מאנשי התפארת של הישוב היה. חטיבה מיוחדת בנופו החברתי, החינוכי והתרבותי. מן האבות היה. איש, שהכל זוכרים אותו כראשון. ולא לפי דמות-דיוקנו בלבד היה כך, אלא גם לפי הנהגותיו, אורח-הטפתו, סגנונו, מבטאו, נימוסיו והליכותיו. קולו היה רוטט רטט חגיגי, וכל משפט ממשפטיו נאמר או נכתב בחיתוך נגינה כאילו הושמו תחתיהם פסקי-טעמים מסורתיים. הופעתו היתה כובשת תמיד את הלבבות, כי אמרה כבוד והדר.
הוא מן המעטים האחרונים העוברים כבריח תיכון דרך כמה תקופות, מתקופת חיבת-ציון ועד תנועת העולים דרך טיהרן. ובכל תחנה ותחנה השפיע והושפע, הדריך והודרך. שאלות, שהן היום מובנות מאליהן, הוא שעוררן ראשונה. בתחום החינוך העברי טבע את המטבע “עברית בעברית”, שרבים ראו בו בשעתו ענין מוזר ומתנגד לשכל. אולם הוא ביסס והגשים את השיטה הזאת בטוב טעם ובקנאות. בתחום הלשון היה פוריסטן גדול. נקיון-דעתו תבע נקיון-לשון. דוקא מהיותו חסיד הדיבור העברי חשש שמא יבולע לה לשפה העברית, שמא ישתרגו עליה מלים לועזיות, בנין-משפטים זר ונגינה שאולה מבחוץ. ואף-על-פי שמבטאו העברי המזרחי לא נקלט, היה ברור לכל שומעו, כי לו, ליצחק אפשטיין, נאה מבטא זה, ושום מבטא אחר אינו הולמו. ובתחום המדיני היה הראשון שהעלה את שאלת יחסי השכנים בין היהודים והערבים, בשעה שזו היתה עדיין בחינת “שאלה נעלמה” בארץ ובגולה. אולם מיטב מאמציו הקדיש לחינוך העברי להלכה ולמעשה. כתב מאמרים, תרגם ספרים, הרצה הרצאות לפני גננות ומורים, דקדק להביע את כל גווני החיים הנפשיים של הילד והמבוגר, וחידש מונחים ודרכי הבעה.
הוא תבע מן הכותבים עברית קיצור, תמציתיות. תמיד הטיף לתורת החסכון. תיבה אחת נחשבה בעיניו לבזבוז, להוצאת מרץ לבטלה. והוא קיים בעצמו את הצו הזה. הערותיו בעניני לשון היו קצרות למופת, כעין משבצות קטנות וחמודות, שבהן נתונות הוראות ודוגמאות חינניות. כדי להרגיש את המשובש היה נוטל פסוק מאיזו טלגרמה בת-יומה או מריפורטג’ה בת-חלוף, כי את הלשון הדיבורית, החיונית, אהב ואותה השתדל לשפר.
הוא שמר אמונים לתרבות הדימוקרטית. בעסקי מפלגות ומעמדות לא התערב, אך הגה חיבה עמוקה לחלוץ העברי, והיה חבר לתנועת העבודה. באכסניה שלה הטיף את לקחו.
רבים הם תלמידיו ושומעי-לקחו, מהם גלויים, שהוא ידע עליהם, ומהם סמויים. ובמותו יתאבל עליו כל הישוב העברי, שהוא היה אחד מבניו הנאמנים וממעצבי צורתו העברית.
(הפוה״צ, תש״ג, גליון 25)