מת אחד המוהיקנים האחרונים של תקופת הרומנטיקה בציונות. המלה “רומנטיקה” אינה נאמרת לגנאי ולא להמעטת הדמות. היא מסמנת את גיל הנעורים, את הימים הטובים שבהם המציאות רחוקה מאד והדמיון מרקיע שחקים. כל תקופת הרצל היתה רומנטית במדה ידועה. דמדומי בוקר. הקונטורות היו עדיין מטושטשות. מלבד הרצל עצמו אשר אמת-המציאות היתה אור לנתיבו גם בהפליגו במרחבי חלום ושירה.

משהתחילה הציונות להיות ממשות של חיים, עם אורותיה וצלליה, עם חבלי ההגשמה שלה, אשר ראשיתה נראית היתה מצער, יום קטנות – עזבוה אחדים מכחותיה הרוחניים החשובים ביותר. עזבה מתתיהו אחר (בירנבוים), עזבה זנגביל ואחרים, עזבוה והמשיכו את “חלומות הגיטו” שלהם מתוך אי-הרציונליות וכוכביה הנוצצים. אבל בשעה שאחרים הרחיקו ללכת והתפזרו על שבעה ימים ללא שוב – נשאר זנגביל תמיד בקרבת אטמוספירה, תמיד ער, תמיד מלא קשב ותמיד ברגל אחת מבפנים.

*

“הטריטוריאליות” נשארה רומנטיקה עד ימיה האחרונים. “מקלט בטוח”, שאין לו כל נקודת-אחיזה גיאוגרפית; מולדת נעלמה בתוך הקוסמוס; מרחבים בלתי מסומנים עם אפשרויות בלתי מוגבלות; אידיאל שאין צפויה לו סכנה של הגשמה ולא של ההתפכחות אשר אתה. כל אלה אשר באו אל הציונות מתוך סביבה אסימילציונית התרחקו תמיד מן הפרטיקולריות, מן ההתגדרות בשטח מדינה מסויים. אפילו הרצל פסח על שתי הסעיפים – אח“כ הבליג על זה ונעשה יהודי שלם, עם א”י כחותם בל ימחה על הלב. זנגביל לא הגיע מעולם לידי שלמות יהודית כזו וגם כשנשא את עיניו לא“י בשנים הראשונות אחרי הכרזת בלפור, היתה זאת א”י בלי תחומים, בלתי מציאותית, טריטוריה בלבד.

*

אחרי נורדוי היה הוא טריבון על מחשבת השחרור היהודי כלפי אירופה המערבית. כמוהו היה גם הוא כינור לתנות ענוייה וצערה של כנסת ישראל בגולה. למלה שלו היה תמיד הד. פעמים רבות עלה זנגביל בכוח הביטוי על נורדוי; הוא היה גם אמן ודיבר בלשון המראות, אשר תדובב את שפתיו גם בקבר. על שגיאותיו כפרה אהבתו הגדולה – ואת חסדיו נשמור לו תמיד.

(הפוה״צ, תרצ״ו, גליון 39–40)