מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

יַעֲקֹב זַנְדְבַּנְק

מאת: יצחק לופבן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל; תש"ט

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

הדברים שבכתב אשר כונסו, אינם אלא בני לויה לעבודה גדושה ומאומצת של יעקב זנדבנק בשדה הפעולה התרבותית בתוך צבור הפועלים במשך 13 שנה. התפקיד שיעקב זנדבנק ניצב לפניו, בשעה שנקרא לשרת את תנועת הפועלים בארץ, קודם בועדת התרבות המרכזית ואח"כ במרכז לתרבות של הסתדרות העובדים העבריים הכללית, הוא אחד התפקידים המסובכים והקשים ביותר בשירותי התנועה. כל ענף מענפי העבודה במנגנון ההסתדרות, הנתון לתהליך בלתי פוסק של צמיחה וגידול: ענפי הכלכלה, ענפי ההתישבות, הרפואה והקואופרציה, כל אלה הם מטבעות שמשקלם ניכר, שערכם מוסכם וקולם הולך ואפשר למשש את תועלתיותם ונחיצותם, ופרים ניתן לרַאֲוָה ולתפיסה בדיאגרמות ובמכשירי מדידה אחרים. מה שאין כן ענף הפעולה התרבותית; היא במהותה “מציאות מופשטת” בלשונו של ביאליק, שאין מידותיה קבועות ואין תוצאותיה ניתנות להתפס ולהסתכם תוך תחומי זמן, שבני אדם מסוגלים להקיף אותם בראית שנים מעטות או אפילו בראית שנים מעטות או אפילו בראית דור אחד. זאת היא עבודת הרוח, משא נפש למאור עינים ולהתעלות מוסרית של אדם ועם, אשר רק במרוצת שנים רבות מתחיל חותמה מבצבץ בדמות חייהם של כל ציבור וחברה.

כך דרכה של עבודה תרבותית בכלל. אך משנה קושי נוסף לה במציאות חיינו אנו ונוכח היעודים המיוחדים במינם, שהוצגנו לפניהם בארץ זו ושהוצג לפניהם במיוחד ציבור הפועלים. התהליך של קיבוץ גלויות, ההיתוך הרוחני של צבור, המורכב מיוצאי ארצות שונות ותרבויות שונות, המרת שבעים לשונות הגולה, שאנשים גדלו על ברכיהן, דבקו בהן במשך דורות רבים, אימצו אותן לעצמם כלשונות אם, בלשון העברית האחת, סיגולה של הלשון עצמה לצרכי תרבות חדשים – אלה הם בעיות ותפקידים, ששום פעולה תרבותית עממית אינה יודעת אותם.

יעקב זנדבנק היה אולי הראשון בתוכנו, שחרג ממסגרת השיגרה בגישתו לתפקיד שהוטל עליו. הוא נאבק עם הבעיות הללו היאבקות מרה, הוא נאבק עם ה“מה” וה“איך”, רצה לברר קודם כל לעצמו את מה אנו רוצים להשיג בעבודה זו ואיך אפשר להשיגו; הוא נאבק עם עצלות המחשבה ועצלות הלב בשטח זה, עם מציאות סוררת, שדחקה את השאלה הזאת לקרן זוית והפכה אותה לענין שמשלמים לו איזה מס קטן מפני הנימוס, אך בעצם אין מחשיבים אותו ביותר, ומכרים על פניו כל דבר גדול או קטון בשטח המעשי. במשך שנים ראה את עצמו כאחד, שהעמידו אותו על “משמרת נשכחה”. הוטל עליו לקיים את העבודה התרבותית מעוני, ללא אמצעים, ללא אטמוספירה רוחנית וללא עידוד צבורי. נסיונותיו מפעם לפעם להזיז את השאלה לתוך מעגל האור של חשיבותה האוביקטיוית, לא נשאו פרי רב. בתמורות העתים ובחליפות האַספֶקטים הכלכליים והמדיניים, שאנו נקלעים בתוכם, לא היינו פנויים מעולם לשאלה זו. תמיד היה משהו אשר הסיח את הדעת, אשר העלה על הפרק דברים, שנראו בעינינו חשובים יותר וראויים יותר לשימת לב. בימי משבר מחשבתנו רתוקה לשאלות השעה הכואבות והדוחקות, ובימי הרוחה הרי זאת זחיחות הדעת המופרזת, המונעת מאיתנו את האפשרות להעריך נכוחה את מקומה של שאלת חינוך העם והציבור בחשבון החיים והמעשה שלנו.

בסבלנות ובמסירות רבה עמד יעקב זנדבנק על “משמרת נכוחה” זו. בטוח באמתו, טיפח את הגחלת והפיח בה. לשלהבת גדולה לא הצליח להעלותה, אבל לאט לאט החלו להרגיש בחומה ובאורה. דברים שנראו בתחילה כאילו הם אובדים ללא הד, – הֵדם החל חוזר. גם בהסתדרות וגם בישוב בכלל החלה להוָצר אטמוספירה ציבורית מסביב לפעולה שהוא עמד בראשה. האדישות הלכה ונשברה. בהליכותיו התרבותיות ובדעתו הנקיה רכש לו זנדברק אמון יותר ויותר גדול ומצא מסילות גם ללבו של צבור הפועלים וגם לאנשים שהוא רכז מסביבו כשותפים בעבודה. הוא השכיל לחבב את הפעולה התרבותית ע“י כך, שנסך לתוכה הרבה מנטיות נפשו, מחיבתו למוזיקה, לאמנות מ”החדוה בדברים קטנים". במושבות הקים זנדבנק פינות אור וריכוז חברתי לצבור הפועלים זה, הנתון כל הימים באוירה של שממון נפשי ודכאון. החדר המסודר, המואר והמקושט בטעם צנוע, שימש לפועל, הנקלע תמיד בין חוסר עבודה לבין עבודה בלתי מספקת ובלתי משביעה, בית שבו נח קצת מקשיי רוחו, שבו יכול היה להפיג את עצבונו ואת רוגזו בקריאה, בשעשועים תרבותיים, בנשף, במוסיקה, בהרצאות וגם בלקח טוב, בשעורי לשון ולפעמים גם בשיעורי מדע. לפינות הרחוקות ביותר הגיע משהו מיפיפותן של הרוח, של האמנות, של הידיעה. בכלים מכלים שונים: מרצים, נשפים, חוגים, סימינריונים וכינוסים. הדינמיקה החלה לגדול והמצודה החלה להפָרש על פני שטחים רחבים של חיי ציבור הפועלים. אבל זה היה רק פרוזדור לאותו מפעל תרבותי רציני, שעליו חלם זנדבנק כל הימים, ומקוצר רוח וחוסר אמצעים לא הגיע לידי ביצוע אלא בהתחלות מצומצמות.

הוא נשא את נפשו להגיע לצורות יציבות יותר בעבודה התרבותית: חלם על “אוניברסיטה עממית”, על השכלה הניתנת לפועל ולאדם המבוגר בישוב, לא למקוטעין, אלא בשיעורים שלמים, על הכשרת שכבה נבחרת ומצוידת כהלכה של עוסקים בצרכי תרבות, או כלשונו, של “חלוצי התרבות העברית”. במועט הניתן לביצוע לא הסתפק מעולם; תמיד שאף להרחבה, לשכלול הצורה, להעלאת התוכן. הוא ניסה, ובמידה ידועה גם עלה הדבר בידו, לשתף בעבודה התרבותית בתוך ציבור הפועלים גם כמה מכוחות התרבות והמדע של האוניברסיטה העברית בירושלים. במאמרו על האוניברסיטה העברית, לרגל יובל העשור שלה, הוא תובע ממנה בכלל אורינטציה חינוכית-עממית-ישובית ושותפות אקטיבית בהתהוות חיינו הרוחניים בארץ. לא שדרש ממנה להתכחש לתפקידיה המדעיים, אלא ביקש להסב את תשומת לבה לתפקידים הדחופים של הדור הזה בארץ ישראל, “שהוא לא רק מדעי, אלא בעיקר רוחני. דורנו זקוק לאורינטציה רוחנית, לאור אשר יאיר את חיינו, ויחייב וילכד אותנו ויעצב אותנו לעם, לקהלה בעלת משמעת רוחנית פנימית, מרסנת ומקשרת”. לכן תבע ממנה, כי תחרוג מתוך המסגרת הנהוגה באוניברסיטאות אחרות, תחדור לתוך חיי הישוב, תיצור תאים, תאים על פני כל הארץ וביחוד בכפר, “תזרע גרעינים של עבודה תרבותית מעמיקה, יוצרת דעת קהל, מחייבת לביקורת ענינית, מחנכת, לוחמת באנרכיה ושואפת לאחריות לעבודתנו בארץ, כי זהו תפקידה ההיסטורי של האוניברסיטה ולא אחר”

בעית העליה, החדשה, הגדולה, שזרמה לארץ בשנים האחרונות בעיקר מאירופה המערבית, בעית קליטתם או הקלטתם התרבותית של פליטי מצוקה כלכלית ורוחנית אלה, אשר נעקרו מתוך הרגלי דורות ומתוך חיים תרבותיים זרים, שחשבו את עצמם מושרשים בהם ושוקטים על שמריהם – העסיקה מאוד את זנדבנק בתקופת חייו האחרונה. הבקורת שלנו כלפי העליה הזאת ביתה לעתים פזיזה ומופרזת. לא ירדנו לעומקה של בעיה זו, ולא נתנו לעצמנו דין וחשבון מנפתולי נפש והגוף, העוברים על אנשי העליה הזאת בדרך הסתגלותם למסיבת חיים חדשים, שנקלעו לתוכם, על פי רוב מאונס. זנדבנק ניגש לשאלה זו מתוך ידיעה ומתוך שיתוף נפשי עמוק וניסה לעזור גם בשטח ההסתדרותי וגם בשטח הצבורי הכללי. ה“סמינריון לעולי גרמניה ואוסטריה” שע"י התאחדות עולי גרמניה, אשר נפתח באיניציאטיבה של זנדבנק והתנהל על ידיו, היה אחד ממפעליו החשובים ביותר בשטח זה. הוא תלה בו תקוות רבות. לעתים ראה בו התחלה לאוניברסיטה העממית, שאליה נשא את נפשו.

ב

עבודתו הספרותית של זנדבנק בשדה התרבות וההשכלה, יותר משנועדה לשמש מטרה לעצמה, היא היתה, עבודת עזר, לכאורה, שבקשה למצוא נוסחאות בכתב למה שעלה במחשבתו תוך התעמקות בבעיה מורכבת ורבת פנים זו, בדומה לשרטוטי תכנית, שהאדריכל משרטט אותה למען תהיה לו לעזר במעשה הבנין; אבל כבר בשנה הראשונה לבואו ארצה ובנסיון הראשון שלו להעלות על הכתב משהו בשאלה הזאת, יש הנוסח היסודי בתפיסת התפקיד, כפי שהצטייר ברוחו של זנדבנק במאמרו “השכלה לגדולים”, שנדפס ב“הפועל הצעיר” בשנת תרפ"ו, הוא כותב: “אנחנו צריכים להביא לידי גילוי הוי חדש, וליצור חיי יום יום מחודשים, שהם נמצאים עכשיו על כף המאזנים בין חוסר צורה מצד אחד ופרזיאולוגיה מצד שני. לפנינו התעודה לברוא את צורת החברתיות החדשה, החל מהדברים קטני הערך עד הדברים כבדי המשקל ומרובי הערך.”

הדברים כאן הם רפויים עדיין בניבם וסתמיים מאוד בביטויים. במרוצת השנים נתעשרו במושגים, נתבהרו, קיבלו כוח כובד גדול יותר, ונתבלטו יותר על פני רקע המציאות. אבל כבר בנסיון הראשון הזה של הגדרה מקופל הרעיון העיקרי, אשר זנדבנק פיתח אותו אחרי כך חזור ופתח, ואשר שם אותו לקו ולמשקולת בתכניות עבודתו התרבותית. הוא גרס תרבות של חיים לאומיים, מעורה בסביבתה ההיסטורית, ששרשיה נעוצים בעבר, במקורות המפרים של העבר, ונופה נטוי כלפי עתיד אנושי וחברתי טוב יותר ויפה יותר. כאשר דיבר על “השכלה” לא נתכוון להשכלה פורמלית, לא ל“תורה לשמה”, לא “לפתוס ההכרה” של המאה התשע עשרה, אלא לטיפוח ערכין לאומיים ואנושיים ולהפרייתם, לחנוך האדם והציבר ולארחות חיים מהימנים, למתן אבוקה של אור בידיהם, אשר תאיר את נתיבם החדש במולדת. הוא היה בין המעטים אשר הכירו והרגישו, כי בעיות עיצוב חיינו, שאנו מרבים כל כך לדבר עליהן, בעיות היחסים הפנימיים בישוב ובצבור הפועלים, בעיות המזיגה והחיתוך של הפרודות השונות, אשר ב“קבוץ גלויות” זה, בעיות היכולת לחיות כעם, להתנסות כעם, לשאת באחריות כעם, להכריע כעם, – כל אלה הן בעיות של תרבות.

“החיים שלנו – הוא כתב באחד ממאמריו הראשונים – עקולים לדורות למטרה מסוימת, והמטרה היא לחנך את האדם, שרצון המולדת, הבריאה, העובדת, ימשול בה. זאת אומרת: הפרית ערכין דרך חידושיהם, להוריש את מה שאינו עובר בירושה אורגנית ולהכיר מה ניתן להעלאה ומה לעקירה”.

הוא דחף את הנסיון לזהות את תרבות צבור הפועלים עם “תעמולה”. בזו האחרונה ראה תחליף מַשלה, המחזיק את כף המאזנים של רוח ההמונים בתנודה מתמדת. התפתחות תנועת הפועלים בעולם בשנים האחרונות, התבוסות הגדולות שלה, חוסר יכולתה לעמוד בנסיון בשעות מבחן חמורות, מבליטות למדי את המשענת-קנה-רצוץ שבתרבות זו, שביסודה הונחה התעמולה בלבד. התעמולה – זאת היא כמות ולא איכות, זאת היא טכניקה, אך אין בה כוח יוצר ומיצב. מה שהיא כובשת אינו נכבש, מה שהיא קובעת אינו קבוע. היא בבחינת אילן ששרשיו מועטים ונופו מרובה, אשר כל רוח מצויה הופכת אותו. לא כן התרבות האמיתית, כפי שראה זנדבנק בעיני רוחו, זו שנהפכת לרכוש הנפש אצל היחיד והצבור, זו המיצבת ומאחדת גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה חברתית, זו היוצרת עמים ומעלה המונים למעשה אצילות, הופכת אותם לעדה, לצבור, מחדירה אותם באידיאה, עושה אותם למגשימי רעיון, לנושאי יצירת הרוח".

מבחינה זו הוא לא גרס גם תרבות מעמדית חד-צדדית. במאמרו “לקראת ועידת ההסתדרות השלישית”, בשנת תרפ"ז, הוא מתעכב בקצרה על פרובלימה זו ומנסה להוכיח, שאצלנו אין להציג את השאלה, כפי שמציגים אותם במקומות אחרים, “לשבור את הפריביליגיה של ההשכלה”, שהיתה לנחלת מעמד אחד בלבד, אלא “למצוא את התרופה לקרע הפנימי, שהתהוה בחיינו הרוחניים, מיום שתרבותנו הלאומית המקורית נפגשה עם הזרמים הרוחניים, ותוצאות הפגישה הזאת הן שליליות בשביל תרבותנו”. על התוצאות השליליות של פגישה זו חזר זנדבנק פעמים רבות במאמריו שפרסם במרוצת השנים. אולם הנימוק שנתן כאן לדחית התרבות המעמדית החד-צדדית – הוא כאילו פורמלי בלבד. לאמיתו של דבר (ובצורות שונות נתן ביטוי לכך בהמשך עבודתו הספרותית) היתה דחיה זו מבוססת אצלו על הכרה עמוקה יותר, על הכרה, שערכו התרבותי של כל “פרולטקולט” הוא מופרך מיסודו, באשר יש תרבות של אדם, של עם, ולא תרבות של מעמד, וכל תרבות אמתית היא ממילא תרבות של צדק, שויון וחופש, – היסודות הללו, שעליהם תומכת את יתדותיה תנועת השחרור הסוציאליסטית.

כשם שגרסו קדמונים “תורה-אור” כך גרס זנדבנק “תרבות-אור”. “אנו עומדים – כך הוא כותב בשנת תרפ”ז – בהתחלת מפעל ענקי. אנו רואים את התחלתו ולא את סופו. מהמפעל הזה צריך לצאת אור, אשר יאיר את הנתיבות של עמנו ויראה לו את הדרך, בה עליו ללכת. לתת לאור הגנוז את האפשרות להאיר – זהו התפקיד התרבותי שלנו. ואפשר למלאות את התפקיד הזה רק בדרך אטית ועקבית. לא ברעש אלא בעבודה מתמידה ושקטה, לא בתעמולה זולה, אלא בשיטתיות. לבנות תאים, תאים, לרכוש אנשים ועורר בהם הכרה תרבותית. העבודה הזאת קשה היא ושאלת האיך היא חשובה מאוד. אבל קודם כל צריכה לשלוט תפיסה נכונה של התפקידים והגדרתם".

כן, “בדרך אטית ועקבית. לא ברעש אלא בעבודה מתמידה ושקטה” – זאת היתה דרכו.

ג

תפקיד הדור, התפקיד ההיסטורי של התקופה – אלה ריחפו לפני עיני זנדבנק בכל מערכת חייו הרוחניים. כשדיבר בעניני תרבות, בעניני חנוך, בעניני הנוער או בבעיות חברתיות, היה זה המצפֵן אשר כוֹון את מחשבתו ואת הלך רוחו. השאיפה לנורמות חדשות באורחות החיים. להשליט מחדש את הסמכות הפנימית של הרוח ההומאנית ככוח קובע ומכריע בחיי האדם, עם וחברה – הועמדו בניגוד לאותה דמות נעוה וטראגית של התקופה הנוכחית, שבה המכאניות, התועלתניות והסמכות החיצונית ממלאות את כל חלל חייה. המוסר והאחריות המוסרית אשר לאנשי הרציונליזם הצרוף ובעלי הנוסח הדיאליקטי, שהיו בבחינת אבנים שמאסו בהם הבונים, הורמו אצל זנדבנק כראש פינה לכל אורינטציה תרבותית וחברתית. מצפון היחיד, האמונה בעולם-צדק-יבנה ובאדם הנולד לחירות ולשויון, והמסקנות המחייבות הנובעות מתוך אמונה זו – באלה בלבד ערובה נאמנה לכל חיי צבור וחברה מתוקנים. מכאן התיחשותו של זנדבנק על בעלי “הסוציאליזם שבאמונה”, קירבתו לגוסטב לנדואר, לתפיסת הסוציאליזם לא כתורה אלא כמצות המעשה, לא כמדע, אלא כמשא-נפש, כרצון, כהגשמה עצמית. הוא ראה את כל הטרגדיה של התקופה הנוכחית ב“ניהליזם המוסרי והרוחני” שהשתרר בה, בכפירה באידיאליזם, בהפקעת הרגש האנושי ובהשלטת האינטרסים האגואיסטים, היצרים, האלימות והטכניקה על פני כל. רק בראיה שטחית נראה הדבר שאפשר ל“גרש את האשמדאי ע”י בעל הזבוב“, שאפשר להניס מלאכי חבלה ע”י מלאכי חבלה אלה ע“י מלאכי חבלה דומים להם, כדי לשרת מטרה נעלה ביותר. אבל לעולם אין המטרה מושגת ע”י כך; היא מסתלפת ע"י המיתודה הדיאלקטית ומקבלת לבסוף אותה צורה נפסדת עצמה, שעליה הניפה את גרזינה. לפיכך מן ההכרח לשוב אל “המיתוס ההומאניסטי” כדי לחלץ את העולם מן המצוקה הגדולה שהוא שקע בה, ואל “המיתוס ההומאניסטי” אפשר לשוב רק בדרך של התחדשות רוחנית.

אצל זנדבנק קיבל “המיתוס ההומאניסטי” גם גוון דתי. הוא לא היה איש דתי במובן המקובל, לא העמיס על שכמו עול מצוות דתיות, אבל תפיסת העולם הבלתי-רציונליסטית מצד אחד והגעגועים אל מורשת-העבר הישראלית מצד שני, יצרו אצלו גם את הנהיה הנפשית אחרי האמונה במוחלט. אמונה זו נסכה אצילות מיוחדת בנפשו של זנדבנק, שמצאה את ביטויה גם בהליכות יחיד וגם בהליכות צבור, בצניעותו, ביחסיו הלבבים אל אנשים ובכובד האחריות, שבו מלא את התפקיד אשר הוטל עליו.

אוסף המאמרים ומסות של יעקב זנדבנק יוצא לאור בימים השחורים ביותר בקורות העולם. הברבריות חוגגת את נצחונה על פני מכתות התרבות האנושית. החזות הקשה שחזתה אותה קבוצה של אנשים המפוזרים בעולם, שעמהם נמנה גם יעקב זנדבנק, קמה ונהיתה בצורה איומה יותר מכפי שאפשר לשער. אלה שהזהירו חזור והזהר מפני סופה של התפתחות זו – קולם היה “קול קורא במדבר”. רוח העועים של האלהת המדינה והאוטוריטה החיצונית, שהשתלטה בעולם במקום הרוח ההומאנית, נהפכה לסופה איומה שעשתה את הצביליזציה על כל כיבושיה הנפלאים לקברם של נושאיה.

עתה אנו עומדים על עיי המפולת של חצי עולם ושל למעלה מחצי העולם היהודי, שהיה הקרבן הראשון של סופה זו. הוא היה מוכרח להיות הקרבן הראשון, באשר מכל עם אחר יכול היה העם היהודי להתקיים בתקופה של ברבריזציה מטורפת. בגלל מצבו המיוחד במינו משמש גורלו של העם היהודי מעין נס-הרוח לתרבות העולם מדורי דורות. בכל מקום ובכל זמן שגברה ידה של אותה ירושה רוחנית, שהעם היהודי נשא אותה בנדודיו הארוכים על פני נתיבות העולם, אפשר היה להן לתפוצות ישראל להתקיים באיזו מידה שהיא. אך כאשר “הניח משה את ידיו” גברה בכל מקום תרבות העמלקים, אשר הכתה את בית ישראל לרסיסים.

אין אנו יודעים כרגע אין ומתי יתנער העולם מחורבנו. אנו מאמינים, שיום זה לא יתמהמה לבוא. אך ברור לנו, שההיאבקות בין הברבריות לבין העולם של צדק ושל חופש לא תבוא לידי הכרעה אחרונה בשדה הדמים בלבד, אלא גם ואולי בעיקר, בשדה הרוח, ויהא לנו ספרו של זנדבנק שביב אור בימי אפלה ומצוקה אלה, ומורה דרך לקראת הבוקר החדש, אשר בעיני רוחנו אנו רואים אותו מפציע ועולה – מבין העבים הקודרים – לעמנו הדווי מאוד ולעמי העולם.

(מבוא לספרו של זנדבנק “בנתיבות תרבות”)

יצחק לופבן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק לופבן
רקע
יצחק לופבן

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק לופבן

  1. תֵּיאוֹדוֹר הֶרְצְל (מאמרים ומסות)
  2. יוֹסֵף בּוּסֶל (מאמרים ומסות)
  3. אַהֲרֹן דָּוִד גוֹרְדּוֹן (מאמרים ומסות)
  4. אַרתּוּר רוּפִּין (מאמרים ומסות)
  5. בֶּרְל כַּצְנֶלְסוֹן (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יצחק לופבן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יצחק לופבן

יצירה בהפתעה
רקע

לשאלות היישוב הישן

מאת דוד בן־גוריון (מאמרים ומסות)

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

תהום עמוקה מפרידה בין שני חלקי היישוב העברי בארץ־ישראל, בין החלק היותר קטן, היישוב החדש, ובין החלק היותר גדול, היישוב הישן.

היישוב הישן – הורתוֹ ולידתו היתה בקדושה. ב“ארבע הארצות” הקדושות (ירושלים, צפת, חברון וטבריה) הוא מכוֹנם, ומהקדושה הוא מתפרנס.

והיישוב החדש, שמתחילת בריאתו הזהירו לפניו אופקים לאומיים רחבים, התיחס בביטול ובבוז ליישוב הישן, ויש גם אשר ייחסו לו ערך שלילי לעבודת התישבותנו בארץ־ישראל.

בני היישוב החדש הביטו על הישן כעל גוף שאין בו רוח־חיים, ומתוך השקפה זו התיחסו לכל המתרחש ונעשה בחיי היישוב הישן בשיויון נפש ובהיסח־הדעת.

השקפה זו על היישוב הישן וערכוֹ לא רק היא מוּטעה מעיקרה, אלא מביאה גם הפסד גדול לכל עבודתנו בארץ־ישראל.

היוצר הגדול של התנועה הציונית. בדברוֹ על דבר האמצעים והדרכים להגיע למטרה הלאומית, הראה, כעל אחד האמצעים, על כיבוש הקהילות.

ואם יש באיזה מקום שהוא שייכות ישרה בין תחיית העם העברי בארץ־ישראל ובין כיבוש הקהילה – הרי זה בארץ־ישראל גופא. – נקח את הקהילה הא"י היותר חשובה – את ירושלים.

בירת ארץ־ישראל, שבה מתרכזים החיים המדיניים ומתוכה יוצאת השפעה על כל הארץ – עוֹדנה עיר עולמית, ואפילו עכשיו, כשהיא משוללת כל התיקונים החדישים, כבר נוהרים אליה מכל קצווי תבל רבבות תיירים. לא יעברו הרבה שנים, וירושלים תהא מחוברת במסילות־ברזל את סוריה, מצרים, חג’אז. כבר עכשיו בונים את הסניף חיפה–שכם–ירושלים, שיחבר אותה את חיפה ודמשק. אין כל ספק, כי צפוּן לירושלים עתיד מזהיר בתור עיר המסחר והתעשיה היפה.

והנה על פי איזה מקרה מאוּשר או, יותר נכון, הודות לחלוקה, אנחנו מוצאים בעיר זו רוב גדול עברי. כמעט שני־שלישי תושבי ירושלים הם יהודים. ומיספרם הולך ומתרבה מיוצאי פרס וקורדיסטאן, תימן, סוריה, בוּכרה, אמריקה, גליציה וכו'.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.