מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

לְשׁ"י עַגְנוֹן – בֶּן הַשִּׁשִּׁים

מאת: יצחק לופבן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל; תש"ט

סוגה:

שפת מקור: עברית

זינוקו הספרותו הגדול של עגנון, מעל במת “הפועל הצעיר” היה. מ“והיה העקוב למישור”, זו הנובילה הנפלאה, שקיפלה בקרבה כבר אז את כל הניצנים, הפרחים ופרי ההילולים של הפרוזה העגנונית הענוגה והמפוארה, שנדפסה ב“הפועל הצעיר” – מתחילת עליתו של עגנון כראקיטה מתפשטת במניפה של אורות וממלאה את ספרותנו גוונים ומנגינות, שלא היו כמוהם להשראה ולעלית בספרותנו החדשה. בספרו האחרון “תמול שלשום” הראַקיטה הזאת עוד מוסיפה ועולה, מפציעה מחדש, ויוצרת הילה של נגוהות סביב אותה פרשת בראשית, שהיתה סדן ליצירתו ותכליתה.

מרכז הפרוזה השירית של עגנון היא ארץ-ישראל, בין בשעה שמדבר בה באופן ישר ובין בשעה שאינו מדבר בה. היא מאווי כל המאווים ותכלית כל התכליות; היא ה“תמול”, ה“שלשום”, ה“היום” ו“המחר” של היהודי בשיבוש וביסלוביץ וביאס, בכל מקום שהוא ובכל דרך הנדודים והתמורות שלו. “ר' יודל” הוא ר' יודל הנצחי, שארץ-ישראל היא בשבילו מה שהיתה ביאטריצה בשביל דנטה אלגהורי בקומדיה האלהית. הוא רואה אותה מבעד לכל המעגלים של עינויי-התופת, מבעד לכל הערפילים של מכאובי-ההזדככות, ובכל אשר יעשה ובכל אשר יארע לו הוא נמצא תמיד ב“לבב ימים”, בדרך לגאולתו הנפשית והאנושית, היורטת לקראתו כשהיא זוהרת בחסדיה ובתנחומיה.

מי ידמה ומי ישוה לו לעגנון בהישג האומנותי העליון של הפרוזה העברית החדשה? גם באיכות וגם בכמות הגיע לשיא! וידו פתוחה עדיין לתת כהנה וכהנה וקרן השפע שלו מלאה עדיין ברכה. ירבה שנים טובות, ויזכה, ואנו נזכה אתו, שיריק את הקרן הזאת עד תומה.

(הפוה״צ, תש״ח, גליון 46)

יצחק לופבן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק לופבן
רקע
יצחק לופבן

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק לופבן

  1. תֵּיאוֹדוֹר הֶרְצְל (מאמרים ומסות)
  2. יוֹסֵף בּוּסֶל (מאמרים ומסות)
  3. אַהֲרֹן דָּוִד גוֹרְדּוֹן (מאמרים ומסות)
  4. אַרתּוּר רוּפִּין (מאמרים ומסות)
  5. בֶּרְל כַּצְנֶלְסוֹן (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יצחק לופבן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יצחק לופבן

יצירה בהפתעה
רקע

בנשף

מאת יוסף חיים ברנר (פרוזה)

יום-חורף מעונן לפנות ערב. השמש לא נראתה כל היום. היקום מכוסה בערפל אמוץ, קריר וכבד. אור היום הקצר הולך הלוך וחשוך, ועוד מעט וייכּחד כלה, ותחתיו יבוא ליל-שבט אפל, איום וארוך כגלות היהודים, קר כקרח הנורא, אשר בלבות בני האדם, ושמֵם כשיממת העם הנודד בגויים.

והם שניהם יושבים על הקרקע, לא הרחק זה מזו, אך גם לא קרוב. לפניה אין דבר בלתי הקיר הנטוי והרטוב, ובינה לבין הקיר – תוהו ובוהו. לפניו – כיסא עץ, ועל הכיסא מטפחת-אף מעוכה, ועליה ספר, שבו כתוב טענות חודרות ומרגיזות, תרעומת מרה, גינוי מעשי בראשית והטחה כלפי שמיא.

והילדים הקטנים עם הגדולים, הנערמים על התנור ולא יוציאו אף הגה קל, כאילו נקפאו או נאלמו, – כנראה, יבינו וירגישו היטב, שאבותיהם יושבים “שבעה”; ושני החדרים, המשונים בגזרתם, מכירים גם הם, לפי הנראה, ששוכניהם יושבים “שבעה”; והאוויר הדומם והדומע גם הוא, דומה, יודע, שמחרידיו – “שבעה” הם יושבים; ואף הרול, ההוגה נכאים בדממת-הליל בסדק שמעל-הכירה: צור-צור-צור – נראה, שיודע הוא את מקומו ושעתו… הכל נוגה, הכל אבל ועָצב, הכל מצטער צער עולמים ומרגיש את המרירות האיומה שבישיבת “שבעה”; הכל רועד ומתבייש ומעוּנה ומבקש רחמים, רחמים –

זה היום השישי לשבתם ככה. מחר יֵשבו על הארץ רק מקצת היום – וקמו; מחר יוּתר להם לשבת על הספסל ולשוב למעשי יום יום: היא תחל מחדש לבשל “מעדני-מלכים”, תבשילים נפלאים מהדַקים הנתונים לאישה ה“שוחט” מבית המטבחיים כמשפט, תתפור טלאי על גבי טלאי לכל הסמרטוטים ובלויי-הסחבות שעל התנור ומתחת למיטות, אשר שֵם “מלבושים” קוֹרָא להם, תייסר בשבטים את כל שברשותה למגדול ועד קטן, תמשח במיני-משחה שונים את הגבחות, שבכל ראשי ילדיה, תלך אל השכנות מבית לבית, השכם והערב, תלטוש את “לשונה המחודדת” בתאניות ואניות על “חייה האומללים” (עתה, כמובן, עוד יותר בעוז וביתר הרגשת זכותה להתרעם) ועוד כאלה הרבה עבודות פוריות; ועל הכל תבכה רב בכה, ופעמים אחדות בשבוע תשמיע בֶּרמה:

– אוי, לֵיבּ, מים… אני מתעלפת…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.