מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הַיְנְרִיךְ הַיְנֶה

מאת: יצחק לופבן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל; תש"ט

סוגה:

שפת מקור: עברית

“השירה, במידה שאני אוהבה מאוד, היתה לי תמיד רק כעין צעצוע קדוש, או תשמיש קדושה לעניני שמים — אבל על ארון המתים שלי תניחו חרב; באשר הייתי איש צבא נאמן במלחמת השחרור של האנושות”.


באותו ליל-תעלומה אשר ב“עלית הרגל לקאַוולר”, באה הפדות “לסבל הנעורים” שלו. הכלבים נבחו בחוץ, האם התפללה חרש ועל הפנים החוורים של אדוניס המת פזזו צבעי הארגמן של דמדומי בוקר. לאחר זה: חרוזי המחול הקלים של הליריקה החמודה נהפכו לכלי מלחמה. בתפלת-ההתנצלות לאפולו, בהקדמה למהדורה השלישית של “ספר-השירים”, הוא מתודה ואומר: “אתה יודע למה שלהבת יוקדת זו, אשר פעם התענג העולם על שלל צבעיה, מוכרחה לשמש עכשיו לתבערות רציניות יותר… אתה תבין ללבי, אֵל יפה ואדיר, הן גם אתה תמיר לפעמים את עוגב הזהב בקשת גבורים ובחצי מות…”

אפולו ודאי הבין. רבים מבני דורו לא הבינו. את המטמורפוזה הזאת אשר בשנים הפריזיות של היינה, רק מעטים העריכוה כראוי. יותר מכולם העריך אותה היינה עצמה. הוא ראה באספקלריה המאירה את קצה המתקרב של תקופת הרומנטיקה והזדרז קודם כל לסגור את עיניה הקופאות אצל עצמו. ב״אַטאַ טרול״ — שר את שירת הברבור של תקופה זו. לא בלי צער הוא מדבר על זה במכתביו לוורנהאַגן. אבל, אי אפשר היה אחרת. הנגלה התחיל לדחוק את רגלי הנסתר. שאלות חיים רציניות ועמוקות העיבו את תכלת הרקיע והפריעו את השלווה המדומה של יער הקסמים. התסיסה החברותית החזקה, שעברה כסערה את אירופה ממהפכת יולי וראשית צמיחת הסוציאליזמוס המודרני, לא נתנו עוד להסתכל בעולם ובחיים מתוך המחוך של אשה יפה בלבד. בתמורות עולם גדולות מוכרח היה “בית הספר הרומנטי” של שלֶגֶל לפנות מקום לאידיאות החדשות של הֶגֶל, לפילוסופיה של האדם ואח״כ לפילוסופיה של החברה. בימים ההם שוב אי אפשר היה לפייס את החיים בשיחות פרחים וברומאַנסים. אי אפשר היה עוד למצוא מפלט בסקפטיציזמוס רך וחולם מפני שאלות מטרידות, שדרשו תשובות מפורשות, חיוב ברור ושלילה ברורה. והיינה הסיר בעצם ידיו מעל ראשו את הכתר המוזהב של “מלך האגדה” והתעטף בגלימה המצויינת של שירת המבשרים, אשר בישרו לעולם את תנועת השחרור החדשה.

זה לא היה “רוח הזמן”, כי אם הכרה חדשה בערכו העצמי של המשורר: משורר מוכרח להיות לוחם. משורר אינו זה המתהלך חוור וחסר דם ומזרה מוץ לירח. מן ההכרח שתהיה איזו אידיאה, צריך לרצות דבר מה, צריך שתהיה נקודת פורקן ופדות במאווים ובמשא הנפש. אף חליל-הרועים בארקדיה השלווה לא הנעים זמירות לתוך תכלת הרקיע בלבד: הוא ניהל לכל הפחות את הצאן אשר על המרעה. אלה החושבים, שהשירה נועדה לתנות את הסגולות של אהובות, או שמטרת הספרות היא לצרף זכר ונקבה לשם עגבים, נשיקות וכדומה, — הם מתעתעים ומזייפי מטבעות, בהפכם את האמצעים למטרה ואת הקליפה לתוך. השנים הפריזיות של היינה היו שנות מלחמה והיאבקות גדולה, אבל גם שנות הזדככות ועליה ביצירתו השירית. עד אשר נמק בתוך “קבר המזרָנים”, בשמונה שנות מחלתו הקשה, לא הניח את החרב מן היד. כל השנים האלה הוא היה טריבון לוחם, בשיר ובפרוזה, במאמרים ז׳ורנליסטיים ובמכתבים פוליטיים. משכתב את אגדת החורף: “דייטשלנד”, עיקמה הבקורת המושבעת את אפה הספרותי; “השירה נהפכת לפוליטיקה!”, היא לא הבינה את היינה, כשם שלא הבין מפיסטופל את פאוסט, בשעה שעמד, עוור וזקן, בפתח ביתו והקשיב מתוך התפעלות עליונה לנקישת האתים והמעדרים, המכשירים אדמה ליישוב וחשב את הרגע הזה לנעלה ביותר בחייו:

“שום תאוה לא השביעתו, שום אושר לא נתן סיפוק לו; תמיד זנה אחרי דמויות מתחלפות; הרגע האחרון הריק והרע — בו רצה המסכן שימשך לעד”.

בשביל מפיסטופל היה זה “הרגע הריק והרע”, אבל גיתה ידע כי כאן סכום כל התכליות, כי זאת היא המסקנה האחרונה של בינת החיים. בין המעטים שהבינו את היינה בתקופה זו, היה קאַרל מרכס. בנסעו מפריז בשנת 1844 כתב: “מכל האנשים שאני משאיר כאן, קשה לי ביותר להשאיר את היינה. הייתי רוצה לקחתו אתי בין חפצי”.

*

מה היה היינה לנו? — לנו נערי ישראל, בתקופת ההשכלה המאוחרת, העורגים ומתפרצים למהפכת חיים ורוח, מעבר לסף בית המדרש השומם והנעזב? ספרי היינה היו לנו ספרי יחוד ולא ספרי שעשועים. קראנו בהם כקרוא איש במגילת לבבו. ממנגינת-ערביים זו האובדת בעצבון, נישאו לקראתנו אנחות נעורים שלנו, עם כל הכמיהה שבהן, עם כל “הכאב והחלום הבאים אט כצאת היום”, ועם תמהון-הלב הגדול בפני חידת שני העולמות, סתומת חזון וסתומת פתרון. “סבל הנעורים” שלו היה סבל-הנעורים שלנו, “ספר השירים” היה לנו כעין מראה כשפים, שהיינו מנחשים בו את כל חליפות הגורל של חיי הנוער. כל ליל-אביב היה לנו “לילה פלורנטיני”, כל דוב היה לנו “אַטַא טרול”, ומנגינות הלורֶלַיי התגנבה חרש לתוך אפלולית בית אבא בשעת “הסעודה השלישית” של שבת.

הרגשנו, בלא יודעים, כי אלה הם מספרי ישראל ומזמירות ישראל; הרגשנו, שזהו ספרו של היהודי הנצחי, השבוי בין הגויים ושר, עם כל ההתלבטות הגדולה, עם כל הגעגועים ללא מילואים ועם מלחמה קשה בדרך של “אדום” הזועם “הצובע בדמינו את כפותיו החסידות”. לא פעם ראינו אותו תועה בין חרבות ומקונן — וידענו: “יהודי זה מתאבל שם על חורבן ירושלים”.

אף ב״עלית הרגל" שלנו לא״י, לשה אמא נר של שעוה, עיצבה ממנו צורת לב ותפלל חרש לרפואתנו. אמא לא הלכה אתנו, ואנחנו הנערים החולים הלכנו לבדנו בדרך זו. בין המלאכים הנסתרים שלוו אותנו, היה גם הוא: היינה.

*

על קברו של המשורר היהודי, האוהב והחולה, נקפו שבעים שנה. על אדמת נכר, כמעט נעזב ונשכח מעם, נשארו למנוחות שרידי החומר הנפסד של דמות יקרה זו, אשר שימשה פעם לבוש לשירת געגועים קורנת ולוחמת של אחד מנדחי ישראל. ביום שיפקוד אותנו מחדש הגורל ההיסטורי, נעלה את עצמותיו משם. אח אובד — אבל, אח, מן הבשר והדם. גם בהתנכרותו לא התכחש ללבו; את חליינו נשא ואת מכאובינו סבל. בגן עדן של דאַנטה יש מחיצת כבוד מיוחדת לאלה, המפירים את נדרם מאונס, לאלה, אשר בהיותם נתונים ככבשים בין זאבים, בקשו להם מפלט אחרון בפרוצס הטרגי הזה של מימקרי חברותית. כיום, אחרי שבעים שנה, לא צלצלו פעמונים לתפלה ביום מותו.

מחצית נבואתו נתקימה: ”Keine messe wird man singen“

מחציתה השניה: ”Keinen kadisch wird man sagen“

לא נתקיימה. בימי קיבוץ נידחים לחיים וליצירה על אדמת ישראל, נזכירהו בתפלה זו, שנועדה לעלית נשמות ושהתיאש ממנו בחייו: “יתגדל ויתקדש”.

(הפוה״צ, תרפ״ו, גליון 20–21)

יצחק לופבן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק לופבן
רקע
יצחק לופבן

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק לופבן

  1. תֵּיאוֹדוֹר הֶרְצְל (מאמרים ומסות)
  2. יוֹסֵף בּוּסֶל (מאמרים ומסות)
  3. אַהֲרֹן דָּוִד גוֹרְדּוֹן (מאמרים ומסות)
  4. אַרתּוּר רוּפִּין (מאמרים ומסות)
  5. בֶּרְל כַּצְנֶלְסוֹן (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יצחק לופבן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יצחק לופבן

יצירה בהפתעה
רקע

גורל להשבית

מאת שמואל הנגיד (שירה)


גוֹרָל לְהַשְׁבִּית רִיב וְכֵן הַפְּשָׁרָה

תַּעְבִיר וְתַרְחִיק מֵאֲנָשִׁים מְרִיבָה

וּנְבוֹן דְּבָרִים יַעֲבִיר אֶת-פְּלִיאָה

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.