לוגו
קַדִּישׁ-יְהוּדָה סִילְמַן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בין מניחי החוטים וקושרי הקשרים הראשונים לרקמת ההוי התרבותי העברי החדש בארץ, יוכר מקומו של סילמן, המורה, הסופר ואיש-הצבור — שהרים באמונה ובאהבה את תרומתו הרוחנית לחינוך ולספרות ולמאמץ-האזרחי המשותף של מפלסי הנתיבות להתחדשות האומה במולדתה. בכל ציוני-הדרך כמעט של ימי ההתחלה: ב“בצלאל”, המרכז הרוחני הראשון, החילוני, לעלית-נעורים חולמי יצירה; בבית-העם הירושלמי, במצודה זו שבה נאבקו צעירים מוכי-קדחת עם התחלותיהם הקשות ועם שממונם; בבמה-העברית, בצעדיה הראשונים; בעתונות הפועלים בראשית התהוותה: באגודת הסופרים וכו' — בכל אלה אנו פוגשים את דמותו של סילמן, בחזית הקדמית, יוזם או שותף, מטביע את חותמו או נוטל חלק בראש. בשדה הספרות הוא טיפל בעיקר בפכים הקטנים. היתה אצלו תקופת נסיון מענינת של מסַפר ופרסם כמה נובלות רציניות ובעלות משקל. אך זאת היתה כנראה רק שכבה דקה בין רובדי נפשו, שנוצלה מהר ולא הוסיפה לתת את פריה. לעומת זה, היה פורה מאד בעיטורי-ספרות, במעשה הבדיחה ובמעשה הזמר, במחזות קטנים ובעיבוד מוטיבים של שירים עממיים. “ליהודים” שלו, אותו עתון היתולי, שבמשך זמן ידוע היה מוציאו אחת לשנה, היה הרבה יותר מאשר עתון היתולי סתם. בו נעשה הנסיון הראשון של בקורת צבורית בדרך של הומור טוב ובדיחות הדעת, לעתים בקורת קולעת, וחריפה, שהיתה חושפת את גילויי הקטנות והבטלנות שבהתהוות החדשה בארץ. וכאשר יבואו לקבוע סימני-בראשית לתקופתנו זו, לא יוכלו להתעלם גם מזה. כי במידה שישנם דברים חשובים ובולטים בשעתם, שהזמן מכלה אותם — כך ישנם דברים שבשעתם נראו קלילים וקצרי חיים כזבוב בן-יומוֹ ואחרי כן הם מתנערים מן השכחה ומהוים מקור של זכירות יקרות. בפזמון ״מראש פנה ועד קוסטינה — הה, מה איכפת לי" השאיר זכר להוי-חלוצי ראשון של הפועל הנודד, העשיר בעניו, המסתפק במה שיש לו ומטייל לו להנאתו מקצה ארץ-ישראל ועד קָצֶהָ, עם “פת-לחם ואשכול ענבים” בילקוטו. והוא הדין בהרבה פזמונים ועיטורי-ספרות אחרים, פרי רוחו של סילמן, אשר נשתלבו במרוצת הימים לתוך ההוי הארץ-ישראלי, בלי שיֵדעו אפילו היום את שם מחברם. הוא היה אחד “המשוגעים לא״י”, אחד מדורשי-האותות ומחשבי הקיצין; כל התרחשות בחיי הארץ נראתה לו כרמז היסטורי או כנבואה שנתקיימה. הביטוי שנתן לכך נראה בעינינו לעתים נאיבי, סנטימנטלי, אך הוא נבע ממקור נאמן של חיבת הארץ ושאיפת תחיתה. שלא בעתו מת. זכרו יהיה שמור אתנו בין זכר בני-העליה, שׁשֵׁם ושארית להם בהיאבקות החלוצית הקשה על חיי חירות במולדת.

(הפוה"צ, תרצ״ח, גליון 4)