מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

פֶּטֶר אַלְטֶנְבֶּרְג

מאת: יצחק לופבן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל; תש"ט

סוגה:

שפת מקור: עברית

הוא היה אומר: “הרומנטיקה של יום יום, היא הנכבדה באמצעי החינוך. מוקפים אנחנו אוצרות יקרים, שהיום והשעה מפזרים סביבנו ביד נדיבה; למה, איפוא, לברוח אל המשוררים, אם אנו בעצמנו “חיים” את השירה ויכולים לחיות אותה?” מאוויי גאולה גדולים, הנקלעים בתוך אפיזודות של חיי חולין; דחיפות של קיום המתנגשות זו בזו והמצטלבות זו בזו, העוברות החולפות בתוך פרשת החיים המלאים תמורות — זוהי השירה החיה, שאיננה זקוקה ללבושים, שאיננה זקוקה לצירופי-מאורעות נבדלים, לקומפוזיציה; זוהי “הרומנטיקה של יום יום”, טרגית לפעמים וקומית לפעמים, העוברת עירומה בראש הומיות. ״למה לברוח אל המשוררים?״ — אם כל אחד מאתנו מלא שירה כרימון.

למה להרקיע שחקים? — אם האלהים והשטן ירדו ארצה, אם אתנו הם, בתוכנו, מתגלים ומסתתרים חליפות בזויות שפתיה של נערה תמה ושל אשה נצורה גם יחד.

אנחנו החידה, אנחנו הפתרון — אנחנו כמו שהננו, כבדי פשע, ובכל זאת נקיים מעון ומחבלי מוסר, וכאדם וחוה לפני החטא, איננו מתבוששים במערומינו…

כך, או דומה לכך, היה הוא, פטר אלטנברג, הוגה בודאי, בשעות הבטלה הקדושות, בהשקיפו מבעד לגבישי החלונות של “קפה צנטרל” על חיי הכרך הסואנים, בחודו את חידת החיים מתוך עיגולי עשן הסיגרה שלו, או מתוך בעבועי המים הרותחין שבמכונת התה, בשעה הששית לפנות ערב.

והוא — ה“דוד הטוב” מוינה, שאין לתאר אותו מחוץ לסביבה שלו, שאי אפשר להזכר בו, בלי להזכר גם במי הדונאו הכחולים, ב״גלגל הענקי" הצופה על פני הקריה, ב“פראַטר”, ב“מגדל סטיפאַן” ובאותו מצב רוח של יום הראשון בשבוע, המרחף גם בימות החול רגילים על בירת-הבסבורג עם כל הפמליה שלה, הגדולה והמגוונת — הוא היה מסיר בשעה זו את אגודלו מעל סנטרו, תלמי מצחו החרושים מחשבות התישרו, מבעד לשפמו הרחב הציצה בת-צחוק נאמנה של הבנה וסליחה והיה משעשע את בת שירתו כשעשע איש על ברכיו נערת פנסיון זהובת תלתלים וגוזר לה סילואיטין מעשי ידי אמן…

סילואיטין — אלה הם גופי חיים. צללי הדברים הם הדברים עצמם.

*

“צועני” היה. ב“לוח הספרות” הוא רשם את מקום-מגוּריו הקבוע: “קפה צנטרל”. שם היה ביתו. שם היה חדר עבודתו. במסיבת סופרים צעירים שהקיפתהו ובשאון הערפלי של חיי לילה מלאי אקסטזה וגירויים, היה פולט את ציוריו הקטנים, את הליריקה הקלה המרפרפת והעמוקה גם יחד ואת רשימותיו המהירות והקצרות.

״פולט״ ולא כותב. פליטת חיים חדורה הרגשת הזמן — הרגשה אינטנסיבית כאצבע צרדה זו של זמן, המאיצה, הדוחקת את השעה, הרגשת מטילי הברזל השחורים הללו, המסובבים את גלגל החוזר של החיים מעל ראשי מגדלים גבוהים ובלוית צלצול פעמונים כבדים ומזרזים.

והוא היה אומר: “אכן, אוהב אני את “קיצור הענין”, את סגנון הטלגרמה של הנפש! הייתי רוצה לתאר דמות דיוקנו של אדם במשפט אחד; חיי נפש — על עמוד אחד, תמונת נוף — במלה אחת”. באשר, גורל חליפות לבני אדם — ומאורע חיים העמוק ביותר הנהו הרף-עין.

באשר, הכל זורם — ותפילת דרך קצרה היא. ודיה מלה אחת לביטוי האושר הגדול ביותר, ודיה הברה אחת לבטוי היאוש האחרון — ושני סימני השאלה וסימן הקריאה האחד, ממלאים עפ״י רוב את מקום המונולוג הארוך של האמלט.

״אני הולכת מכאן ואתה נשאר פה״. — כותבת נוקו בת הכושים, והיא הכל אמרה, הכל. "היפנים רק ענף פרחים אחד הם מציירים. “והוא אביב שלם.”

״הרי! הרי!" — שרה ליזיה הילדה בת תשע, והיא את כל שירת נפשה הערתה, את כולה.

המלה המשחררת, אחת היא, קצרה ובודדה — ו״יש מלים שהן משחררות כמו זריקת אבן וכמו זריקת כוס של בירה"…

*

״צועני״ היה. שירתו וחייו — אחד היו. בבתי הוללות ובבתי מסבאה. היה הוא מבקש את עקבות האלהים — ומצאם; בתוך צלילי הפסנתר המיכני, הנישאים בחלל האדמדם של טרקליני ליל פרוצים — שמע את קולו מהלך.

אח היה לכולם, וכולם אחים לו. אח היה לחוטאת — ובעצב הנמתח על שפתיה הצוחקות של הבת הסוררה, ראה את דמות דיוקנה של ה-Mater Dolorosa.

ואף הוא היה שח, מתוה באצבעו תו על הארץ — ואומר: "מי בכם חף מעוון — יַדֶה בה אבן ראשונה!״.

*

ספריו — אלבומים של סילואיטין. הפרוזה הקטנה, המשוחררת מבאלאסט של חומר, של לאברינטים פסיכולוגיים — מוכרחה להיות כך: קולעת, מרוכזת, בלי רווחים, בלי חורים. סילואיטין — הם גופי חיים: אלה הם הדבקים בתוך צלם; אלה הם שבגדיהם, גופם ונשמתם מתמזגים להרמוניה של קיום אחת; אלה שעריגת חיים נקשבת בכל כנף שמלה ומכל תלתל צונח על המצח. סילואיטין — הם חיי הנפש העמוקים: אלה כתמי הצל הנשארים אחרי פעולת קרני ה-Χ, שאינן נראות לעין ובכל זאת מאירות חדרי בטן. כל הדלול והקלוש — הקרנים עוברות אותו והיה כלא היה; כל המוצק, כל שיש בו אחיזת עינים, לטוב או לרע — הוא הנשאר, הוא המשתקף.

לפיכך הגיבורים שלו אחרים הם מאשר אלה, שרגילים לענוד לראשם עטרות-דפנא.

לפיכך: ״טריסטן ואיזולדה״ הם רק ״פיגורות צדדיות״ — וקורֶבֶל המשרת הנאמן, והרועה המנגן לצערו של טריסטן, הם הגבורים.

נקוּט בידו: ״שום איש איננו — הוא מתהוה, אולם, אלה שאינם יכולים לגדול לתוך החיים, לתוך הגורל?!? אלה אינם".

לגמרי אינם — ואינם ראויים לאבד עליהם טפה של דיו.

אידיאליזציה של טיפוס אין אצלו. אינו קשור קשרים ואינו מייסר ומעניש. רחמיו על כל המעשים, על כל הגדלים לתוך החיים — החוצים אותם בכנפיהם כנשר, או הזוחלים בהם כתולעת, אהבתו הגדולה, היא “בת ההכרה הגדולה”: כי אלפים הם הדרכים, רבים בהן הכשלונות — ויצר לב האדם טוב מנעוריו; כי אותם ההרים המאדימים עם דמדומי בוקר, מוצפים ארגמן עם דמדומי ערב. ולפיכך: מקום כולם במדור אחד בגן עדן — האם הקדושה ורוצחת הילדים.

“שום איש איננו — הוא מתהוה”.

ומה בין טיוקו בת הכושים, המאושרת בפניני הזכוכית שנתן לה אהובה, ובין איזו מלכה אלישבע? — שתיהן גדלות לתוך גורלן, שתיהן ישנן, ללב כל אחת מפתח מיוחד, אבל לבות שתיהן נפתחים במפתחות…

*

״החיים! אני כורע ברך לפניכם! שתי עינים לי, שתי אזנים לי — — לי המלך!״

במקום שיש חיים, אין פרובלימות — החיים גואלים אותן, מי שיודע לטפס על הרים, אין ההרים מעכבים בעדו. ומי שאינו יודע להעפיל ולעלות בראש ההר, נוח לו לומר שאין כלל ראש הר במציאות. העיקר הוא: לאהוב את החיים — לראות ולאהוב! זוהי הפילוסופיה האפיקורית של פ. אלטנברג — ומי שחושב כך, הוא “לעולם צעיר”, הוא צוחק ליום אחרון.

ורק לפעמים, לפעמים, מתוך כליון נפש ועריגה עזה אל אפיקי החיים, יש שהוא נזכר:

וְהַגַּעְגּוּעִים, גַּם הֵמָּה יָמוּתוּ סוֹף-סוֹף

בְּמוֹת הַנִּצָּנִים בְּמַרְתֵּף הַקֹּר,

הַכְּמֵהִים לְחִנָּם לְשֵׁמֵשׁ וָאוֹר…

הוא אז קובע את האֶפיטַפ על מצבת קברו:

“הוא אהב וראה”…

*

את ספרו האחרון “בערוב חיי” לא זכה כבר לראות בדפוס. עם נשימת הריבולוציה הראשונה, כשנשתנו פני הדברים וה“מילייֵה” שלו התחילה להתפורר, כש“הגלגל הענקי” התחיל להסתובב אחורנית, בשעה שהעגלון יצא מגדרו ושוטו החל להשמיע שריקה אחרת, בשעה שהשוטר חדל ללכת בצעדי ברווז ובמקום פקיד ה“חוק” הוא נעשה לריבולוציוניר, למחוקק — הוא מת.

הוא לא היה משוררם של החיים, ההולכים ובאים…

(“מעברות”, כרך ראשון, חוברת א׳, תרע״ט)

יצחק לופבן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק לופבן
רקע
יצחק לופבן

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק לופבן

  1. תֵּיאוֹדוֹר הֶרְצְל (מאמרים ומסות)
  2. יוֹסֵף בּוּסֶל (מאמרים ומסות)
  3. אַרתּוּר רוּפִּין (מאמרים ומסות)
  4. בֶּרְל כַּצְנֶלְסוֹן (מאמרים ומסות)
  5. אֲרוֹנוֹ שֶׁל נוֹרְדַאו (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יצחק לופבן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יצחק לופבן

יצירה בהפתעה
רקע

בבטן אמם

מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (פרוזה)

שמעיה-נתן וראובן בן מנחם היו שני חסידים צעירים, ולא מן התורניים ויראים ממש, כי אם מן הנוסעים התמידיים אל הרבי והמבלים שמה, ב“חצר-המלך”, שבועות רבים וגם חדשים שלמים. הימים שעליהם אני מסַפּר לא כאלה שאנו חיים בהם היום. עתה עוֹל כבד על כל איש ואיש, באשר הוא שם, ואף על עוּלי-החיים; וגם מי שנוסע עוד לצדיק יעשה זה “בקיצור”, ולעתים רחוקות, כשיבוא בין המצרים במעמדו, ואין להימין ואין להשׂמאיל. – אבל אז היו נוסעים כולי עלמא אל הרביים, לשם נסיעה גופא… בבית ישבה האשה הצעירה, ואכלה היא וילדיה על שולחן ההורים ימים הרבה; ושם, בעיר של הרבי, היו מטיילים הבעלים ועוסקים בשיחות בטלות, בליחוּך פּנכּה וכיוצא באלה ולא חשבו כלל על אודות אלה שבבית. – ולא עוד, גם החותנים בעצמם, אנשים באים בימים ויודעים היטב טעם הממון והרוָחת הממון, עזבו לעתים את ביתם ועסקיהם, העמיסו הכל על שכם ה“אשת-חיל”, וילכו לזמן לא קצר לרעוֹת את נפשם בצל קדושים. העולם אז היה אחר מעתה!

שמעיה וראובן היו חתנים אמידים וגם בני בעלי-בתים אמידים. את הנדה השלישוּ בריבית לא גדולה בידי איש אמיד אחד, ובעליהם גם לא ידעו את מספּרוֹ. לחמם ומימם היה בהרחב. חדרם מרוּוָח, מלבושיהם כהוגן וּבקלוֹיז נמנו על החבורה הראשונה. שמה היו עושים כשני שלישי היום, מקדימים לבוא ומאחרים לצאת ומתפללים לא בעומק; וחלק מן השנה היו מבלים, כאמור, אצל הרבי שלהם, אצל הרב מטַלְנָה. והוא איש נבון היה, אוהב שיחות ורעוּת, ומעולם לא הכביד על חסידיו. –

נשותיהם של אַברכים אלה, שם האחת פּסי ושם השנית ריבה או ריבה’לה, ושתיהן מעט יפות ותמוֹת ולא ידעו אחרת, כי אם לכבּד את בעליהן ולהיות שומעות להם. פּסי היתה אשת שמעיה וריבה’לה אשת ראובן, ואם לחָשך אדם לומר רק מקרה סתם הוא הדבר, ולוּ שׂיכּל שדכן אחר את מעשהוּ ברצון אחר, כי אז נשא ראובן את פּסי, וריבה’לה היתה נישאת לשמעיה, לא אוכל להתנגד לזה, אם גם אדע כי יש זיווּגים במרומים…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.