מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

יוֹנָתוֹ שֶׁל יוֹאָשׁ

מאת: צבי זוירי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ישראל: משרד הבטחון; תשס"ח 2007

סוגה:

שפת מקור: עברית

יוֹאָשׁ הוּא חַיָּל צָעִיר, יְלִיד אַחַת הַמּוֹשָׁבוֹת בַּצָּפוֹן. דַּם אֲבוֹתָיו, הַחֲלוּצִים הַנּוֹעָזִים, פּוֹעֵם בְּעוֹרְקָיו. מִגִּיל צָעִיר הָיָה אָח וָרֵעַ לְחַיּוֹת־בַּיִת וְשָׂדֶה, אוֹהֵב מֶרְחָב וְשׁוֹאֵף חֹפֶשׁ. בַּעַל יָד חֲזָקָה הָיָה יוֹאָשׁ, וְרַךְ־נֶפֶשׁ לְהַפְלִיא. הוּא הָיָה אוֹמֵר: “מֵבִין אָנֹכִי שִׂיג־שִׂיחַ עוֹפוֹת וְחַיּוֹת; וְאֵין זֹאת תּוֹרַת סְתָרִים. יֵשׁ לְאָהֳבָם, וְהֵם יִמְסְרוּךָ הֶמְיַת לִבָּם בִּלְשׁוֹן בְּנֵי־אָדָם מַמָּשׁ; יַכִּירוּ טוֹבָה, וּבְהִזְדַּמְּנוּת רִאשׁוֹנָה יִגְמְלוּ חֶסֶד כִּפְלַיִם.”

אוּלָם חִבָּתוֹ הַיְתֵרָה הָיְתָה נוֹדַעַת לַיּוֹנִים. אֵלּוּ הָיוּ מַשְׂאַת־נַפְשׁוֹ. שָׁעוֹת עַל שָׁעוֹת טִפֵּס עַל גַּגּוֹת, רָדַף בִּרְחוֹבוֹת הַמּוֹשָׁבָה, שָׁרַק וְצִפְצֵף, וַעֲדַת יוֹנִים צְחֹרוֹת מַשִּׁיקוֹת בְּכַנְפֵיהֶן חוּג־וָעוּג סְחוֹר־סְחוֹר, בְּסִבּוּבִים בִּלְתִּי פּוֹסְקִים.

נִתְפַּרְסֵם שְׁמוֹ שֶׁל יוֹאָשׁ בַּסְּבִיבָה וּמוֹרָאוֹ נָפַל עַל כָּל בַּעֲלֵי הַשּׁוֹבָכִּים. יוֹנֵי הַפִּתּוּי, שֶׁשִּׁלְּחָן לַחָפְשִׁי, הֵבִיאוּ לוֹ יוֹנִים חֲדָשׁוֹת לַבְּקָרִים. לְבַסּוֹף נִתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ שְׁכֵנָיו וְהִפְקִירוּ אֶת שׁוֹבַכֵּיהֶם לְחַסְדּוֹ.


עָבְרוּ שָׁנִים מִסְפָּר. הַמִּלְחָמָה פָּרְצָה, וּכְעֵין עֲנָנָה יָרְדָה עַל נַפְשׁוֹ שֶׁל יוֹאָשׁ. לֹא בְּנָקֵל הֶחְלִיט לְהַכְנִיס צַוָּארֹו בְּעֹל הַמִּשְׁמַעַת הַצְּבָאִית. אוּלָם הַהַכָּרָה הִתְגַּבְּרָה עַל הָרֶגֶשׁ, וּבְאַחַד הַיָּמִים הִתְגַּיֵּס.

הַאִם לְסַפֵּר לָכֶם כִּי רִאשׁוֹן הָיָה לְתַרְגִּילֵי־סֵדֶר וְרֹאשׁ לַקּוֹלְעִים?

אוֹ כִּי נוֹעָז הָיָה בְּיוֹתֵר בֵּין כָּל חַבְרֵי פְּלֻגָּתוֹ?

הַאִם לְסַפֵּר כִּי רִאשׁוֹן לָעֳנָשִׁים הָיָה, אַף רֹאשׁ לְכָל מְפִירֵי חֹק וּמִשְׁמַעַת?

קְשֵׁה־עֹרֶף הָיָה יוֹאָשׁ כִּסְיָח צָעִיר.

בְּאַחַד הַיָּמִים, וְהוּא לֹא פִּלֵּל אֲפִלּוּ, קִבֵּל פְּקֻדַּת הַעֲבָרָה לִפְלֻגַּת מְאוֹתְתִים; וְלֹא סְתָם מְאוֹתֵת־אַלְחוּט, כִּי אִם לִקְבוּצַת יוֹנֵי הַדֹּאַר.

שִׁנּוּי שֶׁל מַמָּשׁ חָל בַּבָּחוּר, הַשּׁוֹבָב לְפִי טִבְעוֹ, וּכְאִלּוּ הִרְצִין בְּבַת־אַחַת. בְּשִׂמְחָה רַבָּה נִגַּשׁ לְתַפְקִידוֹ הֶחָדָשׁ.

הַשּׁוֹבָךְ הַצְּבָאִי הָיָה עַל אַחַד הַגַּגּוֹת שֶׁל בִּנְיָן עַתִּיק, שֶׁעָמַד בְּתוֹךְ גַּן רַב־עֵצִים. בִּבְדִידוּתוֹ הִתְמַסֵּר יוֹאָשׁ לַעֲבוֹדָתוֹ. חִישׁ־מַהֵר הִצְטַיֵּן בְּטִפּוּלוֹ הַזָּרִיז וְהַאַחֲרָאִי. מִשֶּׁהָיָה בָּטוּחַ בְּאַחַת מִיּוֹנוֹתָיו כִּי אָכֵן הִתְרַגְּלָה לִמְקוֹמָהּ, הָיָה מוֹסְרָהּ לְתַחֲנָה מְרֻחֶקֶת, עַל מְנָת שֶׁזּוֹ תַּעַזְבֶנָּה לָשׁוּב כַּעֲבֹר זְמַן לְשׁוֹבַכָּה, וְהִיא נוֹשֵׂאת פִּתְקָה חֲבוּיָה הַמְהֻדֶּקֶת אֶל שׁוֹקָהּ אוֹ כְּנָפָהּ.

רַבִּים הֵם יְמֵי הַבַּטָּלָה הָעוֹבְרִים עַל חַיָּל, אוּלָם תָּמִיד יָבוֹא הַיּוֹם בּוֹ יִקָּלַע פִּתְאֹמִית לְמַלֵּא תַּפְקִיד הַשָּׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל יְמֵי הַבַּטָּלָה וְהַשִּׁעֲמוּם.

כַּדָּבָר הַזֶּה קָרָה אֶת יוֹאָשׁ. חֳדָשִׁים עַל חֳדָשִׁים טִפֵּל בְּיּוֹנִים, קִבֵּל יְדִיעוֹת, מָסַר, שָׁלַח יְדִיעוֹת וְחָשַׁב: הִנֵּה, בַּעֲבוֹדָה זוֹ יְסַיֵּם אֶת יְמֵי שֵׁרוּתוֹ. וְלֹא כָּךְ.

כְּעֵין לַחַשׁ עָבַר פִּתְאֹמִית אֶת הַפְּלֻגָּה: בְּקָרוֹב עוֹמֵד מַשֶּׁהוּ לְהִתְרַחֵשׁ. לֹא אָרְכוּ הַיָּמִים, וּבְאַחַד הָעֲרָבִים נִשְׁמְעוּ שְׁרִיקוֹת וּצְעָקוֹת הַקּוֹרְאוֹת לְמִסְדָּר. הַקָּצִין הוֹדִיעַ בְּקוֹל נִרְגָּשׁ: “בַּחֲצוֹת יוֹצְאִים לִפְעֻלָּה בַּחֲזִית.”

וְיוֹאָשׁ נִלְקַח לְאֹהֶל הַמִּפְקָדָה, בּוֹ קִבֵּל הוֹרָאוֹת אַחֲרוֹנוֹת, לְהָכִין יוֹנִים מֵהַמְאֻמָּנוֹת וּמֵהַמַּתְמִידוֹת בְּיוֹתֵר, בְּמִקְרֶה שֶׁהָאַלְחוּט יִתְקַלְקֵל אוֹ יִפָּגַע.

…מֵרָחוֹק נִרְאוּ זִקּוּקֵי הָאֵשׁ כְּאוֹר שֵׁדִים. רַַעַשׁ עָמוּם שֶׁל תּוֹתָחִים עָלָה וְגָבַר. הָאֲדָמָה רָעֲדָה, כְּאִלּוּ אָמְרָה לְהִתְמוֹטֵט מִתַּחַת לָרַגְלַיִם. הַפְּלֻגָּה תָּפְסָה אֶת עֶמְדָּתָהּ מֵאֲחוֹרֵי שַׁרְשֶׁרֶת גְּבָעוֹת כְּשֶׁפִּתְאֹם נִשְׁמְעָה יִלְלַת אֲוִירֹונֵי צְלִילָה מַחֲרִישַׁת־אָזְנַיִם וּמַקְפִּיאַת־דָּם. הַקֶּשֶׁר כְּאִלּוּ נִפְסַק. רַעַשׁ־אֵימִים שֶׁל פְּצָצוֹת וְטִרְטוּר מְכוֹנוֹת־יְרִיָּה נִשְׁמַע מִסָּבִיב.

לַשָּׁוְא חִכּוּ בַּבָּסִיס לִידִיעוֹת נוֹסָפוֹת. הַתַּחֲנָה הַנָּעָה שֶׁל הָאַלְחוּט נִפְגְּעָה חִישׁ־מַהֵר וְנֶעְלְמָה. אוּלָם בְּאוֹתוֹ זְמַן הָיָה כְּבָר יוֹאָשׁ בִּפְעֻלָּה. בְּמִצְוַת הַקָּצִין הִצְמִיד הוֹדָעוֹת לְרַגְלֵיהֶן שֶׁל שָׁלשׁ יוֹנִים בְּדָרְשׁוֹ “עֶזְרָה מִיָּדִית!”, נְשָׁקָן וְשִׁלְּחָן לָעוּף.

הַזְּמַן זָחַל בַּעֲצַלְתַּיִם. הָאֹפֶק הָפַךְ אָדֹם וְאֵשׁ הָאוֹיֵב הָלְכָה הָלוֹךְ וְגָבוֹר נִדְמֶה הָיָה כִּי הַסּוֹף בָּא. הַפְּלֻגָּה הֶחֱזִיקָה עֲדַיִן בְּשַׁרְשֶׁרֶת הַגְּבָעוֹת, אוּלָם בָּרוּר הָיָה כִּי עִם אוֹר הַבֹּקֶר נֶאֱלָצִים יִהְיוּ לָסֶגֶת.

אַנְחַת הֲקַלָּה פָּרְצָה מִלִּבּוֹת רַבִּים, מִשֶּׁהוֹפִיעוּ לְהָקוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁל אֲוִירוֹנִים שֶׁעָשׂוּ דַּרְכָּם יָשָׁר לְקַוֵּי הָאוֹיֵב, לְהַמְטִיר אֵשׁ בִּלְתִּי פּוֹסֶקֶת.

הַקְּרָב נִסְתַּיֵּם. הָעֶזְרָה הִגִּיעָה בִּזְמַנָּהּ, וְהִכְרִיעָה אֶת הַכַּף לְטוֹבָה.

וּמִשֶּׁחָזַר יוֹאָשׁ לִבְסִיסוֹ נוֹכַח לָדַעַת כִּי מִשְּׁלשׁ הַיּוֹנִים אַחַת הִיא שֶׁהִגִּיעָה, וְאַף זוֹ כְּנָפָהּ פְּצוּעָה וְזָבַת דָּם.

לַשָּׁוְא הָיָה כָּל הַטִּפּוּל בָּהּ, וּלְחִנָּם מְסִירוּתוֹ הָרַבָּה…וּמִשֶּׁהוֹדִיעַ לַפְּלֻגָּה כִּי הַיּוֹנָה מֵתָה הִשְׂתָּרֵר שֶׁקֶט בַּמַּחֲנֶה, כְּאִלּוּ נוֹסַף עוֹד שֵׁם לְשַׁרְשֶׁרֶת שְׁמוֹת הַחֲבֵרִים שֶׁנָּפְלוּ חָלָל.

צבי זוירי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
יצירה בהפתעה
רקע

אין מערבין שאלה בשאלה

מאת משה ליב לילינבלום (מאמרים ומסות)

היו ימים ששאלת התיקונים היתה מקור כל מחשבותי, כידוע בלי ספק לקוראים רבים. במשך עשר שנים אחרי כן, מסבה התלויה בי, היתה בעיני השאלה הזאת לשאלה שאין לה כל מובן, כידוע גם כן לקוראים רבים. במשך השנה האחרונה, מסיבה שאינה תלויה בי, אך בצרותינו בימים האלה, חזרה השאלה הזאת להיות שאלה נכבדה בעיני, כאשר יודע גם-כן בקרוב לקוראים רבים. בתחלה היתה דאגת הדת בלבבי ודרשתי תיקונים לתמכה ולסעדה, אחרי-כן חדלתי לדאוג בעד הדת והשכחתי שאלה זו מלבי, ועתה הנני רואה נחיצות פתרון השאלה הזו לטובת אחדות הלאום, אחרי שהנאורים לא יוכלו לשאת עול אחד עם היראים והחרדים, והעדר שמירת הדת אצל הנאורים גורם תקלה לאחדותנו הנחוצה לנו מאד-מאד. זהו הטעם של שנוי דעתי בענין זה. אך עם כל חשיבות השאלה הזו לא אערב את לבי לקבוע את פתרונה כתנאי מוכרח בשאלת ישוב ארץ-ישראל, שהיא, במלות אחרות, שאלה: אם יהיה ישראל לעם חי או לא? – שאלה שלפניה כל השאלות האחרות כאין הן. גם במכתבי בה“פאלקס-בלאַט” לא נגעתי בשאלת התיקונים, רק הבאתי פסקי השלחן-ערוך בנוגע לתרומות ומעשרות, שהם דברים מקובלים לכל ישראל, ולחנם שאל בעל-המאמר הנ“ל ב”המליץ“, לאמר: “אבל האם יפסקו הרבנים הלכה כרב לל”ב?” בעוד שפסקי הש“ע ההם ידועים להרבנים בלעדי, ולא לי ישמעו הרבנים בקיימם את דיני הש”ע ההם בתרומות ומעשרות, וממילא מובן גם כן, כי לא יעברו הרבנים על דיני הש"ע ההם רק בשביל שאני הבאתי אותם.

הס כל מריבה של כתות מפני תשועת ישראל! הגוי כלו יקר בעיני כלנו מחומרות יתירות של הפוסקים ומחיי החופש בשמירת הדת יחדו. אין בענין זה לא מתנגדים ולא חסידים, לא ישנים ולא חדשים, לא חרדים ולא אפקורסים, אבל בני אברהם יצחק ויעקב! כל מי שהוא מבני ישראל ולא נסוג אחור מעמו הרי הוא ישראל גמור כאחד מיחידי-סגולה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.