רקע
יעקב רבינוביץ'
שִׁמְעוֹן

 

א    🔗

לאט, לאט חַָוַר השחר. פני המזרח האדימו, והאֵדים שעל פני הכר הלכו ונמסו. השמש טרם יצאה; והיער השחור התבלט מתוך דֹק הערפל, מוזר ורחוק. מצד העיירה נשמע צלצול פעמונים קלים של בית תפלה.

שמעון שב הביתה לישון, אחרי טיול ליל שלם. בראשית הלילה היו הטַילים מרובים, אחר חצות נשארו שלשה ארבעה, ולפנות בקר נשאר שמעון יחידי. היה לו חשק לטייל יחידי ביער; הוא קרב אליו חמש שש פעמים ולא נכנס אל תוכו. דבר מה סתום ומאיים כאילוּ סגר עליו את הדרך.

“שוב הסתובבת כל הלילה”, זרק לו אביו, שרק זה קם, מבט בוז. “עוד תשתגע; רואה אני שאחריתך לא תהי טובה”.

שמעון שתק. הוא נכנס לחדר שבו עמדה מטתו ויתנפל עליה לבוש. הוא הרגיש עצמו עיף מאד, ראשו הסתובב ועיניו כאבו. ואחותו שרק הקיצה, הביטה אליו בתמהון מהול באי־מנוחה.

“אפשר תחכה קצת ותשתה תה”, אמרה והתחילה להתלבש. “תאכל דבר מה; למה תלך לישון רעב?”

הוא לא ענה כלום, הליט ראשו בכר, ואחותו הרגישה שאינו ישן. הוא התחיל כאילו נוחר. דבר מה כבד העיק עליו בשעת בקר קלה זו. ואחותו קמה, הורידה את הוילון. אפלולית שררה בחדר.

לאמו לא ספרו כלום. היא היתה חולה קצתה והתהלכה בתוך הבית כצל. וכך יכל היה שמעון לישון עד חצות מבלי שהפריעוהו. ועם חצות קם, שתה תה והלך מבלי אשר אכל כלום ומבלי שהגיד אף מלה לאיש.


 

ב    🔗

לפנות ערב הועבו השמים. אויר כבד רבץ והעיק על הנשימה. ועם שקיעת השמש נראו ברקים באופק ונשמעו קולות עמומים של רעמים; וגשם טרם ירד. בבית היה אור רק בחדר האכל. האב לא היה בבית, והאם התכנסה לחדרה לתוך כרים וכסתות ורעדה.

“היכן שמעון?” שאלה את המשרתת כשנכנסה זו לרגע.

“כך, יצא קצת”. ענתה זו כדי להרגיעה.

“האכל דבר מה?” חזרה האם על שאלתה.

“אכל, אכל”. והמשרתת השתמטה מן החדר בחפזון, כי כבד עליה לשקר. “כל יום שקרי ושקרי”, לחשה לעצמה; “והשד יודע מה עמו. למה הוא מסתובב כל הימים וכל הלילות כמשוגע?”

נפתחה הדלת ונכנס שמעון. “יש כוס תה?” שאל את המשרתת.

“תיכף אתן לו”, אמרה ולטפתהו למחצה במבטה. אחר הוסיפה: “יכנס נא לרגע אל אמו; היא שאלה עליו. היא חרדה לו כל כך”. והיא דברה כמתחננת.

“אין דבר”. רטן הוא בין שפתיו, וישב אל השולחן ותמך ראשו בידיו.

המשרתת הגישה כוס תה ורקיקים אחדים. היא עמדה רגע כמפקפקת ופתאם הפליטה בקול רך: “הוא ישאר הערב בבית, כן?”

“למה?” שאל והעמיד בה עיניו.

“הרי יהיה גשם” –

“ומה בכך?”

היא שתקה, עמדה רגעים אחדים, נגשה אל החלון והביטה, אלא שעם דפיקת הדלת נתעוררה. כוס התה עמדה ריקה, הדלת נשארה פתוחה למחצה והוא לא היה כבר בחדר. מן החדר הסמוך נשמעה גניחה עמומה של האם.


 

ג    🔗

בלילה התחוללה סוּפה. היה גשם חזק, ברקים ורעמים. נדמה היה כאילו רועד הבית כלו. בחדר הילדים נשמעו נחרות: הילדים ישנו כדרכם. ובחדר־האבות גנחה האם והאב התהפך על משכבו בלי הרף.

רבקה המשרתת שכבה נדודת־שנה. היא נסתה לעצום עיניה, כבשה פניה בכר, אך השנה לא באה. פנתה המפורגֶדת על יד המטבח כאילו התנודדה, על הגג כאילו התהלך מי־שהוא, ובארובת העשן ילל הרוח כשד מטורף.

בשעה מאוחרת נדמה לרבקה שדופקים בדלת. היא מהרה לרדת. ירדה אחת ושתים ולא היה איש. בחוץ זרמו הגשמים כמו מאלפי ברזים רחבים וצפופים. היה איזה מחול־פראים: רעם הפסיק ברק, וברק – רעם. הכל טבע באש, כאילו נדלק בית אחרי בית, והשמים כאילו נפלו על הגגות והתפוצצו. ובתוך כל זה היתה מתפרצת לפרקים יללה משונה וממושכת, עוברת ונעלמת במרחק. רבקה התעטפה במטפחת, עמדה והביטה בפחד, ומרגע לרגע היתה מתחבאת אחורי הדלת.

לבסוף נראה מרחוק איש צועד בצעדים מהירים. רבקה הסתתרה מאחורי הדלת, סגרה אותה למחצה וחכתה. הצעדים התקרבו ורבקה הכירה את צעדי שמעון. היא חפצה לברוח מבלי דעת מדוע ולא ברחה.

נכנס שמעון. מעל כובעו, בלוריתו, קווצותיו הארוכות וכתפיו זרמו זרמי מים. אך הוא עמד במנוחה וצחק. הבריק ברק. “הנך פה, רבקה?” ועיניו חלפו רגע על פני רגליה היחפות. הוא כאילו נמשך אליה, אך צעד צעד לאחור. “תתני לי בגדים אחרים, אני כולי רטוב”, אמר. רבקה מהרה להביא לו בגדים ולבנים.

היא מהרה אל המטבח, הסירה מן הכירים קומקום חם ומסכה לו כוס תה. כשנכנסה אל חדר האכל עמד הוא כמעט עירום, והיא הביטה הצדה ותשם את התה על השולחן. הוא התלבש למחצה, שם רגליו בסנדלים, וגמע את התה גמיעה אחת. דלתות יתר החדרים סגורות היו, ועל השולחן דלק שריד נר סטיארין. הוא התהלך בחדר רגע הנה והנה, נסה להוציא איזה טון מגרונו ונזכר כי ישנים מסביב. הוא נגש אל רבקה שעמדה בפתח המטבח ויחבקה.

“ירפה נא!” קראה ונשמטה ממנו.

“למה? הרי איני רטוב יותר”. הוא גחן אליה, הביט אל עיניה ונשק לה. היא צחקה חרש והתעטפה במטפחת העבה והגדולה יותר ויותר.


 

ד    🔗

שמעון שכב על יד רבקה, ראשו שקוע על לבה וידיו בתוך ידיה. מבין שאון הרעמים שהחריש את אזניה שמעה רבקה קול בכי חרישי, כזה של אדם המתיפח, בוכה ומפסיק. שמעון בכה.

רבקה השמיטה אחת מידיו, ובאצבעותיה החליקה שערותיו. הוא התחיל לרעוד. נדמה לו, כי איזה דבר שלא ראה מעולם נגלש מעל ראשו, וכי כל שערה ושערה שלו מתקשית ונהיית מסמר דוקר. הוא שם ידו על ראשו ונגע באצבעות רבקה שסלסלו עכשיו את בלוריתו.

“לא צריך”, אמר הוא ומשך את ידה למטה.

“מדוע?” שאלה היא נבוכה ותלחץ אליו.

“כך, דוקר”. ענה מתוך בכי.

היא התרחקה ממנו קצת, ראשו נשמט הצדה. “דוקר?” שנתה היא בקול תמה.

הוא שתק. ראשו נלחץ עוד יותר כאילו לעומק לבה. “מה לעשות, רבקה, מה לעשות?” לחש וגנח, נחנק מבכי.

“מה לו?” לחשה והרימה בידיה את ראשו. “יאמר נא לי!”

“לא, לא. לא אומר; לא תביני”. והוא הוציא את ראשו מידיה, התרחק לקצה המטה והצפין פניו בכר. רבקה נשארה על מקומה, חפצה לבכות והבליגה על עצמה. היא לא שאלה יותר.


 

ה    🔗

עם עלות השחר שככה הסופה. רבקה נשארה יחידה במטתה. היא נרדמה. בחלומה ראתה עצמה יושבת על הספה בחדר האוכל ותינוק בחיקה. היא מביטה אל עיניו: עיני שמעון הכחולות הן. האם, חמותה, נגשת מרגע לרגע אל הילד ומנשקתו. נפתחה הדלת ונכנס שמעון. וברגע זה הקיצה וראתה את עצמה בפנתה האפלה, במטתה. ממעל לפרגוד מלא האור את המטבח.

רבקה התלבשה ויצאה אל החצר. היה בקר צח ורטוב. בקצה השמים נראו עוד שרידי עננים. השמש יצאה והכל הבריק מרוחץ ומלוטש. אלא שמסביב לשמש התגבשו שוב גזרי עבים. “ובכל זה היה החלום יפה”, לחשה לעצמה. את פני השמש כאילו העיב צל.

מבין העצים שבחצר יצא שמעון. פניו היו עתה רעננים ועיניו בהירות. מבטו שט הנה והנה. “רבקה!” אמר כאילו תמה. היא צחקה, והוא הוסיף: “זה היה לילה נהדר!” ובלב רבקה כאילו התרוצץ דבר־מה: חפצה לספר לו חלומה ולא ספרה: עד עכשו הרי לא נגע בה…

“יודעת את איפה הייתי אתמול?” שאל, עמד רגע ושהה: “עמדתי כל הזמן על הגשר. והגשם ירד. מסביב בערה העיר, וגם הגנים והכרמים בערו. ורעמים – כאילו ירו מאות תותחים. זוכרת את את מסות־הצבא?”

“זוכרת, בודאי זוכרת”, ענתה והביטה אליו.

אך פתאם נזכרה שעליה להכנס הביתה. היא צחקה: “אין פנאי”, מהרה ורצה לתוך הבית. היא התחילה מטפלת במיחם, ועל פניה מפזז חלומה ועיניה שוחקות. “בכל זאת לא צריך. לא, לא”, – אמרה ונענעה ראשה: “לא!” הדגישה בפעם האחרונה ונשתתקה.

נזכרה פתאם בדמעותיו. הדמעות לא לה הן. אם לא תשמר עצמה והיתה אומללה. אדם מוזר! לבכות, השד יודע על מה – ואצלה על לבה. בפעם השניה תכריחהו לספר לה הכל. הוא יספר.

ואחותו של שמעון עומדת בדלת: “מה זה, רבקה? עדין לא הרתחת את המיחם? הרי כבר מאוחר כל כך”.


 

ו    🔗

“ומתי יבא הסוף לכל זה?” שאל האב ביום אחד אחרי הצהרים בשבתם לסעודה. “אינך עושה כלום ומתהלך כל הלילות, השד יודע עם מי ואיפה. מה הנך חושב – שאסבל את זה תמיד?”

שמעון שתק.

והאב הוסיף להטיף מוסר. בנו של פלוני כבר נושא עליו את כל עסקי אביו, זה של אלמוני יש לו משרה מצוינה, ומחבריו של שמעון האחד הוא באוניברסיתה, השני כמעט מוכן למבחן, וזה שהוא מוסמך לרבנות, הריהו גם כן אדם. ורק שמעון תועה ברחובות. “סוף, תכלית!” דופק האב על השולחן: “כך הרי אפשר להתפקע”. ושמעון ממשיך לשתוק.

והאב מוסיף להתרגז. “נו, טוב, יהי כך. לא הספקת עדיין כלום. הנך חפשי כצפור. נו, מצוין. נאמר: טוב כזה על ראש כל שונאינו, אבל אינך מרגיש עול. נו, מסכים. אבל להשתדך הרי אפשר. סוף סוף הרי אז תרגיש עוֹל, תהיה אשה, יהיו ילדים, תרתם בעגלה ממילא ותסחוב – אם לא רתמת עצמך עד כה ברצון. השכנים דופקים על הדלתות. נוּ, מה אתה אומר? דבר סוף, סוף! הרי אפשר לקבל אפופליקסיה משתיקתך”.

שמעון יושב, תומך ראשו בידיו ואינו אומר כלום. אלא שתוקף אותו איזה רטט, חולף בכל גופו ועיניו מביטות לאיזה מרחק סתום ואלם. שם בפנה, בין התקרה והקירות, כאילו רואה הוא דבר מה. אביו מדבר אליו, חפץ דבר־מה, ושמעון אינו מבחין. יושב הוא ואוכל. מבטו אינו פוגע במבט אביו אף פעם. תועה הוא מזוית לזוית; ויש שעיניו מתעצמות רגע ופניו נקפאים. אביו מביט תמה.

“מטורף!” מחליט הוא; ותוך כדי דבור הוא חושב: “הרי מבין הוא את הכל יפה, וכשהוא מדבר הרי כאחד מאתנו הוא מדבר. פלא פלאים!”

הסעודה נגמרת. ובטרם האב מספיק להעיף עין – ושמעון איננו.


 

ז    🔗

רבקה לא שמרה על עצמה. בליל סופה אחר, כשבא הוא מן הרחוב כולו נוטף גשמים, ורבקה הגישה לו לבנים, בגדים וכוס־חמים – הרגישה והנה בלבה משתפך איזה זרם חם. כשנגש אליה נמשכה אליו, ואך תיכף הפנתה ערפה לברוח. ואחרי איזה רגעים כשנכנס אליה נלחצה אליו ושכחה את הכל… והוא לא בכה בלילה זה.

עברו איזו חדשים. סתו וחרף נלחמו זה בזה וגשם ושלג נפלו בערבוביה. היה לילה רטוב, מקפיא ומסמר. נפלו טפות דוקרות ויללה רוח משעממת וחדה. ושמעון בכה שוב על לבה של רבקה, אלא שעכשו ראתה זו את עצמה רשאית לחדור לתוך עולמו של זה. שמעון שתק והוסיף לבכות, ולמרות כל הפצרותיה לא הוציא הגה מפיו. היא התרגזה מאד.

ובבקר, כשהקיצה, כבד עליה ראשה מאד, ולכל אברי גופה, נדמה לה, כאילו הוצקה עופרת. היא חלמה שוב איזה חלום, אך לא זכרה כלום. היא רק ידעה שחלומה היה איזה חלום קשה, עכור ומעיק, ולמרות כל התאמצותה לא הצליחה לתפוס ממנו אף קו, אף נקודה. כולו נטשטש. ואך זכרונות השעות הערות של אתמול ושל החדשים האחרונים צרבו כמלח על גבי פצעים. והיא שמעה כל הבקר באזניה את בכיו. “איזה בקר שחור!” אמרה לעצמה, והשתוממה לראות אחר כך בקר בהיר של קץ סתו, לבנבן ושקוף. היא התאמצה להעביר לפניה את חלומה של אז, וגם זה נראה רחוק ומטושטש.

שמעון הלך ולא שב עד למחרת הבקר.


 

ח    🔗

שמעון שב הביתה עצוב וכמעט שחור. הוא התכנס אל מטתו, הליט פניו בכר ושכב. וכמעט לא יצא מחדרו שלשה ימים ושלשה לילות. כל הבית היה במצב של אי־מנוחה. שמעון לא אכל ורק שתה מים קרים בלי הרף. אחותו לא סרה מעל מטתו, אביו נכנס הרבה פעמים ביום, אמר לקרוא לרופא, אלא שבשמעו “לא צריך” הקשה של שמעון, לא קם בו רוח והרופא לא נקרא. אמו ירדה מעל מטתה שלש־ארבע פעמים וישבה אצלו קצת. ורבקה יכלה לשבת אצלו איזו רגעים רק בגניבה.

אחרי שקם, נעלם שוב מן הבית לימים שלמים. עם ערב או בתחלת הלילה היה שב, מתנפל על מטתו, מתגנב אחר כך אל אחורי הפרגוד של רבקה, משקיע ראשו על לבה ולא בכה. הוא כאילו קפא כולו. אחר כך התחיל יושב בבית על סַפת חדר האכל וקורא בספרים, גומעם ובולעם זה אחר זה. וסוף סוף התחיל לדבר עם אביו רכות. ובעוד איזה זמן התחילו שוב שדכנים לדפק על הדלתות, ושמעון התיחס לזה במנוחה גמורה.

רבקה התחילה מרגישה, כי מתרחש איזה דבר חדש בבית. ועוד מעט התחילו הכנות. היא התהלכה כל אלה הימים קודרת, וכאילו תעתה נשמתה מחוצה לה. וכשנסעו שמעון ואביו פתאם לימים אחדים ושבו הביתה, האב כולו צוהל ושמעון עם אותו שויון הנפש הרגיל, המצוי אצלו בימים האחרונים, לא שמעה היא ולא ראתה כלום. היא רק היתה רועדת מרגע לרגע, ועיניה היו מתעצמות, ולנגדן כאילו התגבש איזה אד שחור.

שמעון היה מבקר אותה רק לעתים רחוקות.


 

ט    🔗

באחד הלילות ושמעון היה אצל רבקה. היא בכתה והוא התאמץ להרגיעה. הוא נחמהּ: אין דבר, אפשר עוד לתקן שלא יוָדע מאומה. מה שנוגע לו, – וכי חושבה היא שמה שנעשה – ברצונו הטוב נעשה? פשוט אי־אפשר היה אחרת. מה יאמר לה? היא לא תבין. החיים הם קשים כל כך – אפשר להשתגע.

ופתאם נלחצה אליו ולחשה: “שמע נא! למה היית בוכה אז כל כך?”

הוא נבוך. “וכי זאת איכפת לך? ואני חשבתי –” ועיניו תעו על פני עיניה ופניה נבוכות ותמהות.

“ומה חשבת?” אמרה ומחתה דמעותיה מעל עיניה. “אתה חשבת, שעל זאת אני מצטערת?” ועיניה רמזו לו על המקום תחת לבה.

הוא שתק. והיא הוסיפה: “לא תספר לי?” והדקה את ראשו אל לבה.

הוא השתחרר מזרועותיה: “אי־אפשר: זהו סוד, סוד שלי. גם לזו לא אספר אותו. הוא ימות עמי”.

עיניה נהיו עכורות: “ואני זרה לך כל כך? וכי לא בכית על לבי? וזה אינו כלום?” ושוב תעו עיניה מתחת ללבה.

הוא נבוך. נדמה לו, כי לבו מתפרץ ובקושי התגבר על עצמו: “ולך לא היו כלל חלומותיך שלך, שלא ספרת לי?”

“היה אחד”; והיא ספרה לו את חלומה על דבר הספה והתינוק. עיניה הבהיקו ועל שפתיה רחף חיוך בלתי נפסק.

אז קפץ פתאם, תפס ראשו בידיו, לחץ רקותיו בכח, הפליט צעקה וברח.

למחר בבקר עזבה רבקה את העיירה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!