מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

גּוּסְטַב לַנְדּוֹאֶר

מאת: יצחק לופבן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל; תש"ט

סוגה:

שפת מקור: עברית

שנים היו: פיאֶר יוסף פרודהון וקרל מרכס — שניהם נביאי העתיד האנושי ומבשרי התקומה הסוציאליסטית. הראשון — “איש הסינתיזה”, איש הרוח, אשר עם שקיעת הריבולוציה הצרפתית, במחצית המאה התשע עשרה, עמד אחוז התלהבות עצומה ורטט של יצירה וממעמקי נפשו קרא לעם הצרפתי, תבע אותו לעבודה, למעשה, להפוך את רוח ההתקוממות הקדושה, לאנרגיה של בנין — לבנין של חיים חדשים במקום הישנים המתמוטטים והולכים: והשני — “איש האנליזה”, פרופיסור מלומד “יותר מלומד מאשר הוגה הדעות”, אשר צפה דרך האספקלריה המאירה של המדע על העתיד המתהוה מאליו, המוכרח להתהוות ולבוא בכוח החוק ההיסטורי וההתפתחות הטכנית, לא קרא למהפכה, לא תבע דבר אלא לחכות לקץ הימין, לתת להם לסדרי החיים ללכת את דרכם, לסייע להם בכך, כדי להחיש את הפרוצס הטבעי ואת הקטסטרופה הכרוכה בעקבותיו. הראשון אמר: הסוציאליזמוס יכול לבוא בכל רגע ובכל שעה אם נחפוץ בכך והוא לא יבוא לעולם אם לא נחפוץ, אם לא נביא אותו בידים.

הסוציאליזמוס יבוא בין אם נחפוץ בין אם לא נחפוץ, הוא יבוא בכוח האבולוציה העוורת, בכוח הקיטור והחשמל, המניעים את גלגלי החיים — ורצון האדם ומאווייו אינם נחשבים.

קרל מרכס הקים תלמידים רבים, גדולים וקטנים, כותבי מחברות וטרקטטים שלמים. תורתו התחבבה על הדור, היא ברורה מאוד ונוחה מאד. מצוות מעשיות כמעט שאין בה. היא תובעת רק מאחרים ואינה תובעת כלום מעצמה ומנושאיה. אין בה “נעשה”. יש “נשמע” בלבד. לפיכך היה מרכס לגאון, לשיטה פופולארית — למרכסיזם.

פיאֶר יוסף פרודהון לא נתן תורה לגמרי, הוא היה כולו מצוה, כולו תביעה למעשה, לחלוציות, למסירות נפש. לפיכך נתקלו דבריו בלבבות ערלים, לא היה לשיטה, לא נהפך לפרודהוניזם ולא הקים תלמידים רבים, מלבד מעטים, בודדים כמעט — ואחד המעטים האלה היה גוסטב לנדואר.

*

פופולארי לא היה. איזה אגיטטור סוציאליסטי קטן, איזו חפרפרת פרלמנטרית פעוטה, הם יותר פופולרים ממנו. אמרו עליו, כי הוא אנרכיסט, אנרכו-סוציאליסט. דורשי רשומות — התואר מוכן אצלם מראש, הם שמים אותו על ראש ככובע אוילים. להבין את האדם, את כליון נפשו ואת זעזועי נשמתו סתם, בתור אדם, בלי תואר, בתור אדם המֵשיח מה שעם לבו לאדם חברו, הרוצה שיבינו אותו, וירגישו אותו, יחד — את זה אין דורשי רשומות מבינים. ובני אדם סתם שואפים לצמצום, לחסכון אנרגיה ונוח להם ב“שב ואל תעשה” מאשר ב״קום ועשה״ — לפיכך היה גורל לנדואר כגורל רבּו: הוא לא הקים תנועה, “הקריאה אל הסוציאליזם” שלו אבדה כמעט בלי הד. באשר, זו היתה קריאה אל הפינה החרשה ביותר שבלב, קריאה אל האדם, אל האדם שבאדם; כאשר היתה זו תביעה להתחדשות, ליצירת חיים חדשים, לא ע״י ירושה מן העבר כי אם ע״י בנין העתיד בעבודה, מתוך חירות, מתוך התנדבות ומתוך רוח הקיבוץ היוצר. אנשים כלנדואר מיועדים מראש להצָלב. בני תמותה אינם יכולים להמצא ביחס בלתי אמצעי אל החיים. נחוץ להם שיהיה מה שהוא ומי שהוא אשר יעמוד ביניהם, שיתווך, שישא את עונותיהם ויכפרם. הם צריכים, כי תהיה להם היכולת לחטוא ובכל זאת לא לרשת גיהנום. לפיכך ננהו הרוחות תמיד אחר הקתוליציזם, הנותן חופש לעם לחטוא ולשוב, לחטוא במעשה ולשוב בתפלה — והסליחה מוכנה לו מראש. לפיכך, כשהופיע כריסטוס בין החיים (בפואימה של איבן קרמזוב), השליך אותו האנקויזיטור הגדול לתוך הבור: עשינו אותך סמל ודאי — למה באת שוב להרגיז את מנוחתם של בני אדם?

המרכסיזם הוא, מבחינה זו, הקתוליציזם של הדור הזה. לא האנשים הם הרעים, לא העם הוא הנמצא במצב של ירידה, לא הוא החוטא יום יום ברצונו, לעצמו ולחברה האנושית, אלא יש דבר מה המתווך בינינו ובין החיים, הקפיטל — את חליינו הוא ישא ואת מכאובינו הוא יסבול.

גוסטב לנדואר שוטם את המרכסיזם, שונא אותו, בוחל בו, לא רק באשר השיטה איננה נכונה, הסטטיסטיקה מופרכה והמסקנות הן מזויפות, אלא מפני שזוהי נבואת שוא, המעכבת את השחרור האנושי, מאשרת את המצב הקפיטליסטי הקיים, מבצרת אותו, מבססת אותו ב“חנונות מדעית”, ומגבירה את השפעתו השלילית, מחניקה את הריבולוציה האמתית, את חדות ההתחדשות ומרגילה את הפרולטריון למצבו. ״המרכסיזם — הוא אומר — הוא הדֶבֶר של דורנו, הוא קללה בשביל התנועה הסוציאליסטית".

*

הסוציאליזם של לנדואר מעמיד את האדם ביחס בלתי אמצעי לגורל חייו. הסוציאליזם זוהי “טנדנציה של רצון אנשים המתאחדים יחד ליצור יצירה חדשה, כדי להשיג את האידיאל הנכסף”. הקפיטל הוא אפס, אינו דבר של ממש, הוא רק רוח רעה המתהלך בחברה. במקומו צריכה לבוא רוח חיה, רוח הקיבוץ האנושי, המפרה, היוצרת, המקשרת את בני האדם יחד למשפחת אחים עובדת, אשר אינם מנצלים אחד את השני, כי אם כולם יחד מנצלים את הטבע, את האדמה אם כל חי, שהיא נחלת הכל כמו האויר החפשי. סוציאליזם זוהי תחית היחסים האנושיים בין אדם לחברו, זוהי אהבה, עבודה, רצון, תרבות — אשר צריכים לבוא במקום השקר, הריקניות השוממה, התוהו ובוהו, הניצול, האלימות, המחנק, שלטון היחידים וחוסר התרבות הממלאים את ה“חברה” הקיימת.

הסיסמה היא: “אדמה ורוח!”

האדמה היא העיקר המציאותי — כל היתר הם דברי יחס, תנועה, מרץ, אפשרות, קרדיט, וכו', אל האדמה קשור האדם בטבורו, היא נחוצה לו כמו האויר, כמו אור השמש — היא איננה נחלת בעלים, איננה רכוש. הרוח זהו רוח הקיבוץ, זהו הכוח היוצר, זהו הקשר ההדדי וחרות גם יחד; במקום שיש רוח יש עם, יש רצון, יש דרך, יש חדוה, יש אהבה, יש חופש. הרוח זהו בנין ומעשה — בימי מעבר הוא נהפך — להתלהבות, לאומץ לב, למלחמה. במקום שאין רוח, שם המות ממלא את החלל שבין אדם לאדם, שם רוח רעה שלטת, שם אלימות, שלטון חיצוני, ממשלה — הסורוגטים של הרוח.

"והרוח המעלה את הפרט למדרגת כלל, למדרגת עם, הרוח הזאת נקראת לאום. הלאום בתור הכרח טבעי של קבוץ משותף מלידה ומבטן, זהו רוח קדמון יפה ונצחי״.

הסוציאליזם איננו מוכרח לבוא, שום מצב אינו מחייב אותו מלבד הסבל האנושי, שום מדע אינו מוכיח אותו מלבד הצער הגדול — אבל, הוא יכול לבוא בכל שעה ובכל רגע ע״י רצון האדם לתקן את פגימת החיים, ע״י הצטרפות הפרט לקבוץ, והקיבוץ לקיבוץ של קיבוצים. הוא יכול לבוא ע״י התאחדות חפשית, ע״י יצירת דוגמאות של חיים סוציאליים יפים, אשר יגדלו מול פני המשק הקפיטליסטי, אשר יבקיעו להם דרך בתוך משק-הרווחים, אשר יראו ויורגשו — אז יזדעזע העם ויואר בהכרה נכונה. "ואז ישחרר העם את האדמה ולא יעבדו עוד בשביל האלילים, כי אם בשביל האדם. אז! — אולם, התחילו נא, התחילו בקטן ביותר ובקומץ הכי מצער!״

*

ישנם פרקים בספרו של לנדויאר הנקראים כמו תנ״ך — כל נשמתו היהודית מתערה בהם מתוך גילוי חזון, אשר יקר רק לצועדי שפי על גבעות ירושלים ובשבילים הבודדים בין סלעי הגליל. אז הוא כולו יהודי, כולו אמונה — והוא כאילו מאהיל על עיניו למול העתידות המתרחשות ובאות, ושולח את אמרתו למרחקים: “היו ברוכים לי, הולכי דרך, נודדים, דרוכי מנוחה שלא יכירכם מקומכם בין תעלולי הזמן הזה. היו ברוכים לי, אתם האמנים, שאת יצירותיכם אתם יוצרים למעלה מן הזמן. היו ברוכים, אתם המגמגמים, אתם השותקים, אשר ממעמקי נפשכם, במקום שאין מלה נפלטת משם, שוכן רמז העתיד לבוא: גודל בלתי ידוע עוד, מלחמות בלתי משוערות, תענוגות פרא ומכאובים יהיו מנת חלקה של האנושות הבאה, מנת חלקם של היחיד, של העמים. אתם הפַּסָלים, אתם המשוררים, אתם תופשי כנור ועוגב, אתם יודעים את זה גם היום, מקרבכם נובעים כבר רמזי הקולות האדירים והערבים של המית הנפש הפנימית אשר תעלה כפורחת מהעמים החדשים. מפוזרים בתוך השממה שלנו חיים האנשים הצעירים, הגברים האמיצים, הזקנים המנוסים, נשות החיל, אשר ייצרו לנו דורות אנוש חדשים ויעלום מעלה מעלה. הכאב, הכאב הקדוש, בואה, הה, בואה נא אל תוך חזנו, במקום שאתה אינך, לעולם לא יהיה שלום”…

(“מעברות”, כרך ראשון, חוברת ד׳, תר״פ)

יצחק לופבן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק לופבן
רקע
יצחק לופבן

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק לופבן

  1. תֵּיאוֹדוֹר הֶרְצְל (מאמרים ומסות)
  2. יוֹסֵף בּוּסֶל (מאמרים ומסות)
  3. אַהֲרֹן דָּוִד גוֹרְדּוֹן (מאמרים ומסות)
  4. אַרתּוּר רוּפִּין (מאמרים ומסות)
  5. בֶּרְל כַּצְנֶלְסוֹן (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יצחק לופבן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יצחק לופבן

יצירה בהפתעה
רקע

שְׁלֹמֹה וְקֹהֶלֶת

מאת מיכה יוסף לבנזון (שירה)

כשאדם נער אומר דברי זמר

(ילקוט קהלת)


בֵּין שַׁדְמוֹת עִיר צִיּוֹן וִירוּשָׁלָיִם

בָּעִיר שֶׁחֻבְּרוּ כָּל הַדְרֵי תִפְאֶרֶת;

כָּל חֶמְדַּת אֶרֶץ כָּל קָדְשֵׁי שָׁמָיִם

וַאֲרָזִים עָנְדוּ כוֹכְבֵי אֵל לַעֲטֶרֶת;


בָּעִיר רַבָּתִי, בַּתֵּבֵל הַגְּבֶרֶת,

שָׁם יָנֵץ זַיִת וּתְאֵנִים יָנוּבוּ;

שָׁם צוּפִים תִּטּוֹפְנָה גַּפְנֵי אַדֶּרֶת,

גַּם חָלָב וּדְבַשׁ מִגְּבָעוֹת יָזוּבוּ;


רוּחוֹת רַנֵּן וָגִיל סָבִיב יִסְחָרוּ,

בָּהּ גַּם לָאָבִיב הֲלִיכוֹת עוֹלָמִים;

וּלְמֵי הַיַּרְדֵּן בִּגְדוֹתָיו יֶחְמָרוּ

כָּל חֹדֶשׁ מוֹעֵד, אַךְ חַגִּים הַיָּמִים;


וּבְנוֹת הַשִּׁירָה בָּהּ שֶׁבֶת חָמָדוּ,

בָּהּ בֵּין פִּרְחֵי מוֹר יִנְוֶה שִׁיר גָּבֹהַּ;

שִׁירִים וּפְרָחִים בָּהּ יַחַד נוֹעָדוּ,

פִּרְחָהּ הוּא מִזְמוֹר, אַרְזָהּ שִׁיר אֱלֹהַּ;


בִּכְלִילַת-יוֹפִי זוֹ אֶרֶץ הַשִּׁירָה

כָּל אֶבֶן סֵפֶר, כָּל סֶלַע הוּא לוּחַ;

וּבְנֵזֶר הַיְּקוּם הִיא אֶבֶן מַזְהִירָה,

הִיא לִמְּדָה חִין אָדָם אַף רוּם הָרוּחַ –


בֵּין שַׁדְמוֹת עִיר צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם

הָלֹךְ יֵלֵךְ בֵּן עָלֵז גַּם שָׂמֵחַ;

גָּבֹהַּ כַּתָּמָר וִיפֵה עֵינַיִם,

בִּיפִי עֲלוּמִים כַּנִּצָּה פּוֹרֵחַ.


אָדֹם הוּא וָצַח וּפָנָיו יִנְהָרוּ,

לֶחְיוֹ כַשֶּׁלֶג וּשְׂפָתָיו שׁוֹשַׁנִּים;

וּקְוֻצּוֹת רֹאשׁוֹ כָּעוֹרֵב שָׁחָרוּ,

עֵינָיו כַּיּוֹנִים עֲלֵי מַעְיַן גַּנִּים.


גַּם הוֹד עַנְוָה-צֶדֶק לֹא יִבּוֹל נֶצַח

וּפְאֵר תֻּמַּת לֵב עַל פָּנָיו יָנוּחַ;

הַדְרַת עֹז רוּחוֹ לוֹ תּוֹפַע עַל מֵצַח,

כִּי כִיפִי גֵּווֹ יִיף בּוֹ גַּם הָרוּחַ.


וּכְשֶׁלֶג הַלְּבָנוֹן לֹא יָדַע רָגֶל

כֵּן זַכּוּ עֲלוּמָיו לֹא עוֹד הוּעָמּוּ;

עַל כֵּן לִבּוֹ יִחַד, נַפְשׁוֹ בוֹ תָגֶל,

כִּי עוֹד לֹא קִינִים עַל אָזְנוֹ רָעָמוּ.


אָמוּן עֲלֵי תוֹלָע בִּדְבִיר תִּפְאָרָה

אַךְ הוֹד וּצְבִי מַלְכוּת עֵינָיו חָזָיוּ;

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.