מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

יוֹסֵף אַהֲרֹנוֹבִיץ

מאת: יצחק לופבן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל; תש"ט

סוגה:

שפת מקור: עברית

א: התמורה

באותה שנה, בה כתב אחד-העם את מכתבו-מאמרו לעורכי “העומר” בשם “הגיעה השעה”, כדי להוכיח, בדרך הביטוי הבהיר וההגיוני שלו, כי ארץ-ישראל נועדה לשמש פתרון ל“גלות השכינה” בלבד, כלומר ל“גלות הרוחנית” של היהודים ולא ל“גלות הגשמית”, ומסר את דבריו לאות ולתעודה בידי מיסדי הבמה הספרותית החדשה בארץ – באותה שנה התחיל יוסף אהרנוביץ, בשליחות הסתדרות הפועלים הצעירה, לערוך את עתון “הפועל הצעיר”, אשר קידש מלחמה על כל תפיסה מופשטת ופירוש מטפיזי בציונות. היה זה כתום עשרים שנה בקירוב לאחר אותה “שעת תהו ובהו, שעת ערבוב תחומין של ראשית ואחרית”, אשר ח. נ. ביאליק נתן בה סימנים להתגלותו של אחד-העם ולהופעתו על פרשת דרכים של המחשבה הלאומית בישראל, כדי להכניס בה סדר הגיוני ולפלס נתיבות חדשים לפובליציסטיקה העברית – והנה חזר הגלגל: הציונות הגיעה לפרשת דרכים חדשה, ושוב “שעת תהו ובהו, שעת ערבוב תחומין” וסתימת חזון. נדם קולה של אוּגנדה ותנועת ציוני-ציון" הדה האחרון אבד בתוך האדישות והרפיון שאפפו את המחנה הציוני בימי שלטון האפּיגוניות אחרי מותו של הרצל. המדיניות הציונית אספה את קרניה והורידה את כנפיה. “הציונות המעשית” היתה עדיין מושג מופשט, ולא ידעה כיצד לעייל את החוט בקוף המחט של מערכת העשיה. במחנה לא התנבאו שוב, לא נביאים ולא מורי-דרך, אלא מפטירי נוסחאות, בדברים לעים וחסרי תוכן. ואף חזונו של אחד-העם, אשר שכבת המשכילים העברים בציונות בקשה בו תנחומין בימים אין חפץ בהם, לא נתן בכל זאת “אבוקות של אור בידינו הנטויות” ולא הראה את “הדרך העולה קדימה”. הוא החליף את הדינר הציוני במטבע רוחנית בעלת ערך לא קטן, אך לא היה בה כדי למלאות את הנפש הכמהה של שואפי הגאולה וצמאי התקומה הלאומית.

אז באה העליה השניה ונתחוללה תמורה גדולה בציונות ובישובה של ארץ-ישראל. לא תמיד אפשר לקבוע בדיוק את פרשת התקופות ההיסטוריות בחיי עם ובחיי חברה. הרבה הזמן עושה והרבה אנשים עושים, לטשטש את הגבולים ולטרוף את הרשויות. אבל במקרה זה אפשר לסמן תאריך מדויק לראשיתה של התמורה הזאת. בו ביום, שחבר אחד או שנים התנדבו להעתיק את כתב ידו של יוסף אהרנוביץ למכשיר-הכפלה פרימיטיבי, להקטוגרף, ולקרוא לצרור העלים המטושטשים, בשם “עתון” או “כלי מבטא”, החל להתגבש בטויה הרוחני של העליה השניה והועלתה נפש-המסכת על מנור האורגים של התקופה החדשה. הראשית היתה מצערה גם בצורה וגם בתוכן. מאחורי הכיריים של מטבח-הפועלים ברחובות לוּקח אהרנוביץ לערוך את כלי-המבטא הראשון של הפועל העברי בארץ. איננו יודעים אם כתב ואם ניסה את כוחו בכך לפני כן. טרם בואו לארץ-ישראל אנו יודעים אותו כמורה עברי בעל השפעה בסביבתו, כמדריך לקבוצה חלוצית, כמחנך לציונות של הגשמה; בשנותיו הראשונות בארץ-ישראל אנו יודעים אותו כפועל, כעוסק בצרכי צבור הפועלים הקטן. בודאי התבלט כבר אז בתכונותיו ובקומתו הרוחנית, כאשר שמו בו החברים את עיניהם לתת את המשרה הכבודה הזאת על שכמו. בהיסוס רב ובצעדים זהירים נגש לתפקיד החדש שהוטל עליו. אבל כבר בראשית דרכו המצערה והמגששת נתבלטו אצלו ארבע הסגולות היקרות, אשר במרוצת הימים הלכו ונתפתחו לשלמות פובליציסטית, בעלת שעור-קומה בלתי שכיח: ריאליזם בתפיסה, בהירות בביטוי, תוקף בהבעה ואחריות חמורה למלה הנדפסת.

היה זה מִפנֶה בפובליציסטיקה העברית של אותה תקופה. הכלים לא היו חדשים. אהרנוביץ היה תלמיד ותיק ונאמן של אחד-העם בכל הנוגע לצורה – אבל התוכן היה שונה לגמרי. החלה ההשתחררות מהתקופה הדיאלקטית בציונות. לא פילוסופיה לאומית ולא השימוש במושגים שאולים או בדוּיים, שאין להם גוף ולא דמות הגוף, לא המחאות של ניר על אוצרות וקנינים שאין להם כיסוי מציאותי, אלא פובליציסטיקה המשמשת ביטוי לתוכן-חיים ולשאיפת-חיים, המכריזה על המעשה במקום הדבור, על דרך-המעשה במקום דרך-הרוח, ומתחילה להשריש בהכרת התנועה הציונית וביחוד בהכרת הדור הצעיר מושגים חדשים בדבר פירושה של הציונות ובדבר חובות נושאיה. במקום “הגיעה השעה” המיטפיזית, שעליה הכריז אחד-העם, ובמקום “הגיעה השעה” המילולית, שעליה היו מדברים בפתוס רב חוגים אחרים בציונות, הכריז אהרנוביץ על שעה אחרת שהגיעה: “הגיעה השעה להגיד מפורש וגלוי: טעינו, טעינו, טעינו, הציוניים אינם ציונים אלא בפה, התנועה אינה מתנועעת וההסתדרות קיימת רק בעיון, ולא במעשה… כי רק מי שמקיים במעשה מה שמדבר בפה, מי שהולך ומשקיע את כוחותיו בארץ, יש לו הרשות לדרוש גם מאחרים. וכל זמן ש’המעַשִים' לא ייהפכו לעושים, כל זמן שהצעירים הציונים לא ידעו שמקומם בארץ-ישראל – אך לשוא יהיו כל הכרכורים, לשוא כל הפלפולים”.

הרעיון והמעשה ירדו כרוכים במפנה הזה. בכל החליפות והתמורות, שחלו בתנועת שיבת ציון עד אז, פעלו שני מלאכי-יצירה אלה כל אחד בספירה נבדלת, בחינת “ולא קרב זה אל זה”. בחללה של תנועת התחיה הלאומית, מימי משה הס עד אחד-העם, היו מנסרים רעיונות גדולים ונשגבים, רעיונות מדיניים, רוחניים וחברותיים, רעיונות מרחיבים את הדעת ומעלים את הנפש, אך לא הוצק בהם כוח הכובד של הרצון הפועל ושל המעשה המגשים. ומעשים יפים וחשובים נעשו בארץ-ישראל מימי משה מונטיפיורי עד ראשית ההתישבות העובדת, מעשי בראשית נועזים, בעלי ערך חלוצי כביר, אבל הללו חסרו את הרעיון המַנחה, אשר יכוון את המעשים הללו לתכליתם וישַוה להם דמות יצירה לאומית אחידה, מתמדת, מעפילה ופורצת דרכים לקראת נצורות-עם וגורלו. משנכרכו שני אלה יחד בניב התקופה, חלו חילופי המשמרות. נחתמה תקופה והחלה תקופה חדשה. פרצו כוחות הבעה חדשים, שונים בתכנם מאלה שהיו שגורים עד הזמן ההוא: כוחות-הבעה, שלא בקשו להתנצח בהלכות, לשקול ולטרות בשאלת קיום היהדות, לקונן על צרות ישראל או לשיר סירנדות על חלונותיה של ארץ-ישראל ממרחקים – כי אם לטפל בדברים הקטנים והגדולים של עצם תהליך ההגשמה, להניע ולהחיש את עבודת היהודים ואת בנין היהודים. בארץ-ישראל, להחליף את העיסוק של סרק בהיאבקות האדם העובד והעושה עם מכשולי הטבע, המדינה או החברה, היאבקות, הכובשת צעד אחרי צעד את הדרך המוליכה לעתידה ההיסטורי של האומה. ובראש התמורה הזאת בפובליציסטיקה העברית עומד יוסף אהרנוביץ כלוחם וכמורה דרך.

ב: כלי-יוצר

“בהכירנו שכל זמן אשר לא תהיה בארץ-ישראל מפלגה של פועלים עברים, גדולה בכמותה וחזקה באיכותה, לא יהיה שום ערך לעבודתנו הלאומית, הצגנו לנו למטרה ליצור מפלגה כזו. איך ליצור אותה, ואם בכלל אפשר ליצרה בתנאים הנוכחים, זאת היא שאלת כל השאלות אצלנו”. מלים צנועות אלה, שבהן פותח יוסף אהרנוביץ את הגליון הראשון של “הפועל הצעיר”, ההקטוגרפי, מהוות את המאמר הראשון ממאמרות התקופה, שמהם מתחילה התפתחות רעיונית ומעשית, אשר לא פסקה זה שלשים וחמש שנה, ואשר כל יום ויום במשך השנים הללו קיים ואישר את אמתוּתה מחדש. באספקלריה בהירה צפה וראה אז אהרנוביץ את “שאלת כל השאלות”, כשם שאנו רואים אותה היום, אחרי נסיון של דור שלם, בכוח המגשים, בנושא הריאלי אשר יקום ויעמיס על שכמו את העבודה הלאומית ויקיימנה בגופו ובמעשיו. כל הנסיונות הקודמים בתנועה הציונית עד אותו זמן נכשלו ונסתרסו בגלל זה, שלאמתו של דבר לא היה נושא מאורגן ורציני למעשה הציוני. גם אותם החלקים ביהדות אשר קבלו את הציונות להלכה ושתפו את עצמם בכל הטכסים שלה, נסעו לועידות, לקונגרסים, דברו, התווכחו, היו ציוני אוּגנדה או ציוני-ציון ואף נדבו מעט ממותרותיהם לקערות יום-הכפורים, או ל“אוצר התיישבות יהודים”, ראו בזה רק התעסקות צדדית, למען הפיס את דעתם בשממון חיי הנכר, או כדי ליצור לעצמם מפלט רומנטי מפני צרות מתרגשות, מפלט אשר למעשה ודאי לא יצטרכו לו. לפרוגנוזה של פינסקר ושל הרצל בדבר גורלו ועתידו של העם היהודי בגולה, נתרגשו קצת הלבבות, אבל לא קבלו אותה ברצינות חמורה ולא בקשו להסיק ממנה מסקנות; למראה הפרעות שנתחוללו, חזור והתחולל, ביהודי רוסיה, הודרכה המנוחה, אך כמעט קט נשתררה השכחה מחדש. מה שעשו, עשו בעיקר בשביל “אחרים”, בשביל פליטי האונס וסחופי המאורעות העגומים. ההתחלה הקטנה של תנועה מגשימה, שנתגלתה על-ידי ,“הביל”ויים", נתקלה במציאות סוררת ולא עמדה בנסיון. “הקולוניזציה” שהיו בה בראשיתה גילויים חלוציים יפים, היתה מקרית ואורחותיה נשתבשו. רק עם הבשלתה של הכרה זו, כי אין תקנה לציונות אלא בכוח-מגשים מתמיד ומאורגן, וכי הכוח הזה נועד להיות הפועל העברי בארץ – קבלה התנועה הציונית (שעברו עליה אז כבר למעלה מחצי יובל שנים, כשבעה או שמונה קונגרסים וועידות וכינוסים רבים של חובבי ציון") אחיזה ממשית.

המושג „חלוץ" לא היה שגור עדיין בטרמינולוגיה של הימים ההם. אף-על-פי שאהרנוביץ עצמו, בטרם בואו לארץ, יסד בברודי אשר בגליציה אגודה בשם “חלוצי-ציון”, לא הרבה להשתמש במונח זה בבואו לקבוע אגודה ציוני-דרך לתנועת הפועלים הצעירה שקמה בארץ. השאלה הראשונה שהעסיקה אותו היתה: מהי “הדרך המיוחדת” של הפועל העברי הארץ-ישראלי? תנועת הפועלים בעולם ואף תנועת הפועלים היהודית, נקטה, או חשבה שנקטה, מכבר בדרך מסויימת, שהותוותה ע“י תפיסה סוציולוגית ידועה, אשר ביחס אליה לא היו אז כל ספקות, לפחות במחנה הסוציאליסטי. “מלחמת המעמדות” היה סימן ההיכר אשר אוּתת ממשמר למשמר במחנה הפועלים, שנמצא אז במקום אחד בתסיסה ריבולוציונית ובמקומות אחרים באסטדיה של גידול והתפתחות ארגונית. גם בארץ-ישראל נראו הניצנים הראשונים של תנועת “פועלי-ציון”, אשר בהגהה לאומית-ציונית, קבלה במלואן את הטרמינולוגיה ואת הסיסמאות של תנועת הפועלים הסוציאליסטית בעולם. בלי להיות איש התאוריה ובלי להתעסק בבעיות סוציולוגיות, הבחין אהרנוביץ בשכלו הישר והבהיר כי לא יתכן הדבר כלל להעביר סיסמאות ושיטות-פעולה וארגון כמתכונתן ממציאות אחת לשניה, השונה בתנאיה ובתוכנה מן הקצה אל הקצה. ברשימתו הראשונה “מטרתנו” התעכב על ראשי הפרקים של שאלה זו, אשר חזר אליה ביתר הרחבה, פעם בפעם במרוצת השנים. היחס שקבע לכמה ערכין סוציולוגיים היה נראה לעתים כאילו אינו עומד במבחן ההנמקה התיאורטית, אבל הוא עמד תמיד במבחן המציאות האוביקטיבית הארצישראלית ובמבחן תורת-המדות, שקבע אהרנוביץ להערכת הבעיות הלאומיות והחברתיות של מפעלנו. יחסו ל”מלחמת המעמדות“, שהיה עקרון-מריבה ופולמוס לאהרנוביץ בקביעת תפקידו ודרכו של הפועל העברי הארצישראלי מראשיתו, עבר תהליך של התפתחות מענינת במשך שלשים וחמש שנים. בתחילה היתה זאת הוראת-שעה בלבד: “מי הם המעמדות אצל העם העברי בכלל ובארץ-ישראל בפרט הצריכים להלחם. ועד כמה מלחמה זו יכולה לעזור להתפתחותה של ארץ בלתי מפותחה ולהתפתחות מפלגת פועלים בה”. או: “אחת היא אם נודה שיש בכלל אצל העם העברי, בתנאי חייו המיוחדים, מעמדות או נכפור בזה, ברור יהיה לנו שפה בארץ-ישראל הדבור על מלחמה כזו בין היהודים היא רק פרזה ריקה. צחוק הוא לדבר על מלחמה כזו, או מעין זו, בשעה ששני ‘המעמדות’ גם יחד מתגנבים אל הארץ דרך המבוא האחורי והממשלה הרשמית אינה יודעת על מציאותו של אחד מהם”. בפולמוס זה לא היה עדיין כל ויכוח סוציולוגי. זאת היתה רק הערכת מציאות מסוימת של התקופה ה”טרום-קפיטליסטית" בישוב, של ראשית הצעדים בעבודתנו הציונית, בתנאי עליה בלתי חוקית (במשטר התורכי) והתפתחות זחלנית, ללא כל תנופה משקית והתישבותית. ההתנגדות היתה, איפוא, התנגדות למטפיזיקה מעמדית, לדבר בלתי טבעי ובלתי מציאותי, כמו ההתנגדות למטפיזיקה ציונית בכלל. אבל ההתנגדות הזאת לא רפתה גם במרוצת השנים, לאחר שהחלו להסתמן בישוב היהודי בארץ-ישראל קוים בולטים של משק קפיטליסטי, ומציאות מעמדות לא היתה שוב בגדר של ספק. אבל גם אז לא היתה זאת בקורת תיאורטית של “מלחמת המעמדות” כמיתודה להגשמת הסוציאליזם, אלא קודם כל הדגשת יחידותו של גורל האומה הישראלית ושונוּת תפקידיה של תנועת הפועלים הארצ-ישראלית. יחידות זו היתה אחד מיסודות האמונה וההכרה של יוסף אהרנוביץ. “שלא ככל הגויים”, לא מבחינת משא-הנפש לעתיד והשאיפה לעצמאות לאומית, אלא מבחינת ההכרה העצמית וראית הדברים מתוך ההויה והתפקידים התכופים. הנחתו המוחלטת, כי שאלת היהודים אינה יכולה בשום פנים ואופן למצוא את פתרונה על-ידי שנוי המשטר הסוציאלי, וקטרוגו החמור על יחסן של מפלגות סוציאליסטיות ידועות לתנועת השחרור הלאומי של העם העברי, נתקלו לעתים בבקורת בתוך חוג חבריו מכל שכן בחוגי מתנגדיו המפלגתיים; אך לאמתו של דבר מצאו להן הגדרות אלה את התאמתותן האמפירית המלאה בנסיון הראשון להגשמת הסוציאליזם באחת המדינות הגדולות ביותר בעולם, ברוסיה.

כשדבר אהרנוביץ על שאלת הפועלים בארץ-ישראל, התכוון קודם כל לשאלת עצם התהווּתו של הפועל העברי כנושא יעוּדה של האומה המתחדשת על אדמת המולדת. באחד ממאמריו ניסה לנסח את תוכנה של השאלה בצורה דלקמן: “יש בארץ-ישראל שאלת הפועלים על-פי הטרמינולוגיה המקובלת בספרות הציונית. ואולם לפי דעתי ראויה שאלה זו שתקרא שאלת קיום הישוב” (“קיום הישוב” אינו כאן אלא שנוי שם למושג “הגשמת הציונות”). באותה הזדמנות הוא מגולל את תמונת המציאות בימים ההם, שאמנם נשתנתה במקצת במרוצת השנים, אם כי לא לגמרי, אך המריבה על תוכן הציונות ועל דרך התגשמותה שהחל בה אז, לא פסקה עד היום, אף-על-פי שמאחוריה מסע גדול וחשוב של נצחונות וכבושים.

מה היתה דמות הישוב בתקופה ההיא? – תריסר מושבות ובהן מספר אכרים-סוחרים, כהגדרתו של אהרנוביץ. “כל המשק שלהם תלוי בבורסה. אתמול לא היה בבורסה קונים ליין – הלכו ועקרו את הגפנים; היום יש דרישה ליין – והתחילו שוב לחשוב על נטיעת גפנים. אתמול עלה השער של תפוחי-זהב – התחילו נוטעים וקונים פרדסים, היום ירד השער – מתחילים למכור את הפרדסים ועושים ליקבידציה”. אלה הם ירכתי התמונה אשר משהו ממנה נשאר קיים גם היום. אבל במשק זה, לכל כנוייו ותהפוכותיו, היה חלק אחד אשר בחינתו הכלכלית אינה מוטלת בספק: העבודה – ובעבודה זו לא עבד לא האכר ולא בן-האכר ולא הפועל היהודי. פועלים יהודים נמצאו בארץ בכלל במספר מועט – ואף המעטים האלה היו יותר “מחפשי עבודה” מאשר עובדים. על קבלת- הפנים, שנערכה לפועל העברי במשק החקלאי היהודי בארץ באותו זמן ואף זמן רב אחרי כן, נכתבה ספרות גדושה ולא נבוא לחזור על פרשה זו. אך מקום התורפה שבתמונה העגומה הזאת היה בפילוסופיה, שהשתרשה בישוב ובחוגי הציונות, אשר ראתה במצב זה את “דרך הטבע”, אך הדרך הרצויה אפילו, ואיש לא הרגיש בסתירה הנוקבת שבין המציאות הזאת לבין תוכנה וכונתה של העבודה הישובית. הציונים המדיניים התיחסו בכלל לעבודה בארץ בביטול גמור; הם השליכו את יהבם על “הפתרון הגדול” אשר יתרץ מאליו את כל הקושיות והבעיות, והציונים המעשיים שהתענינו בעניני הישוב, “מעשיותם” היתה צרת-אופק, בעלת פרספקטיבה של צפרדע, שאינה צופה למחר ואינה חשה עתידות.

כדי לפרוץ פרץ במציאות הזאת ולשנותה, היו דרושים שני מכשירים כבירי-כוח: העט והאת, כוח ההוכחה, המחנך את המחשבה ומעצב את הרוח, וכוח המעשה, אשר תוך היאבקות מתמדת הוא משנה את המציאות צעד אחרי צעד. בעת ובעונה אחת נוצרו שני המכשירים האלה: תנועת הפועלים הארץ-ישראלית, תנועת כובשי-העבודה, והרוח המַנחה אותה. כרוכים יחד ירדו.

ג: דרך הפועל

“תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפועל העברי בארץ-ישראל, והתבצרותו בכל ענפי העבודה” – זהו נוסח מוגה, הגהה מדינית, לנוּסח אחר שקדם לו, שבו נאמר: “כבוש כל מקצועות העבודה על-ידי היהודים”. אך שני הנוסחאות לא נתכונו אלא לדבר אחד, שכל הנוצר על-ידי יהודים בארץ-ישראל, כל הבנין הציוני, העבודה והמלאכה בכפר ובעיר, הקיימים והעתידים לקום – יעשו בידי יהודים. משנה ראשונה זו, שני פנים היו לה, חברתי-מוסרי ומדיני: “הרי כל עצם הבניה אינו בא אלא בשביל לעשותנו לעם יוצר ובונה, ואם איננו מסוגלים לבנות בידינו ממש, הרי שאיננו ראויים גם להבנות”, או “ארץ אבות אפשר למצוא רק בסביבה עברית גדולה, היוצרת את קניניה החמריים והרוחניים ברכוש עברי ועבודה עברית”. כלומר, כניסתנו לחיי מולדת אינה אפשרית אלא על-ידי תמורה יסודית בארחות חיינו, על-ידי כך שנחדל להיות “אוכלים משלחנות זרים, נהנים מיגיע כפיהם של אחרים” ונחזיר לעצמנו את סגולת כל עם, ליצור את צרכינו העיקריים בידי עצמנו, סגולה שאבדה לנו במסיבות ההיסטוריות של חיי גולה. ומבחינה מדינית, בנינה של ארץ-ישראל שלא בידים עבריות שולל את היסוד העיקרי של זכות הקנין שלנו בנכסי קרקע ובנכסי משק אחרים, מונע את אפשרות גידולנו והתפתחותנו לקראת תעודתנו בארץ, ומעמיד אותנו במצב של חוסר בטחון מתמיד.

לא על נקלה חדרה ההכרה הזאת ללב הציונות, לא על נקלה חדרה ללב הישוב. כמו בנקבת השלוח של חזקיהו הכו גם כאן החוצבים “משני הצדדים איש לקראת רעהו”, מעבר האחד בעט ומעבר השני באת, הכו שלש עשרות בשנים ומוסיפים להכות עוד, בכוח התנופה הראשונה ההיא ובכוחות אשר נוספו וגאו במשך דור שלם – ואם כי לא נשלמה הנקבה עדיין וקיימות עוד חצצות בשטחי משק חשובים, הרי בעיקרו של דבר ניקב ונכבש הסלע הקשה הזה. כוח העט היה אולי מהיר-יותר מכוח האת. ההכרה העקרונית בערך היסודי הזה של הבנין הציוני כבשה את לב הציונות והישוב בטרם כבש הפועל העברי את “כל מקצועות העבודה”. בראש מערכת החציבה הזאת שהפכה לעתים מערכת מלחמה קשה, ניצב יוסף אהרנוביץ עשרות שנים, מקודם בשני המכשירים גם יחד, באת ובעט, ואחרי כן בעט בלבד.

משל החציבה אינו בא כאן לשבר את האוזן. עבודתו הפובליציסטית של אהרנוביץ היתה דומה לא מעט לחוצב בהרים. את עטו הניף כקרדום כבד והורידו בחזקה. ניצוצות וצרורות נתזו, ניצוצות מאירים לבבות וצרורות פוגעים בנפסד ובמקולקל. ענין כבוש העבודה, ענין התרבותו והתבצרותו של הפועל העברי, כערובה נאמנה יחידה לכל הויתנו הלאומית בארץ – בענין זה שיקע אהרנוביץ במשך שנים רבות את מיטב כשרונו וכוחו הרוחני כדי לקרב אותו ללב הצעיר היהודי בארץ ובחו“ל, ללבה של הציונות, כדי להסבירו, לנתחו ולהפגינו כנקודת- מוצא לכל דרך ציונית בריאה ומוליכה אל המטרה. מכל השאלות הציוניות שהיו שנויות בוכוח היה זה העיקר המוצק שאינה קיימת ביחס אליו שום הרגשה של בעיה, היה זה הודאי אשר כל השאר אינו אלא בחינת “ואידך פירושא, זיל גמור”. ענין זה לא בלבד שלא היה מוסבר בתחלה לאכר, לבעל-המשק ולציוני מן החוץ, אלא גם לא לפועל כובש העבודה עצמו. שנים מעטות לאחר שהחלה התנועה, הגיעה לידי משבר פנימי. כל המאמץ הזה נראה היה כחסר תכלית וכחסר תועלת. משא-הנפש לא מיהר לבוא, הוא לא בא עדיין לכובש-העבודה במושבה עד היום – והמושבה הרי היתה אז מקום העבודה העיקרי, אם לא היחיד. ההתלהבות הראשונה פגה. במקומה באה חריקת השינים על לבות ערלים. השתררה אכזבה במחנה הקטן, “יאוש”, החל הספק מנקר אם זהו הדרך בכלל, אם אותו פועל “אינטליגנטי” אשר הוה את העליה השניה, על צרכיו התרבותיים ועל מושגי חייו, מסוגל לכבוש את העבודה, לעמוד בהתחרות הקשה עם הפועל הזול מזה ובהיאבקות המרה עם היחס המתנכר של נותן העבודה מזה. על הפרק עלו הצעות שונות לתיקון המצב. החשובה ביניהן היתה: במקום כבוש העבודה – כבוש הקרקע, כלומר התישבות, או “התאכרות” בטרמינולוגיה של הימים ההם. אחד מראשי המדברים על התמורה הזאת היה יוסף ויתקין. במאמרו ב”הפועל הצעיר", שהחל כבר להופיע בדפוס, פתח ויתקין את השקפתו בשאלה זו. היו אלה חבלי לידה ראשונים של דרך חדשה לפועל העברי בארץ, אשר עתידה היתה להגיע לידי הגשמה כעבור שנים מעטות, ולידי תנופה גדולה, מחוללת תקופה חדשה בדרך הציונות, רק כעבור שנים רבות. אולם היא לא באה במקום “כיבוש העבודה”, אלא היתה לאחת השלוחות החזקות והעיקריות בדרך ההגשמה של הפועל, שצמחה מתוך שרשי הרעיון הזה, אשר אהרנוביץ התיצב אז בשער להגנתו.

המאמר המקיף, והיסודי הראשון, שפרסם יוסף אהרנוביץ ב“הפועל הצעיר”, היה “כיבוש העבודה, או כיבוש הקרקע”, מאמר-ויכוח עם יוסף ויתקין על דרך הפועל העברי בארץ. לאותו נושא שב אהרנוביץ גם אחרי כן בויכוח עם “קולות מן החוץ” במשך שנים רצופות. אולם מאמר זה הוא כתב-הגנה הראשון, מנתח ומעמיק, על רעיון כיבוש העבודה, כלפי העוררים שקמו עליו מבפנים. ואם כי מוזר הדבר לקרוא בו היום כמה הנחות, הכופרות בחשיבותן של ההצעות בדבר מפעל התישבותי עצמי של הפועל ושמות את הדגש החזק בעבודה שכירה דוקא (הנחות שאהרנוביץ חזר מהן במרוצת הימים), הרי ניתן בו, במאמר זה, הביסוס היסודי. לרעיון העבודה העברית. ביסוס, שטעמו לא נמר וכוחו לא פג ואשר ממנו יתד ופנה לכל אותה התפתחות כבירה שבאה אחרי כן. לולא היתה האידיאה הזאת כובשת את מחשבת הפועל, לולא היתה מתגברת ומדבירה תחתיה את הספקות הפנימיים, את הרגשת חוסר התועלת שבה, את האכזבה שהשתררה בגלל ההתקדמות האטית, לולא נהפכה אחר כך לנחלת התנועה החלוצית ולולא חדרה כמושכל ראשון להכרת הציונות, לא היינו מגיעים כיום לחצי מיליון יהודים בארץ-ישראל, למחנה עבודה מאורגן בן 120 אלף איש. ואף בעתיד התפתחותה של ארץ-ישראל לקראת יעודה ההיסטורי, תהיה “התרבותו של הפועל העברי והתבצרותו בכל ענפי העבודה” הקו והמשקולת להיות היהודים כאן כוח כלכלי וכוח מדיני.

הספקנות והבקורת, בהן התייחס אהרנוביץ להצעות בדבר “ההתאכרות” של הפועל, שויתקין ואחרים העלו אותן על הפרק, נבעו קודם כל מזה, שההצעות הללו אמרו לבוא כאילו במקום כיבוש העבודה ואמרו לקבל את המשבר שנתחולל אז בתנועה, את ה“תסיסה” ואת “היאוש” כדברים נתונים, שאין להם תקנה אחרת אלא זו המוצעת. גם עתה, לאחר שההתישבות העובדת חוגגת כבר את יובל השלשים להתחלתה ואת יובל העשרים להיותה דרך הרבים, לא היינו גורסים ולא היינו מקבלים בשום אופן את ה“במקום” באשר אין אלה שני דברים המוציאים זה את זה, ובאשר נוכחנו תוך מאמץ כבוש העבודה הממושך, שיש מקום בראשה של תנועת הפועלים לכמה וכמה זוגות תפילין, יש מקום גם לעבודה שכירה, גם להתישבות, גם לקואופרציה צרכנית ויצרנית, גם לקבלנות מסועפת ועוד לכמה וכמה ענפי פעולה ויצירה עצמיים, בלי שידחקו האחד את השני ובלי שיצר המקום לאחד על יד השני. במציאות הישובית, במציאות הציונית, במציאות תנועת הפועלים הקטנה של הימים ההם, בחוסר כל תנופה פנימית לגידול ולהתרחבות, בחוסר כל אמצעים לעבודה ציונית קונסטרוקטיבית, היתה טבעית מאד אותה חרדה להניח את הודאי ולאחוז בספק.

אבל היה עוד מקור אחד לספקנות זו. מטבע ההתישבות העובדת לא הָרְאה לנו עדיין בהר. ההון הלאומי לא נוצר עדיין (פרט לראשיתה הדלה של הקה"ק), הצורה של ה“התאכרות” שהיתה קיימת אז, לא היה בה כדי לצודד את הנפש ולהפיח אמונה בלבבות כי אכן זוהי הדרך המקדמת. כוח-קליטתה של התאכרות זו היה מצער מאד. יק“א וחו”צ, שני המוסדות המישבים היחידים בימים ההם – הראשונה, שהיו בידיה אמצעים מרובים, לא רצתה לעסוק בפעולה התישבותית רחבת מדות בארץ-ישראל, והשניה שרצתה בכך, לא היו בידיה אמצעים. “התאכרות” זו נראתה מצד אחד כאשליה רחוקה, ומצד שני כ“תכלית” לפרטים בודדים שלא השתלבה לתוך אותו תהליך הבנין שצריך לשמש תכלית לכלל. תכלית הכלל נראתה באותה תקופה בעבודה העברית במשק הפרטי, ב“פועל שיראה את תקות קיומו בעבודה, הוא ישתלם בה, הוא ישתדל לבסס את מצבו והוא יכבוש אותה”, “יראה פרי לאומי בעמלו מצד אחד ותקוה לקיומו הפרטי מצד השני”.

אך מה לעשות ל“יאוש”, ל“תסיסה”, לסימני האכזבה שנתנו את אותותיהם בצבור הפועלים הקטון? אהרנוביץ ניגש לשאלה זו במיתודה פסיכואנליטית כמעט, הוא משתדל לחשוף את הגורמים האוביקטיביים והסוביקטיביים ליאוש זה, להעלותם מן הבלתי-מוּדע, אל המוּדע, הוא מטפל אפילו במאמר אחד, שדן באותה שאלה במקור הפסיכולוגי של היאוש בדרך כלל, ומתוך הניתוח רב הצדדי הוא מעלה את סיסמת כבוש העבודה כסיסמה ההיסטורית של הציונות, כתנאי לכל התפתחות כלכלית ולכל עתיד מדיני. מכאן מתחיל מסע ההיאבקות והכיבוש של רעיון העבודה העברית כיסוד מוסד לדרך הבנין הציוני.

בזה אחרי זה עוקר אהרנוביץ את כל שיחי הספקות החוסמים ומסתירים את הפרספקטיבה של השאלה הזאת. במדה שאפשר היה לה בכלל לפרספקטיבה שתתגלה מתוך המסיבות של אותו הזמן, היא נתגלתה במלואה.

בקויה העיקריים היא היתה נכונה והיא נשארה נכונה גם היום, על אף החליפות והתמורות שחלו בינתיים. ההנחה, שאחד הגורמים העיקריים בהתפתחותה של ארץ-ישראל יהיו המשק הפרטי והקפיטל הפרטי, לא נתערערה, אם כי קמו עליה חולקים רציניים (י. וילקנסקי – “הצפיה לקפיטלים” – “בדרך”), אף-על-פי שאהרנוביץ עצמו חזר בו אחרי כן מעמדה זו, ואף-על-פי שההון הלאומי, כבש וכובש לעצמו עמדה מכרעת ומכוונת בהתפתחות המשק הארץ-ישראלי. נתאמתה במלואה ההנחה, כי העבודה העברית במשק הפרטי ובמשק היהודי בארץ בכלל, הוא הגורם העיקרי, המקדם, המגדיל ומבצר את קיומנו ואת בטחוננו בארץ. ונתאמתה עוד הנחה אחת, זו שעמדה בתקופת “היאוש” במרכז הוכוח, שכובש-העבודה, המקנה משמעות לאומית מדינית למעשה זה, יהיה דוקא אותו הפועל שקראו לו אז ה“אינטליגנטי” ושאנו קוראים לו היום התרבותי, בעל ההכרה החלוצית, ולא “הפועל הפשוט” שראו בו בימים ההם פתרון לקשיים המרובים, לאכזבה וליאוש שנראו ללא מוצא.

הוכוח הפנימי לא נמשך זמן רב. לאחר תקופה לא ארוכה ביותר של חולשה – באה ההתנערות. חלק עזב את המערכה, אך באו כוחות חדשים, באה עליה חדשה. המחנה גדל והכרת חשיבותה של מערכה זו הלכה ונתעמקה, הלכה ונשתרשה. ה“יאוש” לא פסק לחלוטין גם בתקופות שונות אחרי כן, הוא חזר וניעור ככל שגדלו המכשולים בדרך הפועל ותמונת המציאות בחלקים חשובים של המשק היהודי בארץ לא נשתנתה. אבל זו לא היתה שוב בקורת עקרונית של עצם הדרך, כי אם שלבים בהיאבקות הבלתי פוסקת על כבושה של דרך זו. והדרך היתה קשה, תלולה, הרבה “גשרי אנחות” צריך היה לעבור; לעתים נדמה היה, שאין זו אלא “עבודה סיזיפית”, ואף-על-פי-כן היתה בה התקדמות תמיד, פעם איטית ופעם מהירה יותר, ואגב התקדמות זו נפרצו דרכים חדשות ונתגלו מטרות-כבוש חדשות בדרך ההעפלה החלוצית של כובש-העבודה העברי.

אך בזה נכבשה רק החומה הפנימית: הפועל עצמו הועמד לפני הכרת תפקידו ויעודו. צריך היה לקעקע עוד את החומה החיצונית. כאן העניין היה קשה יותר. כאן נתגלו ניגודים של אינטרסים ממשיים במציאות הישובית והתנגשות של תפיסות ומושגים בעולם הציוני הנבוך ואובד-הדרך.

ד: במערכה

תקופה ממושכת של היאבקות פובליציסטית וצבורית נועדה ליוסף אהרונוביץ על רעיון זה, שהיה חוליה בולטת ביותר בשלשלת שלמה של בעיות כלכליות, תרבותיות וחברתיות ושמש נקודת-מוצא לשנוי ערכין בדרך הציונות כולה. כבוש העבודה, שפרושו הראשון והבלתי אמצעי היה מעדר בידי יהודי ב“בּחּר” בפתח-תקוה, או מזמרה בכרם הגפנים ובפרדס שברחובות ובנס ציונה, או מחרשה בגליל – היה אחר כך לתוכן פילוסופי, הקובע את דמות החיים היהודיים במולדת ולתכנית מעשית המגדירה את תפקידיהם של התנועה הציונית ומוסדותיה. יסוד העצמיות שברעיון העבודה העברית, נתפשט על פני מערכת המושגים של תנועת שיבת ציון ומעשה הבנין בארץ. ממנו נמתחו קוי בקורת חמורה כלפי כל מיני תקוות-שוא להיבנות על-ידי אחרים, כלפי ההחשבה המופרזת של העיסוק הפוליטי, כלפי התחליפים הרוחניים שציונים מבית מדרשו של אחד העם אמרו לתתם במקום בנין ציוני ממשי, כלפי פקחותם המסחרית של עסקני הציונות אשר שקלו במאזנים של חנונים את הריוח וההפסד הכספי של כל מעשה ומפעל,. אך ממנו נבעה קודם כל המסקנה היסודית, שגאולתנו תבוא בידי עצמנו, בכוח עבודתנו המתמדת והגוברת, בכוח ההגשמה העצמית של נאמני הרעיון הציוני, לבנה על גבי לבנה תיבנה ונדבך על גבי נדבך תקום, תוך שנוי ארחות החיים הכלכליים של העם במולדת.

כל המציאות הישובית וכל המציאות הציונית נמצאו בסתירה לתפיסה זו. לא רק האכר בארץ-ישראל, בעל המשק החשוב ביותר בכלכלה היהודית בארץ בימים ההם, שבעצמו לא עבד והעבודה העברית, היקרה ביחס לעבודה בלתי יהודית, היתה בשבילו שאלה שיש עמה דררא דממונא – אלא כל דַבּריה הרוחניים וכל עסקניה המעשיים של הציונות, כל ראשי המוסדות וכל אשר יד ושם להם באיזה ענין צבורי, הפנו את מגיניהם כלפי ההסתערות המהפכנית הזאת, או גם עברו להתקפה נגדית. היתה זאת מערכה בחזיתות רבות. לעתים בשדה גלוי, פנים אל פנים, ולעתים, במלחמת חפירות. במשך דור שלם התנהלה. לפעמים נשתנו העמדות, נוספו עליהם חדשות, נכנסו גורמים נוספים לתוך המערכה, לפעמים הופנתה המערכה שוב לזמן מה כלפי צבור הפועלים פנימה, ועדיין היא לא תמה עד היום – אך בכל חליפות העתים ותמורות הזמנים תוכנה של מערכה זו לא נשתנה: היא היתה מראשיתה ונשארה במשך כל שלשים השנים האלה, מלחמה על דרך הציונות, על צרכי ההגשמה ועל דרכי ההגשמה, על תוכן הבנין ועל כוונו, על דמותם הכלכלית, החברתית והתרבותית של חיינו בארץ.

האמת היתה כלי-הזין החותך ביותר בידיו של אהרנוביץ במלחמתו. האמת הגלויה, האכזרית לפעמים, ללא משוא-פנים. הוא השתמש בו בכלי-זין זה באותו תוקף כלפי חבריו מבפנים, כלפי הצבור שהוא השתייך אליו, כשם שהשתמש בו כלפי יריביו מבחוץ. הוא, שהיה מחסידיו של אחד-העם, ראה בו את מורו ורבו, ואף אמנם היה בעבודתו הפובליציסטית של אהרנוביץ הרבה מאורו ומירושתו הרוחנית והספרותית של זה – לא היסס לבוא בריב גדול עם אחד-העם, בשעה שבא לקבוע לציונות תחומים צרים ולקדש באוטוריטה הרוחנית שלו מציאות נפסדת. במאמרו על ה“סך הכל”, מנתח אהרנוביץ באזמל חד ונוקב את המסכת הציונית-הרוחנית של אחד-העם ואת מסקנותיה, את התורה הרואה באכר היהודי שאינו עובד, שאינו חורש ואינו קוצר, אלא ניצב על הקוצרים הזרים את ה“טפוס היפה” של “ישוב עליון של מעוט קולטורי מפותח, שכוחו במוחו ובהונו”.

ב“סך הכל” זה מנסה אחד-העם לתאר את הציונות קטנת הדמות ומצומצמת ההיקף כאפשרות המעשית היחידה, שעלינו להשלים עמה. את המושגים והבטויים שנתקדשו, לפחות להלכה, בטרמינולוגיה הציונית, מימי “חובבי ציון” והרצל עד אותו הזמן, את ה“מקלט הבטוח”, את “הגאולה”, את “המטרה המדינית” הכניס אחד-העם לתוך מרכאות כפולות והשתדל להוכיח בכוח הגיונו העקבי את אפסותם הנלעגת. לעומת זה הרים על נס את הישוב “כדבר החביב עליך מצד עצמו”, את הישוב של שנת תרע"ב, על 70 – 80 אלף היהודים שבו, שלמעלה משני שלישים היו תושבי ארבע הערים הקדושות, ישוב ישן בלתי פרודוקטיבי לגמרי לא ביצירת נכסי חומר ולא ביצירת נכסי רוח, ורק פחות משליש נמצא במושבות, על העבודה הבלתי יהודית שבהן, ובתל אביב הקטנה! בו, בישוב זה ראה אחד-העם את “חוש הקיום” אשר “לא ינום ולא יישן” ואשר “הולך ובורא בידינו אותו דבר שקיומנו הלאומי זקוק לו עכשיו ביותר: מרכז קבוע לרוח עמנו ותרבותו”.

מתוך בקורת על בזל, על הציונות הרשמית, בקורת שהיו בה בודאי יסודות נכונים וצודקים, הפגין אחד-העם את המציאות הזאת כרצויה, כנכספת, וכעצם התכלית הציונית. הוא עשה לה אפיריון מעוטר בפילוסופיה לאומית, הנשענת על היהודי “הפקח” “בן התרבות”, שפקחותו ותרבותו אינן מרשות לו להיות אכר במובן המקובל ול“צמצם את כל חייו ומאווייו בחלקת אדמה קטנה ולהיות שמח בחלקו, כשהוא מוציא ממנה לחם צר בזעת אפיו”. ואשר ל“פועלים הצעירים הבאים מחוץ-לארץ במחשבה תחילה להקריב חייהם על מזבח האידיאל הלאומי, לכבוש את העבודה בארץ-ישראל” וכו' וכו' – אף הם אינם עשויים לשנות הרבה בפילוסופיה זו, כי לאחר שאחד-העם הרבה שיחה עמהם, נחקק בלבו “רושם אחד כללי”, ו“הרושם הזה לא חיזק בי את האמונה בכוחם של הצעירים האלה למלאות את התעודה הגדולה שנטלו עליהם”. ועל כן, על כן, אף אם יגדל ויתרחב הישוב הזה “ברבות הימים עד קצה גבול האפשרות”, גזרת הגורל היא, שכל אשר חולמים עליו בבזל, לא יקום. תחת זה יקום “חלום” אחר, שחלם אחד-העם “לפני עשרים שנה”, בשנת תרנ"ב, במאמרו “דרך הרוח”, החלום על “מיניאטורה אמתית של עם ישראל כמו שהיה צריך להיות”, החלום על מרכז של מעוט יהודי “עליון”, אשר “מקלט בטוח” לעם ישראל לא יהיה – “אבל היה יהיה בית מרפא לרוחו”.

המשפט האחרון הוא אקורד-הסיום של ה“סך הכל” אשר לאחד-העם. באיזו מידה טפחה המציאות על פני הפרוגנוזה הזאת כבר היום ובאיזו מידה הפריכה את כל הפילוסופיה הזאת – לא מעניננו להוכיח כאן. אבן מקיר תזעק – שתי אבנים תזעקנה: האחת השקועה בבנין חיינו כאן, והשניה השרופה והעקורה מבנין הגולה היהודית, שנהפך לעיי מפולת. אך בטרם באה המציאות והפכה את כל התורה הזאת על פיה, בא כשרון הנתוח של יוסף אהרנוביץ ושדד את כל פאר האידיליה שתיאר אחד-העם. היה זה, כמדומני, הויכוח הפרוגרמתי היסודי הראשון בציונות. ולא ויכוח עם אחד-העם בלבד. כי אצל אחד-העם לא היה זה אלא משגה מחשבתי גרידא. הוא, שהעמיק לחדור לתוך נבכי בעיות רבות של שאלות יהודית רוחניות והעשיר במדה גדולה כזאת את המחשבה העברית, לא ראה את מלוא תכנה והיקפה של שאלת התחדשות חיי האומה הישראלית במולדת; אבל היה זה ויכוח עם כל ממעטי-הדמות ומסרסי המטרה של תנועת השחרור העברית, אשר תלו באחד-העם את הבוקי-סריקי שלהם. בלא יודעים ואולי בלא רצון היה אחד-העם רק המבטא הקלסי לרוחות, שהיו מנשבות בימים ההם בכל רחבי התנועה הציונית. ההשלמה עם הקיים, היתה בעצם גם רוחה של באַזל באותה תקופה; לא רוחה של באַזל הסמלית, זו של הרצל ושל החזון הגדול של מקראי ציון, אשר נתגלה בה בראשונה, אלא רוחה של באַזל האפיגונית. גם לדיבורים “המדיניים” שבה וגם לדיבורים “המעשיים” לא היה כל יסוד ואחיזה. את השאלות הגדולות, שהחלו להתרקם על אדמת ארץ-ישראל עם התפתחות תנועת הפועלים בתוכה, עם ראשית ההתישבות העצמית של הפועל – לא הבינו כראוי, לא בעלי “המקלט הבטוח” ולא בעל “המרפא לרוח”. ואולם אחד-העם אמר בגלוי את אשר עם לבבו, ואלה האפילו על אשר חשבו ברוב דברים ונוסחאות חסרי אמונה ומשוללי פתוס אמתי.

אהרנוביץ היה, כמדומני, הראשון אשר קבע את הנוסח למטרת הציונות: רוב יהודי בארץ-ישראל. בטרמינולוגיה המדינית לא הרבינו להשתמש בנוסח זה. אמרנו: “רבים”, אמרנו: “עם רב”, אמרנו: “המונים”, אמרנו: עליה חפשית והתפתחות חפשית ליהודים בארץ-ישראל. אולם זאת לא היתה אצל אהרנוביץ נוסחה מדינית, אלא קו של אוריינטציה מעשית, הקובע את שיטת עבודתנו בארץ ואת הקצב שלה. כבר בויכוח הפנימי על תוכן כבוש-העבודה, בסיכום מאמרו “כבוש העבודה או כבוש הקרקע” (תרס"ח), הוא קובע את המטרה הזאת כיסודה הפרוגרמתי של הציונות ושל הסתדרות הפועל הצעיר. גם אחרי כן, חזר לנוסח זה בהזדמנויות שונות. עתה בויכוח עם אחד-העם משתמש הוא באותו נוסח כבנקודת-מוצא להריסת ההנחה היסודית שב“סך הכל” בדבר “ישוב עליון של מיעוט קולטורי”. “מה איפוא תקותנו כי ניחל ?” – שואל יוסף אהרנוביץ – “הרי המלה ‘תרבותי’ אינה באה כאן אלא ל’תפארת המליצה‘, כי גם הערבים לא ישארו תמיד במצבם הלא תרבותי של עכשיו, ויש להניח כי במשך חמשים שנה יתפתחו וידביקו אותנו בתרבותיותם. ואחרי שנשמיט את המלה ‘תרבות’ נשמטת מאליה גם המלה,עליון’ ואז נשארת לנו נוסחה כזאת: ‘ישוב של מיעוט בתוך ישוב של רוב’. במה, איפוא, גדול כוחו של המיעוט הזה מהמיעוט שבכל ארצות הגולה? ומי יערוב לנו שגורלנו פה לא יהיה דומה לגורלנו בכל העולם, הן במובן החמרי והן במובן המוסרי?”

שמא תאמרו: כוחנו יגדל בזה שאנחנו נהיה סולת הארץ, העובדים הבלתי אמצעיים ויוצרי הפרודוקטים של החיים – דבר, שבארצות הגולה הרחיקו אותנו ממנו בחוזק יד? – לא, גם בזה לא נגדיל לעשות, כי הרי ‘כוחנו אינו אלא במוחנו ובהוננו’. ושני אלה, המוח וההון, כשהם מתאחדים יחד, מצליחים אמנם לנצל את כשרונם ואת עמל כפיהם של אחרים, אבל יוצרים בלתי אמצעיים אינם, וממילא מובן שאינם גם פורים במובן הלאומי.

נשארה על כך רק קדושת הארץ המופשטת, שהיא היא אשר תגן עלינו מכליה, מלהבלע ברוב הסובב אותנו, ולא עוד אלא שהיא תצליח גם לעשותנו לכוח משפיע על כל יהודי הגולה, אשר יוכלו בזכותנו להמשיך את קיומם הלאומי.

ואולם, אל אלהים, הכי עמד לנו ביום עברה כל אותו הבנין הענקי של קדושה שאלפי גאונים, מרבי יוחנן בן זכאי ועד אחרון הרבנים, השקיעו בו את מוחם וכוחם ומסרו את נפשם עליו? הכי לא פוררה אותו הגלות לפרורים דקים, שאין להם כל תפיסה בחיים? ומי אשם בזה? האם לא אותם התנאים של מיעוט בלתי יוצר ועבד לכל בתוך רוב יוצר ואדון הכל, שבהם משקיע אותנו ה’סך הכל' גם בארץ תקותנו ?".

ולאחר שהוא מעביר תחת שבט הבקורת את כל המעלות הטובות והסגולות הנפלאות, שאחד העם מונה “בישוב עליון” זה, הוא מדבר על “הפקחות” שקלקלה את השורה אצל האכרים בארץ-ישראל, אשר בראשית דרכם מלאו כגבורים את התפקיד הנעלה שהטילה עליהם ההיסטוריה, ועל "פקחותו היתרה של אחד-העם ששללה ממנו את היכולת להיות שואף לדבר נשגב ולהרגיש את הכוחות הפועלים ביצירת דבר נשגב: הוא יצר רעיון נעלה, בגבורה נלחם עליו ורכש לו מעריצים, וַתבוא הפקחות ותקצץ את כנפיו, הקטינה את שאיפתו עד למטה מאפס, ועדיין הוא מרמה את עצמו כי מטרתו הולכת ומושגת.

ואולם לא אלה הם דרכינו!"

“לא אלה הם דרכינו!” – הויכוח היה מר אם כי היה חדור הערצה לאחד-העם, כסופר וכהוגה-דעות. במסכת ענינים אחרים חזר אהרנוביץ על הוכוח הזה במאמרו “הרוח והחומר בציוניות”. אך במקום שראה אהרנוביץ חילול לדבר היקר והקדוש ביותר לא הקפיד לחלוק כבוד לרבו הנערץ ולא כבש את אמתו בפניו. הוא דבר אתו “בשער” לא כדבר את האויב, כי אם כדבר את היריב החשוב, בעל שעור קומה גדול. אבל דוקא משום חשיבותו של היריב, דרשה האחריות לענין לא להרתע מויכוח נוקב זה. באותו אופן בו תתקבל המטבע של אחד-העם בתוך הכרת הציונות, היו תלויים במדה רבה גורלה ועתידה של תנועה זו. ואכן נתברר אחרי כן, שאחד-העם נעשה מפלט לכל קטני אמונה, וכל מי שאומר להשתמט ממסקנות הציונות ומחובותיה, אם יהודים מבפנים ואם בלתי יהודים מבחוץ, נאחזים במקור מוסמך זה ובצורה זו של “מעוט עליון”. אהרנוביץ הרגיש כבר אז בסכנה החמורה שבתורה זו, והמלחמה בה וניסוחיו החיוביים תוך פולמוס זה, שמשו לו קו ומשקולת כל ימי עמידתו במערכה הציונית, לחזיתותיה המרובות והמגוונות.

אהרנוביץ סיים את הוכוח עם אחד-העם בקביעת תכנית ציונית, שאם כי חלו בה במשך הדור הזה כמה חלופי נוסחאות ונוספו עליה כמה תוספות, היא נשארה עד היום היסוד האיתן לכל הבנה ציונית נכונה:

"אנו שואפים ליצור בארץ-ישראל ישוב עברי בריא בגופו וברוחו שיוכל לשמש מרכז ליצירה לאומית ואנושית בשביל כל העם העברי המפוזר בגולה.

כדי שישוב זה יהיה מה שהוא צריך להיות, דרושים לו תנאים אלו: כמות של רוב ביחס לסביבה הזרה; יסוד של עבודה כלכלית בריאה וחנוך מוסרי על יסודות לאומיים.

א) כמות של רוב:

כלל ידוע הוא, לנו היהודים יותר מאשר לאחרים, כי המיעוט מוכרח להיות מנוצח על-ידי הרוב במובן הכלכלי ולחקות את מעשי הרוב במובן המוסרי, אפילו בשעה שהרוב הזה עומד במדרגה תרבותית נמוכה מזו, שעליה עומד המיעוט.

ומי ששואף למרכז לאומי בארץ ישראל, אינו יכול להאמין בהתגשמות שאיפתו בלי התנאי הראשי הזה.

ב) יסוד של עובדה כלכלית בריאה:

עמנו הולך ומתנון בגופו ובמוסריותו, משום שתנאי הגלות צמצמו את ‘כוחו רק במוחו ובהונו’, הרחיקוהו מהטבע, מעבודה גופנית וחיים פשוטים, ועשוהו – אם להשתמש במבטאו המוצלח של א. ד. גורדון – ל’פרזיט בעל כרחו', ומי שמאמין בתחיה הרוחנית הלאומית של עמנו, – אינו יכול לתאר לו את התחיה הזאת בלי שנוי רדיקלי ביסודות הכלכלה של הישוב.

אפשר עוד שימצאו מפקפקים בצורך ‘ליסוד המון כפרי בחיי מדינה’, אפשר שיחשבו כמאן דאמר, כי אחת הסבות לחורבן מדינתנו בעבר היתה דוקא זו, שמדינתנו נשענה רק על עובדי האדמה; אבל אי אפשר בשום אופן שימצאו מפקפקים בזה, כי היסוד בחיי מרכז לאומי הוא ההמון הכפרי, כלומר – המון אנשים, שכוחם בעבודתם הגופנית ובטהרת נשמתם.

ג) חנוך מוסרי אנושי על יסודות לאומיים.

חיי גלות של אלפים שנה הביאונו לידי כך שהאידיאלים האנושיים הנצחיים של נביאי ישראל נעשו אמנם לקנין כל העמים, אך לא קנין עמנו. הם זייפו את מטבעותינו, נתנו צורה גסה לאידיאלים שלנו, ואנחנו בעצמנו החלונו להתנכר לאידיאלים האלו וגם להתנגד להם. נושאי מוסר היהדות בבואם לדבר על “מרכז ליהדות” אין לנגד עיני רוחם סמל אחר של שלמות, מאשר הישיבה שביבנה במובן הרוחני והלנד-לורדים שבאנגליה במובן הכלכלי.

ומי שנושא את נפשו לתחיה לאומית במלוא משמעותן של המלים האלו, אינו יכול להאמין בהתגשמות שאיפתו, אם לא יבוא שנוי ערכין גמור במושגים המוסריים שלנו.

אפשר עוד להתוכח, אם צריך להכניס לתוך בית הספר שלנו בארץ-ישראל את למוד התלמוד, או את בקורת המקרא, אבל אי אפשר להתוכח על זה, שבית הספר שלנו מחוייב להמית בלב חניכיו את השאיפה להיות נוגשים לאחרים וחיים על נצול עבודת אחרים, ולחנכם להיות עובדים ישרים ונושאי דגל הנביאים של הצדק המחלט ושל השויון הגמור.

זוהי שאיפתנו – ועליה אנו נלחמים ונלחם".

הדברים ששרטט אהרנוביץ בתכנית זו, היו רחוקים מהמציאות של הימים ההם, והם רחוקים במדה רבה מהמציאות של היום, אבל יש בהם אמונה ציונית עמוקה, אשר בכוחה עשתה תנועת הפועלים בארץ את דרכה והנחילה אותה במדה לא מעטה לתנועה הציונית כולה. הפרוגנוזה של אהרנוביץ בדבר “הגרעינים הבריאים ליצירה לאומית אנושית”, שהחלו להתרכז כבר בארץ-ישראל והעתידים להתקבץ “מכל ארבע כנפות הארץ, יתלכדו ויהיו לכוח אחד. הם יטהרו את האויר, ימצאו סוף סוף את דרכם, הדרך של עבודה בדם לבם ובזעת אפם – ונצחונם הלאומי בטוח” – פרוגנוזה זו היא שנתאמתה, אף-על-פי ש“הנצחון הבטוח” עוד מתמהמה לבוא. ואף אהרנוביץ סיים את מאמרו הפולמוסי באקורד מסכם, בסגנונו של אחד-העם, אם כי לא בתכנו: “המרכז הלאומי יבנה לא על-ידי פקחים, כי אם על-ידי מורדים במציאות”.

ה: המרד במציאות

המרד במציאות – זה היה בעצם כל תוכנה של המערכה, שאהרנוביץ ניצב בה כל הימים, במלחמתו ברוח הציונית, כפי שהיא התבטאה בקונגרסים של אותה תקופה, ברוח הישוב כפי שהיא נתגלתה בהתנהגותו ובמנהיגיו, במוסדותיו ובחזיונות השליליים שבהם; במלחמתו על כל פועל יהודי נוסף בעבודה ועל כל דונם קרקע נוסף להתישבות; במלחמתו על החנוך ועל תוכן החנוך; במלחמתו באשליות טריטוריאליסטיות ובפילוסופיה של נצח הגלות הישראלית; במלחמתו בכל דבר שהיה בו משום הזיה במקום הויה, משום עיקום הרעיון וסילוף המטרה הציונית, אם בתוך צבור הפועלים מבפנים ואם בכל זוית ופינה אחרת בחיי הציונות והישוב. המרד, שעליו דבר אהרנוביץ, פרושו היה: מרד האדם והעם בעצלות-הלב שבהם, מרד בשיגרא המילולית, מרד, שתוכנו אינו אלא מאמץ נפשי לכונן את המעשה הציוני מתוך דעה צלולה, מתוך בחינה תכליתית ואחראית ומתוך הכרה מוסרית עמוקה. לא היה כאהרנוביץ מתקומם נגד כל פרזה, נגד כל לשון מדברת עתק, נגד כל פיקציה ונגד כל מלה שאין עמה תוכן של ממש וכוח הגשמה. הוא ידע רק פירוש אחד לתעודת הציונות ותנועת הפועלים בארץ: העשיה! העשיה בכל הזמנים ובכל התנאים. כל מה שכתב וכל מה שעשה היה חדור אומץ ורגש נשגב של כוח המעשה וחריצות המעשה. בזה ראה פתרון לכל הבעיות, לבעית הנצח כמו לבעיות השעה, ובזה ראה את המוצא מאותה טראגיקה עמוקה של המפעל הציוני, הנקלע בלי הרף בין גודל המושג והצורך ובין קוצר המשיג והיכולת.

הוא ידע את המכשולים המדיניים והמעשיים, הנתונים על דרכה של עשיה זו ולא נרתע מלגלות אותם כהויתם, והצביע עליהם בכל הזדמנות. מעולם לא התעלם מקשי התפקיד והתיחס בבקורת חריפה לכל אלה, אשר ראו את דרך הציונות בהגשמתה כדרך קלה ונקנית ללא מחיר. בהליכה תוך הכרה לקראת הקשיים האלה ובהיאבקות עמם, ראה את התפקיד החלוצי העיקרי של הדור. הוא לא שלל את העבודה המדינית ואת המלחמה המדינית של הציונות, אבל לא ראה באלה את התפקיד המכריע. בקו זה נקט אהרנוביץ בראשית מלחמתו הפובליציסטית, בימי המשטר העותומני, בימים שהמדיניות הציונית ירדה מחשיבותה האקטואלית והפכה מעין מצות אנשים מלומדה גרידא – אבל הוא לא עזב את הקו הזה גם בתקופה המחודשת לאחר הכבוש הבריטי והצהרת בלפור, משנעשתה המדיניות חלק בלתי נפרד מהמחשבה הציונית המעשית. את מאמרו “לפני כס המשפט” אשר נכתב לקראת ועידת השלום, הוא מתחיל בהדגשת התביעה המדינית ובסוסה, אך בסיומו של מאמר זה הוא כותב: התנועה הציונית צריכה תמיד להשתמש במומנטים פוליטיים לטובתה, ואולם האידיאל הציוני אינו מותנה בשום אופן ממומנטים פוליטיים. אנחנו מאמינים באמונה שלמה, כי אחרי המלחמה יוקלו תנאי עבודתנו בארץ-ישראל, ואולם אלמלי ידענו בבירור, שהעבודה תקשה פי שבעה ממה שהיתה, גם אז לא היינו נסוגים ממנה אף צעד אחד. – – – כמו תמיד, ואולי עתה עוד יותר, עלינו להכריז השכם והערב כי גאולת עם ישראל בוא תבוא גם אם תתמהמה, אלא שהיא תבוא רק מתוך עבודה מיגעת של דורות, מתוך יסורים גדולים, יסורי אהבה, אמנם, אבל יסורים. מי שמוכן לשאת אתנו את יסורי האהבה האלה – ברכה בו, אבל מי שבא אלינו מתוך התקוות הנפרזות, עתיד אחר כך להתנקם בנו על חטאנו נגדו ונגד כל האידיאל הציוני".

גם בתקופה המדינית החדשה, אין איפוא בשביל אהרנוביץ נקודת-מוצא אחרת לכל הערכה ציונית וישובית מלבד “העבודה המעשית בארץ-ישראל”. וכשם שנאבק על הכרה זו עם הציונות הרשמית שתים עשרה שנה לפני כך, הוא נאבק עמה גם בשעה שנראה היה לרבים שהמדיניות הגיעה למלוכה והפכה תל שכל הפיות פונים אליו. הפוליטיקה היתה תמיד בחינת קו-ההתנגדות הקל ביותר בחיי התנועה הציונית ועסקיה. כאן אפשר היה לכל אחד להתחמק מחובת ההגשמה העצמית, להשליך את יהבו על מתן-שכר מלמעלה ועל גאולה הבאה בהיסח המעשה, אם לא בהיסח-הדעת. “אותו ויכוח ישן בין הציונים הפוליטיים ובין הציונים המעשיים, שבזמנו הוטל עליו מאת ההשגחה העליונה למלאות את הריקניות שבאספות וקונגרסים” ושנדמה היה כאילו “עבר ובטל מעולמנו”, חזר וניעור, גם בימים שהתנאים המדיניים יצרו מסגרת אוביקטיבית רחבה למדי ליצירת עובדות מדיניות בארץ על-יד עבודה מעשית רחבת מדות. אהרנוביץ היה אחד מאלה אשר היו שוברים פעם בפעם כוסות של זכוכית לבנה בפני עורכי ההילולא המדינית כדי להוציא אותם מתוך השכחה-העצמית ושכחת התפקיד המוטל על הציוניות. בראש מאמרו הראשון שכתב ב“הפועל הצעיר” לאחר שובו מגלות מצרים ארצה, נתן אהרנוביץ את המוטו: “העבודה היא חיינו, מכל צרה תצילנו”. זה היה בעצם ימי ההתרגשות המדינית והתכניות הגדולות, ואהרנוביץ קובל מר על אשר “בתוך הצפיה לגאולה הולך ונחרב אצלנו עץ החיים היחידי שבו נאחזנו – העבודה”, הוא קובל על ה“מנחם מנדיל” אשר קם לתחיה והתחיל מרחף בעולמות עליונים, ועל “האנשים אשר שננו לעצמם ולאחרים את התורה של דרכי הכבוש, שבעמל דורות נסללו – והתחילו להאמין בקפיצות”. והוא מסיים את מאמרו זה: “קריאה אחת בלתי פוסקת צריכה לצאת מפה ולהשמע מקצה העולם הציוני ועד קצהו – עבודה ואנשים”.

אך לא רק ויכוח זה חזר וניעור, כי אם עוד ויכוח ישן נושן אחד שאף ביחס אליו נדמה היה כאילו נסתיים כבר ו“עבר ובטל מעולמנו”. בקונגרס הי“א בוינה, שנה לפני פרוץ המלחמה העולמית, כאילו הוכרעה כף המאזנים בשאלת דרך עבודתה של ההסתדרות הציונית. היא הוכרעה לא רק על-ידי כך שבעלי “המעשים” נצחו את בעלי “התנאים” אלא גם על-ידי כך, שבויכוח הפנימי בין בעלי “המעשים” עצמם נצחה הדעה, שתפקיד ההסתדרות הציונית אינה קולוניזציה “מסחרית”, אלא עבודת יצירה חלוצית. והנה בראשית התקופה החדשה לאחר הכיבוש הבריטי והתחדשות העבודה בארץ-ישראל, שהושבתה במשך שנות המלחמה, נתעוררה שאלה זו מחדש. משלחת מטעם ההנהלה הציונית, שבאה לארץ-ישראל, הביאה עמה תכנית מוכנה מראש ל”תיקון" המצב שלפיה “ההסתדרות הציונית רשאית לעסוק ולהשקיע כסף רק באותם הדברים שהכנסותיהם מכסות את הוצאותיהם”, לפיכך צריכה היא לותר על החקלאות הקבוצתית שאין בה רווחים אלא הפסדים, לפיכך אסור לה לקנות קרקעות שמחיריהן גבוהים, לפיכך צריך להפסיק את העליה וצריכה ההסתדרות הציונית לפרוק מעליה את כל התפקידים הבלתי פרודוקטיביים שהעמיסה על שכמה, כגון חנוך וכדומה.

במאמרו “על המשלחת” יוצא אהרנוביץ בתוקף נגד הדעה הנפסדת הזאת, המתחילה להשתרש מחדש בתוך ההסתדרות הציונית, ואגב ויכוח זה הוא נוגע באחת הבעיות הנוקבות ביותר, אשר בגלל אי-מתן פתרון הולם לה בזבזה התנועה הציונית הזדמנויות גדולות שנזדמנו לה. באותו זמן בערך, שויצמן בחוץ-לארץ הרים את הקריאה: "עם ישראל, אַיכּה? טפל אהרנוביץ קודם לכל בחובתם הבלתי אמצעית של הציונים עצמם, לאותו רעיון, שלו הם מטיפים. “הציונות הרשמית גם בימיה המזהירים ביותר לא היתה מעולם בעיני הרוב של נושאיה הרשמיים אלא מעין משאת-נפש לעתיד רחוק, מעין ו’היה באחרית הימים', שאינה מחייבת את מישהו לשנות מה שהוא מהטבע שטבע לעצמו בחייו – – – ההסתדרות הציונית לא דרשה מעולם קרבנות, לא קראה להתנדבות, לא הטילה חובות גדולות על חבריה – – – במשך עשרות שנים עמדו הציונים והטיפו אמונה לקטני האמנה והשתדלו לנטוע בלבם את ההכרה בצורך הגאולה ואת הרצון להגאל, ואולם הם עצמם, בעלי ההכרה ובעלי הרצון, לא העלו על דעתם שעליהם להיות הראשונים לעשות את המעשה שאותו הם דורשים מאחרים, כי על כן חסרים היו הם עצמם את האמונה בדברי עצמם”. בפסוקים אלה ניתנת תמונה מלאה לסתירה הפנימית העמוקה, שחיתה בה הציונות כל הימים, אשר את פרותיה הבאושים אנו אוכלים עתה, גם במצבנו בארץ וגם בגורל האומה היהודית בגולה. לאור המצב הקיים כיום יכולים גם עורים לראות את המגוחך שהיה בדעה זו, אשר הטיפה לציונות מכניסה “רווחים” מסחריים ואמרה לנער את עצמה מכל מעשה ופעולה, שיש עמהם חשש של הפסד, כביכול. אבל היו ימים, שראיה זו היתה רק נחלת יחידים ובין היחידים האלה, שצפו באספקלריה המאירה שלהם את הכשלון הודאי הכרוך בציונות קצרת ראיה זו, היה אהרנוביץ, אשר הזהיר וחזר והזהיר שארץ-ישראל “לא תבנה על ידינו בלי התנדבות גדולה של העם” וקודם כל של הציונות עצמה.

ה“מרד במציאות” שקרא לו אהרנוביץ היה המרד במציאות הזאת. היתה זו תביעה לחינוך עצמי לתפיסה ציונית אחראית וריאלית. לראית הדברים מתוך פרספקטיבה היסטורית, להתנערות מכל אותו הטיח התפל, שדבק בכמה וכמה חלקים ציוניים, שהשלו את עצמם ואת אחרים להאמין, שישנה דרך או דרכים אחרות לגאולת ישראל במולדתו מלבד זו היחידה ששמה עבודה ובנין, והדורשת השקעה גדולה, התנדבות, קרבנות. כל עקום הכתובים, כל נסיון להסיח את הדעה הציונית מעקרון זה, מצא באהרנוביץ את המתנגד החריף ביותר.

“מרד” פרושו אצל אהרונוביץ תמיד: חנוך עצמי, שינוי פני הדברים תוך מתיחת הרצון ובדרך ההוכחה ההגיונית וההנמקה המוסרית. את המקרא כפשוטו של המלה מרד, אשר פירושו שימוש בכוח להכרעת דברים, שלל תכלית שלילה. הוא שלל אותו בין בשעה שהוא מכוון כלפי פנים ובין בשעה שהוא מכוון כלפי חוץ – ובצורה מוחלטת וחותכת הוציא את משפטו ביחס למצוות “לא תעשה” כשם שהוציא אותו ביחס למצות “עשה”. באחד הפרקים של הסתבכות החיים הצבוריים בישוב הארץ-ישראל, כותב אהרנוביץ:

“– וטוענים החברים: אתם רק מצוים מה עלינו לא לעשות, אבל הלא צריך שתמצא בפיכם גם תשובה חיובית – מה מותר לעשות נגד מפירי שביתה, נגד חרמות, נגד ונגד. ועל זה אני עונה: גם אם לא תהיה תשובה בפינו על כל השאלות האלו, אף אז לא נחדל מלהכריז השכם והערב: השמוש בכוח, שלא לשם הגנה מהתנפלות, תועבה הוא לתנועתנו, סכנת כליון לעבודתנו בארץ ולכל תקות הציונות. ורק מי שגמר את חשבונותיו עם הציונות, או מי שדעתו נטרפה עליו, יכול ורשאי לבחור לו דרך זאת. ואולם יש לנו גם מה לעשות בלי כוח אגרוף. על כל פנים יש לנו יותר מאשר לאחרים. הדרך שהלכנו בה במשך שלשים שנה היא אמנם דרך ארוכה מאד, ארוכה יותר מאשר דרך האגרוף, אבל היא לא הכזיבה אותנו ואין לנו כל סבה לעזוב אותה או ללמוד אל דרכי מתנגדינו”.

דברים מעין אלה, שאמרם אהרנוביץ ביחס לשימוש באלמות לשם הכרעה בעינינים פנימיים, נאמרו על ידו ביתר תוקף ותוך היקף של בירור יותר רחב ביחס לשימוש באלמות בענינים חיצוניים. לא פעם נשתרבבו לתוך המסכת הציונית גירסאות מטעות, אשר הטיפו לדחיקת הקץ בדרך אחרת מאשר זו הארוכה והיגעה של עליה, בנין והעפלה חלוצית. בתקופה האחרונה קמה גם מפלגה מיוחדת בציונות, אשר הפכה גירסאות אלה לשיטה מדינית. נוצרה תורת סיקריקין מחודשת, אשר הכניסה הפקרות בחיים הישוביים מבפנים ושמשה פרובוקציה מתמדת ביחסים המדיניים של הציונות כלפי חוץ. כשדן אהרנוביץ בפרשה, הוא מפליג אל העבר ההיסטורי ומדבר בהרחבה על התפקיד ההורס, שמלאה תנועה זו בימי המבחן וההכרעה של האומה העברית במלחמתה המדינית האחרונה שלפני חרבנה. אבל אם בימי יאוש ואבדן תקוה יתכן עוד שהאומה תאחז בדרך כֶשֶל זו, לא יתכן הדבר בשום אופן ופנים “בשעה שהאומה עומדת בראשית שיבתה לארץ”. “בתקופה כזאת מגייסת האומה את כל כוחותיה, כוחות הבנין. המרץ שלה מופנה אז לכבוש עמדות, לבצורן ולשמירה עליהן, אמצעי המלחמה והכבוש שלה הם: עבודה, עבודה ועבודה, עבודת ידים ועבודת רוח בלי הרף ובלי לאות, אשר באמצעותה היא צוברת לה נכסים חמריים ורוחניים ומבססת את קיומה הלאומי והמדיני. כל הטיה הצדה מדרך זאת מתנקשת בקיומה של האומה, כל רצון להריץ אותה, בעוד לא למדה לעמוד על רגליה כראוי, מכשיל ומפיל אותה. כל מלחמה אחרת מחוץ למלחמת הכבוש היום יומית מאיימת עליה בהרס. – – – כל אבן נוספת על בנין, כל עץ מטופח בידים אמונות, כל כברת אדמה חרושה וזרועה, כל בית חרושת ובית מלאכה נוסף, כל בית ספר לתורה, למדע ולאמנות נהפכים לאקטיב של האומה ונכנסים לתוך אוצרות נשקה למלחמת קיומה ותקומתה. – – בסיקריקיות רואה האומה בתקופה כזאת את אויבה הגדול ביותר, את הגבורים להרע, הבאים להרוס את בנינה ולהפסיק את תקומתה, והיא נוהגת בהם כמו שנוהגים באבר חולה, אם רוצים לשמור על הגוף שלא יורעל, ואוי לה לאומה, אם היא אינה שמה לב בזמן הדרוש ומניחה שזה יתפשט. – – – יש לסיקריקיות הסגולה להתפשט מהר ולהיות לנחלת רבים, כי מכילה היא בתוכה כמה אלמנטים מלבבים. לא רק מעשי הגבורה כשלעצמם מושכים את לב הנוער, אלא גם הפרספקטיבה להכנס לתוך הפנתיאון של גבורים היסטוריים מכל התקופות והזמנים. – –ואויבינו הפנימיים הם עתה לא אלה שאינם מוכנים להראות מעשי גבורה כלפי חוץ כי אם אלה המפריעים על-ידי מעשי הגבורה המנופחים שלהם את עבודת הבנין מבפנים. בסודם אל תבוא נפש הנוער”.

מאמר זה על “הסיקריקין” הוא אחד המאמרים המקיפים האחרונים של אהרנוביץ ואפשר לראות בו את צוואתו הרוחנית. יש כאן מעין משנה תורה של כל עבודתו הפובליציסטית רבת העמל וההיאבקות, אשר בה התכוון אהרנוביץ להעלות ולהעמיק את ההכרה העצמית של העם ולכוונו אל הדרך המהימנת, המוסרית והתכליתית של יעודו ההיסטורי.

משעבר אהרנוביץ מהעבודה הספרותית לעבודה כלכלית ומעשית נצטמצם היקף פעולותיו הפובליציסטית. בעשר השנים האחרונות לחייו שבת עטו לתקופות ממושכות ולא היה שוב כמקודם מראשי המדברים והלוחמים בשער החיים הצבוריים והציוניים. רק מפקידה לפקידה, כשעלתה על הפרק שאלה בעלת חשיבות עקרונית או חברתית שהביאה אותו לידי התעוררות פנימית, היה משמיע את דברו ברבים. אבל פעילותו הצבורית, אם כי קבלה צורות אחרות, לא נחלשה ולא נפסקה אף לרגע, וסמכותו ומשקלו המוסריים בחיי תנועת הפועלים ובחיי הישוב הלכו וגדלו. הוא נשאר הפובליציסטן הלוחם על האמת ועל אורחות מהימנות בתוך צבור הפועלים ובתוך הישוב, גם בשעת שתיקתו. והוא ידע לשתוק, כשנראה היה לו שהתבונה, ההגיון וההכרה המוסרית ידם על התחתונה בשקלא וטריא של הזמן. אז קיים בנפשו את הצו: ו“המשכיל בעת ההיא ידום!” אך בשעה שדבר את דברו היה לו קשב רב. היה לו קשב רב גם בתוך התנועה וגם מחוצה לה. כי היה דברו אמת ומשפטו חדור תמיד יושר נפשי ורצון בונה.

(מבוא לכתבי אהרונוביץ, תש״א)

יצחק לופבן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק לופבן
רקע
יצחק לופבן

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק לופבן

  1. תֵּיאוֹדוֹר הֶרְצְל (מאמרים ומסות)
  2. יוֹסֵף בּוּסֶל (מאמרים ומסות)
  3. בֶּרְל כַּצְנֶלְסוֹן (מאמרים ומסות)
  4. אַהֲרֹן דָּוִד גוֹרְדּוֹן (מאמרים ומסות)
  5. אַרתּוּר רוּפִּין (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יצחק לופבן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יצחק לופבן

יצירה בהפתעה
רקע

בֵּית-הַכְּנֶסֶת בְּצ'וּפוּט קַלֶּה

מאת שאול טשרניחובסקי (שירה)

עֲזוּבַת הַקֹּדֶשׁ! הֲצִוָּה לָךְ אֵל,

אוֹ יָרְדוּ מֵעַצְמָם מַלְאֲכֵי הַתּוּגָה

וְכִנְּסוּ לְתוֹכֵךְ – וּבְנֶפֶשׁ עֲנֻגָּה –

כָּל-תְּפִלּוֹת הַחֻרְבָּה וִיגוֹן כָּל-הַתֵּל?

עַצֶּבֶת שַׁתְקָנִית מְעַלֶּפֶת הַחֵל,

דְּמִי צוּלָה חוֹלֶמֶת עַל סִבְכֵי אַלְמֻגָּה;

וּלְטָאוֹת מוֹרִיקוֹת עַל גְּדֵרֵךְ, הַסּוּגָה

פַּשְׁטִינָה סַרְבָּנִית וּכְמֵהָה לְצֵל.

וּבְאֵין בָּאֵי-מוֹעֵד בִּתְפִלָּה עֲלוּבָה

הִתְיַחֲדוּ פָּרְשׁוּ כְּתָלַיִךְ בַּתֹּם;

וּשְׁתֵּי מַרְגָּנִיּוֹת הָאוֹמְרוֹת: עֲלוּ-בָהּ!

(מִי יֵדַע, מֵאַיִן הִגִּיעוּ הֲלוֹם)

מִתְרַפְּקוֹת עָלַיִךְ כְּתִינוֹק בַּחֲלוֹם

וּכְצִפּוֹר חֲבוּשָׁה מִתְחַבְּטָה עַל כְּלוּבָהּ.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.