מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שִׁדָּפוֹן

מאת: יעקב רבינוביץ'

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: שטיבל; תרפ"ב

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

אותו בוקר שבו עזב את העיירה היה חוֵר. דבר־מה, ספק עננים וספק ערפלים, כסה את הרקיע, וקוי־שמש ורודים־לבנבנים חדרו אל תוכם ולא הספיקו לעבור ונתמזמזו בדרך, ונולדה איזו בריה משונה, שכבה עבה קלושה, מימית כמעט, שהתפזרה ונתאספה, התגבשה ונקלשה חליפות. וירק־העצים נראה רגע חוַרור, דל־חִיות ורגע – עמק ואפל. ובדרך רבץ חול הזהב כבד ולבנבן, וכאילו רטוב למחצה, והשדות מעבריו השתרעו ונתעגלו חשופים ועזובים וחסרי־נשמה, אלא שמזמן לזמן כאילו נטוו בהם חוטי־ערגה כהים שנמתחו על אורות האופק החורים.

והוא התנהל לאטו, מקלו בימינו וילקוטו בשמאלו, והביט אל המרחק לפניו, מקום שהתלכד שחור־היער עם לבן־האפק. שם, סמוך ליער, משתרע אותו קו־מוטות הברזל הנמתח למרחקים, ושהוא יובילהו אל אותו העולם הגדול המושך ודוחה, המפתה ומרמה. וימינה שם, לצד החצר, עומד לו אותו הבית הקטן הצהוב והמוזר, הבודד ככה בשדה בין גנותיו הישרות המתפתלות והמחבקות אותו, ואשר בדרכים השתים מאחוריו, המתפרדות והמתלכדות בין הגנות, עומדות שעות שלמות עגלות־אכרים גדושות־תבן, שסוסים רזים ועצלי־תנועה רתומים להן בלי הפסק כמוכנים תמיד לדרך, ושלפניו עוברות שורות פסי־ברזל בתוך קרחת־יער רחבה ומוארת־שמש, שורות שהולכות ומתמעטות משני עבריהן, עד היותן לשורה אחת, הנעלמת בשבילי־זהב צרים בתוך עבי ירק־עצים גבוהים, עתיקים או צעירים. בתוך בית זה ועל ידו יושב לו או מסתובב פקיד משוחף, צעיר־למחצה, רשול וחטוף־שנה עם עינים מוזרות, והוא עושה הכל: מוכר כרטיסי מסע, מטלגרף, רושם וכותב בספרים, משגיח על המשקלות, נוזף בפועלים ובסבלים ומנפנף בדגלים ובפנסים. ואותו בית קטן עלול לספוג לרגעים מעטים גם אותו, את חיים ליפשיץ, בנו של חנוני אמיד, הנוסע לכרך, ולזרק אותו תיכף לתוך עגלה ריקה למחצה, ולטלטל אותו חטוף־שנה וסקרני בתוך יערות וכרים עד למחוז חפצו, ששם ימשיך את שעמום העיירה שלו.

ובעוד חיים הולך לו מסתכל ומהרהר במה שסביבו ובמרחק, ישב לו על עגלת אכר שהשתרכה לאטה, שקוע בהרהוריו וחולם, וכאלו לא הרגיש בשבתו. ברגליו תסס דבר מה, איזו הרגשה משונה שלא יכל היה לברר לעצמו מה היא. הוא הלך רק כחצי־שעה ולא התעייף כלל, אלא שנראה היה, כאילו היו להן לרגלים חיים מיוחדים שלהן. והוא הרגיש שירד דבר מה על נפשו מהמם ומטמטם, וכי כל הרהוריו וסקרנותו חדלו חדלו, – אין זה כי התעופפו וכי התגבשו וקפאו והיו למשהו אחר שלא ממינם. והיער קרב, והבית הופיע מתוך העמק ויעלם חליפות, ושריקות־אד עלו ונתפזרו, התכוצו ונמסו במרחב. שקט התחנה התמידי לא היה לה עתה, והאויר החור נמלא שאון ורעש לרגע; והוא, חיים ליפשיץ, נִשא ונעלם והרעש עמו.


ב

בורשה הסתובב חיים שלשה ימים ברחובות ולא מצא עבודה. הוא התכונן לנסוע שוב. לאן – לא החליט עדיין, אם לעירו או לעיר־פלך אחת שחלם פעם על אודותיה. הוא הרי שב כבר פעמים לעירו, התבייש לראשונה הרבה, פעם שניה פחות ועכשיו לא יתבייש כלל. בעיר הפלך הסמוכה יוכל למצא שעורים, אלא שזה משעמם. שוב חסר־פעולה, ושוב ספרים ושעות פנויות וטיולים וגעגועים, כל קללות העיירה והמשכילים ילידיה. לכופף גבו על ספרי־מסחר, לרשם מספרים ולכתב מכתבים שאין לנפשו שום יחס להכתוב בהם – לזה הוא נכון בכל לב. זה פשוט סוף־סוף ומובן מאד.

בעוד שבוע כאבו לו גבו, עיניו וידיו. הוא קלל את יומו וגם שנתו נדדה ממנו. עיפוּת מפרכת ואינה משביעה רצון כלל, הגב כפוף וכואב, ואי אפשר לישרו, בפרקי־אצבעותיו – שברון, ואין לקמץ אגרוף ואין היד נתנת להמתח, ולפני העינים מרקדת ערבוביה, נקודות שחורות, ובהרות לבנות, וקוים וצבעים, – והגוף כולו גוש כבד ועמום, כאילו לא נע ולא זע כל ימי חייו. וקטעי־רעיונות תועים, מתבלבלים עם מספרים, ופסים אדומים ושחורים של ארג נמתחים ומצטלבים בינותם, ואין שום דבר מתלכד אפילו עם הכאב. וזה נוקר ומעיק, מתפתל בין העצמות ודוקר, והריהו איזה דבר מיוחד, שאין לו אחיזה הגונה אפילו בעצמות. לעזאזל! שוב נתוח של שעמום שאין להפטר ממנו גם בתוך עיפות מדכאה זו.

פעם נכנס בלילה אל חדרו ונבהל: ארבה לו שם בתוך הקירות איזו ריקות מאַימת. הוא יצא החוצה וטיל כל הלילה, ושב למחר עיף ורצוץ עם עינים כואבות עד לשגעון. “הרופא אסר עלי לנהל ספרים”, אמר, “ואיני יודע מה לעשות”. בעל הבית שנהנה מאד מעבודתו עד שסלח לו את חסרונותיה, נבוך והצטער. “אין חסרון בורשה במנהלי ספרים כאלה”, חשב, “אבל חבל עליו: בחור טוב”, והציע לפניו להתעסק אצלו על יד המכירה. הוא התרצה; ומאותו יום והלאה עמד על יד השולחן, שקוע בתוך גלי חתיכות ארג, קפץ ועלה בסולם, עלה וירד. תנועותיו היו מהירות, העיפות חדרה והתפזרה על פני גופו. והעינים עפו וחפשו, בחנו והסתובבו ולא ידעו עיפות והגב התישר כאילו מעצמו בלי שום התאמצות.

את חדרו החליף תיכף באחר. בעלת הבית היתה צעירה בפניה, מהירת תנועות ועצבנית, ועם זה פשוטה מאד. בעלה היה כמעט תמיד בדרך. ובבוא ליפשיץ עיף מעמל ארבע־עשרה שעות עבודה, לא הספיק עוד לשתות תה ולאכול כראוי, ובעלת־הבית בלבלה כבר את מוחו בפטפוטה – היא לא נתנה לו מנוחה אף רגע, עד כי פעם הגיע הדבר לידי התאבקות. היא השתמטה מפניו והוא רדף אחריה; סוף סוף השיג אותה בחדרו, מקום שכבשה פניה בכר על מטתו וצחקה. הוא התנפל עליה כחיה רעבה, והיא נשכה ומרטה, התמסרה פתאם והוסיפה לנשך ולמרט. וכך עברו לילות אחרי לילות. והוא הבריא מיום ליום. העיפות המפרכת בימים והמשובה הסוערת בלילות הבריאוהו, חזקו את מרצו ונסכו סם־חיים לתוך רוחו. נשכחו הספרים והגעגועים והשעמום כאלו נד לו ונעלם מן העין.

זה היה בחרף, אלא שפתאם בא אביב. התחילו גשמים. בעל האשה שב ממסעו, וחיים הרגיש כאילו נגֹל משא כבד מעליו. איזו מנוחה תקפתהו בלילות, נעימה וקלה, בלתי מובנת לו. ועם המנוחה כאילו נפקחו העינים והכל התרוקן פתאם. הבריאות נראתה לו עתה כבדה וללא תועלת, גלי הסחורות העיקו והחניקו והלב התחיל תוסס. נולדה מחשבה לנסע לפסח הביתה, אלא שהשכר לא הספיק לקנית מלבושים נאים. והספרים שהוצגו בחלונות חנויותיהן למכירה עוררו סקרנות ומשכו. נמס איזה שלג, כבה איזה אור ונקֵר כאב בלתי מצוי. ויום אחד הובילוהו הרגלים כאלו מעצמן אל בית־התחנה הגדול והסואֵן.


ג

בעיר הפלך בפנה שקטה, על יד בית־תפלה נוצרי עתיק של איזו כת, עמד בית קטן של עץ, שאֵזוב כסה גגו. רצפת־האבן במקום זה העלתה דשאים, וכאילו נָשמה ליח וירק. דרך שני חלונות נראו גֵבים צעירים כפופים, ופנים עגולים ומארכים ועינים חיות או כבויות מעופפות על פני קירות, עתונים וספרים. חיים ליפשיץ עבר פעמים שלש על פני הבית, נכנס, תפש את המקום היחידי הפנוי באותו רגע, מבלי הרגיש בצעירה שישבה על ידו. זו סקרתהו בעיניה, בחנתהו וכאילו נבוכה הרהרה רגע ושבה לקרא. אלא, שעל ידי איזו משיכה חבויה היו כסאותיהם נמצאים זה על יד זה כמעט יום־יום.

חיים נהיה לאזרח באותו בית. פרקים התנפל בצמאון של שכור על הספרים והעתונים, גמא ובלע ולא ראה כלום מסביבו, ופרקים נפלה עליו אַפטיה בלתי מצויה, והעתון נשמט מן היד, והספר נשאר פתוח באותו המקום, אם לא הפכה הרוח את הדפים ובלבלתם. אז תעו מבטיו על פני הקירות והתקרה, קפאו וכאילו הביטו אל תוך נפשו, רחפו על פני הצעירה שהורידה אז דוקא את עיניה וכאילו התעמקה בספר, אדומה כולה ולוהטת, הקיפו את פניה ולחייה העגולות, חדרו לתוך צמצוּמן וכווּצן – פניה של זו היו על פי רוב מתכוצים ומתעגלים מבלי הקָמֵט – סקרו רגע את שדיה הבולטים, התפתלו תוך קווצותיה התלויות סביב ראשה ונחו על פני ידיה הקצרות והשזופות קצתן, בעלות אצבעות דקות שנבראו כאילו ללטף. ואז היה פתאם משתקע באיזו מחשבה סתומה שמוצא לא היה לה, מחשבה שהסתובבה כל הזמן סביב צִיר שלה, ציר עמוּם או נבוּב בעל גבולות מטושטשים. והיתה איזו עצבות יורדה עליו, ואיזה אֹדם חולני למחצה מרחף על לחיָיו, ועיניו קפאו בתוך עצמן, אחרי חפוּש ותיוּר שלא מצא כלום, ושלא היה ברור לשם מה בא. והצעירה היתה מעיפה עליו מבטים חטופים, מעיפה ומעבירה אותם ממנו, כאילו היתה מחפשת איזו נצוצות־אור תוך נפשה להגיה בהן פנה חשכה של חידה סתומה. וכשהיתה פעם מתפרצה ברגע כזה דבורה מן החוץ ומעופפת ומזמזמת, היה נדמה להנערה כאילו עמדה זו רגע תוהה, מפסיקה זמזומה ומהרהרת כמותה. והספר רבץ נוגה על מקומו, ושורותיו כאילו ערגו לעין שמבטה לא בא אליהן. וצעיר שישב בצד ושהיתה לו איזה חבּה מִסטית לספרים, מֵצֵר היה על עלבון הספר, וחושב בצער על מחשבת האדם שאינה מספיקה, כנראה, למלא את לבו של חברו, ועל אותם היסודות הזרים שלה שאינם מתמזגים עם נפשות של אחרים.

ובינתים היה יורד היום, וחדר הקריאה עמד להסגר. ברחוב הראשי זרם על המדרכות נהר של טַילים, אלא שליפשיץ פחד מפני הזרם הזה, שהרגיש עצמו בו כטפה בטלה שאינה מתמזגת עמו לגמרי. הצעירה הלכה אחרי שקמה פעם־פעמים ברשלנות וחזרה וישבה, אחרי שעמדה בחוץ רגע, כאלו תוהה ומחכה לדבר־מה. והחדר נעשה פתאם ריק ושומם, האותיות שבספרים התבלבלו והרעיונות טושטשו כצללי־עצים ביום מעונן למחצה בנשוב רוח. וליפשיץ יצא אז וטייל בודד על שפת־הנהר.


ד

יום אחד נגשה אל ליפשיץ ברחוב צעירה מהמבקרות בחדר־הקריאה והציגה את עצמה לפניו. הדבר נראה לו מוזר קצת, אך בזרקו מבט אל פניה הרחבים ועיניה השקטות, היה כאילו נחור לו כרגע הכל. זו היתה עלמה לא צעירה, מה שאפשר היה להכיר על פי גזרתה, או על פי חוסר כל גִזרה בה. אבל היה איזה אור רענן לעיניה, שהאפיל על שנותיה הרבות והכבדות, אותו האור השפוך על פני נפשות שאינן מזקינות לעולם, ועל אותו הבשר הכמוש למחצה מלידה, שאינו רענן גם בנוער, ושאינו מכמיש לגמרי גם בזקנה. וליפשיץ הרגיש פתאם מנוחה בלתי מצויה וצחוק קל רחף על שפתיו, מענה תמים למחצה עם הבעה תמימה של נפש פשוטה וישרה. והעלמה פנתה אליו ישר בלי שום עקיפין, ומבלי שנפגמה נַשיוּתה אף כחוט השערה על ידי אמץ גברי זה:

“הוא בא הנה לשם מה, אם מותר לשאל?”

מבלי בוא אף רגע במבוכה ענה ליפשיץ כשהוא צוחק בבת־צחוק מצויה אצלו: סתם, ללַמד, ואם אפשר – גם ללמֹד.

“ויש לו תלמידים? ומורה? דומה שלא השיג עדיין?”

– לא השגתי כלום. – עונה ליפשיץ בהחלט.

“מה הוא אומר ללַמד: ודאי עברית?” מוסיפה זו לשאל.

רגע בא ליפשיץ במבוכה: – ללמד – לא רק עברית. גם רוסית, חשבון ואפילו אשכנזית במקצת.

הצעירה שתקה רגע: “איני יודעת”, אמרה אחרי הפסקה קטנה, “בנוגע לעברית יסמכו עליו, יאמינו בו. אבל שעורים רוסיים קשה יהיה לו להשיג, אם לא מהגרועים ביותר, ולאשכנזית דורשים ספיציאליסט”.

“נו, טוב, יהיו נא שעורים עבריים. הכל אחת”.

הוא הביט בה בתמהון; מעשיותה ודבורה אל הענין העירו בו רגש כבוד אליה, מבלי אשר יכל לדכא את צערו על חיצוניותה הסוגרת, כנראה, בעד הנערה הזו את דרך־החיים. היא טִילה עמו עוד מעט ונפרדה ממנו בהבטיחה לתת לו תשובה אחרי איזו ימים. הוא הרהר בה גם אחרי כן במקצת, אלא שהרהורים אלה עוררו בו רגש אי־נעים. בשעה שאותה הצעירה שישבה על צדו בחדר־הקריאה הופיעה תמיד כסויה לעיני דמיונו, הנה זו דוקא הופיעה לפניהן בלי לבוש. והתמונה לא הרהיבה עין כלל וכלל.

אחרי חמשה ימים, אחר שנפגש בה פעמים־שלש בחדר־הקריאה והיא לא אמרה לו כלום, באה פתאם בבקר אל חדרו. הוא נדהם רגע: מי גלה לה את מקום משכנו? אלא שפניה ועיניה מסכו איזו ודאות שקטה בכל, והמוזר נדמה לטבעי ומובן. “יש לעת עתה בשבילו רק שלשה שעורים, ומחרתים, מקוה אני, יתוסף עוד אחד. יספיקו?” שאלה היא; ותוך כדי רגע הוסיפה: “ודאי יספיק. הרי צריך הוא ללמֹד. זהו ודאי העיקר. ובכלל אין אדם אחד צריך לבלע את הכל; צריך שיאכלו גם האחרים. אפשר יוַתר גם על הרביעי שאני חושבת להשיג לו. יהיו לו גם כך ששה עשר רובל. יספיקו”.

– יספיקו. – ענה, ונזכר בשלשים וחמשה שקבל בורשה וזרק מבט על נעליו שעמדו להפתח בקרבת האצבעות.

“אין דבר”, אמרה היא בסקרה את נעליו. “יכולים לתקן. זה עולה פה בזול. החורף עודנו רחוק. נו, טוב, את הרביעי אמסור לגוזולין, זהו הצעיר הבא לפרקים עם העלמה היושבת לצדו. הוא אבד עתה את שני שעוריו בבת אחת”.

– מדוע? – שאל הוא סקרני. איזה חשד של נפתולי אהבה ויסורים נולד בקרבו.

היא נענעה בכתפיה. – “מי יודע? שואלים את האבות, אומרים הם: אנו יוצאים למעון־קיץ. שואלים אותו – מתאונן הוא עליהם. וסוף־סוף משונים הם בחורים אלה. בחור פשוט – מבינה את אותו, ואלה רק ממררים הם את החיים לאלה שנפגשים עמהם”.

הוא צחק צחוק קל, עצוב. והיא מסרה לו בדיוק את מקום דירת אבות תלמידיו עם כל הפרטים הדרושים. וסוף־סוף הציעה להלוות לו איזו רובלים מאחר שאת שכרו יקבל רק בסוף החדש. הוא הודה לה. צמַרְמֹרֶת קלה חלפה בגופו להרגשת התקרבותה היתרה. אין ללוות כסף אצל נערה כזו. צריך שתהא מחיצה תמיד בינך ובינה. ולבו נלחץ: איפה הוא הגבר שיתן לה מקצת מן האשר? והרי נצרכת היא למועט כל כך.

ואחרי יום־יומים נמצא גם מורה. מאז נראה הוא בחדר הקריאה רק לפרקים רחוקים.


ה

באו לו ימים טובים ושקטים. ימי־הטוב שבורשה היו לו ימי שכרון, ופה באה תקופה נוחה, קלה. התלמידים הרגיזו, צערו האמות בטרוניותיהן, העליבו גם אבות ואחים וביחוד אחיות; קשה היה לסבל גם את המורה הסטודנט, היָהִיר, העצל, הרגזן, עם תוכחתו ובטולו ושגעונותיו. אך רוזה דוידובנה (כך היה שם הצעירה) הרגיעה תמיד: אין דבר. צריך לשאת עול. והשקט שבה זלף שמן על גלי סערות נפשו.

היא היתה באה אליו לפרקים. הפחד מפני התקרבות יתרה מצדה עבר. היא כאילו לא חשבה כלל על זה. מצב רוחה נמצא תמיד באותו השטח. אותה המנוחה רחפה על פניה בשבתה אצלו, אצל הסטודנט, אצל גוזולין המטורף למחצה ואצל אלכסנדר היפה, רק שלזה היתה מחליקה שערותיו; והוא, שהיה בועט כל כך בנערות צעירות ויפות, היה מקבל בנחת ובשביעת־רצון את לטיפתה השקטה הזו.

ליפשיץ לא בא אל דירתה אף פעם, והיא גם לא הזמינתהו. רק פעם פעמים בטַילה עמו ובעברה על יד דירתה היתה עומדת רגע כמפקפקת, וסוף סוף היו עוברים הלאה או שהיתה נפרדת ממנו ונכנסת יחידה. פעם באה אליו בשעה מאוחרה קצת, ובינתים ירד גשם סוחף. הוא הציע לה את חדרו ואמר שילך לאיזה מכָּר ללון. “אין צרך”, – אמרה והעמידה שני כסאות לרוחב מרגלות מטתו ושכבה עליהם. הוא הציע לה להחליף עמה את המקום, אך היא סרבה. וכך שכבה לה ופטפטה עמו. לאט, לאט התעורר בו איזה רגש מסבך. מקצת מן הרחמים ומקצת גם מן התאוה התרוצצו בו, והוא ישב על ידה והתחיל ללטפה. היא קבלה את לטיפותיו במנוחה, וענתה עליהן שקטה ובלי שום התרגשות; אלא בגחנו לנשק לה הרחיקתו בנחת: לא, למה? ובקולה לא היה אף משהו מן המרירות. הוא השתרע על מטתו, חשב לא מעט ולבסוף נרדם.

יום אחד ספרה לו, כי את מקום דירתו גלתה לו העלמה, שכנתו בחדר הקריאה. הוא השתומם מאד. זה כשלשה שבועות לא ראה את ההיא, בחשבו כי אין לו להתחרות בגוזולין, ומתוך שהיה בטוח משום מה, כי אין היא שמה אליו לב. “מוזר הדבר!” אמר. ורוזה דוידובנה ענתה: למה זה מוזר? ודאי ספרה לה איזו נערה מכרתה מהרחוב שלו; זה נראה לו מוזר עוד יותר, ורוזה דוידובנה לא מצאה שוב שום זרות. – למה לא? איזו נערה מן הרחוב רואה אותו עובר ומתענינת בו קצת. היא נפגשת עם חברתה ומספרת עליו, וההיא מכירה אותו ומתענינת גם כן. הרי זהו פשוט כל כך. ליפשיץ אומר בלבו: לא, חביבה, אין זה פשוט כלל, אלא שחושב הוא גם כן, כי מים זַכִּים אין לדלוח אותם, ומתאדם בזכרו את עצמו אז ואת דחיתה הנוחה. ובלבו של ליפשיץ מתחיל תוסס איזה רגש אליה, רגש שאינו יכל לברר לעצמו מה טיבו. אלא שבפעם זו מרגיש הוא בינו ובינה את הנערה ההיא, שכנתו השזופה מבית הספרים, בעלת הפנים העגולים והידים הקטנות והדקות.


ו

בין גוזולין והשזופה פרץ איזה ריב. רוזה דוידובנה ספרה את המאורע כדרכה, והמאורע שקבל בספורה צורה פשוטה ומובנה, הופיע בדמיונו של ליפשיץ מסובך וטרגי ביותר. הוא התחיל לפַתֵּחַ פילוסופיה שלמה עם נתוּח־נפשות מרכב כדרכו, אך רוזה דוידובנה הפסיקתו: “יניח־נא את הפילוסופיה הצדה”, אמרה, “אין שם כלום מכל זה. גוזולין הוא בלתי נורמלי קצת, והנערה – נערה סתם. ובאמת אין שום יחס בינם. אלא פשוט: מכרים טובים הם. זהו הכל”.

ליפשיץ לא נרגע. הוא התחיל ללכת לחדר הקריאה יום־יום. העלמה לא באה איזו ימים, אחרי כן, בבואה, נראתה לו חוֶרת יותר מדי, אחרי כן נדמה לו, כמו איזה סוד מרחף עליה ואיזה יגון בעיניה. וסוף־סוף נגש פעם אליה ושאל: אפשר ראתה את רוזה דוידובנה? העלמה נבהלה, פניה חורו והאדימו. התעורר בה שריד של איזה רטט עצור, שרטט בנפשה אז בזמן הראשון לפגישתה עמו, בשעה שחכתה כל רגע ורגע שיפנה אליה בדברים והוא לא פנה. עתה כבר נואשה ממנו, ופתאם בא הדבר שחכתה לו הרבה זמן. ודוקא עכשו בשעה שהיא מרגישה עצמה עזובה קצת. לבה התחיל דופק ולא ידעה מה לענות. וסוף־סוף התחילה שיחה שנגמרה בטיול על שפת־הנהר, טיול שנשנה ונשלש ונהיה קבוע לאט, לאט, אלא שאותו הרגש החזק והעמק שליפשיץ חכה לו לא בא. הנערה היתה פחדנית ומתכוצת בחֻבה, וסגולות נפשה שנראו לליפשיץ בולטות כל כך בשחור עיניה, בקֹטן ידיה ובדקות־אצבעותיה, אותם האורות והצללים שפזזו בין קווצותיה, אותו החן העמק שרחף על גזרתה העדינה – כל אלה נטשטשו, נתמעטו ונתכַוצו. היא כאילו פחדה מפני רגש חזק, כפחד ילד חלש וחור מפני ברקים ורעמים. וכהסתתר זה תחת הכסת של מטתו, או כהליטו את פניו בחיק אמו, כן הליטה היא את נפשה בתוך עגוּלי־פניה וצלליהם. והנשיקות החטופות שהיה הוא זורק לה במקרה זה או אחר, לא הרחיבו את פניה ולא הזהירו את עיניה, ולהיפך, הן כאילו נעלמו בעגולי פניה, והעינים בלעו את האור ולא פלטו כלום ממנו חוצה. וליפשיץ מצא עתה מרגוע בפניה הרחבים ובעיניה השקטות, הפתוחות לרוחה של רוזה דוידובנה, אלא שהתגעגע עם זה ללילות הרועשים של דירתו בורשה, למריטות ולנשיכות.

למודיו אצל הסטודנט לא האריכו ימים. הסטודנט הרגזן חדל מלמדהו, מורה אחר לא נמצא, ורק רוזה דוידובנה היתה מלמדת אותו מזמן לזמן. התקוה לעמד למבחן של מורה פרטי עוד בסוף הקיץ – אבדה. עתה עלתה מחשבה אחרת: להתכונן במשך שנה ולעמד למבחן של ארבע מחלקות גימנסיה, אלא שלא הזדמן מורה. רוזה דוידובנה היתה נכונה ללמדהו את כל הלמודים; ושוב התעורר בלבו איזה הסוס: הוא פחד מפני קרבה יתרה שלה, אף שדוקא היא שמרה על יחסם מסכנה. ועם התקרב ימי הסתו ועבור עיפות הקיץ, התעוררה אי־מנוחה מחדש, והלב בחל בישיבה ללא־תועלת וללא־תוכן זו ושאף למרחק. לאָן – לא יכל היה לברר לעצמו. אלה החיים שעברו עליו עד כה אינם בגדר חיים כלל, אבל באיזו פנה בעולם היו חבויים ומוכנים בשבילו אותם החיים הנפלאים, חיי־החדוה שנפשו חולמת עליהם מילדותו. ויחד עם זה צרב את לבו כאב: שתי כוסות עומדות מוכנות לו והוא לא גמע אף מאחת מהן. ובינתים נפגש גם בנערה של רחובו, חברתה של שכנתו בחדר הקריאה. וימי הקיץ האחרונים חמים היו, והיו עוד סופות וברקים ורעמים לפרקים, והפירות הבריקו בשלים ואדומים מעל העצים, וזעיר־שם הזהיב כבר זהב־שלכת את המבואות השקטים והגנים. וגעגועי־סתו נוגים וצורבים בצערם נקרו בלב, והעיר נראתה ריקה ושדופה כל כך. והמחשבה התחבטה, התלבטה ומוצא לא היה לה.


ז

הנערה, שכנתו בבית הספרים, נסעה פתאם, רוזה דוידובנה התחילה כאילו מתרחקת ממנו, אחרי שנסה שוב פעם להתקרב אליה יותר מדי, ונשארה רק הנערה, בת רחובו, נערה בת משפחה פשוטה, כמעט בלי שום השכלה, עליזה, בהירת־עין וצחקנית. היא היתה באה אליו לפרקים, מפטפטת, צוחקת, מתאבקת עמו ובורחת. היה קל ונעים להמצא בחברתה, אלא שהיתה מעוררת פרקים רעבון שלא חפצה להשביעו, וליפשיץ היה עדיין ישר יותר מדי בשביל להשביע רעבונו אצלה ויהי מה. ורגש התֵּעוּב עוד קִנֵן בלבו ביחס לנשים נקנות בכסף; וכך לא נשאר לו עתה פה בחייו כלום מחוץ לרעבונו. והנערה לא חדלה מבוא ומהשתובב.

סוף סוף באה אליו פעם רוזה דוידובנה. זה היה בראשית החורף. נפלו שלגים ונמסו, והיה איזה אויר מעורפל ופושר למחצה שהעיר בחילה. רוזה דוידובנה נראתה לו כאילו נצטמקה מעט, וכמו נגה שביב תוגה בעיניה. אלא, כשהתחילה לדבר, היתה בה שוב מנוחתה הרגילה, רק שבחנה אותו בעיניה יותר מדי. פניו כמו שֻפּוּ ונהיו קודרים, ברק עיניו רגע כבה ורגע קדח, ועל כלו נחה איזו עיפוּת כבדה ומדכאה. והשיחה היתה קטועה עם שקט שהפרע לרגעים מצדה ועם רטט עצור מצדו. היו בה רמזי ודוי, מלים שנפלטו מתחת למסוה־מנוחה או לרגלי התרגזות סוערת. וסוף סוף התחילה היא בוחנת בעיניה את חלל החדר, קירותיו, דלתו וחלוניו. עיניה עברו סוקרות על פני הרהיטים, ביחוד על הכסאות והמטה. וסוף סוף אמרה, ועיניה לא הביטו ישר נכחן בפעם זו: “ודאי יהא חפוש אצלי בלילה זה, אני אשאיר אצלך צרור נירות”. הוא לקח ממנה את הצרור ושמהו בסלו. עתה השפילה עיניה במבוכה, ופתאם נאחזה בידה בשולחן: “אפשר גם אשאר ללון אצלך הלילה”. הוא נבוך. היא נראתה לו מוזרה כל כך. היא לנה אצלו במטתו, והוא השתרע על כסאות מרגלותה ולא נגע בה.

עם עלות השחר הלכה ולא דברה כלום. הוא התנמנם איזו שעות אחרי הלילה בלי שֵנה, וכשקם נראה לו החדר ריק וכמעט מאַים באמצע היום. היה איזה חשק לברוח וגם איזה פחד, עם הרגשה של עצבים חולים ושל גוף רעוע, וגעגועים אל ימי הבריאות של השרוּת המסחרית בורשה. הוא יצא, לִמד את תלמידיו בהתרגזות בלתי מצויה, ונדד ברחובות העיר. זו נראתה לו קטנה כל כך עד להחניק. רגע נראה לו כמו איזו חומה מקיפה את כל העיר, שעליו לפרוץ בה כדי לצאת לרוחה אל העולם החפשי, ורגע נדמה לו כי חומה זו רבצה תמיד על גבו, וכי הובאה עמו הנה מבית אבותיו. וכי תִפָּרֵץ החומה, מה יצא מזה, – לאן ילך? והדרך עד עתה היתה תמיד ריקה כל כך ולא נתנה לנפש כלום.

כשחזר לחדרו, מצא את הנערה, בת רחובו. זיק של גיל התנוצץ בעיניו. התחילה שיחה מהירה, שוטפת, עליזה, עם השתובבות והתאבקות. איזה רטט פלאי חלף בכל גופו. “עתה מוכרח לבוא מה שמוכרח” חשב והתנפל עליה. התחילה התאבקות אחרונה, עליזה ושובבה תחלה ופראית בסופה. הנערה התמסרה לו יותר ויותר ונהיתה גם היא פראית כמעט מתאוה. אלא שברגע הסכנה האחרון התפרצה מידיו והגינה על עצמה בכח־פרא, עד שנחלש הוא וידיו רעדו, ברכיו כשלו והוא התנפל על המטה באין אונים. ואז התעטפה במטפחתה ויצאה החוצה וברחה.

נכנסה עם ערב רוזה דוידובנה ומצאה אותו שוכב כמעט לוהט. היא נגשה אליו, מששה במצחו והרטיבתו במים קרים. הוא לא דבר כלום. רוזה דוידובנה יצאה ונכנסה ואמרה לשבת אצלו הלילה, רק בינתים היה עליה עוד ללכת. היא הלכה, ובינתים הוטב לו. ירד עליו איזה שקט בלתי מצוי. הוא שכב, הביט והתענג. אלא פתאם נכנס החדרה איש זר, לבוש בגדים משונים, והתחיל מחפש במנורת השולחן ובסלים. “למה עושה הוא כל זאת?” שאל ליפשיץ את עצמו. לאחרונה הוציא הזר צרור נירות, הביט בהם, נגש לליפשיץ ואמר לו שיקום. ליפשיץ קם וילך אחרי הזר. בחוץ ירד שלג. הלילה היה לבן וּוָרד ובשבתו על הכרכרה לחש ליפשיץ לעצמו: “נפרצה החומה, כן, נפרצה”. והכל מסביב נראה רחב כל כך, כביר וחפשי.

ועוד באותו ערב הובא ליפשיץ אל בית הסהר.


תרע"ט, ימי־הגשמים.

יעקב רבינוביץ'
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב רבינוביץ'
יצירה בהפתעה
רקע

גִּלְגּוּל הַנְּפָשׁוֹת

מאת שמואל ליב גורדון (שירה)

הֲמֻלָּה בִּמְרוֹמֵי שָׁמַיִם,

הַכְּרוּבִים יָעוּפוּ יֶחֱרָדוּ,

תִּרְגַּזְנָה הַנְּשָׁמוֹת בָּעֵדֶן,

צְבָא מָרוֹם בַּמָּרוֹם יִרְעָדוּ.


וּבְרֹאשׁ פָּמַּלְיָה שֶל מַעְלָה

כְּבוֹד זֹהַר אֱלֹהַּ יוֹפִיעַ

עַל כִּסֵֹא הַכָּבוֹד לַמִּשְׁפָּט,

וּסְבִיבוֹ כָּל צִבְאוֹת רָקִיעַ.


וּנְשָׁמוֹת חַטָּאוֹת תּוּבַלְנָה;

שָׁם נִשְׁמוֹת הָאִינְקְוִיזִיטוֹרִים,

וּבְרֹאשָׁן טוֹמָשׁ טוֹרְקְבֵימַדָּה,

הַנָּזִיר הֶעָטוּף בַּשְּׁחוֹרִים.


וַהֲמוֹן נִשְׁמוֹת עֵדֶן נֶאֱסָפוּ,

גּוּפוֹתָן בָּלַּהַב אֻכָּלוּ,

עַלִ מִזְבַּח הָאִינְקְוִיזִיצִיָּה,

עַל מִזְבַּח הָאַהֲבָה הֹעָלוּ.


וַהֲמוֹן נִשְׁמוֹת עֵדֶן נֶאֱסָפוּ,

גּוּפוֹתָן לִנְתָחִים לִגְזָרִים

בַּמְּעָרוֹת בָּאֹפֶל נִקְרָעוּ,

נִתָּקוּ בִּידֵי הָאַכְזָרִים.


אָז יִגַשׁ הַשָּׂטָן רַב-זַעַם,

פָּנֵיהוּ לֵיל חֶשְׁכַת צַלְמָוֶת;

וּבְקוֹלוֹ יָרִיעַ כָּרַעַם,

עַל שְׂפָתָיו יוֹקֶדֶת שַלְהֶבֶת:


'הַאֲשִׁימָה, הַחֲרִימָה, אֱלֹהַּ!

אֵל רוּחוֹת הַשַּׁחַת מִתַּחַת;

הַאֲזִינָה, הַקִּנְאָה סוֹעֶרֶת

בָּאָרֶץ עַל צֹאנְךָ נִדָּחַת.


הָאָרֶץ לַתֹּפֶת הָפָכוּ,

עַל מוֹקְדָה בָּנֶיךָ הֹעָלוֹ;

מִתִּגְרַת כֹּהֲנֵי אוֹן אֵלֶּה,

אוֹכְלֵי עַמְּךָ לֶחֶם אָכָלוּ.


וּלְשִׁמְךָ, אֱלֹהַּ, לַתֹּפֶת

שָׁם מִזְבַּח הַקֹּדֶשׁ קָרַאוּ;

הַנְּמֵרִים בַּאֲפֵר הָאֱמוּנָה

דַּם אָדָם כַּמַּיִם גָּמָאוּ.


הַאֲשִׁימָה, הַחֲרִימָה, אֱלֹהַּ!

אֵל רוּחוֹת הַשַּׁחַת מִתַחַת;

הַאֲזִינָה, הַקִּנְאָה סוֹעֶרֶת…

הַאֲזִינָה, בַּת עַמְּךָ צוֹרַחַת!'


וּכְרִשְׁפֵּי לֶהָבוֹת לִרְבָבוֹת

הַנְּשָׁמוֹת תֵּרֹמְנָה, תִּרְעַשְׁנָה:

‘הִנֵּנוּ, הָעוֹלוֹת!’ – וּבְקוֹלוֹת

אֶל כִּסֵּא הַכָּבוֹד תִּגַּשְׁנָה –


'אֶל לֵב הַלַּהֶבֶת הָשְׁלַכְנוּ,

בְּלִי חֶמְלָה לִגְזָרִים נֻתַּחְנוּ,

דָּמֵינוּ כַּמַּיִם שָׁפָכְנוּ,

כִּי – בְּשִמְךָ הָאֶחָד בָּטָחְנוּ!


רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.