לפתע נעקר מתוכנו משה ביילנסון, בעוד תפארת נעורים חופפת על שערות ראשו המלבינות, ובעוד חיוניות רוחו במלא אונה, שופעת ופורצת בהתקוממות הקדושה נגד גורל אומה דוויה.

הוא היה אחד מן השבים; אחד ממשולחי-הקן אשר מצא את עצמו חזרה לבית-אמא. והוא שב בכל נפשו ומאודו, ואשר הביא עמו מן החוץ היה תוספת עושר רוחני ומסורת טובה של תרבות הומנית. מעטים כמוהו, שעברו את הדרך הזאת, הגיעו כה מהר וכה שלמים אל המקור, ומעטים כמוהו נתאחו התאחות כה גמורה עם השורש, עד כי לא נודע שנותק פעם.

בשעור יכולת בלתי שכיח בפובליציסטיקה העברית התיצב על המשמר, כנושא דברה ומלחמתה של תנועת ההתחדשות והמהפכה בישראל. יום יום ראינוהו על המצפה, צופה לבית-ישראל, לציונות, לתנועת ההגשמה החלוצית; צופה קרובות ורחוקות, מזהיר ומרתיע, מבשר שמחות ומשיח יגונים, תובע, מבקר, מנתח, חושף מזימות וסכנות חיצוניות ומגלה נגעים פנימיים.

בטהרה נצב על משמרתו, בנקיון דעת ובישרות לב, בתבונה ובאחריות רבה. חדור אמונה גדולה בצדקת הענין שלו נדר את נדרו, שעליו נאבק ונלחם, מחונן בראיה בהירה של המטרה ובהגדרה של המושגים. הוא היה איש ההגיון והיה מותח לעתים את מסקנותיו כקוים הנדסיים; אך ניכר היה שמתחת להגיון זה הומה תמיד נפש חמה, רגשנית, סנטימנטלית. הוא היה לרוב שקט בשינונו, נמוסי בבטויו, אך מתחת לשקט החיצוני, געש פתוס כבד של לוחם אמיץ.

ששת חדשי המאורעות, העלוהו לאותו תפקיד נישא ואחראי של ה“תוקע בשופר” אשר עם הבונים והלוחמים שבנחמיה. אצל הנושאים בסבל, העושים במלאכה והמחזיקים בשלח, עמד הוא על החומה, משקיף על תנועת האויב ומזעיק את מדת הצדק והדין למלחמתנו המדינית. את חֳלִי הימים האלה הוא נשא ולמכאוביהם היה ניב נאמן. יום יום היה רושם את הטורים הקורעים שחקים במגילה השחורה של פשעי המאורעות, גורמיהם ומחולליהם.

ובאמצע המערכה הזאת, תחת נטלה הכבד והמפרך, נשבר הכד על המבוע, כרע נפל משה ביילינסון – ואיננו.

(הפוה״צ, שנת ה-30, גליון 9–10)