מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

זְאֵב סְמִילַנְסְקִי (ז״ס)

מאת: יצחק לופבן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל; תש"ט

סוגה:

שפת מקור: עברית

הוא היה ממיסדיו ומעורכיו הראשונים של “הפועל הצעיר”. בראשית הופעתו, ושנים רבות אחרי כן, היה הוא פותח את שערי הבמה הזאת לעתים קרובות מאד בחתימתו הצנועה ובתוכן העניני של מאמריו רבי ההמשכים ורבי הטבלאות והמספרים. לכשיבואו לחשב את חשבונה של ספרות העבודה, של ספרות תנועת העבודה בארץ-ישראל, יתחילו בז״ס — בז״ס שב“השלוח”, בז״ס שב“העומר” ובז״ס שב“הפועל הצעיר”. מן הראשונים היה שבדקו ובחנו את בעיות המפעל הציוני בארץ-ישראל, לא מתוך חזון ואינטואיציה בלבד, אלא בדיקה שרשית, תוך השואה מדעית ובקורת כלכלית. כבר את מאמרו הראשון הגדול, שבו נתודע אלינו בויכוח עם הטריטוריאליזם, אשר נתפרסם ב“השלוח” בשנת 1904 בשם “אור מתעה”, הוא מסיים בצורה אפוריסטית, שלא היתה שכיחה ביותר בדרך כתיבתו: “בינו ואחר תדברו!” ובצעדים הראשונים של “בינו” זה, שנהפך מויכוח שולל לתורת-בנין חיובית, ניסה להדריך ואף הדריך במידה רבה את תנועת הפועלים בארץ-ישראל, בעצם התקופה בה היתה שרויה עדיין בדבקות רגשית בלבד. ראשית העליה השניה היתה, במהותה אי-רציונליסטית. הכלים היחידים, שבהם היא הטילה את עצמה לתוך המאבק הקשה על דרך ההגשמה, היו משא-נפשה ורצונה. האפשרי והבלתי אפשרי היו בשבילה בחינת “במופלא ממך אל תדרוש”. עלתה ולא שאלה אם אפשר לעלות, עשתה ולא שאלה אם אפשר לעשות. ואף לא חקרה ולא דרשה אם יש ואם יהיה שכר לפעלה. היא צמצמה את שכינתה במכוון במעשי העפלה ופילוס נתיבות לקראת הנכסף והמבוקש, אך הבלתי-נודע. ז״ס קרע לה חלונות אל עולם-העשיה הגדול, וצירף לתנופת-רוחה של העליה הזאת יסודות, שיש בהם כוח-כובד ושיש בהם קשרים וגשרים אל הידיעה והנסיון. משני מאמריו שפירסם בבת-אחת על דפי הגליונות הראשונים של “הפועל הצעיר”, האחד בחתימת ז"ס “גורל חרושת הכבירים” (השטיחים) והשני בחתימת בן-ישראל ״התורה והחיים״ — מוקדש הראשון לבירור דרכה של התחלת התעשיה העברית, והשני לבקורת המרכסיזם. בסוציולוגיה לא המשיך, אך במדע הכלכלי וההתישבותי המשיך עד היום האחרון של חייו, ותרם תרומה נכבדה להבהרת השאלות ולקביעת העובדות בתהליך ההתפתחות של חיינו ויצירתנו הציונית.

*

בשני כתרים שימש: בכתר תורה ובכתר עבודה. מעולם לא הפסיק ממשנתו, לא חדל ללמוד וללמד, ומעולם לא הפסיק מעבודתו ולא פסקו אצלו צער העבודה ולבטיה. יקר-נפש, תמים וצנוע בחייו ובהליכות חייו, צימצם את עצמו תמיד כדי להשאר בפינה, לא להיראות ולא להתבלט. היה חבר בראשיתה של חולדה, עמד להיות חבר בראשיתה של נהלל — ולא אסתייעא מילתא, הוא לא ביצר מקום לעצמו, לא היה מסוגל “לבצר” לו מקום. כמעט פרוליטרי נשאר כל ימי חייו. פאת-פרדס קטנה ברחובות, שהיה מעבדה בעצם ידיו ושלא היה בה כדי לפרנס את ביתו גם בימים הטובים לפרדסנות, בית קטן חבוי בפינה כמותו, עבודה פובליציסטית ארעית, שלרוב היה מתבייש לבקש את שכר-הסופרים המגיע לו בעדה ועבודה סטטיסטית זמנית ומקרית — זה היה כל רכושו שעשה, בכל חליפות חייו ועבודתו בארץ, במשך ארבעים שנה ומעלה. רכושו הרוחני והנפשי היה גדול יותר. הוא לא שינה ממטבע שלו כל ימיו. בז״ס נשתמרו כל סימני-ההיכר הטיפוסיים של דור המתחילים, ואותה תמונה בה הוא מצולם בין חבריו באחת הועידות של הפועל-הצעיר עם הכובע של קש רחב השולים על ראשו, וכולו אומר תום, אמונה ונאמנות — נשארה טבועה בכל מהותו עד יומו האחרון. בין הנאמנים והמאמינים ובין מבשרי האמונה, בין עמלי-הרוח ועמלי-הכפים, שבקשו תמיד, נוסף על הארת-הלב, את הארת-התבונה ואת המופת האמפירי למפעלם ולמפעל דורם — יחיה זכרו בתוכנו.

(הפוה״צ, תש״ד, גליון 15–16)

יצחק לופבן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק לופבן
יצירה בהפתעה
רקע

שלוש מתנות

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

א. על-יד המאזנים של מעלה

לפני שנים ודורות נפטר יהודי.

מילא, יהודי נפטר – לעולם לא יחיה גבר! – גומלין אתו את החסד האחרון: מביאים אותו לקבר ישׂראל.

שב האדם לעפרו.

נסתם הגולל. היתום אומר “קדיש”. המלוים תולשים עשׂבים, זורקים לאחוריהם ושבים… והנשמה – חלק אלוה ממעל – עפה למרומים, לעמוד למשפט לפני הבית-דין של מעלה…

ותתייצב לפני הבית-דין של-מעלה, והמאזנים לשקול בהם את העבירות והמצווֹת תלויים ועומדים…

ובא הסניגור של הבר-מנן, זה שהיה למטה יצרו הטוב, ובידו תרמיל בהיר ולבן כשלג. ויתייצב על-יד המאזנים – לצד ימין.

ובא הקטיגור של הבר-מנן, זה שהיה שם יצרו הרע, המסית והמדיח, ובידו תרמיל שחור ועכור, והתייצב על-יד המאזנים – לצד שׂמאל.

וניתן אות –

והתחיל הסניגור לשפוך מן התרמיל הלבן, אל כף המאזנים הימנית – מצווֹת, והן נוצצות כאבני-החן, וריחן נודף כריח הבשׂמים הטובים…

ושופך הקטיגור מן התרמיל השחור לתוך הכף משׂמאל – עבירות, והן שחורות כפחם וריחן כריח הזפת הבוערה…

והנשמה רואה ומשתוממת.

לא עלה שם על דעתה שכך נשתנו המעשׂים. שם לא יכלה להבחין לפעמים בין טוב ורע; לפרקים החליפה זה בזה…

והכפות מתנועעות אַט, אַט.

עולות הן, זו אחר זו; כחוט-השׂערה למעלה, כמלוא-הנימה למטה…

רק כמלוא-הנימה:

יהודי פשוט היה; בלי “להכעיס” ובלי “מסירות-נפש”.

והמעשׂים פעוטים, גם הטובים וגם הרעים: גרגרים, רסיסים; לפעמים אבק – העין אינה תופסת….

ואף-על-פי-כן, כשימין מכריעה, העולמות העליונים מתמלאים רנה; וכששׂמאל מכריעה, אֵד של עצבות עולה ועוטף, כביכול, את כסא-הכבוד, וקול השכינה המנהמת חודר מתוך הערפל והולך מסוף העולם ועד סופו:

– קלני מראשי, קלני!

והללו עומדים בכובד-ראש ושופכים. “כל-שהוא” אחר “כל-שהוא”, לאט ובכוָנה, כבעלי-בתים פשוטים, העומדים על המקח של “אתה הראית”, ומוסיפים פרוטה אחר פרוטה, פרוטה אחר פרוטה…

אבל גם לשאיבה מן הבאר יש קץ: הורקו התרמילים!

האב-בית-דין שואל ממקומו:

– גמַר?

והקטיגור עם הסניגור הופכים בבת-אחת את התרמילים, לאמר:

– הורקו!

ונגש אל המאזנים השַמש, וגם הוא מלאך בתוך שאר המלאכים, וירא דבר, אשר לא היה מיום ברוא אלהים שמים וארץ, ויעמוד משתאה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.