הוא לא עשה ספרים הרבה – אבל לכל מה שכתב יש יונקות שלוחים לעומק, למעינות תהום של המחשבה החיה; הוא לא דיבר דברים הרבה – אבל לכל מה שדיבר היו פארות נטויות כלפי החזון; הוא לא היה איש מלחמה – אבל שלהבת נעורים נצחיים בלבו ונלחם בעוז על כל דבר אמת.

אחד המעטים מהולכי שפי בתוכנו, מיחידי סגולה בין אנשי-הרוח הנאמנים, שומרי משמרת הרעיון והמפעל בציונות ובתנועת העבודה העברית. אישיות טהורה ויקרה, צנועה וענוה, אשר בתהפוכות הימים האלה היתה לנו כנר תמיד, המקרינה מזוית-מחבואים את ה“שויתי” המוסרי במעשינו ובמחשבותינו.

מלבוב עד ירושלים; מהחוברת הקטנה בשפה הפולנית על “ההוי הלאומי של היהודים”, עד מאמריו האחרונים ב“הפועל הצעיר”; מהופעתו הראשונה במסיבות צעירים ותלמידים שואפי מהפכת חיים ורוח שם, עד הופעותיו בעניני צבור ומפלגה כאן – מעין נוגה כרוך בעקבותיו, האור הגנוז המיוחד לכל החי חיי אמת, לכל אלה המקיימים בגופם ובנפשם את אשר הם הוגים ומורים לאחרים.

הוא היה איש מדע בלי הצללים האקדמיים. תומת אנוש חדורה אחריות רבה ורצינות היוצאת מן הלב. חרדה על כל מדה נכונה, שופעת אהבה, אמונה ומסירות, ונעדרת כל טובת הנאה עצמית. חבר ומורה, עם פשטות של ילד; תמיד מוכן לשירות ולפעולה, בלי ליחס לעצמו זכויות מיוחדות, בלי כל צל של גאוה, בלי כל העויה של חשיבות ובלי לבקש פרס של כבוד והכרה, זמן רב היה כאילו בודד לנפשו ולעבודתו, אח"כ ער לכל זעזוע צבורי, פעיל בכל המאמצים הרוחניים לבקש פתרונים לשאלות-חיים קשות וסבוכות, אשר שתו עלינו סביב.

תמיד חיפש ושאף. ישנן סתירות רבות במעשינו שאנו עושים, במלחמותינו שאנו נלחמים, אשר צריך לישבן במחשבה הבוחנת ובהכרה המוסרית. ישנם הדורים, הטיות רבות ונתיבות עקלקלות בדרך שאנו הולכים, אשר צריך להזהיר עליהם. ישנם סרסורים רבים לעבירות בחיינו הצבוריים והלאומיים. ישנן אפילו עבירות הנחשבות לצדקה. שילר חיפש תמיד ושאף, איזן וחיקר, כדי לברר ולהגדיר בכל פעם מחדש את המטרה ואת הדרך אל המטרה, כדי לבור את הבר מן התבן, את רעיון האמת מן הטפל שנטפל אליו. אף ההתעמקות העיונית היתה אצלו על פי רוב אמצעי להסביר לעצמו ולאחרים את הדברים הפשוטים, להזהיר על המעשה הקטן מן המחשבה הגדולה, על החזיונות הריאליים מן האנליזה הרעיונית וההנחה המופשטת..

והנה הוא מת. אחרי א. ד. גורדון – שלמה שילר. וגדולה היתמות.

(הפוה״צ, השנה ה-19, גליון 5, תרפ״ו)