הוא מת מות ישרים. בשיבה טובה ובזקנה מפוארת. ליחו לא נס וחושיו לא קהו. כמו שעלה על במת הציונות, במשקל אישי כבד, באוטוריטה רבה ובקומה זקופה, כך פרש ממנה לאחר שני דורות של חיים ציוניים מלאים ופעולה גדושה, מניחה יסודות ועתידת יצירה.

בהעלם אחד ובקצב שוה עבר את דרכו. מאגודת “בני ציון” במוסקבה ומועידת דרוזגניק, דרך התחנות הגדולות והקטנות במסילת הציונות, עד מערת ניקנור על הר הצופים בירושלים, לא היתה עקומה בנתיבות חייו. תמיד היה הולך ישר, איש הודאות והבטחון, איש האמונה והתחושה ההיסטורית העמוקה של המפעל והתפקיד; תמיד חרש במענית אחת, ישרה וארוכה, אשר ראשיתה נעוצה בתפארת עבר וסופה צופה לקראת תנחומי עתיד; תמיד רצה את השלם, את תיקון העוול ההיסטורי לאומה היהודית במלואה; לא זע מפני קשיים, לא נסוג מפני מכשולים. באמונתו הרבה בנצח את הגניוס הלאומי של האומה הישראלית ראה את המסילה המתישרת בערבה, את הגאיות המתנשאים ואת ההרים המשתפלים מפני כבוד ישראל שיתגלה מחדש.

בכוח האמונה שלו היה מורה לרבים. בעקשנותו הקדושה היה אחד מסוללי הדרך הראשונים לתנועה החלוצית ולמעשה הבנין וההגשמה. בראיתו את עקרי הדברים קירב את חזון הציונות לאדמה, לאם כל חי, למקום שממנו מתחיל הכל, שבו בלבד יש תפיסה למושג מולדת, שעליו בלבד יקום ויחיה עם.

מות ישרים מת. מעטים מבין אבות התנועה הציונית ומנהיגיה זכו למצות כמותו את מלוא כושר החיים והמעשה שנועדו לבן תמותה! זקנתו היתה בחינת רעמת הוד לצעירותו. תמיד היינו משתאים לו, לעמידתו האיתנה, להופעתו הנמרצת, לזינוקו הרענן, לאופן דיבורו הנפלא. היינו משתאים ומלאים הערצה גם כשלא היינו תמימי-דעים עמו. בישיבה האחרונה של הועד הפועל המצומצם, ימים מעטים טרם כרע כארי, ראינוהו קם כלביא לעשות את חשבונה המדיני של הציונות. לא את כל דבריו קבלנו. ולא ידענו כי אלה הם דבריו האחרונים במסיבה ציונית. אבל לחשנו איש על אזני רעהו את התפעלותנו מהופעתו המונומנטלית של זקן נפלא זה, אשר בגבול השמונים לחייו, הוא שופע ויטאַליות כזאת, וללא כל הכנה מוקדמת וללא כל פיסת נייר ביד הוא קם ונואם נאום נמרץ, בהיר וחותך כאיזמל.

פרק מפואר של היסטוריה ציונית נטמן במערת ניקנור, פרק של חזון נישא, של מחשבה צלולה ומעשה רב ומבורך.

(הפוה״צ, תש״ב, גליון 2)