בשנים האחרונות לא ראיתיו. אבל דמותו מציצה אלי עוד מתוך מסגרתה הראשונה, ממסגרת בית-העם הירושלמי, מקדש מעט זה של ירושלים המתחדשת, אשר גרשון לומר היה במשך זמן רב הכהן שבו. גרשון לומר, בעל ראש-הנזירים, בעל המחלפות הארוכות והפנים האסקטיים, היה אחד הטיפוסים הבולטים על פני הנוף של ירושלים בתקופה ההיא, בתקופה שלפני המלחמה, אותה התקופה, שתלמידי “בצלאל” ותלמידי בית-המדרש למורים וקומץ פועלים קטן, כולם צרובי עוני ומשולהבי דמיון וקדחת יצרו את ההוי החדש והשוקק שלה, בצדה ובצלה של ירושלים העתיקה, של מנזרים ובתי-ישיבות, “הוספיצ”ים ובתי-מחסה, כוללים וצליינים.

בית-העם היה המרכז. מרכז החיים החדשים. גרשון לומר היה המרכז של בית-העם. עליו כל הטורח והמשא של המוסד הזה, השקוע תמיד בדלות, בחוסר יכולת של קיום, ואשר בלעדיו בכל זאת אי-אפשר היה לתאר את ירושלים בימים ההם. הוא מהלך בתוך אולמיו מרוכז ורציני, כנושא שליחות גדולה וכבדה, כאיש שהועיד את עצמו למסירות-נפש. הוא היה דבוק בירושלים כמו הסלעים שלה. הכל מסביבו נשתנה במרוצת הימים והוא לא נשתנה. הוא גלה וחזר, נשא בתפקידים שונים, וכולם היו המשך ורציפות של התפקיד הראשון אשר התחיל בו. גם עבודתו בשירות הרפואי של “הדסה” היה בעצם מעין שירות בית-העם, מגע עם העם הירושלמי, עם משכנות העוני שלו, מתוך נאמנות ומסירות שאין להן שעור.

(הפוה״צ, תרצ״ה, גליון 36)