לעקיבא אטינגר נמלאו ששים שנה. חלק גדול משנות חייו הטובים ביותר השקיע בעבודה צנועה ורבת-מסירות לסלול דרכו ולהפרחתו של המפעל ההתישבותי החקלאי בארץ-ישראל. מלבד פעולתו הכללית והמסועפת בתור מנהל מחלקת ההתישבות מקודם ובתור עובד נאמן בקרן הקיימת לישראל אחר כך, הרי מעטים כמוהו הצליחו לשלב את שמם בצורה כה נאה ובולטת באחד מענפי הפעולה המיוחדים של המפעל הזה. כשאנו עוברים כיום את משקי עמק-יזרעאל ועמק-הירדן בימי הקיץ, בימי הבשלת פרי, ועומדים משתאים ותמהים לתנובת-העצים המרהיבה, לפנים החדשות הללו בנוף א"י ובכלכלתה, אשר לא ידענו אנחנו ולא ידעו דורות רבים של תושבי הארץ הזאת לפנינו – הרי שמו של אטינגר מעורה ומשולב ללא-הפרד במפעל הנפלא הזה.
בדרך העבודה והיצירה החקלאית של העובד העברי עוד רבים החיפושים והגישושים. עדיין לא הוסקה המסקנה האחרונה לגבי הענפים הבטוחים והמכניסים, שעליו ישען המשק החקלאי המעורב, ללא תנודות רציניות. אבל בדרך הנסיונות והחיפושים הללו הספיקו בינתים אנשי המשק שלנו, בסיועם ובהדרכתם של מומחים מתוך המחנה, לחולל נפלאות בהרמת היבולים, בהשבחת הגזעים ובחישוף ענפי משק וכלכלה חדשים וחשובים. בין הענפים המגוונים ביותר את המשק המעורב ומשנים את הנוף שלו, אנו מונים היום את עצי הפרי. עד לפני שנים מעטות עוד לא האמין איש, שא"י יכולה לגדל פרי הילולים, מלבד שבעת המינים שנשתבחה בהם ומלבד פרי-האזרח החדש שלה, תפוחי-זהב. העובדה הזאת היתה ביחס לא רק מגרעת כלכלית באדמת-בעל ובאדמה הכבדה, אלא היא היתה מגרה לפעמים גם את יצר הגעגועים שלנו, ילידי הצפון, אל נוף המולדת החורגת, והנה קרה פלא: על-יד פירות טרופיים, שאין אנו יודעים עדיין את שמותיהם כראוי, נכפפים בדי העצים תחת כובד משא התנובה של תפוחים ואגסים ושזיפים עסיסיים ובעלי מדות, ושפתי ילדינו מאדימות כבר מתות-הגינה ואף הדובדבן החל להיות אזרח בארץ…
יבורך אטינגר על זה וכל אשר פעל להרמת ההתישבות ולגאולת הקרקע ויזכה עוד לשנות עבודה רבות ופוריות.
(הפוה"צ, תרצ״ב, גליון 38)