מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בְּסִבְכֵי גוֹרָל

מאת: יעקב רבינוביץ'

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: שטיבל; תרפ"ב

סוגה:

שפת מקור: עברית

א.

שני החברים, יחזקאל ושמואל, שהיוּ מקפחים זה את זה בהלכה עד לידי מסירות וקטטה – היו בעצם ידידים טובים וחברים חביבים, אלא שהתורה עשתה את שלה. דברי תורה לא נתנו לותור, ואין זו מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, וכדי להעמיד דברי תורה על אמתתם, היה כל אחד נכון לנעוץ חרב בבית־המדרש; רק שאחרי־כל לא זזו מספו, עד ששבו ונעשו חברים טובים. שמואל, בן חיים אהרן החנוני, האדם הנוח לכל, היה כֶּרַע אביו, שקט כמוהו, קצת מעין נחבא על הכלים, אף כי שונֵא היה בעצם כל ענוה יתרה, ונוח וגם מסביר פנים עד כמה שלא היה ביישן. דרכו היה פשוט, ותורתו היתה פשָט. דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר, וּכשחופרים באר ואין המים נראים צריך לשנות מקום החפירה, כי אפשר מאד שתחפר ותחפר ושוב חול, ושוב עפר קשה ושוב חמר מדולדל ולמים לא תגיע. משל זה שמע פעם שמואל מפי הפרוש הגבוה, שאביו היה חופר בארות בפולין. אלא, כשבא יחזקאל בן העיירה הקטנה, זה שאביו “בן־יִשוב” היה מנעוריו, כלומר כפרי ומצוּי בין הגויים, ויחזקאל זה, הבריא והאמיץ, תקפהו פעם והפילהו לארץ, מבלי שחשב הוא כלל להתאבק, דבקה נפשו בו, ועוד מהזמן הראשון בישיבה לא זזה יד האחד מידו של חברו. ויצא דבר משונה: דוקא יחזקאל, הבחור הזקוף והכפרי במהותו, דוקא זה נטה לפלפול ואגודלו היה מתנועע ומתעקם תמיד, בשעה שכפו של שמואל, הקטנה והרכה, היתה נחה, כאילו משקיטה ומשלימה, על זרועו. יחזקאל אהב לחפור דוקא עמוק: דברי תורה מוכרחים דוקא להיות עשירים בכל מקום. אין לחפש, אין להרבות בספרים; אלה רק מכניסים מהומה. המקום צריך לענות למקום. יש לך קושיה, שבר ראשך ותרצנה ואל תזוז. חריף הוא, קפדן, ושמואל הותרן וִתר וּותר, וקפדנותו של יחזקאל גברה וגברה. יחזקאל אכל “ימים”, אך נכנע לא היה מעולם, וגם כשנכנס לאכול את יום חוקו, נכנס לא כעני, כי אם כנוֹשה. במטבח לא הושיבוהו מימיו, הוא גם לא היה נשאר שם אף רגע. ושמואל ראה בעובדה זו דוקא נמיכות־ערך בשבילו. הוא, הישן על המצע הרך, האוכל בשר כמעט בכל יום, שעין אביו ויד־אמו לווּ אותו תמיד – היה מרגיש שחייב הוא איזה דבר להבחור הגֵר הזה, היתום החי. הוא הציע לו פעם בשפה רפה, כדרכו, לגור עמו יחד בבית אבותיו, ויחזקאל לא הסכים; והוא לא הפציר בו. הוא הרגיש, כי כך צריך להיות. ומדי זמן וזמן נהיה שמואל ותרן יותר, לא לכל, – דוקא בנוגע לבית היתה מופיעה אצלו גם קצת עקשנות כיאות לבן מפונק, – רק ליחזקאל ותר. קפדנותו של זה נהיתה כאילו יותר רכה ביחס אליו, אם כי ביחס לאחרים הלכה הלך וקשה. שמואל הורגל פשוט בה וחדל מהרגיש את עוקצה. וכך חיו להם שני הבחורים באחוה ורעות, לשמחת כל באי בית המדרש. שכינת ארון־הקודש כאילו פרשה כנפיה על ראשם, ופנתם היתה מקדש מעט, והמבט החודר והקול הזועם התערבו בעין השקטה ובהדבור המפכה לאט, ובית המדרש כאילו מלא אור וחום.


ב.

ערב אחד נכנס ברוך השדכן אל בית חיים־אהרן, ומבלי הרבות דברים נגש ישר אל הענין. ר' נח זלמן, החוכר העשיר, חפץ בשמואלקי שלך לחתן בשביל בילקה שלו. מה חושב ר' חיים־אהרן על זה? ודאי הוא צריך לשאל בעצת זוגתו. ועיני ברוך חפשו את זְלֵטָה ה“בריה”, זוגתו של חיים־אהרן שהכינה עתה, כאילו במקרה, לביבות מתפוחי אדמה במטבח הרחב שלה.

חיים אהרן, הנוח והאטי, שכל תנועותיו כאילו אמרו תמיד זהירות וישוב־הדעת, לא חכה הפעם לדברי זלטה, כי אם הפליט כרגע, לגודל תמהונו של ברוך, אם כי בשקט המיוחד לו: “נקרא לנערה ונשאל את פיה”. ועיניו הביטו לארץ כאילו מבויש מדברי עצמו.

“מה שייך לנערה?” העמיד בו ברוך זוג עינים גדולות: “וכי ביילקה שלו היא? הרי יש לה אב, יחיה עד מאה ועשרים שנה”.

פני חיים אהרן הוארו באור נעים: “מה שייך? גם שמואלקי בנדון שלנו הוא בבחינת נערה”. ועל פניו השתפכה תמיהה נוחה וטובה.

– “טפש שכמוני!” סטר ברוך על אזן עצמו. ובהניעו ראשו הוסיף: “ודאי: ומה? לא לשאל את שמואל? פשוט: נעשים מטומטמים לעת זקנה”.

“אין דבר, אין דבר”, הרגיעהו חיים אהרן בחיוך טוב. “הרי באמת אפשר לטעות. וכי את בילקה לא צריך לשאל? גם הנערה בזמננו אינה, פשוט, נמסרת בקבלת קנין גרידה. אפשר זה לא טוב, אפשר הבינו אבותינו יותר מאתנו, אבל אנחנו מוכרחים כך. ומה גם אם מנהג אבות הוא”.

“מנהג בתואל אבי לָבָן הארמי”, צחק ברוך. הוא נזכר באותן הצרות שהיו לו כבר מהבנות ואהבותיהן שם אצל הגבירים, והרגיע את נפשו: הנה לא תגיע עוד הרעה, – ואכל את הלביבות שהגישה זלטה בינתים לתיאבון.

אך הרעה הגיעה גם עד הנה. במגרש בית המדרש מופיעות היו לפרקים, ברגעי חופות, בשמחת־תורה, לתקיעת שופר או להכנסת ספר תורה שתי נערות: האחת שחורה, זקופה, בעלת זוג עינים מבריקות וידים גדולות וכבדות, בילקה היפה בת החוכר, ועל ידה חברתה, פייגלי הבהירה, גוצה קצת, לבנת־פנים ובעלת עינים בהירות ושקטות, מביטות ישר וכאילו צוחקות בנחת לעומת אלהים ואדם. שמואלקי הוַתרן אמנם הרגיש תחלה במציאותה של בילקה ולבו התחיל דופק, אלא שבעברו על ידה התאדם כולו, התכוץ ולא נשא עינו אליה. להיפך, עם פיגלי נפגש פעם־פעמים בבית דוֹד והיא דברה אליו כאחות אל אחיה, ובעברו על פניה ברחוב היתה מרימה אליו מבטה, ולכל היותר היתה מביאה מבוכת־רגע, שהיתה חוזרת אליה ומתבטאת על ידי אדמומית־פנים קלה. לא כן בילקה: זו לא הרגישה בו כלל, ובמקום זה היה גַבה מתכופף כאילו מאליו בהרגישה את מבטו של יחזקאל. היה לה תמיד הרצון שיבא פעם בשבוע – אם אפשר היה לשַבת – לאכל על שולחנם, ואז – ועיניה הבריקו באיזה בטחון עצמי. יחזקאל לא הרגיש בזה, כמו שלא הרגיש שמואלקי ביחסה של פיגלי. הוא היה פשוט עובר את הרחוב שקוע בסוגיותיו ובחשבונותיו עם הלומדים והבחורים. עולם־אלהים לא לקח לבו, שהיה נתון כולו לעצמו, לתורתו. לשמואל ופיגלי היו אביב וסתיו, פרחו עצים ונכמשו, ואורות היו וצללים ולילות לבנה וכוכבים ושמש עלתה ושקעה, ורוח לחש סוד לאילנות וצפרים שרו בין עפאים. על כל אלה קראה פיגלי בספורי שמ“ר וב”הנאהבים והנעימים" שבכתה עליהם, ועל אלה קרא שמואלקי ב“אהבת ציון”; והספרים לא נראו כלל זרים ומגלי עולמות. אדרבא, מה שנכתב ב“אהבת ציון” לא נכתב במקרה בספר פלוני או אלמוני בתנ“ך, – זהו פשוט הרחבת דברים קצת – והשאר, הכל הרי יש מסביב. גם קודם ראה והרגיש בעולמו הטוב של הקדוש ברוך הוא, אלא שהלב היה כאלם, לא ידע לקרוא שם לדברים. וכך, בקירוב, היתה הרגשתה של פיגלי. ובעצם הרי היה כל זה, כל מה שקראה ברומנים, לא חשוב. היא לא התגעגעה כלל שיבא שמאלקי לבוש כ”פרַנט" ויכרע לפניה ברך ויאמר לה: “אהבתיך!” כי אם פשוט: היתה חפצה שיקראו לה אבותיה בערב אחד ויאמרו לה: “פיגלי, הנה בא שדכן מר' חיים־אהרן”. היא רק פחדה פן לא תיטב בעיני זלטה, זו שידיה ידי־זהב ושחצי־העיר לומד אצלה לאפות, לבשל ולטגן. היא נזכרה באמור פעם אמה לזלטה זו: “איני מבינה, זלטקה’לי תחיי: את כל כך אופה יפה, מבשלת, צולה ומטגנת, אין דומה לך, ועל שמואלקי שלך אין זה נכר כלל. למה הוא חִוֵר כל כך?” וזלטה צחקה: “אין דבר, תבא אחרת ולא תדע כמוני, ובכל זאת יהי נכר”. היא, פיגלי, לא מצאה לה אז מקום, ואילו היתה קטנה, היתה מחביאה פניה באותו רגע בשמלת אמה. כן, הרבה מחשבות היו לפיגלי, וכולן הסתובבו סביב הרגשה אחת והובילו אליה. פיגלי חפצה זה כבר לספר לבֵילקה את אשר בלבה, והתביישה, בעוד אשר בילקה ספרה זה כבר לה, לחברתה הצעירה, לא מעט. לבילקה היו כבר פנטסיות אחרות. היא חפצה בפְרַנְט, והרבה חלומות היו לה בנידון זה, אלא שיחזקאל משום מה היה מאפיל על כל הפרַנטים. להיות לרבנית לא היה לבילקה חֵשֶק, אבל היתה הרגשה, כי בעל כיחזקאל נותן כבוד, וסתם, זהו – אי אפשר גם לבטא מהו, הרגשה זו באה רק כדי להצדיק הרגשה אחרת יותר פשוטה ומציאותית: יֵשוּתוֹ של יחזקאל. היו לה כבר איזו ענינים גם מחוץ לחלומות: בחורף העבר טִילה בעגלת חֹרֶף עם בן־חוכר מכפר סמוך, בחור כארזים, אבל מגושם יותר מדי. היה גם לבלר גוי בכפר הסמוך לאחוזת אביה שאִיֵם עליה פעם, כי יִירֶה בעצמו אם לא תנשֵא לו, דבר שהפחידהּ מאד וגרם שזה כשנה לא נסעה אף פעם לאחוזה; היו איזה פריצים וסוכנים מבאי־בית־אביה שזרקו אליה עָיִן. אך בִינָתָה הפשוטה והברורה אמרה לה: כל אלה הנם אפס ויחזקאל הוא עִנְיָן. היא שמעה כאילו לאחר־אֹזֶן, כי נושא אביה עין לשמואלקי, והדבר נגע בה רגע, היא גם זרקה עין בו והסיחה דעתה ממנו תיכף. אלא שדבר אחד צִעֵר: יחזקאל כאילו לא הרגיש במציאותה, ודבר זה גרה אותה עוד יותר. היא לא ראתה כלום ולא שמעה דבר, לא היו גם קיץ וגם חרף, השמש לחנם עלתה ושקעה, והזָמִיר של פיגלי היה איזו “צפור טפשה מבלבלת את המוח”. וכשהתחילה מרגישה, כי יחזקאל סוף סוף התחיל זורק אליה מֶבָטים – נהיה הכל כאילו רוקד סביבה. הוא נהיה קרוב כל כך, אף כי לא דבר עמה אף פעם, אך הסכנה היתה גם כן כל כך קרובה: ואם לא יחפץ אבא? “אז”, החליטה פתאם ועיניה הבריקו באֵש רעה, “אגיד לו: אברח עם הלבלר. ידע נא!” ואת כל זאת שמעה פיגלי מפיה וידעה, שמחה פרקים והצטערה, אלא שהיא ידעה עוד דבר: יחזקאל היה פעמים מביט גם אליה, אל פיגלי, כך, כאילו דרך אגב. ונפלא הדבר! אומרים עליו: כבד־ראש הוא, קפדן, זועֵף, והרי עיניו רכות כל כך וטובות. והיה עוד דבר שלא ידעה, רק הרגישה בו: יחזקאל כאילו פקפק רגע, פעם הביט בה ופעם בבילקה, ושוב חזרו עיניו אליה ושוב אל ההיא, ובילקה לא הרגישה בכלום. היא ידעה רק אחת: יחזקאל מוכרח להיות שלה, והדבר היה קשה מאד. הוא, – היא ידעה זאת היטב – הנהו בחור קשה, בעל־גאוה, הוא לא יחפץ בחסדי איש, ואביה איש קשה, גֵא על כספו ועסקיו. איך יסודר כל זה? אילו היתה לה אם כזלטה! לזו אפשר להגיד את הכל; אבל אמה היא אשה פשוטה ורגזנית, ואביה גם אינו מתחשב אתה. ובילקה התחילה להרגיש, כי יש עוד דבר חוץ מיחזקאל: לילות בלי שנה.


ג.

קרה דוקא כך, כי הסתדרו הענינים על הצד היותר טוב. איך קרה זאת? שאלו את המלאך המכריז על הזווּגים ויאמר לכם. שום דברים יוצאים מן הכלל לא התרחשו. הדבר עבר דוקא באופן הכי פשוט: קראו “לנערה”, כלומר, לשמואלקי, ושאלו את פיו, ושמואלקי לא אמר – לא הן ולא לאו ושתק, רק צל קל הקדיר מצחו, ודבר־מה רטוב במקצת ערפל עיניו הבהירות. חיים אהרן ראה, שתק, הרהר יום־יומים ואמר לברוך השדכן בנחת: “עוד צעיר הילד, ישב עוד קצת בבית המדרש; יש פנאי”, והשפיל מבטו לארץ, נבוך מחולשתה של האמת. ברוך השדכן נדהם והרצפה כאילו התנודדה תחתיו: “איך זה? באים ופותחים לאדם בור־שומן, והוא אינו תוחב אצבעו לתוכו? אפשר אין הדבר טוב בעיני ר' חיים אהרן? אפשר אין היחוס מתאים – אז הרי יש תרופה: נח זלמן יוסיף”. “אבל בשם השם”, אמר חיים אהרן כמעט ברוגזה: הוא התחיל כמעט מאמין בהשתמטותו שלו: “אלהי עֵדִי, כי איני מוצא שום פגם לא בר' נח זלמן ולא בבתו. אדרבא: רב נח זלמן” – וחיים אהרן הדגיש עתה את ה“רֶבּ” – “ר' נח זלמן הוא סוחר הגון ויד פתוחה, והנערה, אומרים, יפת תאר, אלא, שהילד, כלומר, הבחור, חלוּש קצת, ושוב, הרי יש פנאי. למה נשים עול על צוארו כל כך מהר? גם זלטה שלי חושבת כך”. השדכן, שההסתמכות בזלטה גלתה לו את חולשת הענין, לא ותר: “אי משום כך – אדרבא? הרי בית נח זלמן מלא כל טוב. וכי אפשר שיפטמוהו במקום אחר כמו שם?” ומלים אלו הכשילוהו, הן פגעו בזלטה, ועלבונה של זו בא לעזרת חיים אהרן: “וכי לפטום שלהם זקוקה אני? אם לפטוּם – אני יודעת לפטם. בני צריך שישגיחו עליו, שיפטמו אותו, והנערה שם, בלי עין הרע, אדרבא, יודעת היא לפטם עצמה”. וכך נשאר הענין תלוי מבלי שידע ברוך, איך לצאת ממנו. אלא שבינתים נתגלגל המקרה, כי חש שמואלקי בראשו ונשאר ימים אחדים לשעה קלה בבית; והסתובב הענין כך שישבה זלטה עמו פעם ביחידות והוא התרפק עליה כתינוק. נפלו דבוּרים מדבוּרים שונים, ונתגלגלו עד הענין המדוּבר, שזלטה רצתה בו בעצם. “וכי אינך חפץ בה, למה? והרי היא יפה כ – מה אומר לך? וכי ישנה יפה כזו? הרי בת־מלכה היא. והבית מלא כל טוב; ולמה לא יהי לנו קצת־נחת?” שמואלקי התרפק עליה, התרפק ושתק, וזלטה הרגישה בחולשת “בֶריותהּ” רגע. “שמא אתה רוצה באחרת, למשל, נאמר, בפיגלי? הרי גם זו נחמדה, יפה כאור השמש?” נסתה את מזלה עוד הפעם. עתה הרגישה זלטה על פי הלחצו אליה, כי קלעה אל המטרה. ונתגלגלו אחר כך גלגולים מרֻבים: זלטה דברה עם פיגלי והדברים עברו על בילקה ומזוּ על יחזקאל, ומזלטה הגיעו לאזני ברוך השדכן; וכשנתפרסם דבר השדוך של שמואל ופיגלי, התקצף נח זלמן, ובבוא אליו ברוך עם ההצעה החדשה דפק בשלחן ואמר: “נו, טוב! הם לקחו את הקטן ואני את הגדול”. ומתוך כעס קבע הוא אחר כך את חתונת בתו ביום חתונם של שמואל ופיגלי. כשנודע הדבר לזלטה, כעסה אמנם ואמרה להכין סעודה כזו שנח זלמן הגביר יתבייש לעומתה ויתפקע, אך חיים אהרן הנוח לא הסכים. הוא יעץ להעביר את החתונה ל“חצר” הנמצאת במרחק איזו ורסטאות מן העיר. החתונה הוחגה בשקט, במקום הרב סדר הדיָן את הקדושין, אבל נמצאו עוד לומדים וחשובים שבאו לשמח עם חיים אהרן. וזלטה הפשילה שרווליה ואפתה ובשלה וצלתה וטגנה כיד המלך, ושמואל’קי לא דרש דרשה כיחזקאל החריף, אבל תורה נאמרה לא מעט על יד השולחן. ובשעת מרק הזהב הבריקה הלבנה לתוך החדר הקטן ואורות כוכבים, חלשים אמנם וחורים, נוצצו, וריחות שדה וכר נדפו, ונשמעה הרמוניקה מרחוק של איזה בן־אכרים ובחורה של הכפר ענתה לקולו. ואחרי שנשמעה ערבוביה של קולות, קולות שהגיעו מאורוות ורפתים ולולים ושלוליות־מים – הבקיע פתאם קול מתוך עפאים: הזמיר. זה היה זמיר שלא זמרו אבותינו, פיגלי לא שמעה בחייה זמיר כמותו.

האבות התחרו קצת והקנאה היתה מאיימת, אבל הבנות והחתנים לא הרגישו שום טינא. אדרבא: וכי יכול היה להיות אחרת? וכי לא ידו הרחמניה של המזוֵג זווגים היתה בזה? עוד לא עבר חדש אחרי החתונה, ושני הזוגות יצאו לטייל בשבת לאורך מסלת־הברזל. לפרקים הלכו שני הגברים קודם ונשותיהם אחריהם חבוקות־יד כבימי בתוליהן, אך לאט, לאט נתפרדו הידים, הרגש כי בין נשים נשואות צריך להיות רוַח כמו בין הגברים. לפרקים כאילו נתנו הגברים לנשים זכות הקדימה. הם עמדו רגע, שקועים היו בענין תורה או במילי־דעלמא – עתה אחרי הנשואין התחילו לנטות לעניני דרך־ארץ וישובו של עולם, – ובינתים מהרה בילקה ומשכה את חברתה ועברו לפני בעליהן, ופעמים הלכו ארבעתם בשורה, פעם על פי דין, כלומר, שאשתו של זה לא נגעה בצדו של זה, ופעם באיזו ערבוביה שירֵאים ושלמים התרעמו עליהם, ערבוביה שהוכנסה על ידי בילקה. פיגלי באה לבית חיים אהרן, כי לא חפצה זלטה להפרד מבנה יקירה, ויחזקאל לביתו של החוכר. ולאט, לאט שכך גם זעפו של נח זלמן. יחזקאל לא נהיה לרב, וגם שמואל לא פרש לרבנות. פיגלי היתה קצת חלשה ושמואלקי נמשך לאט לאט לתוך החנות. הפרנסה היתה דחוקה והוצאות הבית רבו וגם חיים אהרן נחלש, וזלטה אהבה את המטבח יותר מן החנות. שמואל חלק זמנו בין תורה לסחורה, וכמוהו גם יחזקאל. עסקי חותנו נח זלמן גדלו והצלחה מיוחדה לא היתה בהם, וצריך היה לחפש תמיד עסקים חדשים. יחזקאל הראה חריפות גם פה, וחריפות זו פעם הצליחה ופעם גרמה לעסקים בישין. וכך עברו שנים אחרי שנים. הזקנים הוסיפו להזקין והזוגות הצעירים לא חדלו מהתרועע יחד בכל שבת ובכל חג. אך צרה אחת היתה, וצרה זו היתה משותפת ועזרה עוד יותר לקרב את הקרובים: האלהים סגר את רחמי בילקי ופיגלי גם יחד. ושני הזוגות היו הולכים כאילו שלובי־יד וכמו תוגה אחת שפוכה היתה על כולם. ויש שבילקה ופיגלי נסעו באותה העגלה ליהודי טוב אחד וגם לרופא אחד ושבו בתקוות תחלה ומפח־נפש בא אחרי כן לשתיהן. שני הזוגות היו, לפי חיי הבעל והאשה בינם לבין עצמם וכן על פי האהבה והרעות שבין הבעלים והנשים, לברכה בפי כל, אך הברכה האמתית לא דרכה על ספם. ולאט לאט התחילו האחרים משתתפים בצערם מבלי שהרגישו הם עצמם בכל מרירות תחלה. חייהם ויחוסיהם הוטבו מיום ליום, וצרת האחד כאילו נחמה למחצה את חברו, אך הצער היה מנקר במשך הימים יותר ויותר עד לדכא.


ד.

אותו ענן הצער שעלה ורבץ על שני הבתים וכופף את גבות הזקנים והזקנות ודכא את רוח שני הזוגות, לא עצר כח במשך עשר שנים להביא את הזוגות לידי אותו הרעיון הטבעי כל כך והמקובל במשך דורות רבים מאבות לבנים – לרעיון הגרושין. אמנם נשתנו פני הזוגות וגם טבעם ואפים של האנשים נשתנה. יחזקאל, שאחרי החתונה כאילו נעשה רך ומסביר פנים לכל, נהיה עתה צנום, יבש וקולו צרוד, ואיש כמעט לא יכל לעמוד בפני רגזו. בילקה נהייתה קשת־נפש, שתקנית וקפואת־עין, ורק מזמן לזמן הבריקה עינה בברק־רע שאיש לא ידע למה ולמי הוא מכֻון. תחת זה נהיה שמואל עוד יותר נוח וותרן. יחסו לאביו שהלך וחלש מיום ליום, לאמו שהמטבח התחיל לאט לאט להמאס עליה וביחוד לפיגלי אי־אפשר היה לתאר. ירדה עליו איזו שתיקה לא קפדנית ולא מאַימת, כי אם חולמת וטובה. הוא היה כלו ותוּר, והיה מתהלך לו בבית ושר לו בדממה נגון נוגה קצת או מתוק־עליז. על מה חשב ועל מה עלזה נפשו בתוכו – לא ידע איש, וגם הוא ודאי לא היה יודע מה לענות אילו שאלוהו. ופיגלי נמס לבה ועיניה רכו מדמעות. היא נראתה כאילו כולה רטובה, ופניה היו מתוקים גם בתוגתם וגם בהבעתם השקטה הרגילה. ומסביב שררה תרעומת. התרעם נח זלמן ותבע בחשאי לגט, אך בילה היתה מבריקה עין זועמת והוא היה משתתק. המלה “גט” זעזעה וגם בילה גם יחזקאל לא יכלו התרגל לצלצולה. “אני למדן וירא שמים כמוכם”, היה יחזקאל עונה לאלה הלומדים והיראים שהטיפו לו מוסר, על שאינו עושה ככתוב. “ואני אומר לכם, אנו לא נתגרש”, והדבוּרים מסביב לו נשתתקו ונאלמו. לא כך היה הדבר בבית חיים אהרן. שם דוקא לא נמצא רצון שיתנגד, שיעמד על עצמו. ודאי, אילו היו אוחזים בשמואל ופיגלי והיו מובילים אותם לגט, היו כופפים ראשם והולכים כשה לטבח יובל. אלא שביחס אליהם באו תביעות ממין זה בזהירות. היתה הרגשה, כאילו רואים בני אדם לפניהם כלים של זכוכית דקה ויקרה ומפחדים גם לנשוב בהם, פן יתפרכו. זלטה אמנם חשבה על זאת וגם הוציאה מן הפה בפני בעלה, אך הוא השקיטהּ. “לא צריך, זלטה, אנו עוד נעָנש על זה”, אמר הוא ועיניו נהיו כאילו מתאנחות בדממה. “מבינה את, זלטה, אסור לנגוע בחיים כאלה. גם בבית המדרש אמרתי זאת להם. גם ביחזקאל ובילה לא צריך לנגוע: גם אלה כלים יקרים. הדורות עתה אחרים, וגם לפנים היו כאלה שלא נתגרשו. והילדים שלנו עדינים יותר מדי. הניחי להם. יגיעו הם בעצמם לרעיון זה – טוב, ואם לא – ודאי לא רק רצונם הוא, יש עוד רצון, זלטה”. וזלטה נשתתקה, אלא שמיום ליום ומשנה לשנה הורגש איזה דבר צורב בתוכה שצרב יותר ויותר. היא גם חדלה מתת כחה למטבח. “למה כל זה, אם העיקר אין?” שמואל לא היה בן יחיד וגם לא הבכור, אלא שהילדים הקודמים נתפזרו ואלה שאחריו לא היו בני קימא, והנחת האמתית יכל היה להיות רק ילד שלו. ומצד שני היתה בילה הבת הבכירה והמוצלחת של נח זלמן. האחרים לא היו מקובלים עליו והנכדים שבאו על ידם לא נתנו ספוק. הפצעים בלבבות עמקו ועמקו, ומוצא לא היה, והזוגות עצמם כאילו זקנו קצת והתכוצו; קומתם של יחזקאל ובילה כאילו התכופפה; וחריפותו שלו פעם כאילו התחדדה מרוגז, ופעם כאילו ניטל ממנה עוקצה; הראש לא היה מופנה להתעמקות. ובעיר התוכחו אודותם. “עוד יתגרשו” אמרו הקפדנים, וגם קטני־אמנה הסכימו להם. “עתה התעקשו, אבל יבא יום ויבינו. היו כבר כאלה. יחזקאל ובילה ודאי יתגרשו”. ולנגדם ענה אחד מזקני העיר, ר' ברוך מאחורי־הגשר, וכך אמרה גם גיטל, דודתו של חיים אהרן הזקנה: “אין דבר, יתרגלו. היו כבר כאלה, עתה יש עוד צער, הלב כואב. לאט לאט ישקטו. יש תורה ומצוות וצדקה ויתומים קטנים – אין דבר. וכשמתרגלים לחיות יחד”, אמרה גיטיל, “לא קל לותר זה על זה. האלהים יסלח להם”. ומעשי־שטן – או אפשר עין טובה של מלאך טוב – גרמו שהקפדנים וקטני־האמונה נצחו. הזוגות נתגרשו.

חיים אהרן נסע לעיר הפלך לדרש ברופאים, וזלטה, שהנשים הצדקניות לא נתנו לה מנוח, מצאה לה שעה והובילה את שמואל ופיגלי אל בית־הדין. שם אמנם התחילו פקפוקים, היה מי שהציע לחכות לבואו של ר' חיים אהרן – אבל נמצא גם מי שהוא קפדן שדרש להעמיד את הדבר על הדין. “יש דין בישראל!” הרעים זה ונענע בזקנו הכבד. ראש הישיבה, יהודי שָׂב עם פנים חוַרורים צמוקים, כשראה לפניו את שמואל כפוף ונמוך־עין ואת פיגלי עם עינים קפואות פחד ורטובות הכנעה, התחיל לעלעל בספרים ולחפש, אפשר ימצא איזו סברה מכריעה כנגד, אך בעוד הוא מחפש נכתב הגט, והוא רק יכל לחתם תחתיו בתור עד. כששב חיים אהרן מעיר הפלך – גם שם לא מצא ישועה – ראה והנה המעשה נעשה. שמואל התחיל מרבה בתורה, החנות רבצה על זלטה, וחיים אהרן אחרי רוגז ראשון נשתתק ועיניו כבו וכבו. גם זלטה התחילה מזקינה כדבעי, אלא שהתקוה לקדיש, ובאותה עיר, עיר מולדתה ובביתה, ומשמואלקי שלה – חזקוה. חיים אהרן שכב לו ימים שלמים, היה מתאמץ ובא פעם לבית המדרש, וביום אחד יצא ועבר את הגשר ושב משם לפנות ערב, כשאור מיוחד מבהיק בעיניו. זלטה ידעה מאין בא. שם בפרור שחציו גויים, פתחה לה עתה פיגלי חנות קטנה, – אחרי שאמה הספיקה למות בינתים, ואביה נשא אשה אחרת ועבר לעירה של זו – ושם ישבה לה עזובה וכאילו מבוישת, כאילו רק עתה התחילה להרגיש את העלבון של אשה שלא הביאה זרע לעולם ואת כל כָבדו של השם “גרושה”. בערב יום כפור הלכה גם זלטה שמה. היא נכנסה לחנותה של פיגלי כאילו במקרה, ובינתים, אחרי הרבותה בשאלות ודברים של מה בכך, הפליטה: “העיקר שכחתי, פיגלי, הרי ערב יום כפור היום. ודאי אין לך טינא בלב על שמואלקי שלי. וכי הוא אשם? ואני – מה אני? אשה נושאה בעול חנות לעת זקנה עם בעל חולה ובן חלש. הלואי, פיגלי, תזכי עוד להיות אם. אינך יודעת עוד מה זה “קדיש” בשביל אם”. פיגלי נבוכה, עינה נהיתה רטובה עוד יותר, אך פתאם הרימה פניה והביטה בעין תמימה בפני זלטה: “חמותי, וכי יש לי, חס ושלום, טענה נגד מי שהוא?” וזלטה נשארה קפואה. בשובה מצאה את חיים אהרן במצב קצת קשה. ומן אז הלך הלך ודעוך כנר.

והגט הראשון משך אחריו גם את השני. נח זלמן הרים ראשו. “רואה אתה”, הרעים על יחזקאל בקול של בן־ישוב, ב“ר” מלֻשנת כדבעי, “שמואל חברך הוא יותר יהודי ממך. יודע הוא, כי יש דין בעולם, הוא שחרר את פֵיגָה ואינו אכזר כמוך”. הדברים פגעו בלב יחזקאל ונחתו בו כחרב מלאך־המות. הוא נמצא ימים אחדים כמעט מחוץ לבית, ומתוך שלא חפץ להפגש גם עם חותנו ביותר, היה נדחף מבית־מדרש לבית־מדרש, והיה גם מתהלך בין השדות. אחרי שלשה ימים נגש פתאם אל בילה, שהרגישה כבר אי־מנוחה ימים אחדים, ואמר בקול אמיץ: “בילה, אני משחרר אותך. יש דין בישראל, בילה”. היא נדהמה, הביטה בו כחיה פצועה וכמעט שפרצה בשאגה, אלא שפתאם הבליגה על עצמה: “אבי דורש זאת ממך, יחזקאל, כן?” שאלה ותחבה בו זוג עינים חדות. “הדין תובע זאת, בילה”, ענה והלך. היא רתחה מעלבון. עיניה דקרו את אביה, עד שצר היה לו הבית. ובאמוּץ־שִנַיִם ובקפאון פנים הלכה אל הגט. באותו היום הרגישה, כי נשבר רצונה. וכששדכו לה אחרי נסיעת יחזקאל את שמואל לא אמרה כלום והלכה אחרי איזו חדשים לחוּפה. ברוך השדכן אמר: “ראיתם, אני צדקתי. השדוך ההוא לא היה מן השמים. על זה הכריזו”. אך עם אביה לא דברה גם ביום החתונה, לא קבלה ברכתו. וימים אחדים אחרי זה נשבר הגוף הענקי שלו, אחזהו השבץ.


ה.

יחזקאל נסע ונהיה לפרוּש, נדד מעיר לעיר, לא חתר לשום מטרה, לא רדף אחרי סמיכה, נהיה מוּבדל ושתקני, קמוץ־שפתים, התפרנס בלחם צר ובמים לחץ ואת חריפותו לא הראה. שנתים עברו והוא לא מצא מנוחה. הערים היו זרות, בתי המדרש משונים, המזרחים כמו נמעך צבעם, העוֹמֵד1 שעליו נשען בלמדו כאילו לא התאים לקומתו, ואותיות הגמרא כאילו טושטשו. שום מאורעות לא אירעו בשנים אלו. הוא כמו נשכח מכל לב. מכתבים לא קבל ולא כתב. רק שבתוכו נקרה איזו תולעת. “לא, לא זאת המנוחה ולמקַיֵם־גלות לא נוצרתי”, זעק לבו בקרבו לא אחת. ואחרי הסוּס מרובה ותעיות־נפש שב כפוף־גב ורצוץ־נפש לאותה העיר. לתוכה לא נכנס, כי נשאר מעבר לגשר, בפַרְוָר. בית־המדרש הקטן של הפרור, כאילו נבנה במתכונתו וכדוגמתו של בית־המדרש שלמד בו קודם בעיר, וכאילו אמר הבנאי הראשון לשני: “כמוהו תראה וכן תעשה”, והמזרח שלו כאלו היה העתק של ההוא, וגם העומד במקום הראשון שעמד בו התאים לקומתו. הגמרא היתה מאותו דפוס ובאותה כריכה, ורק פני האנשים היו יותר פשוטים ונוחים. לא הרגשה קפדנית של לומדים ולא יהירות־דעת של גבירים. לעומתו ישב לו יהודי שָׂב כמעט, לבן עם פנים המוניים קצת, שהיה אומר תורה לפני אנשי־הפרור הפשוטים, וזה, אחרי שפגש אותו ב“שלום עליכם” כלאחר־פה, נהיה לאט, לאט כמו חבר טוב. הלב שקט כמעט. הימים והלילות עברו כמו בחלום. אל האזן חדר דבַר הנשא בילקה לשמואלקי, וטינא לא היתה בלב. היה פעמים רצון להכנס אליהם ולהתרועע עם שמואלקי כמו בימים הטובים, אלא שנצנץ רגע רעיון: “הרהוּר” – וכנגדו התעותו השפתים בצחוק מריר. “אני והרהור?” ואחרי כל זה לא עבר את הגשר. הוא נגש פעמים אחדות וחזר. נזכר באגדה על אותו האיש שהעליל על אשת חברו לפני בעלה, פתהו לגרשה, הלוה לו כסף לשלם לה כתובתה והלך אחר כך ונשאה. וכשלא היה לההוא לשלם הלך וכבשהו לעבד, והיה זה עומד ומשרת לפניהם ומוסך להם את הכוס ודמעותיו נושרות לתוך כוסו, – אותו מעשה שבשבילו נחתם באותה שעה גזר דינה של ירושלים להחרב. לא, לא; טוב שלא ידעו גם ממציאותו פה.

אלא שפעם, בערב ראש חדש אלול, ביום כפור קטן, נפגשו פתאם שני זוגות עינים דרך השבכה של עזרת־נשים. עיני יחזקאל פגשו שתי עינים בהירות, טובות ורטובות. ושוב הקשיב כלאחר־אזן איזו מלים והפעם בדבר פיגלי. זו הרי חנותה כל כך קרובה. והוא נבהל. האין פה אצבע אלהים? יד מי הובילה את שניהם דרך כל כך סבובים אל הפרור הזה? פעם קרה לו גם אסון. הוא יצא לקנות איזה דבר, ומתוך שפחד פן יכנס לתוך חנותה הקרובה, עִקֵל דרכו והלך לחפש חנות רחוקה. הוא הסתבך בסמטאות־הגויים של הפרור ונכנס דוקא לחנות שממנה ברח. הם נפגשו. הוא בקש את הסחורה ושלם את הכסף, והיא הושיטה את הסחורה וקבלה את הכסף כשעיניה מושפלות, פניה חורים קצת וידיה רועדות. כשעמד על הסף לצאת, החזיר פניו אליה. “ומה, פיגל, יש לכל הפחות לחם?” פיגלי הרימה עיניה רגע, הביטה במבט ותוּר ואמרה: “אלהים הוא אב, ר' יחזקאל”. הוא הלך. מאז היו עיניו פוגשות את עיניה רק דרך השבכה וגם זאת רק דרך הפתעה, כך, שלא ברצון. אלא שביום אחד, כשדבר עם ר' ברוך הזקן שהיו לומדים יחד מסכת אחת – נסבו הדברים על שמואלקי, ונתגלגלו באותו מעמד על הדרכים הנפלאים של ההשגחה העליונה. “נכשלתי בנבואתי”, אמר ר' ברוך לא בלי עצבות, “אני הייתי בטוח שלא יתגרשו. חיים כאלה! אבל, רצון הבורא, מה יש לקטרג? רק שילדים אין להם גם עתה, וזהו לא טוב. אם כן, למה כל הבלבול בא?” ועיני ר' ברוך הביטו חשוכות ישע כלפי מעלה. ופתאם הבריקו עיניו והוא תפס בימין יחזקאל. “ואפשר, ר' יחזקאל, בא כל זה לשמכם, אפשר צריך אתה לשאת את פיגלי?” יחזקאל נבהל, שתק ושב אל הגמרא. ואחרי איזו שבועות סדר ר' ברוך את הקדושין של יחזקאל ופיגלי, במעמד מנין יהודי־פרור פשוטים ומגושמים קצת. ויחזקאל עם פיגלי שכרו להם דירה קטנה באחת מסמטאות־הפרור, בסמטא של גויים, בבית קטן מכוסה גג־תבן. הוא הוסיף ללמד תורה ומזמן לזמן היה עוזר על ידה גם בחנות, ופרנסתם הספיקה להם לא בלי צמצום.


ו.

מסלת־ברזל התחילה להכָּבש ויהודי העיר התחילו מטיילים לאורך המסלה להסתכל בסלילה ובבנין התחנה. הקהל עבר מדי שבת בשבת את הגשר ומלא את רחוב הפרור. בין הטיָלים נמצאו לפעמים גם שמואל ובילה, שמתוך אי־רצון להדחק בתוך הקהל הרב, שהרבה עינים בתוכו היו לטושות אליהם, נטו לצדדין ועברו אל המסלה דרך אחת הסמטאות. יחזקאל ופיגלי שחפצו גם כן לראות במסלה, לא הלכו גם כן בדרך הרבים ונטו לסמטא. וכך הזדמן פעם הדבר כי נפגשו שני הזוגות במקום צר שלא היה דרך לנטות. קמה מבוכה. יחזקאל התבלבל, עיניו התחילו תרות הנה והנה, אם כי בעצם לא הרגיש בנפשו שום חטא: הרי הוא בא כבר ככלות־הכל. בילה התחבטה כחיה פצועה, עיניה נהיו בולטות מפחד, פיגלי השפילה עיניה ועמדה כאילו מבוישת קצת, כילד שנתפס בגנבה קטנה, ורק עיניו של שמואלקי הביטו עמוקות וטובות והבהיקו באור של הבנה. “שבת־טובה!” הפליט בינתים יחזקאל, וידו נשארה תלויה באויר. ושמואל אחז בה בתנועת נחת ופניו הפיקו עתה בת־צחוק של רחבות־נפש. “שבת טובה, ר' יחזקאל!” אמר והביט עליו, אל חברו בן השלשים וארבע שנראה עתה כיהודי נוטה לזקנה, בקומתו הגבוהה שהתכופפה קצת, בזקנו שגדל ונצנץ בנקודות לבנבנות ובהבעת־פניו שהיה בהם איזה כבד־ראש של תלמיד חכם גולה. וברגעים השנים ששתי הנשים לא ידעו בהם מה לעשות, כשבֵילה התרוצצה התרחק והתקרב מבלי מצוא מלה בלשונה, גחן שמואל אל יחזקאל פתאם ולחש פתאם בקול רך של שמואלקי הבחור מלפנים: “מזל טוב לשנינו, חזקאלי!” מלים שהביאו את יחזקאל ממש לידי אֵלֶם ושהחישו את פרידתם מבלי שהספיקו הרֵעות מלפנים להגיד זו לזו מלה. הזוגות נפרדו מתוך התפרצות, שמואלקי חייך לעצמו חיוך טוב בעוד שבילה להטו פניה ונשימתה כָבדה, עד שהוכרחה להשען על גדר ולאמץ בידה את לבה, כמפחדת שמא יתפוצץ; ומאחוריהם התרחק הזוג השני, כשיחזקאל תר בעיניו אחרי איזו נקודה שרעיונו יוכל להאחז בה, ופיגלי הולכת על ידו שתקנית ומבוישת, כעולה מתוך טבילה חמה. מאז, כשהיו נפגשים יחד, היו מברכים זה את זה בשפה רפה ומתרחקים לצדדים; אך הפחד מפני הפגישה נחלש לאט לאט, הכפור התחיל כאילו נמס, הגשר חדל מהיות הגבול, והפרור והעיר כאילו נהיו שוב לאחד. הגברים התחילו נפגשים בסעודות מצוה, בהלויות־מתים ולפרקים גם במקרה וכאילו במקרה. וגם הנשים התחילו נפגשות ביניהן פה ושם. כשהיתה פיגלי באה העירה לקנות סחורה באיזה מחסן נתקלה בבילה לפרקים, וכשהיתה בילה פעם נוסעת במסלת הברזל – היא היתה גם משתתפת בעסקים אחרי מות אביה, וגם ליהודים טובים היתה הולכת – היה עליה לעבור לפני חנות פיגלי. הן היו אז מחליפות איזו מלים, נזהרות מהזכיר את שמות הבעלים ונפרדות זו מזו כמכרות רחוקות, רק שמבט חם של פיגלי היה מלוה את בילה, ונהיה גם רטוב מדי עברו הרחק ממעל לה, ומבט כבד, עמוּם של בילה היה נזרק אחרי חברתה ותועה אחר כך ונאבד בתוך־תוכה של עצמה. עד שקרה מקרה, כי נסתבכה עינה בחגורת סינורה של פיגלי וכאילו החליק על פני כרסה שהתעגלה במקצת, ואז הופיעה הבעת תמיהה פתאומית על פני בילה, ואחר הבריקו עיניה באש רעה, פניה אדמו, חזה עלה וירד סוער, ומתחת לפאָתה הנכרית ששכנה על פני גל־שערות כבד, השתרע צל על מצחה, עבר דרך השקערורית בין העינים והחוטם, ירד בקצות השפתים ואִמְצָן עד כדי לקמט את סנטרה מתחת ללסתתה התחתונה. מאז היתה מתאמצת שלא להפגש עמה; רק פעם ראתה אותה מרחוק, ומשום מה נדמה לה כאילו טעתה אז. עינה תפסה את גזרתה של פיגלי מן הצד, וחזה של זו שלא בלט ביותר נדמה מתפרץ קצת ממעל לכרסה. ההיתה זו טעות מה שראיתי אז? חשבה בילה, או אפשר – ושוב הבריקו עיניה עיניה באור אפל: אם כך – הרי אפשר שיחזור הדבר!? אחרי איזו ימים תפסה אזנה ברחוב דבורים שהרסו את כל פקפוקיה. פיגלי עמדה בחדש החמישי. מאז היתה בילה עומדת לפני הראי, מודדת כאילו מן הצד את גזרת עצמה, אך חזה המלא התרומם כמגדל מעל לכרסה. היא התחילה שונאה עצמה, וגזרתה שהתגאתה בה נהיתה בעיניה כקללה. ועיניה עברו על פני בעלה החור ודל־הגוף, ונזכרה כי עוד בימי בחרותו לא נחשב בעיניה לכלום. איך ותרה על יחזקאל, על זה שהפרה עתה את זו – ידה נמתחה עתה באויר וכאילו הצֵלה על פני בריה גוצה ועברה בקו כמעט מאונך על פני יצור אורירי, ושפתיה קומצו בהעוית־בוז. הלב צעק בה, וכמטורפת נסעה ונסעה ליהודים טובים ולכל מיני רופאים ויִדְעוֹנים.

בערב אחד הרגישה בילה, כי שמואל חפץ לדבר עמה על דבר איזה ענין מיוחד. היא היתה משתמטת מבוא עמו בדברים יתירים. בלבה צמחה איזו שנאה אליו ואל גופו המדולדל, אלא שיחד עם זה היו עיניו התמימות והנוגות מעוררות גם רגש טוב. מה הוא אשם, המסכן? אך להקל עליו את מבוכתו עתה לא היה לה רצון. היא שכבה לישון, עצמה עיניה והתחילה לנחור כישנה, והשֵנה לא באה. אחרי ששכבה שתים־שלש שעות התחילה מתגלגלת במטתה הנה והנה. אזנה הקשיבה בימים אלה, כי נולד לפיגלי ילד, אך היא גם לא שאלה מתי, ואם זכר הוא או נקבה. היא ידעה עתה למה שמואל מתכון. ודאי חפץ הוא שילכו שמה לברית – לבה של בילה כאילו התפוצץ, ודבר־מה לחץ את גרונה. עם קו־אור ראשון קמה, התלבשה במהירות, חבשה מִזְוָדָה ואמרה לצאת. “לאן, בילקלי?” שאל שמואל, שהרים פתאום את ראשו והביט אליה נבוך. “אני נוסעת” – והוא ידע כי תשובה זו פירושה היא, נוסעת לשם פקידה לרופא, ליהודי טוב או לידעוני. שמואל התנגד לכל נסיעות אלו. ברופאים האמין, הידעונים עוררו געל וכמעט שנאה, והיהודים הטובים היו בגדר: לא יועיל ולא יזיק. ברכת יהודי ירא וחי בצער ותמים – יכלה גם להועיל, אבל איפה ישנם עכשיו כאלה? אל אלה אין נוסעים. אפשר יש גם פה במקום יהודי כזה ואין איש חושד בו? אלה שנוסעים אליהם, אינם כדאים לכך. אין הוא חס־ושלום מבטל אותם, אבל לא כל אחד ראוי לאותה אצטלא. בשביל שאדם יהי צדיק כזה שיבטל גזרתו של הקדוש ברוך הוא, צריך שיהיה צדיק, ואיפה הם עתה כאלה בדור יתום זה? אפשר יש זה ביחזקאל, זה שקיים שנות־גלות אחדות, גלות – לאו־דוקא, אבל פרישות ונדודים ויסורים, ולכן רחם האלהים על פיגלי. הוא, שמואל, חלש ואינו יכל להתחייב בנפשו. הוא מפונק הנהו, רגיל בלחם טרי, בכוס תֵּה חמה ובכסת של מוך, וכך הם עתה רוב הלומדים. מי שאינו כך – זה בא אצלו מאונס, ואונס אינו רצון. רעיונות אלה מעסיקים את שמואל זה שנים, וגם ברגע זה חולפים הם במחו במהירות הבזק. הוא העיר את פיגלי וגם את בילקילי לא אחת על זאת ודבר גם עם אמו, עם זו כמעט בהתרגזות, ועם פיגלי ובילקילי רק בנחת. הן – זהו אצלן מקום הפצע שצריך לנגוע בו בזהירות. עתה, ברגע זה, יש לו צרך נפשי לעצור בבילקה שלא תסע. הוא היה חפץ שתעבור על מדותיה ושילכו יחד לברית. צריך שלא תהיה קנאה. והוא פונה אל בילקה שוב: “שמעי, בילקילי, השארי! עוד אתמול חפצתי להגיד לך. נלך אל הברית, בילקילי. נשמח בשמחתם, ואפשר” – ופניו נעשו כמו מתחננים באותו רגע – “גם יפקדנו האלהים, האלהים הוא בעל יכֹלת, אצלו הכל אפשר”. אך בילקה כבר פתחה את הדלת. בלבה נולד הִסוּס, ויחד עם זה כעס עליו, הסובל וגם אינו מתרעם. ובטרם שהספיק לקבל ממנה תשובה – לא היתה כבר בבית. והוא הלך אחר כך אל הברית יחידי.

ובברית היו עיניו בהירות וטובות כמו לפני שנים. וקרה פה מקרה ששמואלקי דוקא בתֻמתו הרגיש בו. לילד קראו שם אברהם נֹחַ, ושמואלקי הרגיש, כי נח זה שיחזקאל נתן לו טעם כי נצטרף לו לשם אביו שמו של קרוב רחוק חשוך־בנים, – כי שם זה הוא על שמו של נח זלמן, שעד עתה לא היה לו נכד זכר, ומשום מה הרגיש, כי לא בלי הסכמתה וידיעתה של פיגלי נעשה הדבר. ר' ברוך הזקן היה סנדק, ואילו היה הוא בא עם בילה היו מכבדים אותם להגיש את הילד לסנדק. נצנץ בו הרהור של עצבות רגע, אלא שבהביטו לעיני יחזקאל ור' ברוך הזקן נהרו פניו. הוא שמח בשמחה של מצוה כשם שלא שמח מימיו. היהודים הפשוטים לא הכירוהו, ורק לומדים אחדים שבאו מן העיר הרגישו בו ונהנו והצטערו. “עולה תמימה” – עברה האִמרה מפה לפה, והוא לא הרגיש בכלום.

בילה לא נסעה. נכנס לה רעיון במוחה, כי אם תסע יאמרו אז, כי ברחה מפני הברית. לא, היא תשאר. לברית לא תלך, תמצא לה אמתלא, ומתוך ששמואל הולך לא ידקדקו בה. וכשבא שמואל הביתה נסתה גם להאיר לו פנים, אלא שתיכף ומיד הרגישה בחדוה שבפניו ובעיניו ונצנץ בה הרהור־רע. ומאז כאילו הפך הבית למין ערבוביה. על שמואל ירדה איזו חדוה בלתי מצויה. הוא היה מסתכל יום יום בבילקה בבטחון גמור שאלהים יפקד אותה. היא הרי עברה על מדותיה ולא נסעה, וגם האירה פנים בבואו. מאז היה נכנס לפרקים אל יחזקאל. פיגלי היתה בחנות והימים היו ימי־חורף, ויחזקאל היה מטפל בתינוק שהיה כבר בן שלשה חדשים ויותר, והאֵם היתה באה רק פעם לאיזו שעות. וקרא מקרה2, כי יחזקאל היה יוצא והוא היה נשאר עם הילד. זה היה בכיָן גדול, ואך בידי שמואל שקט היה, מה שלא היה מפליא את יחזקאל כלל. “אצל פיגלי הוא גם כן יותר שקט, אבל פחות מאשר אצלך. אתה השקט בכולנו, ואני רגזן. אבל הוא, הקטן, גם כן רגזן”, היה יחזקאל אומר. שמואל לא היה מספר לבילקה שום פרטים, הוא הרגיש בצערה, ואך את עמקו לא השיג, וגם במחשבה הזרה שלה לא חָש. “הוא הולך שמה לילד שלה” – צעק בה לבה, ורק ששאלה עצמה: ההיה גם יחזקאל בא לילד שלה היא? ואכלה את נפשה מכעס ומעלבון.

ושמואלקי הלך והתחזק בנפשו, שרידי הקנאה החבויה שהיתה מתגנבת ללבו קודם נמסו; ונפשו נהיתה טהורה ושקופה, והחדוה השקטה אמצה לא רק אותה, כי אם גם את הגוף. פניו קבלו בָרָק שכאילו ירד עליהם מתוך עיניו ועלה מעמקי נפשו, קומתו הזדקפה, והוא, בעל הקומה הבינונית, נראה גבוה וכמעט אַמִּיץ. ולעומתו הלכה בילקה ורזתה מקנאה ורוגז, עד שביום אחד נבהלה למראה חָזֶהָ הנופל ושוקע. השנאה והתעוּב לגופה חלפו ברגע, ותקָפהּ הרצון להתחזק ולהבריא ולהשמין, על אפו ועל חמתו שלו, ההולך ומשמין מיום ליום ולחייו מאדימות. אלא שבינתים קרה, כי הרגישה ביום אחד כי כרסה בולטת מתחתית חזה ונבהלה. מאַין זה? להרגשתה הפנימית לא האמינה: כמה פעמים האמינה בפנימיותה ומצאה כמה וכמה סמנים שרמוה. ודאי גם הפעם כך, וגם הרזון של גופה גרם. אלא שבינתים הופיעו כל הסמנים יותר ויותר מובהקים ובולטים, ולבילקה לא היה שום פקפוק, כי פקד אותה האלהים. וביום אחד יצאה ותלך אל פיגלי. היא שבה משם מלאה אומץ ובטחון, ומראה פניו של שמואלקי גרם לה עתה עונג, ואור עיניו נח לתוך נפשה, והיא עצרה בעד התפרצות שמחתה. נמסך עליה איזה שקט בלתי מצוי, ופניה הבהיקו באור נחת. רק לפרקים היתה כמו קופאת ומקשיבה להנעשה בקרבה פנימה. פרקים היתה תוקפת אותה איזו אי־מנוחה, ואז היתה נושאת עיניה לשמואלקי וצחוקו הטוב היה משקיטה. והיא שתקנית היתה כמעט בירחים אלה, ודִבּוּרָהּ היה כמו עָצוּר, חרישי ועמוק.


ז.

היחסים בין האבות שהוטבו, ביחוד אחרי שנולדה בת לבילה, ושהתחילו לקבל צורה כמעט קבועה של התקרבות, אם גם לא של אותה הידידות העתיקה שלפנים, יחסים אלה הוטבו עוד יותר מהיום שהתחילו הילדים ללמוד, ונהיו גם כן להתקרבות בין הילדים עצמם. מן היום שנולדה בת לבילה ולשמואל כאילו נהרס הקיר שהפריד עוד בין הנשים. בואה של בילה לפיגלי היה צעד ראשון בדרך זו, דרך שעמדה אמנם להפסק בכל פעם שחשה בילה פחד פן לא יהי העוּבר בן־קְים, ושנתבצרה עם בוא לעולם ילדה חיה ובריאה. לאן נגוזה המבוכה שהיתה עוד שוררת אפילו בין שמואל ויחזקאל בהיותם יחד בבית על יד הילד? בטרם שנולדה הילדה תסס עוד אי בטחון גם בלב יחזקאל: מי יודע? אם לא יבא ילד לעולם, אפשר גם לא יהי השדוך שלהם בן־קים, ואז – יחזקאל לא העלה על דַל שפתיו את הרעיון שנצנץ ברגעים כאלה בתוכו כבד ועמום; הרגש3 רק אי־בטחון. דרכי המזל סתומים ואין איש יודע מה שגזרה ההשגחה העליונה. היתה שוב הרגשה: המזלות של ארבעתנו קשורים יחד. נקשרנו כמעט בזמן אחד ונפרדנו כך, ושוב נקשרנו ובאותה העיר, וגם הפקידה באה לשנינו בקירוב זמן. שני בתים על יסוד משותף, יתמוטט האחד ויפל גם השני, אין אחיזה לזה בלי זה. ונזכר מה שמצא בספר קדמון על דבר הכוכבים. שני כוכבים הולכים בשורה – אלה הם שתי נשמות שירדו לאויר העולם ושיחד תעברנה את מסלת־החיים. הוא ירק: “לא כאלה חלק יעקב”, אבל הרעיון לא חדל מהעיק. לא כן שמואלקי: אצלו היה הכל בטחון וודאות. גם הוא האמין בגורל המשותף, אלא שחשב שהכל הוא לטובה. אם עד כה הסתדר הכל ביד ההשגחה כראוי, יסתדר גם להבא כך. הריונה של בילקילי לא יהפך למפח־נפש. האלהים לא יעשה עולה. וכשנולדה אצלם ילדה, דבר שבילקה הצטערה עליו, בקוותה לבן זכר, – שמח הוא ביותר. רואים שוב אצבע אלהים. מה שנפגם בחייהם של האבות על ידי הטעות בהכרזה, ושעל ידי כך נוצרו מחיצות, עתיד להבא להתקן על ידי הבנים, והוא שמר את הדבר בלבו; לא גלהו לא לבילה ולא ליחזקאל. אלא שבאה אצלו מבוכה קלה שוב: הכל הוא אמנם ברור ופשוט, כך הרי צריך להיות, וכאילו הכל בהיר, אלא שיחד עם זה אין הנגלה מספיק יותר, ויש מקום לנסתר. ליחזקאל, שבימי גלותו הקצרה הסתבכו קצת הדברים – שב הכל והותר עתה. בא פתרון לכל, נתרצו כל הקושיות. העולם הוא מסובך כקושיה חמורה, אך סוף סוף כל סוגיה צריכה להתרץ מתוכה: אין לחפש. העולם מחוץ לא יביא לך כלום. רק פה, באותו מקום ובאותן הנפשות, בא הפתרון. בשביל שמואל הפשטן נוצרו עם זה הסתבכויות חדשות, שאת פתרונן צריך היה לחפש. ושמואל התחיל להשתקע קצת בנסתר, אם כי לא הפריז. השקט שבנפשו לא נתן לו לעבור את הגבול גם פה. ועם השתקעו קצת בנסתר נהיה העולם קצת סבוך. החוטים לא נפסקו, הם נמשכו הלאה. שוב מזלות אפלים, ואינך יודע מה הכריזו עליהם. אך הילדים לא ידעו דבר. הם ראו את אבותיהם מטיילים לפרקים בשבת של קיץ לאורך המסלה עם מורדות סוללתה הירוקים, הם למדו אצל אותו מלמד דרדקי קרוב לגשר, ואחר כן, כשהגיעו לשמנה שנים, באו ללמד מלאכת הכתיבה אצל אותו “הכתָּב”, ומתוך הפגישות בשבתות־קיץ נמשכו הם, מבלי כל גורם, זה אחר זה, והתרועעו יחד. ומסביב התלוצצו כבר מזמן והילדים ידעו זאת והתאדמו – הילד יותר והילדה פחות: היא היתה שקטה ותמימת־עין ולא ראתה בזה כל סבה להעלב. אם אבא ואמא יכלו להיות חתן וכלה, למה לא יהיו אברהם־נח והיא ככה? אך הוא התרגז והשתמט ממנה לפרקים, אף כי נפשו ערגה לפרידלי הקטנה, ובהובילו אותה לפעמים בין עגלות השוק, לבל יעברו אותה, לא הזיז כפה מתוך כפו.

ובימים אלה נתנסה יחזקאל בנסיון ועמד בו. ראש הישיבה בעיר זָקַן והציעו ליחזקאל לבוא במקומו. פיגלי, שלא רדפה מעולם אחרי כבוד, התיחסה לדבר בקרירות; בלבה גם פחדה: פה הם רחוקים מקנאת אדם, ושם – עוד הפעם יכנסו לתוך הדוּד. בילה, שהיתה בעצם חפצה שיהי שמואל לראש ישיבה, אלא מתוך שנחלש שוב, אחרי שנולדו אצלם שלשה ילדים, היתה מוכרחת לותר על רעיון זה, בילה זו התחילה להשפיע על בעלה שיפתה את יחזקאל לקבל עליו את המשרה. למה יבא אדם זר לשרת בה? הטעימה דבריה. שמואל מסר את הדברים תחלה בהתלהבות ונתקרר אחר כך. הוא הרגיש באי־המנוחה אשר לפיגלי. יחזקאל שכבר היו לו ארבעה ילדים והפרנסה קשתה, והבטלה העיקה – אמנם למד תורה כל הימים, אך תורה זו לא הספיקה, היה גם חשק להשתמש בה ולהוציאה חוצה – יחזקאל נכון היה להסכים; אלא שסוף, סוף נכנע לתחנוני עיניה של פיגלי. והיה גם דבר מה מלַבב בשכונת־גויים זו. ריחות טובים ופשטות־חיים ומעוט־הוצאות ומנוחת הגוף – והשנאה לגוי ואפילו לחזיר המשוקץ התנדפה. הילדים נהיו אמיצים, התחרו בשקצים והפדיון בחנות גדל, פיגלי קנתה לה שם קצת בין הגויים. אמנם לפרנסה בלי צער לא הספיק כל זה, אך לעזוב סמטא שקטה זו ולעבר לתוך העיר ושאונה, בין כל אותה הרחבות והגאוה אשר שם, לא נשא לבם אותם. הוא נשאר לגור בין הגויים. ובמקום זה נהיתה עתה בילה בעלת פרנסה גדולה. היתה לה חנות מכל טוּב ופריצים ופקידים היו באים לקנות אצלם, והיא יפתה שוב וקומתה הזדקפה וחזה היה כמגדל ועיניה הבריקו ולשונה נהיתה חדה בפיה. איך קם כל זה? היא לא ידעה בעצמה. שמואלקי שב ונחלש והתמסר לילדים, עסקי אביה נגמרו או עברו לאחיה, והיא היתה מוכרחת לעשות לה חנות. כסף היה להם, ומכרים בין הפריצים היו לה מבית אביה, וכחות היו – אך הדבר לא היה מובן עוד דיו. ומי יודע דרכי המזל? עם הילדים בא הכל.

ואת היחס לבנים נחלו מאבותיהם. הלבבות המו בעיקר לשנים: לאברהם נח ולפרידלי, יתר הילדים היו מין טפל. אמנם האבות לא הראו זאת בחוץ והילדים כמעט לא הרגישו, אך בסתר הלבבות ידעו: כל השאר הם ילדים סתם, והעיקר הם אלה השנים. רק שהילדים נפרדו בינתים. במשך זמן אחד למד אברהם נח את כל חכמת הכתיבה ויצא מן הכַּתָּב. בילה מסרה את פרידלי ל“פנסיון”, כלומר לבית־ספר של זקנה פולנית, שהיתה מכינה את הילדות במשך חמש־שש שעות ביום לגמנסיה שבעיר הפלך, והיתה מלמדתן גם לדבר פולנית, מוסיקה, רקודים, מלאכת־יד ונמוסים; ובהפגש עתה האבות יחד, היה רק אברהם נח מטייל עמהם. פרידלי היתה כבר קרובה לשתים עשרה, והיתה מטיילת עם חברותיה כשהיא מדברת רוסית וגם פולנית במקצת. ואברהם נח היה פוגשהּ, מתאדם ונוטה הצדה. והיא לא ידעה, הלהרכין לו ראש אם לא. רק פעם נפגשו מקרוב. זה היה בחג בר־מצוה של אברהם נח. הוא דרש אז דרשה שהפליאה את הכל בחריפותה. היו אז מבחר לומדי העיר. “זהו ר' יחזקאל בבחרותו”, – אמרו: “ראש ברזל!” ואחרי הדרשה נגשה בילה, שהיתה לבושה עתה כפריצה, והוציאה כיס קטיפה ירוקה־כהה רקומה בכסף ובמשי, ואמרה: “הא לך בעד דרשתך. זו רקמה פרידלי שלי”. וזו שעמדה בפנה נתאדמה קצת. היא הרגישה בכלל את עצמה זרה פה, ואברהם נח נראה לה עתה בעיניו הקופצות ובתנועות ידיו ובעקימת אגודלו משונה ומצחיק, אך היא לא צחקה. רק בהיותה בין חברותיה צחקה הרבה. בינה לעצמה רק הרהרה, למרות שהכל היה בעצם פשוט. אלא שאחר ימים אחדים תפסה אזנה שמועה משונה: אברהם־נח זה הוא בעל־חשבון, פותר הוא שאלות לתלמידי בית־ספר המחוז, וחוץ מזה הוא קורא ספרים, ויודע הרבה דקדוק בלשון הקדש. היה לה אז חשק לדבר עמו, אלא שפחדה פן תבַישנו. הוא לא ידע לדבר לא רוסית ולא פולנית, ואל בין חברותיה לא יכלה הכניסו. פרידלי הצטערה ונשקטה: ודאי יהיה הכל טוב. אין דבר: או שיהיה רב, או שילמד לשונות אלו. הרי ראש־זהב לו, אומר אבא. והיתה נהנית כשפגשה אותו עם כיס־התפילין בידו. הוא אהב ללכת כאילו הלוך ורקוד, ועניבת־הכיס תלויה על אצבעו והוא מרקיד את הכיס באויר. כשהיה מרגיש בה היה נבוך, מתאדם ומסתלק לצדדין, והיא היתה מצטערת קצת וגם נהנית ממבוכתו. כך עברו שתי שנים, אלא שבינתים חדלה לראות את כיס־התפילין בידו; הוא היה בולט מתוך כיס בגדו, ופרידלי הרגישה מעין עלבון, אלא שנחמה את עצמה: לאזניה הגיעו כבר שמועות, שאברהם נח מתחיל לצאת לתרבות רעה, ומיום שיצא את הישיבה מתרשל הוא בלמודו ועוסק בקריאת ספרים לא טובים. “גם אנו קראנו במקצת”, התרעם אביה שנהיה קצת רגזן עתה, בהסתבך החוט, “אבל להשקיע בספרים קלים אלה את כל השכל והמוח – צריך להיות מטורפי־דעת”. במשך הימים לא היה גם קצה כיס־התפילין בולט מתוך כיס הבגד ופרידלי הרגישה, כי אברהם נח מתבייש לפניה בתפיליו, והצטערה. אך בעומק לבה נָצה עכשו תקוה חבויה: אילו היה הוא בא ללמד ממנה חכמות ולשון, היא היתה במחיר זה לומדת אצלו לשון הקדש. את אביה אהבה בלי סוף והיה לה חשק לדעת מה נמצא בספריו, ולדבר עמו הרבה התביישה עם כל שקט נפשה. ברוב הימים התעורר אצלה יותר ויותר רגש אחר שהכריחהּ להתכוץ לפרקים ולחיות חייה בפני עצמה. החברות היו שונות, לא כמוה, והיה רצון למצוא איש שתוכל לדבר עמו ושיפתור לה הרבה דברים סתומים בשבילה, שגם הזקנה בפנסיון לא ידעה פתרם. ובאחד הימים שמעה והנה נסע אברהם נח לישיבה רחוקה ללמד: “אפשר ינצל שם מפגעי האפיקורסות”, התנחמו האבות שלא היו קנאים בעצם. אך לבה של פרידלי נבא לה אחרת: דרכו של אברהם נח היתה ארוכה ורחוקה, הוא לא ישוב הנה, והיא הרגישה כי דבר מה סתום מושך אותה אליו. והקמטים במצח אביה הלבן והישר עמקו ויהיו לחריצים, ועינו הטובה הופיעה לפרקים אובדת־עצות וזֹעמת.


ח.

האבות שזקנו יותר ויותר ואשר לדאגות פרנסה וטפול בילדים נוספה הדאגה של בריאות־הגוף, בהחלש הגופות עם הזקנה ובהתחיל מחלות ומיחושים לפקדם מזמן לזמן – אבות אלה בפנים פנימיותם היתה להם רק דאגה אחת: גורלם של אברהם נח ופרידלי. וגורלם של אלה הלך והסתבך. האבות לא ידעו בעצם שום פרטים, אם לא לחשב את בילה, שמתוך קריאה מרובה בנערותה ברומנים, שקבלו אצלה צורה מוחשית על ידי ענין הלבלר ופריצים שונים שבלבלו אז את מוחה; ומאחרי שהיה לה זה שנים שוב מהלכים בבתי פריצים ופקידים וגבירים ששם היו עניני אהבות וסבוכיהם מעשים שבכל יום, היתה היא, בילה, גם בענין זה קצת “בן־בית”, בשעה שהאחרים לא מצאו בו את ידיהם ורגליהם. אברהם נח נתגלגל לישיבה אחת ולשניה, עזב פתאם את הישיבה ונהיה למורה לשון הקדש בעיר אחת ובשניה. למד לשונות וחכמות, עמד באיזו מבחנים, פעם בהצלחה ופעם בלי הצלחה, וסוף סוף נתגלגל לאיזה כרך שמחוץ למדינה.

כשהיה בא פעם הביתה – אחרי שיצא לתרבות רעה – נהג אמנם עוד כבוד באבותיו, היה עוד בא בכל שבת לבית־המדרש להתפלל, ובימי־חול היה עוד שם את תפיליו על ראשו וידו, אלא שאת יחזקאל לא רמה, וקפדנותו של זה הרגישה בכל דלוג בתפילה, בכל מנחה גזולה, בכל עבירה קטנה שהבן נכשל בה, והיה גם תופס מלים בוכוחים שבינו ובין בחורי העיר, מלים חשודות מאד, מנקודת שלמותו של הבן עם אלהיו. וגם התהלכוֹ עם הבתולות, בנות הגבירים, לא מצא חן בעיניו. יחזקאל לא היה קנאי, והיה דוקא בנוגע לאחרים מוַתר הרבה. הוא היה כל כך בטוח ביראתו, עד שהיה הוא, הקפדן, מקל מפני בטחון זה, בעוד ששמואלקי הנוח והטוב, שהיה גם כן מקל, הרגיש תמיד איזה הִסוּס ואי־בטחון בנפשו. פה היה הענין סבוך: יחזקאל היה מוַתר לזר, במקום שאין פניה, אבל לבנו היה קשה לותר. ולא משום שפחד פן יפקדו עון־הבן על האב, הוא היה מקבל עליו ברצון את העונש, כי אם מפני אי הרצון לותר לעצמו. ונלוה עוד פחד: מי יודע לאן כל זה מוביל? הוא הרגיש כי הבן הולך ונכנס לתוך עולם־הגויים. לשון־גויים מדוברת בפיו וחכמות הגויים, וודאי – לפרקים היתה גם מחשבה זו מתגנבת ללב – ודאי גם מאכלי־גויים באים לפיו, ומן המאכלים עד בנות הגויים הדרך קרובה מאד. ובצאת הבן אחרי כן לחוץ למדינה, במקום שהיהודים עצמם גויים הם, תקף אותו רגש כאילו הכל מתמוטט תחתיו. הגויים שנראו עד עתה בהמות פשוטות, שנבראו רק לשם ישראל, שימצאו פרנסתם על ידם, גויים אלה נראו פתאם לדבר משונה ובלתי־מובן. אין להם כלום, לא שכל ולא תורה ומצוות, וספריהם מושכים והבן שלך, הלמדן והפקח, עוזב אותך ואת תורתך והולך לנוד אחריהם ואחרי “חכמות־מה־להם”. והתעורר שוב רגש של שנאה ותעוב להחזיר, זה המשוקץ האוכל כל תועבה, שבנו אפשר מגָאל את פיו בבשרו. הוא ירק בזכרו את זאת, והיה רגש שיריקתו דבקה בפניו: אפשר בפני בנו הוא יורק. ובתוך כל זה בא גם ענין פרידלי. זו אחרי גמרה את הפנסיון נסעה לעיר הפלך לגימנסיה. בילה הרי בין פריצים וגבירים הסתובבה, ואיך תתן לבתה שתהיה יהודית פשוטה כאמה? העתים החדשות עם המודות שלהן. אילו היה הוא בעלה, לא היה נותן לשלח את הבת אל הגויים, גם לפנסיון זה שלהם. בילקה אמנם לחצה בכתפיה כשאמר להם פעם זאת: “והמורים היהודים הם יותר טובים?” כן, יודע הוא: ספרי האפיקורסות שבלשון הקדש הם הכי־רעים: השטן אורב תמיד על פתח הקדושה, – וכי לא יצא אברהם־נח לתרבות רעה בלי פנסיון? וכעסו על הגויים התחיל מתרכך, אלא שהחזיר המנֻול צרב את הלב. מי יודע מה שהוא אוכל שם? ואם לא חזיר, אם שחיטת עכו"ם סתם – יותר נוח? והעיקר הוא, כי על כל מכתביו ומוסרו והזהרותיו לא קבל תשובה ברורה. בזמן האחרון הוא, יחזקאל, גם ממעט במכתבים; מכתבים למה – אם הבן משתמט מדבר כבן אל אב. פעם הוא עונה רק איזו שורות, באמתלא שאין פנאי, פעם הוא מדבר קצת על החכמות שהוא לומד, פעם הוא מספר על איזה טיול עם המורים. ומי יודע אם יש שם מאכל כשר במקומות שטִילו, ואם לא התבייש להניח תפילין בין הגויים? בילקה צוחקת כשהיא שומעת טענות אלו: היא אינה מתוכחת, אינה אומרה בכלל כלום – רק מחייכת. היא, שיש לה עסקים בבתי הפריצים והגויים, יודעת ודאי מה שאין אנו יודעים. פיגלי – וכי מה היא הנפש הטובה יודעת? היא מצטערת ובוכה וסוף סוף שולחת איזו רובלים, אפשר שלפעמים גם בגניבה, מבלי שידע הוא. מי יודע לב אם? רק על שמואל מתפלא הוא. זה נעשה שתקן ותמיד יש לו מחשבות משונות שלו. הולך הוא לפרקים ומדבר עם עצמו, וכשהנך שואל אותו: “ומה, ר' שמואל, על מה חושבים?” הוא פעם מתבלבל ופעם מחייך: “אין דבר, יחזקאלי, אין דבר, סתם כך, לאדם יש מחשבות, “ותחסרהו מעט מאלהים”, כתיב”. פני יחזקאל נעשים רצינים: “חסר הרבה, שמואל, הרבה, הרבה, עפר, רמה ותולעה אנו”. ושמואל הנסתר שלו מעבירהו על דעתו. “ובכל זאת הקדוש ברוך הוא גוזר גזרה וצדיק מבטלה”, אומר הוא, “אנו סוף סוף מתקנים איזה דבר”. “כלום איננו מתקנים, רק מקלקלים אנו”, עונה הוא, יחזקאל. שמואל משתמט: “כל כהאי רתחא”, והשיחה נפסקת בלא כלום. לדבר ממש לא הגיעו.

ושמואל טרוד באמת ברעיונות שלו. אין הוא משיח מה שבלבו לשום איש, ואפילו לבילקה שלו. זוהי גרושה סוף סוף, וגרושה, – שמואל מרגיש זאת מבלי שיגיע זה למוחו, – לב ולב יש לה; וחוץ מזה, מה תבין היא באלה. לכל אדם יש דרך שלו, דרך שהיא גלויה וידועה לו וליודע־כל, חוץ מהם אין איש יודע רק פגעי עצמו. הנה הוא חי עם בילקה, ומה הוא יודע ממנה? היא הביאה עמה מה שהוא מבית יחזקאל, מילא זהו בגדר השגתו, אבל מה הוא יודע ממה שמביאה היא מבתי הפריצים והגויים? את פרידלי חנכה בדרך אחרת והוא לא יכל לעכב, מן השמים לא סִיעו לו. דרכי ההשגחה נמשכים למרחקים, ומה יעמד אדם על דרך אלהיו? החוט נסתבך, ומי יודע איפה יֻתר הקשר? שמואל חושב: אנו רק לעזור להשגחה העליונה צריכים ולא להפריע. אנו מחויבים להבין. הוא, החלש, דוקא מרגיש כי עם חולשת־גופו והתרבות־מיחושיו, ועם השתמט גם קצות המוסרות מידיו ועברן לידי בילקה – הנה רואה הוא את פני־הדברים יותר מאחרים. מרגיש הוא פרקים קצת זחיחות־דעת ולבו מכהו אמנם, אך מתנחם הוא: הרי בקי הוא, ותמיד קרב רחוקים ולא הסתובב ללא־תכלית על נקודה אחת כאחרים. השם “יחזקאל” כמעט עולה על שפתיו, אך אין הוא מוציאו מפיו. למה לקטרג ולבטל, כ“אחרים”, – זהו נכון, כמפולפלים המבלבלים מחם ומח אחרים, שָרֵי להם מָרֵיה. הוא מסתכל מרחוק, שם יעשה דבר־מה, איזו עין צופיה – והוא לא יעמד בדרך. פעם באו אברהם־נח ופרידלי לאיזה חג, והם טִילו יחד בלילות. יחזקאל התרעם קצת. הוא לא הוציא את שם פרידלי מן הפה, חס ושלום, הוא רק דבר בכלל, למה כל טיולים אלה? חשקה נפשך בבתי – מי מפריע אתכם מהתחתן? ושוב: בילקה יש לה דרך שלה ומחשבות שלה, מחשבות אשה שמהלכים לה בין פריצים וגבירים; פיגלי – עולה תמימה זו, מה היא מסוגלה בכלל לחשוב? והוא, שמואל, יודע כך – אם הכריזו עליהם – הוכרז וצריך לתת להם ללכת, ודאי ימצאו זה את זה. אם הם באים לתקן איזו פגימה – יתקנו. ושוב, נסתבך החוט, זה נסע לדרום וזו לצפון, ושוב יצא כך שזו באה לחנֻכה והוא לפורים, ולפסח הוא נוסע והיא באה, ובקיץ היא פה והוא במרחקים. נשמט החוט מן היד. גם תיקוני פגמים אינם נקנים אלא על ידי יסורים. אלא, למה יסורים אלה הם באופן זה ולא באופן פשוט? הרי יכל, הוא למשל, להיות באיזו ישיבות ובתי מדרשות, והיא בבית אביה. הענין סתום ואין לבארו בנקל. ושמואלקי הולך ומסתבך בנסתר. ויש הרבה ענינים בעולם ובספרים, והעולם נהיה יותר ויותר עמום. הגיעו הדברים לידי כך שיחזקאל הפלפלן, המסַבך כל פשוט הוכיחו על פניו. “האלהים עשה את האדם ישר – ומה לך אצל נסתרות?” שמואלקי מחייך: וכי מה מפולפל זה יודע? הסתובב זה כל ימיו על נקודה אחת וסוף סוף יושב לו שם בין הגויים. ודאי המח שם מִטמטם קצת. הגויים הם מין מפלט לא רצוי. כשיהודי מתעייף מתורה ומיסורים – הרי הוא מתרחק לבין הגויים; והוא נזכר בבילקה, כשפחדה פן לא יתנו לה את יחזקאל – אִימה בלַבְלָר שתברח עמו. מי יודע מאיזו יסורים בורחים הילדים שמה לבין הגויים? ומי יודע לאן הדור כולו חותר? אפשר העמסנו עליהם יותר מדי, אפשר צריך להקל את העול? ומחו של שמואלקי מסתבך בענינים רחוקים וסתומים. ענין הקולא וחומרא נעשה יותר עמוק ומקיף. ושמואלקי מבטל שעות מתורה ומהרהר, ורעיונותיו מעבירים אותו ארצות ודורות. ובתוך כל הרחוקים מבהיקה נקודה קרובה: הילדים! ממנה סוף סוף אין לזוז.

ובינתים התגלגלו להם החיים שם בחוץ הלאה, והילדים היה להם גם נחת שלהם וגם צער שלהם. חוץ מענינים כלליים, למודים ורעיונות ושאיפות, באו גם ענינים פרטיים, משיכות ודחיות. אברהם נח יודע כי איזה שד יושב בתוכך ומלעיג עליך. שואף אתה למזרח והוא דוחפך למערב, ואין אתה שליט במקרים, כי הם בך. ועם כל זה הוא דוקא בעל רצון, מושך ודוחה, ומה הוא רוצה בעצם אינו יודע, – הרצון עצמו הוא העיקר. אילו היה שמואל מכיר דרכו של זה, היה מבאר זאת פשוט, – דרך חריפות: לא ההלכה העיקר, כי אם הפלפול שבה. לא כך פרידלי, היא נמשכה ונדחתה ולא ידעה מדוע ולמה. ויש שבעצמה דחתה, כלומר נתרחקה דוקא בשעה שהתקרבו אליה – ואת פשר הדבר לא תפסה. הכל, דומה, פשוט היה ומסובך. העולם הוא בהיר ככה, כשהפרופיסור מקריא, מבאר הוא הכל, וגם בספר הכל פתוח, ועם זה נפשה סתומה, וכשנפשה פתוחה – העולם סתום. היא רק יודעת דבר אחד; מתוך כל הענינים מבהיק רק ענין יחיד: אברהם נח. שמותיהם נשתנו כבר לא אחת, כפי הארצות והחברים, ובלב נשאר איזה רגש ילדותי: אברהם נח ופרידלי – חתן וכלה. ולרעיון זה נלחץ הלב רגע ורחב, ונהיה חם ומתוק. והלב התגעגע על האם וביחוד על אבא וגם על אמו שלו, על זו בעלת העינים הטובות. שניהם, היא ואברהם נח, למדו עתה בעיר אחת, באוניברסיתה אחת, והיו רחוקים זה מזה לאין־שעור, והיא אינה יודעת מדוע. ודוקא בימים שהם נפרדים זה מזה ונמצאים ברחוק מקום – נמשכים הם זה לזה. ופעם כשהיא מפליטה רעיון זה בזהירות, – סתם, בנוגע לאחרים – הוא מחייך. לו ראש־אביו, את הכל הוא מבין ולה אינו אומר כלום. והיא, הלמודים כל כך קשים ומיַגעים, והוא, אין היא יודעת את נפשו כלל וכלל.


ט.

זה שבע שנים, שהילדים נשואים זה לזה ואין נחת. לא בנקל קם הדבר: האבות התחבטו שנים ולא הבינו את הנעשה שם אצלם. עם העיקר השלימו, אף כי הלב צעק מרה. הזמנים נשתנו – מה לעשות? הדור החדש כולו כך. מילא, האלהים הטוב יסלח, וגם יחזקאל הקפדן זקוק לרחמי שמים. אלא מה יש להם שם? למה אינם באים לעמק השוה? או הן או לאו – מה כל הבלבול? גם בילקה, שהכל נהיר לה, לא הבינה. שגעונות ולא יותר. משתדכים, ונגמר.

הילדים השתדכו. היא הנה רופאה בעיר גדולה אחת, רופאה – דבר משונה קצת, אבל העתים הן כך, והוא נהיה לרב, נו, רב, כלומר רב מטעם הממשלה, דורש בימי גנוסיא בלשון הגויים והגוברנטור עצמו בא לשמוע. בילה מתפקעת מנחת. פיגלי אומרת: ברוך השם! רק – ועיניה נהיות עוד יותר רכות – יש עגמת־נפש לו. וכי קשה לסדר כך, שהאב יוכל לאכל אצלכם? וכשהיא נפגשת עם הבן, הטענה נחנקת בפה, והיא רק מרימה עיני־תחנונים ודבור אין. יחזקאל נהיה חשוך וזועף. כשהוא בין בני אדם ומספרים על גדולת בנו הוא כאלו מתרכך רגע, אלא שסוף סוף מתאנח הוא, שותק וסר הצדה. הוא כבר יצא את רחוב הגויים, עבר העירה, לומד כבר בבית־המדרש האמתי; הוא לא יכל לשאת יותר את הגויים עם מפריס־הפרסה שלהם, והשנים שבלה שם נהיו לאיזה חלום רע, כאילו גלה אז מעל שולחן־אביו. פה, בבית מדרש זה – התורה היא תורה, והוא שוב מסתבך בסוגיות, מתפלפל, וגם לראש ישיבה נהיה. כשאין בן, צריך להעמיד תלמידים, והוא מתלוצץ לפרקים בפני עצמו. רב ואוכל טרפות, מעין לשון קדש וכפירה, רחמנא ליצלן. ולך ותקן פגימות. יסלח לו האלהים לשמואלקי, הוא נהיה שם לילד בנסתר שלו, הוא טוען: “רק יהי להם זרע של קימא, השאר כבר יתוקן”. וכשהוא, יחזקאל, מתרעם, שמואלקי צוחק. “אתה הנך קפדן ולכן גם בנך קפדן, אתה בשלך והוא בשלו, העמסנו עליהם יותר מדי. וכי לא ברחת אל הגויים?” ויחזקאל נכון לנהום כבהמה שחוטה ובורח. מה הוא, שמואלקי, חושב? וכי זהו דרך? ומה בילקה חושבת? הרי צריך לתת דין וחשבון.

ושמואלקי חושב: אין דבר, יש עוד זמן. ודאי נסיון הוא זה שמנסה אותם רבון העולם בו. מי יודע מקורה של פגימה ומאין היא נמשכת? ודאי גם חטאינו גרמו, וגם אצלנו קרו איזו מכשולים. מי יודע איזו הרהורים היו, וכי שליט אדם בהרהוריו? גרושת־גט אינה עוד גרושת־לב. הענינים היו מסובכים, והקשר טרם הותר. ולילות רבים וארוכים חותר הוא לפתור חידה סבוכה זו. זִקנה ומיחושים, וכל לילה הוא בבחינת ליל־תיקון. הוא אינו יודע שנה לילות שלמים. יחזקאל הוא מרביץ תורה וישיבתו נחמתו. פיגלי היא צדקת – ושמואל תופס את עצמו כשהוא מזכיר את שמה. אין לו מחשבה זרה, חס ושלום, אבל גם זהו פגם. ושמואל רואה את הנסתר קצר־כח, העולם מתחתל בלבוש כהה, למרות גלויי הסוד. והוא שב אל רעיונו: בילקה אינה צדקת, בפריצים התחילה ובפריצים היא גומרת, ובתה היא ממש “פריצה”. אלא שאין דבר, יש זמן. רק שיולד להם זרע של קימא, והשאר – הרחמן ירחם. וכי לא היו לאבות – לא, לא, הוא לא יעלה את השם רשעים על דל שפתיו, לאבות כאלה היו גם כן בנים צדיקים. יש לא רק זכות אבות, גם זכות סָבים ישנה. ושמואל חושב: עד עשר שנים אפשר לחכות.

וביום אחד התכסה האופק בעבים כבדים. היה זה דוקא יום קיץ בהיר וחם, ואף גזר־ענן לא העיב את עין השמש. רק שמיו של שמואלקי חשכו בצהרים. מלאו עשר שנים ועדיין אין רחמים, אין בשורה טובה. הוא חכה עוד שלשה חדשים, אולי ירחם – ורחמים אין. מה יעשו הם עתה? אצלו ואצל יחזקאל היה פשוט, זרים לא נכנסו, הכל נשאר בתוך המשפחה; התחלפו – ודי. פה אצל הילדים הדבר הוא נורא: זרים יבואו בנחלה. ומה יהי: היתגרשו אם לא? הרי אינם יראים ולקדיש אינם זקוקים. ומי יודע? אפשר דוקא אלה שואפים לקדיש שיכפר חטאים. אך חדשים עברו, כבר אחת־עשרה שנה ורבע – והם חיים להם כאילו לא קרה כלום. פרידלי לא נסעה לשום יהודי טוב, ואברהם נח אינו חוזר בתשובה. יחזקאל ובילה נוטים דוקא לגט, והם מיעצים ככה. למה הפריד האלהים בין שני בני אדם דומים כל כך? ולמה בינו לבין פיגלי? והוא מזדעזע, – שוב הרהור. לא, לא, אסור לחקור יותר מדי, השם הטוב בעיניו יעשה, ומה אדם כי יתערב?

ורגע חולפת מחשבה כזו: אפשר יש באיזה מקום שוב זוג או חצאי זוג שנפגמו על ידי חבור זה? הלכו כוכבים יחד ונטו לצדדים, כמו שמצא בספר ישן. האבות קשורים היו בחוט אחד והילדים באחר. מדוד המלך ובת שבע נמתח החוט אל שלמה ובת־פרעה ואל נעמה העמונית ורחבעם הרשע שלה, ומן מחלון וכליון נמתח החוט לבועז הצדיק ולדוד המלך – ונצנץ רעיון נורא: ומזה לבת־שבע והלאה עד החורבן – ובאה הנחמה – ועד משיח בן דוד. לא, לא, האלהים ירחם, ודאי ירחם.

בילה נהיתה לבעלת מצוה. היא התחילה לאט לאט מסיחה דעתה מחנותה. היה לה בן שני ולו אשה בריה גדולה, והיא לאט לאט מסרה לה את הכל. ברוך השם, יש לה כבר נכדים, ואך אלה, מכיון שהם בני ילדים אחרים שלה, אינם מספיקים. לפרידלי אין ילד וזה מחשיך עליה את יומה. יחזקאל שותק, אך התלמידים אינם ממלאים מקום הבן, יודעת היא זאת. פיגלי עיניה כבר כהו מבכי, את חנותה עזבה, והיא יושבת עתה בֹקר וערב שעות מרובות ואומרת תהלים בעל פה. שמואל כמעט שאינו יורד מעל המטה, וכמה הוא שותק – בילה משתדלת להמצא עד כמה שאפשר מחוץ לבית, מתחילה היא לפחד משום מה משתיקתו. ובאלה הימים שהיא מסתובבת על הבתים לאסוף בשביל עני מהוגן או יתומה בת־טובים – מחשבותיה שבות אל ימי בתוליה ונעים ונדים בין חלומות הבל ובין נשיקות חטופות של פריצים ומגיעים עד הלבלר, שעד עתה אינה יודעת מה היה סופו, ומשם קופצות הן ועוברות שוב אל פריצים וגבירים ואל הרהורים רעים, וסוף וסוף היא עוברה על פני הישיבה, עומדה רגע ושומעה קולו הקפדני והרגזני של יחזקאל. נהיה חם לה, ושטף זכרונות עֲבָרָהּ, כאילו טבלה באמבטי רותח. והיא לא פחדה מפני זכרונות אלה, ואדרבא – היא עברה בחזירתה שוב על פני הישיבה, אלא שהשעור כבר נגמר וקולו של יחזקאל לא נשמע יותר. ובדרך משם לבית נדו מחשבותיה של בילה ועברו אל הילדים, והלב נהיה כבד ומעיק. פרידלי שלה! כאילו לא בתה היתה, כמו של פיגלי היא, כל כך רכה, תמימה ונבוכה בעולם, ועם כל זה ילדתה הכי אהובה היא. והיא צוחקת, ופניה נראים לה נעימים וכמעט צעירים. “רופאה” – איך זו המסכנה יכלה לרפא, מאין לוקחת היא את הכח לזה? איך אינה מפחדה תמיד? ולעיניה מופיע אברהם נח, גדול וזקוף ובעל עינים קפדניות כאביו, וראשה נהיה כבד ועיניה מתערפלות כמעט בדמעות. “ילד!” צועק לבה בקרבה, “רבונו של עולם, רק ילד, לוּ גם בן יחיד, ורק ילד!” ונדמה לה כאילו נעשה בעולם חטא גדול וכבד שאין לו כפרה, שכל העולם כלו נושא אותו על כתפיו. ובבית שוכב שמואלקי במטה, מעיין בספר ורעיונו כאילו מרחף הרחק מזה. הוא דוקא מחייך, אך חיוכו אינו מקל ואינו מחמם. ואחרי האכל, כשבֵילה שוכבת קצת לנוח – דומה לה הכל מתערפל סביבה וכאילו אינה רואה ואינה מבינה כלום. ושוב לבה צועק: “ילד, מוכרח שיבא ילד, ואם לא” – והיא קמה פתאם, היא צריכה ללכת אל יחזקאל. היא פקפקה יום יומים והלכה אל יחזקאל, אך בבואה לא מצאה אמץ בנפשה לדבר והלכה כמו שבאה. והלב צעק וצעק ותנחומים לא באו.

יחזקאל כאילו הרגיש באותו יום, כי לשם זה באה היא, אך שתק ולא נכנס עמה בדברים. לו נחוַר הענין זה כבר. אפשר שלא צריך להיות ילד; מי יודע: אפשר הדרך מוביל אל הגויים, והילד הוא זה שצריך להגיע אל קצהו. כך הם רחמי־שמים – נחם עצמו, שם דואגים לכל, ושם מפסיקים את הדרך באמצע, ודאי כך טוב, כך צריך שיהיה. ולבו מתמלא חדוה; הוא מצא זכות לההשגחה העליונה שכל דרכיה משפט, ואין לו יותר להרהר, ואין מקום לספקות. ונצנץ רגע רעיון אפל ומבהיל כחללו של גוב אריות: האין הגוי פה רק תירוץ, מפלט – מפלט בשביל – ועיניו נמלאו דם, וכאילו צרבו את שפתיו: “לא להוציא מן הפה חס ושלום; אסור!” והוא מהר וקרא להתלמיד הראשון שפגש וישב עמו ללמד. והלמוד היה בכי, והפלפול – שאגה, וסערת הסוגיא עלתה השמימה. ובאותו הרגע שכב לו שמואלקי שקט ומבהיק פנים, הוא ראה את פיגלי עוברת עם בילקה לפני החלון, והלב נהיה רך וכאילו נמס. “אין דבר! אדרבא, יחיו להם כך, לא יתגרשו. ליוצר האדם לא יחסרו ילדים בעולמו, ישנם די יהודים בעולמו”. והוא ראה לפניו את פרידלי ואברהם נח מטיילים בשבת על יד מסלת הברזל. אין דבר. היא מרפאה חולים והוא ודאי “אוהב־ישראל” – ובמלה זו הונחה כונה שהיתה ידועה רק לו, לשמואל, ושאין לאחר חלק בה. והן נכנסו, בילה עם האישונים המבריקים עוד בעיניה ופיגלי הכפופה והרחמנית עם עיניה הרכות והכהות. ותקפה חמלה גדולה את הלב והעינים הביטו על פיגלי שישבה על יד החלון ושלא יכלה כמעט להוציא הגה מצער. וכשיצאה בילה להכניס כוס חמים בשביל פיגלי, התרומם הוא מעל הכר, ובקול רך וחמים, כזה שלא שמע אצל עצמו זה כבר, אמר: “אין דבר, פיגל, השם ירחם, יש רחמים בעולם. אדרבא, יחיו להם כך. הם יחזרו בתשובה, פיגל, וודאי יש להם מעשים טובים”, והתעורר רצון להגיד פעם אחת “פיגלי”, ולא יצא השם כך. ובמקום זה, אחרי ששכב לו שוב וראשו נח על הכר, חזר ואמר: “השם ירחם; תאמרי זאת ליחזקאל, יחיו נא כך, לא צריך שיתגרשו, השם ירחם!” ולפיגלי נדמה כאילו נפקחו עיניה והבית כאילו מלא אור רך וטוב. והיום ירד לו ושקע כאילו בכאב רב, והאפיל על החדר לאט, לאט, ושתי הנשים שחו להן שיחה טובה וקטועה שכאילו התערבה בה שתיקתו של שמואל, שעינו רחפה עתה בעולם שכלו דממה ורך של חלום טוב.


  1. עומֵד ולא עָמוּד (שטענדער), כבטוי בפי העם.  ↩

  2. “וקרא מקרה” – כך במקור – הערת פב"י.  ↩

  3. “הרגש” – כך במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

יעקב רבינוביץ'
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב רבינוביץ'
יצירה בהפתעה
רקע

יום אחד עם יהודה קרני

מאת משה בסוק (מאמרים ומסות)

היה יום של חולין בין גינשה לדז’יקה. יום יהודי של וארשה: חרוּץ בעסקיו נמהר דרכים, מבקיע במרפקיו סגוֹר-חומות. ועל יבשת-מעט, כעל רצועה צרה, שהותיר לי שצפונו של יום זה, מוליכות אותי רגלי כשהספר, שהגיע אך עתה מעבר לים, פתוח לפני. ‘יום הדואר מהארץ’ היום, והוא שהביא חוגג ספר זה שבידי למערכת ‘העתיד’. מאז יצא מחביון המעטפה נצמדתי אליו, באתי בשעריו הכחולים, מרותק אל דפיו הגבוהים.

גינשה היהודית שקוּדה על מלאכתה. הנה הם מוּבלים ‘גדישי’ המאנוּפקטוּרה הגבוהים בעיסוק גדול ה’גורנה' בקרונות רמי-רגל, מיוחדים, רתומים לצמדים, ובעגלות-יד ניקלות שסבּלים פאטריארכליים מסיעים אותן תוך אימוץ כל עוּזם. רוכלים מונים שבחי שמה הטוב של מרכולתם, וקול ילדים מהלך כיריב לקול עיניהם השותקות מרעב. הכביש מציף את המדרכות, ואני מצטמצם ויפה לי: מגינשה לדז’ילנה, ממרכז ‘החלוּץ’ אל בית הקבוצה, אני נישא בזרם אחר, זרם פרוּש בתוך נהר נרחב – סחפני אורו של הספר הפתוח.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.