מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

יוֹסֵף בּוּסֶל

מאת: יצחק לופבן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל; תש"ט

סוגה:

שפת מקור: עברית

"האמינו באמונה שלמה, כי שום אדם אינו

צריך למסור את נפשו במחיר יותר זול.

האמינו באמונה שלמה, כי במקום שם

חוסר-דרך – שם דוקא הדרכים הנכונות.

הכל תלוי באמונה זו".

(מקס ברוד – “ההעזה הגדולה”).


לא בספרים הנחיל לנו בוסל ירושת רוחו – כי אם בחיים. לא במלים הריק לנו את שירת נפשו, כי אם בעבודה. האם צריך לעשות ספרים בכדי להיות משורר? האם מי שחורש מענית אדמה בזוג שורים שחורים לקראת השמש העולה, אינו שר שירת-נצח?

“המעדר מנגן” – אומרים בדגניה. מאימתי החילונו אנחנו לחשוב כך? מאימתי התחילו אצלנו לדבר על העבודה כעל שירה – האם לא דגניה, האם לא בוסל, האם לא גורדון, שיבדל לחיים?

“עבודה!” – בזה עדיין לא נאמר הכל. העבודה צריכה לשחרר ולגאול, היא צריכה לההפך מקללה לברכה, ממקור של מלחמה נצחת, של משטמה ושנאת אחים, למקור של אהבה, של אחוה אנושית.

“העבודה הגואלת!” – כך שר בוסל, בחייו, בעצם חייו, בעבודתו הנאמנה, מתוך מעוף של יצירה, מתוך עקשנות רבה ומסירת נפש.

דרך לא היתה עדיין – היא רק נצנצה בחזון, היא רק הבהיקה בשירת נפשם של שואפי-פדות אחדים מבחורי ישראל. מה שהיה מסביב, היה תוהו ובוהו, היה המשך של חיי-גלות, חיי ניצול על חשבון זרים, שיבת-ציון בלי קרקע ובלי שרשי יניקה. “גאולה” קראו לזה – וזו היתה מלת-פלסתר לרעיון הקדוש ביותר החבוי באוצר נשמתם של אדם ועם.

דגניה – היתה ראשונה לציון, חיים לאומיים וסוציאליים מבראשית; חיים של עבודה יוצרת מתוך שויון; חיים של עבודה משותפת מתוך עזרה הדדית, במקום מלחמה הדדית: מקודם הפרט, אח“כ המשפחה, אח”כ משפחת המשפחות – זוהי דגניה, חלומו של בוסל, זהו הגרעין הראשון לחברה החדשה.

מאויים גדולים לשחרור לאומי ואנושי הונחו ביסודה. מאבני-צדק נבנתה, מנפשם ודמם של חלוצי המהפכה בעם העברי, המהפכה אשר תבוא מבפנים, אשר אינה כופה הכרה ושלטון באש ובחרב, אשר אינה מטיפה תורה שבעל-פה, אלא מקיימה בגופה, מתחילה מעצמה, משנוי החיים של הפרט ומבנין דוגמת חיים בשביל אחרים.

בעמק הירדן הוקמה הבריקדה הראשונה למהפכה זו. במקום שרבים המכשולים, במקום שהכל נלחם בעובד, הכל נגד, במקום שאיש-הצפון מתאבק תמיד עם כחות איתנים, עם טבע אכזרי, עם אקלים זר – את המקום הזה בחרו להם לכור מבחן. כאן נוצרה הקבוצה הראשונה, העובדת אצל עצמה ועל אחריות עצמה, על אדמת הלאום. ממנה מתחילה המסורת החקלאית של העובד העברי בארץ-ישראל.

“קבוצה!” – גם בזה עדיין לא נאמר הכל. בוסל נפח בה נשמת חיים, הרים אותה למדרגת יצירה אנושית. הקבוצה בתור תא העם, העם בתור תא משפחת אנוש הגדולה, שהכל עובדים בה והכל שוים בה. הקבוצה אשר תקים יחוסים אנושיים צודקים בין אדם לאדם, שתחנך דור עבודה מנעוריו, שתקשר אותנו שוב בקשר בלתי אמצעי עם האדמה, שתחזיר אותנו אל מקורות היניקה הראשונים של כלכלה ותרבות לאומית.

כך ראה אותה בוסל. כך רצה בה. כך העיז להאמין בה. וכשדבר בה, הבהיקו דבריו כברק מחרשה בלהט צהרים. קול ענות גבורה היה בהם, קול רצון היצירה מלא בטחון ואמונה. והם חרשו את הלבבות, הם לא נתנו לעשבים הרעים של הספק והיאוש להכות שרשים עמוקים.

מי יעיז למנות כאן את הכשלונות? – מה הם כשלונות לגבי נסיון של מפעל ענקי לשם מהפכה לאומית ואנושית בעם?

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­______________

דרך לא היתה עדיין אז – והיא איננה גם עכשיו. עמוס סבל-ירושה של חיי-גלות, רחוק מהעבודה, מהטבע ומיצירה, בא העובד העברי להפוך את הקערה על פיה, לשדד את מערכות החיים של העם העברי. בערבה נטל עליו לסלול לו דרך – והוא סולל, והוא עדיין תועה ומחפש. בנפשו מצא אותה – בחיים היא עדיין לוטה ערפל. רק הרעיון הוא אור לנתיבותיו, רק משא-הנפש הגדול של בוסל מקיל לו את מלחמתו הקשה בדרך העבודה, בדרך אל העבודה.

בוסל – זהו לשון רבים, זהו שם כולל, תנועה, מפלגה, זוהי נשמת הצבור העובד.

אין אנו מזכירים אותו כמזכירי נשמות, אין אנו מציגים לו ציוני קברים. רוח חיה הוא בתנועתנו, בתנועת רבבות מצעירי ישראל, אשר על שכמם הוטל התפקיד הגדול לסלול בגופם ובנפשם את דרך החופש והשחרור לעם.

לא בין ההולכים לבלי שוב נחשב לנו בוסל. קברי דגניה – שדות-חיים הם, אשר מהם נזונה רוח ההתקוממות הקדושה בעמנו, רוח החלוציות הבונה ומסירות הנפש, המכוונת את צעדיהם של אלפי צעירים בישראל אל נתיבות חיים חדשים.

(הפוה״צ השנה ה-13 גליון 38–39, תר״פ)

יצחק לופבן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק לופבן
רקע
יצחק לופבן

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק לופבן

  1. תֵּיאוֹדוֹר הֶרְצְל (מאמרים ומסות)
  2. אַרתּוּר רוּפִּין (מאמרים ומסות)
  3. בֶּרְל כַּצְנֶלְסוֹן (מאמרים ומסות)
  4. אֲרוֹנוֹ שֶׁל נוֹרְדַאו (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יצחק לופבן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יצחק לופבן

יצירה בהפתעה
רקע

עפר חוצות

מאת נחום סוקולוב (פרוזה)

לא מ“ילדי הגיטו” או מ“נכדיו” אשר חזה זנגוויל, כי אם מאלה אשר ראיתי בעיני בווייטשפל אשר בלונדון ואשר אתאר לפי רשימותי, אציגה לפניכם נערה קטנה. שמה ליזא. החדר שבו נולדה ושבו היא יושבת עוד עתה הוא במכפלה הראשונה של בית, ובה ארבעה חדרים כאלה, ברחוב מרחובות העניים במזרחה של לונדון. מספר הבתים ברחוב ההוא כארבעים, ובאשר כי כל משפחה דרה בשני חדרים, מספר יושבי הרחוב ההוא כמאה משפחות. במושבות העניים אין רחוב זה עני, ולפיכך, לפי הערך הוא מצויין בעושר ובריווח. החצרות, המסדרונים, המדרגות, המקומות שלפני הבתים מלאים ילדים. שם מטיילים, רצים, משעשעים, אוכלים, מריבים הילדים והילדות בקיץ ובחורף, כאילו לא ידעו קור וחום. הם מכוסים סחבות; ראשיהם גלויים, רגליהם וברכיהם יחפות. לצחוק ושעשוע יש להם איזה גזר עץ או קליפה ועצמות מהחומטים אשר בים ובנהרות. אין הם חסרים דבר זולת זה. החדר שבו ישבה ליזא הוא ערוך בכלים כהוגן, לפי טעמם וצרכם של הוריה. שולחן אחד, שני כסאות, מלתחת קומודא של עץ ועל לוחה העליון עומד כדור של זכוכית ובו צרור פרחים מלאכותיים. התכשיט האחרון הזה הוא היופי שבחדר. משני עברי כדור הזכוכית, מרכז היופי, עומדות קערות וכוסות וגם כל צלוחיות סמי התרופה ריקות, מפני שתוכן כבר הורק והן נשמרות משום נוי. הקופסאות השוממות במלתחה מליאות איזה כלי לבן ובגדים שאין בני המשפחה לפי שעה נושאים אותם על בשרם. על השולחן קדירת תה, גלגול סאמובאֲר בתמונה מזוייפת מאד, זכר למקום שמשם יצאה המשפחה, איזה פיתותי לחם וקערה מלאה חמאת מארגארין המצוייה מאד בין היהודים בלונדון. ואולם מדי תגדל ליזא היא רואה שקופסאות הקומודא מתרוקנות לפעמים ושהקומודא בעצמה מתעלמת לפעמים מן העין למספר שבועות. כשהפרוטה כלה מן הכיס וכשאין עבודה נשמטים כלי הבית לאחד אחד ומובלים אל המלווה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.