מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

חַנְקָה

מאת: יעקב רבינוביץ'

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: שטיבל; תרפ"ב

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

בגן פרחו שושנים. רוזה יצאה וקטפה אחת מהן, סקרתה מכל צד, הריחה בה ושאפה את ריחה פעמים אחדות וזרקתה הלאה. המשרתת עברה, ראתה את השושנה המתגוללת רעננה ורטובת⁻טללים, גחנה והרימה אותה בגניבה מעל הארץ: פחדה, פן תלעג לה רוזה בראותה זאת. ורוזה הלכה לקטוף שושנים מובחרות יותר.

אלכסנדר, הסטודנט בעל הבלורית, הסתובב מצד השני של הגן וכאילו חפש את רוזה. כשעברה המשרתת והשושנה בידה נתקלה בו, ופניו אורו למראה; ואחרי זרקו מבטים לכל צד, והציצו לבין האילנות, חבק אותה וישק לה על שפתיה. בחפצה להשתמט ממנו, הופשל ראשה לאחור וחזה המעוגל הובלט בכל רעננותו, והוא אמצה אליו וישקנה על מחשוף צוארה ממעל לחזה. השושנה נשמטה מידה ותפל ארצה.

– התבאי אלי פעם, סוף⁻סוף? – שאל בהסתכלו לתוך עיניה. היא נסתה להחלץ ממנו ולא יכלה. – ירפה נא ממני! – אמרה וכאילו בכעס.

– תבאי – לחש כשהוא מוסיף לינוק את עסיס שפתיה, וידו לחצה על לבה עד כדי להעיק על הנשימה.

– אבֹא, אבא, רק ירפה ממני, – קראה לוחשת למחצה ועיניה כמו הבריקו בשנאה עצורה.

– מתי? – הוסיף לשאל כשפניו נלחצים לתוך פניה, ואצבעותיו מחפשות את בשרה החם מתחת לחולצתה.

– רק לא זאת, – קראה והדפתו בכח; ובכעס שיש בו גם מעין קנטור הפליטה: – מדוע אינו עושה לרוזה כך? –

– אחפץ – אעשה. – עונה הוא ומזדקף לעומתה.

– אדרבא, יַראה נא זאת. נראה נא את כחו הגדול! – אמרה והבריקה במבט בוז לעומתו.

הוא צעד אליה.

– ואם אעשה כך לרוזה – תבאי אלי, לא תרמי?

– אבֹא, – ענתה ועיניה הבריקו בזיק מוזר.

– תתני לי לעשות בך כל מה שארצה? – לחש.

היא כאילו פקפקה רגע, ואך פניה אדמו ועיניה הבריקו: – כן.

– הכל? – חזר הוא.

– הכל, – ענתה, השפילה עיניה רגע והרימתן והביטה אליו ישר בחוצפה עשויה.

– אבל לא תזכה לזה, – הוסיפה בקול גס, נפנתה והלכה.

אלכסנדר עמד, וכמפקפק רגע הביט לצדדין, וצעד תיכף בצעדים מהירים וכבדים, כאלו אחרי החלטה שחייו תלויים בה. ובעוד רגע טייל עם רוזה בין שדרות הגן.


ב

עברו כשבועים ימים. חנקה הספיקה לראות יותר מאשר רק יכלה להעלות על דמיונה. מדי ערב בערב בשעה מאוחרה היתה רוזה נעלמת לתוך פנה אפלה בקצה הגן, ששם חכה לה אלכסנדר. אוי, מה היה שם! מה נעשה עם רוזה היפה והגאה? היא פרכסה שם לרגלי אלכסנדר, ומסרה לו את גופה יותר ויותר עד גמר. וחנקה ישבה במארב בין הסבכים שעות שלמות ופרפרה בין תאוה ורגש נצחון. עתה לא תוסיף רוזה זו להביט אליה בבוז. ואחרי לכתם היתה מחכה לפרקים שעה שלמה, – אפשר ישוב הנה להזכיר לה את הבטחתה, והוא לא שב. היא השתגעה מתאוה ומעלבון.

ביום היתה חנקה מתגנבת ורואה את רוזה בוכיה. ימי החפש הלכו ונגמרו, ואלכסנדר התכונן לנסע.

פעמַיִם כמעט החליטה חנקה לבוא אליו מעצמה והתביישה. כשהיתה פותחת לו עתה את הדלת, היה שואל תיכף לרוזה ונעלם. וכשהיה נתקל בה בגן היה מבקש סליחה ועובר, כאלו לא הרגיש במציאותה.

וחנקה היתה שוכבת לילות ומשוה את גופה לגופה של רוזה. היא היתה מעריכה את כל אבר ואבר שלה ושל ההיא, ומחליטה שאינה נופלת מההיא, והעלבון גדל עוד יותר עד לשַגֵּעַ.

אלכסנדר נסע. חדש אחר זה נסעה גם רוזה, – “אחריו”, כמו שחשבה חנקה בלבה, – לאותו הכרך.


ג

בחרף בא אלכסנדר לימי החפש הקטנים, לשבועים. רוזה לא באה, נשארה שם, כשבא אלכסנדר בבקור, השתמשה חמקה ושאלתו לרוזה. הוא השתמט מתת לה תשובה ברורה.

פעם פגש אותה בגן, שהיה עתה מכוסה שלג. היה יום בהיר והחמה הבהיקה על פני השלג ופתילי קרח דקים נתלו על ענפי האילנות. חנקה היתה אדומה כולה ורעננה ולחייה אדמו. הוא תפָשה פתאום.

היא התפרצה בצחוק והתחמקה בתוך שובבות. – מה זה? – קראה כשעיניה מבריקות:– הוא ודאי חשב, כי רוזה אנכי? – עיניה צחקו צחוק ערמומי.

– לעזאזל, חנקה, הרי מגיע לי חוב ממך! – קרא ונסה שוב לתפשה.

– לא, לא, לא, – צחקה וקפצה הצדה. – חוב שלא גבוהו בזמנו אבוד. ותוך כדי דבור הוסיפה כאילו בתרעומת: – הוא היה טרוד כל כך ברוזה, ומה? ילך לטפל באיזו חנקה, משרתת?

– טפשה, – צחק הוא. – אבל כן, נסה להצטדק: באמת, הייתי אז כשכור, מבינה את? רוזה היפה, הגאָה –

– והעשירה, – מוסיפה חנקה בעקום⁻שפתים.

– יהי כך! ודאי ראית אז, אַה! לא האמנת לי. –

– ואני איני רוזה, – אמרה ונצוץ אֵש מוזרה הבריק בעיניה. – עמי לא יצליח. יפקע – ולא יהיה כלום, כך, – אמרה ועיניה הבריקו בגאוה.

– נראה, – אמר הוא בצחוק נצחני, קפץ אליה ותפסה. – אבל, טפשה! נשיקה, לעזאזל!

היא התפרצה, התחמקה וברחה.

מאז היה בא פעמים בכל יום ולפרקים גם בערב, וארב לה בכל פנה. סוף סוף הצליח לנשק לה פעמים אחדות, אבל לקבל נשיקה לא זכה, והיא לא באה אליו, למרות הפצרותיו והשתמטה מכל התיחדות מסוכנת.

הוא נשאר איזו ימים לאחר ימי⁻החפש – לחנם. הוא נסע בלי כלום. – בקיץ – נתראה עוד! – זרק לה ביום נסעו. – אז לא תמלטי מידי. אם רוזה לא נצלה – את ודאי –

– שטוּת, אחי, אותי לא תרמה. – והיא צחקה ודפקה לו בחוצפה על כתפו:– חפץ הוא בי, אדרבא, תחת ארבעה כלונסאות –

– מה? – תחב בה עיניו וכמעט שהתפקע מצחוק: – היצאת מדעתך?

היא השפילה עיניה ונהיתה כבדת⁻ראש. – אם לא – לא צריך. ובצאתו הוסיפה: אין אני רוזה. –

– נראה, – זרק הוא לה מאחורי הסף – להתראות בקיץ! ונעלם.

– נראה, ענתה היא, אף כי ידעה שכבר איננו. איזה רטט תקף אותה: ומה אם באמת? – היא נבהלה לרעיונה זה. אך רגש העלבון והנקמה בעד הלילות שחכתה לו והוא לא בא – תקף אותה שוב, והיא הזדקפה: לא, אף אם יתפקע. תחת ארבעה כלונסאות – והיא לא האמינה בעצמה לדבריה אלה.

ושוב עברו עליה לילות של נדודי שנה.

סמוך לחג הפסח התעוררה בה תקותה לבואו: חכו לו, ולא בא. באה רוזה ונשארה בבית, היא היתה צנומה, חורת ומתבודדת וחנקה כעסה ורעדה.

לקיץ בא. הוא היה בא אל רוזה פעמים אחדות בשבוע, ישב זמן קצר ונעלם. למרות שהיה בן עשירים קבל עליו ללמד תלמידים בשכר, וכך היה לו תירוץ מוכן תמיד בכיסו: טרוד אני.

רוזה הלכה אליו פעמים אחדות ושבה שבורה ורצוצה עם תוי⁻עלבון על פניה, קומתה כאלו התכופפה, סוף⁻סוף נסעה לאיזו דודה, עתה היה בא לפרקים יותר תכופות ומפטפט עם האב והאם על עצים ועל אבנים. האם כעסה וכבשה את כעסה, והיו לה סוף⁻סוף גם איזו פרטנזיות שלה: היא טרם הספיקה להזקין. הוא היה גם משתובב עם הילדים בגן. בחנקה כאילו לא הרגיש, והיא שבה להתרגז ונשבעה לו נקמה בלילות בהשתגעה מתאוה ומצפיה.

יום אחד כאילו נזכר בה, – אח, חנקה, – התפרץ בשמחה בפגשו אותה פעם יחידה בפנת⁻הפרוזדור – עתה תבאי אלי, שומעת את, הערב, פה בקצה הגן.

– אינני רוזה. – ענתה וקולה צלצל כנחושת.

הוא הצטחק: נראה, אמר ויאחז בה.

היא הדפתהו. בפעם השניה כבדתהו במכת לחי. מאז היתה יושבת מדי ערב בערב על ספסל קטן בגן סמוך לחדר המטות, והוא היה יוצא מדעתו מרוב תאוה, היא היתה מקרבה אותו טפח ודוחה טפחים. וכשהיה תוקף אותה אימה עליו; אצעק – והוא מוכרח היה להרפות ממנה.

אלא שבערב אחד, בשעה שידע כי אין האדונים בבית, בא. היא היתה נבוכה מאד, אלא מתוך שחפצה לראותו הלכה וישבה על אותו הספסל. כשהתקרב אליה יותר מדי אימה כהרגלה: אצעק, אך הוא הרים אותה וישאה אל קצה הגן, למקום שהיה יושב עם רוזה, ונדהמה ומטורפת⁻תאוה התמסרה לו אחרי נשכה בכל זאת את ידו עד זב דם.

כשקם ללכת, לחש לה בקול של אדם שהכיר פתאם בערך עצמו: – נו, תבואי כבר עתה אלי, אה.

היא חרקה שן ושתקה, ושלשה ימים אחרי זה לא נתנה לו לגשת אליה. ביום הרביעי באה אליו ואמרה: עתה מוכרח אתה לשאת אותי –

– טפשה! – נסה הוא לדבר רכות במשכו אותה אליו.

– אם לא, אספר לאבות רוזה את הכל.

היא הלכה תיכף. למחר בא הוא אליה, הוא נסה לדבר עמה רכות וקשות, לחנם. לאחרונה, אחרי שהרגיש פחד משונה במשך שלשה ימים – בא אליה ואמר: טוב, אני אשאך. ואחרי שבוע נסעו לעיר קטנה והתחתנו בחשאי. אלא שבעמדו תחת החֻפה נצנץ בו רעיון פתאם והוא קפץ ממקומו מתוך כאב, למה לא נשאתי את רוזה במקום זו? אך בהביטו סביבו הבין, כי עתה אין לעשות כלום, מה שנעשה נעשה. מאוחר.


ד.

אלכסנדר וחנקה לא שבו מהעיר שממנה באו. הם נסעו לעיר אחרת, ושם אמר אלכסנדר להשאיר את חנקה ולנסוע למקום למודיו; חנקה לא הסכימה, ואלכסנדר מוכרח היה לקחת אותה עמו.

רוזה שבה הביתה, הדבר נתפרסם למרות התאמץ אלכסנדר להסתיר. בכעסה על גברתה שהציקה לה בחשדה אותה ביחוסים קרובים עם אלכסנדר, ספרה חנקה לאיזו אשה שהיתה יוצאת ונכנסת במטבח שלהם, וזו מסרה את הדבר למשרתת החדשה וכך נודע הדבר לגברת, הורגש עתה עלבון משולש בבית, ובאיזה אופן נודע הדבר גם לרוזה, שהרגישה עלבון ונקמה כאחד.

בימי הסתו נסעה רוזה שוב ללמד. היא לא נפגשה עמו, אף כי כל קרביה צעקו אליו. פעם החליטה לבוא אליהם ולברכם, ורגש נעים וטוב היה לה אחרי החלטה זו, אלא שחשבה תיכף: הוא הרי יכול לראות בזה נקמה מצדי, והיא גם הרגישה, כי מרגש זה לא היתה משתחררת בשום אופן, ולא הלכה.


ה.

בדירת אלכסנדר שרר שעמום. בימים הראשונים הרגיש דוקא איזו נעימות. חייו היו מסֻדרים. חנקה היתה “בריה”, פזיזה, זריזה, סדרה את שני החדרים, בשלה, רחצה את הרצפות וכבסה לו את לבניו בעצמה. “איני חפצה שתגע אחרת בלבניך”, אמרה. והוא הרגיש איזה רגש ביתי חמים במדה כזו שמכריו וחבריו התקנאו בו. וטְרָפִים הרוסי, ענק סיבירי, בחור ישר⁻מבט וגלוי⁻לב, אמר לו פעם: אני עוד אחטף ממך את חנקה שלך.

– לא תחטף, – ענה אלכסנדר לא בלי גאוה, – חנקה אינה מן הנחטפות. אני גם כן לא חטפיתיה.

חנקה יפתה מיום ליום; עבודתה השפיעה עליה לטובה. היא הרגישה עצמה באטמוספירה שלה, קפצה, צחקה, השתובבה ושרה. ובוריס, סטודנט גבוה וצנום, בעל⁻משקפים, ה“פלוסוף”, אמר פעם: “מזג מבֹרך”!, זו גם לא תזדקן לעולם.

אלא שביום אחד כשבא אלכסנדר מן האוניברסיטה לחשה לו חנקה באזנו דבר מה, והוא נבוך. החדש העבר לא קבל גם כסף וגם מכתבים מן הבית, והוא הרגיש כי אין הדבר פשוט כלל, לעת עתה לוה ולקח בהקפה, הוא גם החליט להשיג איזו שעורים, אלא שפחד להתחיל פה. הפרספקטיבה של חיי⁻דחקות הפחידתו מאד.

הוא ספר לבוריס על דבר מצבו וענין ההוראה. “לא”, אמר לו בוריס, “הדבר יקשה לך וזה יקלקל את יחסך הפשוט לחנקה, חייך עכשו הם אידיליה וצריך להמשיכה כמה שאפשר”, אלכסנדר לא תפס את הענין לעמקו, רק חשב: בוריס הוא בחור טוב, מבין יותר ממני, וצריך לשמע לו.

סוף סוף כתב מכתב ודוי לאביו, גלה טפח וכסה טפחים. על ענין רוזה העלים, ואת הענין עם חנקה צייר כך, כאלו נכשל, וכאדם ישר לא ראה לפניו מוצא אחר. אביו, שהיה סוחר הגון ועמד תמיד בדבורו וזמנים שונים עברו עליו, ענה בקצור: “העסק אפשר הוא כלו הפסד, אבל אדם הגון צריך לקבל עליו אחריות בעד הכל. את הכסף תקבל, הייתי מוסיף לך, אבל אין רע אם תשתכר בעצמך חלק; תרגיש ששמת עליך עול. אלינו אל תבא עמה; אמא נרגזת, סוף סוף אשה, אבל זה יכול גם להשפיע לרעה על עניני מסחר. אנו נבוא אליכם כשתסתדרו אחר⁻כן, אחרי שתגמר. יהיה ילד – תטלגרף, וצריך שיהי. אדם הגון אינו צריך לחטא לאלהים, או, כמו שאתם אומרים: לטבע. וסוף⁻סוף יהודים אנו, בני, ובי מעוררים הדרכים של עכשיו גֹעל⁻נפש, כשתהיה לך הוצאה יוצאה מן הכלל תכתב”. ובסוף המכתב בא פוֹסט⁻סקריפטוּם: “אגב: אשה יפה, בריאה ועובדת זוהי ברכה, עבֹד וגמר”.

ברגש של גאוה הראה אלכסנדר את המכתב לחנקה ולחבריו. בוריס אמר: “יפה, אדם – All right” (הוא היה חסיד של דזוֹן סטיוארט מילל). טרפים אמר: “נשמה רוסית, רואים תיכף”, ואלכסנדר צחק לדבריו עד שרעד הבית; וחנקה אמרה: “טוב”, ועיניה הבריקו, אלא שהתרחקה הצדה וחיכה. אילו ידע האב מה שאני יודעת, מילא. אבל חנקה יודעת את אשר לפניה, הוסיפה מתוך רגש של הכרה עצמית ונזכרה באמר לה אלכסנדר פעם: אפשר אין צריך שיוָלד ילד? אלא שהיא הבינה כי צריך דוקא: זה יכול רק לחזק.


ו.

אלכסנדר אמר לה: חנקה צריך להמעיט בעבודה, אני מֵדִיקוס, ויודע אני: זו מזיקה. חנקה הניעה ידה לאות בטול והמשיכה לשפשף את הרצפות ולכבס לבנים. “אספיק אחר⁻כן להתבטל”, אמרה לחבריו, "כשאהיה לאשת⁻רופא; אז תהיינה לי שפחות, וחנקה תהי “גרַנד⁻דַמה” – ושפתיה היו מתעקמות בלעג משונה ופניה היו צוחקים באמרה זאת, – ואז, – הוסיפה פעם בדברה עם אלכסנדר על זה: – אז תבוא אלינו גם רוזה לבקור.

– רשעת⁻לב את, אמר לה אלכסנדר: – התביישי.

– חַה, חַה, חַה, אני צריכה להתבייש!? הוא נהנה ואני אתבייש. יפה כך!

ופעם כשהשתובבו קצת וקנטרו זה את זה בדברים הפליטה פתאם: ורוזה לא חפצה שיהיה ילד, מה?

– שתקי! – אמר אלכסנדר ופניו נעשו רצינים.

– טפש! למה לא? אילו היה ילד, הרי היית מוכרח לשאת אותה.

אלכסנדר נרגז וכעס: – רוזה לא חפצה להנשא לי, – אמר.

– ולמה רצה אליך אז, בקיץ?

– כך, נערה עם שגעונות. היא לא ילדה, כדי שלא להנשא לי.

חנקה חורה: שגעון כזה!

– רוזה היא גאה, – אמר אלכסנדר.

פני חנקה להטו. – גאוה! הֵא לך גאוה! לרגליה צריך היית להתגולל אילו היתה גאה.

אלכסנדר שתק, וחנקה הוסיפה, והדקה שניה כדורסת: – אני הייתי רומסת, כתולעת.

אלכסנדר נעשה זועף: – מוטב שתפסיקי, חנקה.

– גאה; להחניק את ילדה –

אלכסנדר הבליג על רגזו: – היא לא החניקה, חנקה, הוא לא נולד מתחילה. אבל חדלי⁻נא –

חנקה לא הפסיקה, התלקח וכוח חריף ומריר. וסוף⁻סוף התפרצה חנקה וצעקה: – בפניה הייתי יורקת, אילו –

אגרופו של אלכסנדר ירד על השולחן בכח. הרהיטים והכלים הזדעזעו ורעדו: – שתקי!

חנקה הביטה אליו. עיניו היו מלאות⁻דם, היא נשתתקה. ומאז חדלו מדבר ברוזה, וחנקה נהיתה שתקנית, והיתה מתהלכת על פני החדרים זועפה וזועמת. אלכסנדר נסה לפַיסה, והיא העמידה פנים כמפויסת אלא שנכר היה, כי דבר מה תוסס בקרבה בלי הרף.


ז.

מדי שבוע בשבוע נהיתה חנקה לרגל הריונה מרֻכֶּזת יותר ורגזנית. איזה אויר כבד התחיל מעיק על הבית. החברים התחילו להמעיט בבקורים, לאט לאט נעלם כמעט בוריס ולאחרונה חדל גם טרפים מבוא. “נעים לראות אשה בשעה כזו, היא מזכירה אבטיח בשעה שהוא מתנפח יותר ויותר ומתמלא עסיס, ויודע אתה שיש בתוכו דבר⁻מה רך, מתוק ואדֹם כדם. אבל העצבנות, לעזאזל! בחורה בריאה כזו, תפוח רענן – ועצבים. יהודים – רואים שאלה הם יהודים, משפחה ארורה!” ובוריס ששמע זאת לא נעלב כלל, ידע שכל זה נאמר בלי רוע לב.

במקום זה התחילו שתים⁻שלש קורסיסטיות נכנסות לעתים תכופות, ותופרת, נערה שמנה ועגולה, בת לאחד מיהודי המקום, היתה גם כן בין הבאות. קודם היתה זו מתבישת בפני הסטודנטים, והקורסיסטיות הרגישו איזה רגש של זרות ביחס לחנקה, עכשו, כשנהיה הבית בודד, כאילו נהרסה המחיצה והן הרגישו עצמן קרובות כל כך. הן היו סובלות לפרקים מרגזה של חנקה, אבל איזה רגש בלתי ברור היה מושך אותן להשלים אפילו עם הגסוּת שלה.

הריונה קשה היה מאד, ולמרות כל כחה היתה לפרקים מוכרחת לשכב בערב במטה. אז היתה התופרת משרתת אותה, והקורסיסטיות, ששתים מהן היו נמצאות פה כמעט תמיד, כאילו על ידי התחלפות קבועה ומסודרת מראש, היו עכשו מטפלות באלכסנדר, מכינות לו אכל ותה, וחנקה היתה מתרגזת במטתה. כשהיתה איזו מהן נשארת זמן רב עמו. ואלכסנדר, שהרגיש בדבר, היה מוכרח לבוא ולשבת אצלה שעות שלמות, דבר שנמאס עליו בתור “אידיליה בעל⁻ביתית”, או למצוא אמתלא ללכת מן הבית, דבר שהתחיל לעשות כמעט מדי ערב בערב. ועם התמעטות ישיבתו בבית גבר רגזה של חנקה, והקורסיסטיות נעשו גם כן עצבניות יותר ויותר, פעם באו וישבו שלשתן ערב שלם ומשנהו לא באה אף אחת, וחנקה התרגזה עוד כפלים, בשעה שאלכסנדר הסתובב מחדר לחדר ולא מצא מנוחה.

– למה לא תלך לאופירה? – שאלהו אחד החברים פעם.

– בלי חנקה? – ענה הוא, ושאלתו נראתה לו גם מוזרת קצת.

– ומה בכך? וכי אתה אשם, אם אינה יכולה ללכת?

אלכסנדר צחק: – אלהים עמך! ומי אשם, אם לא אני?

– נוּ, רומנטיקה. – דחהו חברו בבטול ונשתתק.

פעם בא טרפים לאלכסנדר. – שמע נא, סשה, צר מאד ש“הפלג היקר” שלך אינו בריא, אבל יש לנו הערב “שתיה”, ירוּשין זכה בגורל, מה תאמר? פשוט, זכה בגורל. קודם כל הנה שטר-המשחק שלו העלה חמשת אלפים רובל, ולרגלי זאת זכה גם במזמרת. והערב אנו משוטטים עמה מבית אל בית.

– השתגעת? צוַח אלכסנדר: – “שתיה” במצב זה?

– נהיית לאשה, בבריאותי; וכי לא היינו לוקחים את חנקה אילו יכלה ללכת?

–ירא⁻נא את האלהים, טרפים, איך אינך מתבייש לקרא לי?

טרפים התפרץ, והבַּס שלו הרעים על פני כל החדר. – מצפוּן חולה, בחיי, מצפון חולה, רואים שזה יהודי, אציל ירושלמי בעל⁻תשובה, צדיק לעת זקנה, שומר על “החַנוּם” שלו, ממש כטטרים אצלנו. מי יקח ממך את חנקה שלך? מה אתה מפחד?

אלכסנדר צחק.

– חנקה תשמע ותעלב. קודם אמרת לחטף אותה ממני, ועתה דבורים כאלה.

– אבל זהו גועל⁻נפש – בוא סוף⁻סוף, לעזאזל!

וטרפים נכנס וספר את הדברים לחנקה, והיא, שהתענגה על ביאתו של טרפים וצותתה לוכוחים ושמעה כמעט את הכל, אמרה לאלכסנדר שילך עמהם. כן, צריך הוא להתבדר מעט. ואלכסנדר הלך, ודוקא לא בלי עונג.

ובאחד בתי⁻המרזח מחוץ לעיר התחיל טרפים דורש: הנה הוא המצפון החולה. וכי מתענין אני בחטאיו, וכי חקרתי אחריהם? לכל אחד די בחטאיו שלו, אדם רוסי אינו נבהל מפני חטא, רק שהתשובה תהיה הגונה; צומות, יסורי⁻בשר, התגוללות על הקרח – שיכאב, ופה הוא כך. חטא אדם, – ודאי אין זו חנקה ראשונה אצלו, היו הרבה חנקות, אלא שזו היתה בת⁻חיל. והנה, הא לך צדיק! כאילו היתה חנקה זו ראשונה ואחרונה. ודאי היתה איזו מניה או איזו רוזה –

– שתֹק! – דפק אלכסנדר באגרופו, והבקבוקים התחילו רוקדים.

– חטא לך כמה שהנך חפץ, – המשיך טרפים בלי רוגז מיוחד ובלי קנטור: – זה לא עסקי. לא בשביל שצדיק הנך אוהב אני אותך, כי אם בשביל שהנך נפש ישרה, פשוטה, מבין אתה. אבל, כשהנך נעשה פתאם אינטליגנט – שונא אני אותך. אפשר תתחיל לחזור בתשובה ולחפש איזו קורסיסטית להתאהב בה או אפשר יש לך איזו אינטליגנטית בעבר –

אלכסנדר קם ויעזב את הבית, הוא התהלך שתים⁻שלש שעות בחוצות. ולמחר בערב דפק על דלת חדרה של רוזה.


ח

כשפתחה רוזה את הדלת נבהלה וחורה. היא עמדה בדלת, ופניה נהיו רצינים מאד. אלכסנדר זרק בינתים מבט לתוך חדרה. החדר היה קטן, יפה, על השולחן עמדה מנורה עם כפה לבנה, ועל ידה ספר פתוח, מן החדר נשבה קרירות, ורוזה עמדה עטופה במטפחת⁻צמר חמה.

– לא, לא, אמרה: אלי אי⁻אפשר להכנס. לא צריך. אני אצא תיכף אליו, יחכה נא. יסלח. – והיא נכנסה החדרה, לבשה אדרת קלה, הקטינה את השלהבת במנורה ויצאה עמו.

– יש לו אלי איזה ענין? – שאלה, כשעמדו על המדרכה מתחת.

–סתם כך, רוזה – הרגשתי צרך ובאתי. היא עוד לא סלחה לי, רוזה – ובדברו הביטו עיניו אליה בצער גלוי.

היא פנתה פתאם בהביטה ישר אל פניו: – הנהו אמלל, אלכסנדר.

הוא נבוך רגע: – לא ענה, – לעת עתה – ולבו נקפו תיכף על “לעת עתה” זה, – לעת עתה טוב לי.

– אפשר משתעמם הוא? – שאלה והביטה אליו בסקרנות.

הוא נבהל. – כך, סתם, לא כלום. – גמגם בהשתמטו מתת תשובה ברורה, על פני רוזה עבר צל קל.

הם הלכו עכשו ושתקו. הדומיה היתה כבדה מאד. ברחוב השקט עטו העוברים והשבים. פנסים בודדים זרקו אורות חורים, כוכבים מעטים הציצו בשמים מתוך עננים אפורות נשאות בשקט, ושלג קפוא קצת חרק תחת הרגלים והשמיע איזו שריקה עצובה. אלכסנדר הלך כפוף, כאילו העיק עליו משא השנים האחרונות בכל סבלו.

– ומה עמה, רוזה, איך היא חיה?

בת⁻צחוק של כאב חלפה על שפתיה. עיניה הביטו לאיזו נקודה רחוקה, שאלכסנדר לא יכל לתפס אותה. – כך, אלכסנדר, אמרה כמו מתוך שכחה, המלה “אלכסנדר” צלצלה קרובה ורחוקה, כמו מתוך איזה קבר עמק של דודה טובה, שמתה עוד בימי הילדות – חיים, וטוב היה לחיות, לולא –

– לולא מה? – שאל נבוך, עיניו הביטו אליה והושפלו, ואיזו תקוה כבדה ואכזריה נראתה באה.

– לולא היינו גורמים במציאותנו צער לאחרים, ולו היינו מסוגלים להקריב את עצמנו בשעת הצרך.

אלכסנדר נרעש מאד. נראו לו הדברים כמו מכוונים אליו, אלא שיחד עם זה הרגיש שהיא מדברת סתם כמו לאויר, כלפי איזו אזנים שאינן כלל בכאן, וכאילו מדברת היא לעצמה ואינה שומעת את עצמה. הוא הרגיש עתה כאילו התגולל עליו הר כבד, וחנקה עם כל רגזה ומציאותה המכבידה נראתה פשוטה, מובנה וקלה לעומת אותה ההמיה הנפשית פה, שהכילה בתוכה איזה כֹבד בלתי⁻מצוי.

ועם זה היה הוא עתה מתדפק על דלתה של רוזה שתים⁻שלש פעמים בשבוע; הם היו מטילים שעות שלמות, והוא היה שופך את לבו לפניה. במשך שבוע ידעה היא את כל חייו ואת כל אשר עבר עליו. הוא ספר לה הכל. לא יִפָּה את עצמו ולא העלים אף נקודה ממעשיו. ואחרי כל זה הרגיש שמאום לא השתנה ביחסם, כי הולכת היא לצדו יחידה ומדברת על דברים שלה שאין לו חלק בהם, ושדבורה מכֻון לאיזה איש סתם, ואותו, החי כאילו שכחה נפשה לגמרי. היה פעם איש שהעניק אֹשר גדול ביד רחבה, ושגרם אחר כך כאב חזק, צורב ומחפיר, ואיש זה הוא פה ואיננו, אין מרגישים במציאותו, אין מכַונים לו מלה, אין שולחים לו מבט לשמו, ולוּ היו שונאים אותו, שואפים לנקמה – אבל גם זה אָין. פשוט היתה פעם רוזה ואיננה, ועכשו ישנה אחרת: זו סלחה את הכל מתוך ששכחה אותו, ואלכסנדר התאמץ להחיות את רוזה הישנה. איפה היא ההיא, החיה, היפה, הנאָה? יופי עוד יש בה די, אבל יופי אחר, לא זה שהעניק את האֹשר הגדול לכובשו, לא זה שהחיה, שמשך, שהלהיב את הדם, ויש שחשב: מי יודע? אפשר, אילו היה לוקחהּ גם עתה לתוך זרועותיו היו מתעוררים החיים שוב, אלא שהרגיש כי אין לו הכח לזה, ושאין גם בה אותו הכח שידליק בו את האש הזו.

ופעם פגש אותה מטיילת עם סטודנט צעיר חוֵר. ובפנים המארכים הנאצלים עם העינים הרחוקות העיפות של זה, הכיר אלכסנדר אותה הנפש שאליה צריכים היו להיות מְכֻוָנים דבריה החולמים של רוזה בערבי⁻טיוליהם. דומה היה, כאלו הדביקה אחת הנפשות ברעותה את חורון חייה, אלא, אחרי שהתודע אלכסנדר לצעיר, הכיר, כי גם פה אין כלום, שאין גם פה מה שצריך היה להיות, וכי גם זה מתהלך כצל על צדה. ופעם נמלטו מפי הצעיר מלים שאלכסנדר נדהם לשמען: “איש כמוך היתה היא מסוגלת לאהב, מה היתה מאושרת, אילו היה לה ילד מגבר כזה”. ועיניו של אלכסנדר חשכו רגע ומֹחו כמעט שנתפקע, וראשו הסתובב עליו כל היום.

בבואו הביתה שמע פתאם יבבות ממושכות, שהפכו לגניחות ונהיו אחר כך לצעקות מחרידות, אלכסנדר נבהל, איזה רגש משונה התדפק על לבו, נדחק ומלאהו כולו. – היא תמות, חשב הוא ורעד, ותוך כדי מחשבה הבריק רעיון במחו: אפשר זה המוצא היחידי. אז היתה באה הסליחה האמתית עם חטא חדש, כמובן, ואלכסנדר רעד: מאין באו לו רעיונות אלה? והיתה לו הרגשה של איזו מחלה פנימית, חבויה. הוא הרי לא חשב על דברים כאלה מעודו.

כשש שבע שעות התהפכה חנקה בציריה. אלכסנדר התהלך בחדר הנה והנה, הקורסיסטיות הסתובבו סביבו, ערכו לו תה, אך הוא לא שתה כלום. פעמים אחדות קראה לו חנקה והוא נכנס, והיא לא דברה כלום. רק פעם קללה אותו בחרופים גסים ולא יותר.

לאחרונה, קרוב לחצות לילה, נכנסה המילדת ופניה צוהלים: מזל טוב! תאומים.

אלכסנדר נדהם, ופניו הביעו השתוממות – מה? שאל, כלא מאמין לזה ששמעו אזניו.

– תאומים! – ענתה המילדת כשעיניה צוחקות. דומה היה כאלו חשבה: וכי אפשר אחרת אצל בחור כמותך?

הוא התפרץ לתוך החדר. שם פגשו אותו הקורסיסטיות והתופרת כשהן מראות לו על נתחי⁻בשר גדולים מונחים בין כרים וחתולי⁻בד מוכנים בשבילם. נתחי⁻בשר – כך נראו לו אלה. בשום אופן לא תפסה הרגשתו את החיים שבהם.

שעה אחר זה ישב על מטתה של חנקה, האחרות יצאו לרגע. – כמה כעסתי עליך, אמרה היא מתפנקת ובקול רך בלתי מצוי אצלה. אני ידעתי מקומך בכל אלה הערבים.

– והתרגזת על הקורסיסטיות חשדת בהן? לחנם.

– לא, אמרה והביטה אליו בצחוק בא אחרי כאב שהוקל; אני לא חשדתי בהן, ידעתי: היית אצלה, בחדרה. אבל חשבתי: אם אני אשתך, יכולה היא להיות לך לאהובה. – ובדברה הופיע ברק⁻רשעות קל בתוך עיניה.

– היא אינה אהובה שלי, אני לא הייתי בחדרה אף פעם.

היא שתקה. עיניה נפתחו לרוחה, היא סקרתו במבטיה, וסוף סוף אמרה, וקולה צלצל כותוּר על תקוה נכזבה: כך, נו, יהי כך!

והוא קם, הסתכל בילדים, נגע בפניהם, בחטמם, צחק והשתטה כילד. ופתאם הבריקו עיניו. הילדים פרצו בצעקה, והוא הרגיש את החיים שבהם. נהיה קל כל כך, נשכח הכל, והוא הרגיש את דמיו שוטפים בו במהירות.

ובעוד חצי שעה תלגרף לאביו: נהייתי אב: תאומים.


ימי הגשמים, תרע"ט.

יעקב רבינוביץ'
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב רבינוביץ'
יצירה בהפתעה
רקע

פרוץ המלחמה וההכנות למכירת הטכניון

מאת שמריהו לוין (מכתבים)

בארצות הברית נתכנסה ב-30 לאוגוסט 1914 ועידה ארצית שלא מן המניין. נבחר “ועד זמני להנהלת ענייניה של הציונות” בראשותו של השופט העליון לואיס בראנדייס, שבאותו פרק זמן עדיין עורך-דין היה בבוסטון. ועד זה ביקש לקבל לידיו את תפקידי ההנהלה הציונית. גם חיים וייצמן, שישב באנגליה תמך בכך. הוועד הזמני התחיל עוסק באיסוף כספים למען ארץ-ישראל, ובפעולה פוליטית. הפעולה עיקרית היתה להשפיע על הממשלה האמריקאית שתתערב ותשדל את ממשלת תורכיה לטובת הישוב העברי בארץ-ישראל ותצילהו מרעב ומכליה.

כאמור היו עיקר עיסוקיו של לוין בארצות-הברית עינייני התנועה הציונית. הוא יצא לשם בימי הריתחה של מלחמת הלשונות, לשם גיוס כספים למפעל החינוכי היישובי. באה המלחמה ודומה היה שהעניינים ישתקעו בצורה כלשהי, ובאותה מלחמה פנימית תבוא הפוגה, שכן הכל יצפו לסופה של המערכה. ולא כן היה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.