חלקנו לו את הכבוד האחרון. האחרון ממש. המצאנו מנוחה לשרידי החומר הנפסד שלו באדמת ישראל. בחייו לא ראה את הארץ. היקשים היסטוריים אינם חסרים. זהו אחד החזיונות הפרדוכסליים בתולדות הגבורים מעולם. הגורל נעשה כאן כמעט לחוק: הראשונים הנם האחרונים.
בעיני בשר לא ראה את הפתרון; הוא ראה אותו בעיני רוח. בחזון-המילואים הגדול הוא המריא לעתים קרובות מעבר לתחומי המציאות, מעבר להשערת העמל, התלאות והמלחמות היעודים לנו עוד בדרך ההגשמה, אבל, רק בתחומי מציאות צרה מאד זכה להכנס לארץ…
"מי בנה בית זה כה
רע באתים ובמכושים? – – –"
*
הוא אמר להיות נביא לגויים – ולא הודו לו. הציביליזציה האירופית באשדותיה ניגרים ללא מעצור, מהַסָה את נביאי הרוח המורדים, את אלה הבאים אליה בספקות ובשלילה, הרוצים לפרק את חוליות השלשלת ומתנבאים לאלהים ולאמת, שאין עמם שטר על יתרון חיים הניתן לפרעון מיד. כך היה גם גורלו של טולסטוי ההוגה דעות, ואיש ריבו. וכך גורלם של כל אלה הבאים עם אמת המדה של פילוסופיה-היסטורית, כדי להוציא ממנה מסקנות סותרות למוסכמות ולמוסמכות. כאן לא הכריעה בקורת הדעות והשיטות, אלא הקונסטילציה התרבותית של התקופה. אלה הם ככוכבא-דשביט: מתקרבים אל האדמה ושוב מתרחקים ממנה.
נביא לגויים לא היה. אבל היה כנביא לישראל, אחד הראשונים בין אחרוני הנביאים. בכל מקום שייזכר שמו של הרצל – ייזכר נורדאו עמו. “הוא יהיה לך לפה – ואתה תהיה לו לאלהים”. הוא היה הפה לציונות – ואתה קשורים חיי הנצח שלו. הוא נתן ניב לצרת ישראל ותקות ישראל. זה היה עושרה הגדול של הציונות בימים ההם: בראשיתה היתה המלה. אפשרויות ותכניות ריאליות לא היו לה – אבל היה לה בטוי הוגן ומלא. בנורדאו מצאה את מבטאה האירופי, הקלאסי, את הטריבון החוצב להבות, את הפלא-יועץ.
אבל הוא לא היה רק כוכב-לואי לשמש המאירה של הרצל: הוא היה שמש לעצמו, עם מסלול משלו ועם אור עצמי שופע. נאומיו הקונגרסיים התרוממו לפעמים למדרגה של איפופיאות, לאמנות של תיאור נפלאה, לפלסטיקה במלים; ובמשקלם התרבותי הם שיוו לווית-כבוד לקונגרסים ולציונות – אשר בה נתכבד עוד זמן רב.
*
בהרגשה, שאנו מקדמים עלית חלוצים לעבודה ולעמל יצירה, קבלנו את ארונו של חלוץ הציונות, אשר עלה למנוחת נצח. יום בוא ארונו לארץ לא היה יום אבל. יום מועד עממי היה יום זה, יום מילוא נדר ושבועת אמונים. בשבוע שנשבענו לקבוץ גלויות לא הבדלנו בין החיים והמתים, מקודם, כמובן, החיים – ואח"כ, כשיפקוד אותנו פעם אלהי המולדת העברית, נעלה את כל עצמות ישראל הפזורות באדמת הגויים ונקים להם גַלעֵד על אדמת ישראל. כי “העצמות האלה כל בית ישראל המה” – הפירמידה של ההיסטוריה העברית הבנויה מגלגלות. לעת עתה נקבץ את הדגלים, את הטרופיאות של מלחמת השחרור העברי: אלה דגלי-המלחמה אשר היו לנו לבשר ולכאב, אשר סביבם התרכזנו וסביבם רקמנו חלומותינו. נורדאו – איננו פרוגרמה, כשם שהרצל איננו פרוגרמה. זהו תוכן “בראשית” של הציונות: “יהי אור”!
(הפוה״צ, תרפ״ו, גליון 26)