מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

סְתָו

מאת: יעקב רבינוביץ'

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: שטיבל; תרפ"ב

סוגה:

שפת מקור: עברית

(רשימה)


ואני אז לא ידעתי לאן כל זה מוביל. צעיר הייתי, כמעט ילד. וחשבתי: כל מה שאני רואה, כל אותו המרחק שעינִי תופסה – הכל הוא ברשותי. אין גבול לכחותי, כמו שאין חַיִץ לדמיוני.

וטעיתי.

עכשו אני כבר בא בימים. ראשי מלבין ומצחי מתקמט. ועדיין אני מקיץ בלילות וחולם שעה קלה, בהקיץ, ורואה את עצמי עוד במלוא כחי. וחושב אני: די שאושיט יד וקערת-השמים תפול ישר לתוך כפי. אלא שקערת-השמים הולכת ונעשית בחלוף השנים יותר ערפלית גם בחלום.

מה אני חפץ? אותו הדבר שחפצתי, סכום כל תאוותי והיקפן, שהכיל בקרבו עולם בלתי ברור עם הרבה חלקים בולטים ומסוימים, אותו הדבר הולך ומתכוץ, ועם זה נהיה הוא פחות ברור. חוג מַאֲוַיָי הולך ונסגר סביבי ומתהוה צר יותר ויותר. ידי כבר אינה מתרוממת וכשהיא נעה רגע אינה מתפשטת יותר. והעין – כשהיא זורקה מבט לאופק – נראה הוא לה זר וחסר-מגע. בכל אופן מרגישה היא שאין זה ענין אלא לחלום. העין מצטמצמת יותר ויותר בחוגי, ודומה לפרקים שמביטה היא דוקא אל תוכי, כאילו מחוץ לי אין כל חידה ואין שום נקודה ראויה לצמצום-המבט. ודוקא עכשו מתחדדת רְאִיָתָה כל כך, עד כי בשעה שהיא זורקת מבט אל איזו פנה חיצונית, הריהי כאילו חודרת לתוך זו הפנה. למדה העין להבחין בצבעים, בגוניהם, בחלופי-האורות ובזעזועים קלים. כל פנה שבעולם מתעשרת נגדה מיום ליום, אלא שכל זה הוא חומר לראִיָה ולא יותר. נשתברה קערת-השמים לרסיסים והנה שברי חרסיה מתנוצצים בשלל אורות וצבעים. וקערת-השמים? – עָיֵף הלב, נלאה, והנהו מבקש פנת-מנוחה בשבילו.

מנוחה! כל עצמותי תאמרנה: מנוחה! וכל עוֹרק שבי כאילו צועק: שָקֶט. שעמום – מי יזכיר שמו, אדרבא: כאילו יורד ארג-קסמים ועוטף את הלב המתגעגע למנוחה. והכל חביב ויפה: שעת-בקר עם רכותה ופתאמיותה, צהרים עם רשולם וקפאונם ודמדומי-ערבַים בכל חריפות-כאבם. כל אלה הם מחוץ, הרחק, העין רק מסתכלת בהם – ואני יושב לי, נח, מתנמנם או חולם.

וכל כך טוב ועצוב: – סְתָו.


ב.

כלפי מה הם כל הדברים אלה – כמעט שכחתי. כן, נזכרתי: חפצתי, נראה, לספר מעשה, אפשר רק מעשִיָה, – איני זוכר בבירור. הכל מתערב אצלי: יש שצפצוף-צפור מוליד בנפשך מילודיה לשמה, ויש אשר שקיעה שלמה עם הקדמותיה ורמזיה מתכוצות רק לנקודת-אור קטנה. הנך חפץ לספר הרבה, הרבה, וחשק-הדבור חולף פתאם: כל זה הרי כל כך אי-חשוב הוא, ורבוי-דברים למה? ופתאם אתה נגש להפליט איזו מלה, וחוט מסתבך בחוט, והרי לך יריעה שלמה או, מה שמעיף יותר, ארג בלתי נגמר. מעייף – זה נאמר כלפי האחרים: אותי אין זה מעייף, אדרבא: מפכה לו מעין בשקט, לוחש ולוחש, ומי שיש לו אזן – שומע.

בקרוב יבא חרף, ארץ-חמה זו עם ימי-גשמים חמים במקום ימי שלג מקפיאים – אינה עוד ארץ-נשמתי וגם לא תהיה. אפשר כבשה לה איזו פנה תוכי, אפשר – בכל אופן לא יותר. אצלנו, שם בצפון, במולדת, החרף מקפיא כל. המעינות נסגרים. מתחת, אמנם, ישנים להם המים את שנתם, וממעלה שכבת-קרח עבה מכסה עליהם. אנו עוברים, רגלינו חורקות בשלג ומתדפקות בקרח. כל זה שומעים, ואת נחרת-המים השקטה אין שומעים אז. כשיבא לי חרף – יגָמר הכל. זה יהי קרח-עולם, אחרון, בלי אביב – בכל אופן בשבילי. לעת עתה רק סתו, מעין-נשמתי מפכה והרי לכם טפות, טפות ממעיני השקט. צמאונכם לא ירַוו, – ואפשר יגרוהו, יעוררוהו עוד יותר – ויהי כך.

ובינתים המעשיה שלי טרם התחילה


ג.

נזדמנתי פעם לאיזו עיר בינונית, עיר פלך או עיר סתם – איני זוכר. נסעתי כל כך הרבה עד ששמות הדרכים, התחנות והמקומות נטשטשו בזכרוני. שהיתי רק איזו שלשה או ארבעה ימים, ומי יכול לזכור מקום כזה. זמן כזה שהיתי, לכל הפחות, באיזו שלש מאות מקומות ואפשר כפלים מאלה – אך כל זה הרי אינו מענין.

העיקר הוא, וגם זה אפשר לא יענין אתכם, זהו הרי ישן, כל כך, – בַנַלי, כפי שקוראים לזה – העיקר הוא כי התאכסנתי בביתו של יהודי, שאשתו היתה צעירה למחצה ובתו בוגרת למחצה. ואנכי הייתי אז זקן למחצה, ספק צעיר ספק מתחיל להזקין. בקצור, הזקן ראה בי זקן כדמותו כצלמו, האשה – בן-מעבר, והבת – צעיר. והייתי מוכרח להשתמש בשלש לשונות, שאמנם כולן גדלו, התחילו נובלות או צומחות בנשמתי. כשנזדמנתי עם כל אחד לחוד – היה הענין פשוט, קל, אלא, כשישבנו ליד השלחן ארבעתנו, היו לי יסורי-גיהנום פשוט, יסורים של משחק בבמה, המוכרח למלא שלשה תפקידים בבת-אחת.

והייתי עוד אז כך, – בחור שאפשר היה לסבל אותו. ויצא כך ששלשתם נהיו לי תובעים. הזקן תבע ממני כל מה שאתם חפצים: מעשיות, ידיעת-העולם, נסיון, פקחות, רוחניות, אידיאליות, הבנה ברמז וכמעט גם אמונה וספקנות וגם יראת-שמים – הכל בבת-אחת. האשה תבעה את עלבון-נעוריה, את האהבה שלא באה, את זו שאפשר לא היתה לה הזדמנות אפילו להרגיש פעם. לא, זה לא נכון: על זו לא העזה אף לחלום. בא אדם מן העולם הגדול לאיזו עיר נדחת (ואיזו עיר אינה נדחת בשביל נפשות אלו?) לאיזו ימים עלובים, ומה ימצא פה בה? היא תבעה רק דבר אחד: הבנת נפשה, השתתפות בצערה ובגעגועיה, והיתה נכונה לשלם בעד זה כל מחיר שבעולם, בלי גוזמא. היא תבעה בשתיקה, במבט אלם, בעין כבויה שהתנוצצה רגע, היא תבעה בלב. והבת – זו תבעה ולא ידעה בעצמה מה היא תובעת. התבעה בנשמתה? מי יודע? בגופה? – כן, תבעה בכל נימי גופה. ואילו היו אומרים לה זאת, היתה נבהלת ובורחת, או אפשר – מי יודע לב נערה בגיל זה?

ואני הבאתי אז עמי נפש תובעת מנדודי, או יותר נכון, מפנה אחת של נדודי. נפשי תבעה ותבעה ולא היתה אזן מקשיבה לתביעתה. כל העולם הצטמצם בשבילה רק בנקודה אחת, עֵרה ואוֹרָה, אלא שדוקא בשבילה היתה נקודה זו אטומה. ונפשי שדפקה זמן רב על דלת ברזל שלא יכלה הפָתח למענה, נפשי שעיפה אז עד מות, לא יכלה הפָתח לדפיקתם של אחרים. עיני ראתה, עצבי זעים היו רגע והנפש נמה לה קפואה, מכֻוצה תוך עצמה ובתוך כאבה ולא נרתעה אף כחוט השערה. הייתי נכון לקבל תשלום בלי גמול, בלי שאספק איזו תביעה, אבל לענות, להזיז אף נים של נפשי – לא הייתי מסֻגל. הכל היה בי יותר מדי מרֻכז, יקר, ואי אפשר היה לי לבזבז אף מלה אחת של לב בשביל תובעים אלה.

והסוף? הסוף היה, כי, למרות כל הטוב שהשתדלו כל השלשה לעשות לי, ולמרות האתמוספירה של התענינות מגיעה עד לידי חבה שהקיפה אותי – ארכו לי שלשה ימים אלה כשלש שנים והלילות היו לי לילות-נדודים, כלומר, הייתי דוקא עיף קצת, וישנתי לא באופן רע, אלא טרם שהייתי נרדם ועם בקר כשהקיצותי ובבית ישנו עדיין – כך נדמה לי, לכל הפחות, – וברגע שהייתי מקיץ באמצע הלילה והייתי מטייל לי קצת בשבילֵי-הרהורים – הייתי אז כאילו מרגיש, כי שם בבית מחכות לי שתי נפשות – הזקן, כמובן לא בא בחשבון, – ושאילו הייתי פנוי – או, לכל הפחות, מופנה-בנפש, הייתי יכול – ודמיוני צייר לי דוקא מה שהייתי יכל אז. והבשר דוקא תבע אז את שלו, והזקן לא היה לילה או שנים בבית (וגם יום שלם הסתפקתי רק בשתי לשונות), אלא שהרגשתי עצמו כקפוא-נפש ולא זזתי ממקומי. ואבן כבדה כאילו נשמטה מעלי כשנסעתי.

והמוסר היוצא מזה? שום מוסר. מעשיה סתם. אחת המעשיות של הנגון הנצחי: “לא היה כלום”.

ועם כל זה הרי היה איזה דבר.


ד.

כן את היש, כנראה, אין אנו רואים כלל.

היה לו יהודי סוחר שהיה כל חייו שקוע בעסק, תמיד נוסע, תמיד רועש, תמיד אוכל וצובר כסף תמיד, יהודי שהיה כלו אנרגיה, קנה ומכר – חפצים אתם, אפשר כלל לא לשם ריוח, אלא, סתם: לשם מקח וממכר לבד. והיתה לו אשה ועמה מבשלת, יהודיה אדומה ועבה בבית, ושִקְצָה צעירה בעלת-בשר בכפר. והיה אותו יהודי גם גבאי בבית-המדרש ובחברות, וחוץ מזה היה תמיד שקוע במשפטים. ושכחתי: הוא אהב לקים גם מצות שתיה כדת.

וסף סוף הקיץ יהודי זה משנתו בערב שבת אחד, קם וחבש את מזודת-היד שלו ואמר: אני נוסע אל ה“רבי”, – יהודי מתנגד שבמתנגדים היה. ונזדעזעה העיר: מה שייך? פתאם? ואמר אותו יהודי: “פשוט, משעמם: וכי מה אני עושה כל ימי? הרי משתגע אני מבטלה”.

ושב אותו יהודי מן ה“רבי” אחרי השבת ונשקע שוב בעסקיו, אלא שנשאר לו משם איזה נגון, כלומר, איזה קטע שרוע ועלוב. והיה אותו יהודי מפסיק פתאם באמצע-עסק או בתוך-אכילה ומתחיל לתופף באצבע ולזמזם תחלה חשאית ואחר כן מרים קולו קצת. וכשהסתכלו בו חבריא תמהים היה שואל: “וכי מה יש לאדם חוץ מזה?”

כלפי מה מעשה זה בא? נשתגע יהודי סוחר ונהיה לחסיד – ומה זה משמיע? וכלפי מה, חושבים אתם, באים כל הדברים שבעולם? לשם מה חרב באה לעולם? ואם יש טעם לחרב, למלחמה, למות – למה אדם נברא? וכלפי מה אנו עושים בכל יום מאות דברים חסרי-טעם וערך? כך, מעשה הוא מעשה, ואינו זקוק לשום זכות בעולם.

ומכיון שבאנו לכאן אספר לכם עוד מעשה ואחר אחדל.


ה.

היה לי מכר אחד, בחור שקט, סתם בחור, שחי בעולם בלי תביעות מיוחדות. חי הוא לו באיזו עיר חיים שקטים, עובד באיזה בית מסחר יום יום את עבודתו ומתפרנס לו, ובשעותיו הפנויות הרי הוא קורא לו ספר, מטייל, מפטפט עם מכריו – ונגמר.

התחילה פעם באה אליו צעירה, סתם צעירה, לא יפה ולא מכוערה, לא חכמה וגם לא טפשה, לא מלומדת וגם לא גסה – עלמה, – אלא ששתקנית גדולה היתה זו. אם היתה שתקנית גם בין אחרים, בביתה, בין מכריה שלה – לא ידע. הוא ראה אותה רק אצלו, בד' אמות של חדרו היתה רק שותקת. באה – היא לוקחת לה ספר ומעיינת, או יושבה לה סתם וידיה על ברכיה קפולות זו בזו – ואינה מוציאה מלה מפיה, עד שבמשך הימים כאילו חדל מהרגיש במציאותה. והגיע הדבר לידי כך שהיה יכל, למשל, לשכב לו לישון ופניו אל הקיר ולהשאיר אותה יושבת, וכשהיה קם היה מוצא אותה על מקומה שותקת, כמקדם. ובמשך הזמן התחיל מרשה לעצמו להחליף לבניו בפניה מבלי שהתחשב עמה, והיא היתה מפנה עצמה אל החלון, משפילה עיניה – ולא כלום.

שתיקה זו התחילה מרגיזה את הבחור מאד, מאד. קודם כל – הרי שעמום, ובכלל, איזה טעם יש בדבר? אם לשתק – הרי יכלה היא להשאר בביתה? התחיל הבחור מקנטר אותה ומלעיב בה – והיא היתה שוב משפילה עיניה, לא היתה עונה כלום ובאה שוב ויושבת.

עד שקרה מעשה: התרגז אותו בחור ביום אחד מאד, מאד. וכדי להרגיזה עד שלא תוסיף לשעממו התחיל פעם – בלי שום הקדמות ומבלי לשדל אותה קודם – לנהג בה קלות-ראש. התחילו ידיו עושות בבגדיה, בשערותיה ובגופה כאדם העושה בתוך שלו. היא התאדמה קצת ושתקה. ובינתים תקפתו תאותו, קם וסחב אותה אל מטתו ועשה בה מה שעשה – והיא קמה אחר כך וסדרה את בגדיה כאילו לא קרה כלום. מאז, כשהיה תוקפהו שעמום, היה מפכח אותו במה שבני-אדם רגילים לפכחו. אלא שבמשך הזמן התחיל גם ענין זה משעממו.

ובינתים נשא העץ פריו. הבחורה נתעברה ואבותיה גרשוה מביתם. אז שכרה לה חדר קטן, מצאה לה איזו עבודה, וגם הוא היה תומך בה קצת. בחור ישר היה סוף, סוף. היתה בו מזמן לזמן מחשבה: אפשר יצטרך לשאת אותה, פשוט: חובת אדם ישר; אלא שבינתים ילדה – והילד היה אלם – והבחור נזדעזע.

ההיה זה תלוי מאיזה צד בשתיקה זו. ארג שאורגים החיים בסודיותם באותם המעמקים ששמה אין עין צופיה ואין שום מח חודר, או היה זה פשוט מקרה, או איזה ענין של ירושה במשפחתו או במשפחתה – הוא אפילו לא חשב על זה. הוא רק נבהל. וקודם כל החליט שלא לשאת אותה. הם לא דברו על זה. וכשנסע, נפרדה ממנו מבלי לבוא בשום טרוניות, כאילו היה כל זה מוכרח להיות. והוא היה שולח לה מזמן לזמן כסף: מצא לו משרה טובה בכרך גדול. וכשחדלה מהיניק את הילד יעץ הוא לה במכתב למסור את הילד לאיזה מקום בטוח, והוא יחזיק אותו. וכן עשתה. וכי יכלה לעשות אחרת מאשר יעץ הוא?

סוף סוף השתדך עם אחרת, והיא השלימה עם אבותיה והשתדכה. נולדו לו ילדים בריאים וטבעיים, וגם אצלה היו כאלה. נשאר רק זכרון אחד מכל מה שהיה: ילד אלם שגדל ואביו פחד לראותו – היה לו אותו המבט הפסיבי-שתקני של האם, – ושהאם היתה מביטה עליו במנוחה גמורה. יותר לא היה כלום. הילד גדל, למד איזו מלאכה וחי לו. וזה היה הכל? כן, הכל: יותר לא קרה כלום. ומה ספור זה אומר?

ובכל זאת – הכל! הרי היתה פה טימה לספור גדול בעל הרבה אפֶקטים.


ו.

ויכלתי לספר עוד הרבה והרבה מעשים, אלא שאין סוף למעשים אלה. כשהחיים הם כבר בעבר – הרי אתה שואב אז ושואב והבאר לא תִדָּלֶה.

והכל אחת. לכל נקודה שבעולם יש ענין. אותו הטעם לכל הדברים וגם אותו השעמום. ובכלל כל זה מעציב. ועם זה – הרי העולם יפה כל כך.

לא, אין זה ספור. פשוט, קורטוב חיים בלי מסגרת. ומי יאמר, שהחיים יש להם מסגרת?

וסוף סוף הרי יש לסתו קפריזות שלו.

יעקב רבינוביץ'
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב רבינוביץ'
יצירה בהפתעה
רקע

הקדמה ל"הגוף הגאוני"

מאת אביגדור המאירי (פרוזה)

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

הטבע אינו אמן. החיים, ההווי, אינם מעשה-אמנות. אפשר יותר מאמנות, ולא עוד, אלא וודאי יותר מאמנות – אך לא אמנות. האמנות היא מעשה-אדם: לסדר את עוּבדות-ההווי סידור ארכיטקטוני לפי רוחו-הוא.

כשם שאבני הבניין אינן מעשה-אמנות, אלא אחרי שהבנאי סידר אותן לפי רוחו-הוא.

אבני הסיפורים הללו – כמו כל הסיפורים הראויים לשם זה – הן עוּבדוֹת; אף אחת מהן אינה בדויה – אך בניין הסיפור העשוי מהן – של המחבר הוא.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.