למלאת מאה שנה להולדתו

מתי היה האות? — כמעט שלא ייאמן. לעתים קרובות הננו טועים בחשבון ההיסטוריה של הציונות. עוד לפני הביל״ויים ולפני תנועת חבת-ציון הופיע איש-פלאות על “מרומי הר ציון” בירושלים ונשא את ידו אל “האלהים השומע אותנו” בשבועת אמונים למהפכת חיים עברית. בלי כל הקדמות, בלי כל פילוסופיה לאומית: הוא קיפל את מלוא החזון הרומנטי של שיבת ציון בכברת-ארץ קטנה של מציאות. לא שר מקודם, לא בקש חשבונות רבים, בקפיצת הדרך עבר מן הרעיון אל ההגשמה והשיא את המשואה הראשונה לציונות ולבנין ארץ-ישראל, על אם הדרך בין יפו וירושלים.

*

בתעודות המעטות, שישנן אתנו ע״ד תכונת חייו ורוחו של קרל נטר, אין שפת-יתר של שירה ואין קוים מוגזמים של הופעות הירואיות. כל מה שאמר, הגה ועשה, מלווה פשטות צנועה. אין אף העוית-שוא פתטית אחת. הלשון איננה מדברת גבוהה. הכל פשוט ומובן-מאליו: ראשית הפעולה הדיפלומטית ואף ראשית-הדרך החלוצית, לא היום כי אם בשנת 1870! אהבת העם והמולדת מדברת מתוכו בשפת הרצינות המעשית, המצרפת קו לקו והמחשבה את דאגותיה לראשית מצער אשר אחריתה ישגא מאד. בימים ההם הוא חש כבר עתידות יותר מאשר כמה וכמה קולוניזטורים שבאו יובל שנים מלא אחריו. הוא צפה מראש את דרך ההתפתחות של ה“כבוש בשלום” ושקל את מלוא-ערכה של החקלאות בתור נקודת-המוצא היחידה. הוא גם ידע שהדרך איננה קלה ביותר ושיש צורך להתחיל מהכנה והכשרה יסודית ושיטתית. הפרוגרמה של חברת ההתישבות אשר נדפסה בשעתה כתשובה על אנקיטה של ה“חבצלת”, יכולה לשמש לנו גם כבסיס לאורינטציה ישובית. במעוטה היא מחזיקה את המרובה. בפשטותה היא קולעת לתכלית הרחוקה. כאן יש כבר הגרעין של הציונות הבאה, בעלת ההיקף, כאן יש כבר הבשורה של ההעזה החלוצית העתידה.

*

זכות-בראשית לא תסור לעולם מהמפעל אשר הקים. “מקוה-ישראל” היא הראשונה לציון, הראשונה להתאחזות יהודית קרקעית מחודשת באדמת המולדת. בתולדותיה ישנם הרבה שטחים ריקים, ישנן תקופות של ירידה ונוון, של צרפתיות, התנכרות ושכחת המטרה. אבל פלא-ההתחדשות מלוה אותה במשך שני דורות בלי שתאבד אף טפה אחת מערכה האקטואלי וממשקלה הרעיוני והמעשי, גם היום היא יפה וחשובה כביום הוסדה.

(הפוה״צ, תרפ״ו, גליון 42)