בקשר לגלינה, ולבסוף היה חוזר לשולחן של החברים ובפניו החתומים לא ניכרים אכזבתו ומצוקת לבו.

לעתים הוא שאל את עצמו אם כל מה שמצא אז באהובתו, עולם שלם, היה מתקיים לאורך כל השנים אילו היו נשארים ביחד. אבל כמובן שלא מצא תשובה קולעת ומחכימה לשאלה היפותטית שכזאת. השאלה היתה חוזרת להטרידו מפני שדרכן של אהבות גדולות, שכמו ספינות נאות הן עולות ברגע מסוים על שרטון. איש אינו יודע מה היה עולה בגורל אהבתם של רומיאו ויוליה אילו היו נשארים בחיים. אהבה גדולה נחשבה לכזאת בזיכרון הקולקטיבי כשהיא מסתיימת בנקודה מסוימת ויש לה גוון טרגי. אז באים המשוררים להשלים את מלאכת ההנצחה. מי יכול להחמיץ להפוך בסיפור אהבה שנתקפדה וגיבוריה מתו ואהבתם בשיאה. אצלו רק פלג סיפור אחד הסתיים בצליל דרמטי, ואולי בגלל זה נשארה גלינה אצלו במלוא פריחתה האביבית והיא מרגשת וצעירה, מסעירה ויפה לתמיד. רק הוא עצמו הזדקן. רק בו נגסו שיני הזמן ולא בה. היא נשארה בת עשרים ושתיים כשהיתה והוא המשיך לאהוב אותה בסערת-נפש של גבר צעיר שכבר מזמן נעשה ישיש בעל לב מתפרפר.

הוא התנער כשמישהו ברדיו דיווח שנשיא ארצות-הברית הודיע לפני דקות אחדות שיבוא לארץ לחלוק כבוד אחרון לחברו וכבר אמר “שלום חבר”.

בכוסו נשארה מידה אחרונה של המשקה והוא קירב אותה לפיו לאחר שכמו השיק אותה בכוסו של ראש הממשלה שכמותו העריך לגימה טובה. תוך שהניח מידו את הכוס הריקה בחן את עורו שנתייבש ונוקד בכתמי גיל מופלג, והשתומם מתי בדיוק זה קרה שהעור הבהיר שלו, שגונו היה כשל דבש, איבד את רעננותו עד שנראה כחרוץ בקמטים וחתום בכתמים מכוערים כעור העתיק של כורסתו. בבת-אחת השתנה, כך החליט, לילה אחד הלך לישון וקם בבוקר שלמחרת וגילה שהזִקנה שאפשר היה לדמותה לאחת הזקנות מתחריטיו של גויה, קפצה עליו בעליזות מרושעת.

 

16    🔗

עם אור יום ראשון שוב התפרצו הדי צופרים של רכב ביטחון ומשטרה לתוך הבית הקטן שלו מכיוון הנרייטה סולד וארלוזורוב. חיוך מריר היה שפוך על פניו כשחשב על עקידת יצחק בתחתית המדרגות; כמו בסוף המערכה השלישית של אופרה מתקתקה, כמו גזוז חמוץ-מתוק, כשברקע נשמעים צלילי שיר שלום. חברי המקהלה היוונית המורכבת מרבנים מוכי משיחיות שרה את שירו של הרב הארור מניו-יורק שציטט להנאתו את הרמב"ם כשגזר על יצחק את עקידתו ורק הצטער שלא הוא יהיה המבצע. רק לפני ימים אחדים הוא שמע דיווח על הראיון שנתן הנבל הזה לנציג הטלוויזיה הישראלית עד שהמראיין כל-כך נחרד ממנו, שאת עצם הראיון הצניע מתוך אימה. העדיף למעול בעבודתו כעיתונאי ובלבד שלא יאמר עליו שאולי בתפקידו זה האיץ את הרצח הנורא.

הוא תהה כמה סימנים היו צריכים שירותי הביטחון שלא עמדו בנטל תפקידם ונכשלו בגדול עד שהתעורר חשדו שאולי מדובר באמת במזימה נוראה ומישהם מבין אנשי השירות עצמו סייעו מבפנים לפזר מסך של שלווה מדומה, להעלים ידיעות קשות שזרמו והצביעו על כוונה מחודדת. רק שם המבצע היה חסר והשעה. אבל אפילו כשהושג שמו של חשוד והועבר לידיעת הממונים, הוא נעלם אי-שם כנקבר בין ערימות של חומר מודעיני. לא סתם רוצח יחיד. רוצח בעל יד אחת אבל אלף פרצופים לו. כל מי שאפילו לא התכוון לרצח כרצח לא יכול היה לברוח מתרומתו לעקדה כאותו איש מבית נתניהו שצעד בראש התהלוכה המחפירה ההיא ביהירות של אימפרטור רומאי לפני ארון המתים המיועד לראש הממשלה ועכשיו הצטדק שלא ראה מה נעשה מאחוריו. אחר-כך נעשו עוד מעשים שכאלה שכתובתם בוערת והוא חשב שעוד יתברר שלא די היה ברציחתו. עכשיו גם יבואו לרשת אותו. הדרך לשיגעון הגדול נפתחה.

כשבא שמש היה צריך להאכיל במשהו את זאערב שתאבונו הלך ופחת מיום ליום ובזה התעסק זמן-מה. רק אז התפנה לעצמו, אכל משהו והוקל לו משגילה כי חומו התייצב כמעט ברמתו הרגילה וההצטננות הרפתה ממנו. הוא חש שכוח מחודש נמצא בשריריו שהצטמקו ולמרות שוויתר גם אותו בוקר על רחצה ביום החליט שייצא כמו תמיד ברגל ל“אפרסמון”. היה בכוונתו להתעכב מול זירת הרצח, להעיף מבט של כבוד במדרכה שעליה עוד רותח דמו של הידיד, להרכין שם ראש, ביטוי לאבלו האישי.

אחר-כך התכוון לראות את דאריה. דווקא בגלל הלילה הקשה שהחרידו הרגיש בצורך לראות אותה. מול צינת המוות הנושבת מכיכר העיר יכולים נעוריה לעזור לו להתעטף במשהו ממיטב זיכרונותיו בשביל לחמם את לבו. לטהר את עצמו לאיזה רגע מהדם שהרגיש שגם בו עצמו דבק. שאולי לא צעק מספיק כיליד הארץ. ואולי השלה את עצמו שקול כזה המגיע לאוזני חכמים ספורים יכול לעשות משהו.

שעה ארוכה שקד על ניקיונו בחדר האמבטיה. תחילה התגלח למשעי פעם ועוד פעם, בחן את פניו מצד זה ומצד זה שלא יגלה פתאום שדילג על קומץ זיפים מורדים ומסתתרים בקמט, כדרכם של ישישים שנכנעים להזנחה הנגרמת לפעמים בגלל עיניים עייפות. משהיה שבע-רצון מהתוצאה שטף בקפידה את שערותיו בסבון מבושם. מעולם לא השתמש בשמפו. תמיד העדיף את הסבון הריחני של תוצרת “פלמוליב”. בצעירותו היתה נטייה לשערותיו להסתלסל לתלתלים גדולים אבל כשהמשיך לשמור על תספורת צבאית קצרה, הן נהיו חלקות ולמרות שלא איבד מהן אפילו קומץ הרגיש כי נעשו יותר רזות ועדינות, כמעט כחוטי משי. הוא הבריש אותן היטב במברשת השיער העשויה מזיפים חזקים וגמישים, תוך שהוא מקפיד על הפסוקת הישרה והמדויקת כפי שהיתה מאז גיוסו. אחר-כך שפך על כפותיו טיפות אחדות של “נינו שארוטי” וטפח קלות על לחייו השקועות.

מנרתיק עור בגוון חום ישן-נושן, הוציא מספריים קטנים לעיצוב גבולות חתימת שפמו שגונו השתנה מחום לכסף. בצעירותו, כשנחשב ליפה-תואר ככוכב קולנוע, החליט בוקר אחד להיפטר ממנו בגלל שהוטרד מהדמיון שמצאו בו לאותם כוכבים משופמים, והצטער. הוא לא הכיר את פניו הנשקפים בעד המראה שנראו לפתע זרים, חסרים משהו ואמר לעצמו, “קולמן, גייבל, פלין או טיילור, לעזאזל עם הדמיון הזה, אבל זה אני וזהו זה”. הוא שמח להחזירו לשפתו העליונה ומאז לא ניסה לשנותו אלא לשומרו. משהשלים גזימה זעירה של שערות אחדות פה ושם, החזיר את המספריים לנרתיק והוציא במקומם אחרים לגזימת ציפורניו ואחר-כך שייף בתנועות מדויקות את קצותיהן. תמיד הקפיד על ניקיון כפותיו שבצעירותו היו מעוצבות בנוי מושך עין ואצבעותיהן ארוכות ופרקיהן יפים. אילמלא כתמי זקנה שהופיעו בהן רק בשנים האחרונות לא היה ניכר בהן גילו.

משהשלים פצירת קצות הציפורניים שם את הכלים הקטנים בתוך נרתיק העיר, החזירו למקומו הקבוע בארונית שמעל לברז ונפנה לצחצח כהלכה את נעליו השחורות. רק אז נכנס לחדר השינה ופתח את ארון הבגדים ומבין שורת חליפותיו בחר באפורה נאה לתקופת סתיו זו ופרש אותה בזהירות על מיטתו. מבין חולצותיו מש אחת לבנה בוהקת והניחה בצד החליפה. מצרור עניבותיו משך אחת בצבע ירוק-זית ושם אותה על החולצה. ממגירה נמוכה בה החזיק גרביו הוציא זוג גרביים אפורים חדשים והתיישב על פאתי המיטה לגרוב אותם.

זאערב העיוור נכנס לחדרו באטיות כשהוא מתנדנד בחוסר-ביטחון על רגליו החלשות ורבץ למרגלות המיטה, מורגל לחכות שם עד צאתו מהבית. מקטנותו בלונדון היה מחכה ברביצה סבלנית וכשהרגיש שההכנות לצאתו הסתיימו היה מתרומם ובצעדים מדודים מלווה אותו לעבר הדלת הראשית ושם היה משמיע נהימה צרודה וקצרה, אות לפרידה. גם הפעם התאמץ זאערב ללוותו למרות שהתעכב פעמיים לאסוף כוח בגלל רגליו המכשילות. על-יד הדלת הוא התכופף מעל זאערב וליטף את ראשו פעמים אחדות כשהרגשת הקץ המתקרב היכתה בו בבת-אחת. הוא קיווה כי הכלב יקדים לכתו לפניו, מפני שלא ידע מי יטפל בו אם יהיה זה הוא שיקדים את פרישתו מהעולם. גם לא עלה בדעתו למסור אותו לאיזו מכלאה פרטית, מתוך ידיעה שבגלל עיוורונו לא יסתגל לסביבה זרה ויסבול ממבוכה ופחד מיותרים בימיו האחרונים.

לפני שנעל את הדלת השתהה, אחז בשולי מגבעתו בראשי אצבעותיו וכמו מתח אותה קדימה בתנועה מאומנת, כמשפר את זווית נטייתה מעל עינו השמאלית, בנוסח שהיה מקובל בשנות השלושים. רק אז פנה לעבר המדרכה.

צעדים אחדים מהבית התעכב על-יד מכוניתו הישנה מדגם “רנו” שנת שישים ושמונה שהיה בטוח כי היא היחידה מקו הייצור שלה שעדיין נוסעת. מצבה הטוב של המכונית בת העשרים ושבע העיד על יכולתו לשמור על משהו יותר משיעור הזמן הממוצע שהוקצב לו, כפי שנהג בבגדיו ובנעליו.

משנשאל לא פעם על-ידי מי מחבריו מדוע הוא לא מחליף אותה בחדשה, באוטומטית בעלת צבע מטאלי שהישיבה מאחורי ההגה שלה היא כמו מאחורי הגה של מטוס מפואר, השיב באדישות שאין לו עניין בחידושים האלה ומכוניתו עדיין במצב נסיעה מצוין. וחוץ מזה, הוא לא סובל כמותם מדאגה שאולי מישהו יגנוב את רכבו בימים אלה שגניבת כלי רכב הפכה למגיפה לאומית ופרנסה מאות משפחות של פלשתינאים מהשטחים.

“הם אפילו לא יורקים בכיוון של מכוית כזאת,” הוא גיחך, “הם פשוט מתעלמים ממנה. זה בזבוז זמן בשבילם.”

עד היום נסע בה בסך-הכל מאה ושבעים ושלושה אלף קילומטרים. לעתים היו עוברים ימים בלי שנסע בה עד כי נדמה היה גם לו עצמו שאיננה שייכת לו. אבל תמיד הורגל במכונית ולפעמים היה מסיע מי מבין אורחיו לכאן או לכאן, מרחקים קצרים ביותר, ממש קילומטרים אחדים. הוא שיער שהממוצע השנתי שלו נע בסביבות שבעת אלפים קילומטרים. בכל זאת המכונית החזיקה מעמד רק מפני שנהג להביאה לטיפול תקופתי למוסך המרכזי של “האחים קרסו”. אחת לתקופה דאג לתיקוני צבע קלים ולמריחת משחת-מגן כך שאפילו הצבע המקורי שלה נשאר, אם כי דהה ואיבד את גון הזית היפה שהיה לו. הוא בחן את האבק שרבץ עליה ורובד בכתמים זעירים של גשם חלש שירד שלשום, והחליט כי לכשירגיש טוב יותר, אולי מחר או מחרתיים, ישטוף אותה. בינתיים עמד ופתח את הדלת, נכנס לתוכה והתניע אותה, מנהג שקיים פעמיים בשבוע שהמצבר יתרענן ויהיה נכון להפעלת המנוע.

בדיוק כעבור חמש דקות כיבה את המנוע ובהדרגה דחק עצמו החוצה. האטיות נגרמה בשל חולשתו, אבל הוא הרגיש שעם כל נשימה נוספת באוויר החופשי הוא מתאושש ואולי כבר מחר יחזור לשגרת שחיות הבוקר שלו בים. הוא התפלא שהאור בחוץ היה אפור-מדכדך, מפני שמבין סיעות העננים המשנות צורתן במהירות ונסחפות ברוח דווקא נתגלו חלקים גדולים של שמיים תכולים ובהירים. במחשבה שנייה שיער שאולי חש כך בגלל הקדרות שבתוכו.

כשהגיע לרחוב ארלוזורוב נתגלתה העיר והיא אחרת מאתמול. הוא לא יכול היה להסביר לעצמו בדיוק מה זה “אחרת”. אבל היתה לו הרגשה משונה שהוא הולך ברחוב זר בעיר זרה ומעליו שמיים זרים. כל מה שמסביב היה כל-כך מוכר אבל גם כל-כך מנוכר. הוא היה תייר אנוס להיות בארץ זרה שלא רצתה בו ובדומים לו.

מכוניות משטרה השמיעו צפירות עצבניות וחלפו בתכיפות שלא הורגל בה, כדוחפות באלימות לצדדים כלי רכב שלפניהן. העצבנות של נהגי המשטרה נבעה מהעובדה שהמכוניות הפרטיות שהגדילו את נפח הצפיפות במסלולים נסעו באטיות כמו בתהלוכת אבל מתמשכת. אנשים רבים באו מחוץ לעיר האבלה כנחלים מתפרצים וצעדו ממזרח למערב בשני צדי הרחוב, לראות במו עיניהם את מדרגות הבטון האפורות במעלה בית העירייה. הוא נסחף איתם ולא היה איתם. זרם קדימה ביחד איתם ובכל זאת היה כנבדל מהם ושיער שרבים מהם מרגישים כך. איש איש לנפשו.

הוא שלח את מקלו השחור לפניו והשתדל לצעוד מתון כדרכו, רק שהליכתו הפעם נדמתה לו יותר אטית בגלל חולשת רגליו. זה כבר שנים אחדות ששם לבו לתופעה הזאת שאם אין הוא מקפיד על שחיה יומית הוא מאבד מגמישותו והליכתו נעשית כמו מתוך מאמץ ורק כעבור יום או יומיים משהיה חוזר לשגרת רחיצתו בים היתה חוזרת אליו קלילותו היחסית. בינתיים, עד שהגיע לארלוזורוב פינת אבן-גבירול נתמשכה ההליכה יותר משציפה והוא נעצר מוקף באחרים בקרן המזרחית-דרומית של הרחוב להינפש מעט, שעון על גולת מקלו.

המהומה של האימה הלא מובנת כמו מלחמה שנפתחה פתאום בלי אזעקה, נמשכה מהלילה אל תוך היום ואף שהשעה היתה כבר כמעט אחת-עשרה לפני הצהריים, היתה לו הרגשה שהאפרוריות הקודרת של היום מתגברת עד שנדמה היה שנהיה לילה בצהרי יום.

כשהגיע לבסוף לצד המערבי של אבן-גבירול הוא קבע את מבטו במקום בו נרצח ראש הממשלה. היו כתמים שונים על מרצפות הבטון האפורות. למרות זאת חשב שאפשר להבדיל בין הכתמים ולראות את אלה מדמו של האיש שנורה שם. את זירת הרצח שהיתה מורכבת מחלקי בטון שונים וכמעט שחורים, של מדרגות, מעקה וקיר ומדרכה מזוהמת, צילמו גם ברגע זה צלמי עיתונות וצלמי טלוויזיות בעיקר מרשתות זרות.

היובש בגרונו התגבר בגלל אין-אונים נורא שקשה היה לכבוש אותו. הוא השתעל וחזר והשתעל להיפטר מהעקצוץ בגרונו ופנה ל“אפרסמון” וכשנכנס פנימה מצא את הקפה כמעט ריק בקדמתו מיושביו. אבל בירכתי הקפה, במקום הקבוע שלהם, שחיים לוי סימן אותו כאזור שמור להם באמצעות תליית הדפס של ראש כבשה קדישמנית בוהה בטמטום, מצויר כמו בהשפעת מכחוליו הרחבים והשטוחים עד רדידות של אפל, כבר ישבו אחדים מבני החבורה והראשון שהבחין בו היה שייקה אלרואי, מהצנחנים שצנחו להונגריה והשתייך לאלה שהקימו את חיל הצנחנים של צה"ל.

“ברוך הבא,” הוא אמר והושיט לו יד לשלום. ידו היתה דקה, כמעט שקופה. הימים שלא היה כאן גרעו ממשקלו שהלך ופחת במהירות מאז נודע שחלה בסרטן. הוא התעקש למות מחוץ לבית-החולים. כל חופשה שהיתה לו בין הטיפולים היה מעביר בין החברים. לחיצת ידו היתה רופסת, כמעט חסרת-חיים, אבל עיניו החומות עדיין התנוצצו בחיות כשהיה מבלה עם החברים.

“ברוכים הנמצאים,” הוא אמר לאלרואי. “לא היית צריך לחזור היום לבית-החולים?”

“מחר,” השיב אלרואי. “אבל מה איתך? אתה לא היית כמה ימים. חלית?”

מגוחך היה בעיניו להגיד לאלרואי שהיה קצת מצונן ובכל זאת אמר לו שהיתה לו גריפה. “אבל זה עבר,” הדגיש.

“הכל עובר, מייג’ור, הכל, תאמין לי.” אלרואי גיחך במרירות. “אפילו המדינה עוברת לנו. כמו מחליקה בין האצבעות.”

הוא חייך בעצבות, הניד בראשו לאות הסכמה, הסיר את מגבעתו ושם אותה על כיסא פנוי שנמצא בצדו ולאחר שלום לכאן ולכאן הניח לחברים להמשיך לבטא משהו ממועקתם באותו יום. הרצח היה כמובן נושא היום. צבי גורביץ ניתח בידענות את מהלכי החקירה כבר בשעות הראשונות האלה. לדעתו לא מדובר היה בסתם פעולת יחיד. בלי תשתית תומכת וכוחנית לא היה הרוצח אפילו מגיע לרעיון שכזה, כך קבע. הוא הפליג בהערכותיו ואף הביע חשש תמוה שתהיה זו חקירה מטויחת מפני שלדעתו ינסו לחלץ מהסבך הרבה מעורבים, כאלה שבלטו בשלבי ההסתה, רבנים, מקובלים ומסיתים-מטעם וקיצונים אחרים שסימנו מכבר את ראש הממשלה מטרה לכדורי הדומדום של הרוצח.

“למה יטייחו?” שאל ברכה.

“מוכרחים,” פסק גורביץ, “פוליטיקה. הלחץ של המפלגות הדתיות יהיה כזה שאפילו פרס יתקפל. תחכה ותראה. אף אחד לא רוצה להגיע לשורש האמת. אף אחד לא רוצה לשים אצבע ולהגיד, את זה צריך לחתוך מפני שזה רקוב. מוכרחים להשתיק. אחרת תהיה כאן מלחמת אחים.”

“אני לא מאמין…”

“תאמין,” מלמל גורביץ, “הכל יכול לקרות עכשיו. מסכים, מייג’ור?”

הוא זקף גבותיו בהבעה שיכולה להתפרש כרצון המתבונן, מפני שהשאלה עקרה אותו מכוונתו לאתר את דאריה. לרגע לא ידע מה היה חשוב לו יותר ברגע זה, לפרוק מעליו מועקה שהצטברה בשעות של הלילה שחלף, או לרחוץ עיניו בדמותה הרעננה ולהכיר לה תודה על שיש בה אותו משהו כובש עין ולב שמעורר בו תשוקה נשכחת להיות שוב צעיר. לבסוף החליט שטוב אם יגיב, מפני שקרא בעיניו של גורביץ את תשוקתו שאולי יפרוץ מההסגר שהטיל על עצמו בקשר לכתביו לפחות לפני חבריו, שידעו שהוא כבר חזה את הרצח הזה לפני שנים.

לא היתה לו כוונה להיחשף. “אני חשוב שאתה צודק,” הוא אמר וזה היה הכל. גורביץ נסוג מכוונתו תחת מבטו הבולם.

היתה להם הרגשה שהאבל על ראש הממשלה שייך לכל אחד מהם, מפני שהיו שותפים להכרה שמדובר היה ברציחתו של בן משפחה. אולי מפני שקלטו פתאום את המשמעות האמיתית של עדת הנבלים המברכים על הרצח, אלה ששליחם לחץ על ההדק הקטלני. מבלי שנאלצו להחליף הרבה מלים הסכימו כי מאותו רגע תהיה ארץ אחרת ועם אחר. הם השתתקו כשדאריה התקרבה אליהם ורשמה את הזמנת אותו יום והוא אמר לעצמו שהיא אפילו הרבה יותר יפה משזכר אותה מאז ביקורו האחרון ב“אפרסמון”.

“קאק פוז’יוואייש, מייג’ור טולדו?” היא שאלה לשלומו ברוסית, תמהה על העדרו בימים האחרונים. בשפתיה דבק שמץ של חיוך חיוור, כנפחדת.

“בולשוייה ספאסיבו,” הוא הודה לה והסביר משהו בעניין ההצטננות. “בפרופורציה נכונה למה שקרה, אז זה שום דבר. לא כלום.”

עקמימות העווית שנראתה כהתחלה של חיוך נעלמה מפניה והיא עברה לעברית. “זה נורא מה שקרה.” היא היססה והשתתקה והוא קרא בעיניה מבוכה עמוקה.

“אני מבין אותך.”

“כשקורה דבר כזה…” היא הבחינה במבטו הסוקר של חיים לוי ומיד שאלה: “אז מה הבוקר, קפה עם קרואסון?” וכשאמר כן והיא רשמה את הזמנתו, חזרה לקשור מחשבה ושוב ברוסית: “מה שרציתי להגיד שבמצב כזה לא רק שאתה זר כאן, אלא שאתה כל-כך לבד.” בתוכה היתה מהומה כפי שאמרה גם מעצם היותה זרה ובודדה. אולי משום כך קם בעקבותיה, השיג אותה וכשהיא נפנתה לעברו, הצביע על שולחן לשניים על-יד החלון הגדול, מרוחק מהשולחן של מכריו, וביקש שתביא לשם את הקפה. “מכאן יותר נוח להסתכל ברחוב,” הוא הסביר בקול שישמעו גם חבריו שבחנו אותו. הוא התיישב ליד החלון הגדול וקלט את נפתולי הרחוב הנרגש מהמוני מבקריו באותה שעה כרוצה להתבודד.

בעצם התכוון להמתין לרגע פנוי שלה בשביל להחליף איתה מלה שלא תגיע לאוזני האחרים ולעצמו הודה כי פשוט התגעגע אליה. לא היה אכפת לו שחבריו בטח שוב מלגלגים על שיגעונו הפרטי בעניין אותה משפחה שכביכול יש לו אי-שם ברוסיה ושהוא בטח מתכוון לתחקר אותה כמו שנהג עם כל רוסי שנתקל בו ואולי ליותר מזה, אפילו שממוקדים היו בכל ספיחי האסון הגדול. הוא קיבל לחשושים כאלה ברוח טובה, כמעט מתוך אדישות, מפני שחשב שזה אחד מיתרונותיה הספורים של הזִקנה שדברים שונים שפעם הטרידו אותו, כמו למשל איך יגיבו אחרים למעשה שעשה או לאמירה שאמר, פשוט אינם מעניינים אותו יותר, לא לכאן ולא לכאן.

דאריה התקרבה לשולחנו ומזווית ישיבתו ראה אותה מלמטה למעלה ונדמה היה לו שהיא כמו לא נגמרת, מעוצבת בארכנות, בהירת שיער שנימת זהב נאחזת בו ושוב התרשם מעיני השקד הענקיות שלה שאישוניהן אפלים, מנציצים מתוכם צבע ירוק-אפור ובו ריצודים כחולים.

“אני נורא שמחה שבאת,” היא הודתה, “איתך אני יכולה לדבר חופשי ברוסית. מבלי לחפש מלה פה ומלה שם.”

יכול היה לומר לה אלף מלים באלף צורות שהוא מבין את כוונתה. היא לא התכוונה למלה סתם. היא התכוונה לאותה בדידות העוטפת אותה ומתהדקת עד לחץ מכאיב. הלבדיות היא מצב מעיק וכמעט פוצע כשקורה פשע נורא כזה ומישהי כמותה שמוצאת את עצמה זרה בלב המון רותח מחפשת גומחת ביטחון להתכנס בה. אבל במקום המלים הרכות העיף בה מבט טוב.

“אני שמח לדבר איתך,” הוא הודה בביישנות.

היא הצביעה על בית-הקפה שמעטים יושביו לעומת יום רגיל. “כולם רוצים להיות שם,” היא הסתכלה לעבר הרחוב. “כולם רוצים להיות שם בשביל לקחת הביתה לזיכרון לכל החיים רגע קטן ממה שקרה כאן.”

הוא העריך את מה שאמרה.

“תסתכל,” היא היתה נרגשת, “תסתכל ותראה את כל הילדים האלה. תראה את מה שכתוב להם בפרצופים. השתיקה שלהם זה לא רק שתיקה של כבוד למת. זאת שתיקת הפחד. הם יודעים שמשהו רע קרה כאן.”

“אומרים שלילדים יש חושים מחודדים כמו לחיות,” הוא הסכים.

“הם מרגישים את זה.” קולה העמוק רעד לשבריר של שנייה. “תראה איך הם עומדים קרוב-קרוב להורים שלהם עד שאתה מתרשם שהם רוצים להיכנס לתוכם בשביל להיעלם. בכלל, כולם מתקרבים אחד לשני. כמו קרובי משפחה שמצאו אחד את השני. זה הפחד שגורם לאנשים להרגיש פתאום כל-כך קטנים. הם חושבים שמה שקרה כאן זה סוף העולם.”

הגדרתה את מבוכת הרחוב היתה מעניינת ובכדי לרתק אותה לרגע נוסף לשולחנו אמר לה שזה נכון מה שחשבה. תמיד זה ככה אצל הישראלים, שברגעים כאלה רבים מהם מרגישים כמו חלק ממשפחה גדולה. אבל מספרם של בני משפחה אלה מתמעט בשנים האחרונות וזה עניין מורכב מלהסבירו על רגל אחת.

“לא קל להפחיד ילדי דור מפלצות,” היא אמרה כמו לעצמה.

הוא נעץ בה מבט תוהה. “סליחה?”

“ילדים שגדלים עם סרטי אימים,” הרחיבה, “מדינוזאורים ועד קרוגר. גם אצלנו זה ככה. הטלוויזיה כבר לא יודעת במה להפחיד אותה בשביל לרתק אותם. ופתאום בא להם דבר כזה שהוא לא דינוזאור יורק אש. לא מישהו עם פרצוף מעוות או מרוטש כמו מפלצת מפחידה.” היא הצביעה על הטלוויזיה. “ראיתי קודם את הרוצח. הוא בעצמו נראה כמו אחד מהם, ילד עם חיוך מתוק. אני חושבת שאת זה, הילדים של דור המחשבים לא יודעים איך לקבל. היה להם הרבה יותר קל אם הוא היה נראה כמו קרוגר. אבל זה לא משחק של מחשב יותר. זאת מציאות שהם לא ידעו שהיא קיימת. אז תסתכל בהם ותמצא את הבהלה שלהם דווקא בשתיקה שלהם.”

מבטו חלף על פני הילדים שהיו שם. רק כעת הבחין עד כמה רבים היו הילדים ורובם לא התנהגו כמו ילדים חיים. הם היו כמו ילדים שהוקפאו לזמן אחר ועכשיו התחילו להפשיר. הם היו שקטים ופניהם כמסכות ונדמה היה לו שהם נהיו לאנשים זקנים שרק נראו כילדים. הם היו אסירי הלא מובן להם.

“יש לך טביעת עין חדה,” הסכים איתה ותהה מדוע היא ממשיכה לדבר על “שם” כמו על הבית שלה.

“מפני ששם זה עדיין הבית שלי,” היא החליקה בכפה על מצחה כמסלקת איזו מחשבה מטרידה. “לא ביום אחד עושים בית במקום אחר ואני לא התכוונתי לעשות מכאן את הבית החדש שלי. לא בכוונת הגירה באתי.”

קולה הגרוני עלה וירד כמלטף את אוזנו בצלילים שהוא מצא בהם עומק דרמטי מיוחד. יכול היה להקשיב לה זמן רב מבלי שתלאה אותו וקולה ייהפך למשעמם עד שמשמעות המלים תאבדנה אצלו, כפי שזה קרה לו עם קולותיהם של אנשים רבים. שוב הריח את הריח הרענן שלה ושנית גילה שהוא חושק בה והמחשבה הזאת הפתיעה אותו.

“חשבתי שאת עולה חדשה,” הוא העיר.

היא הנידה ראשה בשלילה עד ששער הזהב הארוך שלה שהבוקר לא היה אסוף התגלגל על כתפיה כשורה של גלים ושוב חזרה לעברית. “בארץ זה שלכם אתה נהיה מיד עמוק בתוך מה שקורה.” היא היססה אם אמנם השתמשה במלים נכונות. “מהר מאוד אתה להרגיש כאילו אתה נולדת פה. זה כמו להיות אחד מכולם,” היא הצביעה במבטה לעבר ההמונים המתגודדים מול זירת הרצח, “וכולם ברגע אחד הם גם כמו כאב גדול אחד.”

הוא הבחין שהיא מתקשה בבחירת המלים הנכונות בעברית גם בגלל מצוקת נפשה מהיותה זרה, הרגשה שהתחדדה עוד יותר ביום כזה. “זה הפחד שעושה את זה,” הוא אמר לה שוב ברוסית, להקל עליה.

“הפחד?” היא אספה את מבטה מהרחוב ושוב הוא ראה את הצבעים המרהיבים של עיניה הבהירות.

“כשיש פחד כולם נזכרים שהם בעצם חלק מעדר,” הוא הסביר, “ואז כמו שאמרת הם מצטופפים. זה מחזיר לאנשים ביטחון.”

“אני חושבת שזה נכון.” היא אספה כלים משולחן סמוך וקשרה מבט עם חיים לוי כמבקשת להניח לה לעוד רגע שכן ממילא עוד לא נכנסו לקוחות חדשים ובכלל אין לחץ. שוב חזרה ופנתה אליו כקושרת שיחה שנותקה. “אתה בטוח שאתה לא מהבית?”

הוא גיחך. “לא, מכאן. מהבית הזה. אבל הייתי שם.”

“הרוסית שלך זה של מוסקובאי.”

“תודה,” הפטיר, “אני תמיד שמח לדבר ברוסית.”

“תענוג לשמוע אותך,” היא הודתה.

הוא חזר וסקר את תבנית גופה הזקוף, כמו נכונה היתה לבצע עוד רגע צעדי בלט. “יש לי רושם שאת רקדנית,” הוא אמר לבסוף, “לא סתם. על-פי העמידה שלך אני רואה שיש לך רקע של בלט קלאסי.”

היא רצתה לצחוק אבל נזכרה שזה לא היום המתאים ורק הסכימו איתו. “יש לך עין טובה,” היא החמיאה לו, “למדתי הרבה שנים בלט מפני שאני מחליקה על קרח. החלקה אמנותית. אבל אני גם סטודנטית במגמת תיאטרון. גומרת תואר ראשון.”

“אז למה באת לארץ? קרח אין כאן ותיאטרון טוב לא תמיד.” הפעם הוא הופתע ורצה לדעת.

היא היססה כמתלבטת בבחירת תשובה שתניח את דעתו, והוא שיער שהיתה רוצה להאריך בדברים אבל דלת הזכוכית נפתחה וקבוצה גדולה של אנשים נכנסו והתיישבו סביב שלושה שולחנות ולוי התמתח. ללוי לא היה אכפת מאותן שיחות קצרות, אך בוודאי שלא היה מרשה שברגעי עבודה מלחיצה מלצרית שלו תתעכב ליד שולחן יותר מהנדרש.

“אני מצטערת אבל יש עבודה…” היא היססה והשתתקה כשצדה את מבטו הבוחן של חיים לוי שסימן לה לגשת ללקוחות שהתיישבו ומיד הוסיפה בבהילות: “עוד משהו?”

“לא. תודה. אולי אחר-כך.”

כשלגם מהקפה לסלק את היובש ששוב נאחז בגרונו וגרם לו להשתעל, התקרב אליו חיים לוי והתנצל על שדאריה האריכה בעמידתה אצל שולחנו, והוא אמר לו שהוא אשם בכך ובעל בית-הקפה הצטחק בהבנה כשהבחין במבטו שעדיין ליווה את דאריה. “היא כל-כך יפה,” אמר כמבטא מחשבה משותפת והלך לעבר הדלפק הגדול כשהוא מוסיף: “הכי יפה שהיתה לנו.”

שעה ארוכה הוא רותק לכיסאו שליד הזכוכית הממורקת של החזית כשהוא מתקשה להתנתק מהמחזה המסקרן הזה של זרימת ההמון הדומם אל אזור הרצח ובהיסח הדעת השיב שלום לחברים שפרשו בינתיים מבית-הקפה, אבל במחשבותיו נמצא אתה, גורע מעצמו חמישים שנים מיותרות שאפשר לשלוח אותן לכל הרוחות וגופו בוער בתשוקה מפחידה כבאותם ימים רחוקים. לבסוף, כשחזר לשולחן הקבוע מצא שרוב החברים כבר הלכו מפני שנתאחרה השעה. אבל צבי גורביץ וחולי ברכה עדיין היו שם. חולי ברכה רצה לברר אם החליט לחזור לשגרת הימים ההם, בהם היה זה מחזה רגיל לראותו בחברת אשה צעירה, נאה ומטופחת.

“אז מה, מייג’ור,” אמר ברכה וקרץ בממזריות, “כל אלה שכבר הספידו אותך כגבר טעו, הה? אני מוכן להתערב עם כל מי שרוצה שאם רק תחליט אז תוכל לדפוק את הרוסייה הזאת.” הוא צחק בהנאה. “היא פצצה. נראית כמו שרון סטון פלוס. שלא תחשוב שלא רואים שיש לה יחס מיוחד אליך.”

ברכה שבדרך-כלל היה בעל לשון עממית ציורית הרגיזו הפעם בביטויים שחשב אותם ללא ראויים. הוא הרגיש שפניו מתלהטים וכמתחמק פלט שיעול קצר, כבש את תגובתו הנרגזת, כחכח בגרונו במבוכה והפטיר משהו ביחס להצטננות שהציקה לו בימים האחרונים ואולי הגזים ביציאתו היום ושוב הוא בוער מחום.

“אולי זה חום מסיבה אחרת,” המשיך ברכה ולא מתוך רוע-לב, אלא דווקא מתוך חיבה, מתוך ידיעת חולשות המתחדדות עם השנים. בגילם המתקדם רגע של חסד כזה בו מתעורר היצר נחשב למתנה נדירה. בכלל, טוב היה לשנות נושא מהמוות אפילו לרגע של סתם. “התאהבות בגיל שלנו זה כמו התאהבות בגיל ארבע-עשרה שאף פעם לא שוכחים.” קולו של ברכה נצבע בגעגועים.

“אולי,” הוא הפטיר סתמית.

“אולי כן ואולי לא,” התעקש ברכה, “אבל צריך להיזהר מהרוסיות האלה.” הוא האריך בתיאור מה שקרא בעיתונים בזמן האחרון פעמים אחדות על צעירות עולות חדשות ודחוקות שהתלבשו על זקנים עריריים, כדי להוציא מהם את הרכוש שלהם, דירה, מכונית וחסכונות, ושהמשטרה נכשלה בטיפולה בתלונות של הזקנים המסכנים האלה מפני שקשה היה להוכיח עבירה. אבל קל היה, כך העיר, להוכיח את חולשת שכלם של המתלוננים שגילו איך שעשו מהם צחוק ורוקנו אותם.

“אתה לא מגזים, ברכה?”

“כדאי שתשמע מה חושב גורביץ,” הציע מאמן הכדורגל.

שלא ברצונו הפנה פניו לגורביץ שהנהן בראשו הכבד. “במובן מסוים ברכה צודק,” הוא הסכים, “יש כאלה בין העולות שבכדי לסדר לעצמן את החיים מסמנות קורבן ולומדות כל מה שאפשר ללמוד עליו. מתחילות אצלו כעוזרת בית וגומרות כמנהלת חשבונות.” הוא צחק מהחוכמה שלו, הניד סנטר מרובע בכיוונה של דאריה וסיכם: “אפילו היפה הזאת יכולה בשביל להישרד להיות ציידת גברים אלף-אלף. מה בעצם אנחנו יודעים עליה? כלום. פשוט כלום.”

לא נמצאה אצלו תשובה ובכדי להתחמק מגורביץ וברכה משך את מבטו החוצה. הרחוב שוב נעשה מרובד בצבעי בגדי החורף השונים של המוני עוברים ועומדים שבאו לחלוק כבוד אחרון לנרצח בלי קשר לעובדה שתתקיים לוויה ממלכתית וגופתו של ראש הממשלה תיטמן במקום אחר בחלקת גדולי האומה בירושלים. מבחינת ההרגשה שלו נדמה היה לו שכאן, בתחתית גרם המדרגות האפורות, יהיה המקום בו תמיד יעמדו אנשים לחלוק כבוד לראש הממשלה שלהם.

כשמשך משם את מבטו כשברכה נפרד מהם, ראה את דאריה שחלפה בין השולחנות כשהיא מעוררת את יצריו ושוב הוצף בעונג נשכח עד שהתחלפה אצלו בגלינה והוא נבהל שאולי משהו משתבש אצלו. ייתכן ופוגעת בו הסתיידות שעוברת מהקשחת דלתות חדרי הלב לייבוש תאים במוח. אבל הוא הגיב בחיוך קל שגורביץ צד אותו.

“אתה מתחלק,” הזהירו גורביץ בנימת התבדחות זהירה.

“על מה אתה מדבר?” היתמם כשקם וחבש את מגבעתו.

גורביץ העיף מבט בדאריה, מצמץ בעינו והציע לקחתו לרחוב הזמורה.

“אני חושב שהיום בתנועה הזאת אגיע הביתה יותר מהר ברגל,” הוא החליט.

“תראה את זה כאילו אתה מלווה אותי,” הציע גורביץ בחביבות, “ממילא זה בדרך לבית שלי.” הוא גר בשיכון בבלי.

“אוקיי.” הוא נענה אבל על-יד הדלת התעכב לזקוף כהרגלו את צווארון מעיל הגשם והניח לגורביץ לחלוף על פניו ואז העיף בדאריה מבט מלטף. היא קלטה מיד את מבטו והגיבה בחיוך ידידותי וחמימות נעימה התפשטה בו.

כהרגלו הרים את ידו ונגע בקצות אצבעותיו בשולי מגבעתו כאומר לה שלום ולהתראות בקרוב.

במהלך הנסיעה הקצרה מהחניון ברחוב ארלוזורוב שנמצא מעבר לבית הפינתי של אבן-גבירול ועד לפינת הנרייטה סולד שממנה פורשים לרחובו הקטן בשיכון הקצינים, ושהתמשכה כמעט פי שניים בגלל עומס התנועה, הוא שמר על שתיקה ומבטו שוטט בין האנשים הזורמים לבית העירייה ובין המכוניות הרבות, מהן טיוליות שהביאו מזדהים עם האבל ממקומות רחוקים. כשנעצרה המכונית מול ביתו, העיר גורביץ בחיוך דק: “כל זמן שמתייחסים לכל דבר בפרופורציה נכונה אז הכל בסדר, גם כשמדובר בחיוך מסוים,” והתמיד בעצמו בחיוכו. הוא הבין שגורביץ התכוון לומר לו שבכל זאת לא צריך לקחת כל חיוך מקסים של מלצרית לא נודעת ברצינות גדולה מדי רק מפני שהיא מרשימה בחיצוניותה.

“חיוך טוב ביום כזה שווה הרבה,” הוא לגלג, הודה על הטרמפ, יצא מהמכונית והמתין על המדרכה עד שגורביץ החליק את מכוניתו למורד הרחוב הקטן, שם סובב אותה וחזר ונעלם מעבר לפינת הנרייטה סולד.

מיד לכשנכנס לביתו ליטף כמנהגו את ראשו של זאערב השרוע כמשותק על גבי השטיח הפרסי הקטן, השמיע לעברו מילות חיבה אחדות ונחפז לפרוק את הנוזלים שהצטברו בשלפוחית השתן. מכבר אמר לו אחד הרופאים באוזניו התלונן שבזמן האחרון הוא רץ לעתים יותר מדי קרובות לבית-השימוש להשתין, שבעצם הוא בר-מזל ובלוטת הערמונית שלו כמעט שלא מציקה לו ובקושי אפשר להבחין בשינוי בממדיה.

משיצא במשקל מופחת משנכנס, רחץ את ידיו והתפנה להכנת התרביך הרך לזאערב. לאחר שהעמיד את הקדרה על האש בחש את התרביך פעמים אחדות וכעבור שעה כיבה את האש לצנן את האוכל. הוא עצמו לא הרגיש בצורך לאכול והחליט שיותר מאוחר יסתפק בשארית סלט הירקות מאתמול, ויוסיף גבינת קוטג' חמישה אחוזים ושתי פרוסות לחם קלוי. אחר-כך יצא למחסן עבודתו שבחצר ובשעה הבאה השלים חריתת ציפור נוספת בשורת הציפורים שחרת בכד הקטן מדמשק. משחזר מהצריפון לבית הכין לעצמו תה עם לימון טרי שריחו טוב, זרזף לתוכו מעט קוניאק והתיישב בכורסתו בסלון, צופה לעבר הגינה הקטנה והפראית שצלליה התחילו להתארך למארג צפוף. במצב זה חזר והקשיב לדיווחים נוספים מהרדיו שעסקו באישיותו ועברו של ראש הממשלה ובעיקר התרגש כששמע את קולה של אחותו מצפון הארץ, שדווקא באיפוק שלה מצא סערה הכובשת את כולם. אולי ברגע זה החליט סופית להרחיב את יריעת מאמרו על העמלקיות, ולהוסיף פרק מסכם שעניינו ההרס הטמון ב“אתה בחרתנו”, לדעתו קללה שוטלה בעם ורודפת אותו בכל פעם שמתקיים בו ניסיון לחזור ממחוז הטירוף לשפיות.

מעת לעת שקע בתנומה הזויה ושוב חזר למציאות ומצא עצמו מהרהר באותה דאריה, כשהוא מנסה, בעיקר לאחר אזהרתם של גורביץ וברכה, להסביר לעצמו כמה רמזים שעכשיו נראו לו כמתקשרים. אחת לאחת ניתח את העובדות. תחילה היתה זו העובדה שראה אותה בהנרייטה סולד. אחר-כך העובדה כי כאשר שמעה את שמו גילתה בו התעניינות מיוחדת, אפילו מפתיעה מבחינת אשה צעירה כבת עשרים, לגבי ישיש כמותו. גם העובדה שעוד בשבוע שעבר עברה פתאום לרוסית כמו היתה משוכנעת שהוא יודע רוסית היטב, סקרנה אותו. באותו רגע שזה קרה לא ייחס לכך משמעות מיוחדת מפני שלא מעטים מהוותיקים ידעו קצת רוסית. אבל לכל העובדות המתקשרות האלה הוא הוסיף את שאלתה התמימה של חוה, אם הבחורה שהעוזרת סיפרה עליה יצרה איתו קשר. הבחורה היפה ההיא שמרים אמרה שחיפשה את מקום מגוריו לפני כעשרה ימים.

במקבץ העובדות האלה חסרה היתה מקריות והוא הרגיש שאולי בכל זאת רצוי לגלות זהירות בכל מה שקשור בה ולחשׂוך מעצמו התרגשות והתלהבות. אבל מיד החליט שזאת מסקנה פזיזה המושפעת מכך שהיתה יפה במידה כזו שבקלות יכולה היתה לבלבל ראשו של ישיש אפילו יהיה זה שועל ביון מנוסה כמותו. נדמה היה לו כי בדידותו שהיתה גלויה לפניה היא שעוררה בה אהדה אליו מפני שגם היא דיברה על בדידות שמקשה עליה וחשוב היה לשניהם למצוא משהו משותף.

הוא נזהר מלסכם דבר בשלב מוקדם זה, שמא ייצא הוא עצמו המפסיד הגדול, בעיקר משום שהאמין כי היא דוברת אמת כששאל אותה אם היא רקדנית והיא השיבה לו בלי היסוס שבעצם היא מחליקה על קרח ובשביל זה למדה בלט. הוא ידע שכל מחליק על קרח חייב לשלוט ביסודות הבלט הקלאסי. גם לא נשכחה ממנו התייחסותה הנכונה לקריירה יותר ארוכה מהחלקה אמנותית. היא התכוונה להיות שחקנית ולשם כך למדה תיאטרון. היא גם גילתה יושר כשאמרה שהיא לא עולה אלא רק תיירת. בכל זאת המשיך לתהות מה גרם לה לבוא לארץ והרגיש שהתחמקה מלתת לו תשובה ברורה. אילו רצתה לשקר יכולה היתה להגיד, אני עולה חדשה. מהגרת וזהו זה. אבל מדוע במקום לתייר בארץ היא עובדת בבית-הקפה, חזר ושאל ולא מצא תשובה מניחה את דעתו. אולי בעוד זמן. בינתיים ניסה ליצור מצבים שונים הקשורים בה. לחבר לה רקע. לדמיין לעצמו שהוא נהיה שוב צעיר והיא בכלל לא אחת בשם דאריה.

נשאר איתו טעם ההתפעמות שלה כשדיברה על הלם השתיקה של הילדים. באותו רגע נכבש לרגישותה שגם בה גילה משהו מרבדיה הדקים ביותר של גלינה. הוא שחזר לעצמו את שיחתם כשישב ליד חזית הזכוכית של “אפרסמון” והיא קראה את האימה של הרצח בפנים הקפואות של הילדים שרצו יותר מכל דבר אחר, כך אמרה, להיכנס לתוך הוריהם, למצוא בהתחברות הזאת מפלט מהמציאות המפחידה. מפני שמה שקרה נחשב אצלם כרציחתו של אלוהים, שמבחינתם זה הדבר הכי גדול שישנו.

התאימות הזאת שהוא מצא בין הנוי החיצוני שלה לאותה יכולת התבוננות אל מעבר לנגלה, שכנעה אותו שאכן רב הדמיון בינה לבין גלינה וזה נחשב מאוד בעיניו לפחות כשמדובר היה בגלישה למחוז הזיותיו, לתיאטרונו הפרטי, מפלטו האחרון מאימת הסובב.

דווקא מתוך שהתחיל להמציא בדמיונו העירני תרחישים שונים בקשר אליה, נבהל. נרתע שאולי העיסוק העיקש הזה בהזיות, אפילו יותר מבעבר, יכול להתפרש כגלישה לפרק של ילדות שנייה. המחשבה הזאת הטרידה אותו והוא החליט שבמצב כזה בו משתולל דמיונו טוב יעשה אם ישאר ערני ביחס אליה, מפני שלא ידע על אודותיה ולא כלום לבד מרגשותיו. הוא נתפס להרהור מטריד שאולי הוא עושה מעצמו צחוק ומאבד בהתלהבותו את שפיטתו הצלולה, בעוד שעליו להישאר דווקא במצב של התרגשות עזה כזאת בעל ראייה מאוד מאוזנת. אבל נזכר שכך הרגיש גם כשראה את גלינה ולא ידע עליה דבר, פרט לאיזו דמות מרוחקת שהופיעה לעיניו בגוונים פסטליים וצלילי הצחוק הנפלאים שלה נשפכו עליו כבהרות אור בלילה אפל. רק שאז היה גבר צעיר בן שלושים וארבע ואילו עכשיו הוא כמעט בן שמונים וחמש, מבכה רצח נורא שהשלכותיו טרגיות לימים רבים ואולי לתמיד, והוא מנסה למצוא לעצמו מפלט מהמציאות המטורפת המכה בארצו.

אני מוכרח לשמור על צלילות דעתי, הזהיר את עצמו, פשוט מוכרח. הוא היה חייב לאחוז במשהו ממשי שיעזור לו להבחין בהבדל הדק שבין דמיון סביר לכזה מתפרע, ההופך לטירוף לא נשלט.

“יחי ההבדל הקטן,” הוא נזכר וחשב על ערכו של האיזון ששמע פעם בפריס מאטיין דקרו מכרו הטוב, שדיבר באוזניו שעה ארוכה על משמעות המשקל שכנגד באמנותו האצילה. אותו איזון הנדרש בכדי להגיע לביצוע מדויק של צעדי הפנטומימאי הגמיש שגופו הוא כלי הביטוי שלו.

בכל זאת, על עניין אחד היה אסיר-תודה לה, לדאריה, על שבזמן שישב בכורסתו הישנה מלוטף בכנף רוח צוננת הבאה מהים לגנו ומרעידה קלות את עלוות העצים וראשי העשבים השוטים והגבוהים והוא ממוקד בה, הרגיש בקלילות משונה ולרגע התפתה להאמין שלמרות הכל משהו מעלומיו הרחוקים שרד בתוכו.

 

17    🔗

כל אותו לילה לא קם מכורסתו ורק בכוח עקר עצמו השכם בבוקר לצאת לרחצה בים כשחשיכה עמוקה בחוץ. לבסוף, כשהגיע לשם בהליכה, עמד והסיר את גלימתו, קיפל אותה בקפידה והניח אותה על כיסא נוח ששכר לעונה שלמה וחיכה לו שם מדי בוקר בדיוק באותו מקום, גם כשנעדר מסיבותיו. במשך רגעים אחדים עמד והרים את ברכיו פעם אחר פעם לעבר שיפולי בטנו השטוחה, אם כי רפיון נתן בה אותותיו, ואת זרועותיו פרש לפנים, לצדדים, מעל לראשו לאיזון יציבת הגוף וכך גם התנשם להרחיב ריאותיו ורק אז נכנס למים.

הצמרמורת שחלפה בו כזרם כשנגע במים הצוננים, שתמיד התענג להימצא בתוכם העידה על חולשתו. בשלב מסוים החליט לוותר על חלק מטווח שחייתו הרגילה למרות שהים היה נוח, ואחרי כמה עשרות מטרים חזר לחוף. ברור היה לו כי בכדי להתגבר על חולשתו מההצטננות יידרש ממנו זמן כפול לאימוני גוף קפדניים עד שישוב למיטבו. בינתיים חזר והתעמל כעשר דקות נוספות בחברת קשישי הים האחרים, נשים וגברים נאמנים, ואף שיחק בכדור מדיציני כבד שגרם לו להרגיש עוד יותר בחולשתו. משסיים לטבול במים במהירות, לבש את הגלימה העבה שצבעה אפור-כחול והיא שזורה מלמעלה למטה בפסים צריך מאותו צבע, רק בגוון יותר כהה.

בדרך-כלל נוהג היה אחר-כך לשבת קצת מול הים, פשוט להתבונן בו, לחוות את המנגינה שבתנועותיו. אולם אותו בוקר הוא דילג על שלב מרגיע זה, קיצר את שהותו בחוף ומספר רגעים לאחר שעלתה השמש פנה וחזר לביתו, התקלח והתגלח ולאחר שהכין לעצמו ספל קפה השתרע על מיטתו למנוחה קצרה ושקע בלא שהתכוון לכך בשינה משונה, מעורבת בהזיות עד שהתקשה להבדיל בין חלומות הנולדים ממשאלות-לב לבין תמונות מאלבום זיכרונותיו. הוא ישן זמן מסוים כשהרגיש פתאום על ברכיו את ראשו הכבד של זאערב. הכלב חיכך פעם ועוד את לחיו בברכו הימנית כרוצה להגיד שגם עליו קשתה הבדידות.

“זאערב,” הוא מלמל.

הכלב הזקן הגיב בנהימה חרישית.

“זאערב,” הוא חזר ואמר בעצב בגלל תהליך גוויעתו. כף ימינו חלפה על ראשו הרחב ואצבעותיו גירדו בעדינות את שורש אוזנו של הכלב, מגע שהיה אהוב על זאערב מאז קיבל אותו לרשותו והוא גור אפור בן חודשיים וחצי, שובבני ומלא מרץ.

הבית היה מוצף באור נעים, אך אור יותר בהיר וזהוב רחץ את הגן הפראי שלו. הוא נשם נשימה עמוקה, מרחיב חזהו, ולרגע נדמה היה לו שהוא עדיין תמיר וחטוב ובעל שרירים ארוכים ומעוצבים. תמיד היה דק-גו כשחיין ומבחינה זאת ניצל משיני הזמן. רק שכעת השרירים נראו כשרידים מרופטים לעומת חוסנו מאז.

“ישישות היא ישישות היא ישישות,” מלמל והניד ראש כמשתומם על הרעיון שנשמע פתאום כמשוואה פשוטה וברורה. הוא גיחך ובחן את זרועותיו וירכיו. אמנם שרירי הידיים והרגליים הצטמקו והגידים התבלטו, אך עדיין היה אצור בהן כוח של ממש ומה שיותר חשוב בעיניו, שצלילותו לא נפגעה, למרות שלפעמים נדרש לו רגע לדעת בדיוק היכן הוא נמצא. הוא גהר מעל הכלב, קירב את פיו לאוזנו ואמר כלוחש סוד: “אולי יום אחד גם אתה תספיק להכיר אותה, זאערב ידידי.”

למרות הנימה הפיוטית עדיין לא היה מוכן להודות שמתרגשת עליו תשוקה משונה, אחרי שלא טעם את הרגש המסעיר הזה, בעוצמה כזו במשך חמישים שנה. הוא ניסה להסביר לעצמו שהרגש הזה להיות אוהב ונאהב בכל קשת דקויותיו התעורר פתאום לגביה בעיקר מרצונו לגונן עליה. יותר היתה זו תחושה של אב גדול וחזק, נגוע באותה פטרונות, מגוחכת לעתים, הרהר, שגברים קשישים פורשים אותה כמטרייה מעל נשים צעירות מהם, לפחות בשלב ההתחלתי של הקשר, כשהן עדיין מתפעמות מגבר שמרשים אותן בניסיון חיים עשיר, מעמד חברתי ויכולת כספית מוכחת. מניסיונו ידע כי במצבים מסוימים הבדל גיל גדול כשיהיה אינו מפריע לצעירות הנכנעות לכיבוש, אפילו יהיה זקן כסבן ויותר. הוא לגלג על עצמו בלי רחמים כשניתח ברוח כזאת את הסיכוי לקשר איתה, אבל עדיין נשמר מלהשלות עצמו, מפני שפרט לחיוך טוב שדאריה הפריחה בכיוונו אולי רק מתוך אדיבות, הוא לא מצא נקודה נוספת שתעודד קשר כזה שאין הדעת הממוצעת סובלת אותו. אבל יותר מחבריו הוא ידע שמעולם לא היה שייך לממוצעים.

“דאריה דאריה,” מלמל את שמה, מתקשה להרחיק אותה ממחשבותיו ובכל רגע היא חזרה אליו ועיניה הגדולות שגונן ירוק ואפל, גרמו לו לרצות להשתטות, לנסות להיות לרגע אחד צעיר כשהיה, והוא צחק כאילו כל מה שנדרש ממנו זה להושיט יד לעץ הזמן ולקטוף לעצמו עלי זמן כרצונו.

מה כל זה?

יכול להיות שהיא כנראה מחזירה לו משהו שנלקח ממנו בווינה, כך ניסה להסביר לעצמו את המשיכה החריפה הזאת אליה כשהוא יודע שבעצם אין הסבר אחר. הוא חשב עליה ברכות ואילו היתה נמצאת על-ידו היה מחבק אותה בעדינות כפי שנהג בגלינה אפילו בסערת אהבתם. שתדע איך הוא מרגיש כלפיה, הזרה, ציפור נדירה שטעתה לגנו בסוף העונה.

ערירותו עוררה בו את הכמיהה למשפחתיות החסרה הזאת ושהכאיבה כשחשב שהיתה יכולה להיות לו מישהו כמו דאריה. מישהי כזאת נהדרת שדומה כל-כך לגלינה ויש בה גם משהו משלו. בעיניה הוא מצא את עיניו. בשערה העשיר והבהיר הוא דימה שהוא רואה את שערה הבהיר של אמו רחל, היפה הנודעת מראשון. בקומתה התמירה הוא זיהה את קומתה של רחל אבל גם של גלינה ויותר מזה, כשצחקה ודיברה הוא שמע את גלינה צוחקת ומדברת. הצחוק והקול שעוררו אותו אז עד שמחשבה עליה כבר גרמה אצלו לזקפה ולרגע שכח אם זה קורה אז או עכשיו. שוב נזכר ברגישות המיוחדת שמצא בה כשדיברו שם ב“אפרסמון” מול זירת המוות. היא אפילו הפתיעה אותו1 בהגדרות המצומצמות שלה, אבל כאלה שמוכיחות אבחנה דקה מאוד ומחשבה אוהבת על האחרים. הוא הרהר בעור הלבן המתוח על צווארה הגבוה והיפה, כמעט כמאיר מתוך עצמו עד שרצה לנעוץ בה שיניים, בעדינות כמובן, שיני אוהב. אבל נסחף לתאווה שחריפותה הפתיעה אותו ואף בלבלה את חושיו והוא התקשה לזהות את עצמו. תמיד העריך את עצמו כבעל שליטה ברגשותיו ויצריו וככזה ידע בגלל זה להעניק אהבה מיוחדת.

הוא היה מודע לעובדה שרגשנותו הסוחפת לבלבול זמנים הושפעה במידה רבה מתגובתו האישית לרצח ראש הממשלה. הזעזוע היה גדול מששיער ואילו יכול היה להתכופף ולחדור לאחת ממערות אבות אבותיו היה זוחל לשם ובירכתיה מתכווץ בתנוחה עוברית למצוא לעצמו שלווה נצחית. פתאום קם אדם ומגלה שכל חרדותיו הפכו ליצורים חיים ודבר לא נשאר לו ליום המחר, רק למשוך עוד קצת את חיי זיכרונותיו. אולי בשל המועקה המדכדכת הזאת התגבר אצלו הצורך למצוא עדנה בחברתה של האשה הצעירה. דומה שאם יגע ברעננות הנפלאה הזו שלה ירכך במשהו את מרירותו.

אותו יום, עשה מעשה שלא עשה אותו בעבר. פעמיים הלך ל“אפרסמון”, פעם למפגש הרגיל של החברים ופעם שנייה בשעה ארבע אחרי-הצהריים, כשהשמש החורפית נסוגה לעבר קו השקיעה של העיר. הוא שוטט הלוך ושוב לאורך המדרכה הרחבה של אבן-גבירול, כמעט צמוד לחזית הבתים בגלל הבאים וזורמים בנהרות רחבים של בני-אדם שמוכרחים היו לראות את מדרגות בית-העירייה, והוא נאחז בתקווה שייתקל בדאריה כבדרך אגב בסיום המשמרת שלה. שיוכל להזמין אותה לבית-קפה בשביל לגלגל איתה שיחה שלא תופרע על-ידי המבטים הבוחנים של חיים לוי וידידיו, ומבלי שיצטרך לשמוע שוב אזהרה ידידותית שאולי היא רקמה מזימה לשפדו לרווחתה. לרגע נזכר באותם הניסיונות העלובים לסחוט ממנו כספים בגלל המודעות הגדולות שפרסם בעיתונים הרוסיים והיה בהם גירוי אמיתי לנוכלים ובלבו קיווה שאין בה שמץ מאלה.

פתאום נעצר מופתע מכך שסופסוף שאל את השאלה שצריך היה לשאול את עצמו, מיהי בכלל. כל מה שידע עליה הסתכם במועט שבמועט. ידע שהיו לה נתונים חיצוניים שפעלו עליו היטב. היופי הבהיר. הנעורים האביביים. הניחוח של הגוף הרענן שלה. צלילי הצחוק הכובש. נכון שהתרשם שהיא נבונה ורגישה עד פריכות של נייר משי. שיש לה יכולת התבטאות משכנעת ואינטליגנטית. אבל מה מעבר לזה? מחוץ לאותן תכונות שהזכירו לו את גלינה? במה עוד הזכירה לו את גלינה? מה בעצם הוא יודע על המתרחש בתוכה? על השכלתה ותרבותה? לא כלום. כל תגובותיו כלפיה נובעות מיכולתה המוזרה להזכיר לו נשכחות. הוא תהה אם הוא לא משלים על-ידי רצון לא נשלט את מה שאולי אין בה. טוב יעשה אם יפנה ויחזור לביתו ולא ישתטה.

ובכל זאת לא ויתר והמשיך לצעוד הנה והנה לכאן ולשם.

הצפיפות של העוברים ושבים ברחוב נתהדקה עוד יותר ככל שהרגעים עברו, מפני שיותר ויותר התגבר זרם הבאים מחוץ לעיר שעוד לא ראו את הכתמים על המרצפות האפורות ויותר אנשים שבו לבתיהם מעבודתם וכמו אתמול רצו להסתכל שוב במקום בו אירע הרצח וגם התעכבו בקרבתו. גם מספרם של אלה שבכיכר הלך וגדל כמתארגנת שם עצרת הזדהות חדשה עם ראש הממשלה המת. כל-כך רבים היו אלה שחסרו פתאום את קולו העמוק ולשונו המחוספסת האופיינית לבני דור תש"ח. הוא שיער שכך יהיה שם בכיכר עוד ימים רבים. שיהיו הרבה אנשים באבן-גבירול שיבואו סתם בשביל להרכין ראש ותימשך הזרימה של אלה שירצו לעבור על-יד המקום שבו מישהו צעק, “סרק סרק סרק”.

בגלל האנשים הרבים שעברו מנגד הוא התקשה לבחון את חזית “אפרסמון”. כשעבר בפעם הראשונה והעיף מבט לתוך בית-הקפה, נדמה היה לו שראה לשנייה אחת את דאריה כשגבה אליו והיא מחליפה מילה עם סופי השמנמנה והחושנית ומיד נעלמה מעיניו מפני שגם בבית-הקפה הסתובבו אנשים רבים שהסתירו אותן. “אפרסמון” תמיד התחיל לפרוח משעה זאת ועד הרבה לאחר חצות. אבל הוא לא זכר דוחק כזה. אנשים פשוט ישבו ועמדו שם מחוככים ומתחברים האחד עם השני כחיה מיתולוגית בעלת הרבה ראשים. הוא המשיך לצעוד עד לפינת הרחוב, פנה לאחור, הושיט מקלו השחור לפניו וחזר וחלף על פני בית-הקפה ולרגע נבוך משנדמה היה לו שהפעם דאריה הבחינה בו. אדמומית השקיעה שפרצה מבין סיעות העננים המשוטטים, פגעה פתאום בחלון וסנוורה אותו לשנייה, וכשהתאושש כבר לא ראה אותה.

בעקשנות המשיך לצעוד באבן-גבירול והפעם חצה את ארלוזורוב והגיע עד בית השק“ם, היות שחשב שהיא בוודאי מתעכבת טיפה יותר מהנדרש. בסופו של דבר משמרת ב”אפרסמון" לא היתה משמרת של בית-חרושת או מפעל. הוא ידע שמשמרת בבית-הקפה מסתיימת רק כאשר המחליפה מגיעה. כשחזר בפעם השלישית נגרמה לו עוגמת-נפש כשהתברר לו שהחמיץ אותה. היא כבר לא היתה שם ולשווא בחן את העוברים ושבים.

הקור התגבר כשהוא חזר לביתו עד שחש בצמרמורת וכלל לא היה בטוח אם נפטר לגמרי מההצטננות. למרות אכזבתו שהכעיסה אותו האכיל בסבלנות את זאערב. זמן רב עבר מאז שעלה על מיטתו בלילה הזה בשעה מוקדמת מבלי לקרוא באחד הספרים, בלי לפתוח מגאזינים לאמנות, בלי להאזין לבי-בי-סי. רק סמוך לשעה ארבע בבוקר כשהתעורר פתאום כתוצאה משיעול עמוק שתקף אותו, פתח את הרדיו וכעבור עשר דקות הקשיב למהדורת חדשות שהתמקדה בדיווח מפורט על בואם המתוכנן של מנהיגים וראשי מדינות ללווייתו של יצחק. בעוד החדשות נמשכות עמד ושפת קפה כמנהגו ורק אז הכין עצמו לרחצת הבוקר בים.

כשיצא מהבית גילה שבגלל חשרת העננים היצוקה כריקוע עופרת הרובץ ממש מעל העיר, עוד נתקיימה אפלה עמוקה שלא היה לה לאן לסגת ובאוזניו קלט את שריקת משב הרוח המתחזקת ועולה מכיוון הים. אותו בוקר נשאר עוד קצת בחוף מפני שהים התגעש והוא ספג אל תוכו את מראה הגלים הנשברים בזה אחר זה. בדרכו חזרה נכנס לסוּפר שבין ארבע ארצות לשלמה המלך, קנה מצרכים אחדים וקרטון של סיגריות, חזר לביתו והתעסק בהכנת תרביך טרי לזאערב ולעצמו – סלט מזרחי שאהב, אותו יאכל בצהריים, כשיחזור מהמפגש של החברים.

אחר-כך חזר לניירותיו וציין לעצמו שיהיה עליו להקדיש מזמנו לרעיון החיבור בין אל יחיד לבין משה. עצם הרעיון שהאדם המציא לצרכיו אל כזה שאפשר לשאת אותו לכל מקום בלב, נחשב בעיניו כהמצאה גאונית ליצירת סדר חברתי שבלעדיו מתקיים תוהו ובוהו. רק שרצה לחזור ולבחון מה קורה כשרעיון כזה מוצא לעצמו פרשנים הנאחזים בו מתאוות כוח ושלטון. לדעתו היה נכון לחזור לתקופת האלילות שכל אדם יכול לבחור בה לעצמו אל כרצונו על-פי צרכיו. עצם הבחירה אולי תשחרר את האדם מתלות במתווכחים מוליכי שולל ואולי תוליד חברה יותר צודקת, רב-שכבתית ורבת-דעות של אנשים שחונכו לשאול שאלות. עניין זה של חינוך לזכות השאלה היה חשוב אצלו לא פחות מזכות הצעקה. פעם ראשונה נגע במחשבה הזאת ברשימה שכתב לעצמו והניחה בצד ושמה היה “השיבה לאלילות משחררת”.

יותר מאוחר, דקות אחדות לפני אחת-עשרה, הגיע ל“אפרסמון”. משהתרווח במקומו לאחר שהניח לצדו את מגבעתו ומקלו השחור חזר והתבונן בדאריה אבל החליט שעליו לרסן את עצמו, לבלום את סקרנותם של החברים, ופרט להיותו נעים ואדיב לא סיפק אותו יום לצבי גורביץ סיבה לחשוד בו שהוא שייך לאותם ישישים מתאהבים כנערים מיוחמים. הוא רק התמהמה כשהם קמו לצאת, התעכב לחבוש את המגבעת שלו וכשהבחין שנשאר לבדו ליד השולחן משך מארנקו שטר כסף. רק רגע קצר נמשך היסוסו ולבסוף החליט והניח בצד התשרים של חבריו שטר של עשרים שקלים מתוך כוונה שתדע שהיא מעוררת בו סקרנות. רק אז פנה לעבר היציאה. ברור היה שהיא תבחין כי זה היה התשר שלו. מפני שרגע קודם לכן היא עברה על-יד השולחן וראתה שכהרגלם השאירו החברים במאפרת הזכוכית שבמרכז השולחן העגול רק מטבעות.

כשראה שהיא מתקרבת לשולחנם ואוספת את הכסף מיהר לצאת. היא זקפה את ראשה בתמיהה למראה שטר הכסף, ומבטה שוטט מסביב מתוך סקרנות לברר מי מהחברים הוא הנדיב האלמוני. בהיותו על-יד הדלת החליף איתה מבט וידע שהבינה.

 

18    🔗

למחרת חזר על מעשה התשר והמסר שוב הגיע ליעדו והוא רק קיווה שהיא מקבלת את התייחסותו המיוחדת הזאת ברוח טובה. הוא נטה להאמין שאכן כך קרה לאחר שהרעיפה לעברו חיוך כאילו נקשר ביניהם סוד פרטי. אבל רק כעבור ימים אחדים, כשנשאר לבדו וכבר התכונן לצאת, היא מצאה הזדמנות לגשת לשולחנו בכדי לומר מילת תודה, והוסיפה שהוא בכלל לא צריך לתת לה טיפים מוגזמים כאלה שאינם מגיעים לה והניחה על השולחן מעטפה קטנה שתוכנה היה ברור לו. הוא משך מבטו מהמעטפה כמתעלם מכוונתה.

“ללקוח שמורה זכות מסוימת, נכון?” עיניו בחנו אותה.

“זה נכון, אבל לא כשזה חוזר על עצמו בהגזמה בכל פעם.”

“לא התכוונתי לפגוע…”

“הו, לא!” היא מחתה בבהילות, “לא, מייג’ור טולדו. לא לזה התכוונתי. רק אני לא יודעת איך להתייחס לזה.”

הם קשרו מבט והוא קרא בעיניה תהייה אמיתית. נדיבות שכזאת יכולה להיגרם מכמה סיבות. לפחות אחת נודעה בעתיקותה.

“נניח שרציתי לעורר בך סקרנות,” השיב בנימת התלוצצות.

“אז השגת את המטרה.”

“אם כך אסתפק הפעם בטיפ רגיל,” אמר והוסיף ציטוט מאמירה רוסית עתיקה שכל פרוטה קטנה חשובה. מפני שכאשר פרוטה קטנה מצטרפת לעוד פרוטה קטנה ולעוד אחת הן הופכות בסופו של דבר לאוצר.

דאריה צחקה. “נדמה לי שכבר אמרתי לך שאני מתפעלת מהרוסית שלך. ועכשיו אני רוצה להוסיף שאתה כנראה גם יודע לא מעט מהתרבות שלנו. אתה לא סתם יודע רוסית.”

“אמנם הדוקטורט שלי הוא בתחום השפות השמיות, אבל תמיד היתה לי אוזן טובה לשפות. ושפה לומדים רק כאשר מגיעים למקורות העממיים שלה.”

“אז אתה דוקטור…”

הוא חבש את מגבעתו והעיר בהומור: “דוקטור שהוא לא דוקטור.”

“דוקטור, למה?”

“דוקטור לשפות עתיקות.”

“איפה למדת?”

“בהתחלה בשוויץ ואחר-כך באוקספורד. הכוונה היתה ללמד אחרים.”

הוא הופתע מתשובתו המפורטת מפני שרק מקורביו האמיתיים ידעו על דרך לימודיו שהשתבשה ולא עשה בתוארו שימוש. התפלא מכך שאמר לה משהו על עצמו שלא הזכיר אותו באוזני איש שנים רבות.

“אז היית מורה.”

“התכוונתי.” הוא היסס לרגע כמנסה להשתמש במלים מתאימות לתיאור מצבו האקדמי. “כלומר זה היה צריך להיות המקצוע שלי, ולמה לא, זאת כבר אופרה לגמרי אחרת.”

“הייתי רוצה לשמוע אותה,” היא חייכה בידידות וממבטה יכול היה להרגיש שברגע זה הוא האדם החשוב ביותר בחייה.

“פרטיטורה לא כל-כך מעניינת,” הוא ניסה להמעיט מחשיבות עברו.

“בבקשה!” עיניה בלעו אותו. “פעם?”

הוא נהנה מהתעניינותה הכנה ותוך שלקח את מקלו השחור מלמל כמו לעצמו: “פעם. בטח, פעם.”

כשיצא התעלם מהמעטפה שהניחה על השולחן והיה מרוצה רק במעט, מפני שאילו היה לו אומץ כבר היה מנסה עכשיו לקבוע איתה פגישה באיזה בית-קפה אחר, בערב. היתה לו הרגשה די טובה שאולי בגלל היותה זרה ובודדה היתה נענית להצעה כזו.

מאותו יום הקפיד להשאיר לה תשר רגיל עבור הקפה והקרואסון. כך נהג מדי יום ביומו, שבוע אחרי שבוע, ורק הצטער שלא נמצאה לו הזדמנות נוספת להרחיב איתה שיחה מחוץ ל“אפרסמון” כפי שקיווה. אבל כל זה השתנה כשמלאו שלושים לרצח ראש הממשלה ואחדים מהחברים החליטו שבלילה הזה גם הם יבואו עם שפויי הארץ לכיכר המלכים לחלוק כבוד לראש הממשלה ולבני משפחתו. לבו התרחב כששמע פתאום את חולי ברכה מציע לדאריה לבוא אתם והיא אמרה שאולי כן. אחר-כך הבחינה במבטו וכמו קראה בפניו משהו שגרם לה להגיד “טוב”, והוסיפה שתבוא לפגוש אותם בערב על-יד “אפרסמון”.

רגע לאחר שהגיע לביתו נזכר שעליו להתקשר לעורך-דינו ושוב לדחוק בו. עמד וחייג אליו והאזין לדיווחו שהעניינים מתחילים לזוז מפני שנועם גם הרים טלפונים אחדים.

“אני רק מבקש להתחיל בבנייה כמה שיותר מהר,” הוא הדגיש כשעורך-הדין סיים את דבריו, “שלקראת סוף הקיץ כבר אפשר יהיה לראות קונסטרוקציה שלמה עומדת באתר הבניה.”

“החוזים עם הקבלן מוכנים מזמן,” הבטיח ירמיהו ברמן, “וברגע שהוועדה תאשר את התוכניות ניגש לעבודה.”

“מתי זה יקרה?” הוא תבע תשובה מדויקת.

“ראש העיר הבטיח לנועם שיעביר את זה בישיבה הבאה.”

הוא גיחך בביטול: “אנחנו מכירים את המנגינה הזאת,” העיר, “כוונות טובות ומעשים טובים לא תמיד הולכים ביחד.”

“יהיה בסדר,” הבטיח ברמן, “ראש העיר לא מוטרד מהתנגדות האגף הימני שלו בקשר לצד הפלשתינאי. הוא יתגבר על זה.”

“נחיה ונראה,” הגיב והחזיר את השפופרת לערסלה לאחר שהודה לו.

בשעות אחר-הצהריים הוא נתפס לעליזות משונה ועשה מעשים שלא עשה אותם שנים רבות; הפריח הלצה לעבר זאערב. גהר מעליו ושוחח איתו כדבר איש עם כלבו. היו רגעים שמצא עצמו מפזם נעימות שלא פיזם אותן עשרות שנים ובעת שהכין תרביך טרי עבורו ועבור זאערב אפילו שרק נעימות אחדות ונזכר שפעם נחשב לשרקן טוב. פתאום נתגלתה אצלו מחדש חשיבות הזמן. מזה שנים לא אכפת לו מִקצבו לכאן או לכאן ואילו עכשיו מעת לעת העיף בשעונו מבט לבחון את התקרבותו לשעת הפגישה עם החברים.

“גילוח כפול,” אמר כשהיה באמבטיה לבחון את זיפי זקנו. במשך שנים רבות היה2 מתגלח פעמיים ביום. רק בשנים האחרונות שינה ממנהגו זה והתגלח פעם ביום, לפי שכמעט שלא יצא בערבים מביתו. הוא חייך לעבר האיש הנשקף במראה ששוליה נפגעו מלחות עד שהופיעו בה כתמים אפורים-שחורים ככתמי הגיל בפניו. לחינם חיפש בהם עקבות אבודים של אביב כה רחוק. “היה או לא היה…” הוא לגלג על עצמו בשורתו של אלכסנדר פן כשהתלבש, והתפעם מעצם יכולתו לחוש שוב בהמיית-לב אינטימית הנקשרת בין גבר לאשה, תופעה שגרמה בתוכו רעידת-נפש.

 

19    🔗

צינה של ממש באה לקראתו כשיצא מביתו בשש וארבעים להגיע לפגישה עם החברים. הקור התגבר היום, הוא הרהר, אם כי סבור היה שחודש זה לא יהיה מהדצמברים הכי קרים שידע, אבל בגלל הצטננותו מלפני חודש התחדדה רגישותו בזמן האחרון. כלפי חוץ היה לבוש כהרגלו בחליפה מסודרת ואפורה ומעליה לבש מעיל גשם חדש. צעיף מצמר בגוון כחול כהה שנחצה לאורכו בפסים דקיקים מחוט כסף עטף את צווארו. לראשו חבש כהרגלו את מגבעת הלבד שלו ששוליה רחבים כמו המגבעת הנודעת שהיתה חביבה במיוחד על כוכבי העבר הגדולים של הקולנוע בשחור-לבן.

תוך שהלך בארלוזורוב חשב מה היה קונה לה סתם ככה כמתנה של תשומת-לב ושוב לרגע התבלבל בין גלינה לבינה ודומה שלבו דילג על פעימה או שתיים עד שחזר מבלבול הזמנים והתמקד במתנה עצמה, אילו היה קונה. מאמו למד מהו טעם נכון ובאירופה העמיק את ידיעתו בטיבם של פריטים שנשים אוהבות. תמיד הצטיין בבחירת שי נכון לאשה שחיזר אחריה. במרוצת הזמן התמחה ביינות משובחים ופרחים נדירים כמו בפריטי לבוש קטנים שהיו חביבים על נשים בעלות טעם, בתכשיטים שונים וגם למד להבחין בין בשמים מעולים. אם היה רוצה להפתיע הערב את דאריה בסתם תשומת-לב במידה נכונה שהיא נעימה לנותן ולמקבל כאחד, היה יודע איזה בושם היה בוחר למענה. משהו שיש בו מניחוח היסמין, ממשפחת אותו בושם נדיר בו השתמשה גלינה. ואולי היה נותן לה עגילים קטנים, דומים לאלה שפעם קנה לגלינה מפני שהזכירו לו את העגילים האהובים והעתיקים של אמו. גלינה תלתה אותם בתנוכיה היפים רק כשעשו אהבה, מפני שאחרת לא היתה יכולה לענוד אותם מחוץ לדירתו. לא היתה זו דרך מקובלת שאשה בצבא האדום תענוד תכשיטים. מעשה נועז כזה היה מיד מחשיד אותה בהתנהגות שאינה הולמת קצינה של הצבא האדום.

כך המשיך ללכת לאורך ארלוזורוב, שתעלומת הרצחו בשלושים ושלוש בחוף ימה של תל-אביב לא נפתרה מעולם למרות החשד שנפל על קיצוניים מחוגי הרוויזיוניסטים. הוא דמיין לעצמו מצבים שונים ובכולם הוא היוזם הגשת מתנה מחמיאה לעלומיה הקסומים של דאריה שכל מה שידע על אודותיה שהיתה מחליקה אמנותית על קרח, שחקנית מתחילה שנראתה כרקדנית בלט קלאסי, ברבור אמיתי, והיא מהלכת כמרחפת בתמירות שכזאת, עד שהעורף הגאה של צווארה הארוך הוא כהמשכו של הגב הזקוף, בדיוק כפי שנראתה גלינה.

הוא נזכר כי באחת הטיסות שלו מפריס לניו-יורק בשנות החמישים הקרינו סרט מוסיקלי של ג’ין קלי, “אמריקאי בפריס”. בסצינה מסוימת שנקבעה בזיכרונו נמצא קלי לבדו בסמטה פריסאית שטופת גשם ומבטא את אושרו על היותו מאוהב ברקדנית שלו כשהוא שר בקולו הנמוך והחם את “שיר אשיר בגשם”, ומלווה את המלים בצעדיו הגמישים, עולה לשפת המדרכה, יורד ממנה וחוזר ועולה בעליצות ומתיז בעקבו מי גשם עד שנתקל לפתע בשוטר-מקוף חמור-סבר. והוא הרגיש שאפילו בלי גשם, היה מניף עכשיו את מקל ההליכה האירי על כתפו כמטרייתו של קלי, וכמותו שר לעצמו ואולי אף רוקד, אם לא היה מדובר ביום של אבל כבד.

בינתיים מצא עצמו נסחף עם האנשים הנוהרים לתרום את העצב האישי שלהם לתוך העצב המצטבר בכיכר והוא כאחד מהם. מרחוק כבר ראה את הלשונות הרוטטות של נרות האזכרה כמטבעות של אור, למרות שפעת האורות שהציפו כמעט באור יום את הכיכר וסביבותיה. כשהתקרב ל“אפרסמון” הבחין דרך החלון באחדים מהחברים שהיו שם ויצאו לקראתו. הוא התאכזב שדאריה עדיין לא היתה ביניהם וגם אלרואי עוד לא הגיע והציע לחברים להמתין זמן-מה, לאפשר למאחרים לאתרם במקום הזה. הם המתינו רגעים אחדים ואמנם הגיע גם שייקה אלרואי החולה, אבל לא דאריה.

החברים דחקו בו לחצות את הכביש לעבר הכיכר והוא הזכיר לעצמו שמחוגי השעון של אנשים צעירים אינם מדייקים וחבל שאיבד תקווה לראותה בערב הזה. בכל זאת העיף מבט לצדדים כשנדחק לחצות עם החברים את הכביש ששוטרים רבים השגיחו על הנעשה בו, למרות שהסיכוי לצוד את דמותה התבטל. בצדו השני של הכביש התגבר הדוחק עד שהם נאלצו למרפק לעצמם מעבר בכדי להיות ביחד עם אלה שהצטופפו מול הדוברים שבאו להספיד. הביחדיות הזאת בלילה הזה הקלה עליהם להסתגל למציאות חדשה וקודרת וכמו כל אחד מהאלפים הרבים הוא היה לכוד בבלתי-מובן. הרגיש עצמו כחיה המתחככת בבני-מינה בגלל החשש מהלא נודע והוא הריח מסביבו את ריחו של הפחד הנגרם מאי-ודאות. מהעובדה שמשהו נורא קרה.

בין המלים הקשות שנזרקו על הרוצח ורבניו לבין המלים הרכות שעטפו באהבה גדולה את המנהיג המת וקרעו את הדממה העמוקה שבין הבתים הסוגרים על הכיכר הגדולה והמרובעת, הוא שמע את אוושת הרוח החרישית העולה מהים כיללה דקה ומפחידה. כשאמר מי מבין הסופדים שהמקום הזה איננו יותר כיכר המלכים אלא הכיכר של יצחק שנעקד, הנהן בראשו בהסכמה מלאה. כל-כך שקוע היה בזיכרו של ידידו עד שלא הרגיש בעוד ועוד נרות שהודלקו מסביבו. כשראה פתאום את השדה הגדול של הלהבות הקטנות והרוטטות כנידפות ברוח הדקה, החליף דמעות חנוקות בהתפייטות כשעברה בו מחשבה שרעידתן כרעידת נשמתם של האוחזים בהם. המון נשמות כאלה רעדו מסביבו כשלו.

בלחץ הבאים הנוספים הופרד מחבריו עד שנעלמו מעיניו. ראשו נרכן במשהו ועיניו נעצמו כשהסופדים המשיכו לבכות את יצחק. רצה להתמקד במלים שמצא רבות מהן דווקא נכונות ואחדות ממש קלעו לשבר. כפו שסגרה על גולת המקל שלו נקפצה עוד יותר מתוך כוונה להכאיב לעצמו בממשות. הוא נשם את האוויר הקר וניחוח חלב הנרות בא באפו כריחו של דונג אדום אותו נהגו בעבר לטפטף על צדו האחורי של מכתב בכדי להבטיח שעין זרה לא תשזוף אותו. נדמה היה לו שכל הנמצאים כאן באו לטפטף איש את טיפתו על מעטפת חייו של האיש המת כאות לפרידה אישית. דימויים נרגשים כאלה הציפו אותו כמרככים במשהו את מצוקת לבו.

מישהו זמזם שיר שלום שדבק בשפתי אחרים.

וגם בשלו.

הוא הרגיש שהמוות נתן בו דווקא סימן חיים שהנה לא חשוב לאן מפליג גילו ומה מספר השנים המצטברות לקוברו, אבל עדיין אכפת לו ממה שקורה סביבו, מפני שאין אדם כמותו מוותר על אהבתו את ארץ הולדתו, כלת האביב שלו לא פחות מגלינה, אפילו לא בימיו האחרונים ואפילו לא כשהיא נגנבת ממנו על-ידי מטורפי השעה, גזענים, משיחיים ומוכי פולחן דתי שמשמעותו לא ברורה להם עצמם. הוא גם לא היה מתפלא אם במותו הוא יחשוב על הארץ ויראה אותה מול עיניו בצבעים הבהירים שלה, מתכלת השמיים הרכה ועד הכחול העמוק והאפל של הים, הצהוב הלימוני של הדיונות, הירוק העז של הצמחייה והלבן המסנוור בבוהקו של בתי העיר שהיו פעם קטנים ונחשבו לחלק מחולות הכסף והזהב של שפת הים הגדול.

אלה היו ימי חייו.

פתאום הזדקף ופקח את עיניו בתמיהה כשהרגיש ביד נוגעת בעדינות בכתפו וכשהפנה ראשו לצד התרחב לבו משראה בצדו את דאריה.

 

20    🔗

“ערב טוב,” הוא אמר לדאריה וידע שהיא לא שומעת אותו אבל מבינה את כוונתו מפני שראה שהיא קוראת את שפתיו.

דאריה הניעה את שפתיה שהיו אדומות מהרגיל בגלל שצינת הלילה העמיקה את הגוון הלבן של עור פניה ואמרה גם היא “ערב טוב,” ואילו בעיניה הוא קרא דאגה לא מובנת. היא הפנתה ראשה לאחור כמנסה לאתר מישהו שנמצא בעקבותיה ומבטה חסר השקט דילג לכאן ולכאן כרוצה להסתלק מהמקום בו נמצאה, ולרגע נחה כפה על כתפו ונדמה היה לו שאולי היא צריכה מישהו שאפשר לבטוח בו, וממש במקרה נתקלה בו בתוך המון האנשים שמסביב. אחרת לא היה סיכוי שתמצא אותו אפילו אם התכוונה לזה. זה היה ממש מזלו הטוב, כך נטה להאמין.

הוא קירב את ראשו לאוזנה עד שיכול היה להריח את ניחוחה העדין. “חשבתי שתבואי ביחד עם החברים,” הוא אמר.

“רציתי… אבל…” ולא השלימה ומבטה המוטרד שוב חלף מעל לראשו לאי-שם.

“איזה מחזר מציק לך?” הוא שאל כמתלוצץ, מפני שזה היה כל-כך טבעי שמישהו כזה יטריד את היפה הזאת.

היא חייכה בחוסר-נוחות ועיניה הגדולות התמקדו בו ונעשתה יותר רגועה, אולי מפני שנקלע בנתיב התחמקות שלה ממישהו. חשוב היה לה שיראו אותה בחברת אדם מן היישוב וכמו ידידה שילבה זרועה בזרועו וחזרה וחייכה את חיוכה הכובש ותהתה אם אינו מתנגד שתתקרב אליו, מפני שהלילה קר והיא לא לבושה בהתאם. משראה שלא היה לה אפילו סודר להתעטף בו התפלא שיצאה כך החוצה אבל מיהר והוריד מעליו את מעילו העליון ולמרות מחאתה ובאבירות של מחזר קשיש, אך עדיין בעל תגובה נכונה ברגע הנכון, כיסה את כתפיה והציע שבשביל בריאות שניהם כדאי שיזוזו משם למקום שאינו פתוח. היות שממילא התחילו מתקהלים להתפזר למקומותיהם. היא נענתה ברצון והם חצו באטיות את הכיכר המתרוקנת עד שהגיעו למזנון קטן בצדה הדרומי.

היו רבים שהצטופפו שם לקנות לעצמם סיגריות, כריך ומשקה קל. מחוץ לדוכן הנצור שכבש כמעט מחצית שטחו של המזנון נמצאו בו שולחנות אחדים שהיו תפוסים. אבל למזלם התפנה אחד בפינה הדרומית-מזרחית.

“בואי בואי,” המליץ כשפילס לה דרך בין המצטופפים והיא צעדה אחריו עטופה במעילו עד שהגיעו לשולחן, היכן שסייע לה כמידת הנימוס הדרוש להתיישב על כיסאה. כשבעל המזנון הביא קפה הפוך וכריך גבינה שביקשה לעצמה ולו כוס ויסקי, הוציא כהרגלו מכיס הצד של מקטורנו את קופסת הדנהיל האדומה שלו, ממנה שלף סיגריה. לאחר ששאל אם לא תתנגד שיעשן, דחק אותה בפי הפומית, הציתה והפריח עשן לצד. חלפו שנים רבות מאז שהמיר את הפלייארס מימי הצבא הבריטי בדנהיל המשובחת יותר, ועדיין נהנה ממתיקות הטבק.

היא שאלה אותו אם הוא מרבה לעשן כפי שראתה אותו ב“אפרסמון”, והוא הודה שאולי קצת כן, והבהיר ש“קצת” מבחינתו זה טיפה יותר מחפיסה ליום. כשאמרה משהו בעניין הבריאות, קירב כף ידו השמאלית לכסות על פיו כשהתאמץ לבלום שיעול קצר ויבש שלא יכול היה לכלוא אותו בתוכו.

“אתה רואה?” היא העירה בדאגה, “זה לא טוב. לא בריא.”

“איחרת באיזה שלושים-ארבעים שנה עם האזהרה הזאת,” הוא התלוצץ, “אם החזקתי מעמד עד עכשיו כמו שאומר הרופא שלי, אגיע בסדר לתחנה האחרונה…”

“שלא תגיד את זה,” היא מחתה ושוב חזרה והעיפה מבט מודאג לעבר הלקוחות המתחלפים במהירות על-יד הדלפק כמנסה לאתר פרצוף של מישהו. ניכר שנרגעה רק כאשר נידלדלה אוכלוסיית הלילה ואנשים שבו ונסעו לבתיהם כשהם לוקחים איתם את זיכרונותיהם הכואבים ובכיכר נשארו בעיקר המקומיים, ציפורי הלילה הקבועות של בתי-הקפה והמסעדות באזור שליד בית-העירייה הגדול.

“אני שמח שבכל זאת הגעת,” אמר לה.

“איזה מזל שפגשתי אותך,” הפטירה והתנשמה עמוקות, מנסה בדרך זאת לסלק שרידי חרדה לא-מובנת.

“מזל של אחת למיליון.”

“החיים הם כאלה, נכון?”

“איך זיהית אותי?”

“בגלל המגבעת שלך והפרופיל היפה שלך. בלילה אתה נראה הרבה יותר צעיר,” אמרה וצחקה.

הוא הצטרף לצחוקה אבל החניק אותו כשראה פתאום את צבי גורביץ בפתח המזנון הקטן עם אלרואי וברכה שבאו לקנות סיגריות. גורביץ התנצל שבגלל הלחץ העצום של הבאים כולם נפרדו מכולם, ותוך כדי כך סקר במבט בוחן את שניהם וירה חץ קטן: “אבל אתה לא הלכת בכלל לאיבוד. אני לא יודעת מה חיפשת, אבל תראה מה מצאת!” והחברים שבצדו חייכו ברחובות זה לזה כשמבינים דבר מתוך דבר ואמרו “לילה טוב” ופרשו לדרכם, ואילו הוא היה משוכנע שעוד ישמע מגורביץ, בהזדמנות.

גם דאריה קלטה את המבטים הסקרניים והבינה בדיוק את הערתו של גורביץ, והפטירה בחוסר-נוחות שהיא מקווה שהיא לא מכבידה עליו, ובוודאי כבר היה רוצה לחזור למשפחתו בשעה זאת.

“יש לך בטח משפחה גדולה,” אמרה.

“גדולה כן, אבל לא משלי.”

עיניה שאלו.

“משפחה מבית הורי. לי אין משלי.”

“אלמן?” שאלה כמגששת. היא היתה זהירה ומבטה לא הרפה מפניו שכן רצתה לצוד הבעה של מורת-רוח. אבל הוא היה סבלני וחביב כדרכו.

“בבית לא מחכה לי איש, אם לזה את מתכוונת.”

היא היתה מרוצה מתשובתו. כשראה מבט של אהדה מתגנב לעיניה שנראו עכשיו בעלות גוון ירוק עמוק, כמעט שחור, כמו במצולות, מיהר והדגיש שכל חייו הורגל לחיות לבדו, ובכלל לא לכל אחד מזדמנת אהבה שמצדיקה צעד אחראי כזה של משפחה. דאריה חייכה כיודעת שהתבדח.

“לא יכול להיות שלא אהבת,” היא אמרה.

“הייתי פעם איש צעיר,” השיב לה.

“אז אהבת!” היא צחקה והוא נהנה מהצלילים הכובשים שלה כמו בפעם הראשונה ששמע אותה, ואף מצאה חן בעיניו הנימה הדקה של ההתגרות שדבקה בהם.

“אהבתי. ומה איתך?”

“אהבתי,” ענתה כמותו בלגלוג קל ושוב צחקה והוא הרגיש שצלילי הצחוק העשיר מלטפים אותו מבלי שהיא עצמה נוגעת בו.

הוא לא רצה לדבר על אודותיו, לא עכשיו. כעת התכוון לנצל את ההזדמנות וללמוד עוד משהו על אודותיה, כך שיותר מאוחר בהיותו לבדו יוכל להעשיר את תרחישי תיאטרון הדמיון המתפרע שלו בהתייחסו אליה. הוא גם רצה לברר לעצמו את תחושת בטנו המטרידה שאולי היא נקלעה למצוקה כלשהי.

“תרשי לי לשאול, מבלי לפגוע כמובן, אם את צריכה עזרה במשהו?”

“למה אתה שואל?” עיניה נאחזו בו כבולעות כל הבעה שלו.

“יש בך לפעמים אי-שקט,” העיר.

היא הרחיבה עוד יותר את עיניה הגדולות תוהה למה בדיוק הוא מתכוון.

“הרגשתי כמה פעמים שמשהו מדאיג אותך,” הוא הוסיף.

“הרגשת?”

“כמו עכשיו כשנתקלת בי שם, בכיכר.”

היא שתקה.

“אני יודע מה זה להיות זר בארץ זרה,” הסביר את עצמו שלא תחשוד בו שהוא רוצה בחסדיה, “ואם יש משהו שבו אוכל לעזור לך כידיד, אז רק תגידי לי. אנחנו כבר מכירים יותר מיום אחד.”

היא צחקה והודתה שבדרכה ל“אפרסמון” חשבה שראתה מישהו שגרם לה להסתלק לרחוב אחר ובגלל זה התארכה דרכה עד שאיחרה לפגישה של החברים. “עברתי ברחוב בלוך,” הסבירה, “כשחשבתי שמישהו עוקב אחרי.” היא לא פירטה מי זה אותו “מישהו”, אבל הוא קרא את המתח בפניה שהלבינו עוד יותר. היא התוודתה שפעם בגלל סיבה כזאת עזבה דירה באשדוד שגרה בה קודם שהגיעה לתל-אביב. אחר-כך גרה זמן-מה עם עוד שלוש צעירות רוסיות בדירה אפלה ומוזנחת ברחוב שיינקין עד שנאלצה להסתלק משם ועברה לסביבה יותר בטוחה אלא ששם היא מוכרחה לשלם שכר מגורים גבוה.

“איפה בדיוק את גרה?” תהה.

“בהנרייטה סולד,” השיבה והוא חיבר אותה עם הצעירה שראה אז בקרבת ביתו, ושוב הרהר שייתכן ובאמת היא גם אותה אשה צעירה שביקשה לברר אצל מרים של חוה היכן הוא גר ונדלקה בו סקרנות. אלא שמנסיונו ידע שאין לדחוק.

“על-יד ארלוזורוב?” הוא שאל.

“בערך באמצע שבין איכילוב לארלוזורוב,” הסבירה וציינה כי היא גרה בחדר בתוך דירה גדולה שנשכרה על-ידי זוג רופאים רוסים קשישים עם בת נשואה, והם נאלצו להשכיר חדר אחד לשתי צעירות, בשביל לעמוד בתשלומי הדירה. והצעירה השנייה, רוסייה אף היא, זאת סופי המלצרית הצחקנית השמנמנה, אותה הכירה ב“אפרסמון” והתיידדה איתה.

“סופי הציעה לי להתחלק בחדר. זה עולה לנו ביחד שלוש מאות דולרים.” פתאום נתפסה להיסוס משהבחינה שהוא קבע מבט סקרני בצלב הקטן שענדה לצווארה וקשה היה לראות אותו מפני שבדרך-כלל היה מוסתר בין שדיה. היא חייכה.

“זה מפריע לך?” היא שאלה ומשכה את השרשרת שהתגלתה כארוכה ביותר עד שהצלב נעלם. היא צחקה כשהבחינה בפליאה בעיניו. “בקצה השני יש לי טבעת ששומרת על שיווי-משקל,” היא הסבירה.

“למה זאת את לא עונדת אותה ומקצרת את השרשרת?”

“זאת טבעת למשמרת. היא שייכת למישהו.” פניה התעננו. “בגלל זה אני לא עונדת אותה.”

הוא הניד ראשו בהבנה. סנטימנטים. חבילה פרטית של רגשות. “אם זה משמש משקל נגד לצלב אז יש לזה מטרה טובה,” העיר בעדינות.

“הוא מושך תשומת-לב, לא?”

“לפעמים. כאן לא רגילים לראות את זה.”

דאריה כמו קפאה לרגע על מקומה, הניחה מידה את כוס הקפה שהתרוקנה יותר ממחציתה וקבעה בו מבט תוהה. “אני לא יהודייה, מייג’ור טולדו,” היא אמרה.

הוא צחק. “את זה אני כבר יודע. אז מה חדש?”

היא היססה. “ולא אכפת לך?”

“לא.”

“מתמיד?”

הוא קירב את הפומית שלו למאפרה והתבונן באפר הנשמט מקצה הסיגריה לתוכה. “אפשר להגיד ככה.”

“אתאיסט?”

הוא הנהן. “גם זאת דרך להגדיר את זה.”

“הצלב הזה היה של סבתא שלי.” היא הרגישה בצורך להסביר לו מדוע ענדה אותו. “סבתא שלי נהיתה בשנים האחרונות שלה למאמינה. היא חזרה לכנסייה. אבל אני כמוך, אתאיסטית.” ראשי אצבעותיה הארוכות והמעוצבות ליטפו בעדינות את הצלב הקטן. “את זה לא אוריד אף פעם.”

“בטח היה ביניכן קשר חזק.”

“היא היתה לי גם אמא מפני שגידלה אותי לאחר שאמא שלי מתה זמן קצר אחרי שנולדתי.”

הוא היסס לרגע, אבל נגרר אולי בגלל רצון עז לדעת עליה כמה שיותר. “מה קרה לה?”

“אמי, הלנה, היתה רופאה שעבדה בחקר סרטן במרכז האונקולוגי ‘קאשינקו’ במוסקבה. אמרו שתהיה חוקרת חשובה. אבל שלושה חודשים לאחר שנולדתי היא נהרגה בתאונת דרכים. נהג שיכור הרג אותה. וזה היה זה.” היא הנמיכה את מבטה ואצבעותיה הארוכות נשתלבו ושוב קבעה בו מבט.

“ואביך?”

היא התנשמה עמוקות. “גם עם אבא לא היה לי מזל. שמו היה סרגיי. אבא היה קצין בכיר, קולונל, מהנדס ששירת כסגן מפקד חיל ההנדסה במלחמה באפגניסטן. מיד לאחר מותה של אמא הוא הביא את קטיה לדירה שלנו בקאלינינסקי פרוספקט שתטפל בי והוא נסע לפיקוד שלו.”

“קטיה?”

היא הבינה את תמיהתו וחייכה בהבנה. “קטיה טרייאנסקייה, שמה של סבתי. אבל אני קראתי לה קטיה ולפעמים, ברגעים מיוחדים, עוד משהו. היינו כשתי אחיות.”

“בכל זאת זה לגדול בלי אמא ואבא…”

חיוך עצוב נדלק בזוויות שפתיה.

“אבל בטח ראית אותו?” המשיך.

חיוכה התרחב להבעה מעורבת מכאב ולעג מר. “פעמיים בשנה. בגלל זה כל רגע שלי איתו היה כמו חג לאומי,” היא התקשתה להסתיר את האירוניה הדקה שהיתה מהולה בגעגועים עזים.

“אני מצטער,” הוא הפטיר חרש, כאילו מדובר במצב נתון שהוא לא יכול לעזור לה לשנותו, “זה קשה בעיקר כשמדובר באנשים שמאוד אוהבים ובגיל ילדות שהוא כה רגיש.”

“מאוד קשה,” היא הסכימה.

“זה יוצר חלל בנשמה.”

“ועוד איך.” היא משכה את שרשרת הצלב, כנראה שהיתה צריכה לאחוז במשהו. שיהיה לה עוגן. לרגע השפילה את מבטה לעבר הצלב שנמצא בין שדיה ונעלם מעיניו. אחר-כך משכה את מבטה וחזרה וקבעה אותו בפניו. “ועוד איך,” הדגישה.

“לי היתה ילדות שלמה,” הוא סיפר לה, “אף לא דמות אחת היתה חסרה בגלריה שלי עד גיל מבוגר יחסית.” בכוונה חשף משלו בכדי שתרגיש שהוא מדבר איתה בגובה הלב. “איך מתגברים על חסר כזה?”

“לא מתגברים,” היא הודתה.

“בכל זאת? היו לך עוד קרובים? דודים, דודות? דודנים?”

היא הנידה ראשה בשלילה.

“אף לא אחד?”

“רק קטיה ואני. אני וקטיה.”

“ואבא שנראה כמו בחלום רחוק,” הוא הפטיר חרש.

“אתה יודע, הייתי חולמת עליו כשלא הייתי ישנה. בכיתה. באימונים. בבית. בכל מקום. ודיברתי עליו המון עם קטיה.”

לעתים רחוקות הוא שמע מישהו מבטא שם של מישהו בעדנה כזאת, מעורר רושם שבאותו רגע הוא ממש מחבק את האדם שהוא מזכיר. ממש באותה צורה שהוא מצא את עצמו מזכיר את גלינה. לא סתם היא אמרה, קטיה. זה היה כמו לחבר צלילים אוהבים באגודה אחת.

“שיחות עם קטיה היו בטח פורקן מבחינת הגעגועים לאביך,” הוא הציע הסבר משלו.

דאריה חייכה כמבהירה שהצליח לרדת לסוף הרגשתה. “קטיה נהגה לספר לי איזה תינוק חכם היה ואיך נהיה לילד מקסים, לצעיר יפה-תואר ורגיש, ואיך הוכיח שהוא תלמיד נפלא גם בתנאי החיים הכי קשים שהיו להם עד שהיה למהנדס מצטיין. היא היתה אומרת שהוא היה קרן אור שלנו.” לרגע השתתקה, חוששת שאולי היא מסגירה יותר מדי מעצמה והוא עלול יהיה לפרש פתיחות זו כהתקרבות לא רצויה. אבל בכל זאת המשיכה מפני שלא היתה מסוגלת לכלוא בתוכה את מה שרצתה להגיד לו: “על כל הדברים האלה הייתי חולמת ועוד מוסיפה עליהם כמו במאית של תיאטרון…”

“תיאטרון?” הוא לא יכול היה להתאפק, שכן הרימה מסך מעל פינה סמויה ממש כפינתו שלו, היכן שהוא חוזר לחיות מחדש את הרגעים, השעות, הימים והלילות הכי נפלאים שהיו לו. “מאיזו בחינה תיאטרון?”

משהו שנדלק בעיניו העיר אותה מדעיכת המשפט שלא סיימה, מפני שהיא התעשתה פתאום משתיקתה הפתאומית. “התכוונתי להגיד שאני חוזרת להשתמש בזיכרון שלי לחיות המון דברים שאולי לא היו.” היא נבוכה. “אני מקווה שאני מסבירה את עצמי, לא?”

הוא חייך אליה בידידות. היא הזכירה לו את עצמו.

“אתה בטח חושב שאני כזאת מוזרה.”

“לא, לגמרי לא,” הוא מיהר להבטיח לה. בלחישותיה שמע את הצעקה הכבושה שלה שהיתה כל-כך מוכרת לו.

דאריה הנידה ראשה באטיות כמתקשה להאמין לו. “אולי כן,” היא אמרה מפני שדווקא רצתה להאמין לו, “אבל בטח יש בי משהו משונה מפני שהיינו כל-כך לבד קטיה ואני, והבדידות משפיעה במידה מסוימת.”

האפר בקצה הסיגריה שלו התארך כבתחילת קשת. הוא ניער אותו לתוך המאפרה הפשוטה. “אני יודע מה בדידות יכולה לעשות.” עיניו ליטפו אותה כשכיבה את הסיגריה. “אבל בבדידות יש לפעמים גם משהו טוב. כמו אותו תיאטרון שהזכרת.”

כשחייכה ראה שפניה לבשו הבעה חולמנית כמתרחקת לרגע אחר בזמן אחר ובמקום אחר.

“קטיה היתה הדמות היחידה בחיי כמו שאני הייתי בחייה,” היא המשיכה להיזכר כשרויה בהזיה, “והיינו שותפות בחלומות. לפעמים חלמנו ביחד ולפעמים כל אחת לחוד. חלמנו המון שהנה עוד רגע הדלת תיפתח ואבא יעמוד שם. המשכנו לחלום עד שהמציאות התרסקה פתאום.”

“מה קרה אז?”

“אבא נהרג והכל נהיה תפל.” היא השתתקה לרגע והשפילה את מבטה כמחטטת בתוך זיכרונותיה, מנסה למצוא משהו שיעזור לה לעבור בלי דמעה את הרגע של הזיכרון הקשה הזה. “קטיה אמרה אז שיש לי מזל מפני שאני נערה צעירה ואתגבר. אבל היא כבר לא. מה שהחזיק אותה בחיים עוד שנים אחדות אחרי מותו של סרגיי זאת היתה ההרגשה שלה שהיא מוכרחה לחכות כאן, בעולם הזה, עד שאשיג מידה מסוימת של בגרות. שאוכל לדאוג לעצמי. בשנים האחרונות שלה פיתחנו גישה משותפת למותו. שכך יהיה לנו יותר קל.”

“למה את מתכוונת?”

"דיברנו מה היה קורה אם נתייחס אליו כאל אדם חי. והיינו ממציאות מצבים בהם אנחנו נמצאות בתיאטרון ששייך רק לנו ואבא נמצא איתנו. במשך ימים היינו משחקות מצב מסוים ומתכוננות אליו. אפילו קטיה היתה ממרקת את הבית לכבוד בואו שלעולם לא יהיה. אבל כאילו כן יהיה. לפעמים הייתי מוצאת אותה כשהיא בוכה בלי קול. רק בדמעות ענקיות. ואז היתה מתאוששת ופתאום, כשנסתיימו כל ההכנות, היתה שואלת אותי, דארושקה, את שומעת את הצעדים של סרגיי? ואני הייתי אומרת שכן, שהנה הוא מגיע ואז היינו ממהרות לפתוח את הדלת ולא חשוב שבעצם הוא לא היה שם. אבל בשבילנו הוא כן היה. והוא נכנס צוהל וצוחק כמו תמיד. תחילה מניף אותי באוויר עד שהרגשתי שאין לי בכלל משקל ואחר-כך מחבק את קטיה ולא עוזב אותה, כל-כך אהבו זה את זו.

“ואז היינו יושבות לארוחה חגיגית שהיא הכינה במשך ימים אחדים, כמו על-פי שיטתו של קונסטנטין סארגייאב, כך היתה אומרת ומחייכת חיוך מסתורי כשהיא מתכוונת לסטניסלבסקי שבילדותה הכירה אותו. הארוחה היתה עשויה מכל המאכלים שאבא כל-כך אהב. וקטיה היתה אומרת לי, כסרגיי, איך שהכיר את אמי הלנה ואיך שאהב אותה, וכך למדתי איזה יחס עמוק ואמיתי היה בין האנשים שהולידו אותי. נשמע מטורף?” עיניה התרחבו והוא ראה את ברק החוכמה בהן ואהב את מה שקרא שם והניד ראשו בשלילה. לא. לא מטורף. והיא המשיכה: “סבתא אמרה שזו שיטה חכמה להתגבר באמצעות תיאטרון כזה על הבדידות שהיא מפלצת טורפת ובאמת הבדידות הזאת בעיר כל-כך גדולה. ממש מפחידה.”

“אני יודע על מה את מדברת.”

“אתה יודע?”

הוא ראה כיצד היא מנסה לצוד מתוך עיניו את מה שהוא חושב. עדיין לא הכיר אותה עד שיחשוף לפניה את חלומותיו והתיאטרון הפרטי שלו אם כי מאוד רצה בכך. אבל הוא הופתע שהיא הרגישה בדיוק כמותו והגיבה באותה דרך לגבי הדמות שהיתה כה חסרה בחיי היומיום שלה, עד שהתקשה להצניע את אהדתו העמוקה לה והדליק סיגריה חדשה לברוח לרגע ממבוכתו בגלל המבט המפקפק שלה שאולי רק סתם פלט מלים שימצאו חן בעיניה, מתוך סימפטיה ולא יותר. אבל גם יכול להיות שהגיבה כך מתוך חשדנות מסוימת של נוכרייה שהכל זר ושונה בעיניה. בכל זאת הרגיש צורך להרחיב מלה על אותו עולם אישי שגם הוא קרא לו תיאטרון.

“את יודעת, לכל בן-אדם יש תיאטרון פרטי שלו,” הוא ניסה להתנסח בהכללה, “שלתוכו הוא מכניס את המציאות שלו ויוצק אותה בתבניות זיכרון חדשות. יותר עשירות. יותר נכונות מבחינתו. אתן לך דוגמה. את בוודאי מודעת לא פעם לכך שבסיטואציה מסוימת התנהגת בצורה שלא היית שלמה איתה ואחר-כך את מצטערת שלא הגבת בדרך מסוימת.”

“זה קורה הרבה פעמים.”

“ואז את נכנסת לתיאטרון האישי שלך וחיה מחדש את הסיטואציה עם סוף כמו שרצית שיהיה במציאות. כלומר, כזה שיכול היה להיות אילו היית מגיבה כמו שרצית.”

היא נראתה מהורהרת ולאחר שתיקה קצרה אמרה כמופתעת: “אתה צודק.”

“ספרי לי עוד משהו מהפינה הנסתרת שלך,” הוא עודד אותה מפני שידע כי זהו רגע מיוחד שהיא מוכנה לחלוק בו משהו אישי משלה עם מישהו שנוח לה בחברתו.

“מה בדיוק אתה רוצה לשמוע?”

“מה שבא לך.” הוא היה מוכן לשבת ולהתבונן בה ולהקשיב לה שעות על גבי שעות על כל נושא שבעולם. העיקר שתדבר. שתאפשר לו להכיר אותה טוב יותר. העונג שמצא בהיותו איתה עלה על כל המשוער. נעלמו לבו החולה. מכאובי הגיל המטרידים. ייסוריו בגלל מה שקורה מסביב.

“על אבא?”

הוא עודד אותה במבט חם.

“הימים שאבא היה מגיע הביתה היו הכי מאושרים שלי.” ניכר בקולה הנרגש שהיתה אכולת געגועים. “אלה היו ימים של צחוק ואושר שממלאים את הבית מבוקר עד לילה.” כשדיברה השתמשה מעת לעת באחת מכפות ידיה הארוכות, שאצבעותיהן כיצורים חיים לעצמם. היתה הופכת כף יד כשאצבעה מושטת קדימה בעוד האחרות נאספות, כתלמידה שרוצה לשאול שאלה. היה בתנועה זו משהו רך ומשלים לצבע קולה אחוז הגעגועים. הוא התבונן בכפות הידיים והרהור משונה חלף בו שהוא מזהה בעיצובן משהו מוכר ושוב חזר והתמקד במלים שלה על אביה. “כשאבא היה בבית,” היא נזכרה, “תמיד הרגשתי שאני נולדת מחדש. כל הרגש שהיה שמור אצלי בשבילו התפרץ בבת-אחת כמו הר געש שהפסיק להיות רדום.” היא צחקה והוסיפה שהוא נהג לכנות אותה “סטרומבולי שלי”. “היתה לו רק דרך אחת להרגיע אותי – להקשיב ביחד איתי לאופרות. הוא יכול היה להקשיב שעות לאופרות טובות. הזמר הכי אהוב עליו היה פברוטי ותמיד קטיה היתה מוצאת דרך לקנות משהו משלו, שיהיה מוכן לאבא כשיבוא. הקול הנפלא של פברוטי עזר לו לשכוח את המלחמה באפגניסטן וככה למדתי גם אופרות. דרך אוזניו של אבא.”

“וקטיה?”

“קטיה,” היא אמרה ועיניה נעשו מצועפות בדוק של רגשה, והוא חשב שהיא נזכרה במשהו שהיה חשוב לה, “קטיה היתה מניחה לנו להשתולל כשהיא מכונסת בעצמה איזה זמן, כאילו רצתה להסתכל בו ולראות בעדו עוד משהו שמעולם לא הבנתי. אבל קטיה תמיד היתה בעלת תגובות מאוד מיוחדות לה, כאדם מפוצל שיש לו שני חיים ושני עולמות. ורק באיזשהו רגע היתה חוזרת אלינו ונעשית כל-כך אחרת ופתאום היתה מתגלית כמו שהיתה בצעירותה, עם אור בפנים, עם צחוק נפלא ועשיר שמתגלגל בחופשיות כמו מוסיקה. היא תמיד אהבה לצחוק. אבל כשהיתה עם פאפה היה לצחוק שלה צבע מיוחד של חופש מוחלט. אז תאר לעצמך איך זה היה להיות עם אבא כשבאוזן אחת שומעים את הקול המכשף של פברוטי ובאוזן השנייה את גלי הצחוק המכשף לא פחות של קטיה.”

“הצחוק שלך הוא גם כן משהו.”

היא הרימה לעברו מבט אסיר-תודה. “מזכיר קצת את קטיה,” אמרה, “אבל איך אפשר בכלל לתאר את הצחוק הזה שלה? כמה שקטיה היתה כמו מוקד אור מסנוור ככה גם היה הצחוק שלה. כמו מוסיקה שחודרת מתחת לעור. בייחוד כשהיתה צוחקת כשהיה לה טוב בחברתו של סרגיי והצחוק שלה היה נשפך אז כמו אשד של טיפות אושר צבעוניות. לפעמים הייתי יושבת בצד ופשוט מסתכלת מתוך תענוג עצום בה ובאבא ביחד כשהם מתלוצצים וצוחקים כאילו הם נמצאים בשדה של אביב נצחי כזה.”

“איך נראה אבא?” ברגע שהזכיר אותו הוא קרא בפניה ערגה לחלום. מסוג אותם חלומות שהיטיב להכיר מנפשו.

“פאפה היה גבר נאה מאוד. גבוה יותר ממני.” קולה נעשה חרישי כמשוחחת עם עצמה. “היו לו פנים ארוכים ועדינים, ויחד עם זה הוא היה כל-כך גברי בדרכו השקטה. איש רוח היה ואם לא היה מתגלגל לצבא, היה מגיע לארכיטקטורה, מפני שרצה ליצור דברים חדשים. אבל היתה חובה לפרנס אותנו והוא לא יכול היה להרשות לעצמו לחלום. פעם אמר לי, דארושקה, אני בלי חלומות, בתי, כדי שאת וקטיה תוכלו לחלום.” היא הרגישה שהחום הפורץ מתוכה מבעיר את פניה עד שכתמים אדומים פרחו בלחייה. מבטו עקב אחריה כשקירבה אליה את ספל הקפה רק בשביל ללחלח את שפתיה. לרגע הפנתה את ראשה לעבר הכיכר המרוקנת שהיתה פתוחה לרוח הצוננת שבאה מהים דרך הרחובות וחדרה לפעמים למזנון הקטן. “יום אחד חיכינו לו שיבוא לחופש, מפני שנודע לנו שסבתא חלתה אז בלב. זה היה בגלל שנים קשות שהיו לה פעם. היה הסכם בינו לבין קטיה שהם לא מסתירים דבר זה מפני זו, מפני שזה היה קשור בי ובמה שיקרה איתי. חשבנו שהוא יבוא ויטפל בבקשה לחזור לשרת בסביבות מוסקבה, בכדי שיוכל להיות על-ידנו, לעזור לקטיה. אבל במקומו בא הביתה קצין אחר עם מכתב רשמי לקטיה. סתם ככה.” היא מתחה את אצבעותיה והתבוננה בהן. אחר-כך פישקה אותן לצדדים כמנסה לתפוס שורה ארוכה של קלידים ולבסוף שילבה אצבעות של ימין בשל שמאל. “מתוך המלים היבשות נודע לנו כי שיירה של הצבא הרוסי הותקפה על-ידי המורדים והוא היה אחד מעשרות רבות של נפגעים. במכתב נאמר כי הוא נהרג מיד מפגיעה ישירה של מרגמה. אבל מגופתו לא נשאר דבר. כך שאפילו קבר לא היה לנו. רק אבן על האדמה בבית-עלמין צבאי ומכתב יבש.” קולה שמר על צבע של שוויון-נפש כשסגרה מעגל: “מאז שפאפה נלקח מאיתנו חיפשה קטיה מקלט באמונה שלא היתה לה והמון שעות היתה עושה בכנסייה הקרובה.”

“בת כמה היית אז?”

“בת אחת-עשרה ועוד לא הבנתי איך שזה ישפיע על חיי היומיום שלנו. זה לא היה רק עניין הלב החולה של קטיה שעוד לא תפסתי מה זה בדיוק אומר. רק הבנתי שהיא הפסיקה לצחוק. היא היתה אש שכבתה בבת-אחת. והיה צריך לעבור זמן שאבין כי חלק גדול בתהליך הזה נגרם בגלל הפחד שלה למה שיקרה לי אחרי שתלך. כשאהיה לגמרי לבד. אבל מה שכן בלט לעין תוך זמן קצר זה שהיינו פתאום צריכות לחיות על פנסיה קטנה, פשוט עלובה. אז היא אמרה שאולי בגלל שעכשיו זמנים אחרים ברוסיה אז היא יכולה לבקש את מה שהגיע לנו מזמן. אז עוד לא ידעתי למה היא התכוונה. אבל היא הלכה למשרד המלחמה וחזרה ואמרה שהיא תקבל עוד פנסיה מהצבא בשביל מישהו שהיה קרוב שלנו בצבא לפני הרבה מאוד שנים. אז משתי הפנסיות האלה יכולנו להתקיים ברמה סבירה.”

משניסה לשאול אותה משהו בעניינו של אותו קרוב, לא נענה, ספק אם קלטה בכלל את השאלה מפני שעברה למחוז הרחוק שלה, תועה שם כמחפשת-דרך. זמן מה הניח לה להתבטא בחופשיות, נזהר אפילו מלהציג שאלה כדי לא לקטוע אותה. היא סיפרה איך בנוסף ללימודיה הרגילים למדה בלט בעידודה של סבתה, אבל העדיפה החלקה על קרח, אולי בגלל התחושה שהיא מתעופפת כציפור דרור.

“איזו הרגשה נפלאה זאת שאתה מתגבר על כוח המשיכה!” קולה נהיה רווי בגוני געגועים. “אתה שוכח מה היית לפני שפרשת את הכנפיים שלך ואתה לא חושב מה תחזור להיות לאחר שלא יהיה לך הכנפיים האלה. אבל באותה שנייה שיש לך את כנפי הקסם האלה ואתה שוהה באוויר, אתה מותח איזו מתנת זמן פלאי לעוד חלקיק של שנייה ועוד אחד ועוד אחד ורק שתמשיך בריחוף המשכר הזה.” היא היתה נרגשת כאשר שחזרה את תחושת ההתעופפות. “אתה פתאום מבין את תמצית החיים, את החופש האמיתי,” היא אמרה.

“את סוליסטית, נכון?” הוא שאל.

“כן,” ענתה, “החלטתי להיות סוליסטית ולא בת זוג מפני שבגיל שתים-עשרה כבר היה ברור שאני גבוהה מלהיות פרטנרית.”

“את מרגישה שהפסדת משהו?”

“הו, לא!” עיניה התנוצצו, “זאת היתה החלטה נכונה מפני שאני טיפוס עצמאי עם קצב מיוחד משלי.” ברגע זה נעטפו עיניה בערמומיות היתולית. “הייתי משגעת את הפרטנרים שלי, מפני שלא נתתי להם להוביל אותי. אני היא שהובלתי וככה יצא שאהיה סוליסטית. וההתקדמות שלי היתה מהירה וקטיה שוב חזרה לצחוק והיתה מאושרת עד שלפעמים היו זמנים שהלב לא הפריע לה. ואז, כשהייתי בת ארבע-עשרה, התחלתי לקבל פרסים בתחרויות שונות וחשבתי שכל חיי אהיה ציפור מעופפת. חשבתי שהשמיים הם שלי ואני יכולה לעוף לשם בכל רגע שארצה. רק קטיה הסבירה לי שלא אטעה לחשוב ככה מפני שההחלקה שייכת לנעורים.” עיניה נתערפלו מלחלוחית. “היא אמרה שמי שרוצה במשהו עם אורך נשימה צריך להתמסר לדבר אחר, מפני שהאביב של החיים הוא הקצר בין כל העונות. היא היתה כזאת מצחיקה, קטיה שלי. היא אמרה, דארושקה, בן אדם חכם לא סומך רק על רגליו…”

“אלא בעיקר על ראשו,” הוא השלים.

“בדיוק במלים האלה!” היא סקרה אותו בתמיהה מהולה בשמץ חשדנות, “אלא בעיקר על ראשו… זה בטח אחד ממשפטי הדור שלכם,” מבטה נרגע ונעשה רך. “קטיה היתה אומרת שהרגליים הם סמל לנעורים שחולפים. אבל בראש מצטבר ניסיון החיים.”

הוא הסכים איתה. “יש משהו במה שאמרת. פעם הייתי רגיל להשתמש באמירה הזאת. חשבתי שהיא שווה משהו.”

“גם קטיה חשבה ככה,” היא הסכימה, “היא גם היתה אומרת שבשביל לסמוך על הראש צריך לפנות מתוכו את הקש שיהיה בו מקום לתוכן.” שניהם צחקו כשהיא הוסיפה שבגיל הטיפש-עשרה היתה לקטיה המון עבודה לסלק את כל הקשקוש הזה מראשה. “היא חשבה שיש לי כשרון מלידה למשחק. שאם אלמד תיאטרון ואהיה שחקנית, אז תהיה לי קריירה יצירתית עד זקנה. היא הסיקה את זה מהדרך שהייתי מקריאה לה שירים וסיפורים קצרים. פעם הקראתי לה קטע מ’הנודד הקסום' של לסקוב. איך שוביו של הגיבור הכניסו לו קוצים מתחת לעור כפות רגליו שלא יוכל לברוח מהם, והיא בכתה ואמרה שגרמתי לה להרגיש שככה קרה גם לה. שמישהו הכניס לה קוצים כאלה ומאז השתנו חייה.”

“למה היא התכוונה?”

היא הצטמררה, אחזה בדשי מעילו וכיסתה שוב את כתפיה. “גם אני שאלתי אותה, אבל היא עברה הלאה כאילו לא נשאלה. היא רק המשיכה לדבר על היכולת שלי להעביר לשומע גם את הפיסוק של הסופר, והיא ציינה את זה כיכולת דרמטית חשובה.”

“זה נשמע שהיא גילתה את כשרונך לתיאטרון,” הוא העיר.

“קטיה החליטה שיש לי קשת רחבה של כשרון,” היא הודתה בבת-צחוק, “מדרמה ועד קומדיה. שאני יכולה לשכנע אותה בצהרי היום שבעצם עכשיו חצות. והאמת היא שהייתי כזאת פרצופונת. ילדה משונה עם איברי גוף ארוכים ופנים שהיו בהם רק שתי עיניים ענקיות ושואלות. ועם הפרצוף הזה הייתי מפרצפנת לה כל היום…” היא פרצה בצחוק סוער כשראתה את הבעת ההשתוממות שלו. “לפעמים אני ממציאה מלים כאלה,” היא הסבירה, “כמו קיצורי דרך. במקום להגיד שהייתי עושה לה פרצופים, אז מפרצפנת.”

הוא הצטרף אליה וצחק.

“אז ככה זה היה,” היא המשיכה, “והפרצופים המצחיקים האלה סילקו ממנה את הקדרות שלה.” צחוקה גווע. “לאט לאט התאהבתי ביכולת הזאת והתחלתי ללכת איתה לתיאטרון. ראינו המון הצגות. מהקלאסיות ועד למודרניות. לא קנינו בגדים חדשים אבל ראינו הצגות. לא הלכנו למסעדות מפני שהצגה ראויה היתה יותר חשובה. ראינו את הכי טוב שהיה. דרמה. קומדיה. אופרה. בלט. רק כשהתחלתי להרוויח פרסים כספיים בהחלקה האמנותית נהייה לנו יותר קל. וככה חייתי את ההצלחה המשכרת של ההחלקה ואת הציפייה לראות עוד הצגה חדשה בתיאטרון. אם פקפקתי לפעמים שאולי הכשרון לא יספיק לי, אז לא מזמן באו אלי וביקשו ממני להצטרף לאחד התיאטרונים החשובים ואפילו רצו לשבץ אותי לתפקיד מרכזי בפרודוקציה שפתחו בה את העונה הזאת. אבל קטיה מתה ואני באתי לכאן. זאת השורה התחתונה כמו שאתה רואה, במקום לעמוד שם על הבמה אני כאן ב’אפרסמון'.”

“הספקת לראות תיאטרון בארץ?”

שאלתו הלהיבה אותה וקולה נשמע נרגש. “הרבה.”

“מה זה הרבה?”

“את הקאמרי, את הבימה, את בית לסין, את תיאטרון באר-שבע, את חיפה. מה עוד? שכחתי משהו? אולי את גשר?” היא צחקה, “וזה הכי חשוב.”

שוב הוא נוכח לדעת כמה חיכה, כמעט בקוצר-רוח, לחזור ולשמוע בכל פעם את הצחוק המענג הזה שלה. במרוצת הרגעים הבאים הוא הופתע מהידע הרב שגילתה לגבי התיאטרון בארץ, בעיקר התמקדה בתיאטרון של הרוסים ביפו. היא חשבה שזה התיאטרון הכי טוב ארץ.

“מפה התחילה ההיכרות שלי עם מה שקורה כאן בתיאטרון,” היא אמרה.

הוא שאל בעיניו.

“המורה שלי למשחק במוסקבה, פרופסור גריגור קוטניק, שהוא גם במאי ידוע, מכיר את המנהל האמנותי של התיאטרון ביפו. הם חברים מזמן. והוא אמר לי שאם אני נוסעת אז אני מוכרחה לגשת לחבר שלו ולהכיר תיאטרון שהקימו עולים חדשים מרוסיה ועכשיו הוא נחשב למשהו מיוחד במינו.” היא התקשתה להסתיר את התרשמותה. “פשוט התאהבתי בתיאטרון הזה למרות שהם משחקים בעברית. אבל לא צריך לדעת את השפה של התיאטרון בשביל להעריך אותו. אתה יודע אם זה תיאטרון טוב או בינוני או סתם גרוע כבר ברגעים הראשונים אחרי שהמסך עולה. ואני אומרת לך, שפשוט נדהמתי כשראיתי את ההצגה הראשונה שלהם. ראיתי מחזה של צ’כוב שבויים ברמה שלא תיארתי לעצמי שהיא אפשרית, ורק אז הבנתי למה התעקש גריגור שאתקשר עם החבר שלו. אנטול. בלילה ההוא כבר נדלקתי וידעתי שבתיאטרון כזה הייתי רוצה לשחק. מיד. ברגע זה.”

“והם? אנשי התיאטרון? הכרת אותם?”

היא התנשמה, אצרה את האוויר רגע בריאותיה ופלטה אותו עד שחייכה חיוך רחב. “אני חושבת שמצאתי חן בעיניהם. הם עשו לי אודישן. הכנתי להם כמה קטעים. כמו אנתולוגיה. קטע אחד מאיבסן, מצ’כוב, מטנסי ויליאמס ועד למחזאים כמו בקט ויונסקו ואפילו קטעים מלווין ואלוני שלכם. יכולתי לעשות דברים אחרים. אבל בגלל המכתב של המורה שלי הם רצו לראות ממה הוא כל-כך מתפעל.” עיניה הבריקו בשובבות. “בגלל זה עדיף היה להציג קשת מגוונת, רחבה. ואז כשגמרתי קרה משהו שלא האמנתי שיקרה. הבוחנים מחאו לי כפיים ואחר-כך חיבקו אותי והרגשתי כבת משפחה שנעלמה וחזרה הביתה.” היא פרשה את ידיה הארוכות. “זאת הרגשה נפלאה.”

“להיות בתיאטרון?”

“גם. אבל בעיקר להרגיש שאתה נמצא בבית. שמישהו מתכוון לזה כשהוא אומר, אנחנו רוצים אותך.”

“אז למה את לא שם?”

פניה התעננו והיא הודתה שגם לה הציקה השאלה הזאת. אבל הוא צד מבוכה אמיתית בעיניה. אישוניה נעו בחוסר-מנוחה פתאומי והתעוררה בו הרגשה שלא את הכל היא חושפת, למרות שכבשה אותו בכנותה ובגילוי-לבה. גילוי על תנאי. משהו כן ומשהו לא.

“קבלת-הפנים הזאת קצת בלבלה אותי,” היא הודתה, “מפני שלא חשבתי להיות פה יותר משבועות אחדים. אולי חודשים אחדים, אבל לא יותר. רציתי לחזור לאימונים וללימודים. חשבתי שהחורף עוד אשתתף בכמה תחרויות חשובות ואחר-כך אפרוש. אבל כל זה קרה באופן פתאומי כזה עד שהגעתי למצב שאני צריכה לקבל החלטה.”

“ומה החלטת?”

“יש היסוסים.”

“בגלל שאת לא יהודייה?”

היא צחקה. “מה פתאום? לפחות רבע מכל הרוסים בארץ לא יהודים. אז מה? יש מקומות בארץ שאתה היום לא יודע אם אתה פה או באיזה מקום ברוסיה. הכל ברוסית כאן. טלוויזיה. עיתונים. פרסומות. שפה…”

היא הניחה לרגע את כף ידה על כפו שבצד המצית וקופסת הסיגריות האדומה שלו ונדמה היה לו שמשהו לוהט פגע בו עד שכמעט משך את ידו. הוא שמח שלא נהג כך. החמימות שעברה ממנה אליו גרמה לו הרגשה נעימה. “אני רוסייה ובאתי בגלל…” היא היססה לרגע וכמתלבטת בניסוח הוסיפה: “בהתחלה לא היתה לי כוונה לבוא לכאן. אבל קרו דברים עם קטיה… היא קירבה אותי לתנ”ך…"

“אז באת בגלל ארץ הקודש?”

“לזמן-מה…”

לרגע נדמה היה לו שהיא מתכנסת בתוך זיכרונותיה, מסתגרת כצב בשריונו. הוא ניצל את שתיקתה והזמין לה קפה נוסף ולעצמו ויסקי ולא דחק בה, מניח לה להרגיש שהיא נמצאת בחברת ידיד שאכפת לו. תמיד היתה לו יכולת להקשיב לזולתו והלילה יותר מפעמים אחרות היה קשוב לכל הגה שלה, לכל צליל, להד פנימי שאולי יקלוט ויהיה עבורו מפתח לפענח את מצוקתה. היא התקלפה כבצל, גלד אחרי גלד. אבל הוא הרגיש שאת לב העניין שמרה לעצמה.

“בכל זאת את עדיין כאן,” הוא העיר, “למה?”

“הרקע לזה הוא ארוך מאוד.” היא חייכה: “בכל מקרה הייתי צריכה לבוא הנה.”

הוא לא היה בטוח שהבין, אבל העדיף לשתוק.

“בגלל הלב,” היא הדגישה.

“למה היה לך כל-כך חשוב להתאמץ להגיע הנה?”

“כבר אמרתי, עניין שבלב.”

היא התחמקה מתשובה ברורה. רמזה על משהו ולא אמרה דבר שלם.

“הסתבכת במשהו שאת עדיין כאן?”

עיניה התרחבו. “סתם ניחוש?”

הוא הביט בה במבט של זקן ומנוסה.

“הסתבכתי בגלל כסף,” הודתה. הגעתי לארץ ודבר ראשון שעשיתי זה היה להגיע לאשדוד, היכן שגרים הרבה רוסים. רציתי שיהיו לי קצת קשרים. שיהיה לי בסיס נוח שממנו אוכל לנסוע בארץ ואליו אחזור. שלא אהיה בודדה. אבל בינתיים מישהו באשדוד גנב את הדולרים וכרטיס הנסיעה שלי והתברר שגם הספיק להוציא את הכסף שנשאר לי בחשבון במוסקבה."

“מי זה היה?”

“זאת היתה אחותה של בעלת הדירה שאצלה שכרתי חדר, מרושקה, מפני שהיא נעלמה ומישהו אמר שחזרה לרוסיה. אחר-כך התברר בחברת התעופה שהיא השתמשה בכרטיס שלי ובדרכון שלי להגיע לשם. בכל מקרה מצאתי את עצמי במצב שאני מוכרחה לעבוד בשביל להתקיים עד שיוסדר לי דרכון חדש ואקנה כרטיס חדש. אז הגעתי לתל-אביב בכדי לבקר בתיאטרון של הרוסים וקיבלתי בינתיים עבודת מלצרות באיזה פאב בדרום תל-אביב וכמו שאמרתי לך גרתי עם כמה רוסיות בשיינקין עד שהתחיל מצוד של משרד הפנים על זרים שעובדים בלי רשיון עבודה.” עיניה הבריקו כשתיארה כיצד היו אורבים לה ולחברותיה והן היו נמלטות מפני שליחי משרד העבודה ומשרד הפנים.

ביכולת סיפורית עם הומור חד המכוון גם כלפי עצמה היא פתחה לפניו חלון לחייהם של הרוסים בארץ, מזווית ראייה של נשים צעירות ונחשקות, הנאבקות על קיומן. היא תיארה את ניתוקן מהחברה המקומית ואמרה שאלמלא הקשר שנוצר בינה לבין אנטול ואנשיו בתיאטרון של הרוסים, יכול להיות שלא היתה מצליחה להבין את הערב-רב הזה שנקרא “הישראלים”.

הסיפור על הרדיפה בעקבותיה בנוסח סרטי באסטר קיטון על שוטרים וגנבים שעשע אותה. בעיקר הקטע שלילה אחד באו ממשרד הפנים לדירה בשיינקין והיא ועוד רוסייה אחת הצליחו להסתלק משם עם המזוודה הקטנה שלה, ואילו השלישית, דווקא יהודייה כשרה, שנשארה בדירה נתפסה ונכלאה באב-כביר ולא עזרו לה כל הטענות שהיא עולה חדשה ואחרי איזה זמן החזירו אותה לרוסיה ושוב החזירו אותה לארץ וביקשו ממנה סליחה.

אחרי הצחוק בא העצב.

נדמה היה לו שהוא ירד לשורש הדאגה המטרידה אותה. “איך את חושבת לגמור עם זה? הבעיה של רשיון עבודה לא פשוטה.”

“נכון,” היא הודתה, “אבל איזו ברירה יש לי? לעבוד אני מוכרחה בכל מקרה. גם אם ארצה להאריך את שהותי כאן.”

“בגלל התיאטרון?”

לרגע היססה. “אולי.”

“יש עבודות טובות ממלצרות.”

“אני יודעת.” היא הסכימה, “לפני שבוע ניגשתי לסוכנות ידועה לדוגמניות ומצאתי חן בעיניהם והם אמרו שיש לי פוטנציאל והבטיחו להעסיק אותי אם אחתום על חוזה איתם. אבל החלטתי לקחת פסק זמן ולבדוק עוד אפשרויות ובינתיים נראה מה ייצא מהקשר הזה עם התיאטרון ביפו.” היא לגמה לגימה אחרונה מהקפה שלה שכבר הצטנן. “אני חושבת שגם שם יהיו מעוניינים לעזור לי לסדר את כל הניירות. בעיקר רשיון עבודה.” היא פלטה אנחה ונשפה אוויר כמשתחררת מעול מכביד. “אז זה בערך הסיפור שלי עד לרגע זה.”

“כמעט,” הוא אמר בשקט.

“למה אתה מתכוון?”

“כנראה שמישהו בכל זאת גילה שאת נמצאת כאן ועובדת ב’אפרסמון' בלי רשיון עבודה, לא?”

היא שתקה.

“קודם אמרת שחשבת שמישהו הלך אחרייך. ראיתי שאת לא שקטה. אפילו קצת מפוחדת. בגלל זה, נכון?”

היא רצתה להגיד משהו אבל התאפקה.

“את יכולה לבטוח בי,” הוא הציע.

רגע נראתה לו כשוקלת עד כמה היא יכולה לבטוח בו מעבר לתחושת סימפטיה שאיננה מחייבת אותו. הוא הבחין בלבטיה אבל ניכר כי החליטה להודות שהוטרדה בגלל חוסר ביטחונה. “זה הדמיון שכנראה משחק איתי,” אמרה לבסוף.

“אולי.” הוא היה מהורהר. “בזמן האחרון הם עושים מבצעים לסלק זרים מהארץ.” פתאום הבחין בחשש שנדלק בעיניה. “חשוב לך להיות כאן,” הוא העיר בעדינות.

היא שתקה.

“את לא חייבת להגיד לי.”

משב רוח פתאומי החליק פנימה והיא הצטמררה והוא לא ידע אם הגיבה כך מדאגה או מצינה פתאומית. בידיה המוצלבות על חזה היא משכה פנימה את דשי המעיל שלו המכסה את כתפיה שהתקערו כמי שמחפש לעצמו מפלט ממשהו, והיטיבה את אחיזתה במעיל.

נתחזקה קרה שעלתה ובאה מהים ונתמעטו עוד יותר אנשים במדרכה שממול הכיכר שנתרוקנה ממתאבליה. השעה כבר היתה אחת אחרי חצות. גם הוא עצמו נרעד לשניות אחדות ולא מהקור שפרץ למזנון הפתוח לרחוב, אלא מתוך זה שהתאמץ לא לגעת בידו בפניה, שכן רצה שתרגיש בלטיפה כזאת משהו מרחשי לבו היוצא אליה. כל כולו היה מעוגן בנערה שלפניו.

“מאוחר,” היא אמרה בשקט, “וקריר.”

“בואי ואלווה אותך הביתה,” הוא הציע. “זה בדרך לבית שלי.”

היא הסתכלה בו כמבקשת להוסיף עוד משהו.

“כן?”

“אני…” רצתה לומר משהו והשתתקה והוא האמין ברגע זה שבהחלט יכול להיות שהיא היתה האשה הצעירה שחיפשה אז את כתובתו ושאלה את מרים היכן הוא גר, מפני שלא רק היתה בודדה אלא נזקקה לכסף לפתור את בעיותיה. שוב הרהר במודעות שפרסם בעיתונים הרוסיים בציון הפרס הכספי הגדול שכבר הכשיל אחדים ושוב נזכר באזהרתו של גורביץ.

האפשרות הזאת שגם היא אחת מאלה הדחוקים הנואשים נתקעה בראשו ולא הרפתה ממנו גם כאשר פרע את החשבון והם יצאו לרחוב שעדיין היה שטוף אורות מפתים להאמין שהלילה צעיר ורק בתחילתו. אבל הוא החליט שאם ישאל אותה אם היא זו שחיפשה אותו והשאלה תתברר כקולעת, הוא עלול לעורר בה פחד שהוא חושד בכוונותיה ואולי גם יגרום לה להסתגר מפניו ובטח שבזה לא רצה. לפיכך הוא העדיף להמתין.

בינתיים הוא התרענן כשנשם את האוויר הצלול של הלילה וכמו בבת-אחת נמחו ממנו סימני עייפות, צעדיו נעשו קלים עד שנשטף ברגש חם ונעים שהיה דומה לזה שהציף אותו כשהיה בחברתה של גלינה. כשדאריה חזרה ושילבה בטבעיות את זרועה בזרועו נהפך ליל חורף קר זה ללילה אביבי מיוחד וכשהתקרבו להנרייטה סולד החליט שבכל זאת ישאל גם אותה את השאלה ששאל כל מי שהגיע מרוסיה והוא נתקל בו: “אולי במקרה מוכר לך השם גלינה אלכסנדרובנה?”

“גלינה אלכסנדרובנה?” היא חזרה על השם כמו להיות בטוחה ששמעה אותו מבוטא על-ידו בצורה מדויקת.

“כן,” הוא אישר. היא בהתה בכיוונו והוא צד בעיניה הסתייגות שפירש כחשש ומיד מיהר להסביר, “זאת מישהי שהיתה מאוד קרובה אלי לפני חמישים שנה.”

“אני מבינה.”

“אני לא בטוח,” הוא הוסיף.

“למה אתה מתכוון?”

“מפני שאני עצמי עוד לא מבין. מה שאני מנסה להגיד זה שיום אחד היתה איתי וברגע מסוים נעלמה כמו נמחקה עד שהיה נדמה לי שהמצאתי אותה בחלום.” הוא הרגיש בצורך להסביר שמזה חמישים שנה הוא מחפש את עקבותיה ואת השאלה הזאת כבר שאל המון פעמים אצל המון רוסים. “זה הפך להיות הרגל מגונה אצלי,” הוא הודה, “מפני שכל מי שמגיע משם ואני פוגש אותו, אז אני שואל אותו אם השם גלינה אלכסנדרובנה אומר לו משהו.”

“לא, לא שמעתי,” השיבה לאחר היסוס כשהיא בוחנת אותו. ברור היה לה שלא סתם הזכיר שם של מישהי והשלימה במשהו שצרב אותו: “מה קרה לה?” מוכרחה היתה לשאול אותו. כל-כך רצתה לדעת כל מה שקשור בו.

הוא תיאר מעט מאופי אותם ימים ובקול מאופק הזכיר את פרשת אהבתו. הוא משך את כתפיו בתהייה. “הלוואי שהייתי יודע מה קרה איתה ואז לא הייתי שואל. היא פשוט הפכה להיות זיכרון שלא עוזב אותי. זיכרון שהוא כבר יד נוספת בגוף. חלק ממני שאי-אפשר אפילו לחתוך אותו. אבל אולי כבר מזמן מתה באיזה גולאג בסיביר.” ברגע זה הרהר בכך שהשאלה שלו על גלינה הפכה כנראה אצלו להרגל מעציב, שאולי גורם לו הנאה משונה בגלל הכאב הבא איתו. כאב שכל-כך התרגל אליו עד שלא רצה להיפטר ממנו.

“לא סתם שאלת עליה,” היא אמרה פתאום.

“לא סתם,” הסכים, “לא סתם.”

“אני יודעת את טעם הכאב הזה שמישהו שנורא יקר לך נעלם פתאום ואין לך אפילו קבר להניח עליו את הראש ולבכות.”

“מבחינה זאת אז קבר הוא לא סתם קבר. הוא מקום שבאים אליו לקיים דיאלוג עם המתים כאילו הם חיים.” הוא השתהה והמשיך: “את מדברת על אבא שלך.”

היא הביטה בו בהכרת-תודה על שהבין אותה.

“כן,” היא הודתה, “ואתה ממשיך לחפש אותה.”

שפתיו התעוותו כמבטאות כאב. “לפעמים נדמה לי שכל חיי הם חיפוש אחד מתמשך אחריה.”

“זה כאב כמו בור בגוף,” היא לחשה.

שוב הוא נאלץ להתמודד עם הרצון לקרב אותה אליו, לחבק אותה בידיו. “אני יודע שאת יודעת את הכאב הזה. זה כאב נורא. את יודעת שבפנים יש לך גחלים בוערות ואין לך דרך לכבות אותן.”

הם עמדו על-יד בית הדירות שבו שכרה את החדר שלה עם סופי. עמדו והסתכלו בשתיקה זה בזו, והוא שיער שהיא רואה בו ישיש נובל שחייו פשוט התארכו קצת, וגם שהיא יודעת שהוא מסתכל בה ורואה את האביב.

“אני רוצה לשאול אותך משהו.” לרגע הוא היסס. “אבל אני לא רוצה שתחשבי שאני מנסה לחטט.”

היא חייכה כמעודדת. כבר התחלת, אז תמשיך."

“בכל זאת הייתי רוצה לדעת מה באמת כל-כך משך אותך לבוא לארץ הזאת שלא אמרה לך שום דבר?”

היא לא מיהרה להשיב ונראתה לו כשוקלת היטב את שאלתו. “אף פעם אין רק סיבה אחת.” היא תלתה בו מבט שואל והמשיכה כיודעת את התשובה: “כמו שאמרתי, כנראה שגם הושפעתי מהביקורים עם קטיה בכנסייה. התקרבתי לתנ”ך…"

“לפעמים אנשים מאמינים שהם ימצאו כאן מישהו מיוחד.”

“אתה יודע,” היא אמרה, “כשספדו לקטיה בכנסייה דיברו הרבה על ישו ועל אהבתה המיוחדת לארץ הקודש. היתה איזו מיסטיות מרתקת במה שנאמר עליה ועל הקשר הנפשי העמוק שלה לארץ הזאת וחשבתי שאם אבוא לכאן אז אלמלא אחר משאלה אחרונה שלה. אולי אפילו אתקרב אליה עוד יותר.”

הוא בחן אותה במבט ספקני.

“אני מקווה שלא תתאכזבי,” הוא אמר. “רוח התנ”ך כבר מזמן איננה כאן, ומה שנשאר מאז זה בעיקר אתרים ארכיאולוגיים."

כשנפרד ממנה הוא חזר והזכיר כי בכל עת תוכל לפנות אליו אם תרצה בעזרה, ואף הדגיש בקו את מספר הטלפון בביתו המודפס בכרטיס ביקור צנוע שלו.

“אני גר במרחק של מאתיים מטר ממך,” הוא הצביע לעבר קצה הרחוב, “והוא פתוח לפנייך.”

היא היתה נרגשת והתקשתה לבטא תודה, מפני שיחסו הידידותי הקל עליה את מצוקת בדידותה במשך שעות אחדות. פתאום הטביעה נשיקה בלחיו הצוננת והוא נבוך. אחרי שהלכה הוא המשיך לעמוד עוד רגע מול הבית כמתקשה להתנתק מהמקום, ורק כשהיה נדמה לו שמישהו מתבונן בו דרך חרכי התריס מהקומה העליונה ששם נמצא החדר השכור שלה הוא הניף את מקלו מעל כתפו וצעד הלאה משם ולבו נרגש.

 

21    🔗

ימים נפלאים באו ועטפו אותו ברכות. כל-כך מאושר היה באהבתו המאוחרת עד שיום אחד טלפן למשרד הפרסום דרכו הזמין את המודעות לעיתונים הרוסיים והודיע שאין בדעתו להמשיך בפרסומן. תחושת ההתאהבות המפתיעה והרעננה הדגישה את חוסר הטעם שבהמשך החיפוש העקר שנראה לו עכשיו מיותר בגלל שהשתעשע במחשבה שמצא תשובה למצוקתו. אפילו התעלם מהערותיו הזהירות של גורביץ שלמחרת ליל הזיכרון לראש הממשלה נמנע מלהזכיר שנתקל בהם במזנון הקטן, אבל כעבור ימים אחדים לא התאפק וכמותו הקדים לבוא ל“אפרסמון”, שיוכל להחליף מחשבה אחת או שתיים איתו, לפני שיגיעו החברים. תחילה גלגל גורביץ מלים סתמיות בעניין חקירת הרצח שכבר מתחילה היה ברור לו שכל מיני גורמים פוליטיים מנסים לטייח אותה ולדעתו אפילו כבר הצליחו לשבש אותה, ואחר-כך כשהבחין כיצד חזר והתבונן בדאריה כגבר מאוהב, הצביע לעבר אחד הלקוחות שעיין בבוקרון, ואמר שחבל שהוא מזלזל כל-כך בעיתונים, מפני שמידע שנלקט מהם לפעמים מוכיח את עצמו.

“העיתונים לא תמיד מדייקים,” הוא השיב לגורביץ.

“לפעמים יש בהם חומר מעניין, לא תמיד,” אמר גורביץ. “אני מקווה שאתה מבין למה שאני רוצה להגיע.”

“לא בדיוק.” הוא הגיב בפנים אטומים והניח לגורביץ להתפתל עד שתימצא לו לשון ישרה וקולעת כדרכו המחוספסת. לבסוף הוא אמר לו בלגלוג קל: “למה אתה רוצה להגיע, גורביץ, ללילה ההוא במזנון?”

גורביץ התפתל בחוסר נוחות. “משהו כזה,” הפטיר. “אתה יודע מה משותף לצעירים ולזקנים הקבועים של ‘אפרסמון’?”

“אני שומע.”

“המלצריות, מייג’ור, הוא כן, המלצריות. ולוי בוחר אותן אחת אחת כמו אקספרט אמיתי. ומה הוא משיג? אני אגיד לך. בבוקר אנחנו מגיעים אליו כמו זקנים מסמורטטים שיצא מהם האוויר ובצהריים, אחרי שרחצנו את העיניים ברוסיות שלו, אנחנו יוצאים מכאן בחזה נפוח ומתוח כמו אריות צעירים ועם שאגה שיוצאת מהלב ורק נשארת תקועה בגרון.” גורביץ צחקק. “כולנו מתאהבים כאן, אתה יודע. מי יותר, מי פחות. אבל כולנו. זה מצב לא רע כל זמן שאנחנו שומרים על הכלל שאתה לימדת אותנו מהניסיון שלך.”

“תזכיר לי.”

“אמרת שבגילנו אשה צעירה ויפה היא כמו יצירת אמנות. מותר להסתכל ואסור לגעת.”

הוא צחק מעומק לבו על ההגדרה השחוקה שלו ששימשה עכשיו את גורביץ. “אתה חושב שאני רוצה לגעת בה?”

“כשראיתי אותך במזנון ההוא נראית כמו אחד שמוכן לבלוע אותה.”

“אתה חושש שהשם שלי ייפגע?” הוא התקשה לכבוש את חיוכו.

“לא רק השם.”

“מה עוד יכול להיפגע?”

“גם הרכוש. כבר התעסקנו בזה כמה פעמים, מייג’ור, כולל המשפט המחורבן עם הסחטן הרוסי ההוא שהוציא מאיתנו קצת מיץ.”

“עכשיו אתה מדבר כמו צבי גורביץ שאני מכיר. ישר לעניין, בלי התחכמויות.”

“מידע חושׂך צרות,” הפטיר לבסוף גורביץ והניח לפניו מעטפה סגורה. “זה בשבילך, מייג’ור, רשימה שהתפרסמה אתמול.” הוא קירב אליו את ראשו ולחש: “כדאי שתקרא את זה בבית ושלא תבטל את זה ותגיד שזה כלום. יש בכתוב הרבה יותר מסתם משהו.”

“תודה,” הוא אמר ויותר לא נגעו בעניין מפני שהחברים התחילו להגיע.

בבית, לאחר שהאכיל את זאערב והחליף את המים בקערית השתייה שלו, טעם משהו להרגיע את קרקורי בטנו, הכין לעצמו משקה בכוס גבוהה, התיישב בכורסתו ורק אז פתח את המעטפה והוציא מתוכה רשימה ארוכה ומפורטת בשם “מלכודת דבש”, שהתפרסמה באחד הבוקרונים. סופר בה על גימלאי שאשתו נפטרה והוא התאהב בעוזרת רוסייה, צעירה ממנו בשנים רבות, שהשתלטה על חשבון הבנק שלו ודירתו, וכעבור זמן קצר נפטר והיא, בהסתמך על צוואה מפוקפקת שנחתמה ממש לפני מותו הדירה את שני בניו מירושתם. ואפילו בית-משפט לא סייע למנושלי הירושה. המסקנה של כותבי הרשימה היתה שעל זקנים גלמודים הסובלים מבדידות להישמר מנשים צעירות שאין יודעים עליהן ולא כלום, אם עדיין קרובים ללבם בני משפחתם האחרים ואכפת להם עתידם.

רגע אחד הרהר בכתוב ובהומור אמר לעצמו: “צבי צבי צבי,” כגוער בו על שאינו בוטח בכושר שיפוטו.

אבל הוא העריך את דאגתו הכנה של גורביץ ואת חושיו שוודאי היו חדים כבימיו בראש המדור המרכזי. הוא גם כיבד את הדרך הזהירה בה בחר גורביץ להעביר לו מידע על תחקיר מבוסס של שני עיתונאים מוכרים. מזווית ראייתו דווקא שיער שלאותו זקן שהתקרב לפרישה מהעולם הזה היו כנראה רגעים טובים של קורת-רוח וקורת-גוף עם הרוסייה הצעירה שהכניס לחייו והוא מימש בחוכמה את רכושו בכדי לזכות בחסד אחרון של טעם חיים אמיתי. טעם שכנראה אותו לא מצא אצל בניו ונכדיו.

למחרת כשפגש את גורביץ הקדים אותו והניח לפניו את המעטפה כאומר, קראתי. גורביץ נעץ בו מבט שואל.

“נו?”

“מעניין,” הפטיר והתיישב לצדו ויותר לא נגעו בעניין.

אילו יכול היה להסביר לגורביץ איך הוא רואה מצב כזה היה גורם לו לחשוד שאכן דעתו נשתבשה ועונת המסוידות שלו התחילה וכדאי להזעיק את קרוביו לפני שישתטה ויעשה מעשים משונים עם הרכוש העצום שלו. אבל ככל שבחן את עצמו לא איתר סימנים המעידים על התייששות מסוכנת, להוציא רגעי בלבול קצרצרים שחולפים במהירות. בכל זאת, בכדי לצמצם את חששו של גורביץ הדאגן ולא לעורר סתם סקרנות מיותרת בקרב החברים, המשיך להתנהג בפגישותיו ב“אפרסמון” כתמיד. מעכשיו הקפיד לא להקדים את בואו, ואפילו התחיל לאחר קצת. אחר-כך היה שותה את הקפה ההפוך שלו, נוגס בהנאה בקרואסון החם ומשתתף בדיבורים הנקשרים בין החברים ומעסיק עצמו בהם ונזהר מלהעיף מבטים העוקבים אחר תנועותיה הגמישות של דאריה, שיותר ויותר ראה אותה בחלומותיו.

איש מהחברים לא קלט מהתנהגותו המבוקרת בקפדנות איזושהי התיחסות שונה מהתפעלותם המתחדשת בכל יום מדמותה של דאריה. בינתיים לא נודע ביניהם שלפעמים היה נפגש איתה בערבים, כשהיתה פנויה מלימודי העברית וביקוריה בתיאטרון הרוסי שביפו העתיקה, אף כי היה זה רק עניין של זמן עד שיבוא מישהו ויגלגל אליהם את הידיעה שראו אותו פה ושם בחברתה של הרוסייה היפה.

בערבים בהם נפגש עם דאריה הראה לה את תל-אביב דרך עיניו של יליד העיר, שנחשב לילד הראשון שלה, ועד להשתנותה מעיר קטנה של קוביות לבנות על חולות של כסף וזהב, מראה שנקבע לתמיד באחד מציוריו היותר טובים של ראובן, למטרופולין תוססת של אספלט, בטון וזכוכית, של מסעדות ופאבים וצפיפות לרוחב ולגובה עם שולי חיים מכוערים ואפלים כבכל עיר גדולה אחרת. הוא הציג לפניה את העיר לחתכיה ורבדיה השונים מתחילת השכונות העבריות הראשונות שהוקמו מחוץ לגבעת יפו בסוף המאה שעברה, מתוך ידענות של חושף שכבה ומקשר אותה מיד לשכבה המונחת מעליה. היו אלה טבעות גיל בהתפתחותה של עיר תוססת שכל אחת מהן קיפלה במסלוליה הפנימיים דמויות ואנשים שכמו באו מאגדות רחוקות ונעלמו. לבסוף הפגיש אותה עם השכבה האחרונה והבוטה של העיר שמזמן כבר לא היתה לבנה ולא עיר של חולות ונעשתה בירה תוססת, כך בפירוש אמר, מפורסמת בגאוות נבחרי הציבור שלה על כך שהיא עיר שאיננה הולכת לישון. לפעמים הוא בכלל לא בטוח שהוא נולד בעיר הזאת, הוסיף וצחק.

היא צחקה יחד איתו.

יותר ויותר הוקסם מהרעננות שהיתה בדאריה, מצהלת החיים שלה, מצמאונה ללמוד ולדעת, מיכולתה להתרגש מכל דבר חדש כרוצה לשתף את העולם בגילוייה. היא היתה כל מה שזכר מגלינה, נשית בכל תנועה שלה, בכל ניע קל של פניה המאירים, משעשעת, מצחיקה, מעניינת בהשקפותיה ומפתיעה ברוחב השכלתה שטופחה על-ידי אותה קטיה שלה. היא כל-כך עוררה בו רצון לחיות שדי היה לה להשמיע צחוק קל ומתגלגל ששוב יחזור אליו טעם של נעורים נשכחים. אילו היה מסוגל לבקש לעצמו דבר אחרון, כי אז היה רוצה לעשות איתה אהבה, שבאמצעותה יהיה מסוגל להתחבר עם גלינה פעם נוספת. רק עניין אחד הטריד אותו לעתים, שאין הוא יודע את תוכניותיה ליום שלמחרת היום הזה. הוא לא ידע אם בכוונתה להישאר בארץ או שבוקר אחד יגלה שהיא נעלמה ונמוגה אי-שם ברוסיה הגדולה. משום כך שמח לילה אחד לשמוע ממנה שהיא החליטה לשקול בכובד-ראש את ההצעה לשחק בתיאטרון הרוסי ביפו.

“אתה בטח כבר ראית הצגות שלהם,” היא אמרה.

הוא נבוך. “לא, עוד לא יצא לי.”

“אתה מוכרח לבוא איתי פעם לשם,” היא הפצירה בו, כולה נלהבת.

“אני רוצה, עברי, שתראה איך נולד פה תיאטרון נפלא.”

“מה עושה אותו לכזה?” הוא שאל.

“הישרדות,” הסבירה. “אנשים שהם יוצרים כשרוניים שעזבו את הכל שם, ברוסיה, ובאו לבנות חיים חדשים כאן בלי לדעת את השפה ואת התרבות המקומית.” היא היתה נרגשת מהמעשה שלהם. “קשה להרבה אנשים להבין את האומץ העצום הזה. זה כמו ללכת על חבל דק בין חיים לבין מוות. אם הם לא היו3 מוצאים יכולת לבטא את עצמם אז הם היו מתים מבחינה נפשית. כל מה שנשאר להם היה למצוא אחד את השני ולהתחבר לכמה מקומיים מוכשרים והכימיה ביניהם עובדת נפלא.”

"זה עוד לא מסביר את ההצלחה הפנומנלית הזאת שלהם. ממה זה מתחיל?

“מהראשוניות,” השיבה בפשטות. “כל קבוצת אנשים יוצרים שמקימים משהו מתוך עצמם ויש בזה ראשוניות, זוכה ביום של חסד. של יצירה מרתקת. בעיקר כשיש במאי כריזמטי גדול. כמו שזה קרה ל’הבימה' עם ווכטנגוב, ככה זה קרה להם עם אנטול. הוא הדבק. הוא הרוח והוא הנפש.”

“זה נשמע מאוד מבוגר, מה שאמרת.”

היא חייכה. “למדתי את זה מקטיה.”

הוא חשב שקטיה שלה היתה צריכה להיות אישה מעניינת. הרבה מתוכה ומעולמה נמצא אצל האשה הצעירה הזאת. גם הרבה חוכמת-חיים. אולי בזכותה הוכיחה דאריה בשלות מעבר לגילה וכשנמצא איתה, מצא שהיו רגעים וגם שעות בהם הרגיש שהגיל שמפריד ביניהם לא מפריע לתקשורת הטובה שלהם.

 

22    🔗

ערב אחד, באמצע ינואר, היא הזמינה אותו ללכת איתה ליפו בשביל לראות מחזה של צ’כוב בתיאטרון הרוסי, “שלוש אחיות,” והוא נהנה לגלות תיאטרון שהאנסמבל שלו עולה על אלה של התיאטרונים האחרים. כבר מהמסך הראשון הרגיש שבין השחקנים מתקיים דיאלוג חכם עד שהם נהפכים למעין תזמורת קאמרית במיטבה ונזכר במה שאמרה על הבמאי וחשב שהיא צדקה.

כשנגמרה ההצגה וירד המסך האחרון היא הביאה אותו אל מאחורי הקלעים ורק שם ראה באיזו חיבה וידידות היא התקבלה על-ידי אנשי התיאטרון.

דארושקה.

כך הם קראו לה. דארושקה.

לא סתם עוד דאריה. אלא אחת משלהם, שחקנית אמיתית. היא הציגה אותו בגאווה, כידיד האמיתי הגדול שלה. כך הגדירה אותו ועיניה זהרו ופניה קרנו כשהבחינה במבטים שסקרו אותו בעניין, והיא לחשה באוזנו ברוך בלתי-מצוי, “אתה נראה נפלא, עברי, תראה איך שכולם מסתכלים בך,” ואז צחקה את הצחוק העשיר והמתנגן שלה כשעיניו העמוקות התנוצצו פתאום באור של גבר צעיר ומוחמא. ועוד יותר התגאתה כשגלגל ברוסית עשירה בחברת הבמאי, אנטול, שרצה בה בתפקיד ראשי במחזה שהתכונן לביים באביב. הוא נעשה פתוח כלפיו כשהיא נסחפה לצד על-ידי מישהו מהשחקנים.

“היא תהיה תרומה חשובה למחזה,” הסביר לו אנטול. הבמאי היה גבה קומה, שפוף כתפיים כמכונס בעצמו, פניו רחבים ופדחתו חשופה ומודגשת על-ידי שתי ציציות שיער מעורב משחור ושיבה. “מדובר במחזה מקורי.”

“זה בטח חומר קשה בשבילך,” הוא העיר.

אנטול הניד ראשו בשלילה. “לא במחזה הזה. הוא מדבר על עולים חדשים מהמקומות שלנו. ויש שם תפקיד נפלא של מוסיקאית צעירה שמחפשת את עצמה בארץ המוזרה הזאת.”

“לאן היא תגיע?” הוא תהה.

“לאן שרק תרצה.”

“אתה באמת מאמין בה,” הוא מלמל.

“יש לה כשרון מבטיח מאוד,” הבמאי פרש את ידיו לצדדים כחובק שטח גדול, “ואתה רואה איזה נתונים חיצוניים הגורל נתן לה. לא תמיד אנחנו מוצאים מישהו שיש לו אולי את הכל. זה כמו להיות עם קול של פברוטי וצורה גברית כמו של קונרי.”

הוא צחק. “אתה נשמע כמהמר עליה.”

אנטול חייך בערמומיות. “על כל הקופה.”

“זה ניסיון או הרגשה?”

“גם זה וגם זה.” פתאום הרצין הבמאי. “תראה, גם ראינו מה היא מסוגלת לעשות. אבל נכון שאודישן זה עוד לא המבחן האמיתי. זה קורה כשהמסך עולה ואז אתה צריך לשכנע לפחות איש אחד באולם ביכולת שלך, בנפח של הכשרון שלך. אבל עדות על זה קיבלתי מחברי גריגור קוטניק שהמליץ עליה. אני מכיר אותו כידען גדול וקמצן גדול לא פחות במחמאות. אבל לא במקרה שלה. בחנתי אותה בכמה הזדמנויות ובכל פעם הרגשתי יותר בטוח במה שנמצא לפני. אנחנו מבחינתנו נעשה את הכל שהיא תהיה כאן, איתנו.” הוא העיף בה מבט. היא עמדה במרחק צעדים אחדים מהם משוחחת בהתלהבות עם שתי שחקניות. קולה העמוק כיסה כמעט כל צליל אחר שעלה מהמולת השחקנים, המבקרים ופועלי הבמה. “יש בה יותר מסתם משהו, מייג’ור טולדו,” הפטיר אנטול, “אסור להפסיד כשרון כזה.”

“אין לי דעה אחרת בעניין הזה,” הוא הבטיח וציין שאם זה היה תלוי בו, אז השאלה בכלל לא היתה קיימת. “אבל אני חושב שאתם עושים את עבודת השכנוע הזאת היטב,” הוא נהנה לראות את הבמאי צוחק בסיפוק. “אני מתרשם שהיא מתייחסת אליכם באותה מידת רצינות שאתם מתייחסים אליה.”

“זאת תהיה חתונה מוצלחת,” הפטיר הבמאי והושיט לו את ידו לשלום כשמישהו קרא לו, “אני מקווה שעוד ניפגש, מייג’ור.”

הביקור מאחורי הקלעים עינג אותו מעל המשוער.

“אז מה אתה חושב?” הא שאלה כשיצאו לבסוף אל תוך הלילה וזרזוף גשם דקיק קיבל את פניהם.

“אני חושב שהמקום הזה יכול להיות בית חם בשבילך.”

היא פרשה את זרועותיה, מתחה את רגלה הימנית לאחור והתרוממה על קצות אצבעות השמאלית, כממריאה, ואז חזרה והתייצבה על שתי רגליה, נפנתה אליו וחיבקה אותו בחום: “זה לילה שכולנו צעירים בו, נכון, עברי?” היא לא הרפתה ממנו ופניה היו סמוכים לפניו והוא נשם את הריח הרענן שעלה מפיה כמשב מיוחד כל-כך של עונת הנעורים הרחוקים שלו, והתאמץ שלא לחבק אותה ולכסות אותה בנשיקות בוערות מאה פעם ויותר, על מצחה, על לחייה, על שפתיה. אלוהים, הוא הרהר, כמה שנים הוא לא הרגיש צימאון כזה. הוא היה איש מת מהלך עד שהכיר אותה. שפתיו בערו כמתבקעות. ועדיין לא הרפתה ממנו ועדיין נשם את נשימתה אל תוכו כמרחיק מעצמו זקנה מאוסה. “כשאני מרגישה ככה,” היא צהלה, “מתעופפת שכזאת, אז כל האנשים שאכפת לי מהם צריכים להרגיש ביחד איתי שאפילו אם עכשיו חורף, זה בעצם אביב. אתה מבין, אביב בחורף, עברי!” הגשם התחזק במקצת וטיפות הגשם החליקו על פניה וחרשו בהם ערוצים כסופים.

הוא שלח את כף ידו לפניו וקלט טיפות גשם אחדות. “זה חורף.”

“לא, זה אביב, זה אביב!”

“זה חורף,” התעקש כמתגרה בה.

היא הניחה את ידיה על כתפיו ועיניה הגדולות כבשו אותו. “אפילו אם היה קרח מסביב, אז הייתי אומרת לך שאני מרגישה שעכשיו אביב ולא מעט הודות לך…”

“אם זה כך, אז אני מוותר… זה אביב.”

היא צחקה כשהבחינה בעיניו הבורקות, הרפתה ממנו, הקיפה אותו כמחוללת ושוב חזרה על הקפה שלמה והיא קוראת אליו: “אז מה זה עכשיו, עברי? תגיד עוד פעם!”

הוא פרש את ידיו. “זה אביב, דאריה,” קרא לעברה ורצה לקרוא לה דארושקה כמו שהם קראו לה. “זה אביב בחורף, דאריה.”

אבל כמעט שאמר, גלינה.

התחושה שהיא גלינה חזרה אליו. שוב בערה בו בבת-אחת תשוקה להתעלס איתה. הוא כמעט שצעק מגעגועים שורפים לרגעי האהבה שהיו לו ולגלינה. בשבריר שנייה חטופה הרגיש בעינוגים המסחררים מאז, כשנישק את פטמותיה של גלינה, החליק באצבעותיו על שדיה הצעירים, עיצב בכפותיו את קימורי בטנה השטוחה והחזקה, והצמיד את ירכיו לירכיה עד שבהתחברם הרגיש שהם נעשים אחד. הם עשו אהבה שהיתה סוערת אבל לא פראית. אהבה שבסערתה היתה עדינות ותנועה רכה ומתמשכת כשל יונקי דבש מרפרפים מעל הפרחים. ברגיעתם לא עצמו את עיניהם כדי שלא יתנתקו זה מזו אפילו לרגע. אז הם דיברו על המוסיקה שאהבו שניהם. על הבלטים. על הספרות ושירת המשוררים. על הציור והפיסול. רק אז היו חוזרים ושוקעים זה בזו כמתאחדים בתשוקתם הצעירה שלא נגמרת.

צימאונה של גלינה להעשיר את עצמה היה כזה שאי-אפשר לרוותו כשמדובר היה ביוצרים ויצירה. מקטנות היא חונכה להאמין כי רק אדם היוצר ומוליד משהו מתוכו יכול להבין את אלוהים. היא הפתיעה אותו בידיעותיה הרחבות על תרבות המערב שנוצרה מחוץ לגבולות ברית-המועצות. אמה היתה המקור העיקרי שלה לכל החידושים אבל היו עוד מקורות, בעיקר מבין חבריה ללהקת הבלט, שאליהם התגלגלו במחתרת מגאזינים על עולם הבלט ובשוליים נמצא חומר גם על תיאטרון, ספרות, שירה וציור. המלחמה הנוראה גם היא שהנמיכה לאיזה זמן את הגבולות החוצצים בין מזרח למערב. המגע עם המערב לצורך הבסתו של הנאציזם שחררה מעט מהחנק התרבותי שהטיל הגרוזיני על הארץ הענקית. אלא שהוא, מאהבה הפלשתינאי, נחשב אצלה למקור הרבה יותר עשיר ומהימן שבעזרתו סתמה את החורים הרבים ביריעת המידע שלה. הוא פרש בפניה קשת ספרותית רחבה והם דיברו על ספרים חשובים, מ“יוליסס” של ג’יימס ג’ויס ועד ל“הר הקסמים” של תומס מאן ועברו לספרות האמריקנית החדשה והוא סיפר לה על “וזרח השמש” של ארנסט המינגוויי, “מלאך האבן” של תומס וולף ו“גייטסבי הגדול” של סקוט פיצג’ראלד, ואף הקריא לה שורות שזכר ממשוררים שונים, אפילו משירתו של עזרא פאונד שהצטער על היותו פאשיסט. הוא גם קירב אותה למהפכת התיאטרון המודרני האמריקני שהובילו אותה מחזאים כקליפורד אודטס וטנסי וויליאמס ובמאים צעירים כאיליה קאזאן ולי שטרסברג, מאבות “השיטה”. והיא רצתה לדעת יותר, הרבה יותר, עוד ועוד. עוד על שנותיו בפריס. עוד על אסכולות הציור והפיסול. עוד על המוסיקה. עוד על הבלט. מכבר לא הזכירו בנשימה עצורה רק את שמותיהם של פאבלובה, ניז’ינסקי והמנהל הגאוני דיאגלב. היו כבר שמות חדשים. אנגלים. צרפתים ואחרים. בלט רוסי נסוג אל מאחורי הקלעים של ההיסטוריה ואת מקומו בתודעה תפסו מכבר הבלט המלכותי האנגלי והבלט הצרפתי. פניה קרנו כשהוא פתח לפניה את מקורות המידע הרענן שלו. כשהקשיבה לו מצא בעיניה אור מיוחד שגרם לו לחשוב שהוא קורא את הכתוב בנשמתה.

הגשם שהתגבר עקר אותו מאותו רגע של בלבול זמנים מביך. הוא זקף את ראשו ונהנה מצליפת הטיפות הנוחתות על פניו. אם לא היה מתאושש מצלילתו הפתאומית לתהום זיכרונותיו, כי אז היה מוכן להישבע שברגע זה הוא נמצא ביחד איתה.

אבל היתה זו דאריה ולא גלינה שחוללה סביבו עם קריאת אביב בגרונה.

הם ירדו לאזור הנמל הישן, היכן שנמצאה מול המזח הנמוך מסעדת מאכלי-ים שהיתה חביבה עליו בגלל שיכול היה להתבשם מהריח החריף של הים. הריח הזה של המליחות הביא איתו תמיד את טעם הילדות הרחוקה, את זיכרון בית באבה האהובה שלו בנווה צדק, את האירועים המשפחתיים הגדולים של שבט טולדו שהתקיימו בבית המשפחה הגדול בשדרות רוטשילד, את הקימות המוקדמות בעוד חשכה בחוץ בקיץ ובחורף בכדי לרוץ לים לפני הלימודים בגימנסיה “הרצליה” ולתפוס עם מיקי ואייב אדומי השיער את הגלים, ואחר-כך לחזור לחוף כמנצח כשהוא רוכב על הכרבולות הלבנות וריח הים מרענן את נשימתו הסחופה מהתרגשות.

הריח המיוחד של מליחות הים לא הרפה ממנו גם כשהם נכנסו למסעדה והוא ישב מולה טובע בתוך עיניה הענקיות ומקשיב לקולה העמוק ממנו הפיקה צלילים מלטפים. היא תיארה לו את התרשמותה מההצגה שראו, מנתחת את הבימוי החכם והרגיש של הבמאי הרוסי אותו הגדירה כ“גאון” ובעיקר התלהבה מדמותה של אירנה הרוצה כל-כך את מוסקבה שלה.

“אתה יודע,” היא אמרה, “אם אנטול היה בן דורו של סטניסלבסקי, אני בטוחה שהיה מחשיב אותו לא פחות משהחשיב את ווכטנגוב. זה לא רק בגלל היכולת להיות סתם כל-כך דק כמו שהוא מגלה כאן, אלא בגלל הכישרון שלו לפרש באור יותר עמוק את מה שכבר פירשו אחרים אצל צ’כוב עד שנדמה שהוא, אנטול, הוא הראשון שמגלה את החומרים התיאטרליים הנפלאים שלו.”

“והשחקנים?”

“ראית ושמעת אותם. נהדרים.” היא חייכה. “מה אמרתי, נהדרים? זה לא אומר את הכל. זה הרבה יותר מזה ואני כל-כך אוהבת אותם מפני שעדיין אכפת להם אחד מהשני, וזה משהו כל-כך מיוחד באנסמבל של תיאטרון.” היא היתה נרגשת. “זה מה שמושך אותי לשקול ברצינות את האפשרות לעבוד איתם. עברי, הם פשוט כמו משפחה אמיתית!” היא הושיטה לעברו את ידיה, כמעט מבקשת לחבק אותו מרוב רצון לשתף אותו בסערה המתרגשת בתוכה. “אתה זוכר איך לודמילה ששיחקה את אירנה בנתה את הכניסה הראשונה שלה?” היא התעלמה מהיושבים בקרבתם וכבר ניכר בגבה המתח כמזדקפת וביצעה את הסצינה שהרשימה אותה דווקא משום שרגע ארוך לא נאמר בה דבר. השתיקה והמבט שלה דיברו יותר מאלף מלים. כל כולה היתה אירנה שהוא ראה על הבמה לפני שעה, ואפילו יותר מרשימה ומשכנעת. היא כבשה אותו ביכולתה להציג לפניו בקלילות שתי דמויות, אחת של הדמות שבמחזה והשנייה של השחקנית המעצבת אותה. הוא הוקסם מעיניה שהתרחבו עוד יותר מגודלן הטבעי ופניה הקרינו אור שגרם גם לאנשים האחרים להשתתק, לעקוב אחריה מתוך עניין רב, מפני שיופיה התגבר עוד יותר בעת ששיחקה את הקטעים השונים.

לבסוף הורידה מסך וחזרה להיות דאריה, או דארושקה, כפי שהם קראו לה. “זה מה שיש בכל אחד מהם,” היא הדגישה, “מטען של כשרון אמיתי. הם מרחיקים מעצמם כל מה שיכול להיות נגוע בזיוף.”

“מה שראיתי הערב שכנע אותי,” הוא הסכים.

“אתה מבין למה אני רצה לשם בכל ערב פנוי שלי?” היא התנשמה עמוקות בכדי להירגע. הירוק בעיניה נעשה יותר עז ואפל, כפי שזה היה קורה לה ברגעים מסוימים, כשהיתה נכבשת לסערת רגשות. בלחייה הלבנות הופיע כמו תמיד סומק של התרגשות ושפתיה נעשו אדומות עוד יותר, עד שמשחק הגוונים הבהיר הזה חיזק את ריחוף הצללים של משקעי הפנים, אותה תכונה מיוחדת בפניה של אשה שידידו מואיז העריץ. “אתה מבין?” חזרה ושאלה, “מפני שזה המזון שאני צריכה. אני יכולה לוותר על הכל. על אוכל. על שתייה. אבל לא על זה. לא אשכח איך שקטיה אמרה לי, דאריה, תחשבי על המחר. ההחלקה על קרח בכל זאת זה לא בלט ששם את יכולה לרקוד עד גיל חמישים, ולפעמים אפילו יותר, אם את גדולה. אבל ההחלקה תיגמר אצלך בעוד חמש שנים. בעוד שמונה. ומה אז? היא הכניסה לראשי את המחשבה הנכונה איך עלי לראות את המחר ועודדה אותי לפנות לכיוון הזה, לתיאטרון. מה שנכון, נכון. נבהלתי אז. הידיעה הזאת שיום אחד לא אוכל יותר לעוף כמו ציפור הפחידה אותי. לא רציתי לוותר על השניות הבודדות האלה שפשוט אי-אפשר לתאר מה הן. השניות הקסומות שמתוך עצמך אתה יוצא ומרחף למעלה למעלה ועוד יותר למעלה.”

“מתי ידעת שהתיאטרון נעשה אצלך הדבר החשוב?”

“כשהייתי בת שש-עשרה. אז תפסתי שקטיה צודקת. שיום אחד יהיה סוף לקסם הזה של ההתעופפות מעל הקרח.”

הוא לא יכול היה להסתיר את חיבתו העמוקה אליה וליטף אותה בעיניו. “קטיה שלך נשמעת כאשה שהיתה לה ידיעה עמוקה באמנויות הבמה,” הוא ציין.

עיניה אמרו את הכל. הן התרחבו באותו נוסח מיוחד לה כשהיא רצתה לבטא התפעלות. אבל היה בהן גם ניצוץ מרתק של אהבה עמוקה כשחשבה על קטיה שלה.

“אני יכולה לשבת איתך בלי סוף ולספר לך עליה.” היא תיארה לו איך היא רואה את קטיה מול עיניה. משוחחת איתה כשהיא גוהרת משהו לקראתה ועיניה קובעות בה מבט אוהב. מעולם לא הרימה קול. גם לא כשהכעיסה אותה. בסבלנות ניסתה להסביר דבר. פעם ועוד פעם. עד שהצליחה להבהיר כוונה. יום אחד קלטה עד כמה קטיה היא אשה מיוחדת ואמרה לה שכך היא מרגישה וקטיה צחקה ואמרה לה שבמלים האלה עשתה אותה למאושרת.

“את דומה לה?” תהה ומיד השלים: “מבחינת תכונות, אופי. לזה אני מתכוון.”

חיוכה המרומז העיד שרצתה שיידע שהיא כבר למדה את תכונתו להצניע ערמומיות ושנינות מאחורי שאלות פשוטות. “כל מי שהכיר אותה בצעירותה ראה מיד שיש בינינו לא רק דמיון חיצוני, אלא שאנחנו כאחיות בתכונות, בתגובות, בהתנהגות.”

“אשה מסקרנת. דומה לאשה אחת…”

רגע ארוך נמשכה השתיקה שלו.

“אתה מתכוון לגלינה שלך, נכון?” היא שאלה וקולה היה רך.

עיניו נגעו בה.

“במה אתה מוצא דמיון?”

“זה עניין שברגש. אולי מפני שאת דומה לקטיה, כמו שזה נשמע, אבל את גם מזכירה לי כל-כך את גלינה.”

“באיזו דרך?”

עיניה ביקשו תשובה והוא הרגיש שהיא לא מוכנה להרפות, שהיא רוצה להגיע לשורש העניין.

“דרך החלומות,” הוא הפטיר ברכות. “בחלומות שאני מצליח לשחזר את הזיכרונות. אני זוכר אותה צעירה כמוך. אני יודע שבזיכרון שלי היא לא השתנתה ותמיד תישאר צעירה כשהיתה, כמעט בת גילך. קצת יותר מבוגרת. אבל אני מדמיין אותה גם במצבים אחרים. שהנה פתאום משהו קורה ואנחנו כן נפגשים והיא כבר לא צעירה. אולי בת חמישים. אולי בת שישים. אז חשבתי כשדיברת עליה שהייתי רוצה שתהיה כאשה מבוגרת כמו קטיה. ופתאום אמרתי לעצמי שאפילו יכול להיות שהיתה דומה לה גם כשהיתה צעירה. את מבינה מה שאני רוצה להגיד?”

“אתה רוצה להגיד שאתה יכול לתאר אותה איך היא היתה מתבגרת מתוך האשה הצעירה שאהבת,” היא אמרה בשקט.

“התיאור של קטיה כל-כך מתאים לגלינה בקטע זה של חייה המבוגרים, אם היא עדיין חיה.” הוא גיחך. “את רואה מה זה להשתטות? זה מה שקורה כששוגים בחלומות.”

עיניה היו רכות והוא ראה בתוכן הבנה דקה. פניה לא שינו את מבעם הרציני. “קטיה חשבה שחלומות הם חלק ממשי מהמציאות”, היא העירה, “ולפעמים אי-אפשר לדעת מה יותר חשוב. מה שכן ברור, כך היתה אומרת, שאלה שלא חולמים הם המפסידים האמיתיים.”

“בגלל זה אולי היה אצלה קשר נפשי עמוק לתיאטרון.”

פניה נעשו שוב עירניים. “לא חשבתי על זה, אבל זה בהחלט יכול להיות.” היא גהרה לעברו כרוצה בקרבה. “היא הצליחה להעביר לי את היחס הזה.” לרגע נתכסו עיניה בדוק של געגועים. “קטיה הכירה את התיאטרון על כל פינה נסתרת שבו והיה לה כשרון מיוחד לתאר את הבמה וכל החלקים הנעלמים שלה עד שלפעמים חשבתי שהיא נמצאת שם כל חייה. היא פתחה לי את תיבת הקסמים של עולם התיאטרון ונתנה לי מפתח להבין אותו. היא גם לימדה אותי איך להוציא מתוך עצמי דמויות של עולמות אחרים. כאילו אתה חי בתוך המסגרת של החיים שלך המון מסגרות של חיים אחרים ועל-ידי כך אתה נעשה בפנים נורא עשיר.” היא הסתכלה בו כמשוכנעת שהוא מבין אותה והוא קיווה שהיא קוראת בהן את אהדתו. “בכל הצגה שראינו למדתי תפקיד חדש. הייתי חוזרת לדירה הקטנה שלנו ומשחקת לקטיה את התפקיד הנשי הראשי ולפעמים אפילו היא לא היתה מסוגלת להתאפק והיתה אומרת שיש לי זיכרון בלתי רגיל, מפני שזכרתי לא רק שורות מההצגה, אלא גם מונולוגים אחדים כמעט בלי שגיאות. וכך הרגשתי שמהצגה להצגה אני מתבגרת לקראת הפרק הזה שבו יש לי סיכוי להשיג את הריחוף הנפלא הזה שלא רציתי לוותר עליו.” קולה הנרגש ירד כמעט ללחישה דקה עד שהוא התקשה לקלוט את המלים האחרונות שלה, אבל בעיניה הזוהרות הוא מצא את מה שהחסיר.

“את יודעת שאחד הדברים המאפיינים את הגיל שלך זה שאת בטוחה שאפשר לכבוש את העולם. שהוא עשוי מחומר רך שאפשר ללוש אותו כמו שאת רוצה.” הוא פלט צחוק קצר כשראה את הבעתה הלגלגנית וחידד כוונה: “זאת זכות ששמורה ליחידי סגולה. למי שהטבע נתן לו כלי מתאים.”

“אתה מתכוון לכשרון?”

הוא הניד בראשו כמאשר.

“תביט בי, עברי,” היא ביקשה למרות שהביט בה, “אתה חושב שיש בי יכולת להגיע לפסגה?”

“אנטול חושב שכן.” לרגע השתהה כהופך ברעיון מפתיע שנדלק אצלו ועדיין לא הבשיל. “כשרון לחקות אחרים עוד לא מבטיח את המשהו הנוסף מעבר לזה. המבחן האמיתי תלוי ביכולת שלך לבנות דמות שלמה.”

“זה בדיוק מה שגם קטיה היתה אומרת.” היא פלטה אוויר. דומה שחשה בהקלה מהמתח הפנימי שצברה תוך מהלך ההצגה ורק כעת התחילה לפרוק אותו מעליה. “יכולת החיקויים וההתרשמויות שלי זה דבר אחד. אבל בניית דמות שלמה על כל הרבדים והעומק שלה זה הסיפור האמיתי. אבל היא ראתה אותי בכמה תפקידים בבית-הספר לדרמה והאמינה שיש בי את המשהו הזה.” קולה נחנק מדמעות. “הכל נראה כל-כך מבטיח, עד שהמחלה שלה נהיתה קשה.” היא חיכתה איזה רגע לשכך מצוקה. “אתה יודע, עד לאשפוזים האחרונים שלה היא לא אמרה לי שאם לא תעשה השתלת לב אז אין לה סיכוי. אבל בגילה, מעבר לשבעים, לא היה לה סיכוי. היא עשתה את הכל שלא תעורר בי חרדה והרבה זמן נזהרה מלספר לי את האמת. כל-כך מתחשבת היתה. היא היתה עדינה כמו רוח בוקר רכה.”

שוב עמדה ביניהם שתיקה והוא ידע שאסור לקטוע אותה במלים. לפעמים צריך להניח לשתיקה למצות את עצמה. בשקט עישן את הסיגריה שלו, מפריח עשן ובצורות הנמוגות ראה עולמות שלמים.

“מאיפה היה לה ידע כזה על התיאטרון?”

“אני חושבת שתמיד רצתה להיות שחקנית. אבל החיים משונים. חלומות לחוד ומציאות לחוד.”

“אני יודע,” הוא הסכים.

“כשקטיה מתה הכל השתנה.” היא התנשמה עמוקות כמבקשת למתן את הצער שבתוכה. “ואז באתי לכאן ו…” קולה דעך והיא לגמה מעט מהיין והרחיקה את מבטה לעבר המזח, בוחנת באור הזרקורים את הגלים הנשברים עליו עד שקצפם ניתז כלפי מעלה והופך לאשד שטיפותיו מתנוצצות בצבעים שונים. “הכל היה מתוכנן אצלי עד שבאתי והכרתי את התיאטרון הרוסי-עברי הזה ביפו,” הסבירה, “והתרגשתי כמו שזה קרה לי בהצגת התיאטרון הראשונה שקטיה לקחה אותי לראות. גם אז היה זה מחזה של צ’כוב. הציגו שם את ‘גן הדובדבנים’, ואחרי זה לא הצלחתי להירדם בגלל התרוממות-רוח, כאילו עפתי למעלה והשגתי גובה שאף פעם לא הגעתי אליו בהחלקה על הקרח. הרגשתי שגם אם אגע בשמיים לא אסבול פחד של נפילה. יום אחד, כשקטיה דיברה איתי על מה שיעשה לי התיאטרון, היא הזכירה לי את מה שאמרתי לה בבוקר ההוא. על הגובה הזה שעפתי אליו וידעתי שאם יש ריחוף כזה, אז אין משהו יותר גבוה ממנו. אתה מבין?”

הוא כל-כך אהב את תשוקת היצירה הצעירה ומלאת התקווה הזו שלה עד שיכול היה להקשיב לה במשך שעות. לשמוע את קולה המתנגן ולא לסלק את מבטו ממנה, שלא יאבד אותה.

“זה רעיון טוב לשקול את ההצטרפות לתיאטרון הזה,” הוא חיווה את דעתו, “מפני שאני רואה את מה שאת יכולה לקבל ממנו ומה שאת מסוגלת לתת לו.”

“אתה צודק,” היא הסכימה לאחר שתיקה קצרה כהופכת במצב, “אני חושבת ברצינות להישאר. אבל קודם-כל אני צריכה לסדר את ענייני הניירות שלי כמו שצריך, שאהיה חוקית כאן. ואני מוכרחה גם לחזור למוסקבה ולסגור את הדף שם כשאשכיר את הדירה שלי, אסדר את ענייני המסים וגם את חשבון הבנק שרוקנו לי.” שוב חייכה. “כבר אמרתי לך שבתיאטרון אמרו שכנראה יצליחו לסדר לי רשיון עבודה? אז אולי הכל יסתדר לבסוף כמו בחלומות. אמת, עברי?” היא צחקה.

“אמת.” הוא נעשה מאושר כששמע את לבטיה, מפני שאם תחליט שכן, היא תחזור ותישאר לפחות עוד זמן-מה בארץ. אפילו אם יראה אותה לעתים יותר רחוקות, עצם העובדה שהיא תהיה כאן בקרבתו, תחמם את לבו.

“אני מוכרחה להגיד לך שאתה האיש הראשון שאני מרגישה שאני יכולה לדבר איתו מהלב כמו שדיברתי עם קטיה,” היא חזרה על הרגלה לגעת בכף ידו שהיתה מונחת על השולחן בצד חפיסת ה“דנהיל”. במגע מרפרף זה היא רצתה להדגיש משהו.

“תודה,” הפטיר וקיווה שפניו אינם מסגירים את קורת-רוחו העמוקה. הוא רק חשב שכל ערב בו הוא נפגש איתה הופך אצלו לחגיגה קטנה.

יותר מאוחר, כשהוגש להם קפה, אמר לה: “את יודעת, בשבילי את כמו ציפור נדירה בעונה אחרונה.”

היא הופתעה. “למה?”

“את כמו מתנה לא צפויה.”

כמה שאהב את ברק החדווה שקלט בעיניה.

לרגע השפילה מבט ושוב קבעה אותה בו. “ציפורים לא מופיעות סתם ככה. יש ציפורים שמבשרות התחלה של עונה חדשה.” הפעם נתהדקו אצבעותיה כסוגרות על כף ידו, כמלטפות אותו. “יש ציפורים שמביאות איתן את סוף העונה. מה אני?”

הוא התבונן בה בחיבה, אסיר-תודה על המגע הקליל הזה שכל-כך נחשב בעיניו. “כמו שאמרתי. את ציפור נדירה בעונה אחרונה שהיא כל-כך קצרה שאולי אין לזה חשיבות אם זו התחלה או סוף.”

אולי רצתה לומר משהו אבל לא אמרה והוא נטרד מהעצב שהציף את אגמי עיניה. דומה היה לו שהיא שומרת לעצמה איזושהי מחשבה כואבת עד שנחרד ולא ידע למה. אבל מנוחתו נגזלה והלילה הטוב נגמר לו.

 

23    🔗

בא בוקר והאדמה רעדה מתחת לרגלי האנשים. מתאבד פלשתינאי פוצץ את עצמו בתוך אוטובוס עמוס בנוסעים בלב ירושלים. היו הרוגים והיו המון פצועים. תוך ימים אחדים אירעו כמה פיגועים רצחניים של החמאס עד שהוא הרגיש שאמונתו ביכולת ליישם את הסכם אוסלו כמעט נסדקת. הטרור הרצחני הזה חייב היה להיפסק והוא התקומם נגד כל גילוי של הבנה פלשתינאית לפעולות הטרור. באותם ימים קשים וכואבים הוא נקרע מעולמו הפרטי המתחכך בחלומותיו וזיכרונותיו ושוב נדמה היה לו שנזרק לקלחת רותחת של מציאות עכורה. לבו חזר להדאיגו מפני שפעימותיו נשתבשו מהמתח למרות הכדורים החדשים. על-פי עצת רופאו הגדיל את הכמות עד שיתגבר על חולשתו. הוא נאלץ להישאר בביתו בגלל הרגשת החנק שהטרידה אותו ברגעים מסוימים ולדאריה הסביר שהרגיש קצת מצונן.

בימים האלה שוחח ארוכות עם ידידיו הפלשתינאים בעזה, ברמאללה, בירושלים המזרחית, בשכם ובקלקיליה ותבע מהם בשם השלום להפעיל את השפעתם בכל מקום לבלום את החמאס או כל קבוצת טרור אחרת. הדם מיותר, חזר ואמר כמעט בנוקשות, הדם יאט את התהליך ואולי אף ישמש הצדקה אצל אלה שרוצים לבטלו. פעמים אחדות דיבר עם ידידו מעזה, מוסא עבדאללה שמשפחתו הגדולה נעקרה מיפו, ובשיחתם האחרונה הזכיר לו כי היו אלה מנהיגי הפלשתינאים, ואחד מהם היה אביו של מוסא, שדחו בארבעים ושבע את החלוקה ומהשגיאה הזאת התחיל תהליך המלחמות. מוסא הסכים שהיתה זו שגיאה מרה וצריך לעשות את כל שניתן שלא תהיה טעות נוספת שתוביל למלחמה חדשה, שלאחר המתים והדם יתברר שלא השיגה דבר ותחזיר את כולם לשולחן הדיונים והוויתורים. אבל הוא הדגיש שעם כל הצער אסור לשכוח שמעשי הטרור מבטאים את כאבם על שוד בתיהם ואדמותיהם. בעיקר כשלשוד הזה נהיו שותפים חדשים כאותם מהגרים שבאו מרוסיה ורבים מהם אפילו לא יהודים, והם הפכו בעלי זכויות העולות על זכויותיהם של בני עמו החיים כאן מדורי דורות.

ברגע מסוים זה הוא הרהר בדרך בה תפס מוסא לא רק את המהגרים הרוסים החדשים, שבעצם כך ראה את מרבית הישראלים. ראה בהם מהגרים המתנהגים כשודדים ורוצחים ואילו הם, הפלשתינאים, רק נלחמים על חייהם ורכושם. אי-אפשר היה לו לברוח מהמחשבה הצורבת על אותו תהליך היסטורי הנושא בתוכו בשורת כיליון ליהודים, שבכל שלב הוטעו על-ידי הקיצונים שבהם והובלו לאסונות. הגלגל האירוני הנורא חזר על סיבובו ועוד יחזור. העברים של יהושע כבשו את הארץ ורדפו עד מוות את יושביהם הקדומים. באו אחרים ועקרו את העברים ואיתם את התנ"ך. באו בני ערב, הכובשים החדשים והתיישבו בכפריהם של העקורים. שבו בני בניהם של העקורים וכבשו את שנלקח מאבות אבותיהם.

גלגל הגורל שכל תנועה שלו מזעזעת, אמר לעצמו וחשב עד מה קשה לחפש פתרון לאנשים שבויים באתמולים ההיסטוריים שלהם, לא רואים את המחר. אותם אלה שמחפשים את אלוהים שלהם למעלה, ועוד לא יודעים איך להגדיר לעצמם בתוך תבל מה זה למעלה ומה זה למטה.

“אני מגנה את הטרור של המתאבדים,” אמר מוסא, “אבל אני לא שוכח מאיפה הוא צומח. זה בא מכאב נורא. ואפילו שאני מגנה את המעשים האלה, אני לא יכול להתעלם מהעובדה שהם נחשבים אצלנו ללוחמי חירות, כל המתאבדים האלה.”

“בגרימת כאב לאחרים לא משיגים פתרון. גם אנחנו ידענו כאבים ואנחנו כואבים. אנחנו כואבים את הוויתורים ובכל זאת מוותרים. אסור למוּסר להיות רק מלה לא חיה. אתם מוכרחים לבלום את זה, מוסא, שלא תבוא טרגדיה חדשה, לא לכם ולא לנו.”

“עוד פעם, מייג’ור, אתה חוזר עם הסיפור הזה על הטרגדיות?”

“למה אתה מתכוון, מוסא?” הוא ידע, אבל לא רצה שמוסא יגרור אותו להתנגחות בנושא הכי רגיש ובשאלתו רמז לו לחדול. אבל לא מוסא המריר.

“אתה יודע,” רטן מוסא, “השואה שלכם. את המחיר שלה אנחנו שילמנו.”

“השואה היא לא רק שלנו,” השיב לו במתינות, “בגלל השואה הזאת יש ישראלים רבים שנלחמים ביחד איתכם. מפני שהם למדו לקחים. מפני שהם מוכנים לוותר על הרבה מחלומותיהם ושאיפותיהם. בני-אדם חיים חשובים יותר מכל דבר אחר.”

“בגלל השואה שלכם נהיתה השואה שלנו…”

היתה זאת השוואה מקוממת אבל הוא גזר על עצמו ריסון. “הכאב הוא כאב,” אמר לבסוף, “ואנשים כמונו צריכים לעשות את הכל בשביל להקטין אותו.”

“אמר השבע לרעב,” הפטיר מוסא במרירות. “כמה שקל לדבר ככה כשאתה יודע מי צודק.”

“אין צדק לכם יותר משלנו,” הוא אמר למוסא, “וזאת עובדה. אף-על-פי-כן אני אלחם למען הצדק שלך כאילו זה הצדק שלי מפני שבלי חירות לכם לא תהיה לנו חירות.” זה היה הרגע בו נזכר במה שאמר אותו הוגה דעות יווני כי יש מצבים בהם המלים מאבדות חשיבותן וכך הרגיש כשגמר לדבר עם אלעייב. הכאב של מוסא לא היה מעוגן במלים או בסיסמאות אלא באפר לוחש של מציאות רותחת וצריך להוציא מתוכה מציאות חדשה שאפשר לחיות בה.

שעות רבות עשה בקריאה מחודשת בכתביהם של אנשים שהוקיר את מקוריות מחשבתם והתמקדו בהבנת שורשי הקונפליקט הישראלי-פלשתינאי. בין אלה היו מאמרים של עקיבא אור ומשה מחובר שבשישים ושתיים הוציאו לקט קטעי עיתונות מאז ארבעים ושמונה, “שלום שלום ואין שלום.” החוט המקשר בין הקטעים חידד את התפיסה שבאמת לא רק מדובר במלחמה בין שתי תנועות לאומיות על אותה אדמה, אלא בעיקר מדובר במאבק בין תנועת מהגרים לבין מקומיים שרצו להגן על אדמותיהם ואורחות חייהם. לדעת אור ומחובר, כפי שלמד גם ממאמרים יותר מאוחרים שלהם, הפתרון הראוי יימצא לבסוף בארץ משותפת בכדי לשים קץ לסכסוך הדמים הארוך ולמצוא צדק חלקי לפחות לשני העמים. בעקבות עיוניו חזר לקרוא את שכתב בחודשים האחרונים ותיקן והבהיר עוד יותר כמה נקודות שעדיין לא הצליח למצותן. מתוך מאמריו איתר את אלה שהתפרסמו באנגלית והניח אותם בצד ביחד עם מאמרים של אחרים. באיזשהו שלב התכוון לתת אותם לדאריה שבימי הסתגרותו נהגה לטלפן אליו בכל יום לפנות ערב לשאול לשלומו ולשוחח איתו ארוכות על מה שקורה והציגה שאלות נוקבות, מהן שנבעו מרצונה להבין את האנשים ומנהגיהם, יהודים וערבים. הוא הופתע לגלות שידעה לא מעט על מה שקורה והתפלא.

“למדתי קצת,” היא הודתה, “לפני שבאתי.”

“למה את מתכוונת?”

“הרגשתי שידיעת התנ”ך לא מספיקה בשביל להכיר את הארץ של היום," היא הסבירה, “אז למדתי מכל מקור שיכולתי. לפני שבאתי בלעתי עיתונים וספרים על ישראל. ראיתי סרטים. חדשות על ישראל. שמעתי הרצאות ואפילו נפגשתי עם ישראלים וגם עם פלשתינאים. בשביל להבין את הבעיה. רק שאני מרגישה קצת מבולבלת. דווקא שם הכל היה יותר ברור ופה התמונה נהיית יותר קשה לקליטה.”

שוב הרגיש במצוקת בדידותה על רקע היותה זרה לאירועי הדמים האחרונים. היא לא הסתירה ממנו שהטרור הפלשתינאי הנורא עורר בה מהומת-נפש עד שתהתה מה עוד יקרה כאן “לנו היהודים”. כך במפורש אמרה, והוא תהה שמא היתה זאת רק תקלת לשון. בשיחות שקיימו באמצעות הטלפון הוא ניסה לפרוש לפניה יריעה מזרח-תיכונית יותר רחבה והיה מרוצה שהתעניינותה בבעיית הבעלות על הארץ הלכה וגברה. רק שבשיחתם האחרונה התלוננה שככל שהיא קולטת יותר מידע כך היא מרגישה לפעמים שמבוכתה גוברת בגלל הניגודים החריפים שהיא מוצאת בין יהודים ליהודים, עד שנדמה לה שיש כאן לפחות כמה עמים יהודיים שהם אויבים אחד לשני והזרות שלה נעשתה מעיקה עד מחנק.

המחשבה הזאת העציבה אותו מחשש שאולי טעה ודברים מסוימים שניסה להעביר לה לא הובנו על-ידה בצורה נכונה, והיא חוששת שפשוט אין סיכוי לארץ וליושביה, ואולי בגלל זה אפילו תסתלק לה מכאן. המחשבה הזאת הניעה אותו לפרוץ את הסתגרותו ולקבוע איתה פגישה למחרת. בערב לקח אותה למסעדת דגים בחוף הים של תל-ברוך וניסה לפרוש לפניה ראשי פרקים במאבק בן מאת השנים שבין התנועה הציונית להתעוררות הפלשתינאית. אותו לילה האריך בדיבור והיא היתה קשובה לכל מלה, כמנסה לעכל תמצית היסטוריה שלמה. מה שהקל עליה את תפיסת כוונותיו היתה ידיעה מפתיעה בעומקה של התנ"ך, הודות לקטיה שלה.

בסופו של אותו ערב, כשהם נסעו ב“רנו” להנרייטה סולד, הוא הצביע על חבילה של ספרים אחדים שחשב כי טוב תעשה אם תקרא בהם. בין אלה היתה ביוגרפיה מקיפה שכתב עמוס אילון על הרצל והוא המליץ בחום על הספר כדי שתתקרב להבנת מקור הציונות המעשית. היא היתה אסירת-תודה.

כשהגיעו לביתה עוד ישבו זמן-מה במכונית מפני שהיא רצתה להבין את משמעות האקט הנורא שגילו המתאבדים הפלשתינאים. היו לפניו כמה דרכים לנסות לפרש, אבל לבסוף נאחז במסר הקשה שמאחורי המעשים המזעזעים האלה. האנשים האלה שרואים את עצמם לוחמי חירות לכל דבר, כך אמר, מצהירים בדרך האכזרית והנוראה הזאת שחייהם לא נחשבים בעיניהם כל עוד ארצם כבושה.

“מתי כל זה ייגמר?”

הוא משך בכתפיו. “מי יודע?”

“את זה אני לא מבינה,” היא הודתה.

“מאיזו זוית שלא נסתכל היום על הבעיה, יש פה עניין של שני עמים שמלחמת השחרור שלהם לא נגמרה.” הוא היה מרוצה שאת זה היא הבינה.

כשיצא מהמכונית ללוות אותה עד לכניסה לחצר בית המגורים חזר והתעניין בעדינות אם היא זקוקה לעזרה כלשהי בקשר למגורים נוחים או משהו כזה. כך בפירוש אמר, אבל התכוון לכסף. פשוט לא ידע מה לעשות למענה ובלבד שתרגיש עד כמה אכפת לו ממנה. אולם היא סירבה בזהירות, שלא תפגע בו.

“למדתי שאני צריכה לטפל בבעיות שלי,” היא הסבירה, “אני לא רוצה להכביד על אף אחד,” היא סיכמה.

“אני לא אחד שהוא ‘אף אחד’,” הוא התעקש, אני ידיד ואני מקווה שלא סתם ידיד."

היא התעלמה מהדגשו. “קטיה היתה אומרת שקודם כל אדם צריך לנסות למצוא בעצמו פתרון לבעיותיו, לפני שהוא פונה לחפש פתרון אצל אחרים.”

“אולי בכל זאת במשהו? אני פשוט רוצה שתרגישי פחות לחוצה…”

“עברי!” היא גערה והתרתה בו באצבע זקורה.

“אוקיי,” הוא צחק והרים ידיו כנכנע, “רק תזכרי שאני כאן. אבל יש לי שאלה אחת לפני שניפרד. יש לי לפעמים הרגשה שההתעניינות שלך בהיסטוריה של המקום הזה התעוררה לא רק בגלל אוטובוסים מתפוצצים.”

היא הסכימה איתו. “לא רק.”

“אז מה עוד?”

“אם הייתי אומרת לך שיש בי גם דם יהודי, זאת היתה תשובה מספקת?”

“יש בך?”

“כן.”

“פתאום זה התעורר?”

היא לא מיהרה להשיב והוא הבחין כיצד היא מתלבטת בבחירת מלים נכונות. “לא פתאום. זה תהליך.”

“תמיד ידעת את זה?”

“לא…” השתהותה היתה קצרה. “לא,” חזרה ואמרה ושוב צד בקולה עצב מוזר שכבר קודם הטריד אותו.

עדיין לא היה מוכן להרפות למרות שקלט מתשובתה הקצרה שהיא מעדיפה להתרחק משאלת הדם אבל בכל זאת הניח לה כשהוא תוהה אולי היה זה הגורם לבואה לארץ. רק שדעתו לא נחה והוא בחן אותה כמעט בחשדנות גלויה ובתחילה לא הגיב כשהיא חיבקה אותו כהרגלה ושפתיה ריחפו על לחיו הצוננת. לבסוף החזיר לה חיבוק, שלא תרגיש במבוכתו.

כשנמצא בביתו והאכיל את זאערב בסבלנות כף אחרי כף, נוהג בכל הגווע כמו בתינוק חולה, הרהר שייתכן וגורביץ בכל זאת ידע היטב על מה הוא מדבר כשהזהירו ובעצם היא מתכוונת לרכוש את אמונו בשלבים מחושבים היטב, כדי שתוכל להשיג ממנו משהו הרבה יותר משמעותי מסתם איזו עזרה כספית צנועה שהציע לה בגלל שהיה מאוהב בה. לרגע חש שלא בנוח על שדחתה אותו ואפילו כמעט נרתע מהמחשבה העוקצת שבטח נראה לה באותו רגע כל-כך מגוחך – עד פתטיות. הוא באמת קיווה שהקשר ביניהם לא נוצר בגלל אותן מודעות בעיתונים הרוסיים על פרס כספי שכבר גרמו לו בעבר בעיות לא נעימות והוא הפסיק לפרסמן כשהתפכח משכרון חיפושיו הנצחיים בהשפעת הידידות שנקשרה ביניהם. אבל עכשיו חזר והציק לו אותו חשד ישן שגם גרם לו לכעוס על עצמו, שאולי בכל זאת היא אותה צעירה מסתורית שבדקה משיקולי נוכלות אם הוא גר כאן. סמיכות האירוע הזה לזמן בו הכיר אותה ב“אפרסמון” שב להטרידו עד שהרגיש כנקרע בתוכו.

יותר מאוחר, כשישב בכורסתו מול גנו וכוס משקה בידו והתכוון לעיין בחוברת “בצלם” שקיבל אותו יום שעסקה במעצרים מנהליים של הפלשתינאים, נזף בעצמו על הפרנויה שלו והצטער שאולי ישישותו מכשילה אותו בחשדנות לא ראויה דווקא בימים הכי יפים שפתאום זכה בהם, כשכבר השלים עם העובדה שמה שהיה לא יהיה. גם לא נמצאה לו דרך להיפטר מהרהורים נוגים שנאחזו בו כי ייתכן ושוב נתקל בסימנים מדאיגים של התערפלות התבונה בגלל גילו. לעומת זאת הרגיש שגופו דווקא נהיה צעיר בשנים רבות ויצריו המיניים התעוררו מחדש והניגוד המוזר שמצא בתחושותיו השונות הביכו עוד יותר.

בפגישותיהם הבאות הפצירה בו דאריה לסייע לה להבין את רצף האירועים שהובילו להקמת מדינת היהודים והוא נענה לה בלב שלם לאחר שהתעלם מהמחשבות המציקות בעניין טוהר מניעיה בהתקרבותה אליו. מפעם לפעם הרגיש שמילון מושגיה הולך ומתעשר והיא מתעדכנת בנעשה גם באמצעות הטלוויזיה והעיתונים הרוסיים וגם באמצעות שיחות שגלגלה פה ושם עם אחרים. לא רק את דעתו שמעה. הקשיבה גם לאחרים אף כי הודתה שבגלל קרבתה אליו היא מושפעת מהשקפותיו.

את פגישותיהם היו מתחילים בבית-קפה או מסעדה כלשהי וממשיכים לשבת ולשוחח במכוניתו הקטנה מול בית המגורים שלה. לילה אחד רצתה לקבל הסבר מה זה “התנחלויות”, מפני ששמעה באותו יום ויכוח חריף בין לקוחות ב“אפרסמון” שבו מישהו השווה את מה שקורה בשטחים למה שהיה בין האדם הלבן לאינדיאנים. הוא ניסה להסביר לה את ההבדלים אף כי ראה גם נקודות משותפות, ובכדי שתרד לסוף הבנת תהליך “כיבוש הארץ” העיר באירוניה שאם מסלקים לרגע את הנימוקים הדתיים וההיסטוריים המשמשים את המתנחלים להצדקתם, כי אז מדובר בגזלת זכויותיהם של הפלשתינאים.

נראה כי התרשמה מכמה דברים ששמעה בימים האחרונים בוויכוחים שהתלהטו מאז אירועי הדמים של המתאבדים. אפילו חזרה על הטענה שכבר שמעה פעמים אחדות כי המתנחלים, אנשי “גוש אמונים” כפי שלמדה, עושים בדיוק את מה שעשתה החלוציות הציונית עד לארבעים ושמונה.

“זה בדיוק מה שהמתנחלים רוצים שנחשוב, כדי להרחיק מהם ביקורת או מתנגדים,” הוא הגיב בשקט, “אבל העובדות הן אחרות וקשות. החלוציות הזאת שלהם מאחורי גב הפלדה של צבא חזק היתה ונשארה כיבוש גס ודיכוי של עם אחר. החלוציות הזאת שלהם היא במלים פשוטות נישול הפלשתינאים מבתיהם ואדמותיהם. בלי הצבא, שגם אותו הם משחיתים, לא היתה החלוציות הזאת של המתנחלים מחזיקה מעמד. הם תרמו להפוך אותנו לחברה אלימה לא רק כלפי אחרים אלא גם כלפי עצמנו.”

למרות שפניו לא החליפו הבעה היא קראה בקולו החרישי את כאבו העמוק המעיד על היותו איש מרוסק כשדיבר כך על ארצו והאנשים המעוותים החיים בה.

“מי שלא יודע מה היתה הארץ הזאת בעבר, לא יודע לאיזו מדינה מפלצתית אנחנו הופכים להיות,” הוא הוסיף, “מדינה שהבערות של רבים מתושביה מנוצלת על-ידי כוהני דת מוליכי-שולל המשתפים פעולה עם פוליטיקאים מושחתים. לפעמים אני שואל את עצמי, מה לעזאזל אני בכלל עושה כאן…”

“אתה מפחד?”

“הרצח של ראש הממשלה אינו מקרה לעצמו.”

“אומרים שהמתנחלים הקיצוניים הם מעטים.”

“מבחינת השוד והשחתת המידות של כולנו אני לא מפריד בין המתנחלים המשיחיים לאלה שקוראים להם ‘מתנחלים שפויים’. ביחד הם לא מעטים. כבר נפגשתי עם כאלה שאמרו לי, אנחנו לא שייכים להם. אנחנו ‘רק’ גרים שם.” חשוב היה לו להבהיר לה בנקודה זאת כי רבים מאלה שהתיישבו שם לא היו מעולם חברי “גוש אמונים” ו“חלוציותם” באה לשפר מצב כלכלי על חשבון הפלשתינאים ועיירות ושכונות דחוקות שבין הים לקו הירוק. “באחד הימים אקח אותך לשם,” הוא הציע, “ואז תוכלי להבין איך ‘החלוצים’ האלה הופכים את כולנו שותפים לכיבוש נפשע. חבל ששכחנו את הלקח ההיסטורי שעם שכובש עם אחר הוא המפסיד הגדול.” הוא השתהה כשהתעסק בהכנסת סיגריה פומית שלו ורק לאחר שהצית אותה והפריח קצת עשן דרך החלון הפתוח של המכונית, המשיך שכנראה האמונה הנאיבית שבכל רע יש גם טוב, מוצאת ביטוי גם בסיטואציה הזאת.

“למה אתה מתכוון, עברי?”

“אני מתכוון לעובדה שהפוליטיקאים הימניים והמתנחלים המשיחיים החזירו לפלשתינאים תוך דור אחד את הגאווה הלאומית שלהם. הם גם עזרו להם לכתוב את הפרק הכי מרשים בתולדותיהם, את מלחמת דוד הפלשתינאי בגוליית הישראלי. הם אפילו נתנו להם היסטוריה מתועדת לעיני כל העולם. היסטוריה שלא היתה להם ומעכשיו הם יכולים להתגאות בה. בעצם, עד כמה שזה יישמע לך מוזר, יום אחד הפלשתינאים יהיו אסירי-תודה לשיכורי המשיחיות השקרית הזאת על המתנה שקיבלו מהם, ואולי גם על המדינה שתקום להם.”

“אלו דברים נורא קשים.”

“ישנם כאלה שאומרים דברים קשים עוד יותר.” הוא חשב על אותם דברים שכתבה מחזאית צעירה, ענת גוב, והוא קרא אותם לא מכבר והתרשם מחרדתה שהתבטאה במלים שלה שלאנשים האלה, אותם כינתה “עובדי אלילים”, אין רגשות. ולא פחות נצרב מהמלים המצליפות של ס' יזהר שאם דת היהודים מסכימה עם מעשים שכאלה זו דת חסרת מוסר ואם עם ישראל מסכים איתם זה עם ליסטים.

“נמצאים עוד אנשים שחושבים כמוך?”

“ישנם כאלה.”

“אתה אומר את הדברים האלה גם לחברים שלך?”

“אומר ולפעמים יותר.”

“בטח ישנם כאלה שחושבים שאתה לא נשמע כמו יהודי אלא כמו פלשתינאי…”

צחוקו שיסע אותה. “אני בטוח,” הוא הסכים, “נמצאים כאלה שגם בלי קשר לדעותי על הבעיה הפלשתינאית הם חושבים שאני לא יהודי וגם מכריזים על זה.”

“אני לא בטוחה שאני מבינה.”

“זה עניין של בעיית זהות,” הוא אמר, “החרדים כבר החליטו מזמן שחילוני כמוני לא נחשב ליהודי אלא לגוי שמדבר עברית.”

“למה?”

היה עליו להסביר לה באורך-רוח כי העם היהודי איננו ישות אתנית כרוב העמים אלא ישות אתנית-דתית והוא חידד את הבעיה כשאמר: “מבחינתם יהודי שאיננו מקיים מצוות כמותם מוציא את עצמו מהיהדות.”

“אם אני מבינה אותך אז דווקא כאן אותם היהודים שהקימו את המדינה כארץ מקלט למי שנרדף בגלל המוצא היהודי שלו, נרדפים עכשיו מפני שמישהו חושב שהם לא מספיק ‘יהודים’. אז איפה איש כזה כן יכול לחיות ולהישאר יהודי, אם הוא מתעקש שזה כרטיס הזהות שלו ורק תפיסתו את היהדות שונה?” פניה היו מתוחים ועיניה חיפשו אצלו איזושהי תשובה ברורה.

“אם כרטיס זהות כזה חשוב לו אז ייתכן ולא ימצא אותו כאן,” הוא הודה, “את ההכרה בכרטיס כזה הוא ימצא היום דווקא בהרבה מאוד ארצות, ביניהן כאלה שאבותיו ברחו מהן בגלל יהדותם.”

“אז אין סיכוי…”

“רק אם תופרד כאן הדת מהמדינה אפשר יהיה לתקן דברים בסיסיים. בין היתר להחזיר לארץ הזאת את שפיותה.”

מבטה נקשר במבטו. היתה לה הרגשה שהיא מוצאת שם צער גדול. “אתה נשמע מיואש. כפליט. כאדם שאין לו ארץ,” היא אמרה כחוששת שהוא יאשר את המסקנה שלה.

“יש רגעים שאני מרגיש כאדם שגנבו לו את ארצו ויש רגעים שאני מתבייש בפרצוף שהלבישו החרדים והמשיחיים על היהדות.”

“תגיד לי שיש סיכוי שיהיה אחרת,” היא ביקשה פתאום מפני שרצתה להאמין שהתשובה החשובה לה כל-כך נמצאת אצלו ועליו רק לשלוף אותה. היא קיוותה שהוא מבין עד כמה היא רוצה בהדרכתו.

“קשה לדעת מה יהיה. החברה כאן שסועה ומקוטבת וכבר קיימת כאן מלחמה ממשית,” הוא הודה, “שינוי של ממש ייתכן רק כשהמדינה תשנה את חוקי הגזע שלה ותפסיק לכפות על מיליוני יהודים לחיות בקוד דתי בניגוד להשקפת עולמם. המדינה חייבת לאפשר גם ליהודי חילוני להחליט לאיזה זרם ביהדות הוא משתייך. מדינה שנותנת משיקולים פסולים עדיפות לזרם אחד שהוא מתחילתו שולל את עצם קיומה כמדינה ציונית, מסגירה את עצמה לאויב שלדעתי לא פחות מסוכן לקיומה מהפלשתינאים.”

“למה?”

“מפני שזה אויב שרבים אצלנו נוטים לראות אותו בטעות כאוהב.”

“אז מדובר במלחמה תרבותית.”

“זאת עוד טעות. זאת מלחמה על עצם הדמוקרטיה ועל עצם דמותה הנכונה של היהדות. זאת מלחמה מרה מאוד, וחלק גדול מהלוחמים עוד לא מוכנים לזהות את האויב המסוכן ביותר שלהם. ואני רק חושש שהזיהוי הזה יקרה כשכבר יהיה מאוחר מדי.”

“אתה לא נשמע כמוותר.”

“לא כל עוד אני יכול לנסות. בדיוק כמו שאני לא מוותר על זהותי היהודית שלאיש אין זכות לשלול אותה ממני, אז באותה מידה גם לא אוותר על המדינה כפי שהיתה יכולה וצריכה להיות. אף פעם לא אוותר.”

יותר שהוכיחה רצון עז לחדור לסבך הבעיות הבוערות, יותר סקרנה אותו ביכולתה לעכל את המושגים המקומיים שהתעשרה בהם מיום ליום. ההרגשה שהוא הפך למנטור המסוגל לעזור לה בפענוח הזרמים המסוכסכים של לבת הר הגעש החברתי הזה הביאה אותו להצעה שינהלו ביניהם מעין התכתבות, שדברים מסוימים שמוחלפים ביניהם לא יילכו לאיבוד. שתוכל לחזור ולעיין בתשובותיו ככל שתרצה, כמו על-פי אותו עיקרון שלמד מאמו רחל. מה גם שאדם שמנסח מחשבה בכתיבה מגיע לידי מיצוי קולע יותר מאשר בשיחה. המחשבה הזאת מצאה חן בעיניה והיא נענתה ברצון וכך התגלתה לפניו גם כבעלת יכולת ביטוי בכתיבה והוא נהנה מיכולתו להשיב לה ברוסית רהוטה.

בין יום גשם אחד ליום גשם שני הרגיש שככל שהזמן עובר מודעותה לקשת הנושאים המורכבים מתחדדת ואפילו גילתה הבנה לדעתו שרק ויתורים מפליגים משני הצדדים יקרבו סיכוי ליושבי הארץ. פעם אמרה לו שהיא מוצאת עניין רב בניסוחים שלו ותהתה מדוע אינו כותב לידיעת אחרים ואז רמז לה שהוא כן, ואולי באחד הימים ייתן לה מכתוביו שיהיה איתה לתמיד. יום אחד, כך הבטיח לה, כשתכיר את תולדות משפחתו בארץ, תבין עוד יותר את מה שלמדה בשבועות האלה.

בינתיים עבר שיאו של החורף והוא המשיך לחשוף לפניה את תל-אביב שלו שהכיר אותה טוב מאחרים על פינותיה הגלויות והנסתרות מאז ועד לימים האלה. גם לא היתה פינה עכשווית בעיר שהוא לא הכיר את הדרך אליה ולקח אותה לבקר באחדים מאותם מקומות הנחשבים ל“אין” של העיר, ביניהם היה פאב אחד בו נהג לבלות בשנים הראשונות לשובו, בחברת אייב קלמן וצבי גורביץ ולפעמים עוד מישהו מבין החברים של “אפרסמון”. אבל הנאה של ממש היתה לו כשלקח אותה לתזמורת הפילהרמונית, לאופרה, למופעי בלט ולתערוכות נחשבות. יותר מכל היא אהבה את השיחות שלהם כשהיו יושבים אחר-כך מול ביתה במכוניתו הקטנה ומגלגלים לא רק בנושאים הכואבים של הארץ הרותחת. פעם כשציטט שורות אחדות של מייאקובסקי היא אמרה לו עד כמה היא מחשיבה את הרגעים האלה.

“זה בדיוק כמו להיות עם קטיה,” היא הסבירה את הרגשתה. “קטיה ואני היינו נוהגות לדבר לפני השינה כמו שאני מדברת איתך. על אמנות. על ספרות. על שירה ומוסיקה.”

המלים האלה שלה עינגו אותו.

לילה אחד ירד גשם דקיק ומעצבן כשהם ישבו במכונית והיא סיפרה לו שיש לה בעיית מגורים. בעלי הדירה הודיעו לה ולסופי שהן צריכות לפנות מיד את החדר מפני שעומדת להגיע אליהם קרובת משפחה מריגה. סופי מצאה כבר סידור אחר עם חברה בדירה על-יד כיכר דיזנגוף, ואילו היא עצמה שוקלת לחפש חדר בבית-מלון זול עד שתמצא סידור יותר נוח.

“לפחות בפתרון הבעיה הזאת תרשי לי לעזור לך,” הוא הציע.

“יש לך רעיון?”

“בהחלט. בבית של שכנתי חוה זהבי יש דירה קטנה עם כניסה נפרדת ששימשה את הבנים שלה והיא פנויה עכשיו. אם תרשי לי, אדבר איתה. מה דעתך?”

“נשמע נפלא. אבל אין לי כסף לשלם שכר דירה כזאת. אני יודעת מה משלמים פה בסביבה הזאת בשביל מגורים כאלה.”

הוא התעקש: “תני לי לדאוג לבעיה הזאת.”

היא צחקה ושאלה אותו אם הוא מתכונן למכור את הבית הקטן שלו בכדי לממן את הקפריזה העקשנית הזאת שלו להיהפך לפטרון נדיב והעירה שאין לה מושג על יכולתו הכספית, אבל היא משערת שלא חסר לו, אחרת לא היה לוקח אותה לכל אותם מקומות נפלאים. רק שלדעתה היה הבדל גדול בין ארוחה במסעדה טובה או כרטיס לאופרה, לבין סיוע ממשי במימון שכר דירה.

“זה כבר יכול להתפרש כניצול,” היא אמרה.

“מי יידע על כך פרט לשנינו?” התגרה בה.

“אני ארושש אותך,” היא התלוצצה.

“זה לא יהיה כל-כך פשוט,” הוא משך את נימת ההומור ממנה.

היא זקפה ראשה, הישירה בו מבט ושאלה בפשטות: “למה לא, עברי?”

“תאמיני לי שיש לי מספיק בשביל לממן קפריזות קטנות וגדולות שלי ואם אני יכול לעזור למישהי שאני מחבב, כדי שתרגיש יותר טוב, אז זה יגרום לי הנאה. אני מקווה שהפעם לא תמנעי ממני את התענוג.”

הוא נהנה לשמוע את הצחוק העשיר שלה.

“זאת לא התשובה המלאה,” היא אמרה, “זה לא סתם ככה.”

“לא,” הוא הודה ולבסוף הסביר: “את יודעת למה.”

היא לא היתה צריכה לשאול למה התכוון. היא גהרה לעברו וכדרכה נישקה בעדינות את לחיו ויצאה מהרכב כשהגשם גסס והוא כדרכו ליווה אותה עד לכניסה לחצר הבית וידע שמבלי להשמיע מלה נוספת היא הבינה בדיוק את שלא אמר במלים. כשעקב במבטו אחריה בעת שהלכה בשביל המרוצף עד לחדר המדרגות, הרגיש שהוא מסתבך עוד יותר במלכודת הדבש המתוק הזה, מבלי יכולת לעצור ולברר לעצמו אם עדיין הוא מסוגל להפריד בין מציאות לבין משאלת-לב. הוא נעשה במודע שבוי של רוחות מהעבר.

בפגישות הבאות שלהם הוא קירב אותה לילדותו צרובת שמש הקיץ ומלוטפת רוחות החורף בחוף הים, כשנחשב למלך “תופסי הגלים” בין חבריו שבלטו ביניהם שני הגולשים אייב ומיקי, ועד לנעוריו התוססים כשהיה לאדון הטירה הלבנה בפרדס באזור השרון שליד חוף הים, מבנה יפהפה ששופץ במיוחד בשבילו ואותו קיבל כשעלה בהצלחה לשמינית. באותם ימים הוא התפרסם כבליין מספר אחת ונודע עם מרכבתו האדומה הרתומה לשני אבירים שחורים כלילה בה הוביל את מאהבותיו המתחלפות. גם המרכבה והסוסים היו מתנה שנוצלה על-ידו במלואה. הוא פרש בפניה מזיכרונותיו כשהוא מקווה שעל-ידי תיאורים מאז תרגיש שהיא לא מבטלת זמן בחברת איש מופלג בשנותיו, אלא נמצאת עם מישהו שרוחו צעירה הרבה יותר מעורו הכמוש. הוא נתפס לרעיון משונה שכאשר תתוודע יותר לעונות הרחוקות אולי תוכל לראות בדמיונה את הגבר הצעיר שהוא היה. זה היה חשוב לו. בכל לבו רצה שלא תראה בו ישיש מיובש ובעל גחמות, ערירי מוכה בדידות המחפש רגע של חמימות בחברתה בנוסח דוד והשונמית שלו. יותר מכל קיווה שינוח עליו מבט שלה ודרכה יראה את עצמו אפילו בהבלחה חולפת והוא צעיר כשהיה. משום כך רצה שתכיר את עברו.

הוא פתח לפניה את שערי עולם זיכרונותיו העשיר ותיאר בהרחבה גם את בית הוריו, מוקד חברתי לכל שוחרי התרבות של העיר הלבנה ההיא. בפעם האחרונה שסיפר על הבית הזה באריכות כזאת, זה היה בווינה, באוזניה של גלינה שלו שאהבה את סיפוריו והקשיבה להם כמו לאגדות קסומות, בדיוק כפי שדאריה נשבתה עכשיו לזיכרונותיו הכל-כך רחוקים, מעולם נשכח. אחר-כך לקח אותה למסע קסום בנבכי פרקי חייו בפריס ובלנודון והיא הקשיבה לו בעיניים בורקות, ואפילו אמרה לו שדרכו היא מרגישה שהיא בעצמה היתה שם ביחד איתו, מפני שידע איך להעלות את זיכרונותיו כמעביר מול עיניה סרט רגיש וכובש-לב כפי שרק הצרפתים יודעים לעשות. אבל לא פחות מלהפליג בשבחי לונדון ופריס ופסגות הרים קפואים שכבש וגם מקומות אחרים שהגיע אליהם בשליחויותיו החשאיות, הרבה לספר על תל-אביב הקטנה שלו שהיתה עיר גבעות הכסף והזהב של אוהבים, שלא היה להם אז צורך במלחינים לשיריהם מפני שהרוח העולה ובאה מהים כתבה מנגינות לשורותיהם הלוהטות.

פתאום קלט שהוא נסחף שלא כדרכו. עד כדי כך הושפע מקרבתה אליו שהנמיך את חומת הריסון האופיינית לו.

“רגשנות של זִקנה,” לגלג על עמו.

“אתה פשוט אוהב שירה,” היא העירה.

“אני עבד של השירה,” הוא תיקן אותה בבת-צחוק.

“זה נכון שלפעמים אתה מתאר משהו כמו משורר רומנטי,” היא אמרה לו באותו לילה כשהם נסעו ב“רנו” הקטנה לאורך הטיילת של תל-אביב.

“בסך-הכל אני כנראה טיפוס סנטימנטלי שאין לו תקנה,” צחק והמשיך לקבוע מבטו בכביש שלפניו כשהוא נוהג את הרכב לעבר גבעת יפו, להיכן שבני משפחתו באו דרך הים לפני מאה ושישים שנה. אילו חייו היו מתנהלים אחרת אולי גם היה נעשה משורר, כך אמר לה, אבל לא היה אלא מה שכינה “משורר מגירה”, הכותב לעצמו בלבד שירים שנעל בארונו הפרטי. “הארץ הזאת היתה פעם אולי הכי רומנטית שיכולה להיות מפני שרוב תושביה היו אנשים צעירים,” הוא מלמל, “והייתי חלק מהרומנטיקה הזאת.”

מעודו לא אמר מלים כאלה. אבל באותו לילה הוא אמר אותן ועוד הוסיף והודה שרק אשה אחת גרמה לו שידבר בנימה גלוית-לב שכזאת, ועכשיו היא השנייה. כשישב בכורסתו מול הגן הקטן חלם עליה באהבה גדולה והפעם לא בדרך אוהבים. ללב היתה מסילה חדשה ובבוקר חשב על משהו הקשור בה ובו שהפתיעו עד שנבהל. היה עליו לחזור ולהגיד לעצמו שזִקנתו באמת מעבירה אותו על דעתו.

 

24    🔗

במוצאי שבת לקח אותה ל“טנדורי”, המסעדה ההודית שבאזור התעשייה של הרצליה, ואחר-כך נהג את ה“רנו” לאזור הקיבוצים של שפיים וגעש שלאורך החוף, והראה לה היכן השתרעו הפרדסים של סבו פנחס קוצ’ינסקי ובדיוק באיזה פרדס נמצאת “חווילת טולדו” הקורסת. הם יצאו מהמכונית בקרבת רכס הכורכר של שפת הים וכשטיפסו ועמדו עליו הם נהנו מהמשב הצלול של הלילה החמים באורח פתאומי, כפי שזה קורה בפרקו האחרון של החורף. שם הוא הסביר לה משהו מרקע אותם ימים. חשף מיריעת המעצר שלו על רקע ניסיונו התמים למצוא דרך להידברות עם מנהיגים צעירים של הערבים, למנוע התנגשויות מזוינות. חשוב היה לו ללמוד ממקור ראשון מה רוצים הערבים לעצמם ושתינתן להם הזדמנות לשמוע את הצד של חבריו. במהלך הפגישות האלה היו רגעים קשים, מפני שהפלשתינאים אמרו במפורש שהם, היהודים, באים ככובשים ולא כשותפים. רק בנקודה אחת היתה הסכמה בינו לבינם שצריך לסלק את הבריטים ואז יחזרו לדבר על אפשרות החיים ביחד. בינתיים נמצא מישהו שמטעמים שמעולם לא נודעו לו הלשין לבולשת הבריטית כי ב“חווילת טולדו” מתקיימים מפגשים כאלה, מתוך כוונה להקים ארגון טרור משותף של יהודים וערבים נגד שלטונות המנדט. על רקע זה הוא נעצר והוחשד בפעילות טרוריסטית.

“כך סולקתי מהארץ, בגלל שחשדו בי בפעילות לא חוקית, אבל לא יכלו להוכיח את זה,” הוא הודה. “אז אבי הגיע להסכם עם ידידו הנציב העליון שלא יעמידו אותי למשפט מפני שמדובר היה בסך-הכל בפגישות תמימות. אבל הנציב העליון דרש שאצא לאירופה ללימודים לשנים אחדות. ואת יודעת מה היה חסר לי שם? הריח הזה של מליחות הים.”

היא פערה את פיה וספגה לתוכה את המשב הקליל הבא מהים.

“אפשר לטעום את המלח של המים”, היא אמרה.

“זה הריח וזה הטעם של הילדות שלי.” עיניו התכסו בדוק של לחות כנזכר במשהו מרגש. “סבי, דוד-אהרון טולדו, היה מספר שזה היה הריח שהריחו בני טולדו כשהגיעו לארץ ועד יומו האחרון היה איתו ובטח לקח אותו גם לקברו.”

“אנשים אומרים שלמשפחתך היסטוריה ארוכה. חיים לוי אומר שמשפחת טולדו נחשבת למשפחה מיוחסת.”

הוא צחק. “בואי ונעזוב את הייחוס. אבל מה שנכון זה שיש לנו היסטוריה באמת ארוכה.” עד לרגע זה רק פיזר רמזים וקטעי אירועים מפני שלא רצה שתחשוד שהוא עורם עליה תלים של היסטוריה לא נחשבת, סתם בשביל להרשים אותה.

“ספר לי, בבקשה.”

“מה בדיוק את רוצה לדעת?”

“את הכל.” היא עמדה מול הים ומשב הרוח החמה החליק על פניה והיא שחררה את המכבנה הלוכדת את שערה האסוף, ופיזרה אותו כמניפה מתפרשת המשלחת גלי זהב כשהיא טלטלה את ראשה מרצון להפקיר את שער הזהב הרך שלה למגע של הרוח. “איזו הרגשה נפלאה זאת!” היא מתחה את זרועותיה לצדדים ואספה נשימה ארוכה מטעם מליחות הים והוא ראה דרך עיניה את הים הכהה שפניו מלוטשים ורק בקרבת החוף מתפרשים שרוכי קצף לבן של גלים נמוכים בגוויעתם. היא פנתה אליו: “אני רוצה לדעת כמה שיותר על המשפחה שלך, כאילו אתה מספר לי איזו אגדה.”

“כן, זאת אגדה, ההגדה לבית טולדו,” הוא הסכים וחשב על הסקרנות שהיא מגלה בכל מה שקשור בו. כרוצה להקל עליו את התקרבותו אליה.

תחילה פרש לפניה את ההיסטוריה הצבעונית של תולדות בני טולדו. “שורשי המשפחה שלנו ידועים כבר מהמאה האחת-עשרה בטולדו, בירת מחוז טולדו בספרד המרכזית,” הוא הסביר לה, “ומהסיפורים שעברו מדור לדור ידוע שהם היו סוחרים נכבדים שאימצו לעצמם את שם עירם כשם משפחתם. אבל כל זה לא עזר להם בימי האינקוויזיציה במאה החמש-עשרה כשנאלצו לברוח מפני שלא הסכימו להתנצר. שני אחים הגיעו לאוראן שבאלג’יר וחמישה אחים ואחות יצאו להולנד, ואחדים מהם עברו ממנה לצרפת ולבסוף האחות ושניים מבין אותם אחים קבעו מושבם באנגליה. אני שייך לענף האנגלי של טולדו ועד היום רבים מהדודנים שלי, בדרגות שונות, נמצאים שם. אבל נחזור אחורנית. כשהטולדואים הראשונים באו לאנגליה הם נודעו בעיקר כסוחרי תכשיטים, אבני חן ויהלומים, אבל גם עסקו בחלפנות ובזכות ששמרו על קשרים הדוקים עם הקרובים בהולנד ובצרפת וגם באלג’יר ויותר מאוחר במרוקו, הם יצרו בעצם רשת כספים ענקית שאחד מההישגים שלה זה הבנק שלנו בארץ.”

“איך קוראים לו, עברי?”

הוא חייך כנזכר במשהו. “‘בנק טולדו’. הבנק שהייתי צריך לרשת, רק שוויתרתי עליו.”

“איפה נמצא הבנק הזה?”

“המרכז בתל-אביב. אבל יש סניפים בארצות אחרות. את הבנק מנהל נועם, הבן של אחותי הגדולה נעמי.” הוא הדליק סיגריה והמשיך: “אז כמו שאמרתי, במשך הזמן אחדים מבני המשפחה עלו לארץ ואחדים נדדו לארצות אחרות והיום בני המשפחה נמצאים גם בפורטוגל, במצרים, תורכיה ואפילו את יכולה למצוא אותם בארצות-הברית, בניו-זילאנד, באפריקה וגם בדרום אמריקה.” הוא השתהה והתבונן באופק הברור המבדיל כמיתר מתוח בין הים לבין השמיים. כמותה נשם לקרבו את האוויר הבא מהים. הוא חש בשפתיו היבשות את הטעם של השנים הכי יפות של חייו. “אנחנו נקראים לא רק טולדו. יש בינינו כאלה ששם משפחתם הוא דה-טולדו, בן-טולדו ואפילו לה-טולדו. זה בערך תקציר של סיפור של אלף שנים.”

“אל תקצר,” היא הפצירה בו והתקרבה אליו עד שלרגע הרוח הביאה לאפו את הניחוח הרענן שלה שהתערב עם מליחות הים.

“במשהו אני מוכרח לקצר,” הוא התלוצץ, אחרת נעמוד פה כל הלילה."

“תנסה אותי,” הציעה.

“אוקיי,” הוא העמיד פני נכנע ותיאר בדייקנות, אם כי בקיצור, את מסע השיבה לארץ של בני טולדו מכל מקומות יישוביהם, לאחר שנתאחדו ברצון אחד לחזור למקום שממנו גורשו בכוח לפני אלפי שנים.

“מתי זה התחיל?”

“הטולדואי הראשון של התקופה החדשה בא ליפו בשנת שלושים ושבע של המאה הקודמת, שנה או שנתיים אחרי ראשוני שבט אחר, השלושים. שמו היה יצחק טולדו, ואחריו הגיעו בני כל הענפים, כולל אותו חלק מהענף האנגלי שאליו אני משתייך. אני נולדתי פה. יש שחושבים שהייתי הילד הראשון של תל-אביב.”

היא צחקה. “אתה מה שקוראים צבר?”

“אמת.”

“איזה דור אתה כאן?”

“דור רביעי.” לרגע השתתק כשהבחין בהבעת פניה המהורהרים וכשחזרה והסתכלה בו, המשיך: “אבי סבי נולד בארץ וסבי היה בין אלה שבנו את השכונה העברית החדשה מחוץ לגבעת יפו, שנקראה נווה-צדק. הוא גם היה בן הראשונים מהמשפחה שהתחתנו עם אשה ממוצא רוסי.” הוא התבונן בה בערמומיות. “לרבים מבני טולדו יש חולשה לנשים הרוסיות. בעיקר המוסקבאיות שהם העריצו אותן כבעלות תרבות רחבה. אבל אבי הצליח יותר מכולם כשנשא לאשה את רחל אמי שנחשבה לאחת הצעירות היפות שהיו כאן.”

“גם היא נולדה ברוסיה?”

“היא נולדה בראשון לציון, אבל סבה וסבתה באו ממוסקבה והמשפחה שהיתה בעלת רכוש עסקה בעיקר בפרדסנות. אבל מה שנראה בהתחלה כסיפור אהבה מסעיר הפך לבסוף לסיפור קשה בגלל התיאבון המיני של אבא שכנראה קשה היה להשביעו. כעבור שנים היא גילתה שאבא נהג להחליף את מזכירותיו גם במיטתו שנמצאה בחדר המנוחה הצמוד ללשכה הגדולה שלו בבנק.”

“איש יצרים.”

“ועוד איך,” הוא צחק והתפלא שלא נשארה בו מרירות כלשהי ממערכת היחסים הזאת ששנים רבות העמיקה את המתח שהתקיים בינו לבין אביו. “הוא לא היחיד מבין הטולדואים. הגברים במשפחה שלי נחשבו תמיד לגברים עם יצרים שהיו מוכרחים להתחדש במיטה זרה עם אשה זרה.”

“ואתה, עברי?”

הוא תמה אם היא מתלוצצת אבל פניה דווקא היו רציניים, וניכר בה שהיא מחפשת תשובה לאיזו שאלה נסתרת ששמרה לעצמה.

“יש בי נטייה כזאת,” הוא הודה, “אבל אני חושבת שריסנתי את עצמי מפני שהתאמצתי להיות שונה ממנו ולא לפגוע במישהי. הוא פגע במאמה.”

הוא קרא בעיניה את ההפתעה שנדלקה בהן והבין כי התבטא שלא כדרכו. הוא כינה את אמו מאמה. רק אחיותיו היו קוראות לה כך. לא הוא. לעתים נדירות היה מזכיר אותה כמאמה.

“איך זה השפיע על אמך?”

“קשה. שמעתי את הוויכוחים ביניהם בלילות, למרות שהאגף המיוחד שלהם היה נעול,” הוא עצם לרגע את עיניו כמתבונן אל תוכו, “שמעתי גם את הבכי השקט שלה.”

“זה בטח השפיע על כולכם.”

“היא היתה אשה חזקה וביום אי-אפשר היה ללמוד מהתנהגותה שמשהו לא בסדר בינה לבין אבא. מה גם שהוא עשה את הכל לפצות אותה במתנות, בטיולים, בתשומת-לב רבה. נדמה לי שהוא חשש שזה ישפיע גם על היחס שלנו, הילדים, אליו. אני בטוח שאהב עד מותו את אמא יותר מכל אשה אחרת. אבל מי לא עושה שגיאות? גם אני עשיתי כמה שגיאות. לפעמים גם עושים שגיאה שקשה לחיות איתה.” הוא השתהה, התכופף והרים אבן קטנה והקפיץ אותה כאומד את משקלה. שוקל בדעתו מה לעשות בה. לבסוף הרפה ממנה ומשך מכיסו את חפיסת הסיגריות שלו.

היא עקבה אחריו כשהדליק סיגריה חדשה, שאף את העשן ברעבתנות, כמשתוקק למשהו לא מוגדר.

“אתה כועס על עצמך,” היא העירה חרישית.

“עשיתי שגיאה אחת בחיי שרודפת אותי עד היום.” הוא לא רצה להרחיב והיא נמנעה מלדחוק בו להסביר.

עמדה ביניהם שתיקה והם הקשיבו לרחש הגלים שהיה כמנגינה מוזרה של לילה מעונה אחרת שנקלע בטעות לחורף.

“סבי מראשון, פנחס קוצ’ינסקי, כעס על אבא בגלל המזכירות שלו. נורא כעס ולא סלח לו,” הוא אמר פתאום. “בגלל זה לא הזכיר אותו בצוואתו. אני ירשתי את רכושו.”

הוא שמע את שתיקתה השואלת.

“סבי איבד את אשתו בקדחת כשאמי היתה בת שנתיים והוא גידל אותה לבד ואותי ראה בגלל זה כאילו הייתי בנו.” הוא השתהה לרגע, כמנסה למצוא מלים נכונות להגדיר אותו. “הוא היה גבר ישיר במגעיו וגלוי-לב. לא מלוטש. מחוספס. אבל האנשים ידעו בדיוק עם מי יש להם עסק. גם אבא ידע והיה צריך לזכור שהוא יגיב בחריפות ויפגע בכיסו כשישמע שהכאיב לבתו. למעשה מאז כמעט שלא דיבר עם אבא. היה מגיע אלינו לביקור, מחליף איתו שלום צונן וזה הכל. את רוב הזמן העביר בשיחה עם מאמה ובמשחקים איתי ועם אחיותי.”

השתיקה שלו התמזגה עם הדממה שבדקותה חידדה עוד יותר את רחשי הלילה. אי-שם השמיע עוף לילה קריאות חנוקות כמו אנקות כבושות של יבבה חרישית וממרחק נשמעו כתשובה מונוטונית קרקורי צפרדעים שהתרבו בתוך שלוליות החורף, ושוב עלתה האוושה המתנגנת של הם השליו.

“הוא היה טיפוס מדהים אפילו יותר מהטולדואים,” הוא אמר פתאום.

“מדהים במה?”

“במושגים של אז הוא היה ענק. אני חושב שגובהו היה מטר תשעים ואולי יותר. היה בעל קול אדיר שאפשר היה לשמוע אותו בכל הארץ. גברתן אמיתי. בעל כוחות של שמשון שכונה שלא בפניו ‘מוריד הרעם’ בגלל קול הבס המרעים שלו שהיה מפחיד את פועליו בפרדסים הגדולים שלו.” הוא הניף את ידו לעבר המזרח. “כל האזור הזה היה שלו. לאורך רצועת החוף היו לו הרבה פרדסים פורים. הצפוניים שבהם נמצאים לא רחוק מכאן. ובדרום הם השתרעו עד רחובות.”

תמונות מתמונות שונות התחלפו מול עיניו כמו בסחרור של קולנוע מוזר ואישי. הוא ראה את עצמו בחברת הסב הענק. זכר אותו כשהיה בא לבקרם ומניף אותו בחצר ביתם לעבר השמיים הגבוהים, עד שנשימתו היתה נעתקת ממנו, ואז היה פורץ בצחוק מתגלגל ורועם כשהיה חוזר ותופס אותו ומוריד אותו לעבר הקרקע בזהירות כאילו היה יצור שביר ונותן לו מתנה על ששתק למרות שפחד. גם נזכר בו כשהיה משוטט רכוב על סוסו במשעולי הפרדסים ובעקבותיו תמיד מתרוצצים שניים או שלושה כלבים מגודלים. כשגדל רכב לצדו במקומות שונים וממנו למד את הארץ האהובה הזאת על כל מסתוריה, ממקומות תנ"כיים ועד לימים הצבעוניים ההם של שנות העשרים. גם כאן, היכן שנמצא עם דאריה, כשהיו פרדסים ממלאים את מלוא מרחב העין, רכב איתו פעמים רבות ופעם אחת הביא אותו לראות את הטירה הלבנה, כפי שהוא קרא לבית שרכש אותו במיוחד בשבילו.

“אהבתי אותו לא פחות משאהבתי את באבה שלי.” הוא התוודה, “כנראה מפני שהתרחקתי מהשפעתו של אבי בגלל מה שעשה למאמה, ובכל זאת הייתי צריך להזדהות עם איזו דמות גברית, אז ראיתי בו מודל לחיקוי והתפרחחתי כמו שהוא היה בצעירותו.” שוב צחק וצחוקו נהיה צעיר. “יותר שאבי התרגז, יותר נהניתי מהתפרחחות עם כנופיית תופסי הגלים שלי. הרבה ממעשי השובבות שלי עשיתי בשביל למצוא חן בעיניו של סבא וגם להרגיז סתם ככה את אבא. שיידע מה אני מרגיש כלפיו.”

קולו נצבע בהומור כשנזכר כיצד ניסה יוסף-אליהו בדרכים שונות לצמצם נזקיה של דוגמה רעה זאת, כפי שחשב אותה.

“אבל אבי נכשל,” הוא ציין כמעט בסלחנות מזוככת דרך מסננת הזמן שעבר, “הוא היה משתולל מכעס. היה טוען שיש בי יותר קוצ’ינסקיות מטולדואיות.” שוב התגבר צחוקו. הזיכרונות שהיו פעם מעיקים נראו בעיניו לפתע בחברתה כל-כך אווריריים, כמו עשן סיגריה עד שהוא נמוג. “לא הייתי סתם נכד בשבילו. נחשבתי בעיניו לבנו היחיד וכשרב עם אבא לא היתה לו בעיה בעניין הרכוש שלו,” הסביר, “והוא השאיר לי את רוב הנכסים והכסף ולאחיותי רק פרדסים אחדים. אבי לא למד מהשגיאה הזאת דבר וגם הוא השאיר לי חלק גדול מרכושו. המסורת הטולדואית היתה כזאת שמרוממת את הבן הזכר. לא סתם אחדים מבני הדור החדש רואים בי, בצדק, יעד לרשת אותו והם מקווים שלפחות תהיה בי מידת הגינות לתקן את מה שקלקלו הקודמים.”

“ו…?”

“אתקן,” הבטיח כמתחייב, “אתקן. לאן אקח איתי את כל זה?” הוא הניף ידו לעבר שרידי הפרדס הגדול והחווילה שלמרגלות הצוק. המוזר והמוזנח סימל בעיניו ברגע זה את רכושו העצום.

אפילו בלילה היתה לטירה הלבנה המתפוררת צורה מסקרנת. גובהה היה כשל בית בן שלוש קומות. בראשונה קומת אירוח, כפי שהסביר לה, בשנייה קומת מגורים ובשלישית מרפסת רחבה מוקפת בקשתות ענקיות שמעליה כיפה להגנה משמש וגשם. הבניין היה חזק ועמיד בפני נזקי מזג האוויר. אבל הכל היה פרוץ בו, מדלתות הכניסה הרחבות שנעקרו מזמן על-ידי גנבים ועד למסגרות החלונות שנגנבו גם הם.

“הם בטח הגיעו לשוק הפשפשים ומשם נלקחו כפריטים עתיקים מיוחדים לווילות בכפר שמריהו ובהרצליה-פיתוח.” הוא היה משועשע. “פעם היה נדמה לי שזיהיתי ברז עתיק שהיה במטבח כשהוא מותקן בגינה של הווילה של עורך-הדין שלי.”

דאריה צחקה.

“ברצינות,” הוא התעקש, “כל פריט שהותקן במבנה היה יבוא מיוחד, בעיקר מאיטליה ומצרפת. אני חושב שסבי נתן לי את הבית הזה כדי להקניט את אבי.”

“המקום הזה היה בוודאי יפהפה.”

“הייתי משתמש אולי במילה אחרת. נדיר. זה מתאים. פשוט לא היה מקום כזה בכל הארץ.”

פרק החווילה במעבר שבין נעוריו לבחרותו היה מהמרתקים ביותר בחיי הנוער העירוני של ארץ-ישראל בסוף שנות העשרים. באותם ימים נערכו בלילות שבת מסיבות של החברים המגלים את העולם של המבוגרים, עישון, משחקי קלפים ושתיית משקאות חריפים ועד למין המפתה. העשירים שבהם ארגנו מסיבות לחבריהם וחברותיהם בדירות הרחבות ובבתים הגדולים לקול צלילי הפטיפונים שצריך היה להפעילם על-ידי מתיחת קפיץ מרכזי במנגנונם.

“אבי לא אהב את המסיבות האלה בגלל המהומה שהקמנו כמו שנערים יודעים,” הוא הסביר, “ההתייחסות הנוקשה הזאת של אבי שהתחילה באחיותי המסכנות גרמה למתח נוסף בבית, מפני שלא אחיותי ולא אני יכולנו לארח את החברים שלנו כמו שרצינו. שתיים או שלוש חברות לאחיותי, זה היה בסדר. חבר אחד או שניים לכל היותר בשבילי, זה כבר היה כמעט מעל לכוחו של אבי שאהב שקט מוחלט. אבל מישהו אחר הרגיש במצוקה שלי והחליט לעשות משהו בנידון.”

“סבך היה הקוסם שפתר את הבעיה.” היא חייכה.

הוא אישר בניד ראש. “בשבת אחת הוא בא ולקח אותי ועלינו עם הסוסים שלנו למקום הזה שאנחנו נמצאים בו עכשיו, והסתכלנו לעבר חווילה מוזנחת, לבנה ויפהפייה אותה בנה לעצמו נער שעשועים אחר מזיכרון-יעקב, שהיה מבוגר ממני בהרבה שנים. הוא נאלץ למכור אותה ואת הפרדס הגדול שהיה מסביב לה אחרי שמרוב משחקי חברה הזניח את הכרמים והפרדסים שלו עד שפשט את הרגל. ואז אמר לי סבא שהוא מתכוון לשפץ אותה מפני שקנה אותה לא מזמן, והיא, הטירה, כך הוא קרא לה, תשמש אותי ואת החברים. בנוסף לטירה הוא גם קנה לי מרכבה עם שני סוסים סוערים, והקים שתי אורוות. אחת כאן ושנייה בצד החצר הגדולה של באבה בנוה-צדק. וזה הכעיס עוד יותר את אבי שחשד שעשה יד אחת עם מאמה נגדו.”

היא צחקה. “והפכת את הטירה למוקד מסיבות?”

“מיד. ל’חווילת טולדו' היה שם מיוחד מהצפון ועד הדרום מפני שמכל הארץ היו מגיעים למסיבות שקיימתי לעתים קרובות.” לרגע השתתק כחוזר למסעותיו עם הכרכרה הקטנה שלו מבית סבתו בנוה-צדק ועד לחווילה הלבנה, והיא נזהרה מלהפריע לו ורק רחש הים התערב בזיכרונותיו. הרחש הזה היה צליל שליווה אותו תמיד.

“אבל הכל נגמר עם המעצר הפוליטי שלי.” הוא פלט שיעול קצר מחמת האוויר הצונן שהרחיב בו את ריאותיו.

מאז ימי הטירה בפרדס וגירושו מהארץ לא נקשר שמו לא בהוללות נעורים ולא בשום שערורייה אחרת. עברו כבליין נשאר רק בזיכרונם של הבודדים ששרדו מאותם ימים ורק העיתונות היא שהיתה מזכירה פעם בשנים רבות את תקופת הוללותו של הצאצא הסוער לבית טולדו. לפעמים היתה מתפרסמת כתבה המתרפקת על זיכרונות רומנטיים משנות העשרים והשלושים של תל-אביב הקטנה ואחת הדמויות היותר ססגוניות שהוזכרו בה היה מייג’ור עברי טולדו, מי שנחשב בזמן ההוא לאחד הגברים היפים והמושכים.

 

25    🔗

הוא עמד על הרכס מול שרידי החווילה הלבנה וצחק: “כשנעצרתי אבי האמין שמדובר במעידה מקרית. אבל ראה את עצמו אשם במה שקרה, מפני שחינך אותנו הילדים לראות בערבים תושבים בעלי זכויות כמונו. מבלי שהיה לי צורך להגיד לו הוא תיאר לעצמו שיזמתי את המפגשים הפוליטיים האלה בהשפעת השקפת עולמו שיהודים וערבים צריכים לחיות ביחד ובשלום. אבל אם יכול היה להגיב אז כפי שבאמת רצה כי אז לא ארמסטרונג היה הראשון שמגיע לירח, מפני שהיה לאבא כלל מקודש שאסור לעשות משהו שיפגע בעסקי הבנק.”

דאריה הצטרפה לצחוקו והצלילים המתגלגלים התמזגו עם נעימת הים השליו שנדמה כשקוע בתרדמה עמוקה ותנועתו נהיתה אטית ועצלה.

היה זה הלילה הקסום ביותר מבין הלילות שעשה בחברתה. מלמעלה התפרשה חופת שמיים כהים משובצת בריצודי כוכבים זוהרים וירח מלא עד למחציתו האיר בצבע כסף את הפנים המנומנמים של הים שכל-כך אהב. כשהפנה שוב את מבטו ממערב למזרח יכול היה לראות את צללית החווילה הלבנה ושרידי הפרדסים האחרונים שנדחקו אל מעבר לצדו השני של כביש חיפה-תל-אביב. הוא היה מאושר על שנמצא איתה כעת במקום הזה. בכל תנועה שלה מצא את נעורי האתמולים שלו והיא כמו קראה את המחשבה הזאת ופתחה בריקוד אטי. ניע מותניה גרם לו להתרשם שגופה נחלק לשני פלגים מתארכים, וכשזרועותיה התחילו להתרומם בתנועות גליות היא נראתה כמתכוונת לנסוק והתרחקה ממנו לשפת הרכס הגבוה עד שהפכה לצללית שבלטה כגזורה על רקע השמיים הכהים ופני הים הכסופים. תנועותיה היו ברורות ומדויקות וכשהושיטה רגל ארוכה קדימה והתרוממה על קצות אצבעותיה של הרגל השנייה וידיה מונפות כנאחזות בשמיים, כמעט ששלח יד לעברה לעצור בעדה, שלא תתעופף ותיעלם. ברגע זה היא היתה בעיניו ככלה היפה בציור של שאגאל.

דאריה חוללה מחול משלה לאורך קו הרכס והרחשים שהגיעו מהים היו למנגינת רקע והים והשמיים והכוכבים וחרמש הירח נהפכו לתפאורה מכושפת. הוא עקב אחריה בנשימה עצורה, בהרגשה שרק כך לפני אלפי שנים היו הנערות רוקדות בפולחני האלים. וכמו שהתרחקה כך חזרה אליו עד שעמדה מולו, סוגרת זרועותיה על צווארו ופניה בגובה אחד עם פניו ועיניה הבורקות מהתרגשות פנימית קושרות עם עיניו מבט נדיר שרק אשה אחת בחייו קשרה איתו מבט אוהבים שכזה.

“בוא, עברי, בוא תרקוד איתי.” לחישתה היתה רכה ומפתה.

“לא רקדתי המון שנים. אין לי יכולת לרחף כמוך.”

“נסה!”

“הרגליים שלי כבדות. משקלן טון.”

“יש עוד סיבות?” היא צחקה את הצחוק שריתק אותו אליה אז ב“אפרסמון”. הצחוק הנפלא שלרגע גרם לו לחשוב שהיתה זו גלינה שלו.

פחד עמוק אחז בו שיאבד את הגבול הדק, ששוב תחזור ותתחלף לו בגלינה והוא לא יהיה איש עם רגלו האחת בקברו, אלא צעיר חושני החושק בה כדרך הטבע. היא משכה אותו בעוצמה מינית כה חריפה שהוא נבהל ממחשבה מרתיעה שנתפס לדמיון מתעתע מפני שרצה להאמין שלא סתם התחלפה בגלינה, אלא היתה צלע מצלעותיו. דקירה חדה חלפה בלבו והכאב היה חריף עד שנשימתו נעתקה ממנו, אבל הוא התאמץ שלא תרגיש במצוקתו.

היא עמדה מנגד ורקדה לפניו לפתותו.

“לא… אני לא יכול…”

“עברי,” היא לחשה בקולה העמוק.

“באמת שאני לא יכול…”

לעצמו דיבר אבל נמשך אליה כמכושף, להרגיש ולאחוז באצבעותיו את הגוף היפהפה והתמיר שלה. הוא ידע איך נראה גוף אשה יפה שהוא כיצירה פיסולית שאין בה פגם, אבל הוא גם ידע שהיא יותר מסתם יפה, שחלקת העור הבהיר שלה נעימה ומושכת ונגיעתו בה תהיה כנגיעה בקטיפה מצמררת. בדמיונו ראה שהעור החלק כמשי מתוח על מערכת שרירים מדויקים ושלמים מפני שהיתה ונוסית אמיתית, בת מילוס. עיניה הגדולות לא הרפו ממנו והוא טבע בהן כמכושף. האור הבהיר של הכוכבים רחץ את פניה באור מוזר, כמו מצניח עליהם הילה ערפילית, עד שנדמתה כסירנה העולה מהים להשמיע את שירתה המפתה. יותר לא יכול היה לעמוד בפניה וכשלבו הולם בחוזקה הניח בזהירות כף יד ימין על גבה ובשנייה שילב אצבעותיו באצבעותיה והם התחילו במחול אטי שכמותו לא ידע, שנדמה היה שהיא המציאה אותו במיוחד לרגע הזה, אבל היה בו מטעם הוואלסים שרקד עם גלינה בירכתי בתי-הקפה האפלים בווינה הקודרת.

הוא רצה שהרגע הזה יהיה חודש. יהיה שנה. אלף שנים.

“אתה כל-כך קל,” היא צהלה כשהיא מניפה את ראשה לאחור ומבטה ננעץ בשמיים, “עד שהייתי יכולה לעוף ולרחף איתך.”

“זה בגללך,” הוא השיב ונשימתו כבדה ולבו מתרחב כמתפרץ מהחזה, “את כמו רוח מתחמקת…”

יופי של דימוי!" צחקה כשהיא זורקת את ראשה לאחור ולא ידע אם היא רצינית או מהתלת בו. הלגלוג הדק שלה הפתיע אותו בכל פעם מחדש מפני שהגיבה בדיוק כמו גלינה. פתאום, ברגע הכי רציני יכולה היתה להפעיל את העין השלישית שלה, ההומוריסטית והשנונה. הוא חשב שהיא לגלגה עליו מפני שזאת היתה דרכה להתגונן מרגשנות שסוחפת אותה לא פחות ממנו.

היא התנתקה מהרכס לשבריר שנייה והוא כמעט שנאחז בה, משלים איתה סיבוב ועוד סיבוב ורק שלא תתחמק ותרחף לעבר הים שאיבד מגון הכסף של הירח ששינה זוויתו והלילה נעשה אפל ומסתורי. כשחזרה ונגעה באדמה נדמתה לחסרת משקל, כמעט נוצה שכל משב קל מפריח אותה. היא נעצרה והוא איתה, מנסה להשיב סדירות לנשימתו הפרועה.

“ממש במקום הזה מול הים אהבנו לרקוד,” הוא פלט אוויר וחזר והתנשם עמוקות. “אם מישהו היה אומר לי שארקוד הלילה על הרכס שמעל ‘חווילת טולדו’, כי אז הייתי…” צחוקו שבא מעומק לבו טרף את המלים והוא נכנע להרגשה כי הוא שב לימי הזוהר של “חווילת טולדו”.

“נפלא להיות פה, עברי,” היא אמרה וחשבה כמותו על הימים ההם שהיה צעיר ובכלל לא התפלאה כשאמרה לעצמה עד כמה קל היה להתאהב בו. “כבר מזמן לא הרגשתי ככה. אני שוב ציפור מעופפת. הקלילות הזאת של הסחרור והריחוף כל-כך היתה חסרה לי בחודשים האחרונים. מפני שבשביל לרחף אתה צריך משהו יותר מסתם יכולת אתלטית. אתה צריך התרוממות-רוח אמיתית וככה אני מרגישה כאן איתך.” היא לא התאפקה וחיככה את לחיה בלחיו והוא חש בחום גופה פוגע בו ומתפשט בו בבת-אחת.

“אני פשוט מאושרת ברגע הזה,” הכריזה ושוב חיבקה אותו ואמרה: “תודה על הידידות הנהדרת שלך.”

מול הים היא הפכה שוב להיות גלינה והוא איבד את הקו הדק המבדיל בין שתיהן. היא היתה גלינה והוא היה צעיר אחוז תשוקה שורפת ושוב חשק בה במלוא אותה עדינות שאפיינה את התחברותם אז. הוא כמעט נבוך מהתעוררות יצריו בעוצמה כזו שכמעט שלא התגבר על רצונו לאחוז בה ולאמץ אותה אליו שיוכל להרגיש בהיענות שלמה מצדה. זאת לא היתה סתם תשוקה, זו היתה קריאת-גבר אחרונה שלו, כמעט נואשת, לאותה אשה רחוקה מהחלומות.

התאחדותן לאשה אחת היתה כה מוחשית בעיניו עד שהוא עצמו נתהפך בהרגשתו לגבר הצעיר של אז, כשנישק את גלינה וקידש אותה לרעייתו במילת אהבה ובטבעת הקלועה כצמה באותו יום בו נסעו לטירת “קרוייצשטיין בורג” בעיירה האוסטרית, ליאובנדורף. רק שלהבדיל מהזיכרונות הנכפלים אין ספור פעמים ומהכאב שהביאו איתם בכל פעם מחדש, נדמה היה לו שכעת כל המצבים המרגשים והנפלאים שלו ושל גלינה התחברו ביחד. ברגע זה נזכר שעליו להתרחק ממחשבות מסוימות כשהיא נדמית בעיניו לגלינה ובדידותו חזרה.

הוא לא שינה מבע פניו וקיווה שדאריה לא הבחינה במאבקו לרסן את צער הגלמודיות שלו. דאריה היתה כל-כך מאושרת שאסור היה לפגוע ברגע היפה הזה בכאב שכזה, ובעצם כשהיא הרגישה בהתעלות גם הוא היה מאושר. כואב ומאושר.

“גם אני מרגיש כמוך,” הוא אמר בקול שקט כהרגלו כשנרגע. שוב חילץ עצמו מאובדן ההבחנה שבין הזמנים השונים וחזרה אליו ההכרה שהיא דאריה ועליו להחזיר את גלינה לאזור הדמדומים של זיכרונו הזקן.

“המקום הזה פשוט יפהפה,” היא הרפתה ממנו ופשטה זרועותיה, מותחת אותן עד קצות אצבעותיה הפרושות ושוב קטפה בנשימות עמוקות את האוויר הצלול של הים. כשנסוגה צעדים אחדים לאחור היא ביצעה סיבוב שלם על מקומה וידיה כחובקות את האווירה המסתורית של הלילה.

“אתה יודע,” היא אמרה ובקולה הוא צד נימת צרידות שנבעה מהתרגשות כנה, “אני יכולה לתאר לעצמי איך היה כאן אז, לפני יותר משישים שנה. אני רואה את הצעירים והצעירות שבאים עם השקיעה בכלי הרכב המרובעים והצבעוניים שלהם. אני שומעת את הצחקוקים והצחוקים של הגברים והנשים כמו ב’גייטסבי הגדול' שאין להם דאגות ואין להם אתמול ואין מחר ויש רק עכשיו. ואני גם שומעת את המוסיקה של הפטיפון ואני רואה את המדורות שהיו כאן מסביב להאיר את הפינות האפלות של הפרדס ואת כל הזוגות המתגפפים ומתנשקים. הכל צעיר כל-כך עד שאפילו את עצמי אני רואה כאחת מאלה שבאו. ואני רוצה לצעוק אליך משמחה שתדע שאני נמצאת פה, עברי, שאני כאן איתך אז. אבל אני חנוקה שם כל-כך מהתרגשות שהמלים פשוט לא יוצאות ממני ואתה לא יכול לשמוע אותי ואני נשארת צל בין הצללים.” היא התנשמה בחטף, כמעט בבהילות, להיפטר מפקעת ההתרגשות המטפסת בגרונה, גורמת לעיניה לדמוע. “לא להאמין איך שאני רואה את מה שהיה פה כמו בסרט שאני חלק ממנו. עם כל הצבעים והצלילים המסתוריים של הלילה המכושף. עם הקולות והלחישות של האוהבים.” פתאום קראה כמופתעת: “אני אפילו רואה אותך כמו שהיית אז בן שמונה-עשרה. בן תשע-עשרה. בן עשרים… זה פשוט מדהים!”

“זו שאלה של ניסוח,” הוא היה מאושר מהצהלה האביבית המשכרת שלה, “מדהים בשבילך, אבל עצוב מבחינתי על הזמן שעבר ולא מיציתי אותו.”

ידה התרוממה ואצבעותיה נגעו בשפתיו. “לא לזה התכוונתי, אתה יודע.”

הוא לא יכול היה להתאפק ובעדינות נישק את קצות אצבעותיה. היא לא סילקה את ידה כאילו נעמה לה הנשיקה הרכה המדברת כאלף מלים.

היא חזרה והתנצלה: “לא התכוונתי…”

“זה בסדר,” הוא לגלג, “אילו את היית אני ואני את, הייתי אומר עכשיו בדיוק את המלים שאת אמרת.”

“של מי החווילה היום?” היא ניסתה לסגת מעניין הגיל.

“עדיין שלי.”

“והפרדסים שם?” היא הצביעה לעבר מזרח.

“שלי.”

“ושם?”

“גם.”

היא השתהתה מהורהרת ולבסוף קבעה בשקט: “אז אתה באמת איש עשיר.”

 

26    🔗

לרגע הרגיש כנעקץ מתחושת אי-נוחות. “אני עשיר,” הוא הודה ולעצמו אמר שאסור שיוטרד ממלים אחדות שנאמרו בתום-לב.

“אם היית רוצה אז היית יכול לגור בדירה גדולה?” היא שאלה בסקרנות.

“הייתי.”

“היית יכול לגור בבית גדול?”

“הייתי.” שמץ חיוך נדלק בשפתיו.

“גדול גדול?”

“מה זה? חידון?” הוא צחק.

“לא, ברצינות, תגיד!”

“למה את רוצה לדעת?”

“מפני שאין בך גינונים של איש עשיר כזה. אתה חי בצניעות…”

הוא הופתע. “איך את יודעת?” שוב חזר ונזכר באשה הצעירה שהתעניינה בכתובתו ושוב התעורר בו הרושם שהיא ידעה על אודותיו לא מעט עוד לפני שנח עליה מבטו בפעם הראשונה ב“אפרסמון”. אבל, אם לרגע חשד שהיא נכשלה בלשונה, היא דווקא הוכיחה לו שקשה לתפוס אותה במעידה.

“אני יודעת את זה מהחברים שלך,” היא אמרה.

“מהחברים?”

“מישהו פעם אמר שאתה גר בבית קטן בעוד שיכולת לגור בארמון.”

החיוך חזר לפניו. התשובה היתה משכנעת. אחדים מהחברים אהבו להרחיב פה מאחורי הגב. לפעמים יותר מדי.

הוא הצביע על שרידי הבניין הלבן. “זה היה הארמון שהיה לי. לא הייתי צריך משהו אחר, ואחר-כך הסתפקתי בהרבה פחות.”

“זה מקום נפלא,” הודתה דאריה, “למה לא חזרת לגור כאן?”

“למה לא חזרתי, באמת למה,” אמר כמו לעצמו. דווקא היו לו תוכניות כאלה כשהגיע לארץ בארבעים ושש, אבל עד שהחליט לגשת לשיפוץ הגדול כבר היתה תחושה של מלחמת השחרור. אם זה לא היה קורה כך אז קרוב לוודאי שהיה חוזר לגור בחווילה, תחילה אולי רק לסופי-שבוע ויותר מאוחר עובר לגור בה, לבדו, ואיתו רק האוסף שלו, ואת הבית בשיכון הקצינים היה מחזיק לצורך ביקורים נדירים בעיר. אבל המלחמה באה ולאחריה נסע לאירופה, לנסות למצוא דרך לחדור אל מעבר למסך הברזל ואז הגיעו גם השלבים האחרים בחייו.

“אני לא חושב שהיתה רק סיבה אחת שבגללה לא חזרתי,” הסביר בהיסוס, “אפשר למצוא הרבה סיבות. אבל עובדה שלא חזרתי. אולי לא רציתי אז להיות יותר מדי רק עם עצמי ועוד היו לי תקוות.” קטע כאן ורגע משך מבטו לעבר האופק כמחפש מחוז רחוק. “הלילה הזה הוא כמו נסיעה משותפת ברכבת משא של זיכרונות,” אמר פתאום כמו בלי קשר, “כולנו ביחד אבל כל אחד לנפשו. כל אחד והבדידות שלו.”

“קטיה היתה מדברת איתי על הבדידות שלה. אני חושבת שבגלל זה אני מבינה לאיזו בדידות אתה מתכוון.”

יש כל מיני סוגי בדידות."

שם, על גבי אוכפו הנפתל של רכס אבן החול המתרומם מעל הים, הוא אמר לה שמעולם לא הפריעה לו הבדידות כמו מאז שהוא מכיר אותה, וגרונו היה חנוק. הוא ביקש שלא תשים לב שהוא מדבר כמו זקן רכרוכי שאינו שולט בעצמו.

“הגיל, הגיל,” הוא רטן וגיחך.

“היתה לך אהבה גדולה בחייך,” היא אמרה כקובעת עובדה מוכרת לה, “ואני חושבת שבגלל זה אתה מרגיש כל השנים את המועקה הזאת של הלבדיות.”

הוא בחן אותה בזהירות.

“אתה יודע שיש לי זיכרון טוב,” היא הזכירה ברכות כמלטפת אותו בקולה, “כבר מזמן שאלת אותי על גלינה אלכסנדרובנה.”

“שאלתי.”

“וגם רמזת כל מיני רמיזות שלא קשה היה לחבר אותן. ניסיתי כמה פעמים לדבר אתך עליה, אבל היתה לי הרגשה שלא מצאתי את הרגע הנכון.”

“זה סיפור אהבה מורכב.”

“למה אתה מתכוון, עברי?”

“אולי יום אחד… אולי,” השיב חרש ונשם אל קרבו את המליחות רבת-הטעמים הבאה עם משב האוויר הקל העולה מהים, מדיף חמימות מוזרה שלא בעונתה, והוא אהב את הרגע הזה ואת ההרגשה שהיא עומדת בצדו, זרועה שלובה בזרועו, ובהיותם בני קומה אחת ראשה הנוטה להיסמך עליו נוגע בראשו ושניהם מדברים בשתיקה. פתאום היא פלטה משהו שצמרר אותו: “אם הייתי בוחרת במישהו שיהיה לי קרוב כמו קטיה, הייתי בוחרת בך.”

הוא שתק. חשש שאולי יגרע במלה מיותרת מהרגש היפה שביטאה. לבסוף אמר: “אהבת אותה אהבה גדולה, את קטיה שלך וזה מעמיק את הבדידות.”

“קטיה ואבא כל-כך חסרים לי.” קולה נעשה נמוך כמדברת אל עצמה. “פאפה תמיד היה רחוק כמו שייך לכוכב אחר והוא לא חלק מהעולם הזה. עד שנהרג ולא חזר יותר. וקטיה אמרה פעם שהאנשים הכי יקרים לה נקרעו בפתאומיות מחייה. אין להם מצבה שאפשר לרכון מעליה, היא היתה אומרת. אילו לפחות היתה מצבה שאפשר לגעת בה. אבל היו לה מצבות בתוך הלב. אתה יודע, לפעמים אני חולמת שפאפה שב הביתה מהמלחמה הרחוקה והזרה. שהוא לא נהרג. שהוא חי, זאת ההרגשה הכי משונה שאתה מאבד את השפיות ואת היכולת להבחין בין מציאות לחלום.”

“אני יודע,” הוא הסכים כשפנו וירדו במשעול התלול לעבר המכונית שחנתה למרגלות החווילה הלבנה. “אני מכיר הרבה שנים את התופעה הזאת.”

“ממה?”

“מהתקווה…” הוא נעצר להזהיר אותה מאבן גדולה ותמך בזרועה כשהיא ניתרה בקלילות ודילגה מעל האבן, כמעט סוחפת אותו.

“אמרת משהו על התקווה,” הזכירה כשהתייצב בצדה, “למה התכוונת?”

“לזה שיום אחד הדלת תיפתח.”

“גם אני הייתי חולמת על הדלתות,” היא אמרה לו כשהתקרבו למכונית.

“הדלתות?” הוא נעצר תמה.

“הו, כן, הדלתות!” היא חזרה ופרשה זרועותיה ושוב ביצעה סיבוב כמבקשת לחפון בזרועותיה עוד משהו מהמסתוריות של הנוף הלילי בו השיחים הגדולים שומרים באפלוליותם על סודות העבר של האוהבים הצעירים מימי החווילה העליזים. “הדלתות, אתה יודע. הייתי חולמת שאני נמצאת בבית גדול שיש בו המון דלתות. דלתות קטנות. דלתות גדולות. דלתות עתיקות. דלתות מודרניות. להיכן שלא הייתי מסתכלת היתה שם דלת. ואני יושבת באמצע אולם ענק בתוך כורסה ומחכה. יושבת ומחכה. וחשבתי שאחת מהדלתות תיפתח ואבא ייכנס. וככה התרגלתי למשחק הדלתות. הייתי מנחשת איזו דלת תיפתח וכמובן שהן נפתחו פה ושם על-פי הציפיות של החלום ואבא הופיע בהמון חלומות, אבל תמיד כשרציתי לגעת בו הוא נמוג ונעלם.” היא הושיטה יד כמנסה לגעת באוויר הלילה להמחיש את המגע שלא נוצר.

“גם לי יש חלום דומה,” הוא הודה, “אבל לא רק בשינה.” הוא צחק.

“שמישהו יפתח את הדלת, נכון?”

“במשך שנים אני יושב מול דלת הכניסה של הבית ושואל את עצמי אם הלילה אשמע את הצעדים המתקרבים לדלת. שמישהי תדפוק ואני אפתח את הדלת וזאת תהיה גלינה אלכסנדרובנה.” הוא הסתכל סביבו כמתקשה להתנתק מ“חווילת טולדו”, מפני שייתכן והיה זה ביקורו האחרון במקום. הוא פתח את דלת המכונית והחזיר את מבטו אליה. “ואז אני אגיד לך, את יודעת, דאריה, חיכיתי לך כל-כך הרבה שנים וזה היה כדאי.” הוא לא הבחין שהוא מערב זמנים וגלינה נהפכה לדאריה. “כל רגע היה שווה רק בשביל לפגוש בך. לשמוע את הצחוק שלך. לראות את השיער המתנופף שלך. לנשום את נשימתך. לרקוד איתך.”

היא עצרה את נשימתה כמפחדת שיאבד הקסם שפרח ברגע הנדיר הזה והמשיכה לבחון אותו בשתיקה מתוחה.

הוא חייך כמעט בעצב מסתורי כחושף סוד ששמר עמוק בתוכו. “אם היה קורה לי מצב ממשי כזה… תארי לעצמך שהייתי יכול לחוות אירוע מרגש כזה.” ידו אחזה בכוח בידית דלת המכונית. לרגע היסס כאוסף אומץ והמשיך: “נחשוב לרגע שהיינו מנסים להפוך את החלומות שלנו מתיאטרון דמיוני לתיאטרון שקיים במציאות, האם זה אפשרי?”

“אתה צוחק,” היא מלמלה כמעט מבוהלת. רק רגע קצר נמשך היסוסה לפני שהחליטה וקבעה עמדה: “כדאי שנשאיר את תיאטרון החלומות הפרטי שלנו במקום שלו. אסור שנתחיל במשחק מסוכן כזה…” היא השתהתה ובחנה את החיוך שכבר הכירה שפתאום היה קופא על שפתיו שכמו נתעוותו מכאב. “אתה בטח מתלוצץ,” היא סיכמה וקולה רעד.

“כמובן שאני מתלוצץ.” פתאום השתחרר מהעווית בפיו. “פשוט חשבתי לרגע שזאת תהיה דרך טובה, בעזרת כשרון המשחק שלך, להפסיק לחכות למישהו שאולי יבוא וידפוק בדלת.” הוא מיהר להרגיע אותה, אבל לא היה בטוח ששכנע אותה שמדובר בסתם הומור מר. “רק השתעשעתי במחשבה הזאת, מפני שיש בך כל כך הרבה שמזכיר לי אותה.” הוא פרש את זרועותיו וניסה להצחיק אותה כשהוא מסתובב על מקומו בניסיון כושל לבצע פירואט. הוא כמעט מעד עד שנאלץ להאחז בדלת המכונית הפתוחה ואז גיחך במבוכה, כמתנצל על שעמד לעשות מעשה של שטות. “הייתי נותן המון אילו יכולתי לראות אותך בתיאטרון, או לפחות באחת מתחרויות ההחלקה האמנותית שלך.”

“אתה מתכוון לזה?” היא היתה מרוצה ששינה את הנושא.

“בלב שלם.” הוא הניף את מקלו בכיוון החווילה. “אם הייתי יכול בתנועת המקל הזה להפוך את הבית הזה לאולם החלקה אמנותית, הייתי עושה את זה רק בשביל לראות אותך מחליקה.”

עיניה הבריקו. “אם תהיה מוכן להסתפק במשהו פחות מהופעה חיה, אז יש לי בחדר שלי קלטת וידיאו באורך של שעה וחצי מהופעות ותחרויות שהשתתפתי בהן בשנים האחרונות. אוכל לתת לך אותה ואז תראה אותי בווידיאו שלך.”

הוא תמה: “וידיאו?”

“כן,” הוא צד בקולה נימת צחוק, “אתה יודע, קופסת הקסמים השחורה הקטנה שמכניסים לתוכה קסטה של סרט קטן ורואים עולם שלם.”

“זה רעיון, ותודה לך.” הוא נדלק בשובבות כנער צעיר, “וגם לי יש רעיון.” היה עליו ליזום צעד לקראתה.

“אני פתוחה לרעיונות שלך, אתה יודע, כל זמן שהם סבירים.”

שניהם צחקו.

“מתי יום החופש השבועי שלך?” הוא שאל.

“מחר.”

“מה דעתך שנעשה מחר ‘יום טולדו’?”

“מה אתה מבשל, עברי?” היא הסתכלה בכיוונו כתוהה. למרות שידעה שהוא מסוגל להפתיע אותה בכל רגע שירצה, רצתה לברר לעצמה בדיוק למה התכוון.

“שמעת הלילה קצת על רקע המשפחה. אז הגיע הזמן להראות לך משהו ממשי מבית טולדו. אני חושב שלא תשתעממי.” עיניו סקרו אותה במבט ערמומי כטומן לה פח.

היא הרחיבה את עיניה וקמט קל נרשם במצחה הגבוה. “זה כל-כך חשוב לך, נכון?”

הוא לא אמר כן אבל ביקש ממנה לחכות רגע, יצא והלך לחזית החווילה הלבנה ושם מצא בצד המשקוף שנעקר חלוק ים שבלט מהטיח והיה בגודל של ביצת יונה. ביד שמאל נשען על הקיר ובכף ידו הימנית אחז בו ועקר אותו ואז חזר למכונית, נכנס לתוכה וכשהיא התיישבה בצדו נתן לה אותו.

“זה בשבילך.” הוא אמר, “האבן הפשוטה הזאת אומרת לי הרבה דברים. שמרי עליה שתהיה לך מזכרת מכאן. אולי תוכלי לקרוא לה אבן המזל שלך.”

זאת היתה תשובתו בדבר מידת החשיבות שייחס להצעתו. הוא חייך בהבנה כשראה כיצד כפות ידיה סגרו בעדינות על האבן כצדפה המעלימה בתוכה פנינה יקרה.

 

27    🔗

בשעות האחרונות של הלילה נדדה שנתו. הזמן שעשה בחברתה של דאריה היה עשיר בריטוטי-נפש עד שהמחשבה על שינה היתה זרה לו, מפני שרצה לחזור ולחוות מחדש רגעים רבים פעם ועוד פעם ובדמיונו חזר ורקד איתה בראש רכס אבן החול החוצצת בין הים לבין המבנה המתפורר של החווילה הלבנה. פעם חשב עליה כעל גלינה ופעם כדאריה וחושיו התבלבלו.

ההרגשה שהיה כה קרוב לגוף הצעיר והיפה שלה לא התפוגגה אלא התחזקה עוד יותר ככל שהזמן עבר. גם הניחוח שלה שעדיין היה באפו העביר בגופו ריגוש החולף בו כרעד פתאומי, כגירוי מענג. הוא זכר בדיוק באיזו תנוחה נמצא כשסובב אותה לאורך שפת הרכס הגבוה ובמקרה התקרבה אליו עד שהחזה הצעיר והגבוה שלה נגע בו והוא הרגיש אז בתשוקה חריפה לאחוז בשדיה המלאים והגמישים. הוא נזכר ברגע בו כפו החליקה מגבה לעבר מותניה הצרים והוא הרגיש את ניד אגן ירכיה המשגר זוג רגליים ארוכות באמצעותן כמו התעופפה. הכוח הרב של גופה הצעיר והמאומן דבק גם בו, מתסיס את דמו כבימים ובלילות הרחוקים ההם. אבל שוב הזהיר את עצמו לדבוק רק בזיכרונות.

לילות אהבתו בווינה חזרו אליו.

גופו היה מיוסר עד שהתפתל במיטה כקודח ומצא עצמו שטוף זיעה ומיטתו רטובה והוא מוכן להישבע שהיא לצדו והוא יכול לגעת בה.

היה עליו להמתין רגע ארוך לפני שהתאושש מאותו בלבול חושים בו היא וגלינה הפכו לאחת, לאותה אשה מהחלומות שכה רצה בה. כעבור זמן-מה התרחק מהזייתו ואז נעשה שוב מודע בחריפות לאותו קסם מוזר שהילכה עליו דאריה. אף לא אשה אחת מאותן רבות שנתלוו אליו בתחנות חייו השונות עוררה בתוכו סוּפת חושים שכזאת. רק כשנרגע מעוצמת היצרים המיניים שלו ששוב הפתיעו אותו בחיוניותם והלמות לבו נעשתה יותר מתונה, יצא מהמיטה ולאחר שהחליף את המצעים ברעננים נכנס לאמבטיה והתקלח במים קרים, כמעט קפואים, לדכא את רתיחתו המשונה שחשב אותה לאסורה בגלל המחשבה ההיא.

תוך שהניח למים לקלוח על פניו בטיפות עוקצניות נבהל שוב ממבוכת הזהויות המתחלפות וחשב שטוב יהיה אם יבלום את התהליך המוזר והמפחיד הזה העלול להשתלט עליו עד שיאבד את יכולתו להבחין בין דאריה לבין גלינה. היה זה הדמיון הרב שמצא ביניהן שגרם לאותו תהליך בו נטשטשו הזמנים השונים. אבל הוא גם היה מודע לא פחות לצורך שלו בזיכרון החי שמעניק לו מחדש את עוצמת החוויות של אז, ושמצא אותו בצעירה המרגשת. פריצתה של דאריה למסגרת חייו זיכתה אותו ברגע של חסד מופלא, של תיקון מסוים של ההחמצה הגדולה של חייו. על זה לא היה מוכן לוותר.

קצת אחרי שבע וחצי, לאחר שחזר מהרחצה בים, הוא טלפן לחוה ושאל אותה אם היא יכולה להשכיר את הדירה הריקה של הבנים לידידה.

“כמו שחשבתי,” היא אמרה.

“למה את מתכוונת בכמו שחשבת?”

“הרגשתי שאתה מסתבך עם הרוסייה.”

“לא בדיוק,” הוא גיחך בחוסר נוחות.

רגע עמדה ביניהם שתיקה. הם הקשיבו זה לנשימה החרישית של זה, ממתינים מי יהיה ראשון שידלג מעל למשוכה.

חוה החליטה. “לא אשאל אותך לפרטים. תגיד לי כשתרצה.” תמיד היתה נבונה. “הדירה תעמוד לרשותה. אבל אני צריכה יום בשביל מרים שתסדר את הדירה כמו שצריך.”

“מחרתיים יהיה בסדר?”

“בהחלט, עברי.” שוב שמע את נשימתה הרכה כשהיא צוברת אוויר ופולטת אותו כמצמצמת את שפתיה והוא חיכה. היא רצתה להגיד עוד משהו. “אני מקווה שמדובר רק בידידות,” היא העירה בזהירות מתוך התחשבות ברגישותו המופלגת. מאז שדיברו עליה לא חזרו להזכירה פרט לכך שמפעם לפעם היתה שואלת בשלומה מפני שידעה כי נקשרה ביניהם ידידות. מחדר השינה שלה היתה שומעת בלילות את הנהמה הקצובה והמוכרת לה של מנוע המכונית העתיקה שלו כשהיה חוזר לרחוב הקטן והשקט. לפחות פעמיים בשבוע היה חוזר בשעה מאוחרת כפי שנהג עד לפני שנים אחדות.

“אני לא יכול להגדיר את זה בדיוק,” הוא אמר, “אבל שלא תחשבי שאני מתפרע כפרחח בן עשרים. זה יותר מסתם עניין של חיבה.”

“חיבה עמוקה, אולי?”

"נניח שכן.

“יותר מזה?”

“נניח שכן.” בכוונה השתדל להקנות קלילות של סתם למה שנאמר ביניהם.

“אתה יודע…” רמזה ולא גמרה.

אילו ראתה את עיניו המבריקות היתה יודעת עד כמה שעשעה אותו. “כן, אני יודע,” הוא הסכים, “מסימני הגיל. מתושלח שלא שולט ביצריו. שצריך להיות במחלקה סיעודית.”

“צריך להזכיר לכל מקרה גריאטרי את מצבו האמיתי לעומת המצב שלה.”

“מצבו של אדון גריאטרי ידוע לו,” הוא חנק צחוק מתגעש בתוכו, “מה ביחס למצבה?”

“נשים צעירות ערמומיות.”

“הו, ככה?”

“נשים צעירות טורפות אנשים זקנים.”

“ברצינות?”

“היא הרבה יותר מסוכנת לך מאלה שכבר ניסו לסחוט ממך כספים. אתה לא הפסקת להיות מטרה. תחשוב על זה. היא לא מפחידה אותך?”

“אני משתגע אחריה,” פסק כמותה, ספק ברצינות, ספק בצחוק.

“מה זה אם לא התאהבות טיפ-טיפה מסוכנת?” היא לחצה בעדינות.

“מסוכנת?” חוה גרמה לו לבחון את רגשותיו. “את מתחילה להשתמש במלה הזאת לעתים קרובות מדי. אנחנו לא מגזימים?”

“אני בטח לא,” היא ניסתה להקנות למלים קלילות באמצעות גיחוך, “אבל אולי אתה בכל זאת קצת מפריז.” היא גיחכה. “הבעיה שהפרש שנים לא הפריע לך אף פעם.”

בינה לביני אין הפרש של שנים," הוא התקומם.

“לא?”

“בטח שלא, זה הפרש של דורות!”

חוה צחקה וצחוקה התגלגל עוד ועוד. ההומור היה טוב לשניהם והצחוקים שבאו מלב שלם ליטשו את הזוויות הקוצניות של כל מה שלא נאמר אבל פירפר בין המלים.

“תראי,” הוא אמר כשנרגעה, “הלוואי והייתי מסוגל לחתוך ממני כמה עשרות שנים מיותרות בכדי שזה יהיה יותר מסתם קרבה.”

“אבל אינך יכול.”

זאת היתה הערכה כמעט אכזרית, אבל לא. אמירה אמיתית, זה כן. “לא, אני לא יכול,” הוא הסכים, “אבל אני יכול להיות קרוב לה בדמיון. ברגש.”

היא הודאגה. “אני לא בטוחה שאני קולטת.”

“מה שאני רוצה להגיד…” הוא השתתק. אפילו הוא עצמו התקשה לנסח את המבוכה המתגברת בתוכו ממחשבותיו הפרועות.

“מה אתה בעצם יודע עליה, עברי?”

“מה אני יודע?” הוא ניסה להרוויח שבריר זמן להגדיר משהו שיסבר אוזן. “מה אני יודע, את שואלת? אולי לא הרבה. מה שהיא מספרת. אבל זה יותר מזה. יש שם משהו שאני עוד לא מצליח לשים עליו אצבע,” התוודה והתפלא על גילוי-לבו בקשר לאותו עניין שצמח בתוכו עד כדי כך שהפחיד אותו. “יש בה משהו שהוא כל-כך מוכר לי.” הוא השתתק כאילו רצה שתגיב אבל גם היא שתקה מפני שהרגישה כי זהו רגע נדיר מבחינתו והוא נאנח. “תראי איך שאני מדבר שטויות. ואולי זה לא שטויות?”

“אז מה זה, עברי?” היא חזרה על שאלתה.

“אם הייתי אומר לך שאני עוד לא בטוח?”

“עוד?”

הוא דימה שהיא קלטה את מה שרצה להגיד.

“זה לא מה שדיברנו אז?” היא תהתה, “בעניין הזה שאנחנו נמצאים בתוך המון אנשים ושומעים איזה קול ונדלקים. אולי זאת היא. אולי זה מיקי. לזה אתה מתכוון, נכון?” הוא שתק והיא בשלה: “לי כל זה נשמע כמו גלגול חדש של כלת האביב שלך, עברי. נדמה לי שאני יודעת. אבל אתה יודע?”

הוא צחק והתחמק. “אלוהים, את מאמינה שיש לי את כל התשובות? את באמת משהו, חוה’לה.” ברגעים נדירים כך היה קורא לה. בדיוק כמו שמיקי היה קורא לה בחייו. לגבי מיקי היא היתה תמיד חוה’לה והוא נטל לעצמו את הזכות הזאת במשך השנים שלאחר מותו, אבל עשה בה שימוש לעתים רחוקות.

“כבר מזמן אמרתי לך שאתה עלול להסתבך איתה.”

“איך את יודעת?” לגלג.

“מהחוה’לה שלך!” הפעם היא זו שצחקה וניתקה את הקשר.

הוא המשיך לעמוד על-יד הטלפון ממוקד בדאריה כשהוא תוהה מה באמת ידוע לו עליה, מכיוון שהיתה מקור העדות היחיד על עצמה. שוב חזר וניסה לשער מה הם המניעים האמיתיים לבואה לארץ שחש בקיומם והיא לא חשפה אותם. הוא העריך את חושיה החדים של חוה שקלטה עד כמה אכפת היה לו מהקשר הזה עם האשה הצעירה, והיא גם קלעה כשדיברה על גלגול חדש ומפתיע של כלת האביב, והשאלות שלה לא חלפו סתם ככה על-יד אוזניו. גם בו התעוררו תמיהות מטרידות לגביה מפני שהרגיש אצל דאריה בקיומם של רבדים שלא יכול היה עדיין לגעת בהם, כמו הסתירה ממנו משהו אישי ויקר לה שלא היתה מוכנה לחשוף ולפעמים דימה כי היא מסתגרת כפוחדת, כשהרגישה שהוא מתכוון להציג שאלות נוספות. אפילו אם יחשוד כי הפעילה עליו “מלכודת דבש”, עדיין מצא בה כנות שלא פקפק בה. אחר-כך הוא טלפן לפנטהאוז של אחיינו הבנקאי נועם טולדו-שמיר ב“מגדלי דוד” ואמר לו שברצונו לבוא אליו להסדיר אי-אלה חתימות על מסמכים הקשורים במועדי תחילת בניית “מרכז טולדו” והם קבעו להיפגש בבנק בעשר.

בכוונתו היה להפגיש את דאריה עם תולדות בני טולדו מעבר למלים סתמיות. להציג את הטולדואים לפניה בתוך מבצרו של יוסף-אליהו כמו שהיו, על מעלותיהם וחולשותיהם. על דפוסי חייהם, על המסורת שנועם היטיב ממנו להקפיד על הדרה. רצה שתתוודע לאתמולים של השבט כאילו מדובר בבת משפחה וגם התכוון לבחון את תגובותיה, לגרום לה להחשף. עדיין השתעשע במחשבה שאם תכיר את המשפחה כמות שהיתה, יהיה לה יותר קל להגיע להחלטה נכונה.

כשמת אביו, יוסף-אליהו, היה נועם הנכד צעיר כבן עשרים ושלוש, שחודשים אחדים קודם לפטירת ראש המשפחה סיים את שירותו בחיל-האוויר כטייס של מטוסים קלים. תוך שנים אחדות הוכיח שקורץ מחומר חזק ומיוחד והוא בעל ראש כלכלי מבריק כפי שהאמין יוסף-אליהו. אבל, בנוסף לכל התכונות האלה היה נועם מסוגל בשעת צורך לדרוס אנשים בחיוך אדיב ובלבד שלא יסטה מיעד שקבע לעצמו להשיגו. והיעד היה לעשות הרבה כסף, כמה שיותר, על פי המסורת הטולדואית.

מאחותו נעמי שמע לא פעם כי תמיד אמרה לנועם שבבוא היום הדוד עברי בוודאי יזכור לטובה את העובדה שעמד לרשותו בעסקי ממון, רכוש וענייני בנקאות והשגיח על הונו כשלו. אבל בינו לבינו חשב שנועם משוכנע שהוא ציפור מוזרה. נועם התקשה להבין איך יכול אדם בעל הון גדול כזה להעדיף בשנותיו הטובות משחקי ביון ושליחויות מסתוריות על בנקאות מרתקת וכוחנית ובאחרית ימיו, להתמכר לעיסוקים שוליים בבלשנות ואמנות. גרוע מזה היתה העובדה המשונה שהוא מבטל בכל יום שעות אחדות בחריתת ציפורים דמיוניות על כלי נחושת עתיקים. רק נקודה חיובית אחת הוא מצא אצלו בכל זה, העובדה שעשה כסף רב במסחר באמנות, והוסיף מיליונים אחדים משלו לירושות בהן זכה, ובנוסף לזה נהייה לבעל אוסף יקר-ערך שכשלעצמו נחשב לאוצר של ממש.

נעמי התלוננה בכל פעם שפגשה בו, וזה היה קורה לעתים רחוקות, על שאינו מקרב אליו את נועם שלה. פעם אפילו שאל אותו נועם מדוע הוא לא מצליח להתקרב אליו, והוא השיב לו בהומור המשונה שלו שהוא כנראה מזכיר לו יותר מדי את אביו, אדון יוסף-אליהו. בעצם התכוון לומר לו שמרגיזה אותו תחושת הביטחון של נועם ש“מגיע” לו לרשת אותו.

מכבר ידע שנועם, כסבו יוסף-אליהו מנסה לפצח את חידתו ולהבין מה גורם לו, הנצר הטולדואי הזה להיות שונה מהטולדואים האחרים. גם ידוע היה לו שבסתר נועם עודד את בכיריו להביא לידיעתו כל בדל שמועה הקשורה בו, שכן מכבר התרגל לחשוב שלא מכספו הוא מפזר במעשי הנדבנות שלו שנעשו בסתר, אלא בעצם משלו.

הוא שיער כי לפתחו של נועם גולגלו בתקופה האחרונה “ידיעות מדאיגות” נוספות ומעוררות חשש. רכילויות המשמיצות אותו שנתהפכה פירמידת התבונה שלו ופלא פלאים: חזרו אשכיו לתפקד ואיברו נתקשח כאחד ממגדלי תל אביב החדשים. בטח מישהו גם דאג ללחוש באוזנו של נועם כי דודו הישיש המוזר התאהב עד אובדן חושים באיזו מלצרית לא יהודייה מרוסיה שהיא צעירה ממנו ביותר משישים שנה, ומי יודע לאיזה מעשים מסוכנים יגלגלו אותו הבליו בגילו המסוכן. דווקא בגלל רחשים והבלים שכאלה חשוב היה לו שנועם יכיר אותה ושהיא תכיר את נועם. הפגישה תבהיר לנועם עד כמה נחשב בעיניו הקשר עם דאריה.

כשאסף את דאריה על-יד ביתה אמר לה כי הדירה בבית זהבי תעמוד לרשותה תוך יום-יומיים והיא שמחה מפני שמבחינתה זה בדיוק בסדר. נשארו לה עוד שלושה ימים בדירה בהנרייטה סולד, אמרה ושוב חזרה והודתה לו.

בדרך שעשו לבנק ב“רנו” הקטנה הם גילו כי היה זה יום פורח בתחפושות. המוני ילדים ואמהות הסתובבו בעיר לחגוג פורים. היו המון ילדים שהיו גדולי האומה כמו הרב עובדיה והרב כדורי, המון ילדים אריה דרעי והמון ילדים ערפאת. ילדים אחרים העדיפו להתחפש לחייזרים. היה זה כמו תמיד היום הכי עליז של הילדים. ביום כזה הארץ כולה הופכת לקרנבל הכי מבולגן שישנו, כך אמר לדאריה כשהמכונית שלו התקדמה באטיות בין המכוניות המתקשות לפלס דרך. היא התלהבה ממה שראתה והוא תמצת לה את רקעו ההיסטורי של החג.

דקות אחדות אחרי השעה עשר הם הגיעו לבניין הגדול של “בנק טולדו” שחזיתו שוחזרה בזהירות לפני שנים אחדות לשמר את כבודו משנות השלושים שנחשבו לשנים היפות ביותר של העיר הלבנה. אלברט סלאבין, הממונה על החניון המיועד לבכירי הבנק, כבר המתין להכניס פנימה את ה“רנו”. גם האחרים המצווים לקבלו כראוי היו שם בכל אחד משלבי הגעתם לקומת הגג, היכן שנמצאה לשכתו של נועם. הוא אמר לדאריה לפני כל שלב מי יחכה להם וסיים כי האחרונה תהיה הגברת לאה ששון, מזכירתו האישית של נועם. ואמנם מיד עם צאתם מהמעלית הפרטית של נועם, כבר המתינה להם המזכירה הוותיקה שליוותה אותם עד לדלת העץ הכבדה והמגולפת בידי גלף-אמן אלמוני שמאחוריה נמצא נשיא הבנק. מיד לאחר שלאה ששון פתחה את כנפיה הרחבות לרווחה קם נועם המזוקן בזריזות למרות משקלו הרב, עקף את מכתבתו הענקית ומיהר אליו כשידו מושטת ללחיצה חמה והוא קורא כדרכו, “דוד, דוד, כמה טוב לראותך.” תוך שלחצו ידיים הוא נהנה לראות את החשדנות בה בחן נועם את דאריה, שכן לא ציפה לה. אבל נהיר היה שנועם קלט מיד כי הצעירה המצודדת היא אותה רוסייה צעירה שדובר בה כבת-לווייתו בתקופה האחרונה.

“דאריה היא ידידה קרובה,” כך הציג אותה בחיוך רחב, “ונועם אחייני הראשון, הוא הבן הגדול של אחותי נעמי, ולמעשה מבחינת אבי הוא יותר טולדואי משהייתי אני אי-פעם ובגלל זה הוא נמצא במקום שהוא צריך להיות בו, ואני תקוע בשגיונות שלי…”

נועם גיחך כנאנס וניצל את ההפוגה הקצרה להימנע מהושטת יד לדאריה והסתפק בהרכנת ראש כמכיר ולא מכיר בנוכחותה. הוא בחן את אחיינו במבט חד כמתכוון להסתייג מעט, אלא שעצר בעצמו וחשב כיצד מאז נהרג רן בכורו הפך נועם מאיש רחב גרם, כבד במשקלו אבל מוצק, לאיש מגושם בעל גוף רופס ועייף, ששערותיו שיבה ובפניו הנפולים עיניו אדומות אולי מבכי, אולי מנדודי-שינה מכאב עמוק שבלב על מות בנו האהוב. ברגע זה היתה אצלו אהדה בלי-גבול לאיש המיוסר הזה וחש עצמו שותף ביגונו, עד שנמנע מלהגיב על הקרירות המחושבת בה נהג בדאריה. היא עצמה סילקה מבטה מנועם, מתעלמת מקרירותו, והתבוננה בסקרנות בעד החלון הרחב לעבר הרחוב והוא התקרב אליה, מכיר לה תודה על התבונה שגילתה.

“תמיד היה ככה?” היא הצביעה על נהר המכוניות החונות על המדרכות ואחרות משתחלות בקושי ביניהן כמו בניסיון לבצע צנתור לא מוצלח.

“אני זוכר ימים אחרים. של מכונית פה ומכונית שם. אבל בעיקר עגלות ורוכבי אופניים. ואתה, נועם?”

“אני כבר זוכר צפיפות, בטח שלא כזאת, אבל כבר צפיפות.”

“זה כביש צר כל-כך,” אמרה דאריה, “כשמסתכלים עליו מקבלים כאב-ראש מהרגשה של חנק.”

“זה נכון,” הוא הסכים, “תל-אביב חנוקה.”

אחר-כך הסביר איך ולמה בחר אביו במקום הזה להקים בו את הבניין החדש של הבנק לפני יותר משישים שנים.

“הלשכה הזאת היתה מיועדת לי,” הסביר והציע לה לשבת באחת משתי הכורסאות הרחבות שממול המכתבה הענקית של נועם. אבל היות שהיא עדיין עמדה כמהססת, עמד גם הוא לצדה וגם נועם לא חזר לשבת בכורסתו הגדולה מפני הכבוד לדוד.

“היתה,” היא העירה כיודעת בדיוק מה קרה.

הוא חייך בהערכה. “את יודעת שסירבתי.”

“זה בגלל אישיותך. אתה איש חם.”

בעיניה צד את הזיק הלגלגני האופייני לה בעת שהתחדדה כסכין. הוא זקף את גבותיו כמחכה לשמוע את השאר ואמנם הדקירה המכוונת שלה לא איחרה להגיע.

“אולי מפני שהתפקיד הזה מחייב להתייחס בקרירות לאורחים חדשים. נכון, עברי?” בריכות עיניה התמלאו בלגלוג כמעט מרושע ורק רמז מכל זה נתפס בזוויות שפתיה.

נועם נבוך. “אני מצטער,” הוא התנצל, “לא היתה לי כוונה לא נכונה.”

“אז בוא נתחיל מהתחלה,” עיניה נרגעו וכשחייכה בידידות מיהר נועם ללחוץ את כף היד המושטת שלה והוסיף מלמול, “לא התכוונתי, דוד”.

אבל הוא, הדוד, היה שבע רצון מהדרך הנבונה בה העמידה את נועם במקומו, ברגע המתאים, בהומור, באדיבות, אבל הכתה מכה מדויקת בלב העניין.

“נועם נמצא כאן בצדק,” הוא ניסה להשלים טיהור האווירה ברוח טובה, “מפני שמרגע שנולד ידענו שהופיע היורש האמיתי בעל הכישורים המתאימים. כבר אז היה לו תיאבון עצום. בלי תכונה כזאת אי-אפשר היה להיות יורש מתאים של אבא.”

“אתה רוצה להגיד ששנינו מפנקי גוף?” נועם גיחך על שעלה בידו לשפר את האווירה גם מזוויתו בהומור משפחתי מסוים ובבת-אחת נעשה נינוח.

“כל אחד מכם לשיטתו,” הסכים עם האחיין.

הוא היה מודע לכך שהתנהגותו המוחצנת כל-כך באותו בוקר מפתיעה מאוד את אחיינו, אבל כל-כך היה לאיש עליז שלא היה אכפת לו מהמבט התוהה וחוקר שהגניב לעברו נועם מעת לעת. הרגשתו היתה שסולקו ממנו שנים מיותרות ונעשה קל תנועה, חייכני כזה, אופטימי – שטוב לו בחייו ומחוגי השעון אינם לוחצים אותו ובכלל, בן אדם אחר. הוא הרגיש שהוא מקרין משהו שונה, רך, חם באמת כמו שציינה קודם דאריה ובעיניו של נועם קרא הפתעה נעימה. אבל נועם גם החליף איתו מבט נוסף כשואל מדוע הוא מתייחס לדאריה כאל מישהי נחשבת.

“אינך רואה בה משהו מוכר?” הוא שאל כמתלוצץ את נועם.

“מוכר?”

“לי היא מזכירה את סבתך רחל. גם היא היתה גבוהת-קומה בדיוק כמוה. וגם לה היו עיניים כמו שיש לה.”

“אמא אומרת שהעיניים שלה ושלך דומות לעיני סבתא רחל.”

“אמת,” הוא הסכים, “אז תסתכל בעיניה של דאריה. הן לא דומות לעיניים של אמא שלך?”

“סתם מקריות.” נועם החליף מבט מתנצל עם דאריה, כמציע לה להתעלם מהצקתו המשונה של דודו.

אלא שהוא לא הניח לנועם, מפני שרצה למצות נקודה זאת. לא סתם דיבר על דמיון בולט, לדעתו. “מקריות, אתה אומר?”

נועם ניסה לקרוא בפניו משהו ברור. אבל לעתים רחוקות קלע כשהתאמץ לפרש משהו מאותה הבעה כמעט קפואה של פניו שבדרך-כלל לא הסגירה משהו מתוכו. כבר בילדותו התרעם פעם באוזני אמו נעמי שלדוד יש פנים מאבן. אז נעמי אמרה לו שאצל הדוד צריך לקרוא מה שכתוב בעיניו. אלא שנועם גילה שם תמיד, כברגע זה, אירוניה שהציבה בפניו מחסום גבוה.

“אתה מתייחס אליה כאל מישהו משלנו,” העיר נועם לבסוף בחיוך סתמי שמחפה על שאלות רבות אחרות שהטרידו אותו.

“כמעט ככה…” פתאום קטע את מה שהיה בדעתו להגיד כשדאריה העיפה בו מבט כתמהה על גילוי-לבו. היא עצמה היתה רוצה לדעת למה התכוון ב“כמעט” שלו. “אתה רואה, נועם,” הוא מיהר להסתייג, “אני קצת מגזים.” שוב חזר וקשר מבט עם מבטה של דאריה. “זה מה שאת אומרת, דאריה, נכון?”

היא צחקה באילוץ ולא אמרה מלה והניחה לו לנהוג בה כמחזר מושלם בגינוניו המלוטשים שהמתין בעמידה עד שרכנה והתמקמה בנוחות בכורסתה. רק אז התיישב לצדה כמתקשה להתרחק ממנה. הוא ביקש מנועם לספר לדאריה משהו על תולדות הבנק, שתדע איך המסורת הארוכה של שבט טולדו בנדודיו בעולם באה לביטוי גם בארץ האבות. משהבחין בהיסוסו דחק בו בלגלוג והציע שאם הוא מתקשה בתיאור קצר, הוא יכול להאריך בו כרצונו, ושוב לבשו פניו חיוך רחב עד שעיניו הצטמצמו כסדקים במאורותיהן העמוקות ודאריה חייכה וגם נועם חייך, כובש את מבוכתו כשלאה ששון הכניסה ללשכה את שרה, האחראית לכיבודים שדחפה לפניה עגלת עץ עתיקה עליה היו מונחים המשקאות ודברי הטעימה.

על-פי מסורת רבת-ימים הוא קיבל את האשה ב“שלום שרה, מה שלומך” מלא חום, והיא, תוך שהניחה לפניו כבכל אחד מביקוריו הנדירים כוס ויסקי גבוהה של “ג’י אנד בי” ובצדה צלוחית של שקדים ממולחים, התעניינה בשלומו משל היה חבר ותיק. אחרי שמזגה את הקפה לדאריה ולנועם והניחה לפניהם עוגות שבחרו לעצמם היא פנתה לצאת ולאה ששון הגיפה את כנף הדלת הכבדה. רק אז לגם נועם לגימה צנועה מהקפה והשמיע משהו על תולדות הבנק מסניפו הקטן הראשון עוד במאה הקודמת ברחוב בוסטרוס ביפו ועד להיכן שנבנה סניפו המרכזי במקום הזה ברחוב אחד העם, על-ידי סבו הנערץ יוסף-אליהו זיכרונו לברכה. מפעם לפעם נכנע לשאלותיו המכוונות של הדוד שרמז לו בנעימה שובבה לא לחסוך במלים ולהיות יותר מפורט בעלילה ובתיאור הדמויות המרכזיות.

“בוא ונתחיל מהעיתונים ואלבומי התמונות,” הוא הציע לנועם והסביר לדאריה ש“רוב המסמכים המתייחסים לדורות רבים של בני טולדו נמצאים בקלסרים מיוחדים השמורים בכספת הפרטית של מנהל הבנק.” בחיוך מהתל ציין כי: “כל אחד מבני טולדו מביא לכאן את ארוסתו או ארוסו, להציג להם את ההיסטוריה המתועדת. זה מעין טקס מסורתי של הכנסת החדש לחוג הפנימי של המשפחה.”

“אז מה אני עושה כאן?” היא שאלה ומבטה לא הרפה ממנו.

הוא צחק. “את כבר לא חדשה,” אמר ובזה הסתפק ורק קבע מבט בנועם כאומר לו שהוא מקווה שיעשה את מה שראוי למארח.

נועם ניסה להתמקד במסמכים של המרכז בכדי להתחמק מהיעד שלו. “יש פה כמה דברים שמחכים לחתימה שלך,” הוא העיר.

“זה יכול לחכות עוד איזה זמן,” הוא לגם מהוויסקי, לעס שקד מלוח ולגם לגימה צנועה מכוס המים הצוננים. זמנו היה פנוי ככל שירצה והדגיש זאת כשהניח לפניו את כלי עישונו, מחפיסת הסיגריות האדומה ועד פומית הכסף ומצית ה“דנהיל”.

“דוד,” אמר נועם כמי שהגיע לאפיסת-כוחות, “זאת זכות שעומדת רק לבעלי כניסה…” הוא העיף מבט בדאריה כשהוא מקווה שדווקא היא הזרה תעזור לו להיחלץ מהפינה הלא נוחה שנדחף לתוכה בניגוד לרצונו.

“תרים את המסך המשפחתי,” הוא חזר ודחק בנועם.

“אין לי כרטיס כניסה כזה,” דאריה התחמקה מלהשתתף בלחץ שהפעיל על נועם.

“אין לך?” שוב נדחקו גבותיו לעבר קו השיער, כבאות להדגיש השתוממות. כמו היה משוכנע שבינו לבינה נקודה זאת אינה בת מחלוקת, אפילו אם לא דיברו בה. “אז אם את מרגישה כך, תראי בי את הכרטיס שלך,” הוא הגיב בזריזות ותלה מבט בנועם: “נו?”

לא נעלם ממנו שנועם הופך בראשו בשמועות שהתגלגלו על הדוד החוזר לשגיונותיו מעלומיו הרחוקים ושנתגלו לו הבוקר יותר מסתם רכילויות מצוצות. אבל הוא היה משוכנע שנועם לא ימצא אצלו סימני התייששות המעידים על חוסר יכולתו לשפוט בצלילות את הנעשה איתו. להפך, הרגיש שבביקורו זה הוא רענן ושנון כתמיד. אחד שמוטב להיזהר מלהרגיזו. הערכתו קלעה ונועם החליט שאסור לו למתוח את התנגדותו מעבר למה שכבר ביטא והנחה את לאה ששון להביא את שעליה להביא. כשהניחה המזכירה על המכתבה קלסרים כבדים בזה אחר זה והוא ראה את עיניה של דאריה מתרחבות בהפתעה, הרגיע אותה והעיר שרק יציצו באחדים מהם והם צחקו ברוח טובה. תחילה בחר נועם בקלסר הראשון המכיל מסמכים משפחתיים משנות הגעתם של הראשונים מבני טולדו ליפו. התעודות המתפוררות, מהן אחדות עוד מטולדו שבספרד ואחרונות שבהן מימי האימפריה העות’מאנית, היו שמורות היטב בתוך מעטפות שקופות מיוחדות. בסוף הקלסר נמצאו גם ציורי פורטרטים של אחדים מאבות השבט המזוקנים, שנראו כבעלי מעמד נכבד.

מגבעת יפו התחיל הפרק הארצישראלי של בני טולדו, הבהיר נועם והתעודות שהצביע עליהן סיפרו סיפור מרתק ונפתל, שחוזק באמצעות תצלומים צהובים שנמצאו בקלסרים אחרים ובהם דמויות מרשימות של גברים חסונים ונשים מוצקות ונאות. דאריה הקשיבה להסבריו של נועם אבל פנתה גם אליו בשאלות, בעיקר כשאת תשומת-לבה צד תצלום מסוים שחשבה שנושבת ממנו אווירת הארץ כפי שהיתה פעם, בעבר.

“מוצאת עניין?” הוא שאל אותה כעבור זמן-מה.

“מרתק,” אמרה.

“כשתתעייפי, תגידי,” הוא הציע.

היא צחקה בהנאה. “איך אפשר להתעייף מזה?” היא היתה מוקסמת מהדרך בה נועם עצמו נסחף יותר ויותר לאותו עבר משפחתי רחוק. נועם התקלף מהתנכרותו והתגלה כבעל יכולת סיפורית משעשעת שידע לנער את העבר המאובק בעזרת אפיזודות משעשעות. לשעה נשכחו מנועם ייסוריו וצערו עד שחזר והתנער אל תוך המציאות האחרת. “הקמת הבנק הזה היה מבחינת סבא יצירה אמיתית שלו,” הוא סיכם. “נדמה לי, דוד, שבנקודה זאת אנחנו רואים עין בעין.”

"אבל צריך להוסיף שאבי ניצל את המקום הזה לא רק לענייני כספים, " הוא השלים את נועם, “מפני שאבי עשה במקום הזה שני שלישים מחייו. נכון, נועם?”

נועם הניד ראש בחשש כיודע מה צפוי לבוא.

דאריה העבירה את מבטה ביניהם ולא אמרה דבר.

“שני שלישים,” הוא חזר ואמר, “שליש בבית, שליש כאן ושליש שם.” הוא הצביע לעבר הווילון הכחול הכבד שכיסה את הקיר הפונה למערב. “שם מוסתרת הדלת של גן העדן הפרטי של יוסף- אליהו.” הוא כיוון את המלים שלו לנועם: “אתה יכול להזכיר לפחות שהלשכה הזאת היתה קן לאהבים של סבא ז”ל שלך והמזכירות שלו…" הוא היה מרוצה מהסומק שפרץ לפיסות לחייו של נועם שלא היו מכוסות בזקנו שהלבין. איש במשפחה לא העז להזכיר את חולשתו המפורסמת של הסבא, גם לא כשמכבר מנשבות רוחות של זמנים חדשים.

פניו של נועם ביטאו מורת-רוח והוא אמר שזר עלול לפרש את זה כביקורת על סבא שלו, והוסיף שלאחר מותו אין טעם להזכיר חולשה מסוימת.

“אתה לא צריך להתרגש, נועם,” הוא העיר בשקט לאחיינו, “לי אין בעיה עם חולשותיו של אבי.” הוא ביקש מדאריה להצטרף אליו לסיור באותו מקום נעלם, קן-אהבים יפהפה שהיה שם מעבר לקיר.

“אינני בטוח שזה כך בדיוק היה,” התעקש נועם להדגיש גרסה אחרת, “זה בעצם חדר המנוחה של סבא שעבד פה ימים ולילות.” ניסיונו לדחות את החדירה לקודשו של סבו יוסף-אליהו נכשל. הדוד התעלם מהמבט שלו שביטא בקשה ברורה שאולי בכל זאת יוותר וישנה את דעתו.

“הבטחתי לדאריה להקנות לה מושג ממשי על בית טולדו,” הוא פסק בהחלטיות וקם, “וזה כולל את כל קשת הצבעים. ונועם, תהיה בן לתקופתך.” הוא התקשה להצניע את האירוניה שלו. “היום אנשים לא רק שהפסיקו להסתיר את נטיותיהם ויצריהם, אלא אפילו מניפים דגלים מסוימים כדי שאפשר יהיה לזהות בהם ממרחקים את מה שהם באמת.”

“אני לא חושב שסבא היה מניף דגל. לכל היותר חיזר קצת אחרי מזכירה או שתיים ולא צריך לעשות מזה סיפור גדול.”

“זכותך להאמין במה שאתה רוצה, אבל העובדות שונות…”

“דוד, אמא לא אוהבת כשאני מדבר על הדברים האלה…”

הוא הבין אותו. מבחינות מסוימות נועם היה ונשאר בעל רגישות דקה בכל מה שקשור ביחסיו עם אמו הדומיננטית, שבעצם היתה זו היא שבזכותה הפך להיות הנבחר, זה שהתיישב בכיסאו של יוסף- אליהו ולא הוא, היורש. "אם לא תספר לה אתה אז ממני היא בטח לא תשמע מלה. "

“אבל…”

“סבא שלך הכאיב לא מעט לסבתך בחולשה הזאת שלו, ועל-ידי כך גרם צער רב לכולנו, ובמידה רבה גם לאמא שלך.” קולו היה קשה. “חבל רק שהחדר הזה לא כלא בתוכו את הסודות הקטנים האלה שפרצו לכל רחבי העיר.”

“אבל למה…”

שאלתו הברורה של נועם נותרה קצוצה בגלל אותו מבט מתרה שהוא העיף בו. עוד מלה אחת ונועם שוב היה מסתבך בתמיהה ביחס לדאריה היות שלא הבין מדוע דודו מתעקש להציג לפניה גם את צדו השני של השטיח המשפחתי. צד שגם כאשר הוא מוצג בפני הנספחים החדשים למשפחה, הוא מוצג בהרבה זהירות ובאיפור כבד, וגם אז זה נעשה רק בגלל השמועות שלא נפסקות בכל אותן שנים ארוכות.

“כבר אמרתי, נועם, שמי שצריך להכיר את בית טולדו, צריך להכיר אותו גם מהצד השני של הקיר.” הוא נהנה לשחק במלים. נועם גודל על משחקי המלים של אחותו נעמי וידע לעכל את כפל המשמעויות.

“זה צד שיש בו חולשות וגם צדדים בעלי משקל,” הפטיר נועם בנימה של ויתור.

“לזה בדיוק התכוונתי,” הסכים בניסיון לפייסו, “תזכור שנמצאת שם גם החתימה התרבותית של סבך וחלק מצוין מאוספו מוחזק כאן.” הוא המתין עד שדאריה קמה והושיט ידו בכיוון הדלת המוצנעת מאחורי הווילון הקטיפתי. “לאבי היה טעם משובח,” אמר בנימה שובבה, “ולא הייתי מציע להראות לך את המקלט הפרטי שלו אם לא הייתי יודע שנועם לא שינה באגף הפרטי אפילו פרט אחד, מתוך כבוד לסבא שלו.” ושוב העיר משהו ברוסית על יצריו העזים ודאריה צחקה ונועם ככפוי ניסה להתחמק. אלא שהוא דחק בו בחביבות להצטרף. “אל תעשה מזה עניין גדול, נועם, אי-אפשר לבקר שם בלי נוכחותו של בעל הבית וזה אתה.”

הוא עקב אחר נועם שהתרומם באטיות מבין חבקי כורסתו, פנה בצעד כבד לעבר הווילון, לחץ על מתג חשמל ופתח לפניהם את מה שנחשב לקן עינוגיו של הסבא שדומה ורוחו מצויה עדיין בכל פינה בקומה הזו כמו בחייו. לא סתם הוא דחק בנועם להראות את הקן הזה לדאריה, ולא מתוך תאוות עיסוק בשוליים רכילותיים. כוונתו היתה לאפשר לה לעמוד מקרוב על שורש חיבתו המופלגת לאוסף ששיקף את נופי הארץ כשהיתה, להראות לה איזו השפעה לטובה היתה עליו מצד אביו בתחום החשוב הזה בחייו. יותר שחשב בשעות הלילה על היום שיעשה איתה, הרהר והפך בזיכרונותיו שלעתים התערבבו כמו שברי זכוכיות צבעוניות בתוך קליידוסקופ מרהיב. אבל משהתייצבה התנודה המרעידה נוצרו צורות מוכרות מהארץ שאהב כמו שאהב אשה ואליהן רצה לקרב אותה במקום גלינה שכבר הכשיר את לבה לימים של ארץ צהובה, שמיים כחולים וים משגע. ארץ כל-כך בהירה עד שהצללים שלה נדמים כצבועים בכחולים נדירים. בכוונה לקח אותה לאתמולים משום ששם תמיד היה איש צעיר ורצה שתכיר אותו ככזה.

כשנכנסו למה שכונה בפיו “פינת המנוחה” של נשיא הבנק, נעצרה לרגע דאריה כחודרת לעולם קסום ונדיר ביופיו.

“זה כמו מוזיאון,” פלטה בהתפעלות, “זה כל כך יפה!”

פניה העירניים נדלקו בסקרנות כשהיא נחשפה לגן העדן הפרטי של יוסף-אליהו שהיה מחולק לפינות אינטימיות, כל אחת עולם לעצמו וכל העולמות מוקפים בצמחייה נדירה ומטופחת, שמטפסיה נאחזים בתקרת מרישי העץ הגבוהה. הוא ונועם עמדו בצד ושתקו, מניחים לה למצות כרצונה את קסם הרגע הראשון. היא פלטה קריאת התפעלות כשגילתה את פינת המנוחה של יוסף-אליהו בה נמצאה מיטה אוהבים רחבה והיא אמרה שזה נראה לה כ“מיטה מלכותית”. הוא הסכים עם הערתה הספונטנית וסיים בהומור כי כל זה באמת נעשה לארח מישהי החוגגת את היותה מלכתו הרגעית של נסיך הכספים לבית טולדו, גבר בעל יצרים. לבסוף היא התמקדה בעבודותיהם של הציירים, הרשמים והפסלים, אוסף של אדם שברר לעצמו ממיטב מה שנוצר בארץ, כפי שאמר, בשנות העשרים, השלושים והארבעים. כשקשר איתה מבט, התענג לקרוא בעיניה כי ירדה לסוף דעתו והבינה מדוע רצה להביאה לכאן וכי מעתה שורש חשוב זה משורשי עברו מובן לה. אבל הוא גם איתר בעיניה את המחשבה הנוספת שנאחזה בה והיא תוהה בחשש להיכן הוא חותר להגיע במסע המוזר הזה לחשיפת שורשיו. בעיניה גילה אי-שקט. דווקא יותר שאפשר לה להכיר את מורכבותו, יותר חששה מיכולתו לחדור לפינות הסמויות שלה.

הוא ביקש ממנה לגשת למכתבה הצנועה שהיתה ליד החלון. שם נמצאו תצלומים של מאמה רחל היפה, של נעמי ועדינה וריקה, וגם שלו. כל אחד בנפרד וכולם ביחד. והיה שם תצלום אחד ומיוחד של כל המשפחה כשהם מצטופפים לצילום משותף באחד החלונות של קרון המסעדה של ה“אוריינט אקספרס”.

“תראי ותזכרי,” הוא הציע, “כך נראינו כשנסענו כולנו לטיול המשפחתי ב’אוריינט אקספרס'. ותראי את מאמה. איזה פנים מאירים ורגישים היו לה.”

נועם עמד מעבר לגבו והוא שמע את נשימתו הכבדה משהו כשאמר: “תראה באמת, דוד, כמה שהעיניים של אמי דומות לעיניים של מאמה.”

הוא חייך, הפנה ראשו לעבר נועם הגבוה ממנו, כמעט הר-אדם, ורצה לומר לו שיתן דעתו עד כמה בעצם גם העיניים של דאריה מזכירות את עיניה של מאמה. אבל לא אמר. חשב שלא היה צורך באזכור כזה. ממבטו של נועם קלט שידע מה שרצה שיבין. אבל המבט של נועם גם בחן אותו כמסתייג ממשהו, כחושש שבינתו מסתתרת. לא היה בלבו דבר על נועם שהגיב במסויגות כזאת. גם אחרים היו מגיבים כמותו אם היו נתקלים בתופעה החריגה של ישיש בר-מזל שקומתו עדיין זקופה, דאנדי משתחץ שכמותו, המתהדר בחברתה של צעירה יפהפייה שיכולה לעשות בו כרצונה. הטרזנות שלו התרעננה כחדשה מאז שהתקרב אליה. הוא נראה מאוהב מעל לראש.

רגע ארוך הסתכלה דאריה כמרותקת בקלסתרה של מאמה המרשימה שלו עד שנדמה היה כי היא מתקשה להתנתק ממנה, והיא מנסה שוב להבין מה מסתתר מאחורי מלים מסוימות שהשתמש בהן כמו “תזכרי”, ותהתה לאן הוא מנסה לתמרן אותה בפיקחותו. חוש הזהירות שלה נדלק כברגע של סכנה.

“מה את אומרת על המקום הזה?” הוא שאל.

“זה מרשים,” היא הודתה והתיישבה בכורסת עור ענקית בצד מכתבה צרפתית מהמאה הקודמת שמאחוריה נמצא קיר-ספרייה מעץ מהגוני עמוס בספרים ישנים בשפות אחדות. “על מה הספרים האלה?” היא תהתה.

“אבא היה מומחה לתולדות ארץ-ישראל,” הוא השיב לה. “וזאת אחת הספריות הפרטיות הכי עשירות בנושא. תמצאי כאן ספרים בני מאות שנים. מהם כאלה שהם הדפסים בודדים. באחד הימים היא תשמש יסוד חשוב בספרייה שתוקם ב’מרכז טולדו'.” הוא חייך כשראה אותה מתרווחת בכורסה הענקית. “נוח לך?”

היא פרשה זרועותיה על המשענות הרחבות של הכורסה וחייכה כשאמרה: “כל-כך נוח כאן עד שאין רצון לקום.” שוב העבירה את מבטה מסביב כשותה בצימאון את הפריטים הנדירים הנחשפים עוד ועוד. “זה מרשים במידה כזאת שפשוט קשה לתאר שהאיש שיצר את המקום הזה מת לפני כל-כך הרבה זמן. מפני שכאן הוא כל-כך חי.”

“לנועם מגיעה מלה טובה על ששמר את הפינה הזאת,” הוא העיר בשקט, “ואני חושב שהתכוון לכבד על-ידי זה גם את אמו. נעמי אוהבת לבוא הנה לפעמים, להציץ, לראות את התמונות המשפחתיות שלנו, לשבת קצת בכורסה שאת יושבת בה ולנשום את האוויר כאילו אבא עדיין חי.” פתאום צחק. “כשהיינו ילדים קטנים נהגנו להתגנב למיטה של ההורים כשאבא יצא מהבית בכדי להריח את הריח הנעים שלו. בעיקר נעמי אהבה את זה ואני חושב שאפילו היום היא מנסה למצוא כאן את ריחו. היה לו בושם מיוחד שרוקח מביירות היה מכין מפרחי הארץ.” הוא משך בכתפיו בתמיהה. “אולי עוד אפשר להריח כאן את הבושם הנדיר הזה.”

כשחזרו ללשכה והתיישבו סביב למכתבה לחתימת המסמכים הקשורים ב“מרכז טולדו” והעמותה, הוא ריגש את נועם כשאמר לו שהחליט לקרוא את האגף לקשרי נוער פלשתינאי וישראלי על-שמו של רן וכבר נתן הוראה בעניין זה לברמן, שיכין את המסמך המחייב.

“תודה, דוד.” קולו של נועם היה רצוץ וכמעט שנחנק מרגשה שפרצה לאגמי עיניו כשוטפת אותם בדמעות צורבות.

“זה המעט שאני יכול לעשות בשבילו,” הוא הפטיר בחיבה ואחר-כך, בעוד דמעות מעכירות את עיני נועם, חתם על שורת מסמכים ואישורי העברת כספים לאדריכל ולקבלן הראשי ובלבד שתחילת המעשה תיעשה, ובאותה הזדמנות סיכם עם נועם שטקס אבן-פינה בנוכחות ראש העיר ונכבדים אחרים יתקיים מיד לאחר הפסח. “הגיע הזמן לראות את החפירה הראשונה,” הוא פסק.

“נרים כוס בחוג המשפחה כשהרשיון יימסר לנו,” הציע נועם.

הוא הנהן בראשו בהסכמה, קם והושיט ידו לאחיינו ופנה לצאת כשדאריה לצדו. נועם מיהר לעקוף את מכתבתו וליווה אותם אל מחוץ ללשכתו ועד לפתח המעלית. הפעם הקפיד ללחוץ את ידה של דאריה אבל לא התגבר על יצרו וניצל שהות קצרה לאחר שדאריה נכנסה ראשונה למעלית. הוא הטה ראשו עד שפיו היה סמוך לאוזנו.

“אני מקווה שאתה יודע מה שאתה עושה, דוד,” הוא לחש.

הוא הנהן בראשו. פניו לא שינו מבעם, רק עיניו הבריקו בשובבות. “אני נראה לך מבולבל חושים?”

“לא…”

“אתה דואג שהיא תיקח ממך משהו?”

הדם התפרץ לפניו של נועם. “לא לא.”

“אז תפסיק לקשקש,” הוא גער בנועם, השתהה כחוכך בדעתו ואחר-כך פייס אותו: “יש בינה לביני ידידות מיוחדת. זהו זה.” חיוך מחיוכיו הדקים דבק בשפתיו כשהוסיף: “בכל מקרה ירושת כולכם מובטחת.” הוא לא הצליח לכבוש את התגרותו. “לכל היותר אולי אוסיף לכם שותף.”

תגובתו של נועם היתה תגובת איש חכם שהעדיף להתעלם מההערה שייתכן ולא סתם נזרקה לחלל וחיבק אותו בחום רב כשהוא מלמל: “שיהיה לך טוב, דוד.”

הוא קיבל את החיבוק הנרגש בהבנה. רק שלא אהב את חיכוך זקנו של נועם בלחיו. ואולי לא רצה להתמודד עם הרגשנות שגילה נועם שיכול היה להיות כשרצה גם מחוספס פי כמה ממנו, בוטה עד שהטיל צל על סביבתו ובעל לשון חדה ומרגיזה.

מהבנק הם נסעו לגבעת יפו והוא איתר את המקום בו עמדו הבתים הראשונים של בני טולדו. הם ובני משפחת שלוש נחשבו לבוני היישוב היהודי בעיר הנמל העתיק, שלה היסטוריה של יותר מארבעת אלפים שנים. מעל אחד הגגות הם התבוננו בים והוא הצביע על סלע אנדרומדה וסיפר לה את האגדה הקסומה על היוונייה היפה שנקשרה באזיקים כקורבן למפלצתי-ים לשכך את חרונו של פוסידון, בגלל שאמה התגאתה שיופיה המדהים עולה על יופיין של הסירנות, ועל פרסאוס שבא, הרג את המפלצת וזכה בלבה של היפה. הוא חשף לה יפו אחרת משהכירה בביקוריה שם בגלל התיאטרון, והיא אהבה את הדי העבר הרחוק. כשהתארכו הצללים הם שבו וירדו בכיוון תל-אביב עד שפנו ימינה לנווה צדק וביקרו בבית זקניו, אותו כינה “הבית של באבה”, ולא הבית של סבו דויד-אהרון טולדו. במשך זמן-מה שוטט איתה מסביב לבית כשהוא מתאר לה את תוכניות “מרכז טולדו” שיוקם כאן.

בשתיים ומשהו הם הגיעו לבית-קפה קטן בדיזנגוף, לא רחוק מהכיכר, טעמו משהו וישבו והסתכלו בילדים המחופשים והוא סיפר לה על פלאי החג מימי ילדותו ונעוריו, כאילו בזיכרונות האלה חתם את המסע לעבר. כשרצה להחזירה לביתה, אמרה לו שאם לא אכפת לו אז היא רוצה לטייל קצת, להסתכל בחנויות ואולי לקנות לעצמה משהו והוא הבין אותה ואמר לה שבטח לא תמצא עניין שהוא ייגרר אחריה, רק שתזכור שעוד נשאר משהו להשלים בו את היום הזה שעשו בצלילה לזמנים ההם.

“מה עוד נשאר?”

“לא ביקרת אצלי.”

היא צחקה. “קפה?”

הוא התמרד. “קפה? מי מדבר על קפה? על ארוחת ערב מדברים.”

“מי הבשלן?” היא בחנה אותו בבת-צחוק.

“תבואי ותראי. יש כאלה שחושבים שאני מארח בלב שלם.”

עיניה נעשו מוארות עוד יותר באור הירוק שלהן. “כמו שאתה אומר, בלב שלם.”

“מחר בשבע?”

“יש לי תורנות ערב. אבל אני יכולה לנסות להתחלף עם סופי, אולי.”

“אז מה ביחס למחרתיים?”

“אני אהיה בדיוק בזמן,” היא הבטיחה, “אפילו ברגע לא אאחר…”

“שתנסי!” עיניה צחקו והוא חשב על הסלחנות המבוגרת שהיא מגלה כלפי הגיחות הצעירות שלו. “ותביאי איתך את הקלטת שלך,” הוא הזכיר לה.

היא חייכה והוא אהב את החיוך המבטיח הזה.

כשעה או שעתיים לאחר שחזר לביתו שמע פתאום התפוצצות מרוחקת ואחר-כך נשמעו צופרים חדים של אמבולנסים מ“איכילוב” הסמוך וגם צפירות של ניידות מכיוונים שונים. כעבור רגעים אחדים הגיעו אליו קולות של מתגודדים ברחוב הקטן וכשיצא מביתו ראה את חוה נסערת בחברת שכנים אחדים נרגשים כמותה. באותו רגע שמע את צלצול הטלפון אבל לא חזר מפני שראה את חוה מנופפת לו בידה והוא מיהר אליה. פניה היו לבנים ובעיניה קרא את הפחד.

“שמעת?” היא לא חיכתה לתשובתו. “היה אסון נורא בדיזנגוף.”

“מה קרה?”

“פלשתינאי פוצץ את עצמו ויש המון הרוגים.” היא היתה נסערת מפני ששניים מנכדיה שיצאו לטייל ברחוב בתחפושות היו באותו מקום רגע לפני שהמתאבד התפוצץ. “תגיד, עברי, לאן כל זה מוביל אותנו?”

“אני לא יודע,” הוא הודה, “פשוט לא יודע.”

לבו היה כבד.

 

28    🔗

בערב נכנס לחוה לשמוע חדשות בטלוויזיה. אצל משפחתה הכל היה בסדר. הנכדים שלה היו במרחק של כמה מאות מטרים ממקום הפיצוץ הרצחני. אבל היא היתה שותפה לאווירה הקשה של כולם ואולי יותר, מפני שזה היה רק עניין של מזל שהילדים לא היו שם ולרגע הרהר בדאריה שהשאיר אותה בדיזנגוף אבל הצילומים בטלוויזיה הסיחו את דעתו ממנה, מה גם שחלף בו הרהור שבטח היא היתה זו שטלפנה להגיד לו שהכל בסדר אתה. ביחד עם חוה הוא ראה בכאב את הצילומים של המתים והפצועים והשרידים המפויחים של הפיצוץ באמצע הרחוב החוגג.

קשה היה במצב כזה לדבר על שלום ולמרות זאת המשיך לחשוב עליו. בלילה התקשה לעצום עין ושעות רבות עיין בכתובים של אחרים וגם באלה של יליד הארץ מתוך רצון לבחון את משקל האמירות והמחשבות מול המוות. לבדוק את יכולתו לעמוד על אמונתו מול הדם הרותח. לפעמים הקשיב לרדיו ולגם עוד ועוד קפה. חסר מנוחה הסתובב בדירה ומצא רגעי נוחם אחדים כשטיפל בזאערב שמעת לעת גנח, ממתין בחוסר-אונים מוחלט לרגעיו האחרונים. לבסוף סגר את הרדיו מפני שלא קל היה להיות מוצף כל הזמן בצלילי קולות מבכים וחשב עד כמה קשה לחיות עם ההכרה האכזרית שכל מה שאהב מתנפץ ומתרסק ופשוט לא רצה לשמוע יותר לא על המוות. לא על ההרס. לא על התקוות המפרפרות. מעט מאוד זמן נשאר לו וצריך היה אותו לעצמו.

קצת לפני שלוש שקע בשינה טרופה. כעבור שעה חזר והתעורר כנמלט מתוך סיוט למציאות מסויטת לא פחות. אותו יום דחה את הסידורים שרצה לטפל בהם ליום שלמחרת. יום אבל היה היום הזה. יום בו קברו את ההרוגים.

רק בבוקר שלמחרת, כשירד ממיטתו כהרגלו לפני השעה ארבע בכדי להתכונן לשחיית הבוקר שלו, התנהג כאיש שבלילה שחלף קרה לו נס ונעשה צעיר לימים. הכריח עצמו להרגיש ככה. לשכוח את נהרות המוות שברחובות עירו. לשכוח את השנאה שמתפשטת כאש שגומרת את הכל. כשעשה דרכו לים גילה שהעיר נראית כרגיל. דבר לא קרה. הארץ היתה כבר מורגלת במעברים החדים האלה שבין שמחה לאבל, שבין חיים למוות. גם הוא עצמו כמעט שהרגיש בנכונות לרוץ בקטעים מסוימים של הדרך. כל כך רענן היה ולא התפלא כשפגש את מתרחצי הבוקר הקבועים וגם הם מתנהגים כמותו כתמול-שלשום. גם בשחייתו הרחיק אותו בוקר הרבה מעבר למרחק שצמצם אותו בשנה האחרונה, והוא כמעט נוגע באופק כמו בנעוריו, כשהיה יוצא לים עם מיקי ואייב למה שהם הגדירו “לכבוש אוניות”. אז, כשהגיעו לאחת מאותן אוניות שעגנו בים הפתוח מול נמל יפו, הם היו מטפסים ועולים לסיפון כקופים זריזים כשהם נאחזים בחוליות הברזל הענקיות של שרשרת העוגן. בהגיעם לשם התקבלו תמיד בחיוכים מעודדים על-ידי אנשי הצוות ולאחר שהתכבדו במשקה צונן ונפשו שעה קלה, היו חוזרים ומחליקים על הדופן לעבר הים שמימיו לוחכים את ירכתי האונייה.

כשחזר לחוף היה דופק לבו כסדרו עד שהרגשתו הטובה נמשכה גם כששב לביתו. כשטיפל בזאערב התנהג כצעיר משתטה ואמר לו שחבל שעיניו כהו, מפני שסופסוף הוא מכניס היום לביתם לא רק טלוויזיה אלא גם וידיאו והוא, זאערב, צריך להתכונן להכיר את דאריה המקסימה שלו. עליצותו גרמה לו לפזם נעימות של שירים משכבר הימים, מתקופת הכלב הלבן של תקליטי “קול אדונו” ועד לשירי הטנגו החמים של ישראל יצחקי, שמשון בר-נוי וזמרת כל המלחמות יפה ירקוני שאת קולה המחוספס אהב במיוחד.

בשמונה וחצי הוא התקשר ליובל זהבי, בנם הצעיר של חוה ומיקי, שימליץ לו על טלוויזיה משובחת וגם וידיאו שמתאים לה. אבל לפני כן הם החליפו ביניהם מלה על מה שקרה אתמול. יובל דיווח לו תמצית החדשות האחרונות מחקירת הפיגוע וחיווה דעה ש“ככה זה לא יכול להימשך” וסיכם את גישתו ש“או שאורזים את הפקלאות או שהחיים יימשכו מפני שאין ברירה אחרת”. רק אחרי ששפכו קצת ממרירותם הוא ביקש לשמוע את דעתו של יובל על מה שעליו לעשות בקשר לרכישת הטלוויזיה והווידיאו. זהבי הצעיר שהיה שותף בחברת תוכנות מצליחה לניהול עסקי מלונות ועסקי תיירות, התמצא היטב בטכנולוגיות האלה והיה בקי בכל המוצרים האלקטרוניים עד לחידושים האחרונים שרק עכשיו נודע עליהם. הוא הציע לו לגשת לחנות לאלקטרוניקה “היכל החשמל”, שהיא לדבריו מעולה בשירות שלה, והיא ממוקמת בקרבת בניין בורסת היהלומים ברמת גן, ועד שיגיע לשם הוא כבר ישוחח בעניינו עם נתן המנהל שהיה מיודד איתו.

החנות, כך אמר לו יובל, נפתחת בשעה תשע ו“האיש שלי, נתן,” הסביר, “מגיע לשם דקות אחדות יותר מאוחר.” לפיכך, בתשע וחצי הוא החנה את ה“רנו” בחניון התת-קרקעי של הבניין אותו מצא בלי קושי בהתאם להנחיותיו המדויקות של יובל. נתן, מנהל החנות, מיהר לקראתו כשנכנס ואמר בחיוך רחב שמיד זיהה אותו לפי התיאור של יובל. והוא שאל איך ונתן השיב, “ג’נטלמן קשיש הלובש מעל חליפתו מעיל גשם שהצווארון שלו קצת מורם וחובש מגבעת אפורה כמו האמפרי בוגארט ב’קזבלנקה'.” נתן עוד הוסיף שהוא דווקא נראה הרבה יותר צעיר ממה שאמר לו יובל והוא חשב בסיפוק כי זה כנראה מה ששיר בלב עושה לבן אדם.

מכאן לשם הראה לו נתן את המובחר שבמובחר והתחיל להרצות על מעלותיהם של מוצרים מסוימים לעומת האחרים. אלא שהוא קיצר בהצגה והתנצל שזמנו דחוק היות שרצה לסכם רכישה ולצאת לשוק הכרמל להשיג את הנדרש לארוחה. “תחליט בשבילי, ורק תדאג שזה יהיה מהטוב שיש ושהמכשירים יגיעו לביתי עד הצהריים עם טכנאי שידריך אותי בהפעלה שלהם,” אמר.

“אפשרי,” חייך נתן.

“ושיחברו אותי לכבלים עוד היום.”

“אין בעיה,” הבטיח נתן.

מנהל החנות בחר עבורו טלוויזיית “סוני” גדולה עם מסך שטוח ועם שיטת השמעת צליל מצוין עם מגברים מעולים וכל מיני תוספות קישוטיות חשובות פחות. אחר-כך המליץ על מכשיר וידיאו חדיש ביותר שלדעתו נוצר במיוחד עבור אותה טלוויזיה, והתחייב במלת כבוד שלו שהכל יהיה בסדר ורק בירר באיזו שעה יימצא המייג’ור בביתו, והמייג’ור שנתבקש לשלם כעשרים ושבעה אלף שקלים, שלף פנקס המחאות נתון בנרתיק עור משובח, רשם בהמחאה את הפרטים והושיטה לנתן כשהוא מציין כי משעה שתים-עשרה וחצי יהיה בביתו וכי הוסיף לחשבון עוד מאתיים וחמישים שקלים שיש לחלקם כתשר לעוזר של החנות ולטכנאי של חברת הכבלים.

משם נסע לשוק הכרמל אותו הכיר מימיו הראשונים ובו נהג לבקר מאז שובו מאנגליה אחת לתקופה, להתבשם שוב מניחוחות העבר שתמיד אהב. כשהתהלך בין הדוכנים הצפופים של השוק כמי שמוצא דרכו ביניהם על נקלה, אחד שיודע בדיוק היכן עליו לעצור ולקנות, נתקבל בברכות חמות על-ידי בעלי הבאסטות מהם רכש את מרכיבי ארוחתו, מגרעיני החומוס הטוב אותם התכוון לטחון בביתו עד דק, אך לא דק מדי, ועד לבשרים הנכונים לקבאב, שישליק ואומצות קטנות ומתובלות כפי שהכינה באבה שלו.

בכל צעד מצעדי היום הזה הרגיש בחגיגיות כפי שלא הרגיש הרבה זמן. מצב-רוחו היה מרומם עד שאפילו זרזוף הגשם הטורד והמציק שהתחיל כשהסתובב בין הדוכנים לא העכירו. כבקי ומנוסה הוא הקיף בזהירות את השלוליות הקטנות שנקוו בתחומי השוק בדרכו לחניון בו החנה את ה“רנו”. אבל מתוך פרץ שובבות שתקף אותו החליט בהתקרבו למכונית לחצות כמו בילדותו שלולית קטנה בזריזות שכזאת, שהמים לא יספיקו לחדור אל תוך נעליו. סמוך לדילוג האחרון בעט בעליזות בשולי השלולית להתיז נתזים שלרגע דימה אותם, כמו בילדותו, לרסיסי אבני-חן צבעוניות.

הוא צחק בהנאה. נער היה לרגע.

שעה קלה לאחר שחזר לביתו בא לשם לייזר’קה העוזר של נתן ומיד לאחר שהוציא מקופסאות הקרטון הגדולות את הטלוויזיה ואת הווידיאו, הציע לו היכן טוב יהיה לדעתו להעמיד את המכשירים. כמובן שהתחשב במקום בו נמצאה תמיד הכורסה הישנה הפונה לחצר האחורית והפראית. משנתן לו את הסכמתו התקשר לייזר’קה למשרדי חברת הכבלים שהודיעו לו כי הטכנאי שלהם כבר בדרך ויגיע תוך רגעים לחבר לרשת את הנקודה החדשה. משהושלם החיבור והתמונות הצבעוניות באו ועלו בזו אחר זו כמתרוצצות מתחנה אחת לשנייה, עוד הוסיף ללייזר’קה תשר על התשר שהשאיר עבורו בחנות. רק אז צלל לכורסתו למנוחה קצרה בשביל ליהנות ממשקה. כך ישב והסתכל בגנו שאור אפור של תחילת אחר-צהריים של חורף נחת בו על הצמחים ברכות וגרם לעפעפיו לצנוח עד ששקע בתנומה קלה.

בשלוש התנער מכורסתו להכנת מאכליו. תחילה סידר בקפדנות כהרגלו על גבי מעמד השיש שבצד כיור החרסינה הישן את כל המצרכים והתבלינים, זה בצד זה, מוכנים כנדרש לעניין. כשריסק את גרגרי החומוס אותם השרה במים לרככם מרגע בואו לבית, נזהר לא להגזים בכתישה שיישמר בעיסה משהו מהמחוספסות של הגרגרים המרוסקים. שיהיה זה חומוס אמיתי ועסיסי השונה מהדייסתי הנרכש בסופרמרקטים ועשיר בטעמיו מאלה שמוגשים במסעדות. אחר-כך ערבל את הטחינה, שפך לתוכה מיץ טרי שסחט מארבעה לימונים וריסק מעליה מעט שום, לא אבקה קנויה, אלא שום אמיתי שטעמו מתפוגג רק כעבור שעות רבות ולפיכך צריך לדייק בכמותו. כשגמר לבחוש את הטחינה הסמיכה הביא את שמן הזית המשובח שלו, אותו שמר בבקבוק מיוחד לאירועים כאלה, וזרזף ממנו טיפות אחדות לקערה ושוב בחש את הטחינה כשהוא חוזר ובודק אם שיפר את הטעם באמצעות קמצוץ מלח ומיץ לימון נוסף שסחט כתוספת.

כשסיים את חיתוך נתחי הבשר וטיבל את הקציצים בתבלינים ובירק מיוחד שנועד לשפר גם את ניחוחם, ניגש להכנת הסלט המזרחי שלו שהיה נחשק אצל ידידיו.

לבסוף הלך לחדר השינה והוציא מארון הבגדים שלו, מאחת המגירות, את סכו“ם הכסף העתיק שעבר במשפחת טולדו מדורי דורות ועד היום לא השתמש בו. אפילו ידידיו הקרובים כמיקי ואייב לא שזפו בעיניהם את הסכינים, המזלגות, הכפות והכפיות שבידיותיהם חרוט בעברית מעוצבת ועתיקה מאוד השם “טולדו”. על-פי המסורת של בני השבט, כפי שסיפרה לו באבתו שקיבלה את הסכו”ם מחמיה, הורי סבו דוד-אהרון, היה סכו"ם זה מעשה ידיו של אחד מבני השושלת, אברהם יצחק טולדו, שהיה צורף נודע. ראש האינקוויזיטורים הראשון בטולדו העלה אותו על המוקד מפני שניסה להחזיר מומר בתשובה.

פריטי הסכו“ם נשמרו בבתי קטיפה מעוצבים כלשונות שהיו תפורים בארבע שורות בתוך בטנה של יריעת עור משובח ועדין, ישן עד מאוד, שלא איבד מגמישותו, אף כי נחרצו בו קמטי זמן זעירים. הוא שלף מבתי הקטיפה את הסכו”ם הדרוש לו ולאורחת הצפויה וחזר לסלון, היכן שבמרכזו עמד שולחן מלבני, ופרש עליו מפה לבנה מירושתה של אמו רחל שכתבה במפורש כי היא מיועדת לו.

בסבלנות טרח לקשט את השולחן והעמיד במרכזו, קצת בצד, מנורת כסף עתיקה המחזיקה שני נרות לבנים וארוכים. את המפיות הרקומות קיפל ודחק בצמידים רחבים עשויים מרצועות כסף וזהב ובמקביל שם את הסכו"ם, זה שמיועד לה מול זה שמיועד לו. אחר-כך הניח אצלה שושנה אדומה שקצה גבעולה עטוף בניר כסף ובצדה קופסה קטנה ובה זוג עגילים זעירים, שחשב כי יתאימו לתנוכי אוזניה היפות שאהב את עיצובן. היו אלה העגילים העתיקים והמשובצים באבני-חן זעירות בצבע ירוק-סגול שבאבתו נתנה לאמו רחל שנתנה לו אותם לאחר שובו מהמלחמה מבלי שתאמר מלה, אבל כוונתה היתה ברורה למי באמת הם מיועדים. זה היה אחרי שערב אחד ישב איתה במרפסת וסיפר לה את סיפור העגילים שקנה בווינה לגלינה מפני שהזכירו לו את העגילים שלה, רק שגלינה לא יכלה להשתמש בהם בגלוי. היא צחקה ביחד איתו עד דמעות כשאמר לה שגלינה נהגה לענוד את העגילים כשהם עשו אהבה. הסיפור כל-כך ריגש את רחל שקמה וחזרה כעבור רגע והניחה לפניו את העגילים. במשך שנים רבות שמר אותם לגלינה ומעולם לא היה נותן אותם למישהי אחרת, אפילו שכמעט נואש מלמצוא אותה. אבל דאריה שינתה דברים רבים בחייו.

בחמש וחצי התעבתה החשיכה המקדימה והגן נחרש ונזרע בכתמי אור בצורות שונות שפרצו מהסלון המואר שלו וחלקם נשרו מחלונות הבתים הגובלים עם גנו מימין ומשמאל ומצפון. על אף שהתערבבו כתמי חושך ואור אלה באלה אי-אפשר היה להעלים את פראותו של גנו הקטן, ושוב אמר לעצמו עד כמה הוא אוהב את הצמחים הנקראים “פראים”.

בשש יכול היה לברך על המוגמר.

הבית הקטן ברחוב הזמורה היה מוסק כהלכה באותו ערב. הצינה התחדדה כבר בתחילתו כרמז לגל קור חדש שהתקרב מכיוון קפריסין. לעתים רחוקות הוא חימם את ביתו. בלילות קרים במיוחד די היה לו בבערת תנור נפט קטן וישן, מתוצרת “פרידמן” משנות החמישים. הבערה הנעימה היתה מספקת במהירות חום ברמה רצויה שייכלא בחדרים הקטנים שעות רבות, ולפיכך כעבור זמן קצר נהג להוציאו לגינתו בכדי לכבותו שם, שריח הנפט המצחין ברגע הכיבוי לא יפלוש לבית. אותו ערב כשהבעיר אותו דאג שהבערה תהיה נמוכה והחום יתפשט באטיות מענגת והוא לא יצטרך לכבותו אלא רק כשיישאר שוב לבדו.

במשך שעה ארוכה שקד להתקלח כהרגלו במים קרים וחמים לחלופין שימריצו את הדם בעורקיו, ורק אז התמסר לגילוח נכון, להסתרקות עם פסוקת מדויקת וגם להתבשמות דקה. משיצא לחדר השינה התיישב על מיטתו הישנה והצרה וגרב גרביים שחורים חדשים וגם לבש לבנים צחורים ורעננים. מהארון בחר חליפה מבין חליפות הערב היותר משובחות שהיו לו עוד מימי החייט ההודי שלו בלונדון. ממבחר נעליו שלף נעלי גוצ’י שחורות ורכות ככפפות, מגמישות צעד עד שמקנות לו תחושה של קלילות. תחילה לבש חולצת משי בגוון שבין קרם ללבן, מסוג אותן חולצות יוקרתיות בהן השתמש באירועים רשמיים בארצות חוץ ואז העלה את מכנסיו על רגליו שכחשו והיה מרוצה שלשון האבזם נקבעת באותו חריר המוכיח שמידת מותניו נשארה כשהיתה. בכדי להתאים עניבתו לגון החולצה הבהיר וגון החליפה שצבעה אפור-כהה, בחר באחת כחולה הנחצית באלכסון בשני פסים צרים של אדום שהעניקו חמימות למראה החגיגי והמלוטש שלו.

לבסוף התיישב בכורסתו החובקנית ועל השולחנית הקטנה שבצדה העמיד את כוס הוויסקי הגבוהה שלו והתבונן בזכוכית המבריקה של הדלת החוצצת בין הסלון לבין הגן. ממשחק כתמי האור שנשרו כעלים על הזכוכית נוצרו קטעים צבעוניים המשקפים את החגיגיות בה עטף את ביתו הצנוע והישן, כמחזיר לו משהו מנעוריו הרחוקים. הוא ראה בהשתקפויות את השולחן הערוך לשניים ולשונות האש הרוטטות של הנרות הגבירו את אווירת השלווה השונה מסערת לבו ומציפייתו המתוחה לשמוע את גרגורו של זאערב שוודאי יזקוף את ראשו הכבד כשישמע את טפיפתה כשהיא תתקרב לדלת הראשית. לבסוף הפנה את הכורסה לעבר דלת הכניסה. הלילה, כך חשב, מישהו יבוא ויתדפק על דלתו בדיוק כמו שקורה כאשר חלומות מתגשמים.

הוא חיכה לתחילת הלילה נרגש כלקראת אירוע נדיר. בינתיים, עד לבואה הצפוי, המשיך ללגום מהוויסקי, עישן סיגריה בהנאה והיטה אוזן לרוח המתגברת מהים וחולפת ביעף בין שתי שורות הבתים המקבילים ונהמתה כשריקה חדה עד שעצם את עיניו לרגע. כשפקח אותן כבר היה בוקר ומהנרות נותר רק חלב ולא היה סימן להיותה כאן בממשות והיא כמו חלום נמוג, ציפור נדירה שפרשה כנפיים ונעלמה. דאגה לשלומה כבשה אותו ולרגע עברה בו תחושת פחד עמוק שהכיר כמותו רק אז, לפני חמישים שנה, כשגלינה נעצרה ונעקרה מחייו. ברגע זה ידע שאהב אותה לא פחות משאהב את גלינה.

זיכרון הכאב היה חד ופוצע כמו הכאב עצמו.

 

29    🔗

באותו יום, שהיה יום רביעי, הוא הקדים לפגישה של החברים ב“אפרסמון” מפני שרצה ראשית כל לראותה שיידע שהכל בסדר איתה ורק אז יברר אצלה מה קרה אמש. עד שהגיע לבית-הקפה גברה דאגתו לשלומה בגלל התרחישים השונים שראה בדמיונו הפורה. הדאגה הפכה לפעמים לתחושת פחד גם בגלל השתיקה הלא-מובנת שלה במשך יומיים. הכל היה עלול לקרות בימים כאלה וחשש רע התגנב ללבו שאולי קרה לה משהו. אולי אפילו נפגעה באותה פעולת התאבדות של הפלשתינאי בדיזנגוף. מה גם שעוד הספיק לשמוע ברדיו שכמה גופות עוד לא זוהו ושמות של פצועים אחדים מסיבות שונות עוד לא נמסרו לפרסום.

כשבא ל“אפרסמון” התברר לו שדאריה לא נמצאה בבית-הקפה וחיים לוי רטן שזה היום השלישי שהיא לא באה ובגללה הוא נאלץ למלצר בעצמו בכדי לעזור למלצרית השנייה. הוא גם העיר ברוגז שממנה דווקא ציפה להתנהגות אחרת וזה לא בסדר מצדה להעדר בצורה כזאת. אבל דעתו לא היתה נתונה לקובלנה של לוי. הוא בא מתוך דאגה לשלומה וקיווה שימצא אותה כאן ויסתבר כי היתה לה סיבה למה שקרה אמש.

“ניסית לברר אצל סופי?” הוא חקר את לוי.

“היא איננה. יצאה לחופש לפני שבוע בקשר לדירה חדשה שלה ולך תמצא אותה.” לוי ביטא את כעסו הרב בגידוף עסיסי בשפה הרוסית וסיכם את דעתו על העדרה: “כשהן צריכות אותך הן יודעות איפה אתה אבל לא להפך, מייג’ור.”

“מה יכול היה לקרות לה?” הוא שאל ולוי הרוגז לא קלט את הדאגה העמוקה שלו והשמיע ציוץ של ביטול ואמר שהוא לא יודע, ומה שבעיקר מרתיח אותו זה שסוכם ביניהם שאם קורה משהו ואחת המלצריות לא יכולה להגיע, אז היא צריכה לטלפן ולהודיע שאפשר יהיה למצוא לה מיד מחליפה.

החרדה צבטה אותו ודימה בלבו שנמלים פשטו על גופו עד שהרגיש צורך לגרדו. את סערתו חנק בתוכו שאיש מסביב לא ירגיש במהומה הפרטית שלו. כעבור רגעים אחדים שעשה עם החברים הוא פלט משהו בעניין איזה כאב ראש ואמר שהוא יוצא לבית-מרקחת סמוך לקנות אופטלגין, לפת את גולת ראש מקל ההליכה השחור שלו וזקוף כדרכו יצא מבית-הקפה. אבל במקום לפנות שמאלה פנה ימינה ונכנס למשרד לכרטיסים “הדרן” שאת בעליו, אבי בנדר, הכיר ואצלו רכש את כרטיסי המופעים, וקיבל ממנו רשות להשתמש בטלפון הפרטי שלו ובמשרדו כרצונו. בנדר, איש נעים הליכות ולוחם ותיק גם הוא, דאג שיוגש לו מיד קפה שחור בספלון חרסינה ובצדו כוס מים קרים ובעצמו יצא שלא יפריע לו בשיחותיו. מיד לאחר שנסגרה הדלת הוא התחיל לטלפן לבתי-חולים בזה אחר זה, לברר אם מישהי העונה על תיאורה ושמה מאושפזת שם. רק שאיש לא ידע ואיש לא שמע ואיש לא עזר. לבסוף ניסה להרגיע עצמו בעזרת המחשבה הקלושה שאנשים צעירים – דרכם להפתיע ובטח כפי שנעלמה בפתאומיות כך תחזור ותופיע. הוא ידע שזה תירוץ דחוק אבל לא היה לו הסבר אחר והוא ניסה להיאחז במחשבה הזאת עד שתצוץ עובדה אחת ברורה. בינתיים החליט לחזור ל“אפרסמון” בתקווה שאולי בינתיים נתברר משהו ללוי.

כשחזר מצא את לוי כעוס כשהיה ועוד הוסיף רטינה שמבחינתו דאריה מחוקה ולא מעניין אותו שהיא נחשבת למלצרית הכי אטרקטיבית שלו,

“שמע, מייג’ור,” הוא רטן, “העסק הזה עובד על שירות. יש שירות טוב – יש לקוחות. אין – אז אין. גם אם היא מתה היא צריכה לטלפן ולהודיע לי שלא תבוא. ככה זה עובד כאן.”

“יכול להיות שמשהו קרה,” הוא ניסה למתן את כעסו של בעל הקפה, “יכול להיות שהכל יתברר ואולי עוד היום תשמע ממנה.”

“מה אתה היית עושה במקרה כזה?” שאל לוי את גורביץ, “אולי בכל זאת, כמו שאומר המייג’ור, קרה לה משהו?”

“יכול להיות שהיא עזבה את הארץ,” הציע גורביץ פתרון.

“אפשר לברר את זה בביקורת גבולות?” לחץ לוי.

גורביץ אמר שכן, אפשר לברר את זה, וכבר קם וניגש לטלפון. כעבור רגעים אחדים חזר ופלט שאין רישום על צאתה של דאריה מהארץ. גורביץ קירב אליו את ספל הקפה שלו, לגם מעט והמשיך לגלגל שיחה בטלה בנושאים שוליים עם חבריו.

כל אותה פגישה הוא עצמו ישב בשקט ולא העיר הערה אחת ולבסוף כשפלט משהו כשמישהו שאל אותו משהו, היתה תשובתו שלא לעצם העניין כי דעתו היתה מפוזרת. כשיצאו החברים לבתיהם הוא עיכב את גורביץ.

“תראה, גורביץ, מה שאני אומר לך שיישאר אצלך,” הוא הדגיש.

גורביץ בחן אותו בזהירות. "על מה אתה חושב? "

“שאולי עצרה אותה המשטרה.”

“למה הגעת לזה?”

הוא הזכיר את החשש שלה מחוקרי משרד העבודה ומשרד הפנים מפני שהיא תיירת שעובדת בלי רשיון. “אתה יודע שיש עכשיו מבצעים בעניין הזה,” הוא סיכם.

“אני מבין,” הפטיר גורביץ והמשיך לבחון אותו בעיניים מצומצמות, “אתה רוצה שאברר אם לא נעצרה?”

הוא הנהן. אם לא היה בעל יכולת ריסון גם ברגעי מצוקה ומתח כאלה היה נותן ביטוי מדויק לרגשותיו ואפילו שלא כדרכו היה מניח את ידיו על כתפיו המרובעות של גורביץ ומפציר בו בכל לשון של בקשה, חפש אותה. הפוך את הארץ. שלא תשאיר אבן אחת במקומה. אבל הוא רק אמר: “אם תוכל.”

“אבדוק.” הבטיח גורביץ.

כשחזר הביתה הסתובב חסר-מנוחה מפינה לפינה. בכל רגע קיווה לשמוע את צלצול הטלפון ומיד לאחריו את קולה העמוק והחושני ואם לא אותו כי אז יהיה זה קולו הצרוד של גורביץ, שיביא איזו מלה טובה. הוא לא אהב במיוחד את צלצולו הצרחני של מכשיר הטלפון שלו. היה זה צלצול גס וטרטון של מכשיר ישן ושחור מבקליט ששוליו כבר נשברו עד שנראו כמכורסמים. מאז שהותקן אצלו לא טרח להחליפו בחדש ולא ראה הבדל בין טלפון של חוגה לבין טלפון של לחצנים. ממילא הוא השתמש רק מעט בטלפון.

אבל עכשיו הוא חיכה לצלצול הצרחני שלו בקוצר-רוח.

לפנות ערב יצא לשוטט על-יד בית מגוריה של דאריה בתקווה שאולי יראה אותה בצאתה או בשובה ממקום כלשהו אבל לא נתקל בה. כשחזר לביתו התפלא שמרוב מתח שכח בפעם הראשונה להאכיל את זאערב ומיד חימם קצת את התבשיל והאכילו בסבלנות כתמיד. אחרי שגמר לרחוץ את הכלים שהצטברו בכיור התיישב ליד השולחן הקטן במטבח הצר ושתה מספלון קפה חריף אבל לא נגע באוכל מוצק. לא יכול היה. בית-בלעו נסתם מרוב דאגה. כל תרחיש שהעלה בדמיונו יכול היה להתגלות כמציאות רעה.

עד רדת החשכה קיווה לשמוע משהו מגורביץ ולא שמע. הוא התלבט אם להרים את הטלפון ולהתקשר עם ביתו ולבסוף כפה על עצמו מתינות. כדאי לחכות, הרהר, עוד קצת. אולי לא יהיה צורך בטלפון הזה. יותר מאוחר הוא חזר ועבר מול הבית בהנרייטה סולד, עושה דרכו בין ארלוזורוב לבין רחוב דפנה. לבסוף טיפס במדרגות לקומה השנייה והקיש בדלת של המשפחה הרוסית, וכשנתקל במבט החשדני של הרופא הרוסי הקשיש שגר שם, הציג עצמו כאחד ממכריה של דאריה. ליתר דיוק הזכיר שהוא “מבית-הקפה שהיא עובדת בו”, ובדרך זו אמר אמת שלמה מבחינתו וביקש לברר מה קרה שנעדרה מעבודתה ונענה שגם הם לא יודעים, פרט לזה שבלילה שבין יום ראשון לשני בא שוטר לפנות בוקר ולקח אותה לחקירה ומאז לא שמעו ממנה דבר.

האיש בטח חשב שמשהו אצלו משובש בקומתו העליונה מפני שהגיב בבת-צחוק רחבה כאילו התבשר על זכייה ענקית וחזר והודה לו פעם ועוד פעם. בבת-אחת הוקל לו מהחיזוק שמצא בעצם העובדה שלא היתה בין נפגעי הפיגוע, אבל מצד שני, כעבור רגע, התגברה הדאגה לשלומה מהיותה בודדה היכן שהיא נמצאת. הצורך לגונן עליה היה אצלו כל-כך חזק אבל הוא לא הופתע מעוצמתו. שום דבר לא היה שווה בחשיבותו לשחרורה מהמעצר. הוא חזר והודה לרופא, הפטיר שלום ויצא בחיפזון לחדר המדרגות. נחוש היה להוציא אותה מהתסבוכת בכל מחיר. כשהגיע לביתו טלפן לגורביץ בניגוד למנהגו שלא להטריד מישהו בשעה שכבר איננה שעה נכונה. אבל גורביץ הרגיע אותו כשאמר שגם הוא חיפש אותו לפני איזה רגעים והתפלא שלא מצא אותו.

“טיילתי קצת,” הסביר ובכדי לא להישמע להוט שאל בקול צונן משהו, “אז מה חדש?”

“פרט לזה שהיא בידי המשטרה אז הכל בסדר.”

“מה בדיוק אתה רוצה להגיד, גורביץ?”

“זה כמו שחשבת,” הסביר גורביץ, “היא נעצרה במסגרת המבצע המשותף של משרד העבודה ומשרד הפנים נגד הפועלים הזרים.”

“איפה היא מוחזקת?”

“העבירו אותה לאבו-כביר עד לגירוש.”

“אני אצטרך את העזרה שלך, גורביץ.”

“למה אתה מתכוון?”

“אני רוצה לשחרר אותה בערבות.”

“אני לא יודע מה להגיד לך,” היסס גורביץ, “אם הייתי במקומך…”

“זאת בדיוק הבעיה שאתה לא במקומי.” קולו נהיה פתאום צרוד כקולו של גורביץ, כמעט מסגיר משהו מהמתגעש בתוכו, “אני מבקש ממך לעזור לי.”

חזרה והפרידה ביניהם דממה לא נעימה ועבר עוד רגע עד שגורביץ הפטיר שהוא מקווה שהוא יודע מה שהוא עושה, והזכיר את העובדה שממילא עומד לרשותו אחד ממשרדי עורכי-הדין הכי נכבדים בארץ.

“ברמן לא פלילי,” הוא העיר.

“אם ברמן יקח על עצמו את הטיפול אז אני אעזור,” הבטיח גורביץ.

פעם שנייה בלילה אחד הוא התעלם מהשעה המאוחרת, עשרים לאחת-עשרה, ולקח לידו את מכשיר הטלפון וחייג לביתו של עורך-דינו בהרצליה-פיתוח. תוך שהוא מקפיד על לשון מדויקת ועובדתית פרש באוזני ירמיהו ברמן את הרקע למעצרה והדגיש שיש לשחרר אותה מיד בכל דרך שהיא.

“מיהי, מייג’ור?”

צריך היה להסביר לירמי ברמן שהיא לא סתם מישהי אלא ידידה קרובה שהיא מאוד חשובה לו.

“ייתכן וידרשו ערבות גבוהה,” העיר ברמן.

“תיתן ערבות ככל שתידרש,” הוא תבע, “אני רק מבקש שזה יתבצע מיד.”

ברמן צחק. “זה לא יהיה לפני הבוקר…”

“אני דואג לה!”

“היא תהיה בסדר,” הבטיחו ברמן.

משעמדו לסיים את השיחה הוא הציע לעורך-הדין שידידו סגן-ניצב בדימוס צבי גורביץ, יהיה לו לברמן בבחינת מבהיר סתומות בצדדים המשטרתיים ומה דעתו על כך. ברמן שהרגיש בצורך להרגיעו חשב שאם יהיה צורך בגורביץ אז הוא יגיד לו.

“אתה מוכן להוריד שמיים בשבילה,” רטן ברמן.

“מוכן.”

“נפתח דלת או שתיים,” נכנע ברמן, “ואחזור אליך יותר מאוחר.”

ה“יותר מאוחר” של עורך-הדין היה כעבור שעה וכאשר שמע את קולו חשב שברמן שייך בצדק לאותם עורכי-דין שהם בעלי צרור מפתחות מהגדולים ביותר שהיו ברשותו של מישהו, וכמעט לא נמצאה דלת אחת במדינה שלא היו מסוגלים לפתוח אותה בכל שעה שירצו, וכל זה בגלל העובדה שייצגו בהצלחה אחדים מבכירי הפוליטיקאים שהסתבכו בפלילים.

“אוקי,” הסביר ברמן, “דיברתי עם מישהו במשרד הפנים ומישהו במשרד העבודה ולא תהיה בעיה איתם. הם לא ידרשו גירוש. אני רק צריך את גורביץ שיזרוק מלה במשטרה שיביאו אותה בבוקר לדיון בבית-המשפט. זה אמנם רק צעד מִנהלי אבל אני לא רוצה הפתעות של הרגע האחרון.”

רק מפני שהשעה היתה שעת חצות הוא דחה את השיחה הטלפונית הנוספת לגורביץ לשבע בבוקר. הוא ידע כי גורביץ נהג לקפוץ מדי בוקר לבריכת גורדון להתרענן כמותו בשחייה משש בבוקר ועד שבע. שעה ארוכה לא הצליח לדכא את חוסר השקט שתקף אותו ורק לבסוף הצליח להירדם לאיזה זמן טרוף וכדרכו קם בשעת בוקר מוקדמת. ברבע לחמש הלך לשחות בים אבל הקדים לחזור. בשובו חימם את תבשילו של זאערב והעבירו לפנכתו הרחוצה ושטף את קערת המים והזרים לתוכה מים רעננים והניח אותה לפניו. בצער ראה כיצד זאערב זוקף בכבדות את ראשו כמתקשה גם בזה, ואחרי שהשמיע גניחה קטועה, כהברה של מלה לא גמורה שהתפרשה אצלו כהכרת-תודה, חזר והניח את ראשו על השטיח הקטן שבין דלת המטבח לדלת הכניסה. אפילו לא גרר את גופו התשוש לעבר תבשילו המדיף ריח מגרה.

“זאערב,” הוא לחש באוזנו של הכלב, “אנחנו סוגרים מעגל. כך זה, ידידי?”

רגע ארוך כרע בצדו כשהוא מלטף את ראשו בעדינות, וזאערב שברגיל היה מגרגר בתגובה לא השמיע קול ולא הניע את אוזניו ולא מתח אותן לאחור לאות הנאה. כעבור רגעים אחדים הוא הרפה ממנו, קם וחייג לביתו של גורביץ שחזר עכשיו מרחצת הבוקר שלו בבריכה. גורביץ מחה בתוקף כשהוא הציע תשלום עבור זמנו. הוא כמעט שנעלב מההצעה והשיב בלשון ברורה ששכרו הוא הידידות הטובה העומדת ביניהם ואמר שמיד ירתום עצמו לעניין ויטפל בבעיה “הקטנה” וגם יהיה בקשר עם ברמן.

“עניינים כאלה לפעמים זזים מהר מאוד,” אמר גורביץ, “תישאר בבית. יכול להיות שבעוד זמן קצר אתקשר אליך ואודיע לך מה המצב.”

מתוך ציות לגורביץ הוא נמנע מלצאת אפילו לבקר את חוה לקפה בוקר. במקום זה הוא דיבר איתה בטלפון ושאל אם מרים כבר הכינה את הדירה הקטנה לידידתו.

“הכל כבר מסודר,” היא אמרה. “מתי אתה חושב שהיא תעבור לכאן?”

“היום.” לא היה לו ספק שהוא ישחרר אותה.

“היא תתקבל כבת בית, עברי.” הפעם לא שאלה שאלות נוספות והוא הכיר לה תודה על כך.

בכדי להעביר את הזמן עד שישמע משהו ברור מברמן או מגורביץ, יצא לפינת העבודה שלו בגן והיכה בנוקר בלוחית נחושת קטנה שכבר חרת בה בסכינו ציפור פרושת כנפיים, והוסיף סביב לה רקע של נוף מסתורי עשוי ממחבר של מאות נקישות זעירות. אבל רוחו היתה קצרה והוא חזר לסלון והחליט להחליף ציורים אחדים שעל הקיר באחרים, הוריד נוף רגיש של פרסמן והעלה דמות קטנה ונדירה של מאטיס, אותה רכש בשלושים וחמש בעזרתה של ידידתו קטיה גראנוף. הוריד “פרחים” אביביים של קיסלינג והעלה במקומו ציור נוף ימי קסום של הפסל והצייר רוברט בזה, אשף מקבוצת “אופקים חדשים”.

בפינה הימנית של הסלון הפונה בכיוון מזרח-צפון, על גבי מעמד מעץ מגולף עמד עותק ברונזה של חנה אורלוף, “נערה עם כדור”, בגובה של כשבעים סנטימטרים, דק וחכם בהיקפו. הוא עצמו מצא בפסל הזה השפעה של דגה ולפיכך הוציא ממזוודה שהיתה מתחת למיטתו פסל יצוק ברונזה של דגה, מחוללת המבצעת ערבסק. משהעמיד אותו במרחק קצר מהנערה של אורלוף נהנה לראות את התנועה האלגנטית שקיבע דגה לתמיד מול התנועה המרשימה בקלילותה של הנערה לופתת הכדור של אורלוף. מנגד, בפינה השנייה, על גבי ארונית שבשמונה מגירותיה החזיק הדפסים ורישומים קטנים, העמיד פסל אחר, “אשה שרועה”, מעבודותיו של הנרי מור מכרו עוד מלפני המלחמה.

פעם, בתקופת ההפצצות הקשות על לונדון הוא נקלע באחת מחופשותיו הקצרות לתחנת רכבת תחתית מאלה ששימשו מקלטים ציבוריים ענקיים ושם נתקל במור שרשם במחברת את מאות האזרחים שהצטופפו שם כשהם שרועים זה בצד זה, לאורך הקיר הארוך של התחנה הגדולה, כל עוד נמשכה ההתקפה ההרסנית. בעודם שם סיפר לו מור כי מזה זמן מה הוא רושם רישומים של אותם אלה שבילו לעתים ימים ולילות במנהרות הרכבת להציל את חייהם. לפעמים דימה בלבו כי מור, בעת שרשם את הרישומים החזקים כבר ראה בעיני רוחו מתווים לעשרות פסלים. ברישומים נראו האנשים כמו גלמי אדם שעוד לא נחלצו מסבך חוטי הפקעות שלהם. כשהוא גילה עניין ברישומים האלה ותהה אם קיימת אפשרות שירכוש אחדים מהם, הציע לו הפסל לגשת איתו לסטודיו שלו כשתיגמר ההפצצה שהרעידה את לונדון. באותה הזדמנות רכש לעצמו שישה רישומים מהסדרה. ארבעה מכר במרוצת השנים לאספנים. שניים שמר לעצמו, את אלה שעליהם חתם מור והוסיף: “לידידי מייג’ור עברי טולדו”.

משפתח את המגירה התחתונה בארונית עליה מוצב היה הפסל של מור שהיה מס' 2 מסדרה בת חמשה עותקים, הוא הוציא את שני הרישומים הממוסגרים ותלה אותם מעל לפסל, וכך קיבל פינה הנרי-מורית כפי שהתכוון.

בתשע ורבע השיג אותו סופסוף הטלפון שחיכה לו.

“מייג’ור,” אמר לו גורביץ, “אני נמצא עם ברמן בבית-המשפט והעניין סודר. יביאו אותה לדיון בשחרור תוך חצי שעה.”

“אני אהיה שם,” הוא הבטיח וכבר היה לאיש שמח.

 

30    🔗

רק אנשים אחדים נמצאו באולם השופטת לאה גיבשטיין כשדאריה הועלתה הישר מהרכב המשטרתי לקומת הדיון במעצרים והוא ניגש אליה וחיבק אותה בחום ולא היה אכפת לו ממבטיהם של ברמן וגורביץ, ולחש באוזנה ברכות כמלטף: “זה בסדר.”

“תודה, עברי,” היא אמרה.

“ידעת שאמצא אותך, נכון?” לא סתם שאל. רצה להבהיר שביניהם כבר קיים קשר עמוק שברגש, שהם מרגישים אחד את השני בתחושות דקות.

היא שתקה אבל עיניה דיברו והוא קרא את תשובתה והיה מאושר שהיא לפותה בידיו עד שלא רצה להתנתק ממנה. פניה היו לבנים, כמעט שקופים, בגלל החיוורון שנגרם מעצם המעצר ואי-הוודאות לגבי מה שיהיה איתה.

“עוד מעט זה יהיה כאילו כל זה לא קרה,” הבטיח לה.

הדיון היה קצר ולאחר שברמן הוכיח שאין בעיה עם שחרורה היות שנמצא ערב בכל סכום שיידרש והוסרה ההתנגדות לשהותה בארץ מטעם משרד הפנים ומשרד העבודה, נענתה השופטת לבקשה לשחרר אותה לאלתר והורתה למשטרה להחזיר לה מיד את דרכונה החדש שקיבלה בשגרירות שלה במקום זה שנגנב, שגם תוכל לנסוע בכל עת שתרצה.

דאריה שנבוכה מעצם המעמד המנוכר ובגלל העברית המצומצמת שלה לא קלטה את משמעות החלטת השופטת מבחינתה, העיפה בו מבט שואל והוא רק הניע את כף ידו להרגיעה ואחר-כך הודה לברמן ולגורביץ בלחיצת-יד והוסיף גם מלים חמות מקרב-לב. רק אז פנה אליה והסביר לה את הסיכום שהושג והיא התקשתה להאמין שנחלצה מהמצב לתוכו נקלעה בפתאומיות שכזאת וגם דרכונה הוחזר לה. ברגע זה הוא הרגיש שחשוב להרחיק אותה מבית-המשפט ושאל אותה אם היא רוצה שייקח אותה ואת חפציה לדירתה החדשה, אבל שמח כשאמרה שהיתה קודם מעדיפה לנסוע לאיזה מקום מול הים שמרחביו מרגיעים.

עד שהם ירדו לקומת המשרדים לסכם שם ענייני פרוצדורה הוא הספיק להתרשם מחוסנה הנפשי ומצא שהתמודדה היטב עם מצבה ולא נזקקה לסתם מלה של אהדה. כשהסתיים הליך השחרור בערבות והם נכנסו למכוניתו הוא התלוצץ שמעכשיו היא בעצם שפוטה שלו ואת האירוע החשוב הזה הם יציינו במסעדה בנמל יפו שהיא חיבבה. היא הגיבה בצחוק הסוחף שלה שכל כך אהב עד שרצה לעצור את המכונית ושוב לחבק אותה ולהרגיש בחום גופה. אבל במקום זה נעשה קשוב לה כשתיארה בשובבות את ימי המעצר כשהיא מצליחה להסתיר את תחושותיה האמיתיות במעטה של הומור. המעצר הלילי קרה בפתאומיות שכזאת, למרות שידעה שזה עלול לקרות. היא צחקה כשנזכרה כיצד נקרעה מחוויית ההכרות עם ההגדה לבית טולדו, היכן שנעטפה ביחס חם עד שלרגע היא עצמה נחשבה לאחת מבנות המשפחה המיוחסות. במקום זה מצאה עצמה כלואה בחדר חקירות צר כשהיא נפחדת מהלא ידוע ואחר-כך הוכנסה לתא צפוף חנוק בנשים בנות גילים שונים והוא מואר בחשמל ביום ובלילה בנורת ניאון השופכת אור לבן ועקר. בצפיפות שהיתה שם התקשתה למצוא לעצמה פינה משלה ונשימתה נעשתה כבדה בגלל הצחנה המבחילה שעמדה שם. אבל עיקר הקושי נגרם לא מהתנאים אלא ממה שאמרה לה סוהרת אחת שכבר הוחלט שתישלח לרוסיה ורק מבררים בשגרירות הרוסית מי ישלם בשביל הכרטיס שלה. כך שהמחשבה על סיכוייה להשתחרר היתה רחוקה למרות שהלב אמר לה שמשהו שקשור בו עומד לקרות איתה.

“כשבאו והוציאו אותי מבית-המעצר הייתי בטוחה שלוקחים אותי ל’בן-גוריון' לגירוש, אבל המשכתי להאמין שזה לא יקרה. אני לא יודעת איך מבטאים במצב כזה תודה,” היא התוודתה, “מפני שעד לפני שעה הבנתי מה זה להיות בן-אדם שאיבד את זהותו.” היא חייכה כלא מאמינה. “חשבתי כל הזמן שבמצב כזה אני צריכה לפחות ידיד אמיתי.”

הוא העיף בה מבט ואם התכוון להגיב, בכל זאת לא השמיע מלה מחשש שיגיד משהו מיותר שיסגיר את רחשי לבו. אולי בכל זאת יתברר בפעם נוספת שתחושתו מכזיבה אותו כמו תמיד, כשזה קשור בגלינה. מה גם שהפעם הפליגו דמיונותיו אפילו יותר רחוק ממחוזותיהם המוכרים לו. בכל מקרה עדיין גבר אצלו הפחד מאכזבה מרה על מתיקותה של תקווה שעוד לא נבחנה, למרות שמעודו לא היה בטוח כל-כך במשהו כמו בנבואת-לב זאת.

רק כעת הודה בינו לבין עצמו אילו רגשי חרדה חרשו בו מאותה שעת בוקר מוקדמת כשהעולם שבחוץ עוד עטוף בחשיכה והוא גילה שלא היתה. לא באה כמו שגלינה נלקחה ממנו וכל מה שהיה ביניהם היה כחלום לא פתור. מתוך עוצמת הפחד לשלומה שוב היא חזרה ונתהפכה לאהובתו, וכבר לא היה חשוב אם שמה דאריה או גלינה. הן היו מבחינתו ליישות אחת. החרדה היא שעשתה זאת.

מיד לאחר שהחנה את המכונית בקצה החניון הסמוך לים כבר שטפו אותם קולות המיית הים והרחשים של הגלים המתנפצים בחבטות על המזח. דאריה הציעה שישבו בחוץ, ברחבה הפתוחה של המסעדה, מקום בו ביקרו באותו לילה קסום של התיאטרון. היא רצתה להיחשף לקרני השמש. “זה במקום להתרחץ,” כך אמרה, והוא הבין את הרצון הזה שלה להיטהר מכל מה שדבק בה בבית-המעצר ולהרחיק ממנה את הזיכרונות העגומים של התא הסגור.

כשהתיישב מולה והוא נלטף על-ידי השמש מצא שהצינה נסוגה וחשב שהיא צודקת שהיום הצלול יעזור לסלק ממנה את מרירות הימים האחרונים. דאריה עצמה את עיניה והאור שיחק בשערה הזהוב והחליק במגע קל על חלקת עורה הבוהק. לרגע העבירה את אצבעותיה הארוכות מעל מצחה הגבוה כדוחה מחשבה מטרידה הקשורה במה שהיה.

פתאום אמרה לו: “כל הזמן הצטערתי רק על דבר אחד. שאתה לא יודע מה קרה שלא הגעתי. לא נתנו לי אפילו לגשת לטלפון. ביקשתי כמה פעמים שיאפשרו לי לטלפן. רציתי שתדע שלא סתם נעלמתי, מפני שכל-כך חשוב היה לי להיות איתך בלילה ההוא בבית שלך. זה היה בשבילי הגשמה של איזה חלום.” היא לא הסבירה על איזה חלום היא מדברת כפי שלא פירשה רמזים אחרים שהוא ליקט מדבריה, ואולי רק ייחס לאמירות שלה משמעויות מיוחדות, בהשפעתו של דמיון פרוע. אבל המלים האחרונות שלה היו ברורות וחד-משמעיות: “לא רציתי שתשב שם לבד ותחשוב לעצמך כל מיני מחשבות לא טובות עלי.”

“רק קצת,” אמר כמנסה להקל מכובד הערכתה.

זה לא היה סתם “רק קצת”. ב“רק קצת” הזה שלו היתה מקופלת כוונה הרבה יותר עמוקה. בכל זאת הוא רצה לרמוז לה עד כמה פחד שאולי קרה לה משהו לא טוב. היא חיכתה שיחדד את כוונתו. אבל הוא השתתק מחשש שכבר גילה יותר ממה שרצה וכל מה שקלטה היה הידוק לסתותיו עד ששריריו נעו שם במתח. רק אז הבחינה שמשך פתאום את כפות ידיו מהשולחן והעלימן מתחתיו. הוא קיווה שלא הספיקה לראות את הרעד שעבר בהן מפני שלרגע השתלטה עליו אותה דאגה עמוקה שהוא שוב עומד לאבד את גלינה ושנית נשתבשו זמנים והן היו לאחת. עד כמה אהב אותה ברגע זה.

“קריר,” פלט והצטחק לחפות על צמרורו.

“זאת הרוח, או איזו מחשבה מציקה?”

חריפותה לא נשחקה שם במעצר.

“המחשבות היו קשות כשלא באת,” הוא הודה. בעיניה מצא הרבה יותר מאהדה, כך האמין, אבל שוב נרתע כמעט בכעס שאולי זו זקנתו שפוגעת בכושר שיפוטו מבלי שהוא מסוגל להבחין בירידה בחדות חושיו והוא מדמה לעצמו תגובות שאין להן אחיזה במציאות. ייתכן שמשום כך הוא נוטה להסתכל בזמן האחרון ישר לתוך עיניהם של אחרים כמו לחפש שם את האמת. לפעמים נתפס למחשבות לא טובות כשנדמה היה לו שגם חבריו ב“אפרסמון” מגלגלים בינם לבין עצמם מבטים ביחס אליו שלא רצו שיבחין בהם מפני שלא היה בכוונתם להביכו. להפך, דומה שחשו שלא בנוח על שתפסו אותו בתבונתו המקולקלת.

“פחדתי שנפגעת…” הוא ניסה לקרב אותה למה שהתרחש בתוכו משלא באה. “זה אחד מאותם רגעים שהדמיון משתולל ולא לטובה.”

היא משכה שתיקה.

היה זה רגע נוח מבחינתו מפני שבינתיים דחק לשכחה זמנית לפחות את חששותיו שמא עכירות פוגעת בצלילותו, והחליט לעשות צעד קדימה, חשוב מבחינתו. “אפשר לשאול אותך משהו?”

“כמובן.” היענותה היתה טבעית. “כל מה שאתה רוצה,” הסכימה ברוחב-לב הבא מתוך רצון לומר שכבר מזמן אין מקום לסודות בינו לבינה.

“כשפגשת אותי בפעם הראשונה ב’אפרסמון' ומישהו שם הזכיר את שמי, התרשמתי שלא בפעם הראשונה שמעת את השם.”

היא לא השיבה מיד. מבטה חלף ממנו והלאה כשהיא מחפשת לעצמה מקום אחר בלב הים, היכן שהיא תנסה למצוא לעצמה תשובה סבירה, או דרך להתחמק. היא התלבטה מכיוון שיכולה היתה לומר לו שכן, זה נכון, שמישהו באותו בוקר אמר לה מיהו. אולי מישהו מבין חבריו. אולי אפילו היה זה חיים לוי.

פתאום הוא הוסיף עוד משהו כממשיך לקלף בעיה: “ימים אחדים לפני שפגשתי אותך שמעתי שאיזו בחורה אחת חיפשה את הבית שלי.”

היא לא נבוכה והפתיעה אותו. “זאת אני.”

הוא הפנה אליה את ראשו ומצא שנשארה כמו שהיתה עם פניה לאופק רק ששוב עצמה את עיניה. הבעתה היתה שלווה.

“את?”

היא הנידה קלות את ראשה בתנועה לא מחייבת שיכול היה לפרש אותה כרצונו. “במעצר היה לי המון זמן להיזכר בדברים שונים,” היא אמרה, “ואז חשבתי על אותו יום באשדוד שבו ראיתי בארץ את השם שלך בפעם הראשונה.”

היא צעדה לקראתו צעד אחד. רק שהוא נתפס מיד לחכה שהטילה אליו. בארץ. כך אמרה. ניסתה להגיד לו בדרכה הנפתלת לפעמים ששמעה את שמו עוד קודם לבואה לארץ. זאת היתה לדעתו מחשבה הגיונית, רק שהוא נזהר ממנה והרגיש איך שהוא שב ונתפס לאותה חרדה מעצבנת שמרוב רצון לחשוף את האמת הוא דווקא גורם לה שתתרחק ממנו.

“זה היה העיתונים?” גם הוא עשה צעד זהיר אחד. “העיתונים ברוסית שמתפרסמים באשדוד?”

שפתיה היפות נמתחו לחיוך דק. “המודעות הגדולות שפרסמת,” היא אישרה כמתכננת מהלך נוסף. “הן היו מאוד בולטות. מאוד מיוחדות.”

“מיוחדות עד שתחפשי את הבית שלי?”

“בגלל הסקרנות.” חייכה.

היא סיפרה לו על אותו רגע שראתה את המודעה בפעם הראשונה כשישבה בבית-קפה של הרוסים באשדוד, כמה ימים לאחר שהגיעה לארץ. מישהו השאיר על כיסא לידה את אחד העיתונים והיא עלעלה בו ופתאום ראתה את המודעה שלו וכל-כך התמקדה בה עד שצעירה אחת בשם ז’ניה, רוסייה שהתיידדה איתה, צחקה ואמרה לה שזאת מודעה שכבר נכשלו בה אחדים שחשבו שהמודעה היא הזמנה לכסף קל רק שזה נגמר רע מבחינתם. היא אמרה לה שבאשדוד מספרים שמדובר באיזה זקן גחמן שסתם מדפיס את המודעות.

התשובה המפורטת שיעשעה אותו. “כך אמרה? גחמן? לא איזה רומיאו?”

גם היא צחקה. “אני יודעת שזה מצחיק, אבל כך אמרה.”

“מה את חשבת על המודעות?” במיוחד שם דגש על “את”.

“חשבתי שמדובר בסיפור אהבה מאוד מיוחד,” היא הודתה.

פניו שמרו על הבעתם המהורהרת והוא משך את מבטו ממנה לעבר האופק. במרחק של כמה מאות מטרים מהחוף חלפה במהירות דו-תרנית יפה שמפרשיה הלבנים לוגמים את הרוח. המפרשית החליקה כמו סכין מושחז על חלקת המים הרוגעים שקלטו את כחול השמיים המעוננים וצבעם נעשה כחול-עמוק, כמעט שחור מסתורי. רק פה ושם התגלו שטחים ירוקים בגלל מרבצי הסלעים שמתחת לפני המים.

“מה גרם לך לחשוב ככה?” שאל לבסוף, “זה גם יכול היה להיות משהו שקשור במישהו שמחפש קרובת משפחה שהלכה לאיבוד.”

“חיפוש עקשני ויוצא-דופן כזה?” היא לא יכלה להתאפק והמשיכה:

“קצת כבר למדתי להכיר אותך ואני מרגישה שלא טעיתי.”

“באמת?” הלגלוג הדק היה אופייני לישיש כמותו, המחפה על התרגשות חדשה שגרמה לו הערתה. כשהתגבר עליה הרצין: “היו עוד הרבה חיפושים עקשנים כאלה. אנשים שאיבדו קרובי משפחה במלחמת-העולם המשיכו לחפש אותם בכל העולם עד שמצאו אותם. נכון שיש ביניהם כאלה, כמוני, שעוד ממשיכים לחפש וכמוני לא איבדו את התקווה.” הוא לגם מעט מהמשקה שלו. “יש כאלה שממש בימים אלה מגלים קרובים בגלל החיפושים האלה. רק השבוע קראתי על תושב אחד מתל-אביב שמצא את אחותו אחרי שחיפש אותה בכל העולם במשך חמישים שנה. פתאום נודע לו דרך איזו תוכנית רדיו שהיא גרה כל השנים האלה במרחק רחוב אחד ממנו.”

“אתה לא חיפשת קרוב משפחה. חיפשת אשה שהיתה חשובה לך, אולי אהובה,” היא חזרה והדגישה.

“רק על סמך ההרגשה שלך?”

“אמרתי את זה לז’ניה והיא הסכימה איתי. היא אמרה שבאמת קוראים למודעות האלה, המודעות של המאהב.”

“איך היא ידעה את זה מהמודעות?”

“לא מהמודעות. ז’ניה סיפרה שהיתה עליך כתבה אצל הרוסים באשדוד. היא אמרה שהיו רוסים שפגשו אותך במקומות שונים וסיפרו איך שחקרת אותם על אותה מישהי שנעלמה ברוסיה והבטחת כמו במודעות הרבה כסף למי שיביא לך מידע. ז’ניה אמרה לי שבגלל זה נולדה האגדה על הלובובניק הישראלי.” היא פקחה את עיניה וקשרה איתו מבט גלוי. “רציתי לראות מי זה האיש שמדברים עליו. אתה מבין?”

לא בדיוק.

אמרה ולא אמרה את האמת, כך חשד.

“סתם סקרנות?” הוא שאל.

“כשישבתי במעצר חשבתי על מה שאתה חושב עלי,” היא הוסיפה, כאילו זה היה העיקר אצלה ולא השאלה שניסה לחדד. “חשבתי שאולי אתה מרגיש שהברק בכל זאת מכה פעמיים באותו מקום.”

"פעמיים? "

“פעם עם גלינה ועכשיו אני.”

“על מה עוד חשבת?”

היא חייכה בניסיון לשוות קלילות למה שנאמר ביניהם. “חשבתי למשל למה לא הקמת לך משפחה אחר-כך?”

“מה זה אחר-כך, דאריה?”

“אחרי שנים. כשהיית צריך להבין שאתה עומד לבזבז את כל חייך על חיפושים שאולי לא ישיגו שום דבר.”

רק רגע קצר נמשך היסוסו. הנעימה הרכה של המלים לא הטעתה אותו. לא סתם רכות היתה בהן. היא רצתה לבדוק בזהירות את פתיחותו לקראת האפשרות שהוא לא נלכד ברשת טווייה של רגשות הבאים מהדמיונות. השאלה הזאת היתה צפויה. הוא לא השיב לה במלה אבל במבט שאומר את הכל.

“אז אתה רואה שז’ניה צדקה שמדובר באהבה נדירה.” היא חייכה כיודעת, כמעט במשובה, כנהנית מהעובדה שהצליחה להטיל את עומס התהיות שלו על כתפיה של אותה ז’ניה שהמציאה אותה בכלל לצורך העניין. להתחמק ממנו.

הוא המשיך להסתכל בה. לחפש בעיניה עוגן שנמצא שם מעבר למלים הנאמרות ביניהם. משהו שיחזק את ההרגשה הברורה שלו וגם יאפשר לו להתגבר על הפחד שממשיך להתחפר בתוכו שאולי תאבד לו מאלף סיבות משונות. הוא חש פתאום בהתכווצות משונה בחזהו שגרמה אצלו לכאב חד.

“לא רצית שיהיו לך ילדים?” היא לא הניחה לו.

הכאב בחזה עבר. פניו התרככו אבל עדיין לא אמר דבר.

“כל-כך אהבת אותה שוויתרת על הכל?” היא המשיכה.

“מה זה כל-כך?”

היא פשטה את זרועותיה כמנסה לחבוק את מלוא הים הפרוש לפניהם. “זה ככה!”

הוא צחק.

“אני צודקת?”

בפניו נמצאה לה התשובה.

“בשביל שיהיו לך ילדים לא היה כדאי לנסות קשר חדש?” היא תהתה, “משהו עם מישהי אחרת? רק שלא להישאר לבד?”

“מי שאוהב ככה,” השיב ופרש זרועותיו כמותה ועיניו צוחקות, “לא מתעסק באהבות אחרות. אני כנראה איש של אהבה אחת.”

“אומרים שלאהבה כזאת יש לפעמים מחיר כבד,” היא העירה ועיניה חיפשו אצלו אישור למשהו שהיא רוצה לברר לעצמה.

“לכל אהבה יש מחיר מסוים,” הוא תיקן אותה.

העיסוק בהדלקת סיגריה חדשה אפשר לו לבחון אותה כבדרך-אגב. הוא קרא את לבטיה בדרך בה עפעפה לרגע ואחר-כך ראה איך ששפתיה נפשקות כמתכוונת להוסיף משהו ושוב נשכה את שפתה התחתונה וחישקה אותה כשהפנתה את ראשה לעבר האופק. ניכר שהתקשתה לחשוף משהו שצמח בתוכה והוא הרגיש בו. יותר ויותר התחזקה בו התחושה שבאותה מידה שהוא שוקל איך להגיע לשורש האמת שלה, היא נוהגת בו בצורה דומה והם מחוברים במשחק מוזר של ניסיון זהיר ביותר לחשוף אמת שכל אחד מפחד להתמודד איתה בגלל החשש מהכישלון והאכזבה המרה שבצדו.

“משהו מטריד אותך?” הוא פלט עשן שרוח קלה קטפה אותו מעל שפתיו עד שהתרחק בריחוף קליל.

דאריה עקבה אחרי העשן הנמוג. “תיארתי לעצמי מה שעבר עליך כשפתאום נעלמתי ולא באתי,” היא אמרה, “שאולי אתה אומר לעצמך שבטח העדפתי תוכנית אחרת, משהו יותר מעניין מלבלות עם ידיד מבוגר. הצטערתי על האכזבה שבטח הרגשת.”

“ישבתי מול הדלת וחיכיתי.”

“הדלתות?” היא נזכרה.

“הדלתות הנעולות שלך ושלי.”

“שעוד לא נפתחו,” היא הזכירה בעדינות.

באיזו קלות יכול היה גם כעת לפרש לעצמו את התבטאותה כרמז מכוון. חיוך קל הרחיב שפתיו. “האמת היא שכשישבתי מול הדלת, אמרתי לעצמי, הנה. הפעם זה יקרה. הפעם תבוא מישהי ממשית שתהפוך את החלומות למציאות. אמרתי לעצמי, עברי, עוד רגע תשמע את הצעדים שלה. וכך נרדמתי. עם תקווה בלב.”

עיניה התרחבו בתמיהה וכמעט שצחקה מפני שהתשובה האמיתית הפתיעה אותה. “זהו זה? נרדמת?”

“והתעוררתי כמו תמיד מוקדם בבוקר והמחשבה הראשונה שהיתה לי בראש שזה היה בעצם כמו חלום בתוך חלום.”

הוא קשר איתה מבט ושוב חשב עד כמה היא מזכירה לו את גלינה. לרגע היה משוכנע שגלינה יושבת במרחק של הושטת-יד.

“חלום עליה וחלום עלי?” היא שאלה.

הוא הרגיש ביובש המתפשט בתוך פיו ולא מאפשר לו לחלץ קול. לבסוף הצליח לומר לה: “כן.”

“אומרים שיש דברים כאלה,” היא הגיבה מהורהרת, “אומרים שלפעמים אתה פוגש מישהו שנעלם מחייך לפני המון שנים והוא לא השתנה בכלל. נשאר בדיוק כמו שהיה. רק אתה הוא זה שהשתנה. זה כמו פגישת אשה אחת שמתפצלת לשתי נשים אבל הן שייכות לשני מרחבי זמן שונים.”

הוא הנהן בראשו כמסכים ולעצמו ציין את התבונה שלה והמשיך לעקוב אחרי הגל המתרומם במרחק של כמה עשרות מטרים מהמזח, מתחיל להעצים את כוחו, להפשיל את כרבולתו הלבנה ולהסתער קדימה. גל נפלא בשביל לתפוס אותו עם הקרש. שוב חזר וראה את עצמו בעומק הים ביחד עם חבריו מיקי ואייב, תופסי גלים מעולים כמותו וממש חש כמו אז בקרני השמש החמות המיבשות את נתזי המים המלוחים המחליקים על גופו השזוף שגונו עמוק כדבש. התחושה המרגשת של ההתמודדות הבלתי-נלאית בינם לבין עצמם ובינם לבין איתני הטבע נתקיימה בתוכו כל השנים. הוא היה הראשון ביניהם שעשה קרש גלישה ארוך ורחב יותר וגילה איך אפשר להזדקף ולהישען עליו בברכיו כשהוא פושט את ידיו לצדדים וטס בחדוות מנצח לעבר החוף. הוא באמת ראוי היה אז לתואר “מלך תופסי הגלים”.

“לעולם אי-אפשר לשכוח את ההרגשה שהרגשתי אז,” הוא אמר לה. “פתאום מצאתי דרך לעמוד בתוך המים הרותחים מסביבי. את זוכרת שסיפרתי לך איך התחלתי לחשוב על האפשרות הזאת שהיא כמו ללכת על המים?”

היא כמעט העירה שמעולם לא סיפר לה את זה. אבל קלטה שהוא מערב זמנים והיא נהיתה לגלינה שלה סיפר את סיפורי הארץ שאהב ושתקה, ממשיכה להקשיב לו בנשימה עצורה.

“אייב האמין שאצליח אבל לא מיקי. הוא לא חשב שאפשר יהיה לבצע את זה אפילו אם הקרש יהיה יותר גדול. אבל הוכחתי לו שזה היה אפשרי.” הוא צחק. “שלושתנו טסנו ביחד לעבר החוף. תפסנו גל אדיר שצמח פתאום ממש מהעומק והתרומם כמו גבעה. ואז החלטתי שאני מוכרח לנסות לרכוב עליו. דחפתי את עצמי עד שהקצה התחתון של הקרש היה קצת מתחת לברכיים ובבת-אחת פשוט קמתי ונשענתי על הברכיים והכל נראה כל-כך אחר. הנוף נעשה משהו שונה לגמרי. השינוי בזווית הראייה שינה את החוף שהתקרבתי אליו במהירות משגעת. והצלילה מהגל שהתחיל לאבד את הגובה שלו היתה מצמררת מרוב תענוג.”

“רגע כזה באמת לא שוכחים,” היא הסכימה.

“לא שוכחים, גלינה.”

אז היא צדקה ולבה דילג על פעימה.

לרגע התכוונה לחלץ אותו ממבוכת הזמנים והזהויות. אבל לא רצתה לקפח את הרגע הקסום שהיה לו מול הגלים שבאים להתנפץ על המזח. זה היה רגע של צעירות אמיתית בו השיל מעליו את כל השנים המיותרות. היא הביטה בו בפליאה מפני שפתאום הוא נראה לה כמו שהיה אז והולם לבה התגבר. אני מאוהבת בו, היא אמרה לעצמה.

“לא שוכחים,” חזר ואמר ואסף מבטו כששמץ חיוך רך מלטף את שפתיו. “זה היה הגל הכי טוב שתפסתי.” בנקודה זו חתך את עצמו כשהתכוון שוב לחזור ולבטא את שמה של גלינה. התרסקותו של גל חדש על המזח החזירה אותו למקום האחר ולזמן השונה. ואולי לא ביטא את שמה מפני שלא רצה לצאת מאותו סחרור זמנים ולא היה אכפת לו שהוא הפך להיות ישיש והיא, גלינה, באורח פלא נשמרה צעירה ויפה כשהיתה, מאהבתם לא נגרע דבר ונשארה שלמה. אז אין בכלל חשיבות לזמן. ממילא אין בו תנועה בממד הזה. לא קדימה ולא אחורה. כניעתו לדמיון המתעתע גרמה לו לזהות במציאות המדומה שלו את משאלת-לבו המתגשמת. מבחינתו הוא נמצא כעת בחברת אהובתו מול הים הפתוח שעליו סיפר לה סיפורים רבים מתוך געגועים עזים לחוף ולכל אותם “תופסי הגלים”. הוא חזר ובחן את אהובתו ולעצמו אמר שהוא בר-מזל שנשארה נהדרת כשהיתה, מאירה מתוך נפשה עד שחיצוניותה קורנת כמוקד אור גדול ושערה הבהיר צד את קרני השמש שהדליקו אותו בזהב. כשחשב את המחשבה הזאת על היותה ציידת אור השמש, ידע שגלינה מצאה אותו לבסוף. עקשנותו להתמיד בחיפושיו אחריה בכל דרך, השתלמה.

המבט המלטף שלו הפחיד אותה. לא סתם היה זה מבט של ידיד אוהב. בעיניו העמוקות, ואולי משום כך נדמות לפעמים צעירות, בלי אותו ערפל של גיל מופלג, היא מצאה את תמצית האהבה השלמה שבין גבר לאשה והיא נבהלה.

“על מה אתה חושב ממש בשנייה הזאת?” היא שאלה.

“שהייתי רוצה למות כשאני תופס איזה גל…”

“עברי,” היא אמרה חרש ולא סיימה. הוא עדיין לא חזר מהימים ההם.

“את כל-כך יפה באור הזה,” הוא החליט.

“עברי,” היא חזרה וניסתה למקד אותו בה, מפני שהבחינה שהוא רואה אותה אבל מבטו עובר הלאה לגעת בגלינה.

“את זוכרת את השעות הארוכות האלה כשסיפרתי לך את סיפורי ארץ-ישראל, ואת אמרת, זה נשמע שאתה בא מאיזה פרק של התנ”ך?"

גרונה היה לחוץ עד כדי כאב והיא נתכנסה שוב בשתיקה.

“כמה פעמים דיברנו על שנהיה ביחד בים?” עיניו הבריקו. קשה היה לראות אותן אבל הברק שלהן היה ברור. הוא לא חיכה לתשובה: “בשבילי הים הזה הוא תמצית של הארץ. הים הוא המערב. עץ הזית הוא המזרח. המדבר הוא הדרום. והארץ הגבוהה עם הנוף הכי ירוק שישנו, היא הצפון. הארץ שלי היא ארץ מדהימה. הנופים שלה משתנים כל כמה קילומטרים. לפעמים נדמה שיש כאן הרבה מנופי העולם. אבל רק כאן בחוף הזה חיפשתי תמיד איך לגעת באופק. איתך אני באופק.” פתאום כשחזר והסתכל בה והבחין באותו משהו מבריק המחליק מזווית עיניה ללחיה, הוא הושיט לעברה את ידו ובאצבעו מחה את הדמעה כמתפלא.

“מה קרה?” הוא הודאג.

היא הנידה ראש כמנסה להרגיעו אבל הדמעות המשיכו לגלוש למרות שהתאמצה לבלום אותן. ההתרגשות היתה חזקה ממנה.

“תשתי משהו,” הוא הציע וכבר הושיט לה את כוס המים שעמדה על-יד ספל הקפה שלו. “זה משהו שאמרתי?”

“לרגע היה נדמה לי שחשבת שאני גלינה.”

בבת-אחת נכנע למציאות. “לא התכוונתי…”

“אם רק הייתי יכולה…”

מבטו נאחז בפניה כשהוא עקב אחר ניסיונה לכבוש סערה שנגרמה מפני שאיבד את הגבול שבין הזמנים השונים ולא הבחין כי סחף אותה למערבולת של רגשות. ייתכן, כך חשב, שהתרגשותה גברה גם בגלל עיפותה ותחושותיה הקשות מהימים האחרונים. הוא הבחין בשרירי לסתותיה נעים להרף עין בניסיון לבלום צמרמורת שעברה בה אולי ממשב רוח צונן הבא בפתאומיות מהים. בכפותיו אחז בידה השמאלית כרוצה לחמם אותה והופתע לגלות שהיא רועדת כמעט עד נקישת שיניים ולא מהקרירות אלא ממצוקת-נפש.

היה עליו להפעיל הומור עצוב שיעזור לה.

“אז אני מבין שאת מצטערת שלא יצא לך להכיר את גלינה אלכסנדרובנה?” הוא לבש בכוונה הבעת פנים מיתממת כמו של ילד קטן.

היא צחקה ובבת-אחת שוב התבהרו פניה.

“בלילה שלא באת…” רצה לומר דבר והשאירו חסר.

מתוך עיניו למדה את רצונו.

כמעט לא התגברה וכבר התכוונה לסגור עליו בחיבוק חם ולהגיד לו מלה אחת של אהבה בלי חשבון, אבל היא חזרה ולגמה מכוס המים. אחר-כך הרימה את ראשו והסתכלה בו: “אתה לא התכוונת אז ברצינות שאני אבוא לבית כאילו אני גלינה?”

“תבטחי בי.” הוא הניח לעיניו לדבר. העכירות המטשטשת בעיניים ישישות את הגבול שבין תפוח עין ללובן האגם נעלמה במפתיע ומבטו נעשה צלול וערני כשל גבר צעיר. “אני יודע שאת חושבת שאני הולך לפעמים לאיבוד.”

עיניה השיבו לו באמון מוחלט. מבחינתה לא היה לה דבר חשוב מלבטוח בו.

“אני מעריך אותך על שאת יודעת איך להתייחס לרגעי הבלבול שלי,” הוא אמר בשקט, “מישהו אחר יכול לחשוב שאני איזה זקן מסויד וטיפש שמשלה את עצמו שהוא נעשה צעיר כשהוא בחברת אשה צעירה. לא, אני מקווה שזה לא בדיוק כך,” הסתייג וארשת פניו נהיתה רעננה כמו במגע מכושף והיא חשבה שנגרעו ממנו בבת-אחת שנים רבות. “את הזִקנה אי-אפשר להסתיר, גם לא טיפשות,” הוא הדגיש בלגלוג, “ברור לי שאני זקן אבל לא טיפש. אולי לא חכם מי-יודע-מה, אבל לא טיפש וכאן,” הוא נגע באצבע ארוכה במצחו, “נמצא מוקד שברגעים מסוימים צריך להפעיל אותו בשביל לדעת איך להתגבר על היסוסים ולעשות את המעשה הנכון.”

“וזה הדבר הנכון בשבילך? שאהיה לשעה אחת גלינה?”

“אולי. יש לך דרך אחרת?” הוא לא אמר בדיוק למה הוא מתכוון.

יש דרך אחרת?" היא תהתה כמותו.

זר שהיה מקשיב להם היה מתקשה לקבוע על מה שניהם מדברים. הם גיששו למצוא אותו מפתח מיוחד שיאפשר להם לאחוז זה בזו. היא ניסתה לדמות אותו איך באמת היה אז, בימים ההם שלו ושל גלינה. היא הסתכלה בפניו כלומדת את הגיאוגרפיה שלהם, ובעד הקמטים שקילפה אותם כמתכוונת להחליק ולגהץ את עורו הבחינה עד כמה היה יפה-תואר. תווי פניו הארוכים היו ישרים כמו לא נגעו בהם השנים לעקמם. אפילו שפמו הגזוז בנוסח סרטי קולנוע ישנים ואפורים, בכלל לא הפריע לה כיוון שצבעו הכסוף התמזג היטב בגוון האפרפר של פניו. היא התבוננה אל תוך עיניו ובאישוניו ראתה את הים והן נעשו יותר כחולות מאפורות-ירוקות.

פתאום אמרה: “אתה יודע, רק עכשיו אני רואה שצבע העיניים שלנו דומה.”

פניו הרצינו. נדמה היה לו שהוא קורא את המחשבה שחולפת בה שאילו היה צעיר לימים, כמעט כמותה, באיזו קלות יכול היה לצוד את לבה. הוא התוודע מתוך סקרנות עמוקה לאפשרות המעניינת שבאותה מידה שהוא מצליח פה ושם לקלוט הרהור שלה, היא מצליחה לא פחות ממנו לחדור אל תוכו וכפי שקיווה, גם לצוד לעצמה משהו מהעובר בראשו.

היא רעדה פתאום כמו קראה גם את המחשבה הזאת.

“אני חושבת שהיו הרבה שנים שיכולת לחבר אליך כמעט כל אשה שרצית בה.” קולה נצבע בנימה של קנאה דקה ומפתיעה, חדשה מבחינתו. אפשר היה לחשוב שגלינה עצמה דיברה מגרונה, כואבת את הנתק הארוך שנגזר עליהם. הוא נזכר שפעם אחת, בהתנסחות כזו ממש, הגיבה גלינה כשעלה נושא הפרש הגיל שביניהם. הוא היה מבוגר ממנה בשתים-עשרה שנים והיא רצתה לדעת כמה אהובות היו לו לפני שפגש בה. לשאלתה אז היה אותו צבע חם שמצא עכשיו בקולה של דאריה.

הרוח הקלילה התיזה פתאום לעברם שלל טיפות מהגל שהתנפץ מעל המזח והוא גדול מקודמיו. גל מפתיע בעוצמתו עד שכמעט נרטבו “כמו במקלחת משותפת”, כפי שאמר, והם פרצו יחד בצחוק. הוא הסתכל בים וחזר ונשם בהנאה את ריח המליחות החריף במיוחד בקרבת המזחים של הנמל העתיק. השמש התקרבה לקו צהרי-יום כשהיא צובעת בזוהר מסנוור את הרצועות הקרובות לאופק המתוח כמיתר שהיה חד וברור כמו בימי חורף אביביים. שולי המגבעת שלו הצלו על פניו, אך לא העלימו את ברק עיניו השקועות ושוב נדמה היה לה שהוא מסתכל בה אבל רואה את גלינה ובעצם רק עליה הוא חושב.

"אתה מדבר כל הזמן על גלינה כמעט מבלי שאתה מבטא את שמה, " היא הביטה בו כחודרת לסוד אוהבים.

הוא שתק.

“אתה לא תשלים אף פעם עם זה שאתה לא יודע מה קרה איתה.”

“לא הייתי רוצה למות בלי לדעת,” הודה וכיבה את הסיגריה שאת הקצה השרוף שלה שלף מהפומית, וחזר ולגם מכוס הוויסקי הגבוהה יותר מתוך רצון ללחלח את שפתיו בטעימה מאשר לרוות צימאון. “הייתי רוצה לתפוס את הגל האחרון שלי כשאני יודע. חבל שלא יכולת להכיר אותה.”

היא התחמקה ועקפה את הגישוש הזה שלו. “הייתי רוצה להכיר אותה דרך העיניים שלך,” היא הודתה.

“דרך העיניים שלי?” הוא התמתח, תוהה למה בדיוק התכוונה.

היא נבוכה תחת מבטו החוקר.

“למה התכוונת?” הוא התעקש.

“להתקרב יותר אליך,” היא השיבה לו.

קמטים זעירים נקשרו בזוויות עיניו למרות ששפתיו לא נמתחו לחיוך. עיניו הן שחייכו חיוך מוזר כמו חיכה למלים האלה ורק להן. קולו היה רך ואטי כשחזר והציע לה להשלים את מה שנמנע מהם לפני ימים אחדים.

“אז נעשה הלילה את מה שהתכוונו לעשות,” הוא הציע לה.

היא המשיכה להתבונן בו כשהיא מהורהרת, כנסחפת למקום מרוחק.

נתחיל בארוחת הערב שעדיין מחכה לך," הוא הציע. “אחר-כך את תהיי…” הוא השתתק והניח לשתיקה לבטא את מה שהיו אמורות להגיד מלים ברורות.

“אני חושבת שאנחנו עומדים לחצות גבול דק שבין דמיון למציאות,” היא הגיבה בקול חרישי. “אני לא גלינה. אבל הייתי רוצה שמישהו יגיד לי שאני דומה לה,” היא הודתה.

הוא אסף בכפותיו את ידה ואחז בה ברוך וגהר אליה, הרים וקירב אותה לשפתיו עד שהצמיד בגב כף היד ארוכת האצבעות שלה את חתימת האוהב שלו ועיניו לא הרפו ממנה. “אני אשב הערב מול הדלת כמו שאני יושב המון שנים,” הוא אמר, “ואחכה לשמוע את הצעדים שלך.”

עיניה בחנו אותו בחשד כתוהה אם באמת התכוון לזה והוא הגיב בצחוק קליל המחפה על הרצינות שייחס לרעיון המוזר. אחר-כך הרפה מכף ידה לאחר שטפח עליה קלות פעם ועוד פעם ואז אסף את חפיסת הסיגריות שלו, הפומית והמצית והכניס אותם לכיסו, עיניו חזרו והתבהרו והוא רמז למלצר להגיש לו את החשבון.

“אז הערב אצלי,” הוא קבע כשהם קמו.

היא חייכה אבל לבה פעם בפראות.

 

31    🔗

חשובה וטובה היתה השעה הארוכה שעשו מול הים הפתוח, כך הוא הרגיש. בדרך בחזרה סיכם איתה שהוא יחכה לה ליד בית הדירות בכדי להביאה עם חפציה המעטים לדירה הקטנה בבית של חוה זהבי. אחר-כך הבחין שהיא שקועה בהרהורים ועד שהגיעו להנרייטה סולד לא אמרה מלה.

“על מה חשבת כל הדרך?” שאל אותה כשבלם את ה“רנו” מול הכניסה לבית.

“על זה שאני רוצה לנסוע מכאן. עכשיו ברגע זה.” הא אספה נשימה עמוקה.

“כבר נגמר לך הרומן הישראלי?”

“לא, עברי,” היא צחקה, “להפך, הרומן רחוק מלהיגמר למרות שאני יודעת את הפסימיות שלך. אני רוצה לחזור ולחיות כאן. מה דעתך?”

“אם זה תלוי בלב אז התשובה היא חד-משמעית.” הוא ניסה להפיג את המועקה כשהבחין בצל שדבק בפניה למרות הצחוק שלה.

“ומבחינת ההיגיון?”

הוא התכוון להגיד משהו יותר ברור שיש בו תקווה שהשיגעון הגדול יעלם לפני שזה יהיה מאוחר מדי, אבל מגרונו נחלץ רק קול משונה ומוזר כגניחה סתמית לא ברורה של זקנים שאינם יודעים בכלל איפה הם נמצאים והוא השתתק.

עיניה נעצמו כמו העדיפה להתרחק למחוזות אחרים. הוא היה פסימיסט קודר ללא תקנה. “אני רוצה להסדיר את העניינים שלי במוסקבה ולחזור.” היא פקחה את עיניה וחייכה כמפצחת סוד, כאילו נגמלה מעייפותה ברגע בו הבשילה החלטתה. “ואתה יודע שזה לא רק בגלל התיאטרון.”

יכול היה לשאול למה היא מתכוונת ולא שאל. הפחד עדיין העיק עליו. “אם זה מה שאת רוצה אז אני שמח. אפילו מאוד,” הוא הודה.

“ידעתי שתרצה לשמוע את זה,” חייכה ויצאה מהמכונית.

כעבור שעה קלה שבה ומזוודה בינונית אחת בידה. “זה הכל,” היא צחקה והוא הסיע אותה לבית זהבי וחוה קיבלה את פניה בחביבות. הוא המתין איזה רגע או שניים עד שחוה הראתה לה את הדירה הקטנה ולאחר שהניחה את מזוודתה סמוך לשולחן הזכיר לה את פגישתם בערב.

“בשבע,” הוא אמר, “ובלי העלמויות הפעם!”

“בשבע,” היא הבטיחה, “רק אתה ואני.”

“אשב מול הדלת,” הזכיר לה כאילו מדובר בברית חשאית שכרתו.

חוה יצאה איתו אל מעבר לדלת הכניסה.

“אני לא אגיד מלה,” היא התריסה בשובבות.

“שלא תגידי.”

היא העיפה בו מבט מבין והתעלמה מהחלטתה מלפני שנייה אחת. “לעולם לא תתיישש,” היא פסקה בהערכה.

“איך את יודעת?” עיניו צחקו.

“בשבילה קנית טלוויזיה ווידיאו?” היא הגיבה בשאלה לגלגנית.

“יובל שלך פטפטן גדול,” הוא פסק.

עיניה היו טובות.

“שלא תדאגי,” הרגיע אותה. “ראשי לא בסכנת עריפה.”

“היא יפהפיה. היא לבד. והיא רוסייה. זאת לא סיבה לדאגה?”

“קלישה, חוה. זה לא מתאים לך.”

“איך עלי להתייחס אליה?”

“כמו אל בת משפחה.”

“היא באמת מזכירה לך את גלינה?”

הוא לא השיב אבל גהר אליה, הביט עמוק לתוך עיניה ולרגע עשה משהו שלא עשה איתה שנים רבות. עמד ועטף אותה בזרועותיו לחיבוק חם וממושך מתוך רצון לשתף אותה במשהו נפלא הנרקם בתוכו.

“אתה מאוהב, מייג’ור עברי טולדו,” היא לחשה באוזנו בעודה חבוקה בזרועותיו. “מאוהב מעל לראש. אני רק רוצה לקוות שאתה יודע במה שאתה מסתבך.”

“אני יודע,” הוא הרגיע אותה, “אני יודע בדיוק.” המתח בתוכו היה מעיק כסלע אבל בלבו היתה ציפייה לקראת נחיתה רכה.

 

32    🔗

הבית היה מסודר בדיוק כמו ביום ראשון בערב. כל פריט במקומו. האוכל במטבח היה מוכן באותה מידת קפדנות. הבשר נמצא בתנור במעלת חום נמוכה, שניתן להגישו לשולחן ברגע המתאים. על לוח השיש הישן והסדוק עמדו הקדרות, מתוכן התכוון להעביר מעדני המזרח שאהב לצלחות שעל השולחן המקושט. גם הפעם הסיט קצת את הפמוטים לצד, ששדה הראייה בין שני קצות השולחן יהיה נקי מעצמים מפריעים. שוב חזר והפנה את כורסתו לעבר הדלת והתיישב כשהוא לוגם מעט מהוויסקי שמזג לעצמו ונהנה מעשן הסיגריה. הפעם היה זה וויסקי שונה מה“ג’י אנד בי” שאהב. היה זה “מולט ויסקי” משובח שהיה חביב במיוחד על מיקי זהבי ואייב קלמן, וגם אותו אהב.

הכל היה מוכן כפי שרצה. רק להבדיל מהערב ההוא שנגמר במפח-נפש, היה הלילה נרגש עוד יותר עד שחש במתח מסוים שהצטבר בחזה כיציקת בטון ובדומה לא הרגיש בעבר. לרגע חשש שלבו יבגוד בו בפתאומיות כפי שזה קרה לאביו יוסף-אליהו. הלמות הלב היתה פרועה והוא נאלץ לנשום נשימות ארוכות ואטיות עד שנרגע מעט.

שלא כהרגלו נהיה בשעה זאת חסר-מנוחה ונמלט מכורסתו פעמים אחדות, פעם לבחון אם הטלוויזיה לא תכזיב אותו כשירצה להפעילה, פעם לבדוק את מידת החום בתנור, פעם לראות אם לא שכח להכין לשליפה את הפקק של בקבוק היין האדום, יין קברנה משובח, שיהיה פתוח רגע או שניים בכדי שניחוחו יעלה בעת מזיגתו לכוסות. המתח שכבש אותו התגבר כשחלפו דקות אחדות אחרי שבע. הוא חזר ומילא את כוסית הוויסקי ולגם לגימה אחת ועוד אחת, להרגיע את עצביו. אפילו זאערב העיוור חש באי-שקט שפוקד אותו והשמיע נהמות חרישיות.

למרות ביטחונו המלא כי היא תגיע, נדמתה לו כל שנייה חולפת מעבר לשעה שנקבעה כאות רע. פתאום הבחין שזאערב התמתח כמבשר לו שקלט משהו באוזניו הגדולות. חוש השמיעה של הכלב עוד לא נפגע כרוב חושיו והוא קלט את צעדים הרכים של האשה שבחוץ. אוזניו נתמתחו בבת-אחת ונשארו זקורות כמחודדות וכשהתאמץ להתרומם הוא כבר ניתר מכורסתו העמוקה ומיהר לפתוח את הדלת לרווחה ממש כשדאריה הפעילה את המצילה שהשמיעה את כפל דנדוניה המאנפפים.

הם עמדו זה מול זו והוא עדיין לא החליט איך עליו לנהוג. היה ברור לו כי מעכשיו כל צעד מצעדיו ייקבע בהתאם לתגובותיה. בינתיים העדיף לחכות עד שתאמר דבר אבל היא לא אמרה. רק עמדה והסתכלה בו.

“ברוכה הבאה,” הוא אמר לבסוף כשהוא מחזיק בכף ידה רגע ממושך.

מבטו נאחז בה כשהוסיף: “חיכיתי הרבה זמן לערב הזה. אני כל כך שמח שבאת.”

היא הגיבה כרגיל, “תודה על ההזמנה.”

דומה, רצתה להבהיר לו, שהחליטה את שהחליטה ואין היא מתכוונת להיות מישהי אחרת, פרט לאורחת ששמה דאריה טייאנסקייה שבסך-הכל היא מקיימת איתו קשר ידידותי חם, אבל לא יותר מזה. הוא השתדל להתגבר על האכזבה שלא תיפגם שמחתו על עצם בואה ומיהר למשוך אליו את הדלת מפני הקור שבחוץ. לאחר שהורידה את מעילה תלה אותו על גבי המתלה בצדו של מעיל הגשם שלו. ברור היה לו כי לא די בכך שנתן לה מפתח להשתמש בו. אם לא ראה מהרהורי-לבו המשתטה כי אז היא זו שצריכה להחליט אם הבשילה לקראת גילוי-לב מוחלט, שהוא כבר היה מוכן לו. התרגשותו שגברה עליו כמעט שהפכה למצוקה. היה זה להיות כל-כך קרוב אליה ולא לגעת בה בשפתיים רותחות. אבל אסור היה לו לדחוק בה. אולי תמצא יותר מאוחר את הרגע המתאים.

“תרשי לי להחמיא לך,” אמר כשהוא סקר את שמלת הערב הכחולה שלה, אותה לא ראה עד לערב זה ושהיתה לה כעור מתוח על גוף יפהפה, “את פשוט מקסימה.”

דאריה צחקה. “תודה.” היא עצמה נהנתה לגלות את התאימות שמצאה בין עניבתו, חולצתו וחליפת הערב שלו, כולו מהודר כמו לקראת אירוע חגיגי. דק-גזרה וזקוף היה כגבר במיטבו שתנועותיו גמישות ואין בהן עציות נוקשה של זקנים. הוא נראה באפלולית שבכניסה צעיר בהרבה ממה שהיה, תוסס משפע של חיוניות. היא חייכה וכדרכה גהרה לעברו ושפתיה נגעו כמרחפות בלחיו, ואז הבחינה בזאערב השוכב על גבי שטיחו ועיניו העכורות פקוחות לרווחה ואוזן אחת שלו זקופה כיונקת אל תוכו את הקולות, ובעיקר את הקול החדש שלה, נמוך, ערב ועשיר בצלילים מתנגנים.

הכלב השמיע גרגור חרישי.

“אז זהו זאערב שלך,” אמרה וכרעה על ברכיה בצדו ואצבעותיה חלפו בעדינות על ראשו הגדול, שוב ושוב.

הוא עמד מעליה כשהוא עוקב אחרי ידה שעוברת בנועם על ראשו של הכלב הגווע. זאערב השמיע נהימה ידידותית דקה בתגובה למגע הרך והנעים של האשה הצעירה. אצבעותיה חלפו על פניו כשהן מחליקות מקדמת מצחו לעבר חוטמו הארוך, נאספות אליה והיא בלטיפתה כמו מעצבת מחדש את מלתעותיו שנחלשו.

דאריה הבחינה שזאערב מתקשה להחזיק את ראשו. “זה נכון שאומרים שחיות מרגישות את המוות לפני שהוא מגיע?”

“מדוע את שואלת?”

היא היססה. “נדמה לי שהוא נמצא עכשיו בשני מקומות. גם כאן אבל בעיקר כבר שם.”

“הרגשה נכונה,” הוא הסכים.

“אומרים שגם אנשים מרגישים ככה.”

“לפעמים. תלוי באדם.”

מבטה התנתק ממנו והתמקד בכלב. “תמיד רציתי שיהיה לי כלב,” היא אמרה, “אבל בדירה הקטנה לא היה מקום לכלב. רק לחתול רחוב שקראנו לו סיומה. הוא מת זמן קצר לפני שקטיה מתה. נורא אהבנו אותו.” עיניה התמלאו בחיבה אמיתית כלפיו. “אתה אדם שלם, עברי.”

“על סמך מה?”

“קטיה היתה אומרת שאלה שיש להם כלב או חתול הם אנשים יותר שלמים מאחרים. היא האמינה שאם יש גלגול נשמות, אז בחתולים ובכלבים בטח יש נשמות של בני-אדם.” היא חזרה וליטפה את הכלב לאורך גופו הרזה. “הוא נמוג,” היא אמרה בצער ושוב ליטפה את ראשו של זאערב שהושיט לשון וניסה לגעת בידה, כמו לשמור אצלו את טעמה.

“כן, הוא דועך.”

“מה יקרה כשימות?”

הוא הבין את שאלתה. הדאגה לשלומו היתה ברורה. היא דימתה לעצמה בצדק את גודל החלל שייפער אצלו אחרי שזאערב ימות ועד כמה יצטמצם אז עולמו. אבל בלילה הזה הוא לא רצה לדבר על מוות. הוא ניסה להתחמק מלהשיב לה כשאמר לה שבערב הזה יש ליופיה איכות מיוחדת.

“אתה משוחד, עברי,” היא חזרה והחליקה על ראשו של זאערב כמנסה באמצעות הלטיפות הרכות להחזיק אותו בחיים מעבר לשיעור שנקבע לו וחלף בו הרהור מוזר שהיא בעצם מתכוונת אליו. היא לא אמרה מדוע היא חושבת שהוא משוחד. שניהם הסתפקו באמירות קצרות שמובנות רק להם.

הוא עקב אחריה כשקמה ועברה על פניו לסלון ושוב הרגיש שבעיניו היא האשה הכי יפה שראה בשנים האחרונות. הכחול של שמלתה המדגישה את תמירותה היה חביב עליו. היה זה כחול כהה, משהו שבין כחול הנקרא “בלו מרינס” לבין סגול הידוע בשם “קובלט ויולט”. החיבור שבין גוונים אלה הוליד טונאליות מיוחדת. כשהחמיא לטעמה בבחירת השמלה השיבה כי קנתה אותה לאחר שהצטיינה בתחרות החלקה בינלאומית שהתקיימה באוטווה שבקנדה לפני שנה.

“עד כמה הצלחת שם?”

“זכיתי אז במדליית ארד. זה קורה לפעמים.” היא ניסתה לעודד אווירה קלילה ביניהם בכדי להפיג במשהו את מבוכת כניסתה ואת מתח הציפייה שהיה ברור לשניהם. “קיבלתי פרס של עשרת אלפים דולרים. הכסף הזה עזר לקטיה להחליף את דירתנו הקטנטונת בדירה קצת יותר מרווחת ובקומה ראשונה, שלא תצטרך לטפס הרבה מדרגות.” היא צחקה. “את הכל נתתי לה חוץ ממאתיים ושישים ושלושה דולרים שעלתה השמלה.” בכלל, כל פרס שהרוויחה נתנה תמיד לקטיה, ציינה. הנתינה הזאת לאשה האהובה עליה היתה עבורו ערך לעצמו. “כל רגע שבו יכולתי לגרום לה קורת-רוח היה רגע טוב מבחינתי,” הדגישה כשהתיישבה אצל השולחן ועדיין לא הבחינה בקופסה הקטנה שהיתה מונחת בצד הצלחת שלה מפני שפתאום גילתה את הציורים והפסלים ובחנה אותם בסקרנות נלהבת. כל-כך התרשמה מיצירות אחדות שזיהתה את יוצריהם המפורסמים, עד שקמה ועברה נרגשת מאחת לשניה והתמקדה בהסבריו כשהוא עצמו נדבק בהנאתה מהיצירות האהובות עליו. הוא צבר מתוך תענוג מוזר כל נקודה בה מצא דמיון בין טעמה לטעמו.

“אף פעם לא ראיתי ציורים של אמנים ידועים כאלה בבית פרטי.” התפעלותה היתה כנה. “בעצם אף פעם לא ראיתי אוסף פרטי חוץ מהאוסף של אביך,” היא התוודתה כמעט בביישנות. “ברוב הבתים של החברים שלי תלויות לכל היותר רפרודוקציות. רק אצל אחדים אפשר היה למצוא ציור עכשווי מקורי. אבל יצירות כאלה?” היא משכה בכתפיה. “כאלה אפשר לראות רק במוזיאונים הגדולים.”

“זה חלק קטן מהאוסף שלי,” הוא הסביר והתפלא שאוזנו צדה בקולו נימת התפארות. תמיד כשדיבר על אוספו נהג בלשון מקוצרת ובצבע של שוויון-נפש בכדי להצניע את גאוותו עליו. “מדי פעם אני מחליף את היצירות באחרות. וזה נותן לי הרגשה שמבלי לצאת מהבית אני בכל זאת נוסע בכל העולם.”

“מתי נסעת ממש בפעם האחרונה?”

“מזמן.”

היא בלעה צחקוק קל. “אני מקנאה בך שאתה משלים לך עולם משלך. אתה מצליח כנראה להוכיח שמשקל של אשליה שווה לפעמים למשקל של מציאות.”

כשדיברה הוא עמד מול אחד הציורים וגבו אליה, כך שלא יכול היה לראות את פניה, אבל גם היא לא ראתה את פניו התמהים מפני שחזר ושאל את עצמו עד כמה הוא מסוגל לפענח אותה, ובינתיים הסכים איתה והוסיף משלו: “בתנאים מסויימים אשליה היא בהחלט חלק מהמציאות שלנו. בדרך-כלל שכמישהו נתפס לאשליות זה מפני שהוא מחפש דרך להשלים משהו שחסר לו במציאות שלו.”

“איך היצירות מתקשרות עם כל זה?”

“כל ציור וכל פסל הם נקודת מוצא להתעוררות מחודשת של התרשמויות ואירועים ממקומות שונים שכולם נשמרים אצלי כמו סרטים, לפעמים קצרים, לפעמים יותר ארוכים. מבחינה זאת אפשר הגדיר את האוסף כגלקסיה תיירותית שבה כל יצירה היא כוכב לעצמו.” הוא קרץ כמהתל. “אז אני נודד בין כל הכוכבים האלה ואולי בגלל זה אני מרגיש לפעמים שהיצירות הן משרד תיירות שלי.”

“תן לי דוגמה,” היא ביקשה.

היא עמדה על-יד האקוורל של רוברט בזה.

“תסתכלי בציור הזה,” הוא הציע, “הציור הזה לוקח אותי להמון מקומות שהייתי בהם ומביא לי המון זיכרונות.”

“איך?” היא רצתה להבין אותו.

“מה את רואה בציור? תסתכלי בו שוב,” הוא הציע.

היא הסתכלה. “אני רואה כתמי צבע בהירים ויפים.”

“זה הכל?”

“הכתמים האלה נשמעים כמו מוסיקה.”

הוא היה מרוצה. “איזו מוסיקה?”

היא היססה. “ים-תיכונית?”

“בדיוק. כשאני מסתכל בציור הזה אני רואה, מריח ונושם את הים שלי. חוזרים אלי הזיכרונות מהארצות שנמצאות לחופו. איטליה. יוון. תורכיה. לבנון. הארץ שלנו. מצרים. הכל חוזר ומתמקד בצהוב, בכחול, בירוק, בלבן, ופה ושם כתמים חמים, כמעט רותחים כמו החולות שהשמש צורבת אותם. ואז אני שומע את הצלילים כמו שאת שומעת דרך העינים. צלילים ים-תיכוניים. סוחפים לקום ולרקוד בשמש ולטבול בים. את מבינה את הכוונה?”

היא צחקה. “אתה נשמע עכשיו כמו מוסיקה כזאת.”

צחוקה עינג אותו. “בסדר, זה בדיוק מה שהציור של בזה עושה לי,” הוא אמר, “אז עכשיו לאחר שהמחשתי את הכוונה נרים כוס ראשונה.”

הוא מזג לה מהיין במידה נכונה והמתין כשקרבה לשפתיה את הכוס עד שלגמה מעט ואמרה שזה טוב. ממש טוב. הוא הגיב בשביעות-רצון והשלים את שרצה להגיד: “במחוזות הזיכרון שלנו אין מקום למחיקה. כל מה שאספנו שם נשאר חי בשבילנו.”

“כל זמן שאנחנו חיים, עברי.”

פיו התעוות במקצת, ספק בחיוך. “זה לא כך עם כל דבר, דאריה?”

“אולי.” היא חזרה ולגמה מהיין ושוב התבוננה בציורים. “נדמה לי שיש איזה קו מקשר בין הציורים והפסלים. זה לא מקרי שבחרת אותם. נכון?”

“זה נכון מבחינת העיקרון. הבחירה משקפת את האספן ומושפעת מכמה התייחסויות כמו ידע, טעם, וגם התרשמות מהאיך ומהיכולת של האמן. אבל אפילו שיש דיאלוג נכון בין יצירות של ציירים שונים, צריך לזכור שכל יצירה נולדה מרקע מסוים, מגישה אינדיווידואלית וממצב-רוח שונה. איתור ההבדלים הדקים בין יצירה אחת לשנייה תמיד מסקרן אותי מחדש. ובגלל זה יש כאן ציד מסוים שהמטרה שלו נקבעת מראש. זאת דרך האיסוף.”

במשך זמן מסוים הוא ירד לעומקן של יצירות אחדות כשהוא פורש את רקע התקופה ומחדד את כוונת היוצר. הוא השתדל להבהיר לה את ההבדלים בגישות השונות של האמנים ובעיקר התמקד בחשיבות מקורות ההשפעה על האמן בכדי שישיג את כתב היד האישי שלו. אמן מוכרח לספוג מאחרים. להיות מושפע בכדי לגלות את מקוריותו. אמן נשאר גנב קטן רק אם איננו יכול לעכל את ההשפעה. אבל מרגע שהוא מצליח לראות בה מקור מפרה הוא מתחיל לתרום משלו ודוגמה קולעת הוא פיקסו שלא היסס מלקחת מהטובים.

ההתענגות מיכולתו להרשים אותה בידיעתו בתחום האהוב עליו נעמה לו. עברו שנים מאז שטרח להראות למישהי יצירות נדירות מאוספו. אלא שלא רצה להפליג בערב הזה בהפגנת אוצרותיו והסתפק במה שנמצא בסלון וגם בזה די היה לגרום לו הנאה. הוא הרגיש במבטה הסוקר אותו כרואה אותו בפעם ראשונה.

“מה את מגלה בי?” שאל אותה והוסיף באירוניה, “ממצא ארכיאולוגי?”

היא לא מיהרה להשיב ולגמה שוב מהיין שלה. “חשבתי לרגע שאתה נשמע כמורה ששולט טוב בחומר שלו.”

הוא חנק צחקוק. “התכוונתי באמת להיות מורה.”

“המלחמה,” היא החליטה כיודעת.

הוא הניד ראש בעגמימות. “כן, המלחמה שיבשה תוכניות ובעיקר השפיע עלי הפרק האחרון שעשיתי בצבא.” הוא הרטיב את שפתיו ביין האדום וחשב שעם הגשת הקפה יחזור ללגום מהוויסקי שלו. “יכולתי לחזור למחקר ולהוראה אבל לי היה חשוב יותר למצוא דרך לחדור לרוסיה. אז הפכתי לדמות בחיליפה אפורה שאולי יצאה מנובלה של גרהאם גרין, תערובת של סוכן חשאי וסוחר אמנות.”

ההפתעה ניכרה בעיניה שהתרחבו. “מרגל?”

“אפשר לקרוא לזה כך.”

“למה?”

“חשבתי שזה יעזור לי למצוא את אשתי.”

היתה זו הפעם הראשונה שדיבר על גלינה כעל אשתו, למרות שלא קיימו טקס כלשהו. הוא רק הספיק לתת לה אז את הטבעת שקנה לה. הוא נראה לה כאובד בחיפוש אחרי איזו מחשבה מתרחקת. שפתו העליונה העפילה על התחתונה והיא חשבה שהוא נועץ שיניו בה, כמבקש להיפטר מכאב שבפנים באמצעות כאב מבחוץ.

פתאום הוא נזכר במשהו שחמק ממנו כשהריח את התבשילים והפנה את מבטו לכיוון המטבח כשהוא מחייך. “את העיקר כמעט שכחנו.”

“הריח ממש מגרה,” היא אמרה.

“זה מפני שאני מרעיב אותך בכוונה שתחשבי שמה שהכנתי הוא מעולה,” לגלג והציע לה לשבת והוסיף כי הוא עצמו יצא לרגע למטבח והביא את המנה הראשונה. אבל הוא התעכב כשהיא התיישבה והבחינה בקופסה הארוזה שלפניה. היא הרימה אותה בזהירות והתבוננה בו כשואלת. “סתם מתנה צנועה.” הוא הציע שתפתח אותה לאחר הארוחה ותתייחס אליה כאל “דיזרט” מיוחד.

כשניסתה להודות לו הוא התחמק למטבח וחזר כעבור רגע והניח לפניה ממיטב מתאבניו כשהוא מלווה אותם בהסברים על חשיבותם במטבח המזרחי והתעכב על דרך הכנתם. בין מנה למנה חזר ומזג לה מהיין הטוב. כשהתקרבו לסיום המנה העיקרית המורכבת ממטעמי בשר עשוי באופנים שונים, מממולאים ועד לאומצות זעירות וקציצות מתובלות, היא ציינה כי הארוחה הזאת נחשבת בעיניה אפילו יותר מהארוחות בהן כיבד אותה במסעדות היוקרתיות.

“את גורמת לי קורת-רוח אמיתית,” הוא הודה לה בסיפוק. “אם לא הייתי יודע עד כמה אני טוב בזה, אז הייתי מתפתה להאמין שאולי את סתם מחניפה לי…”

היא צחקה כמאלצת את עצמה. הרגישה למה הוא חותר, אף כי נהג בה מתוך התחשבות ועדינות בלתי-מצויה.

“זאת היתה הכוונה, עברי.”

סלט עשיר ממבחר פירות העונה השלים את הארוחה שהתמשכה ורק אז פתחה דאריה את הקופסה הקטנה והנאתו גברה כשהבחין בסומק הקל שהציף את לחייה הלבנות כשבחנה את העגילים העתיקים. עיניה התנוצצו בחדווה כשהיא הודתה כי זו המתנה הראשונה המחמיאה לנשיותה שקבלה מידיד. היא אהבה אותה כל-כך ובכדי לענג אותו הצמידה לתנוכי אוזניה היפים את שני העגילים הזעירים.

היא הפנתה ראשה לצדדים שייטיב לראות את קונכיות אוזניה. “איך זה?” היא שאלה, “זה מעיד על טעם טוב, או לא?”

הכתמים הכהים שלהטו בלחייו השקועות שעשעו אותה עד שצחקה. אף לא פעם אחת ראתה גבר מופלג בשנותיו שמגיב כמותו, כנער נרגש שדמו רותח.

“זה כל-כך מתאים לך להסמיק,” היא צחקה.

“יום אחד את תסמיקי כשאספר לך את הסיפור שקשור בעגילים האלה,” הוא החזיר לה בנימת התגרות.

שוב חזרה והרימה את ידיה לתקן צימוד של אחד העגילים ולרגע חשב שהיא נדבקה מהתרגשותו על שאהבה את העגילים. היא קמה ונעמדה מול רישום שזכוכיתו שימשה לה כמראה ובחנה את עצמה.

“הם נורא מתאימים,” היא אמרה.

“את עושה אותם ליפים, יקירתי.” בכוונה אמר את מה שאמר. אלמלא השתמש ב“יקירתי”, היה קורא לה גלינה. אוזניה היו ממש כשלה.

“אתה גורם לי להרגיש שהפכתי להיות אשה, אתה יודע?”

“מה בדיוק את רוצה להגיד, דאריה?”

“אשה יכולה להיראות כאשה. היא יכולה להיות מטופחת כמה שתרצה. מאופרת. אבל זה עוד לא הופך אותה לאשה.”

“מה כן?”

“קטיה נהגה להגיד לי שזאת הרגשה שבאה מבפנים. שזה יקרה לי ביום שגבר יגרום לי להרגיש כאשה בדרך בה ינהג בי.” היא קבעה בו את מבטה. “היא סיפרה לי שככה זה קרה לה. שהכירה יום אחד גבר שנהג בה כאשה אהובה ונחשקת, וזה התבטא בהמון דברים קטנים. ממבט מלטף וחם ועד לרכישת מתנה זעירה שהוכיחה תשומת-לב מיוחדת.” קולה נהיה נמוך עד לחישה כשגברו עליה רגשותיה. היא ראתה את קטיה שלה מול עיניה בדיוק כפי שהוא ראה אותו רגע את גלינה שלו.

 

33    🔗

רק דרך אחת נמצאה לה באותו רגע להתגבר על התרגשותה שגרמה לשפתה התחתונה לרעוד פתאום. היא הסתכלה בתצלומים משפחתיים אחדים שהיו תלויים על הקיר שממול, לא רחוק מהפסל של חנה אורלוף, “נערה עם כדור”, והתמקדה בפורטרט שלו. הוא היה במדים של מייג’ור בצבא הוד מלכותו והיא ראתה עד כמה מרשים ויפה-תואר היה בצעירותו, בדיוק כמו שחשבה. היה זה תצלום, כך הסביר, שצולם בחופשתו האחרונה בארץ, ב“פוטו ארדה” ברחוב אלנבי, לפני שצורף למפקדת הארמייה העשרים ואחת לפעול שוב תחת פיקודו של פילדמרשל מונטגומרי בדרך לריסוק גרמניה הנאצית.

“זה היה כשנה לפני שפגשתי את גלינה בווינה,” הוא אמר.

“אפשר לראות תמונה שלה מאז?” היא שאלה בסקרנות גלויה, כמעט שנדמה היה שהיא אומרת משהו אחר לגמרי, שכבר ראתה תמונות שלה מתקופות אחרות בחייה. אבל אלה המלים שיצאו לה.

הוא חייך כאילו חיכה לבקשה כזאת. “יש לי שתי תמונות מהיום האחרון שהיינו ביחד,” אמר ופנה לעבר חדר השינה שלו והציע לה לבוא איתו. “אלה היו תצלומים קטנים. נדמה לי בגודל של שבעה על שבעה. מרובעים כאלה. אבל הגדילו אותם בשבילי לגודל כזה,” הדגיש תוך הקבלת כפותיו המתוחות במרחק של כעשרים סנטימטרים זו מזו. “רק שבגלל ההגדלה יצא הפורטרט של גלינה טיפה מטושטש.”

הוא הדליק את החשמל בחדר השינה והתנצל על אי-סדר שבתוכו ודאריה חייכה כשראתה את חדר השינה הנזירי. היתה שם מיטת ברזל צרה כמיטה צבאית. על-ידה נמצא כיסא פשוט וישן גם הוא ככל פריטי הריהוט שראתה בחדר. על הקירות היו מדפי עץ ארוכים ועליהם כלי נחושת וטסים קטנים ובכולם חרותות ציפורים דמיוניות כמעט עד לגובה התקרה, שורה מעל שורה שהוא אמר לה שהוא עשה אותם כתחביב.

“אתה באמת אוהב ציפורים,” היא חייכה.

“כל בעל כנפיים מסמל בעיני את החופש האמיתי.”

“בגלל זה אתה קורא לי ציפור?”

“לא סתם ציפור,” תיקן אותה ברכות, “ציפור נדירה.”

היא צחקה. “אם תמשיך לקרוא לי כך אז אני אקרא לך חורת הציפורים.”

“זה מה שאני,” הוא הסכים.

מבטה נח על חבילה של ספרים שבלטה בין ערימות הספרים, העיתונים והשבועונים שנערמו על הרצפה ועוררו בה סקרנות. “למה מהספר הזה יש לך כמה עותקים?”

הוא הסביר לה כי היו אלה עותקים של יום ולילה שפרסם כיליד הארץ. הם נמצאו שם לצורך נתינתם לכאלה שחיבב במיוחד כחוה ורוחמה וגם לאחיותיו שלח, והן חשבו שרצה לקרב אותן להשקפת עולמו באמצעות ספר של מישהו שקלע לדעותיו. אפילו להן לא גילה את זהותו של יליד הארץ, אף ששיער כי בחריפותן תדענה למרות שלא אמרו מלה. עותקים אחדים גם העביר לידידים ומכרים שהחשיב את דעתם ובמכתב שצירף נזהר מלהצביע במפורש על זהותו האמיתית של יליד הארץ. לבסוף הודה שכמעט התאהב באנונימיות הזאת שכמו אפשרה לו לחיות כתמיד במסגרת של חיים כפולים שהורגל בה.

“יום אחד אתן לך עותק עם הקדשה מיוחדת,” הוא הבטיח, “וכשתהיי מסוגלת לקרוא עברית באופן חופשי, אשמח אם תקראי אותו.”

מבטה התעכב על מכתבת העץ העתיקה שמעליה היו תלויים שני התצלומים המוגדלים שרצתה לראות. הוא הצביע על הראשון ואמר, “גלינה ואני” והצביע על השני ואמר, למרות שידע שזה היה מיותר, “גלינה”. אבל כנראה שרצה לבטא את השם. למשוך את הצליל המתנגן של שמה. להנעים לאוזנו. כשדראריה התקרבה לתצלומים הוא הבחין במתח שנחתם בפניה. היא הסתכלה בהם רגע ארוך עד שלבסוף התמקדה בתצלום המשותף שלו ושל גלינה כמבקשת לפתור לעצמה סוד מסוים שהטריד אותה. שוב חזרה והסתכלה בפורטרט המטושטש של גלינה שנראה עוד יותר מרוחק בגלל הגוון הצהוב של השנים הארוכות שדבק בו, אך עדיין נשמרה בתצלום המוגדל האביביות הקורנת שהוא מצא בה בלילה הראשון ההוא בווינה, כששמע את צחוקה הסוחף שבא מעומק הלב.

לרגע חשב שדאריה רוצה לומר משהו חשוב, אך היא נתעשתה ורק מלמלה שגלינה היתה בצעירותה בדיוק כפי שחשבה, כך בפירוש אמרה. נדמה היה לו שהיא השוותה אותה למישהי שהיתה מוכרת לה. כשהתמקדה שנית בתצלום המשותף שלו ושל גלינה אפילו הודתה שהוא צדק והיא באמת מוצאת דמיון בינה לבין גלינה וחייכה חיוך מוזר ועבר בו הרהור חטוף שהיא נראתה כמי שהשלימה פסיפס מורכב ומצאה לעצמה שלווה נדירה. הוא עצמו העדיף לצאת מחדר השינה שלא תבחין בלחלוחית המציפה את עיניו.

בהיותו במסדרון הקצר והצר שבין החדר לסלון נעצר ופנה לאחור וראה אותה עומדת קפואה במקומה והיא עדיין מתקשה לגרוע מבטה מהקלסתר המצודד של האשה הצעירה מהעבר הכל-כך רחוק.

“את מסתכלת בה כמו במישהי שכבר ראית פעם,” הוא העיר בשקט.

“היא היתה כל-כך יפה וקורנת…”

“היתה?” הוא צמצם עיניו כהרגלו בעת שחידד מבט בניסיון לחדור אל סבך מחשבותיה, לבחון אם מתקרב הרגע בו תחליט להיחשף כפי שקיווה שתעשה. “איך אפשר לדעת אם היא מתה, ואולי היא עדיין חיה?”

“סתם צורת התבטאות,” הסבירה במבוכה ועיניה חיפשו אצלו הבנה עד שמצאה את הניסוח הנכון כשאמרה: " מה שסיפרת לי עליה זה היה כמו ציור נפש שלה כפי שהיתה בצעירותה. אתה מבין? עכשיו כשאני מסתכלת בצילום שלה מצעירותה אז הכל מתחבר ואני מזהה אותה כפי שהיתה פעם."

ההסבר נשמע לו משכנע מפני שזאת היתה האמת הפשוטה. בידי גלינה לא נשאר צילום מאותן שנים מפני שנותקה מכל מקורות מסמכיה מהעבר הרחוק. הוא שיער שהיא גם מתלבטת בגלל חשש שהתרגשות עמוקה מהתוודעות עלולה להזיק לו בגלל גילו. נדמה היה לו שעל הפחדים האחרים הקשורים בה כבר התגברה. הוא היה אסיר-תודה על שנהגה בו בעדינות שכזאת. שניהם היו זקוקים להפוגה קצרה והוא שמח כשהיא ניגשה לארנקה והוציאה מתוכו את קלטת הוידיאו.

“הנה מה שהבטחתי לך.” היא חייכה ועיניה היו בהירות, דומה ומה שקרה לפני רגע בחדר השינה היה אירוע חולף.

“זה הנושא המרכזי של הערב,” הוא הסכים, לא הייתי מחמיץ את הקלטת הזאת בכל מחיר. אני רוצה לראות אותך מחליקה על הקרח ולהיזכר גם בימים שלי כשלמדתי בשווייץ והחלקתי על מורדות ההרים וטיפסתי על הרי קרח."

“זה עוד משהו שלא סיפרת לי,” היא ציינה.

“אדם עשוי מפרקים פרקים. צריך זמן להיחשף ולחשוף.”

“אתה כמו פאזל ענקי בשבילי,” הדגישה והתכוונה למה שאמרה מפני שככל שצירפה פיסת מידע חדשה לקודמותיה הופתעה יותר ויותר מצבעוניותו.

“אם אחשוף בבת-אחת את הכל אז מה יישאר למחר?” העיר כמתמם והיא צחקה, רק מבטה ביטא מבוכה כשאמר: “ומה ביחס אלייך? גם את בשבילי כמו פאזל.”

לרגע היא נעצרה ומיד, מבלי להסס, שינתה כיוון כשהיא מתעלמת מהערתו ובחנה את מכשיר הווידיאו. המכשיר נראה כמאפה טרי שהוצא מהתנור. “חדש?” שאלה.

“חדש חדש,” הודה כמשועשע.

“בשבילי?”

הוא הנהן.

משנתפשה למבוכה מיהרה להושיט לו את הקלטת. “תמצא כאן רצף של קטעים מהשנים האחרונות. תוכל עכשיו להכיר משהו ממני.”

הניסיונות שעשה בהפעלת הווידיאו הוכיחו עצמם וכבקי ומנוסה הכניס את הקלטת למכשיר, הפעיל את הטלוויזיה ולחץ על הכפתורים הנכונים של השלט-רחוק. הוא שמח שלא טעה אפילו פעם אחת.

“וואלה!” הוא הניח את השלט-רחוק על הטלוויזיה, תחב סיגריה בפומית והצית אותה כשדאריה התיישבה מול הטלוויזיה בכורסת-אורח שבד הריפוד הפרחוני שלה דהה מכבר ואף נשחק במקומות אחדים. גם מסגרת העץ הפשוט משנות השישים איבדה את הגוון הצהבהב של אז שנעשה חום מנומר בכתמים של שחיקה. אף יחד עם זאת היתה נוחה. הוא קירב אליה שולחנית תלת-רגלית נמוכה עליה פרש מפה רקומה והעביר למרכזה את כוס היין שלה. על השולחנית שבצד כורסתו העמיד את כוס הויסקי שלו ובצדה מאפרה מחרסינה לבנה, מצית וחפיסת סיגריות חדשה. לפני שהוא עצמו התיישב הוא פתח במשהו את החלון לסלק מהחדר את העשן שנדחס בו.

כשגחן והצטנף בכורסתו נשמעו צלילי מוסיקת רקע ראשונים והמצלמות חשפו את משטח ההחלקה הקפוא וחלפו על פני הצופים בעת שזוג מחליקים שסיים את הופעתו אסף את הפרחים שהושלכו לעברו ופרש מהזירה, להתיישב על ספסל ההמתנה לחריצת השופטים.

דאריה הצביעה לעבר הפינה הימנית של הזירה. “תראה, עברי, אתה רואה את הרזה הארוכה הזאת כמו אוליב של פופאי?” היא צחקה, “זאת אני שיורדת להחלקה… בחרתי אז מוסיקה דרמטית ונורא רומנטית שהיתה יותר מדי מתקתקה.” היא הפכה כפה הנה והנה כשוקלת עניין מסוים. “אבל אפשר לסלוח לי מפני שזו היתה ההופעה המקצועית הראשונה שלי והייתי בת ארבע-עשרה והמאמנת שלי, סבטלנה מיכאלביץ, חשבה שזה יתאים לי, אם כי לקטיה היתה דעה אחרת, אבל היא לא התערבה.”

כשהסבירה את המרכיבים השונים של הקטע שלה והתמקדה במוסיקה, הוא פתח את המגירה הקטנה של השולחנית שבצדו, משך מתוכה בזהירות את משקפי הראייה שלו והרכיב אותם במהירות רק לאחר שהעיף בה מבט קצר להיווכח אם הבחינה בהם. משראה כי היא עדיין מביטה במסך ומפרשנת ביצועים שונים שלה, התמקד כמותה במופע שלא יחמיץ אפילו שרטוט קל מהנערה התמירה בעלת הגזרה הדקה שאמנם נראית כמו אוליב, שיש לה רק ראש וזוג רגליים שלא נגמרות, אבל היא מסתחררת כאחת שנולדה על המשטח המבריק של הקרח ולרגע אפילו ריחפה כמתעופפת מעליו.

“ציפור אמיתית,” הוא ציין בהערכה, “את באמת נראית כמרחפת מעל הזירה.”

“הייתי כבר במקום השני, מועמדת למדליית כסף בתחרות הגדולה הזאת במוסקבה בשמונים ותשע כשנפלתי כמו מרים משקולות,” היא דיברה על עצמה בנימה לעגנית. ברגע זה השלימה ניתור מוצלח של בורג כפול. אבל כשנחתה והתכוונה לבצע בתנועה מתמשכת וחלקה את הניתור השני, מעדה, החליקה והשתרעה על צדה השמאלי. “אתה רואה? הפסדתי את הנקודה הכי חשובה בהופעה הזאת,” צחקה והתרווחה, מותחת זרועותיה היפות על גבי משענות הכורסה, מטילה ראשה לאחור להשעינו על קצה גב הכורסה. שוב חזרה והזדקפה כשעדיין היא צוחקת. “תראה איך נעלמה התהילה עוד לפני שזכיתי בה. ירדתי בבת-אחת מהמקום השני למקום החמישי, וכך הלכה לה מדליית הכסף וכמובן גם הסיכוי לברונזה.”

המצלמה התמקדה בספסל המחליקים הממתינים לתוצאות השיפוט. היא ישבה בין שתי נשים, אחת כבת ארבעים, המאמנת שלה והשנייה כבת שישים ומשהו, בעלת נוי כובש-עין שפניה היפים קורנים והוא ידע מיהי עוד לפני שאמרה שזו היתה סבתה. “תראה כמה יפה היתה קטיה,” אמרה ולא ניסתה להסתיר את געגועיה. בפעמים בהם חזרה המצלמה והתמקדה בה היא הוסיפה הערות על המיוחדות שלה. הוא לא הצליח לגלות בדבריה אפילו רמז שבכוונתה לקשור קצוות, ולרגע התגנבה ללבו תחושה מעציבה.

מבטו נאחז בקטיה כמעט מתוך יאוש.

הוא הקפיא את התמונה כשהוא משתדל להשיג חדות של פני האשה המבוגרת והנאה. בפנים היפים הוא מצא דמיון רב בינה לבין גלינה הצעירה כפי שהיא בתצלום. הוא חשב שאילו היה רואה היום את גלינה והיא כבת שבעים ומשהו, כי אז כך בדיוק היתה נראית. יותר שהתבונן בקטיה, יותר זיהה בינה לבין גלינה דמיון במצח הגבוה, באף הישר ואפילו בגבות הדקות והמקושתות שלה וגם בשפתיה שהיו עדינות כשל כוכבות הקולנוע של שנות השלושים והארבעים, כאותה גרטה גארבו השוודית, דוגמנית הכובעים בתחילת דרכה, שפגש בפריס בשלושים ושמונה, שנים אחדות לפני פרישתה הפתאומית ממסך הכסף. היופי הקלאסי של הימים הגארבויים היה שונה מהיופי ההמוני והגס של היום. הן השתייכו לדעתו ליופי המלוטש של אז. הוא לא היה צריך להתאמץ לקלף מקטיה את השנים הארוכות. הזמן אמנם הטביע את סימניו ועיניה הגדולות נעשו במשהו יותר קטנות, הלחיים נעשו מלאות, הסנטר התעגל עוד יותר והנפח הכללי נהיה קצת שונה משהיה, אבל קל היה לשער איך נראתה האשה היפה הזאת בצעירותה מפני שהיתה יפה לא פחות גם כעת.

“יש ביניכן דמיון רב,” הוא העיר.

“תמיד היתה אומרת שאני כמו אחותה הצעירה. בגובה. בצורה.” עיניה נצטעפו בדוק של עצבות. “גם בצבעים אני דומה לה,” היא הוסיפה, “אבל העיניים שלה לא היו ירוקות. הן היו כחולות. כמעט שחורות כאלה, אבל כחולות כחולות.” היא תיארה בדייקנות את העינים הנדירות של קטיה שלה כאילו היו ממש עיניה של גלינה שגם בחלום על הטביעה שנכפל אלף פעמים, הוא לא היה מסוגל להשתחרר מעומקן שמכשף כשואב אותו למערבולת הקטלנית.

“כמו הכחול הכי עמוק של הים,” הוא אמר בשקט.

“אז אתה מבין למה אני מתכוונת.”

הוא הנהן וחזר והתבונן בה כמנסה לצוד כל ניע בפניה. להוציא את השתנות הצללים הרכים שבהם הוא לא הצליח לאתר אפילו שמץ של משהו שיעיד שהיא ממשיכה להתקלף בשכבות דקות ומחושבות. תגובותיה היו כל-כך טבעיות.

“אני חושב שאני מבין,” הוא הסכים.

פניה קדרו והיא נראתה לו כנרתעת מזיכרונות עצובים: “אתה בטח מרגיש עד כמה שהיא חסרה לי.”

הוא המהם משהו כמו “כן” ואחר-כך היא שוב חזרה וחייכה בנינוחות והודתה כי זאת עובדה שהיא דומה גם לאבא שלה בקומתה.

“אתה יודע איך הייתי קוראת לה מלבד קטיה?” היא לא חיכתה לתשובה שכן לא ידע. “היא היתה לא רק באבושקה שלי. היא היתה גם מאמה. אז חיברתי את שניהם לכינוי משלי.”

“קראת לה באמושקה…”

הניחוש קלע. בעיניה קרא את הערכתה כשצחקה. “היא מאוד אהבה שקראתי לה ככה. אבל זה היה קורה בדרך-כלל רק בשיחות אינטימיות, כשרצתה לתרום לי מניסיון החיים שלה. אבל היא גם אהבה שבעיקר קראתי לה קטיה. מפני שבדרך הזאת הרגישה שאנחנו גם החברות הכי טובות והיית צריך לראות איך ברגעים מסוימים היא היתה מורידה מעצמה המון שנים. ממש נעשית קורנת וכל-כך דומה לגלינה שלך. כמו בתצלום שהראית לי. התכונה הכי אופיינית לה שהיתה צחקנית כזאת.”

“אני מתאר לעצמי שגם הצחוק שלך בא לך ממנה.”

“לא חשבתי על זה.” היא שקעה בהרהורים כמתרחקת לרגע וחזרה אליו כשעיניה בורקות בהתלהבות. “אבל עכשיו כשאתה מזכיר את זה, אז אני חושבת שאתה צודק. לפעמים היינו מתגלגלות מצחוק. מאיזו סיטואציה מבדרת. ממשהו שראינו בטלוויזיה. או בתיאטרון. היא היתה מתחילה ומיד מדביקה אותי. כשהלכנו לקומדיה, כולם היו שומעים את הצחוק שלנו. אפשר היה לחשוב שרעמים מתגלגלים. היה לה את הצחוק הכי צעיר שהכרתי.”

היא פיזרה רק רמזים שמהם עוד יכולה היתה להתנער כרצונה ולסגת. עדיין בחנה אותו ואת תגובותיו.

שוב חזרה והזכירה את אבא שלה. “תמיד כשאני מדברת על באמושקה אני נזכרת בפאפה.” כשדיברה הוא חשב שהיא איננה מדברת אליו אלא באמצעותו מפנה בחזרה את המלים אליה, והוא משמש לה תחנת תמסורת בלבד. לעצמה דיברה.

“איזה אדם היה אביך?”

היא משכה בכתפיה בתנועה שמתפרשת לכמה פנים. דומה והיא רצתה שגם הוא יעשה איזה צעד גלוי וברור מצדו. שניהם חגו במעגל הנה והנה. אולי מהססים מכניעה לרגשנות מיותרת, אולי נמלטים מהפחדים המתישים שלהם.

“קשה לך לדבר עליו?”

היא לא ענתה.

“מה את זוכרת ממנו?” הוא שאל.

“כמו שסיפרתי לך. מלא חיים כמו קטיה. ספוג בתרבות עשירה. קטיה היתה אומרת שהוא היה איש שלם עם עצמו. הוא ידע שמחובתו לדאוג לנו וזה מה שעשה.” הוא התנשמה עמוקות, כמבקשת לדכא געגועים עזים. “היה משהו בעיניים שלו כמו בעיניים שלך. משהו כזה חודר. גם לו היו עינים שקועות עמוק ועצמות לחיים גבוהות.”

הם השתתקו וחזרו להסתכל במסך, רק שעכשיו היא שבה והתכנסה בתוך עצמה, מנותקת, שוהה במחוזות אחרים.

“אבא נולד בסיביר,” היא אמרה פתאום.

“בסיביר?”

“במחנה ענישה.”

בכדי שלא תבחין ברטט המשונה שחלף בו הוא מיהר להעסיק את עצמו בהוצאת בדל סיגריה מהפומית והחלפתו בסיגריה חדשה. “מה עשתה קטיה שלך ששלחו אותה לשם?” הוא שאל כשהוא מקווה שקולו לא בוגד בו.

“היא לא דיברה על זה,” השיבה, “רק לפעמים הייתי קולטת פה רמז ושם איזה פירור ובמשך השנים צירפתי ביחד את כל הפרטים למשהו יותר ברור, אבל לא מספיק ברור. מכל מה שהבנתי שבגלל טעות של מישהו היא נעצרה ונשפטה לחמש-עשרה שנות תיקון במחנה הסיבירי. אבל זה הומתק כעבור שנים אחדות לעשר.”

“לאיזה טעות היא התכוונה?”

היא הרחיבה את עיניה מעבר לשיעורן כלא יודעת, היססה לרגע והחליקה באצבעה על שולי כוס היין שלה, מנסה להפיק מהזכוכית צליל חד. “לפעמים הרגשתי שיש בה מרירות. שהחמיצה את חייה מפני שאילו היתה מתעקשת בעניין מסוים אז הכל היה אחרת ולכולנו היו חיים אחרים במערב.”

“חיים אחרים,” הוא מלמל ומלים אחדות הלכו לו לאיבוד כשהוא תוהה להיכן היא רוצה להגיע. היא חזרה וקשרה איתו מבט לדעת מה הוא חושב על מה שאמרה. מבלי משים קירב אליו את הכוס הגבוהה שהכין לוויסקי, אבל הופתע לגלות שהיא ריקה. אבל לפני שמזג לעצמו שאל אותה אם גם היא רוצה עוד יין.

עיניה הבריקו כמהתלות. “אנחנו מתרחקים מן העיקר,” הזכירה לו והעיפה מבט בתמונה הקפואה והוא חזר ולחץ על השלט-רחוק והפעיל שוב את הווידיאו.

לא רק במלים שלה מצא משמעויות שונות. הוא גם חשב שנהגה בתבונה בהביאה את הקלטת שתעזור לה לחשוף בהדרגה ובצורה מבוקרת את שעבר עליה ועל קטיה שלה בחלק מהשנים האבודות וכך תתקרב ליעד במתינות, צעד אחרי צעד. בינתיים עקב אחר מופעיה ולעיניו היא התבגרה מנערה לאשה מרהיבה. הוא משך מבטו מהטלוויזיה כשרצף הקטעים נגמר והחמיא לה תוך שהוא משתמש במינוח מקצועי.

“אני מתרשמת מהידע שלך,” היא הודתה.

“זה בגלל החולשה של לבלט.” הוא הסביר כי למד את יסודות הבלט ורכש את עיקרי הבנתו בעיקר בשנותיו בפריס ויותר מאוחר בלונדון כשהיה מבקר בקביעות בבלט הבריטי המלכותי. גם בשנים שחילק את זמנו בין אנגליה לרוסיה לא החמיץ את הבלטים החשובים בערים הגדולות. אבל בעיקר למד באותן שעות בהן התבונן באימוניה המפרכים של גלינה בלילות, אצל מורתה ברברה שנאץ, האוסטרית הזקנה. גלינה הקפידה לשמור על כושרה כדי שבבוא היום תחזור מיד לתפוס את המקום הראוי לה.

דאריה קמה מכורסתה, משכה כיסא מאצל השולחן והתיישבה מולו, גוהרת משהו לקראתו כרוצה ליצור קירבה אינטימית יותר ביניהם. ידיה היו שמוטות על ברכיה וכפותיה כנוגעות זו בזו. מבטו ליטף את אצבעותיה הארוכות והחטובות פרק אחרי פרק, עד לציפורניה העשויות בקפידה. כמעט לקח אותן בידיו והצמידן לפיו.

“ספר לי עוד על גלינה שלך,” היא ביקשה.

“אני יכול לספר עליה בקיצור כאילו כתבתי עליה שיר,” הוא אמר, “ואני יכול לספר עליה נובלה שלמה.”

היא ליטפה אותו במבטה. “שיר לי וספר לי.”

הוא חייך כיודע סוד מיוחד וציטט לה שורה של המשורר הגרוזיני שותא רוסתווילי שמצא בה ביטוי לעצמו: “פח בי אהבה נלהבת עד-חליפתי בוערת.”

“עוטה עור הנמר,” היא לחשה.

“קטיה?” הוא תהה.

“קטיה לימדה אותי.”

“גלינה אהבה את הפואמה וידעה קטעים גדולים ממנה בעל-פה,” הוא הזכיר לעצמו בקול מרוסק. הוא חשב שבפעם הראשונה מצא דרך להפגיש את גלינה שלו עם קטיה שלה. שתהיינה לאחת.

היא בחנה אותו ארוכות ואז אמרה: “קטיה נהגה להשמיע את השורה הזאת מפעם לפעם. רק החליפה בה מלה אחת. את ‘חליפתי’ ב’נפשי'.” היא חזרה על שורתו של המשורר ורק שינתה מלה אחת כמו קטיה, וככה זה יצא לה: “פח בי אהבה נלהבת עד נפשי בוערת.”

“נפשי,” הוא הפטיר בקול עמום.

“נפשי בוערת,” היא חזרה.

“את מאמינה שאפשר להתאהב ברגע אחד, ממבט ראשון, מפני שהרגשנו שאנחנו נפשות תאומות מתמיד?” הוא שאל ולא חיכה לתגובתה, “כזאת היתה אהבתנו. אנחנו נולדנו לאהבה הזאת וכל מה שקדם אצלה או אצלי היה כפרולוג לקראת השבועות האלה, בעצם ארבעה חודשים ותשעה ימים, שהיו לנו ביחד מהרגע שנפגשנו ועד שנעצרה.”

זמן מסוים סיפר לה בקול שווה המסתיר את סערת רגשותיו על אהובתו, כפי שזכר אותה בפרטי פרטים. אפילו תיאר את הדרך בה היתה גלינה נוהגת להגליש בשובבות לקדמת מצחה הגבוה קווצת שיער בהיר שלה, כמעט צהוב כמו החמניות של ואן-גוך. כיצד היתה סופגת במגבת את אגלי הזיעה מפניה, מכתפיה ומצווארה במהלך האימונים המייגעים שלה בלילות. או איך שהיתה נוהגת להטות ראשה לצד כשהיתה שומעת משהו שהתקשתה להאמין בו ודאריה צחקה ועיניה דמעו כשאמרה שהיא זוכרת את זה מקטיה והוא התפתל במושבו חסר-מנוחה, כמעט נחוש להציע לה שכדאי שיפסיקו בנקודה הזאת מפני שאם הם טועים הוא לא יתגבר על הכאב הבוער בלבו. פתאום נתקף בדאגה משהבחין שהיא לא צוחקת אלא בוכה.

“משהו לא בסדר?” הוא שאל.

“אתה יודע,” היא אמרה וקולה רעד, “היא פחדה ממה שמחכה לי כשאשאר לבד. אז כשהיא ביקשה שאסע לחפש אותך ולהגיד לך את כל מה שהיה לה בלב, שאלתי אותה, קטיה שלי, באמושקה שלי, איך הוא יידע שזאת אני? והיא הסתכלה בי במבט האוהב שלה ואמרה שלא אדאג. מפני שאתה תדע כשתכיר אותי.”

היא חיכתה שיגיד משהו אבל הוא לא אמר.

אז היא המשיכה: “היא אמרה לי ביום האחרון שלה, דארושקה, תלכי לשם. אם לא תמצאי אותו, אם הוא לא חי אז תמצאי אולי מישהו ממנו ותנסי להתקרב למשפחה שלו מפני שזה ככלות הכל דם שלך. שלא תהי לבד בעולם הקשה הזה. מישהו שם יודע על קיומי מפני שהוא כתב עלי ועל התוכניות שהיו לנו להוריו ולאחיותיו. אבל אם הוא עדיין חי ותראי אותו, אז תדעי מה להגיד לו. ורק תלמדי אותו לאט לאט בתבונה ורגישות. שלא תתפרצי לתוך חייו כמו רוח חזקה. אלא צעד צעד. שלא יקרה משהו שיגרום לו אי-נעימות. שאולי יש לו משפחה שלא תקבל את מה שהיה. ואולי הבריאות שלו לא בסדר וקשה יהיה לו לקבל בבת-אחת את העובדות שלא ידע.”

עיניה לא הניחו לו. היא ראתה את סופת רגשותיו בעיניו המכווצות כשני סדקים. אבל היא היתה מוכרחה לפרוש לפניו את כל שהיה לה להגיד. עד הסוף. “היא רצתה שאבין שהכל צריך להיעשות קודם כל מתוך התחשבות מלאה בך ובבני משפחתך,” היא אמרה והיובש בגרונה מתגבר להחניקה, “אפילו הספיקה להגיד שאם אחשוש ממשהו העלול לגרום לך איזושהי מצוקה, שאוותר. ואז, ברגע הצלול האחרון שלה היא הזכירה את המגירה בה החזיקה ניירות ומסמכים שונים שלה, של גלינה אלכסנדרובנה. היא הפסיקה להיות קטיה.”

היא השתתקה כשהיא מתאמצת לקרוא בפניו את מה שמתחולל בתוכו. רגע השתיקה נמשך והוא לא קטע אותו, מפני שדווקא רצה שתהיה ביניהם חומה גבוהה כל עוד לא התגבר על עוצמת ההמחשה של לילות ההמתנה הארוכים שלו מול הדלת, למרות שכל-כך רצה בה.

לבסוף אמר בשקט: “כבר לפני הרבה שנים גיליתי שנולד ילד.”

היא הנידה ראשה בצער, דומה מדובר במשהו בעל חשיבות שקרה ברגע זה ממש. “אבל אם הייתם נשארים ביחד עוד כמה ימים, היית יודע את זה כבר אז.” בבת-אחת היא קבעה מסגרת רחבה יותר. לא רק את גלינה הביאה לביתו. אלא גם את אביה, ילדו, שהיה כל-כך רחוק ממנו והתקיים רק באזכורים החטופים שלה. הוא שיער שנוח היה לה ברגע של וידוי נוקב כזה להקיף את עצמה בעוד דמויות, כמבקשת להתחלק עם עוד מישהו בעומס הרגשי שלה.

משחשפה את קיומם של הפחדים שבלמו בעדה מלפרוץ את הגבול האחרון המפריד ביניהם, התוודתה: “כל הזמן קיוויתי שמשהו יקרה. משהו שיעזור לי להיחשף מבלי שיינזק הקשר שבינינו.”

כשדיברה על החרדות והחששות המשיכה לעקוב אחרי תנועות ידיו בעת שטיפל כהרגלו בפתיחת קופסת ה“דנהיל” שלו. מששלף את הסיגריה מעטיפת נייר הזהב שלה, אחז בה בראשי אצבעותיו ומולל אותה לרככה ותחב את פיית המסננת לתוך פומית הכסף שלו. היא הרגישה כמכושפת מהמעשה הפולחני המדויק הזה שלו ברגע כה נדיר בחייו. לכאורה היתה זו תגובה משונה. אבל במחשבה שנייה שחלפה בה קלטה שהוא אפילו לא מרגיש במה שהוא עושה מפני שכל אותה עת לא גרע ממנה את מבטו ואפילו לא הסתכל בידיו המתעסקות בחפיסת הסיגריות, בפומית ובמצית.

עיניה ליטפו אותו במבטים חמים להרגיעו, כמתכוונת להרדים את חושיו, לקחתו איתה לארץ של אגדות.

“הרגשתי כשהיינו בלילה ההוא על-יד החווילה הלבנה שהיה רגע שהפסקתי להיות אצלך רק דומה למישהי.” קולה התנמך ונהיה כלחישה אינטימית רכה. “פתאום התקיימתי בזכות עצמי. אולי עוד לא הייתי גלינה אבל כבר הייתי חלק ממנה וחלק ממך והיתה לי הרגשה שאתה יודע. שאתה מרגיש את האמת עד שלא צריך בכלל לדבר על זה.”

הוא המשיך להסתכל בה כרואה אותה בפעם הראשונה. הרגע הקסום בו התחברו אשליה ומציאות הפתיע אותו למרות שהתכונן לקראתו וקיווה שיהיה כפי שהיה. הרגשות נהיו עצורים. הוא נעשה מאופק ומרוסן כדרכו ברגעי לחץ. ובכל זאת בתוכו היתה מערבולת רותחת עד שכמעט שהתקשה לבלום רעד שעבר ברגליו.

“חשבתי שאתה יודע את הכל מבלי שאצטרך לעשות משהו,” היא אמרה.

שתיקתו נמשכה. הוא פלט עשן ועדיין לא שינה את הבעתו שהפכה רק ליותר מהורהרת.

“הרמזים שפיזרת לי היו ברורים,” היא הודתה, “ובעיקר הבנתי את זה בסיור שלנו לתוך העבר שלך, כשרצית שאדע את תולדות ‘בית טולדו’ כמו כל אחד מבני המשפחה. נתת לי להרגיש שיש לי זכות לבקר שם כמו לכל בת משפחה. אני יודעת שהרגשת שאני מפחדת וגם אתה פחדת שאולי זה הדמיון שמשחק בך. אבל חשבת שאתה יכול לעודד אותי לצאת קדימה. שאם אקבל את נקודת המוצא של דמות מהחלומות יהיה לי קל יותר ברגע מסוים להגיד לך, עברי, זהו זה. עד כאן המשחק ומכאן זאת אני שהיא שלך ושל גלינה.” היא ניסתה לחייך אבל התקשתה. שוב לגמה מהמים ונשימתה היתה ארוכה כצוברת אוויר בריאותיה להתרענן מהלחץ בו היתה נתונה, וחזרה ופלטה אותו כמעט בבהילות, שאולי זמנה נגמר והיו לה עוד מלים: “היא ידעה שחיפשת אותה. ביומן שלה מוזכרת מודעה שלך שפעם התפרסמה בעיתון מוסקבאי. אבל היא לא רצתה ליצור קשר. היא פחדה להתמודד עם עובדות אחרות מאלה שהיו לה בדמיונה. עולם שרק אתה והיא נמצאים בו. היא פחדה שלמרות כל הצער על מה שיכול היה להיות ביניכם ולא היה, בנית לעצמך חיים משלך והיא לא רצתה לשבש אותם בכל צורה.”

הוא רצה להגיד משהו וקולו לא נשמע. הוא לא היה מסוגל לפגוע ברחש כלשהו בקסם המוזר של הרגע הזה.

נחתה עליהם דממה. חיברה אותם שתיקה שבהסכמה. שתיקה מאותן שתיקות שאומרות אלף מלים בלי להשמיע קול. שתיקה חכמה כאשר שניהם מרגישים שעדיין לא התחילו אפילו למצות את הרגע המיוחד הזה. הוא אסף את כפות ידיה היפות לעבר חזהו, מתכוון שתגע בלבו ותרגיש את מה שקורה בתוכו. הוא רצה לחזור ולבקש ממנה שתגיד עכשיו, ברגע זה, במלים הכי פשוטות שכל מה שקרה כאן היה אמת. שתעזור לו להתגבר על החשש שמה שקורה אינו אלא תעתוע נוסף הבא מדמיונו המשתולל והיא עוד עלולה להגיד לו שבעצם לא הבין אותה והוא טעה טעות איומה, והיא באמת רק התכוונה להעמדת-פנים כפי שהציע מפני שחשה עצמה בעלת חוב לו על ידידותו ונדיבותו כלפיה. לרגע חשב שאולי טוב יעשה אם ימשיך להשלות את עצמו ולהשתעשע באפשרות של אילו זה היה ככה. אבל גם בהתפתלות הזאת בתוך סערת החושים הנבוכים שלו הרגיש כי לא טעה והגשר שביניהם היה גשר מוצק. העובדות שהביאה לפניו – אי-אפשר היה להמציאן בשכנוע עמוק שכזה והן באו מתוכה ולא מהזיכרונות ששמעה ממנו.

אחרי זמן מסוים כשהיא זקפה את ראשה לחדש קשר-מבט ביניהם הוא ראה מיד בהבעת פניה השקופים שלה היה קשה לא פחות ממנו. קשה היה לו לדבר וגם לה. מהומת הרגשות נחלקה ביניהם. פעם או פעמיים ניסה לומר דבר הבא מלבו לעיניים הענקיות שלה שבלעו אותו והוא השתקף בתוכן במלוא אושרו המכאיב. לבסוף חזר אליו קולו ובעצמו הופתע ממה שאמר: “אבל אם רק לפני מותה שיתפה אותך גלינה במה שהיה ובגילוי זהותה, אז מאיפה כל הידע המפורט הזה שלך עלי ועליה?”

“את העובדות הקטנות מצאתי אחר-כך, כמו שאמרה.” היא חייכה חיוך מעורב במבוכה, מכאב, מפיכחון מוזר. “היתה לה מחברת עבה שהיא כתבה בה אליך לעתים קרובות כל מיני דברים שעברו עליה מפני שחשבה שלמרות הכל נשארתם תמיד ביחד. כמו שאמרת, נשמות תאומות. הדפים האלה היו כמו מכתבים מיועדים אליך. אבל את זה לא יכולת לדעת, כמו שלא יכולת לדעת באמת מה היה איתה כל הזמן.”

“ממתי היומן הזה?” הוא שאל.

“עוד מימי המחנות. מצאתי שם דברים שכתבה במחנות העבודה שהיתה בהם עם אבא. רק אחרי שנים, כשהתנאים השתנו והשיגה את המחברת הזאת היא הדביקה בתוכה את מה שכתבה על ניירות מזדמנים. היא כתבה אז הרבה על אבא. איך היה מרגע שנולד. כנראה שחשבה שיום אחד תוכל להחזיר לך לפחות משהו מהזמן האבוד ההוא של הילד.” היא פנתה אליו כמתפלאה: “מעולם לא ידעתי מה עשתה גלינה בשעות הלילה אחרי שהייתי הולכת לישון. רק כשמתה למדתי שהיתה כותבת ביומן אחרי שחזרה מהביקור בכנסייה.”

“מה היא חיפשה בכנסייה? אמונה?”

“היא חיפשה שלווה. היא אמרה פעם שבכל רוסיה הגדולה יש בשבילה רק שני מקומות שהיא יכולה למצוא בהם את השקט האלוהי. האחד במרחבים העצומים של הערבות הגדולות והשני בחלל הלכוד בתוך הכנסיות, כשמישהו בא לבקש שם את קרבתו של אלוהים.”

“אמרת שהלכת איתה לכנסייה?”

“הרבה פעמים.”

“מה מצאת שם לעצמך?”

היא חייכה, חציה צוחקת וחציה בוכייה. “לא תאמין. מצאתי שם משהו נוסף שלא ידעתי עליה. פעם היא הצביעה על הצלוב ואמרה לי, שיום אחד אבין מדוע היא כל-כך קשורה בארץ בה הוא נולד. שלא סתם היא מסתכלת בו וגם באם הקדושה. יש בך משהו מארצם, כך אמרה, מהארץ שאולי יום אחד את תכירי אותה ותדעי שהיא גם שלך.”

“לא שאלת אותה למה היא מתכוונת?”

“שאלתי. אבל זאת היתה שאלה מסוג השאלות עליהן לא קיבלתי תשובה מלאה. תמיד רק רמז. יום אחד תביני, כך היא נהגה תמיד להגיד לי.” שוב צחקה. “יום אחד. היום הזה הגיע כשהיא מתה.”

“ספרי על הימים האחרונים שלה.”

“אפשר להגיד על ימים כאלה שהם היו יפים?” היא שאלה בתמיהה וכבר הוא צד בקולה את התשובה הברורה. “כן, היה בהם יופי מיוחד מפני שהיא היתה אדם יפה עד לרגע האחרון שלה. אלה היו ימים של השלמה. כאבים לא היו לה. הידידים שאהבו אותה דאגו שלא תסבול. ראש המחלקה שטיפל בה היה רופא שעבד עם אמא בתחילת דרכם והוא התייחס אליה כאל אמו ודאג שלא תסבול סבל מיותר ושעות רבות בימים האחרונים עברו עליה בשינה שקטה וכשהיתה מתעוררת היתה יפה יותר מתמיד. ועוד יותר נעשתה כזאת כשהקראתי לה פרקים מהתנ”ך. בעיקר פרקים בהם היו קצת תיאורים של נופי הארץ. של הפירות שצמחו כאן. של האנשים שהיו כאן. היא הרגישה שהיתה אחת מהם. בגללך."

היא הניחה על כתפו יד מלטפת, כאילו הוא היה הצעיר ביניהם שנצרך יותר ממנה להגנה. “מעולם לא שמעתי אותה מדברת בצלילים שכאלה על מישהו. כל מה שעשתה, חלמה וחשבה ונשמה, זה אתה היית. המלים הכתובות שלה אומרות את הכל.” היא ידעה שהוא מוכרח לשמוע את הדברים האלה והיא צריכה לרדת לדקויות בשביל להאיר את החורים השחורים של חייו. “אתה לא תאמין איך היא תכננה את הכל לקראת הפרידה שלה,” היא המשיכה, "במגירה הראשונה במכתבה שלה היתה מעטפה קטנה ובה מכתב שכתבה לי לפני חודשים אחדים. שישה עמודים כתובים באותיות זעירות, כמו פנינים. שישה עמודים שאותם סיכמה שטוב אעשה אם אבין שהמוות איננו מפריד ממי שיודע לפתוח לאהוביו את לבו וכל עוד הם עצמם חיים הוא ימשיך לחיות איתם. היא אמרה שקיבלתי הרבה מסרגיי שהזכיר לה תמיד אותך ואז קראתי בפעם הראשונה את שמך, עברי טולדו כפי שכתבה אותו גם בעברית, דבר שלמדה ממך. והיא הוסיפה שכל מה שלא ידעתי על אהבה אדע אחרי שאקרא את היומן. ושם היא כתבה את הדברים הכי נפלאים שאפשר לכתוב על הקשר הזה ביניכם וכשגמרתי לקרוא את המכתב הזה לא הייתי יותר בת תשע-עשרה, אלא אדם מבוגר בהרבה יותר שנים. היא כתבה שבזמן הקצר שהייתם ביחד חייתם כבר בעצם את כל החיים שלכם ואי-אפשר כבר להוסיף משהו יותר מזה.

“לפעמים דמיינתי לעצמי אותה והיא בגילי, טיפה יותר מבוגרת, עושה איתך אהבה בדירתך הקטנה בווינה הקודרת. חשבתי לעצמי אם שני אנשים יפים כאלה שמאוחדים כל-כך בלב ובנפש מתאחדים גם לגוף אחד והרגשתי שזה אפשרי. שאפשר לאהוב אהבה סוערת כזאת שמשכיחה את העולם ושזה קורה לא רק בהצגות ולא רק בשירים של משוררים.” היא דיברה בקול שווה כחונקת את סערת רגשותיה המתגברת. “איך היה עלי להתנהג אחרי שלמדתי את כל זה? להמשיך בחיי ולהגיד לעצמי ששום דבר לא קרה, או לבוא הנה כפי שגלינה רצתה ולדעת את מה שאני יודעת עכשיו?” קולה נהיה דק ונמוך עד שנפסק כשאמרה: “המחברת שלה היא הדבר הנפלא ביותר שהיא השאירה לי.”

“זו דרך התבטאות שמתאימה לה,” הוא אמר ובלבו הכיר לה תודה עמוקה על שלא חשׂכה ממנו את הפרטים האלה.

חיוך דק החזיר מעט צבע לפנים החיוורים. “היא בטח לא האדם הראשון ולא האחרון שהשתמש בכתיבה כזאת בכדי למצוא לעצמה מקלט משלה.”

“לא, היא לא היחידה,” הוא הסכים. על פניו היה חיוך מסוים כשהוא קם ויצא לחדר השינה. כעבור רגע הוא חזר והביא איתו גלויות ומכתבים צרורים בחבילות אחדות. הוא הניח אותם על גבי השולחן.

“מה כל זה?” היא תהתה.

“אמי היתה אומרת שהגשר החזק ביותר שהיא מכירה בין אנשים שנמצאים מרוחקים אחד מהשני, זה גשר של ניר.” הוא התבונן בה בעינים מצועפות בברק של אהבה עמוקה וראה מול עיניו את אמו.

“זה יפה,” היא אמרה ועדיין לא קלטה לאן הוא מוביל אותה בביטחון שכזה.

“את רואה, אלה מכתבים שכתבתי לה ולא שלחתי אותם. ואלה גלויות שהיא שלחה אלי.” הוא משך מבין החבילות מעטפה נבדלת והוציא מתוכה קבוצה גדולה של עשרות גלויות צבעוניות ואולי גם הרבה יותר, ופרש אותן לפניה עד שכיסו את השולחן כמניפה ענקית. היו שם צילומים מעשרות מקומות ברחבי עולם. לונדון. ניו-יורק. לוס-אנג’לס. וושינגטון. ריו. מונטה-קרלו. מוסקבה. ריגה. לנינגרד. פריס. מרסיי. ברצלונה. מדריד. דלהי. הונג-קונג. שנחאי. גיאוגרפיה שלמה משובצת גם במקומות אקזוטיים ומסתוריים במזרח הרחוק, באסיה, בהודו, בסין, ביבשת אפריקה ואפילו כאלה שמי שהיה נגוע בישראליות לא יכול היה להגיע לשם בגלל המגבלות הפוליטיות, כמו קהיר ורבת-עמון, כמו נסיכויות המפרץ הפרסי. כל אלה ויותר היו תחנות בדרכו העלומה.

“עולם שלם,” היא סיכמה.

“תסתכלי,” הוא הציע והוסיף כשלקחה בידיה את אחת הגלויות ואחר-כך החליפה אותה באחרת ובעוד אחרת. “זה הכל מגלינה. בכל המקומות האלה היא היתה.”

“זה לא יכול להיות שהיא היתה שם…”

“בסולם של מושגים רגילים את צודקת.” הוא הניח אצבע על הגלויות. “אבל היא היתה בכל אחד מהמקומות האלה. היא היתה איתי. לקחתי אותה לכל מקום.”

מה שרצה להגיד לה היה מסר פשוט ובהיר שהוא קיים בדיוק במו גלינה שתי מערכות חיים נפרדות, אחת גלויה ואחת נסתרת, שבעצם היה סוכן חשאי של עצמו בלבד. בנסתרת הוא יצר את עולמו המיוחד לו ולגלינה. בדיוק כפי שהיא השלימה את החסר לה ביומן שהשאירה, כך הוא יצר השלמות משלו. במכתבים ובגלויות שהיו לפניה על השולחן היא מצאה שוב את האיש שחרת בנחושת בשעות המועקה שלו את הציפורים שבדמיונו הפריח לכל העולם למצוא אותה, את גלינה שלו.

“זר לא יבין זאת,” היא העיר כשהבחין ששבה להסתכל בגשרי הניר שלו.

“לא יבין,” היא הסכימה.

“זר יחשוב את כל זה לסטייה משונה,” הוא חייך.

“רק זר,” היא מלמלה ונמצאה במרחק רב משם.

לבסוף החליטה והפכה את הגלויות והסתכלה בבולים הצבעוניים המגרים את הדמיון. “לעברי, מזכרת מגלינה”. כך היה כתוב שם מאחור. בכל אחת מהן. לא יותר מזה, אבל היו אלה מלים שכתב בשמה לעצמו ושקיפלו בתוכן את הגעגועים הכי עזים של גבר לאשה אהובה. היתה זו תזכורת מופלאה ממשהו בלתי-מושג. שבבוא יום והוא יחזור ויסתכל בגלויות הקשורות בנסיעותיו החשאיות בשם ראש הממשלה, ייזכר כיצד היא חיתה איתו בלבו באותם מקומות מרוחקים.

והיו שם גם המכתבים שכתב הוא עצמו אליה ומעולם לא נכתבה כתובת על מעטפותיהם, פרט לשמה, מפני שלא היתה לו כתובת כזאת והם לא נשלחו ונשמרו אצלו, ורק עיניו שזפו אותם מפעם לפעם, לחזור ולרענן את כל אותם רגשות עדינים ששימר את טעמם במלים. היא פתחה את אחד המכתבים ואחזה בו וידיה כמעט רעדו. הפיוט הרך והמלטף שלו בכתיבה לאהובתו ריגש אותה עד כדי כך שמחשבותיה נדדו לגלינה שהיתה צריכה לחיות בריחוק כזה ממנו, אבל מאוחדת איתו. אהבתם הנדירה שצד נוסף שלה נחשף כעת לעיניה גרמה לה לחשוב שמעליהם באמת נפרשה חופת-אוהבים המבדילה אותם מיתר העולם ובה נרקמו המלים היוקדות של רוסתווילי, “פח בי אהבה נלהבת עד חליפתי בוערת.”

“אלוהים,” היא חשבה ובתוכה בכתה, “לא ידעתי שיש אהבה כזאת אצל גבר ואשה.” שוב חזרה והתבוננה בכל מה שמצולם בגלויות הישנות. רבות מהן בשחור-לבן. אחרות צבעוניות. היא הסתכלה בבניינים, בהרים, בנהרות, בים הגדול, בבני-האדם השונים הלבושים בלבוש אירופאי, בלבוש מזרחי, בלבוש שבטי, ודמיינה את האיש הזה שבין חבריו הוא מפנים כל-כך עמוק את רגשותיו, האיש השתקן שלעתים רחוקות אומר משהו, והוא מהלך בין ההמונים הזרים האלה ומרחיק מעצמו את בדידותו כשהוא מדמיין את עצמו והוא נמצא שם ביחד עם גלינה שלו. בכל שהיה לקח אותה איתו. בכל מסע. בכל משימה. בכל שליחות כסוכן חשאי, והוא בן לדור נכחד שהאמין כי עליו לשרת את מולדתו בכל מחיר. בכל אלה הוא המשיך לכתוב שורה נוספת בפואמת האוהבים שלו, ועוד שורה עד שחליפתו הפכה אצל גלינה לנפשו הבוערת.

מול הגלויות ששלח לעצמו בשמה של גלינה והמכתבים שכתב אליה ברוסית עשירה ולא שלח, מפני שלא היה להיכן לשלוח אותם, היא תפסה את עומק המורכבות של הישיש הזה שלא הפסיק בעקשנות מלחפש את אהובתו האבודה, אבל יצר גם עולם עשיר מדמיונו להתגבר על האכזבות.

בלילה הזה הוא הפך אותה לחלק ממנו מפני שרצה להספיק לתת לה משלו כל עוד הוא חי. המחשבה הזאת על המוות המחכה לישיש בן השמונים וחמש הפחידה אותה. היא התקשתה לאסוף את מבטה מערמת המכתבים והגלויות שעל השולחן. כמה גדולה ההתייסרות ועמוקה החרטה הנמצאות בין המלים, בתוך השורות, כך היא חשבה, עד שאפשר להרגיש בעצם המגע בנייר בכאבים ממשיים. זה לא היה סתם גשר של נייר. זה היה גשר של אהבה ענקית וחרטה לא פחות על שגיאה ששגה.

פתאום פנתה אליו כמתפללת: “חבק אותי, עברי,” היא ביקשה.

הוא קם ועקף את השולחן וגהר והתיישב על גבי המשענת הרחבה של הכורסה הישנה שלו ואימץ את ראשה אליו וכשליטף את פניה בניסיון לבלום את הדמעות החורשות אותן, הוא שמע את נקישת שיניה. הרטט שחלף בה הפך לרעד משונה וחריף והיא נאבקה בכוח להתגבר עליו תוך צימוד שיניים עליונות לתחתונות והתקשתה בכך. הוא עטף אותה בזרועותיו והסמיך את ראשו לראשה בעדינות ולחש באוזנה שהוא אוהב אותה אהבה שלמה כפי שאהב את גלינה בגלל אלף סיבות, אבל בעיקר על זה שנחתה אצלו ברכות כזאת. רק שהוא חייך כשהעיר בהומור שהוא לא יודע מי הנחה את מי לנחיתה הנפלאה הזאת והיא צחקה פתאום ואמרה שמעולם לא דמיינה לעצמה שהם יתחרו מי יצחיק את מי ובטח לא ברגע כזה. אבל הדמעות המשיכו משום-מה להתגלגל על פניה עוד איזה זמן. וגם אחר-כך כשסגרו מעגלים.

 

34    🔗

אי-אפשר היה שיעצום עין בזמן שנשאר מאותו לילה נדיר שחשב אותו למכושף מבין כל הלילות שהיו לו מאז ימי וינה הרחוקים. רק שעות אחדות נותרו עד לבוקר לאחר שדאריה הלכה לישון והיא כמעט מרוקנת מרגשותיה בגלל עיפותה הגדולה. בבוקר התגברה הרוח וסופה קשה התקרבה וגשם חזק ירד. הרוח באה והתפרצה כמשטה מכיוונים שונים ונעלמה כלעומת שבאה ושוב חזרה, כשהיא נוסקת בפתאומיות מזווית שונה ומדביקה למקשה את סיעות העננים הכבדים. זמן-מה הוא נמנם מעייפות וכשהתעורר היתה השעה להפתעתו תשע בבוקר וזה לא היה רגיל אצלו. כשחיפש את דאריה בדירה הקטנה אמרה לו חוה שהיא יצאה מהבית לפני רגעים אחדים.

“היא אמרה לאן היא הולכת?”

“לסידורים. אני מבינה שהיא נוסעת היום או מחר.”

“היא צריכה להיות במוסקבה לסגור שם עניינים.” הוא קרא בעיניה היסוס. “מה הבעיה, חוה?”

“היא תחזור?”

הוא חייך. “אם תשמרי לה את הדירה.”

“הפינה שלה אצלי שמורה לה,” היא הבטיחה. כשפנה לחזור לביתו, עצרה בעדו. “עברי,” היא אמרה, “אתה יודע אך פעם לא ראיתי אותך ככה.”

“באיזה מובן?”

היא התלבטה. “איש שלם. בגללה, נכון?”

נמנע ממנה לדעת אם התכוון לענות מפני שבא ברק ורעם הרעים בעקבות הכחול המתרוצץ ושניהם הרגישו בטיפות ראשונות וכבדות שצנחו עליהם.

“הסופה מתחזקת,” הוא אמר.

“זה סימן למזל טוב,” היא קבעה.

גבותיו התרוממו בתמיהה.

היא צחקה. “אמא שלי היתה אומרת שאם פתאום רואים מים בבוקר אז זה סימן ליום עם מזל. גשם זה מים, לא?”

הכי טהורים שיש."

הוא הניף את ידו לעבר שולי מגבעתו לשלום וצעד זקוף כתמיד לביתו. בשעתיים הבאות הסתגר בצריפון העבודה שלו והתמקד בריקוע ובחריתת האותיות המעוטרות שהתחיל בו לפני ימים. פעם מצא בשוק הפשפשים ביפו נקשן, ידית הקשה עתיקה מנחושת המיועדת לדלת חיצונית, והניח אותו בצד בין כלי נחושת אחרים עד שתגיע שעתו כשיהיה לו רעיון מתאים. עכשיו זה היה הזמן. במלבן הקטן של קולט הנקישות חרת בסבלנות את שמה של דאריה בעברית וברוסית ומעל לאותיות השלים לעצב את אחת הציפורים שלו שחשב שהיא בטח תקרא לה ציפור נדירה. בכוונתו היה להתקין את הנוקש לקראת שובה בפתח דלת דירתה הקטנה.

טיפות הגשם שצנחו על הגגון ליוו בנעימה משלהן את מכות הפטיש הזעיר שלו בראש הנוקד. משפתח את קופסת נוזל המירוק האנגלי, “בראסו” אמיתי שהורגל בו עוד מימי הצבא והתחיל למרק את הנחושת, הזעיק אותו צלצול הטלפון לבית והוא עבר את המרחק בדילוגים אחדים בין טיפות הגשם כשהרוח השורקת חובטת בפניו. כשנכנס ותפש את השפופרת שמע מיד את קולה.

“סידרתי את הכל,” היא דיווחה, “ואטוס הלילה באחת-עשרה ארבעים וחמש. אמרו שאצטרך להגיע שעתיים לפני הטיסה.”

אני אקח אותך."

“תודה. אני אחזור בערך בחמש מפני שיש לי פגישה עם אנטול בתיאטרון. הוא רוצה להציע לי תפקיד מעניין.”

“ככה צריך להיות.”

רק שניות אחדות נמשכה השתיקה. היא הבינה את מה שרצה להגיד ולא אמר. “מתי אתה רוצה לצאת?”

“תהיי מוכנה בשבע.”

היא התפלאה. “זה לא מוקדם מדי?”

“נתעכב בדרך באיזשהו מקום.”

“כוסית אחרונה לדרך?”

“תחכי ותראי.”

לא מיד החזיר את השפופרת לערסלה. הוא חיכה שאולי תזכיר במלה את הלילה שחלף. אבל לא. לא הזכירה. אולי לא רצתה להזכיר מפני שזה היה לילה טעון ברגשות כל-כך עמוקים שלפעמים צריכים מרחק של זמן בשביל לחזור אליו.

אחר-כך הוא הרים טלפון לנעמי ושוחח איתה בענייני המשפחה. למרות גילה המופלג היתה בהירה וחדת לשון כתמיד. דומה היתה בחיצוניותה קצת לאביהם וקצת לאמם אבל בלשונה נחשבה כאביהם לכל דבר. שוב הצליפה בו על התרחקותו מהמשפחה.

“לא פעם אני מצטערת שלא הצלחנו להיות קרובים גם בעין,” אמרה.

“כשאנחנו צריכים אחד את השני, אנחנו יודעים את הכתובת,” השיב. ההתרחקות ביניהם התחילה כשהיא ניסתה לא פעם להעיר הערות לגבי אורח חייו. בעיקר לאחר מותה של רחל, שכן ראתה עצמה ראש המשפחה היות והוא כבר מזמן ויתר על התפקיד הזה, וכך התנהגה, בתקיפות.

לבסוף אמרה שבגילם כבר אין מה לשנות ועקצה אותו שיש כאלה שמעולם לא משתנים ושום תוכנית חדשה לא תתאים להם. רק לקראת סוף השיחה התרככה כשדיברו על “מרכז טולדו”, עד ששמע בקולה צליל של דמעה חנוקה כשאישר את מה שאמר לנועם שאגף הנוער ייקרא על-שמו של רן. האגף הזה לעידוד קשרים בין נוער ישראלי ונוער פלשתינאי, כך אמר לנעמי, מאוד חשוב לו.

“אני לא יודעת איך להגיד לך מה אני מרגישה שהנה בכל זאת אנחנו זוכים לראות את ההתחלה של משהו שנשאיר לאלה שבאים אחרינו.” היא השתתקה לרגע והוסיפה: “פעם ראשונה שאתה עושה שימוש נכון בחלק מהכסף. מאמה ואבא היו אוהבים את זה.”

הוא העריך את מה שאמרה אבל ידע לפרש בדיוק גם את מה שהסתתר מאחורי המלים הגלויות. “כל אחד יקבל את חלקו בבוא היום,” אמר, “אף אחד לא יקופח.”

“אומרים שבחייך יש איזו ילדה שאתה משתגע אחריה…”

“נעמי,” הוא אמר בצליל רך, שמח על כך שהיא הזכירה אותה, “עליה רציתי לדבר איתך.”

“עליה?” היא השמיעה צחקוק קל. “מה קרה שפתאום אתה משתף אותי באיזו חוויית אוהבים שלך, אחי?”

לשניהם לא היה זמן לקשקושים מיותרים. אז בכדי להשיג מיד מלוא תשומת-לבה הוא אמר שאם יקרה לו איזה דבר, שנועם יטפל בכל מה שצריך לטפל.

“מה אתה רוצה להגיד לי, עבבררי?” חריפותה לא נשחקה במרוצת השנים. היא קלטה אותו מיד והוא ידע כי כאשר היא קוראת בשמו ומושכת את האותיות, כי אז בכוונתה לגעור בו בדיוק כפי שנהג אביו.

בלשון מאופקת הוא תימצת וחשף את עצמו לפניה כפי שלא עשה זאת מעולם והיא הקשיבה ושלא כדרכה נמנעה מלהיכנס בדבריו. היא היתה ראש המשפחה והוא רצה שהיא תדע ותדאג למה שביקש. לא רק בשבילו, כפי שהדגיש וסיים שהוא בטוח שהיא מבינה.

“מה בדיוק אתה רוצה להגיד?” היא רצתה לשמוע מלים מפורשות.

“תדברי עם נועם. שיארגן את הפגישה.”

“מי היה מתאר לעצמו למה יתפתח הסיפור הישן ההוא שלך ושל גלינה. גם הצעירה בטח לא יהודייה.”

הוא כמעט שנאנח. “זה מה שחשוב עכשיו?”

נעמי היססה רגע כהופכת בחדשה המסעירה אבל מתקשה להסתגל אליה עד שיכול היה לשמוע את נשימתה הכבדה משהו, וראה בדמיונו איך החזה הגבוה שלה מתרומם משהו ויורד כמפוח המשלים מלאכתו.

“זה כאילו שקיבלת אליה וקוץ בה,” היא פסקה, “זה שווה?”

הוא צחק.

“נשארת משונה כמו תמיד,” פסקה וגיחכה בהנאה והוא הרגיש עד כמה היא שמחה בעבורו.

“איך את יודעת? אנחנו כמעט שלא נפגשים.”

“אני יודעת את כל מה שאני צריכה לדעת עליך, אחי. אתה חושב שלא ידעתי מי כתב את הספר הזה יום ולילה ששלחת לי, אדוני יליד הארץ?”

“מה גרם לך להגיע למסקנה הזאת?” הוא התגרה בה.

“זה נקרא כמעט כמו ספר הדעות של אבא. לפעמים אני חושבת לעצמי עד כמה אתה דומה לו בדברים מסוימים.”

הוא צחק משנינותה. “לצערי הזמן הוכיח שלא רק בהשקפות אני דומה לו, נעמי.”

היא הודאגה. “הלב?”

“בערך.”

“ממתי?”

“מה זה כבר משנה?” הוא לא התכוון לעמוד בחקירה הצולבת שלה. “זה המצב. ככה שאי-אפשר לדעת מה יקרה…”

“שלא תפתח פה לשטן!” היא גערה בו כמעט זועפת.

“אז סיכמנו?” מעולם לא ביקש ממנה משהו.

“הכל יהיה בסדר,” היא אמרה לבסוף. גם היא כמו רחל ויוסף-אליהו סירבה כל חייה להשלים עם העובדה שסיפור אהבתו עם גלינה טרף את קלפי חייו ועכשיו נוכחה לדעת שהבדידות הזאת שנסגר בה כבתוך קונכיה אטומה, סופסוף נסדקת. “ארורה הערירות,” היא הוסיפה.

משחקי המלים שלה תמיד שיעשעו אותו.

הוא גיחך ואמר: “לפעמים אני חושב שהפסדתי משהו כשלא שמרנו על קשר יותר הדוק.” ולפני שהספיקה לענות אמר שלום וניתק את הקשר.

לאחר שדיבר עם נעמי החליף דיבורים גם עם אחיותיו עדינה וריקה ושוב הזכיר את דאריה ובייחוד האריך בדברים עליה עם ריקה שהיתה מבוגרת ממנו בשנה וכפי שקיווה היא הבינה בדיוק את מה שרצה להגיד לה. בת שמונים ושש היתה ועדיין ניכר בה יופי ודמיון רב אליו, ועל אף שהיו נפגשים לעתים רחוקות, נשמרה אצלו וגם אצלה חמימות של קרבה מיוחדת וגם זיכרונות משותפים, כמו אותה נסיעה מרגשת ב“אוריינט אקספרס” מלפני כמעט שבעים וחמש שנים.

בעקבות השיחות עם אחיותיו עיין במסמכים אישיים שונים שלו וציין הערות אחדות על גבי דף נייר, עליו מתח שורות מדויקות בעזרת סרגל ועיפרון. היו שם נקודות לדיון עם עורך-דינו ונועם, שהיה בהן בכדי להשפיע על מסמכים אחדים הקשורים בחלוקת רכושו. רק אז שקע שעה ארוכה בכתיבת הפרק האחרון “מעמד הר-סיני” של ספרו, בו סיכם את דעתו על יושבי הארץ המסוכסכים עד שרק צעד מבדיל ממצב בו יאחזו אחד בגרונו של השני. ברגע מסוים הרגיש בכאב ולא ידע אם זה מלבו או מאי-יכולתו למצוא בתוכו אפילו טיפה של אהדה כלפי כל אלה שביקר אותם בחריפות שכזאת. דתם לא היתה דתו ואלוהיהם לא היו אלוהיו. אילו יכול היה לשנות משהו ממה שכתב היה משנה. אפילו את הכל. רק שלא היה יכול. התהייה של ס' יזהר היתה תהייתו: “קשה להאמין איך עם שהיה הנרדף שבעמים, נעשה לעוד רודף אכזר ולעוד מדכא נרדפים”.

הוא לא יכול היה להיות עם השותקים. מוכרח היה לצעוק. אלה ימיו האחרונים ואחר-כך תיקח הרוח אותו ואת צעקתו.

הכתיבה התישה אותו. כשהניח מידו את העט לא היה משוכנע שהצליח לבטא את דעתו במלואה, כנראה בגלל ההתרגשות של הלילה המופלא שהיה להם והחליט שיחזור יותר מאוחר לאחר שדאריה תיסע ויעיין שנית במה שכתב, כשיהיה יותר רגוע. לבסוף התקלח והתלבש בקפידה כמנהגו ויצא לקחת אותה וגם התעקש לשאת את מזוודתה ולהניחה על גבי המושב האחורי של מכוניתו. הוא היה מרוצה שהם קשרו שיחה בלי קושי כאילו לא התקיים בכלל הלילה האחרון ומתמיד היו בקרבה כזאת גדולה. שניהם היו צריכים איזה פסק זמן להרגע מעוצמת החוויה והנסיעה שלה תספק אותו. יותר נוח היה לשניהם לדבר על אותה פגישה שהיתה לה עם אנטול, הבמאי.

פתאום הבחינה שהוא נוסע צפונה מהעיר.

“לאן?”

הוא הזכיר את המסעדה ההיא, “כחול משהו” בחוף תל ברוך, וביקש לברר פרטים על דמות האשה הצעירה באותו מחזה מקורי שהיא אמורה היתה להתחיל בחזרות עליו מיד עם שובה לארץ. דאריה התקשתה לכלוא בתוכה את שמחתה על מה שמחכה לה. הוא נהנה לראות את הברק של נעוריה שהתנוצץ בעיניה הגדולות והתחלף כעבור רגעים בהפתעה כשהם נכנסו למסעדה והיא ראתה מיד את כל הנשים והגברים שלא הכירה וישבו שם מסביב לשולחן ארוך שתפש שטחו של מחצית המקום.

היא קבעה בו מבט גוער.

“המשפחה,” התנצל.

“יכולת להגיד לי,” העמידה פני מוחה.

“היית לוקחת מונית ונוסעת לבד לשדה, הה?”

“בדיוק כך.”

“זאת בדיוק הסיבה שלא אמרתי!” התלוצץ וצחק בהנאה על שהפתיע אותה: “לא רציתי לוותר על התענוג להביא אותך לטיסה שלך ולא יכולתי שלא להיות כאן ביחד איתך”.

“לכבוד מה כל זה?”

“אמרתי לך. התפקיד…”

“ברצינות!”

“נו, טוב. להרים כוסית להקמת המרכז המשפחתי. נועם יזם את האירוע הזה לקראת הטקס הרשמי בשבוע הבא.”

לפני שהגיבה מיהר והציג אותה לפני שלוש אחיותיו, נעמי, עדינה וריקה, ששתיים מהן, הבכורה נעמי והצעירה ריקה כבר היו אלמנות ותיקות, ורק שאולי עדן, בעלה של עדינה היה שם כאחרון הגיסים. היא החליפה חיוך עם נועם שהפעם מיהר ללחוץ את ידה וגם חיבק אותה ונישק אותה על לחייה, ואז לחצה גם את ידה של נאוה אשתו ועברה מאחד לשני והכירה את יתר בניהן ובנותיהן של שלוש האחיות ומרוב התרגשות היא קצת נבוכה, עד שהתקשתה לזכור את שמותיהם שהתערבבו לנעימה מוזרה. מעולם לא נמצאה בחיק משפחה גדולה כזאת. היו שם כמעט שלושים נשים וגברים.

“זה רק חלק קטן מהשבט,” הוא חייך ושוב הופתעה כשנוכחה ששני מקומות היו שמורים במרכז השולחן לו ולה.

שעה ארוכה נמשכה הארוחה והיא הרגישה שלמרות שנהגו בה בטבעיות, בכל זאת סקרו אותה בני המשפחה בהתעניינות גדולה, כשהם משתדלים להצניע את סקרנותם מחמת הנימוס הנדרש. אבל בעיקר הרגישה במבטים הממושכים של אותה הישישה המרשימה, בת התשעים, אחותו הבכירה, נעמי, שישבה מולה בין שתי אחיותיה. היא ישבה זקופה ואחיותיה גהרו אליה, זו מימין וזו משמאל, כשברצונן היה להמתיק מלה משותפת ודאריה הרגישה שהן מחליפות רשמים הקשורים בה, עד שהתחילו לספר על הימים ההם. כשנעמי היתה מדברת האחרים היו משתתקים. קולה היה חזק ועמוק והיא חשבה לעצמה עד כמה שהקול הזה דומה לשלה. לבסוף הם דברו על “מאמה ואבא”, ובכל פעם כשהיה נדמה לו שהיא לא קלטה בדיוק את המלים המרעיפות אהבה גדולה על בני הדורות שלא היו איתם, התכופף לעברה ותמצת באוזניה ברוסית את מה שנאמר.

נעמי ניצחה על הזיכרונות והם התמקדו בסיפורים ששמעו בבית סבא ובאבה על החיים בגבעת יפו מלפני מאה ושישים שנה. על היישוב היהודי המצומצם שפרץ והתרחב משם לשכונות עבריות מחוץ לפרדסי יפו. נעמי העלתה זיכרונות מילדותה בשכונת נווה-צדק שלאחריה הוקמה העיר הלבנה. היא זכרה דברים מאז כאירועים שהתרחשו לפני שעה והוא העיר בשקט לדאריה שלמזלה הטוב היא זוכרת באותה בהירות גם מה שהיה לפני שעה. הרגע המרגש היה כשנועם דיבר על בני טולדו מתחילתם בעיר טולדו ועד רן שלו שנהרג ממטען צד של החיזבאללה באחד ממשעולי דרום לבנון. היא לא שיערה שאיש גדול כמותו הבנוי כמתגושש סומו מסוגל להתבטא ברגישות שכזאת. פניו החליפו צבעים מסומק עז ועד חיוורון אפור כשדיבר בקול נמוך, על סף לחישה, על בנו אהובו, שגם הוא יונצח הודות לדוד עברי ב“מרכז טולדו”. שפתו התחתונה רעדה.

קצת אחרי שמונה וחצי הם היו הראשונים ליציאה ונעמי הצהירה בלא לשנות את מבע הפנים הנמרצים שלה שהיא שמחה להכיר אותה. לא סתם שמחה. נורא שמחה. “סופסוף היה לעברי אומץ לעשות את מה שהיה צריך לעשות,” כך קבעה והוסיפה: “שתהיה לך נסיעה טובה ועל כל השאר נדבר כשתחזרי.” לא סתם מלים. על דעת כולם אמרה לה משהו מלב ללב.

ואז רמזה לדאריה בראשה והיא פירשה נכון את הכוונה כשהתכופפה מעליה והן חיבקו זו את זו ונעמי, שאינה פזרנית גדולה ברגשותיה, נשקה בפניה יותר משתיים או שלוש פעמים וגרונה נחנק כשאמרה לה, “אוקיי, בת, תתחילי ללכת שלא תאחרי את הטיסה שלך.”

אבל כשהיא המשיכה ללכת לעבר היציאה והוא פנה לבוא בעקבותיה, עצרה אותו נעמי במבט מצווה, כהרגלה. היה לה מה להשמיע לו וכדרכה היא תגיד את הכל ומתוך כוונה לשתף באמירה שלה גם את עדינה וריקה. היא העיפה בהן מבט קצר, תחילה בעדינה ואחר-כך בריקה כמו על-פי סדר קבע מאז בריאת-עולם, ושתי האחריות הנהנו בראשן לאות הסכמה עוד מלפני ששמעו את מה שהיה לה להגיד לאח.

“עברי,” אמרה נעמי בקול רם. שישמעו כולם. שתשמע גם דאריה שהתעכבה על-יד הדלת. “שתדע לך שהיא טולדואנית אמיתית.”

ברגע זה גם הוא עשה מעשה שלא עשה מעולם. הוא עקף את השולחן, גהר לעברה והצמיד את שפתיו למצחה.

“בשביל מה זה?” היא לגלגה וחזרה ללבוש את הבעתה הגאה.

“להגיד לך שלפעמים אני אוהב אותך.”

“תמיד אהבת,” היא נזפה בו, “תמיד. רק לא ידעת את זה בגלל שחשבת שאין לך בלב מקום מחוץ לאהבה ההיא.”

“עכשיו את חוזרת להיות מה שאת,” הוא צחק וגחן על-פי הסדר תחילה לעדינה ונישק אותה ואחר-כך אחז בכפותיו את פניה היפים של ריקה ורק ליטף אותם פעם ועוד ומבטיהם שנקשרו אמרו את מה שהיה לשניהם לומר.

כשיצאו עדיין זרזף גשם דק ורק כשהתקרבו למכונית הקטנה אמרה לו דאריה שהרגישה שהם היו מוכנים לקראתה.

“אני לא יודעת מה עשית,” היא אמרה, “אבל לא הייתי זרה אצלם.”

“אחיותי יודעות היטב מי היתה גלינה בשבילי.” הוא לא הזכיר במלה אחת את סבב שיחות הטלפון שלו עם שלוש האחיות. הוא לא חשב שיש צורך להיכנס לפרטים.

“שיקרת לי,” היא סנטה בו.

“אני?” גבותיו נסוגו לאחור כשעיניו העמוקות התאמצו להתרחב בתמיהה.

“זה לא היה אירוע לרגל המרכז.”

“אז שיקרתי, אז מה?” הגיב כנהנה מהקינטור שלה.

“רצית שיכירו אותי.”

מצב-רוחו היה מרומם. הוא חיבק אותה, מתעלם מצליפת הרוח שהתפרצה פתאום מהים.

“אני אוהבת אותם. כל אחד מהם,” היא הכריזה פתאום, הניפה את ידיה כמנסה להתנתק ולרחף עד שהתרוממה על קצות אצבעותיה ועגה על מקומה. כשעצרה הניחה את ידיה על כתפיו והמשיכה כקובעת עובדה חשובה: “וכל-כך אותך.”

הוא חייך וחשב לעצמו שהוא עושה מה שכל סב נורמלי היה עושה במצב הזה. עצם המחשבה על היותו כזה עינגה אותו עד שלא ידע אם היתה זו דרך התנהגותה שופעת החמימות שגרמה לצמרמורת שחלפה בו, או הרוח הקרה העולה מהים וחובטת בו פעם אחרי פעם.

בתשע וחצי הם הגיעו לשדה התעופה ולאחר שהיא עברה את הבדיקה הביטחונית ומקום הישיבה סומן בכרטיסה, הוא ליווה אותה עד לנקודת הביקורת הראשונה שמעבר לה עולים לאולם ההמראות. בעומדה שם אמרה לו שכבר היא מתגעגעת אליו ואז פתחה את תיק הצד שלה, הוציאה מתוכו מעטפה קטנה והושיטה אותה לו.

“תפתח את זה בבית,” היא ביקשה.

הוא החזיק רגע את המעטפה בידו והיא קראה בעיניו את שאלתו.

“זה משהו מיוחד בשבילך,” היא הבטיחה לו.

הוא הכניס את המעטפה לכיס מעיל הגשם הלח שלו, פשט את ידיו לקראתה וכמו אמר: “חיבוק?”

כשזרועותיה הארוכות נכרכו סביבו והיא טמנה לרגע את ראשה כהרגלה בין פניו לכתפו, היא לחשה באוזנו משהו שהוא לא היה בטוח אם שמע אותה נכון ואולי רק היה נדמה לו. אבל הצליל של המלה כבר התנגן בתוכו.

“עשי בשבילי משהו,” הוא ביקש ממנה כשניתקו זה מזו.

היא הטתה ראשה לצד ממש כגלינה, כמצפה שיפתיע אותה.

“תקראי לי פעם אחת סבא.” הוא אחז בכפותיו את כף ידה היפה, הרכין ראשו והטביע בה את שפתיו כשעיניו לא מרפות ממנה, מפצירות.

“דיאדושקה,” היא לחשה נרגשת.

“יותר חזק,” הוא ביקש.

“דיאדושקה! דיאדושקה שלי!” היא קראה בקול רם שכולם מסביב ישמעו ויידעו וצחקה את הצחוק המאושר שלה עד שהתרגש מהצלילים הרעננים שיצאו מעומק לבה, כאילו עמדה שם גלינה וצחקה בפעם הראשונה כשראתה אותו כמעט מאבד את שיווי משקלו כשירד מהג’יפ. הוא הפנה אליה את גבו והלך הלאה משם, מתעלם מהמבטים של העוברים ושבים שסקרו את שניהם בתמיהה. הצלילים של הצחוק הנפלא והעשיר הזה המשיכו לדבוק בו גם כשהגיע לחניון, התניע את המנוע הזקן של ה“רנו” ויצא לדרכו, רוכן מעל ההגה כשהוא מחדד את ראייתו מול מסך הגשם החוזר ומתחזק.

 

35    🔗

כשהגיע לביתו והגיף את הדלת ונהם הסופה נבלם במשהו, שמע פתאום את חרחורו של זאערב. הוא תלה את מגבעתו ומעיל הגשם שלו על המיתלה והניח בצד את המטריה כשהיא פתוחה ונוטפת ומיהר אליו רק בכדי לגלות שהוא גווע.

נדמה היה לו שחוש אחד עדיין פעל אצל הכלב הגוסס. ראשו היה שמוט על צד שמאל ואילו אוזנו הימנית התמתחה במשהו כשהוא שמע את צעדיו הרכים בהתקרבו אליו לבחון את מצבו. אחר-כך נשמטה האוזן, איבדה את המתח שהיה בה כאילו זאערב נכנע למוות הנוגע בו.

בן עשרים ואחת שנים ושבעה חודשים היה זאערב. אף לא זאערב אחר מבין הזאערבים שקדמו לו זכה באריכות ימים מופלגת כשלו והוא היה היחיד שחי עד זיקנה מופלגת בביתו. כשקנה אותו הוא היה גור בן חודשיים וחצי ועכשיו התכונן למותו והוא ישב על שרפרף בצדו מתבונן בו בעיניים מצועפות ומתוכו נקרע נהי מוזר כשנקב בשמו פעם אחר פעם, “זאערב, זאערב…”

עם חלוף השנים הפכה הפרידה מכל אחד מהזאערבים לקשה יותר ויותר, כנפרד מבן משפחה. הוא מנה אצלו שתי קבוצות של זאערבים. אחת מלפני המלחמה הגדולה ואחת לאחריה. שניים מבין הזאערבים האלה כבר קבר על-יד החווילה המתפוררת. כעת יקבור בצדם את זאערב האחרון ויותר לא יהיו זאערבים, לא אצלו.

זמנו תם.

גסיסתו של זאערב היתה קצרה וקולעת אל מותו מבלי שהוא יעשה משהו להאריך את סבלו סתם כך, ולא היה גם צורך בהמתת חסד. זה היה עניין של זמן קצר ביותר. הוא חשב כי אם נגזר על זאערב למות, אז טוב שימות בעוד הוא עצמו חי ומסוגל במחוות ידידות אחרונה לטפל בו גם ברגעיו האחרונים ואחר-כך לחברו עם האדמה לתמיד.

ברגעים מסוימים טלטל הכלב ברעידה משונה את ראשו הגדול אבל התקשה להרימו והמשיך להתבטא בגניחות קטועות מקוצר נשימה. הוא התבונן בו כשותף להתייסרותו ונזכר שבשבועות האחרונים נתאפשר לו בכל יום חולף להבחין בשינויים שחלו בו. הוא כחש מיום ליום לשלד שעצמותיו בלטו בעד פרוותו שאיבדה מזמן את הבוהק הבריא שלה ונראתה כאסופת כתמי לכלוך אפורים. לבו אמר לו שזאערב נפרד ממנו כשהשמיע פתאום צליל חרישי ודק כמתחטא. הוא ירד מעל השרפרף בזהירות עד שהתייצב עם ברכיו על השטיח הפרסי הקטן בצדו כשהוא מבחין במבט הזגוגי והעכור של עיניו הסומות. נדמה היה לו שלחלוחית נקווית בזוויותיהן וניגרת לעבר מלתעותיו וברגע זה היה מוכן להישבע שזאערב באמת מוריד דמעה.

באטיות גהר מעליו עד ששמע את נשימתו המחרחרת הופכת לשריקה צרודה וחשב שנשימתו נקטפת ממנו וכבר הוא נמצא בעיצומו של השלב הסופי של גסיסתו. לבסוף השתרע בצדו וסגר עליו לחממו בתנוחה עוברית כשבחוץ התחיל תיפוף זועף של גשם שוטף. הנקישות של טיפות המים הכבדות בתריסים המוגפים מנעו בעדו מלהאזין להלמות הלב הרפה של הכלב. אבל הוא המשיך ללחוש מלים רכות באפרכסת אוזנו השמוטה לעברו, מקווה שהוא יסתלק ביתר קלות לעולמו כשקול אדוניו איתו.

בארבע ומשהו כשהתגברה הרוח וחדרה מתחת לדלת כיבבה דקה של עולם גווע, הוא הקשיב לאנחה החרישית המתמשכת של זאערב שנשמעה כשריקת אוויר אחרונה. במשך שעה ארוכה המשיך לשכב כשהוא מחבק את גופת הכלב והרהור תקוע במוחו שברגע זה אילו היה גם הוא מת היה סוגר את מעגלו בשלוות-נפש.

לבסוף נרכן מעל הכלב המת, טמן ראשו בצווארו ונישק אותו פעם ועוד, והחליט שבכל מזג-אויר הוא יביא אותו לקבורה ליד “חווילת טולדו”.

עוד מכביש חיפה-תל-אביב נתאפשר לו לראות את המבנה הקורס של החווילה הלבנה, למרות הבוקר הסגרירי שהתקשה להיחלץ מקליפת הלילה שנגמר. הוא אימץ את עיניו תוך שהוא מאט את ה“רנו” הישנה וברך בלבו שבשעה זאת עדיין לא התעבה נפח התנועה בכביש הרב-מסלולי ומשום כך לא התקשה להגיע למנהרה, דרכה עבר לצדו המערבי של הכביש.

מהפרדסים שהיו מסימניו המובהקים של האזור כמעט שלא נשאר דבר. פה ושם עוד נתגלו שרידי פרדסים בהם נהג לשוטט ברכיבה בחברת סבו פנחס קוצ’ינסקי וגם אלה עמדו להיגזר מהנוף לצמיתות. יום אחד, הרהר, שפלת החוף תהיה עיר המונית מתמנגלת אחת, מעכו ועד אשדוד. יום אחד גם לא יישאר מישהו שיזכור את מה שהיה. לא את הפרדסים שהיו ולא את האנשים שהיו. את כל אלה ימצאו האנשים החדשים רק בציורים הישנים של ציירי ארץ-ישראל או בסיפוריהם ושיריהם של מספרים ומשוררים מאז.

גשם דק כרסיסי זכוכית דוקרנים ירד כשהחנה את ה“רנו” על-יד תלולית קברי הזאערבים שנמצאה במרחק של כעשרה מטרים מהחווילה המוזנחת. מהמושב האחורי משך את חפירה והחל לחפור קבר לזאערב האחרון בצדם של קודמיו. על מקום קבורתם של הזאערבים ההם כבר צמחו שיחים עבותים והוא פינה מקצתם בידיעה שתוך זמן קצר יחזרו ויכסו גם את הקבר החדש. הוא חפר את מקום מנוחתו של זאערב בקצב מתון, מבלי להיחפז שכן החיפזון מן השטן כמאמרו של הערבי. חייב היה בגלל לבו להישמר ממאמץ כזה שהגוף אינו מורגל בו.

משסיים את החפירה חזר ובוסס באדמה הבוצנית עד שהגיע למכונית ופתח את תא המטען, היכן שהיתה מונחת גופתו של זאערב עטופה בשמיכה. משקלו של הכלב בשיאו היה כארבעים קילוגרמים ואילו עכשיו שקל כמחצית. למרות זאת התקשה בנשיאתו והוא נאלץ לגרור אותו מהמושב האחורי של המכונית כשהוא עטוף בשמיכה, עד שהניחו על האדמה בזהירות מבלי שייחבט. לאחר שרענן עצמו בנשימה ארוכה והאוויר נפלט מריאותיו כאנחה כבדה, עמד ומשך את השמיכה לעבר הקבר שחפר. שם הניח את הכלב וכיסה אותו באדמה רטובה, אותה הידק היטב ועליה ערם אבנים כבדות ואמר לעצמו שזכה בזכות גדולה להביא את זאערב לקבורה, כמי שמביא למנוחת-עולם את חברו האהוב.

בוקר עגום ואפור כפרוותו החולה של זאערב נחלץ לבסוף מבין קפלי הלילה הנסוג כשהוא חזר למכוניתו. אלומות אור צנומות ובהירות פילסו דרך בין סדקים בחיבורי עננים אלה עם אלה, הודפות חשכה שנעלמה באטיות. חילוף משמרות זה התאפיין בגשם יותר עבה ומצליף להכאיב בפניו ורוח פתאומית התפרצה ועלתה מהים שמעבר לרמת הכורכר, משמיעה שריקה מרתיעה וצורמת להבהיל.

הוא חש בעייפות עצומה כשהתיישב מאחורי ההגה ועצם עיניו לחטוף תנומה קצרה. תוך שהתמודד להיטיב ישיבתו הרגיש במעטפה שדאריה נתנה לו בשדה התעופה והניח אותה שם בכיס הימני של מעיל הגשם שלו. הוא משך את המעטפה מהכיס והסתכל בה כתוהה מה מחכה לו. לבסוף קרע בזהירות את שוליה ומצא בתוכה דף אחד. הוא פרש את הניר ובאור הראשון של הבוקר קרא שגלינה היתה רוצה שהטבעת שבתוך המעטפה תחזור אליו.

הוא הפך את המעטפה וטבעת מפלטינה עשויה כצמה דקיקה מעשה ידי צורף-אומן החליקה מתוכה לכפו הפרושה. הוא לא היה צריך להתבונן במעגלה הפנימי. הוא ידע בדיוק מה היה חרות שם וזכר כל פרט הקשור בקנייתה בווינה. בדרך משלה הצליחה גלינה להציל אותה בימים הקשים ההם בסיביר. רגע ארוך הסתכל בטבעת ובזהירות ענד אותה על זרתו השמאלית וליטף אותה בכפו השנייה כנוגע בגלינה עצמה.

ירדה עליו שלווה נדירה, אותה ביקש לעצמו שנים רבות ולא מצא. המגע עם הטבעת גרם לו להאמין שהכל יהיה בסדר אולי מפני שהיא חיברה לתמיד את המציאות עם האשליה. יכול היה להתענג ברגע זה על השקט שבתוכו ומסביבו אלמלא אותו כאב חד שפתאום פילח את חזהו. הוא לא נבהל, פתח את החלון וניסה להנמיך את סף הכאב בנשימה עמוקה, פעם ועוד, וכעבור רגע הכאב התרכך, אף כי פעימות הלב נהיו פרועות. הוא הרגיש מעין רעב למשהו שנבע מתחושת החלל שנפער בתוכו כשהכאב שכך. מהחוץ הגיע אליו הריח המשכר של מליחות הים שתמיד הזכיר לו את שעותיו היפות ביותר. כשיצא מהמכונית וחש במשב הרוח הקרה נעשתה הרגשתו יותר טובה וריאותיו התרחבו כמשתחררות מאותו לחץ שגרם לו להרגיש כנחנק. משהוקל לו משך את מקלו השחור מהמושב האחורי, הגיף את הדלת ופנה לעבר רכס הכורכר שמעליו ישיג כרצונו את המליחות שהתגעגע אליה.

ככל שטיפס והגביה באטיות כשהוא נשען על מקלו, התגבר באוזניו רחשו המתנגן של הים הרותח מהרוחות המשחקות בו. לבסוף מצא עצמו עומד ומתבונן מעל הרכס בשרוכים הארוכים והנפתלים של כרבולות הגלים הקוצפים המתקרבים לעבר החוף עד שהם גוועים ומתים. הוא עצם לרגע את עיניו ונשם שוב את האוויר שמליחותו מילאה אותו וחשב שהים נשאר החלק האחד של הארץ שלא השתנה.

בבת-אחת עטפו אותו זיכרונות מימי ילדותו כשבאבה שלו היתה מספרת לו בגאווה שהוא הילד הראשון שנולד בעיר הלבנה והוא נקרא על-שמו של אותו לוי, עברי מבית מררי שמוזכר בדברי הימים. אולי זה לא מדויק, היא אמרה, אבל כל ילד שנולד כאן בשנים הראשונות נחשב לילד ראשון. עכשיו לא היה אכפת לו אם היה ראשון או שני לראשון או חמישי לו. הארץ המתפוררת שהיתה מאחוריו התנכרה לשכמותו ולא היתה יותר ארצו, אבל לפניו נמצא הים שלו וגם זה נחשב בעיניו להרבה.

הגלים נדמו כמסתערים בזה אחר זה על-פי מקצב המחול שחולל כאן עם דאריה. הוא הזיז רגל אחת ואחר-כך את השנייה וידיו התרוממו, האחת כלופתת את כף ידה והשנייה כחובקת את מותניה והוא החל להסתחרר במחול המכושף הזה שלה כשהרוח עולה מהים וחובטת בו מכיוונים שונים. לבסוף התייגע ונעצר ונשימתו כבדה. הוא נרגע מעט כשחשב על דאריה שלו, עד שהתחיל לשרטט בחול הצהוב בקצה מקלו ציפור גדולה פורשת כנפים כדואה.

“ציפור נדירה שלי,” הוא מלמל והספיק להשלים את הראש, את הגוף ואחת הכנפיים. אבל בכנף השנייה התגבר הלחץ בחזה ובבת-אחת הפך לכאב נורא. הוא התכווץ, גנח, ידו רעדה והמקל איבד את רצף הקו והוא לא השלים את רישום הכנף. עוד שניות אחדות הוא נשען על מקלו לפני שצנח לעבר החול וקבר מתחתיו את הציפור ששרטט. בצדו בלטה הכנף הקצוצה שלא השלים אותה והכאב התגבר עוד יותר.

פתאום לא היה יותר כאב.

הוא התפלא שלא פחד מהמוות שיצא מהים ובא לקראתו מפני שהיה מוכן לפגישה זאת טוב יותר משקיווה. אפילו נזכר שאומרים שברגע האחרון בחיי אדם רואים תמונות מהעבר הגורמות להרגשה המוזרה שאירועים שונים חוזרים ומתרחשים. ובאמת היה נדמה לו שהוא רואה בתוך כרבולות הגלים את מיקי זהבי ואת אייב קלמן ואת האחרים מהכנופיה של" תופסי הגלים", כשהם שוכבים צוהלים על לוחות העץ להם, אבותיהם הקדמונים של הגלשנים, והם נסחפים במהירות לעבר החוף.

חלפה בו מחשבה בהירה כאור הצהוב ומסנוור של השמש שפרץ מבין העננים כי הוא מאושר שהוא רואה במותו את הים הכחול שלו. הוא חייך חיוך רפה ובגופו התפשטה נעימות מוזרה והוא תהה אם זאת אותה התרגשות שהזכיר הרופא שאולי תרפד את הצלילה האחרונה. ראשו נטה לצד לנוח כשמבטו חוזר וקולט את הגלים הרצים ומתגלגלים לקראתו, לכסותו בקצף שצבעו נלקח מלובן שמלתה של כלת האביב. הקולות שעלו מהגלים הנשברים היו כצלילי צחוקה הכובש והוא יצא מתוך עצמו, לתפוס את הגל האחרון שלו שעליו יגלוש לתוך חלומו בו חי אדם בשבריר שנייה חיים שלמים, עד שמיתרו נקרע וצלילו נגמר.


  1. “אותה” במקור המודפס, צ"ל: אותו – הערת פרויקט בן–יהודה.  ↩

  2. “היו”במקור המודפס, צ"ל: היה – הערת פרויקט בן–יהודה.  ↩

  3. “היה” במקור המודפס, צ"ל: היו – הערת פרויקט בן–יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47603 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!