מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

חַיִּים נַחְמָן בְּיַאלִיק

מאת: יצחק לופבן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל; תש"ט

סוגה:

שפת מקור: עברית

א: החוזה

אין אנו שבים לביאליק רק לימי חג ומועד, כשנוקפות השנים ומתעגלות ליובלות. הוא מנגינתנו והגיגנו כל הימים, ומדי דברנו בו יהמה לו הלב רגשות אהבה ותודה. אין בישראל בדור הזה כביאליק, הראוי לעטרה הזאת של הערצה בלתי מוּתנה, של חיבת-עם הנתונה בשלמות, שאינה תלויה בשום דבר אחר מאשר בגמול שישנו כבר בעצם היותו בתוכנו. זהו פלא גדול ויחד עם זה תחושת-אושר נפלאה, ש“ביום נחלה וכאב” הקים בכל זאת העם מקרבו את האיש, אשר ביאליק בחזותו-הקשה לפני שלשים ושש שנים נשא את עיניו אליו ממרחקים, חפשו לשוא בין מכתות חיינו, והוא לא ידע אז עדיין שהנה הוא קרוב מאוד, שבו בעצמו בחרה שכינת האומה להיות האיש הזה, אשר בראשו יגה השביב המאיר ובדמו יסער זה “משא-הלב”, מקור התוכחה הרבה והתנחומין הגדולים.

אכן, מקרבו הקים אותו העם, מתוך-תוכו, מתוך שכינת צערו ועצבונו, מתוך קמטי-הזעף שבנפתולי גורלו, ומפינת החסד החבויה שביעודו ההיסטורי במשך דורות רבים לא קם איש-רוח בישראל שיהיו ניכרים בו במדה כזאת עקבות אצבעותיו של הגניוּס הלאומי אשר עצבוהו. בלשון-המראות של ביאליק עצמו, אפשר לומר כי הוא “נוּקר מצור העם ונחצב מלבבו”. הוא עלה וגאָה מתוך מעמקי ההוָי שלו, ינק מתוך גנזי המקורות הראשונים של תרבותו הקדומה, צמח מתוך צומת-הרקמה שבה נפגשים ומתקשרים יחד שלושת הזמנים של ההיסטוריה העברית, העבר, ההווה והעתיד, והתנשא כהר-נשפה, מרובה פסגות ושיאים, המבהיקים בזהרה של חמה וגם עטורים ענני-סערה נוראי-הוד.

במה נכנה אותו – והוא עצמו הנהו המכַנה הגדול. נוף התקופה שאנו חיים בה בעם העברי ובארץ-ישראל, לא יתואר כלל בלי ההר הנישא הזה ששמו ביאליק. גדלו היה גודל מוחלט ולא גודל מוסכם בלבד. הוא המודד ולא הנמדד, בו יִמַד הדור ויִמַדוּ מעשי הדור ועלילותיו. הוא חדל להחיות בשבילנו אוביקט של הערצה ספרותית גרידא, של בדיקת הפרטים, של השואות וכנויים, של קשירת כתרים לאותיות ולפסוקים; הוא חויתנו הגדולה ביותר בתקופה זו, אשר התערה בתוכנו כולו, נספג בנו, היה לחלק אורגני של כל הויתנו התרבותית, של לשוננו ומחשבתנו, של ריתמוס הנפש שלנו, של הכרעתנו הפנימית ואחריותנו הגדולה לעתידות הרוח של האומה. הוא המיתוס החי שלנו, זה המשל הגדול, הפותח את הדלתות הכבדות אל חידות חיינו ואל כונת ההויה היהודית בדור הזה ובבאות. הוא הגשר על תהומות העם, הפטיש על סדנו, הקרדום על מצפונו, שבט מוסרו ומטה זעמו, כוס יגונו ומשוש תקותו, נושא חזונו ויוצר ניבו. הוא החוזה.

אנחנו נפשוט מהמלה הזאת את המחלצות הבנליות העוטפות אותה. לא האסוציאציות הספרותיות, לא הדמיון שבפתוס ובסגנון, לא אלה הם הנותנים על ראשו של ביאליק את הנזר הזה. לא אזור-העור כי אם אזור-האור שבמתניו. זה יתרון הרוח והנפש אשר העלה אותו על מצפה התקופה הזאת כחוזה וכרואה, אשר שם בידיו את הלפיד הבוער, שיקע בבבת-עינו את ניצוץ הגילוי הלוהט ונתן בפיו את הדיבר, את הדיבר השגיב, החותך כאיזמל והולם כרעם. בו שיכנה שכינת-האומה את תאמי-הסגולות של בינת-חיים גדולה והרגשת-עולם עמוקה, הדרושות לבחירה שהיא יעדה אותו לשימו כחותם על מצחו של דור וכסמלה הרוחני של תקופה רבת-עלילה בישראל.

הדור הזה, שנתן לנו את ביאליק, איננו כלל דור יתום, כפי שהוא נראה לנו לפעמים, כאשר יתכף עלינו הריגון הפנימי ויטפל אלינו זה היצר-הרע של המעטת-הדמות העצמית. אכן, אכן, זאת היא תקופה רבת-עלילה. קליפות של שגרת-לשון שדופות-כונה נדבקו למלה “תחיה”, – אבל היא בכל זאת המלה כבדת-המשמעות ועתירת הפשר לעלילה היסטורית כבירה, המתרקמת בזמן הזה בחיי העם העברי ובגורלו. תקופה של תחיה אין פרושה אידיליה של רועים, כי אם האבקות של כוחות ויצרים איתנים על גבי שטח צר, העובר לפעמים בין הררי-עד לתהומות נשיה. הדברים שבאפוקליפסה היהודית על חבלי משיח אינם מוסבים רק על המשיח המיסטי אלא גם על המשיח הריאלי, ויש בהם הבנה סוציולוגית עמוקה. תקופה של תחיה איננה הויה שלוה, כלילת תפארת והוד, היא איננה קול ענות גבורה ומצהלות נצחון – היא פרוצס של תמורה, המלוּוה תמיד התחוללות ותסיסה, מתיחוּת ואי-מנוחה, החורקת תמיד בכל פרקיה וחוליותיה, ומוציאה מתוכה לעתים קולות-חרדה, שקשה להבדיל בהם אם זאת היא זעקת שבר וכליון או אנקת לידה והתהוות חדשה. היא חזון וחזות-קשה, חסד וחרון-אף גם יחד. שירתה של תקופה כזאת איננה יכולה להיות התבוננות נפשית בלבד, ומשוררה הרפרזנטטיבי אינו יכול לשיר “כאשר תשיר הצפור בין העפאים”. מחוץ לזמן פרושו כאן גם מחוץ לנצח. הוא נידון לכרת ולכליה. אם אין כל ההתהוות הזאת, כל החלחלה, הצער והחדוה של ההתהוות הזאת, עוברים את נפשו ומדובבים את יצירותיו, אם אין כנורו נהפך פעם לסאיסמוגרף, הקולט ורושם כל זעזוע פנימי וחיצוני, פעם לכלי-מלחמה, אשר יטילנו על כן המאזנים בשעת ההכרעה הגדולה.

וביאליק הוא המצוה לה את דברו לתקופה הזאת. הוא משוררה ולוחמה הרוחני. הוא שופטה העליון ובידיו נתונים המאזנים, שבהם נשקלים חטאה וצדקתה, יאושה ותקותה. הוא הצופה על מגדלה ואותו אנו שואלים תמיד: מה מיום ומה מליל?

מקרוב ומרחוק, בהיותו בתוכנו כאן בארץ ובטרם היותו, דרך תמורות השנים וחלופי המזלות, דרך המחיצות של מאורעות-עולם ומהפכות עולם, דרך העליות והירידות, התקוות והאכזבות בנתיבות העם לקראת גורלו החדש – תמיד, תמיד הרגשנו כי הנה הוא ניצב על מצפה נישא זה; תמיד שמענו את קולו הקורא אלינו מעל המשמרת; תמיד הרגשנו ומרגישים את קרבתו ואת מגעו, פעם מגע אצבעותיו בתוך הפיות הפתוחים של פצעי-נפש העם, המעוררות בנו רק את סגולת-הרגישות לכאבו, ופעם המגע המרפא והמשקיט של ידו הרחומה, האוחזת בכוס התנחומין; תמיד “פניו המאירים הולכים עמנו בקרב”. בימים ש“חושך כסה ארץ וערפל לאומים”, כאשר אנו כאן על אדמת א“י היינו קומץ קטן, ניתק מכל העולם היהודי, נבוכים, מוכי תמהון, מוקפים סכנות חמורות וחרדים על הפקדון היקר שהפקידה בידינו ההיסטוריה הישראלית, בימים שנגזר על הדיבור ועל הדפוס, ועל אדמת ציון אי-אפשר היה לנו להשיח את המלה “ציון” בלי להיות צפויים לעונש, בימים האלה קראנו בשם ביאליק, קראנו בשמו לחג בשעה ששום דבר לא חגג מסביבנו וכל מחשבת חג לא הלמה את הלך-רוחנו. ספר לביאליק ברשות הצנזורה הצבאית התורכית1 – זה היה הבטוי הסמלי, אשר החזיר לנו את הקשר עם הכלל, הוציא אותנו מתוך בדידותנו, ומעבר לחזיתות-מלחמה, לגדרות חוטי-ברזל דוקרים, מעבר למוקשי-יבשה ולמוקשי-ימים, החלפנו עמו ברכה, עמו, עם הצופה אשר על המגדל, שלא ידענו היכן הוא ורק את הסילואטה שלו ראינו מבעד ערפלי הימים. תמיד היה והנהו עמנו; הוא היה “עם העליזים המתרוננים”, עם רינת רוחם ונפשם של עולי-ציון, חלוצי ההגשמה, המעפילים גונבי-הגבולות ופורצי-הגבולות, בדרכם ללא-דרך, על פני חלקת הקרח של נהרות קפואים בלילות אפלה, בסירות דוגה על דכיי מים רבים, על גגות של קרונות במסלות יבשות ועקלקלות; והוא עם ה”אחים המחוננים את עפרות ארצנו", הוא עמם מראשית צעדיהם בארץ, הוא עמם באהליהם ובצריפיהם, בעבודתם וברעבונם, במשמרתם ובמלחמתם על עבודה-עברית, בעלבונם במולדתם ובנצחונותיהם ובכיבושיהם. הוא קול-הנפש המלוה אותנו תמיד, ותמיד אנו שואלים אותו: מה מיום ומה מליל?

היתה מהלכת פעם נוסחא מגוחכת, בת “הספרותיות” ולא בת הספרות, על “ביאליק השותק”. והוא לא שתק מעולם. מעולם לא חדל דברו אלינו ולא פסק הדו בתוכנו. אלה הנושאים את נפשם לטרובדורים, החושבים שתפקידו של משורר לסובב עליהם תמיד עם תיבת-הזמרה שלו ולנגן סרנדות חדשות-ללילות ליד חלונותיהם, הם אשר בדו את האולת הזאת מלבם. מעינו של ביאליק, אשר פרץ לפני ארבעים שנה, מלוה את כל התקופה הזאת כבארה של מרים. לא, זה משל יותר מדי לירי לגבי שירת ביאליק. הוא מקיף את מחנה ישראל כנהר סמבטיון את עשרת-השבטים שבאגדה, אשר אינו פוסק מזרמו ואינו נח מזעפו המבורך והגונן. מתי שתק “בעיר ההרגה”, זה האפוס הטרגי לגורל עם, שאין שום אומה ולשון יודעת דוגמתו, לעומק יגונו ועלבונו, לחלחלת-עולמים המרתיחה אותו, למחאה העצומה, לזו יריקת-ענקים בפני “השקר הגדול”, לא רק החיצוני אלא גם הפנימי – ולרחמים הרבים הנגרים כים על כל גדות הנפש?! מתי זה שתק ומתי זה ישתוק? אין תאריך לשירת “עיר ההרגה”, היא מדברת וצווחת לכל הדורות אשר מאחור ולכל הדורות אשר מלפנים. והדור ההווה – בכל פעם שאנו פותחים את הדפים האלה, הננו נופלים נפילת-אפים כיהודי מתפלל על סידורו בשעת אמירת “תחנון”, וכשאנו קמים הננו מנגבים טפות דם מעל שפתנו הנשוכה. זה לא ישתוק לעולמים. דמו של עם שלם רותח בתוך האותיות הללו כדמו של זכריה על רצפת בית-המקדש וכל פרוכת הזמנים לא יכסוהו. ואין תאריך ל“מתי-מדבר”. מול פני כל הדורות ניצבת הפלסטיקה הנפלאה הזאת לנצח האומה וחזון מרידתה הקדושה, מרהיבה ונשגבה כבנתינתה. אין תאריך לשירת ביאליק. היא אמתית, לפיכך היא נצחית. בה טבוע החותם שבכל יצירת-דורות גדולה, אשר רגליה נעוצות תמיד בהוי של תקופה מציאותית, אך ראשה ונזרה מגיעים לספירה, שבה אין יותר לתמורות הזמנים כל שליטה.

מתי שתק ביאליק? מתי פסקה הברכה ממעינו – והיא מרעיפה עלינו את חסדה תמיד עד בלי די! מתי שבת קרדומו – והוא הולם בלי הרף על סדן הנפש של האומה! גם ביאליק בלתי האמצעי, האיש, שאנו נפגשים בו בכל יום פנים אל פנים, בעצרת-עם או במסיבת-בית, או בהליכה סתם לאורך הרחוב השוקק, מנחיל לנו הרגשה נפלאה של סתרה ובטחון בצל כנפי-חסדה של מתת-רוח גדולה. לא רק אבן הגזית השלמה והכבדה, השקועה כבר בתוך הנכסים שאינם נִדים של בנין השירה הביאליקית, אלא גם גבישי הדיבור הפשוטים והקלים, הם לנו אוצר גדול של חדוה ותנחומין. בקרבתו אופפת אותנו תמיד הרגשת צִפִיה, שהנה “פקוד יפקדנו החזון” פתאום והוא יפרוץ מתוך סגור היכולת הגדולה, מתוך ההאבקות הכבירה של הפוטנציה הנפשית הפנימית, אשר משחק השרירים שלה כה גלוי וניכר בארשת פניו. תמיד הננו נושאים את עינינו אל דוכנו, משתאים ומחכים אם יש עמו דבר, אשר יצוה לנו:

ביאליק, מה מיום ומה מליל?

כי הנה הוא נצב כצופה על מגדלה של תקופה זו, וישנה משמעות מיוחדת ועמוקה לשאלה הזאת כיום, דוקא כיום. האם לא הוא אשר השמיע לנו פעם מעל ראש המגדל הזה ומתוך דמדומי הזמן הזה את המלים קשות-ההגות והצמאון:

"נָפַל דָּבָר בֵּינֵינוּ וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-נָפָל,

וְאֵין רוֹאֶה וְאֵין מַגִּיד,

אִם זָרֹחַ זָרְחָה לָנוּ הַשֶּמֶש וְאִם שָקְעָה – ".

גם עתה אין אנו יודעים. הננו נאבקים מר. העם העברי נאבק מר. הוא מפרפר בתוך מוקד אחד ענקי, שהתפשט על פני כל רחבי העולם ומאיים לשרפו שרפת גוף ונשמה גם יחד. עוד מעט לא יקָרא לזה עוד “עיר ההרגה”, כי אם “עולם ההרגה”, בין אם שוחט הסכין ועורף הקרדום ובין אם לאו. אך גם כאן, במקום הזה ובארץ הזאת שאנו בונים את המקלט ורוקמים את הגמול ההיסטורי לעם משוסה ורדוּף מצוקה – גם כאן אנו נאבקים מר. האם לא כתב לנו ביאליק לא מזמן את זו מגילת-איכה זוטרתא: “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם!”? אנו נקלעים בכף-הקלע בין השכל האופטימי ובין הרגש הפסימי, כי התחלפו ביניהם התפקידים; השכל אומר לנו, שזה אשר התחלנו בו יקום, מוכרח לקום, על אף הכל והוא מראה לנו גם את הדרך לכך; את הרגש צווח תמיד בלשונו של ביאליק “אכן חציר העם” ומקיף אותנו בספקות כתנור של עכנאי. מצד אחד קוצר-יד וחדלון-ישע, ומצד שני קוצר רצון וקוצר משיג; מצד אחד כחש ובגידה ומצד שני הסתכסכות ללא מוצא. התא הקטן של הרעיון הגדול, אשר ביצירתו התחלנו כאן על האדמה הישנה-החדשה הזאת, מעלה בתקופה זו תיפוח של בשר וחלב מטפש, העומד להחניקו. הרגש הפסימי שואל: היכולה תנועה לאומית אמתית ובונה להיות נעורה רק בכוח השוט החיצוני בלבד, היכולה המצוקה החמרית גרידא לשמש לה נקודת מוצא ופתרון? האין היא מוכרחה להיות פרי של הכרה עצמית, של רצון חיובי להגדרה עצמית, לחיים תרבותיים ולאומיים עצמיים, מתוך אידיאה פנימית משחררת? השכל האופטימי אומר: אף-על-פי-כן.

אכן, נפל דבר בינינו ואין יודע מה-נפל –

הננו באים לביאליק בימי יובלו לא במדה הרגילה של הערכה ספרותית, כי אם בהתודותנו אליו ובמדת האהבה שאנו רוחשים לו. כי אהבת נפש נאהבהו. וביום הולדתו הששים, יש רצון להתנפל לפני מרכבת הזמן והשנים, לעצור את אופניה, לאחוז בשולי אדרתו של ביאליק ולומר לו: חוזה אל תברח!

(הפוה״צ תרצ״ג, גליון 13)

ב: אחרי ארונו

“ויש רצון להתנפל לפני מרכבת הזמן והימים, לעצור את אופניה, לאחוז בשולי אדרתו של ביאליק ולומר לו: חוזה אל תברח!..

בסיום רשימה מוקדשת ליובלו הששים של ביאליק נכתבו לפני שנה וחצי המלים האלה. הן נסבו על הגורל המשותף לבני אדם, אשר ימיהם הולכים ומתמלאים, והשיחו מעט מחרדת-הנפש אשר נטפלו לימי החדוה ההם, כי הנה נכנס ביאליק לתוך אותו תחום, שקוראים לו תחום הזקנה הפיזית, שבו גלגל השנים מתחיל מנסר ביתר מהירות ולפיד-החיים מתחיל מהבהב ומבשר את קיצו.

זו היתה תפילה לגורל, שינצור וישמור לנו את נר-הפלא הזה, אשר יד-הסתר של ההשגחה ההיסטורית הדליקה אותו על ראשנו ב“ימי נחלה וכאב”, בימים המכריעים ביותר בחיי האומה הישראלית, המפרפרת בין כלייה ותקומה, וגם בבנינה ובהבנותה על אדמת אבות היא מדַדה עוד על פני המעבר הצר כחוט השערה בין החומות – אבדון ותקות-הצלה – וזקוקה מאד למאור חסדו.

ותפילתנו לא באה. מוכים ומרודים אנו עומדים עתה נוכח גורל אכזרי זה. כבה הנר… לא הבהב לגמרי לפיד-חייו, בבת-אחת כבה, בטרם כלה שַמנו ובעוד אורו בגבורתו.

עתה, בלכתנו דוממים ושחוחים אחרי ארונו, תרעד על שפתנו המלה האחת והיחידה: ביאליק! – והיא משיחה הכל, את אשר היה לנו ואת אשר אבדנו.

*

רק עם נפשנו העטופה נשוחח עתה:

גדול היה האושר, ליחיד ולצבור, לדעתו, להיות קרובים אליו, עד למגע נפש, לומר לו “אתה”, לשתות מי בדולח מכדו, לנשום את האויר הנפלא מסביבו, זה אויר-ההרים והמית-יער, אשר הוא קסם מתוכו בכל מקום שהיה, אף על פני מישור-החולות הצחיח של תל-אביב! וגדול היה העושר שהעניק לנו, האור אשר נסך בקרבנו, ורב הבר אשר צבר למעננו באסמיו, מזון לדורות, ומחיה גם לשנות בצורת רבות. אנו לא נתרושש עוד. מפני זה אין לחשוש.

אבל, ביאליק, זו המרות הרוחנית והתרבותית הגדולה, זו יראת הרוממות אשר השכין בתוכנו, זה שמפני עינו הפקוחה ומפני משפטו המוסמך עוד פחדו אצלנו קצת, והרהב אשר גאה נסוג בכל זאת מפניו ונופץ אל צוקי סלעו האדיר – ביאליק זה לא יהיה עוד.

לא השכינה גלתה – כי אם ה“דרך-ארץ” גלה; שכינת ביאליק צרורה בשירתו הנשגבה, בדפים היקרים אשר ידובבו נפשות דורות רבים – אך המצפון החי, זה שבט האור שהיה נטוי עלינו כחסד וכתוכחה גם יחד, נעלם עם מותו, כאשר ייעלם כוכב-שביט, בדרך אליפסית רחוקה, בלי לדעת מתי יופיע וידרוך שוב על האופק ההיסטורי של חיינו.

ונתרחק עתה מן השיגרה, לא נרבה בתוארים ובכינויים, לא נדבר על זה ש“הוא יחיה לעד בתוכנו” ואל נבקש תנחומים בהבל-שפתים. כי השאלה איננה אם ביאליק יחיה בנו, אלא איך נחיה בו, בלעדיו, בלי מעט מורא-כבוד שלו, בימים רבי תלאות ורבי מבוכה, שאנו נקלעים ללא רחם בכף הקלע שלהם.

*

תפילתנו לא באה. ברח החוזה! כאילו עזב את אדרתו בידינו וברח. לא נראהו עוד. ונפשו מצעקת, נפש רבבות עם:

“אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו!”.


*

הררי יגון נערמו עלינו. שכול ואלמון באונו. ושומם הלב וניחרה הלשון, מאין ניב למכאוב הממלא את נפשנו.

איככה נתיתמנו פתאום!

כחתף בא האסון. “באורח לא קוינו”. הוסרה עטרת ראשה של האומה העברית, נשדד פאר גזרה, דעך שמשה ונופץ לרסיסים נִבלה.

איכה נעקר ביאליק מתוכנו! איכה נגדע חסון הארזים על פני ערבת חיינו הצחיחה, אשר צלו היה מחסה לנו ומתוך צמרתו נתגלה לנו חסד האלהים!

איכה אבד לנו האיש האחד, בו נתגלמו בתקופתנו גאונה של האומה הישראלית, עוד עברה ותפארת עתידה; לו היתה נתונה הערצתו ללא מצרים, בו האמנו אמונה שלמה, ומידיו קבלנו באהבה את ברכת רוחו הגדולה, גם את תוכחת מוסרו הממרקת וגם את החזון הנישא של תקות ישראל ותקומתו.

ו“איננו עוד!” ביאליק איננו עוד; היחיד בדור אשר עמד מעל לתהומות ולקרעים של בית-ישראל, אשר גישר עליהם בנפשו וברוחו הגדולה, אשר אליו נשאנו את עינינו תמיד ממעמקים, אשר ממנו שאלנו תמיד את פשר הדבר שנפל בינינו, אותו ראינו כצופה וחוזה על מגדלה של התקופה הנוכחית בישראל, בו בטחנו, אצלו בקשנו סתרה ותנחומין בצר לנו – האיש הזה איננו עוד.

“קראו לעבים וישאו יגונכם אל רחבי הימים”.

(הפוה״צ, תרצ״ד, גליון 38–39)


  1. “בשעה זו…” בעריכת י. ח. ברנר – תרע"ו.  ↩

יצחק לופבן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק לופבן
רקע
יצחק לופבן

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק לופבן

  1. תֵּיאוֹדוֹר הֶרְצְל (מאמרים ומסות)
  2. יוֹסֵף בּוּסֶל (מאמרים ומסות)
  3. אַרתּוּר רוּפִּין (מאמרים ומסות)
  4. בֶּרְל כַּצְנֶלְסוֹן (מאמרים ומסות)
  5. אֲרוֹנוֹ שֶׁל נוֹרְדַאו (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יצחק לופבן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יצחק לופבן

יצירה בהפתעה
רקע

שיטת פעולתנו

מאת דוד בן־גוריון (מאמרים ומסות)

(מהוויכוח בוועידת ההסתדרות)

רוב המתווכחים מהשומר הצעיר אינם פוסלים את כוונתנו – הם שוללים את כיווננו. הם מודים שהיו בשנים האלה כיבושים והישגים חשובים, אבל דווקא בכיבושים והישגים יש סכנה, מפני שהם עלולים להאפיל על “השיטה הנפסדת” של המפלגה “השלטת”. הכיבושים כשהם לעצמם – הגידול, העלייה, הקביעות בעבודה, הרמת השכר במושבה מ-½17 לעשרים גרוש ליום, הרחבת ההתיישבות, ביצור המשק, חיזוק האירגון המקצועי – כל אלה הם דברים טובים כשלעצמם. אולם “השיטה” הנהוגה בכל הכיבושים האלה היא רעה. תרשו לי, חברים, אפיקורסות אחת: – אני כופר במציאות “שיטה” הנפרדת מהכיבושים וההישגים והמפעלים האלה. “השיטה” שלנו היא לא מחוץ לכל אלה – אלא בתוכם, במהותם. “שיטתנו” אינה מופשטת ממה שאנו עושים – אלא המעשה בעצמו – המלחמה על העלייה, על העבודה, על ההתיישבות, על האירגון, על הטבת תנאי העבודה – זוהי השיטה ולא אחרת.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.