מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תֵּיאוֹדוֹר הֶרְצְל

מאת: יצחק לופבן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל; תש"ט

סוגה:

שפת מקור: עברית

א: דמות הקסם

קשה היתה הדרך למן הפסיעות הראשונות. טורח, משא וריב. התלבטות מבעל-פעור אחד למשנהו. היאבקות עם המציאות המתעקשת. לב מלא אמונה ואהבה מבפנים – ולבבות אטומים וקֵהים כברזל מבחוץ. כנפי-דמיון משיקות ומחזות-יצירה נפלאים מכאן – ומציאות פעוטה, זחלנית ולעג-שאננים מכאן. ההיסטוריה חוזרת: דור מדבר, ועדת קורח לא מתה; האדמה לא כסתה על האנשים הרעים והמטומטמים אשר מאז ומעולם:

“לא נעלה!”

ואישיותו של הרצל, משכמה ומעלה, קורנת בטהרת הר-העברים, בזוהר של רצון כביר, הנכנע על-כרחו לפני הרפיון אשר מסביב, לפני חוסר-היכולת…

זוהי התמצית. “אלה הדברים”. כבושים ומלאי-צער מעֵבר מזה ופרקי-תנחומים קלי תקוה מעֵבר מזה. והרעיון מדריך מנוחה, סוער, מאיץ, דוחף1 לפעולה; מרים פעם בפעם את הפטיש מחדש – “וסדן לא מצא”…

*

הוא רצה להכניס את הגמל בסדקה של מחט, אל העשירים בא ראשונה – זו היתה השגיאה. לא אָתָה אל “רבבות קודש”. את נאום-ההר שלו נשא אל עליונים ואדירי-ממון, אל מלכים ורוזנים – ולא ידע כי הללו לא נועדו למלכות השמים, ולא ידע כי במקום שהשבֵעים מפזרים את שממונם במתת-אביונים, במקום שיש “לכם ולא לו”, שם אין הֵד לשופרו של משיח.

הוא בא עם חזון למקום שאין מרחביה, למקום שהחשבון הקר קולע שבכות של ברזל צפופות סביב עולם צר ומוגבל; הוא בא עם בשורת-יצירה חדשה למקום שאין קשב לקול-אלהים, למקום שכל אמרת-חרות נבלעת עמומה וחרשה בתוך הריפודים הרכים של הקירות והדלתות…

מפעל של חסד הללו מבינים; מפעל של אהבה אינם מבינים. ומי שהגה בשאר-רוחו, כי “ארץ הבחירה היא ארץ העבודה” רק בוז יבוזו לו בארמונות-שאננים הללו היודעים את העבודה מתוך פריה בלבד, היודעים אותה מתוך חקקי-אָון של “לך העמל ולי השכר”.

את העם לא ראה בראשית דרכו. לא ראה את אלה הנועדים להיות בני-חורין, את העניים המבקשים גאולה לעצמם ולא לאחרים. הוא ראה “גואלים” ו“נגאלים” והאמין בתום רוחו, כי יש גאולה מתוך צדקה גדולה של נדיבים וכי יש פדות מתוך חסדי-מלכים –

לפיכך: “לא מצא תחתיו סדן – פטישו”…

*

כאוטיות ומקוטעות מרטטות ומתפרצות המחשבות. כל רשימה ב“ספר היהודים” נושמת שעות-אושר גלויות חזון ואור וגם לילות-נדודים שבעי רוגז ועמל. כל משפט נעקר מן הלב בלוית בשר ודם. כל דמות צופה לדורות מתוך נשמת-חרות רבת דמיון ורבת העזה. מעבר למציאות, הרחק הרחק מעבר לתהומות שבמציאות – אין מעצור לרוח, אין דבר העומד בפני משא-הנפש. כל פרט שופע רתמוס של יצירה. הקטנות והקלות נעשות גדולות וכבדות-משקל. אין מכשול, אין אבן-נגף, הכל נשחק לעפר תחת צעדי-הבטחון, הכל נצב כמו נֵד מימין ומשמאל.

הציונות מוכרחה לבוא! ו“אשרי ההולכים אחריה מרצון – ואוי להם לאלה אשר יחכו עד שהגורמים הברוטליים יפלטו אותם”. בקיטור ובחשמל, בכוחות הללו מכבשונו של עולם, יבוא הפתרון לשאלת-היהודים, ותבוא הגאולה לכבוד-היהודים שגלה. “אם תרצו”, אולם בין אם תרצו ובין אם לא תרצו – מוכרחים אתם לרצות! אין תקומה ואין שיור לרכושכם, אין תקוה ואין שכר לעמלכם. האש שהוצאתם מקרבכם – היא אכלתכם ואין מפלט. השנאה הכבושה אשר מסביב תשטוף אתכם כגלי ים סוער. אין ברֵרות רבות ואין דרכים רבות: חיים או מות – ובחרתם בחיים!

חצב להבות. והאמין, כי בכל הפינות תאחז האש. האמין, כי יזועו שומרי-הרכוש ו“מועצת המשפחה” תוכח ותעשה נכוחה. בּפתוס הגדול, בתנועת-און הרחבה והבטוחה אמר להכניע לבבות עקשים –

והם מרוּ. בפריז ובלונדון לא הבינו, לא רצו להבין. הדלתות נסגרו אחריו וצירי הדלתות גם חרוק לא חרקו. הפטירו אחריו במנוד-ראש, בהעוית-פנים מזלזלת. אף לא אמרו: לא!


*

ומסביב – עם לא יבין. שפי ובודד התהלך בתוך האטמוספירה הממרה. מסביב – מדת-חיים קטנה. באין שומע בשורה, באין חש עתידות. והוא – חוזה וגלוי עינים, כפרש האפוקליפּסה, כקורא נצורות מעל כתב העתיד של דברי-הימים שלח את דברו. הטעם התפל של הטעות לא חבּל את רוחו, לא החליש את בטחונו. הדרך איננה סלולה – ומה בכך? גם הקול הקורא במדבר איננו נשאר בלי הד. גם מלת-הנבואה המוּטפת בערבה, בפני שיחי-שדה ננסים ובפני לטאות קרות-דם – אף היא עומדת לעד. אם לא היום – מחר, מחרתים. לרעיון האמת יש שרשים חזקים ועקשניים, הם נוקבים את הסלע כמו שרשי הזית והאלון, הם סוללים להם דרך בין כל המעצורים. חי אלהים, אם יהיה לבבכם ברזל ומצחכם נחוּשה…!


*

באמצע – שוב דרכים נבוכות. מאדירי-ממון – לאדירי-כוח פוליטיים. ברגעים של חולשה נכתב המכתב לביסמרק: קצתם מפני היהודים, הם מצֵרים לכם את גבולות העולם, הם מטמאים טומאת הגזע? – שלח את עמי ויעבדו לאלהיהם, ביד רמה יֵצאו ורוח להם ורוח לעולם…

אולם – פרעה גם זה לא ענה. במקום שמנגדים חרבות, במקום שרוקמים מזימות רצח וחמס – אין מענה על דברי שלום ואמת. את הפוליטיקה האירופית נצורת-הלב, את דעת-הקהל ואת העתונות הקדֵשה – אין לכבוש בתפלה. את מאזני-הכּזב הללו אפשר להכריע רק במשקלות-מרמה של טובת-הנאה בטוחה. כי מה לאלה ולמוסר עם? מה לאלה ולאש הקדושה שבה נחרתה המלה “חרות” בספר היצירה של החיים?

אכן, עקלקלות ונבוכות היו הדרכים הללו, הכתובות ושאינן כתובות עדיין במסכת ראשונה זו של “ספר היהודים”. רק אחר-כך בא אל העם. רק אחר-כך – הדלתות שנסגרו בפריז חרגו ממסגרותיהן בוילנה ובערים ועיירות, ששם המוני-ישראל מחכים לפדות. את פעמי המשיח שמעו בו, ראו אור. העם הריע!…

זו היתה הדרך.


*

“ספר היהודים” לא נכתב עד גמירא. אנחנו כותבים אותו הלאה – בדמע ובערבוב גיל ועצבון. בנחמה – לא ראה הרצל. מעל פסגת הר-העברים צפה לאחרית. אבל – העם ממרה עדין ורוגן באהליו. הוא מאמין בחוזיו – אבל מחכה לנסים, מבקש אות, מחכה לזה שיבוא ויהפוך אבנים ללחם…

ב

ואפשר שהדפים הללו, ברובם, לא היו צריכים לראות אור. אפשר שלא היה מן הצורך לגולל את ספר-הדורות מבראשית ולשוב אל המציאות הקטנה של “איש מצרי מכה איש עברי מאחיו”. הן אלה אינם אלא יריעות נפרדות של מגלת יצירה. הן זה שצורף ב“מדינת היהודים” וב“תל-אביב” לפרק-שירה הרמוני, זה הפּתוס היוצר, רחב-הסגנון ועשיר-הדמיון, אשר הגיע עדינו כבשורת-הויה חדשה, הנשאת בכוחות-איתנים של אמונה כבירה ורצון-חיים זורם ומפכּה – חוזר כאן לתוהו ובוהו שלפני בראשית, למקום שרוח אלהים מרחפת עדין על-פני רשימות-עפרון חטופות ועל-פני שברי-קולות של בת-שיר מתנסה.

ראשי- פרקים של התחלה, זעזועי-היצירה הראשונים ולחשי-שעות-הסתם של לֶדֶת דבר – המסתכל בהם לוקה. באשר גם גאון-האדם מוצאו ממקום-תורפה וגם גאון-הנחלים מוצאו לפרקים ממעין קטן וצר –

ולא תמיד צריך לדעת, מאין באים; ולא תמיד טוב לחַשב אחורנית את מדרגות הטרנספורמציה עד הקוף.

הרצל – די לנו בארבע האותיות אשר בשמו. דמות-קסם זו המתנשאה בתוך חיינו כמצבת-שיש מול פני הדורות, לפנים ולאחור; – למי יש צורך להרהר אחרי ראשית דרכו? אנשי-שם ואנשי-רוח, אלה אשר עלה בגורלם להיות סמל לאומה, לדור או לתקופה, אלה אשר אנו מתפללים לאורם המתערה עלינו מתוך אגדת-החיים הנעלמה אשר לאישיות היוצרת – למה לחטט בין שברי-לוחותיהם, ולמה להוציא מתוך הגניזה את הכתב הראשון של נסיונות היצירה אשר להם?

ארכיאולוגים – מהפכים את הנימבוס של קדושה לחולי-חולין. הם מאנסים את האינטואיציה ומפוררים את השלמות פרשיות פרשיות. וכשפעמון מצלצל לתוך הדמדומים, כשצלילי-תפלה משתפכים על שדות וגיאיות – רק פתי-אדם יעפיל בשעה זו לראש המגדל לבקש את המקור, שממנו הצלילים מתמלטים, וימצא סיר-מתכת קשור בחבל נעורת אל קורת-עץ מכוסה אבק.

הן אנחנו את תורתו כמעט עזבנו – ואותו שמרנו! מה הביא את הרצל לציונות, מה הוליד בקרבו את הרעיון המדהים במעוף חזיונו? – אפשר שהוא בעצמו לא ידע, אפשר שהוא עצמו פרש לא-נכונה את הקול-הקורא בנפשו. הן שמואל רץ אל עלי: “הנני כאן כי קראת לי!” – וזה היה קול אלהים! אנחנו בכל-אופן את הגנזיס שכחנו. אנחנו עמדנו בנקרת-הצור. את הפנים לא ראינו, לא חפצנו לראות. עלינו היתה האינטואיציה, הזעקה הפנימית לחיים וליצירה משחררת. מתוך זעזועים פנימיים של צער הבדידות הלאומית, מתוך ענות-הדורות של חיי תלישות ופרזיטיות נוּלדו אצלנו מאויי-פדות. מה היתה לנו האנטישמיות? מה היה לנו ה“הֶפ”-“הֶפ” של איזה נער פוחז בבַדֶן? מה היתה לנו מועקת סביבה זו, שרבצה על היהודים עתיקי-הגיטו? לנו היו גבולות העולם צרים – לפיכך בקשנו את המרחב; לנו קראה האדמה “הפ”-“הפ”, אותנו הקיאה הארץ – לפיכך פרשנו ידים לקראת חיים עצמיים.

בנקרת הצור עמדנו. צער הרגע היה לנו רק מזכרת-עון, אבל לא הסבּה הראשונה. וכשבא הוא, כשהתגלה בתוכנו כאיש-בשורה דגול-בטחון – לא שאלנו למה ומאין, לא שאלנו ללאו ולשלילה. הוא היה ההד של קול לבבנו, הגילוי של רצוננו, הוא היה מגדל-האור, אשר צץ באופן פלאי על כף עזוב זה של חיינו השוממים.

הלכנו אחריו כהלוך אחרי פַנטוֹם. לא בקשנו תורה מפיו, לא דרשנו ממנו אות – באמונתנו החמה קדשנו אותו קדושת אגדה, מתוך רחשי-חזון פנימיים צרנו את דמותו. את כשלונותיו לא מנינו. לא מנינו גם את הכשלון הגדול כשאמר להחליף לנו את המולדת באחרת, באֵם זרה ונכריה. וכשבא אחד-העם באזמל הבקורת החדה ללמד קטגוריה על “תל אביב” – אמרנו: אין כאן דבר בשביל אנטומיה ובשביל נתוחי בקורת ואין צורך לחטט בפרטי-פרטים. אמרנו: אין לעשות מזה מדע ואין להסיק מכאן עיקרים מחייבים – זהו חזון-המראות, שאין לפרש אותו בדיקנות מיותרת ואין למדדו בחוט השערה. המאמין – יאמין; הרוצה – ירצה; השאר – מתוך הסתכלות היצירה יתבררו ויתלבנו הדרכים…

*

לא, אין לחטט בפרטי-פרטים. אבל, כלום היה צורך לחטט אחרי פרטי-פרטים?! העבודה, אף השיחות של אֶקֶרמן עם גֶטה אינן מוסיפות להארת אישיות על “פויסט” ועל “וילהלם מיסטר”…

(“התקופה”, ספר שבעה עשר, תרפ״ג)

ב: “מדינת היהודים”

באבטוביוגרפיה שלו כותב הרצל: “אינני יכול להזכר כי הייתי פעם במצב-רוח כה מרומם כמו בשעה שכתבתי את הספר הזה. היינה אומר כי שמע מעל ראשו משק כנפי נשר שעה שכתב שירים ידועים. גם לי נדמה ששמעתי מעין משק-כנפים כשכתבי את הספר הזה”. הרצל מדבר על משק-כנפים סתם. זמן רב לא ידע בעצמו אם מה שכתב הם דברי-הזיה, נושא של רומאַן, או משהו רציני מאד, הנוקב עד תהומות הגורל ההיסטורי של האומה הישראלית. אחד מידידיו הותיקים שקרא באזניו את כתב-היד פרץ בבכי; אך זה לא היה בכי התרגשות של יהודי שנגעו הדברים עד לבו כשנחשפו לפניו שבר חלומו ופשר מַאוייו של עמו, אלא דמעות-עצבון של רֵעַ בחששו כי תבונתו של ידידו נסתרה ונתבלבלה. על הרצל עבר אז משבר קשה, הוא ראה צורך בכך לנסות את עצמו אם אמנם לא אבדו עשתונותיו, והוא שמח מאד כאשר עמד בתפיסה ראשונה על דיוקו של חשבון מסוים: “אם כן, הוא קרא, לא בגדה בי, כנראה תבונתי עד גמירא”.

עתה אנו יודעים את משמעותו של משק כנפיים זה בבהירות גדולה יותר משידע זאת במשך כל השנים. זה היה היַסעור, הצפור המבשרת סערה, אשר השיקה על ראשו של הרצל והעירה את רוחו על צפונות ישראל, על הטרגדיה הגדולה המתרגשת לבוא, על דרך המפלט ועל כבשונה של הגאולה, שעליה נועד העם להיאבק. ככל שאנו הופכים בדפי “מדינת היהודים” (ואנו חייבים להפוך בספר הברית והאָלה הזה בכל שעה), הולכת וגוברת השתוממותנו לרוח הכבירה שפעמה את האיש הנפלא, אשר בתקופה השקטה ביותר בגלות ישראל הכה בכפתור בכוח כה עצום עד אשר רעשו כל ספי האשליה שיהדות העולם היתה שקועה בה. כי על כן נכתב הספר הזה בימים שהאמנציפציה היהודית עמדה במעלת הצהרים. פה ושם נראו אמנם כתמים אפלים ב“שמש”-צדקה זו: מצוקת היהודים ברוסיה וברומניה, גילויי אנטישמיות מעליבים בצרפת, בגרמניה ובאוסטריה. אבל האמונה בקִדמה האנושית, היתה במלוא יקודה, הסוציאליזם נמצא בעצם הסתערותו וכיבושיו הגדולים. הוא נשא בכנפיו את בשורת החרות והשויון לאדם ולעם. על פני רחבי תבל היה חופש התנועה. מי שצר לו במקום אחד יכול היה ללכת למקום אחר. שערי “העולם החדש” שמעבר לים היו פתוחים לרוָחה, ו“בחוצותיו התגולל כסף תועפות”. יהודים שלטו בבורסא, חלשו על העתונות, זו “המעצמה השביעית” המכוללת, בלטו מאד בחיי הרוח, חלקם היה רב גם בחרושת המעשה ובמסחר העולמי. בארצות ידועות הגיעו גם לדרגות גבוהות בפוליטיקה ואפילו בצבא. פני האוקינוס של החיים היו חלקים למדי. המשברים שנתחוללו פעם בפעם היו חלקיים ולא היתה צפויה מהם סכנה בלתי אמצעית. והיו דרושים לכך חושיים היסטוריים דקים ומפותחים מאד כדי להבחין באותות המבשרים רעה. היהודים, רוב רובם של היהודים לא הבחינו בהם. העניים והמצוקים שבאירופה המזרחית, נשאו בסבלות גורלם כעם יודע גולה ולמוד יסורים; מה בקשו הללו בתפילותיהם היה מעט “פרנסה בריוח”, מעט “זכויות” כדי לסחור אל הירידים המרוחקים מתחום המושב, מעט מארה בפגומי-הגויים המציקים להם על לא עוון בכפם. אך אלה שמרו בלבם בכל זאת על תפילה זכה נוספת, לא מעשית ביותר, אלא שבצר להם מצאו בה מפלט לתנחומי-נצח: ו“תחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”. לעומתם, המתבוללים והעשירים שבאירופה המערבית והמרכזית בנו לעצמם, אלה טירת-רוח ואלה טירת כסף, ובטחו באיתן חומותיהן כי תעמודנה להם בכל העתות בצרה.

והנה דוקא מבין יהודי המערב והמתבוללים הללו יצא האיש, אשר הפריע את השקט בעולם היהודי והפך את שלית-הבטחון שלהם על פניהם. אותו הידיד הותיק של הרצל אשר פרץ בבכי כאשר קרא באזניו את כתב-היד של “מדינת היהודים”, אולי בכה על עוד דבר אחד, אשר העלים מהרצל; הוא בכה על העולם היפה הזה שהוא הרס אותו לעיניו, על התעודה המהפכנית הזאת שאמרה ליהודים לזקוף את ראשם, בשעה שהללו עמלו לטשטש את עצמם, להעלם בתוך סביבתם, לרמות את הגויים שהם שרויים בתוכם כי אינם קיימים כלל, כי “כמונו כמוכם”. כלפי חוץ השתדלו לבטל את התעודה הזאת, ללעוג לה, להגדירה כפרי של טירוף דעת, אך בפנים נפשם נבהלו מפניה, מפני האמת שבה, מפני ההעזה שנטל הרצל לעצמו לגלות את הרז הזה, אשר נוח היה להם כי ישאר סתום ובלתי מגולה, ולהעיד לעיני העולם שהנה הולך וקרב יום-הדין-הגדול לעם היהודי, לעם היהודי כולו, ואם לא ימלט את עצמו בעוד מועד למבטחי-מולדת, אחת דינו לכליה.

“האלה”, שבספרו של הרצל “מדינת היהודים” נתקיימה במדה יותר גדולה ובצורה איומה יותר מכפי שהוא עצמו חזה אותה. על אף האספקלריה המאירה שהיה מחונן בה, עוד הגה מידה רבה של אמון לעולם וחשב אותו לטוב יותר מכפי שנתגלה. את המצב של שפלות בו נתונים היהודים בין הגויים ראה בבהירות רבה, הוא ידע כי אין מנוס ממצב זה לא בהתבוללות ולא בכסף, לא בהגירה ולא בצדקה גדולה. אך את הכליה הוא ראה ככליה היסטורית ולא שיער כי היא עתידה לבוא בצורה פיסית אכזרית כזאת, בצורה של השמדת מיליונים יהודים בבת אחת, ובודאי שלא שיער כי היא תתחיל דוקא מאותו מקום בו שנאת ישראל נכנסה במאה הי“ט בתחומי הרעיון וההטפה בלבד ולא נתגלו בה שוב הסימנים הברוטליים של טבח יהודי ממש, כמו שנתגלו מפקידה לפקידה בארצות אירופה המזרחית. הוא לא שיער ולא יכול היה לשער שכל העולם האירופי והאמריקני יעמוד על דם היהודים האלה בשויון נפש, כי יראה כיצד אנשים, נשים וטף מובלים כצאן לטבח, ועל אף התרבות הגדולה שלו לא יזדעזע מצפונו ולא ימצא בקרבו את הרוח ואת הכוח להתיצב בפרץ. הוא האמין ביציבותה של “ההכרה המודרנית” ולא העלה על דעתו כלל שבארצות התרבות אפשר לחוקק חוקים מיוחדים נגד היהודים, שאפשר לנשל אותם מרכושם כאשר היו מנשלים אותם בימים מקדם. כי על כן יביאו מעשים כאלה בהכרח לידי “משברים כלכליים” הפוגעים לא ביהודים בלבד. להיפך, הוא האמין אפילו כי “לא רק בבתי התפילה של היהודים יתפללו להצלחת המפעל אלא גם בכנסיות של הנוצרים”, שאומות העולם תהיינה מעונינות ונכונות לסייע בידינו לפתור את שאלת היהודים בצורה אנושית, ולא רק אנגליה, אלא אפילו גרמניה, אפילו רוסיה, אפילו האפיפיור ברומא. חליפת המכתבים הענפה שלו, תזכיריו, מסעותיו, יומניו, כל אלה חדורים אמונה, כי העולם שיועמד לפני ברירה בין היהודים כ”קציני המהפכה" העולמית, לבין פתרון השאלה ע“י “מדינת יהודים”, יבחר בשניה, ואנו נפרד מעולם הגויים כ”ידידים מכובדים“. כי אפשר לא זה ולא זה, כי אפשר פשוט להעמיד אלפי תליינים ולהשתמש בהמצאותיו הגאוניות של הרוח האנושי כדי “לפתור” את השאלה בדרך של השמדה, כי אפשר להן לאומות מתקדמות מאד לשאת את העינים למעלה, אל אלהי לצדק, החרות והדמוקרטיה, ויחד עם זה לשמוח בעומק הלב שאחרים פותרים את השאלה היהודית באופן “רדיקלי” מאד, ולא זו בלבד אלא שאפשר להם לעמים תרבותיים בתקופה זו לסייע באופן ישר או בעקיפין למעשה השמדה זה ולרחוץ, תוך יראת שמים מעושה של פונטיוס פילטוס, את הידים, כדי להעיד על עצמם בעיני ה”לורד" השוכן מרומים כי ידיהם לא שפכו את הדם הזה – את זאת לא חזה גם הרצל הגאון, הצופה לנבכי ההיסטוריה.

אכן, “האלה” נתקיימה בצורה איומה יותר מכפי שהוא חזה אותה, אך “הברית” נתקיימה רק בחלקה הקטן. היהודים שמעו, נדהמו, נבהלו, הסכימו, התלהבו, התנגדו – אך ברובם המכריע לא התיחסו ברצינות מלאה לא לחזות הקשה ולא לבשורת הגאולה המעודדת. הם התנחמו בחיי שעה, ולא ידעו כי “השעה” תהיה קצרה כל כך. רק אלה ש“מדינת היהודים היתה בלבם”, כדברי הרצל, נתנו את ידם לברית הזאת באמונה ונשאו את משך הזרע שלה דרך כל תהפוכות עולם ואסונות האומה, עד המאבק האחרון, החמור והמר, שאנו עומדים בוא עתה.

ההתפתחות היתה אמנם שונה במקצת מכפי שהרצל תיאר לעצמו: “יתנו לנו את הרבונות על שטח אדמה המספיק לצרכי עמנו – את השאר נעשה בעצמנו”. אך הם לא נתנו. וגם משהסכימו לבסוף “להבין בעין יפה”, המירו מיד את היפה ברעה ובקשיחות לב ולא נתנו ואינם נותנים גם עתה, לאחר שעברו חמשים שנה, לאחר שהוכחנו לעיני כל העולם, שאכן יכולים אנו לעשות בעצמנו את השאר בצורה מפוארת ותרבותית, ולאחר ששאלת המולדת והעצמאות הלאומית אינה שוב שאלה של החָלצות מן ההשפלה ומן הלחץ של האנטישמיות בלבד, אלא שאלת חיים או מות לאומה הישראלית. ההתפתחות היתה בדרך של מאבק מדיני, לא רק בהיכלי מלכים ונשיאי מדינות, אלא בעיקר על אדמת ארץ-ישראל עצמה. כל מה שעשינו עד עתה בארץ, העליה, ההתישבות, יצירתנו הכלכלית והתרבותית, כל זה כשלעצמו היה מאבק מדיני קונסטרוקטיבי מאד וכל זה היה גם צבירת-כוח לאותו מאבק מדיני שעתידים היינו לעמוד בו כעת, ושהגיע בעצם הימים האלה לנקודת משבר חמורה.

זכותו הגדולה של הרצל בספרו “מדינת היהודים” הוא בזה שהוא העלה בשר וגידין על חלומותיו ומאווייו המופשטים של העם, ביטא אותם במושגים ריאליים של הזמן, הפיח רוח דאגה בשלוים ובשקטים ורוח של התקוממות קדושה במודאגים ובמודרכי מנוחה. על אף הקשיים העצומים שאנו נאבקים עמם עתה, אנו רשאים לומר בבטחה שלא היתה זאת הזיה, כי אם מפנה מהפכני בדרכו ההיסטורית של עם. “היהודים שירצו בכך יגיעו למדינת היהודים”. האמת הניצחת הזאת נהפכה כבר בחלקה למציאות לעינינו, כשם שהפכה מציאות הבשורה שבפרק הסיום של “מדינת היהודים”: “כי מאדמת המולדת יקום דור של יהודים נפלאים”. הדור של יהודים נפלאים אלה כבר קם והוא ידע לשמור על הברית שלא תופר וישא את חזונו של הרצל דרך כל היסורים, שעוד נועדו לנו, עד שיביאו לידי הגשמה מלאה, אם בעזרת הגויים ואם למורת רוחם ועל אף המכשולים שהם שמים על דרכנו.

(הפועל הצעיר, שנת ה-39 גליון 22, תש״ו)


  1. “דוחץ” במקור המודפס, צ"ל: דוחף – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

יצחק לופבן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק לופבן
רקע
יצחק לופבן

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק לופבן

  1. יוֹסֵף בּוּסֶל (מאמרים ומסות)
  2. אַרתּוּר רוּפִּין (מאמרים ומסות)
  3. בֶּרְל כַּצְנֶלְסוֹן (מאמרים ומסות)
  4. אֲרוֹנוֹ שֶׁל נוֹרְדַאו (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יצחק לופבן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יצחק לופבן

יצירה בהפתעה
רקע

הזמן ביחוסו להעם

מאת משה ליב לילינבלום (מאמרים ומסות)

סופר מפורסם אחד, בספרו שהוציא לאור בימים האלה, שם בפי אחד גבוריו כדברים האלה: “זה כל ספר תולדות ישראל – מתחלתו ועד סופו אינו אלא ספור נגעים ופגעים שאירעו לבני-ישראל בדורות הראשונים, רק בשביל שהיו קודם זמנם, ושמתרגשים ובאים עליהם גם בדורות אחרונים, בשביל שכל עצמותם וקיומם, כדעת שוטניהם, הם לאחר זמנם. ופוק חזי כמה שוטים איכא אצלנו שמבקשים לחזור ימי נערותם, להשיב גלגל הזמן אחורנית ולהעמיד על מכונות דבר זה שכבר עבר זמנו”.

הדברים האלה, שאפשר שמחברם לא כתבם אלא כדברי חדודים ודרשה נאה, מכל-מקום על-ידי שריח פילוסופיא נודף מהם יכולים להקבע בלב אחרים כשיטה פילוסופית בתולדות בני-ישראל, ובלי לקחת רשיון מיוחד מאת המחבר יקבעו הלכה: א) שכל עצמותם ומציאותם של בני-ישראל בזמן הזה אינו אלא דבר שנפסל מחוץ לזמנו, המכונה “אַנאַכרוֹניזם”; ב) שהשתדלות טובי העם לבנות את חרבות ארץ אבותיהם (שבעון זה נכשל גם גבור הספור ועליו הוא “מתודה” בדבריו אלה) האי היא כהשתדלות הזקן להשיב את גלגל הזמן אחורנית ולהחזיר את ימי-נעוריו. ומתוך המשפטים האלה יוכלו להוציא החלטה: א) שמציאות בני-ישראל בעצם היא דבר שאין לו מקום בזמן הזה; ב) שכל ענין הישוב הוא דמיון של הבל, וכמו שלא יוכל הזקן להשיב לו את ימי נעוריו כן לא יוכל העם “להשיב את גלגל זמנו אחורנית” להיות כפי שהיה בימים שעברו.

לפיכך אני מוצא לנחוץ לברר, עד כמה דברי-חדודים כאלה יכולים להיות מקובלים על הדעת כשיטה פילוסופית.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.