מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

נִמְרוֹד

מאת: צבי זוירי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ישראל: משרד הבטחון; תשס"ח 2007

סוגה:

שפת מקור: עברית

עֶרֶב קַיִץ. הַשֶּׁמֶשׁ מִשְׁתַּפֶּכֶת בְּתַעֲרֹבֶת צְבָעִים אֲדֻמִּים וּתְכֻלִּים וּמְצִיפָה בָּהֶם אֶת פִּסְגוֹת הֶהָרִים אֲשֶׁר בָּאֹפֶק. בֶּן־גָּוֶן חַכְלִילִי מִשְׁתַּלֵּט שָׁעָה קַלָּה וְכוֹבֵשׁ אֶת עֵין הָעוֹלָם, עַד אֲשֶׁר יִסּוֹג מִפְּנֵי הָאַפְרוּרִית הַמִּתְקַדֶּמֶת וְהַנֶּהְפֶּכֶת לִכְחֹל לֵילִי בָּהִיר וּמִתְנוֹצֵץ בְּאַלְפֵי זַהֲרוּרֵי כּוֹכָבִים.

בְּעַרְבֵי קַיִץ כָּאֵלֶּה רָגִיל הָיָה יִגְאָל הַשּׁוֹמֵר לָצֵאת מִפֶּתַח צְרִיפוֹ, שֶׁעָמַד בְּטַבּוּרוֹ שֶׁל הַכְּפָר, לְהַאֲהִיל בְּיָדוֹ הָאַחַת עַל עֵינָיו וּלְהִסְתַכֵּל סְבִיבוֹ. בַּעֲמִידָתוֹ זוֹ הָיָה בִּטָּחוֹן רַב, בִּטָּחוֹן שֶׁל בַּעַל־בַּיִת הַסּוֹקֵר אֶת אֲחֻזָּתוֹ.

וַאֲחֻזָּתוֹ שֶׁל יִגְאָל הִשְׂתָּרְעָה מֵאֹפֶק לְאֹפֶק, כָּךְ הִרְגִּישׁ יִגְאָל. הוּא הִרְגִּישׁ כְּאִלּוּ כָּל הָעֵמֶק רְחַב־הַיָּדַיִם, הַמּוֹרִיק וְהַמַּזְהִיב, אֵינוֹ אֶלָּא קִנְיָנוֹ הַפְּרָטִי. עָלָיו נָתַן אֶת שְׁנוֹתָיו וּבְרִיאוּתוֹ בִּשְׁמִירָה.

אַךְ יִגְאָל שׁוּב לֹא הָיָה שׁוֹמֵר עוּל־יָמִים הַשָּׂשׂ אֱלֵי קְרָב. רֹב יָמָיו הוּא קָשׁוּר עַתָּה לְמִטָּתוֹ, מִפְּאָת פְּצָעָיו שֶׁעֲדַיִן לֹא הֶעֱלוּ אֲרוּכָה, אַף כִּי עָבַר כְּבָר זְמַן רַב מֵאָז קִבְּלָם תּוֹךְ כְּדֵי תִּגְרוֹת סַכִּינִים וּפִגְיוֹנוֹת. אָכֵן, יָמִים רַבִּים עָבְרוּ מֵאָז, וְעַתָּה הוּא חַי כְּאוֹתָהּ אֶבֶן־מִדּוֹת — שְׁאֵרִית וָזֵכֶר לְמִקְדָּשׁ עַתִּיק וְחָרֵב. תְּקוּפָתוֹ עָבְרָה וְנִשְׁכְּחָה. רַק הוּא יִזְכְּרֶנָּה, וַאֲחָדִים מִזִּקְנֵי הַמָּקוֹם. וְאִלּוּ הַצְּעִירִים יַטּוּ אָזְנֵיהֶם לִשְׁמֹעַ אֶת הַרְפַּתְקָאוֹת מַעֲשָׂיו, כְּאִלּוּ הָיוּ וְלֹא הָיוּ, כְּאִלּוּ הָיוּ סִפּוּרֵי דִמְיוֹן שֶׁל אֶחָד זָקֵן חָבִיב עַל מְנָת לְעוֹרֵר הִתְלַהֲבוּת וְאַהֲבָה בְּלֵב הַצְּעִירִים אֶל כִּבְרַת אֶרֶץ מוֹלַדְתָּם.

הַשֶּׁמֶשׁ נוֹטָה לְהִבָּלַע אֶל בֵּין רִכְסֵי הֶהָרִים וְיִגְאָל עוֹמֵד בְּפֶתַח צְרִיפוֹ. אוֹתָהּ שָׁעָה מְשַׂחֲקִים הַנְּעָרִים בְּכַדּוּר־רֶגֶל בְּמִגְרַשׁ בֵּית־הַסֵּפֶר, אִמָּהוֹת נוֹשְׂאוֹת סַלִּים עוֹבְרוֹת בָּרְחוֹב, עֲגָלָה רְתוּמָה לְזוּג פְּרָדוֹת אָצָה־נוֹסַעַת, וּמִשֶּׁנוֹפֵל מַבָּטוֹ שֶׁל יִגְאָל עַל עֲדַת הַנְּעָרִים הַמְשַׂחֲקִים, יַעֲשֶׂה בְּיָדוֹ תְּנוּעָה, כְּאִלּוּ הֵסִיר קוּרֵי עַכָּבִישׁ מִדַּרְכּוֹ, וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ נִדְלָקוֹת עֵינָיו וּמִתְנוֹצְצוֹת, שְׂפָמוֹ מִזְדַּקֵּר וּפִיו פּוֹלֵט:

“בְּרָבוֹ יַא־שַׁבַּאבּ!”

וּפֶלֶא: הַנְּעָרִים הֵבִינוּ אֶת תְּנוּעַת יָדוֹ וְשָׁמְעוּ אֶת קְרִיאָתוֹ, אִם כִּי שְׁטוּפִים הָיוּ מְאֹד בְּמִשְׂחָקָם. הַכַּדּוּר נָפַל פַּעַם אַחֲרוֹנָה, כְּאֶבֶן צָנַח, וְהַכֹּל בָּאוּ בְּשִׂמְחָה אֶל יִגְאָל.

לְלֹא דִבּוּרִים מְמַלְּאִים הַנְּעָרִים אֶת מִשְׁאֲלוֹתָיו שֶׁל יִגְאָל: זֶה מַדְלִיק לוֹ אֶת הַפְּרִימוּס וּמַרְתִּיחַ מַיִם, זֶה מוֹצִיא אֶת הַדַּרְגָּשִׁים הַחוּצָה, זֶה טוֹחֵן אֶת פּוֹלֵי הַקָּפֶה, וְזֶה רָץ וְקוֹנֶה לוֹ סִיגָרִיּוֹת וְגַפְרוּרִים. אַחַר כָּךְ יוֹשְׁבִים כֻּלָּם סְבִיבוֹ וְגוֹמְעִים קָפֶה רֵיחָנִי מִתּוֹךְ סִפְלֵי נְחשֶׁת קְטַנְטַנִּים. אַפְלוּלִית תְּכַסֵּם. כּוֹכָבִים יִדָּלְקוּ לַאֲלָפִים וְלִרְבָבוֹת, הַיֵָּרחַ יֵרָאֵה מִכֶּתֶם־עָנָן לְכֶתֶם־עָנָן, וְרוּחַ פִּתְאֹמִית תִּתְפָּרֵץ לְבֵין אֲמִירֵי הָעֵצִים וְתִטְרֹף אֶת בְּלוֹרִיּוֹתֵיהֶם.

אַךְ אֵין הַדָּבָר מִסְתַּיֵּם גַּם בִּלְעֲדֵי סִפּוּר. יִגְאָל מְסַפֵּר כְּאִלּוּ דֶרֶךְ אַגַּב, לְלֹא בַּקָּשָׁה מְיֻחֶדֶת, כְּאִלּוּ נִתְבַּקֵּשׁ הַסִּפּוּר מֵאֵלָיו, וּכְאִלּוּ מְקוֹמוֹ הָיָה דַוְקָא בְּעֶרֶב זֶה וְאַךְ לְשֵׁם כָּךְ נִתְקַהֲלוּ הַנְּעָרִים.

וְכִי יִתָּכֵן אַחֶרֶת? אִם יוֹסִי מַזְכִּיר גּוּר־כְּלָבִים וַאֲבִישַׁי מַזְכִּיר גּוּר־כְּלָבִים אַחֵר, “יוֹתֵר טוֹב”, מִגֶּזַע זְאֵבִים, אֵיךְ לֹא יִשְׁאַל יִגְאָל עַל צִבְעוֹ שֶׁל הַגּוּר, אִם אָפוֹר הוּא וְאִם שָׁחוֹר, וְאִם זְנָבוֹ מִסְתַּלְסֵל לְמַעְלָה? וְאָז הוּא מוֹסִיף מִמֵּילָא:

“כְּלָבִים יֵשׁ לֶאֱהֹב, נְעָרַי, כְּאֱהֹב אָח וָרֵעַ; לֹא לִבְגֹּד בָּהֶם, אֲפִלּוּ בְּמַחֲשָׁבָה, כִּי אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים עַד הֵיכָן שִׂנְאָה מַגַּעַת וּבְאֵיזוֹ מְהִירוּת הִיא מִשְׁתַּלֶּטֶת. דַּיּוֹ חֲשָׁד כָּלְשֶׁהוּ וּכְבָר נִמְסַךְ הָרַעַל בְּתוֹךְ גּוּפְךָ כַּיַּיִן הַזֶּה, וּמִיָּד נִשְׁכָּחִים כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהָיוּ, כָּל הַקְּשָׁרִים שֶׁנִּקְשְׁרוּ אֵי־פַּעַם, וְהַיָּד נִשְׁלַחַת…כְּשֵׁם שֶׁנִּשְׁלְחָה יָדִי פִּתְאֹם, וְהָאֶקְדָּח נִזְרַק, וּפֶשַׁע אָיֹם עָלוּל הָיָה לְהִתְרַחֵשׁ, פֶּשַׁע לְלֹא כַּפָּרָה. אֶלָּא שֶׁהַנְּשִׁיכָה שֶׁנֻּשַּׁכְתִּי הֶעֱבִירָה שִׁתּוּק בְּגוּפִי, יָדִי נִדַּלְדְּלָה וְהָאֶקְדָּח נָפַל אַרְצָה.”

“לֹא רָאִיתִי אָנָה נֶעְלַם נִמְרֹוד,” הִמְשִׁיךְ יִגְאָל לְדַבֵּר. "רַק יָדַעְתִּי שֶׁעֲזָבַנִי פִּתְאֹם עֲזִיבָה בּוֹגְדָנִית וּפִתְאֹמִית, בְּגָרְמוֹ לִי כְּאֵב בִּלְתִּי מְשֹׁעָר. כִּי הָבִינוּ נָא לְרוּחִי, קִבַּלְתִּיו בְּעוֹדֶנּוּ גוּר קְטַנְטַן, זְאֵב חָמוּד וְעַלִּיז. אֶת אָזְנָיו הָיִיתִי מְעַסֶּה לְשֵׁם זִקּוּף, וְחוּט שֶׁל חִבָּה נִמְתַּח בֵּין שְׁנֵינוּ, חִבָּה עֲמֻקָּה שֶׁאֵין לְתָאֲרָהּ בְּמִלִּים. הוּא הָיָה מֵאוֹתוֹ סוּג כְּלָבִים הַמְדַבֵּר בְּעֵינָיו, הַמֵּבִין לְרוּחֲךָ לְפִי רֶמֶז בִּלְבַד, וְהָעוֹנֶה לְךָ בְּנַעֲנוּעַ־רֹאשׁ וּבְאֲרֶשֶׁת רְצִינִית, כְּבֶן־אָדָם מַמָּשׁ.

הוּא יָדַע לְהוֹפִיעַ בִּשְׁעַת רָצוֹן וּלְהֵעָלֵם לְלֹא תַּרְעֹמֶת, כַּאֲשֶׁר שָׁעָה זוֹ חָלְפָה. הוּא יָדַע לְהַבְדִּיל בֵּין יְדִיד אֱמֶת לְחוֹנֵף, חוֹרֵשׁ רָעוֹת. שׂוֹנְאַי עָקְרוּ חִישׁ־מַהֵר אֶת רַגְלֵיהֶם מִבֵּיתִי. יָדוֹ שֶׁל נִמְרוֹד הָיְתָה בְּכָךְ. הוּא נָתַן לָהֶם לְהַרְגִּישׁ שִׂנְאָה בְּמִדָּה כָּזוֹ, שֶׁלֹּא שִׁדּוּלַי, אַף לֹא גַעֲרוֹתַי, הִצְלִיחוּ לְכַבּוֹתָהּ. דַּיּוֹ הָיָה מַבָּטוֹ שֶׁל נִמְרוֹד, וְדַיָּהּ הָיְתָה רֶשֶׁת הַקְּמָטִים שֶׁנִּמְתְּחוּ מִשְּׁנֵי עֶבְרֵי אַפּוֹ, כְּשֶׁמַּלְתְּעוֹתָיו מוֹפִיעוֹת וְנֶעְלָמוֹת חֲלִיפוֹת, כְּדֵי שֶׁאוֹתוֹ אִישׁ שׁוּב לֹא יִרְצֶה לְהוֹפִיעַ בַּבַּיִת לְעוֹלָמִים.

כָּזֶה הָיָה נִמְרוֹד. וְאַמִּיץ הָיָה! מִשֶּׁיָּצָאתִי אִתּוֹ לִשְׁמִירָה, הִרְגַּשְׁתִּי אֶת עַצְמִי כְּנַעַר בְּלִוְיַת אָחִיו הַבְּכוֹר. בְּעֵינַי הָיָה כְּסֵמֶל הָעֵרָנוּת וְהָאַמִּיצוּת, וְשׁוּב לֹא פָּחַדְתִּי מִפְּנֵי כֹּל.

וְכַנִּרְאֶה צָדַקְתִּי. אֶלָּא שֶׁבִּמְרוּצַת הַיָּמִים הִנְּךָ מִתְרַגֵּל לִידִידֶיךָ וּקְרוֹבֶיךָ, לִבְּךָ מַתְחִיל לִהְיוֹת גַּס בָּהֶם. וְכִי לֹא קָרָה לָכֶם לְהִתְרַגֵּז עַל אִמְּכֶם, אֲבִיכֶם, אֲחוֹתְכֶם אוֹ אֲחִיכֶם? לָכֵן אֹמַר: אֵין לְהִנָּשֵׂא עַל כַּנְפֵי הַהִתְלַהֲבוּת וְהַהִתְרַגְּשׁוּת עִם כָּל פְּגִיעָה מְדֻמָּה, אֶלָּא יֵשׁ לַחְשֹׁב, לִשְׁקֹל וּלְחַפֵּשׂ לָהּ צַד זְכוּת.

וְכֵיצַד הֱיִיתֶם אַתֶּם נוֹהֲגִים? לֵיל סְתָו. גֶּשֶׁם יוֹרֵד לְסֵרוּגִין. רְטִיבוּת וַאֲפֵלָה, רְטִיבוּת וַאֲפֵלָה מִסָּבִיב. הָרָקִיעַ, מִין גּוּשׁ קוֹדֵר וְזוֹלֵף. רוּחַ קָרָה מַתִּיזָה כָּל פַּעַם סִילוֹנוֹת מַיִם לְתוֹךְ פָּנֶיךָ, רַגְלֶיךָ טוֹבְעוֹת בְּבֹץ. הַכְּפָר יָשֵׁן וְאֵינְךָ מַבְחִין לֹא בַּיִת וְלֹא גַג, וְהַס מִלְּהַזְכִּיר קֶרֶן אוֹר חוֹזֶרֶת מִבַּעַד לִתְרִיס. חשֶׁךְ, רוּחַ, גֶּשֶׁם, בֹּץ. רַק בְּעֵינֵי רוּחֲךָ הִנְּךָ יוֹדֵעַ כִּי שָׁם הָלְאָה, לְפָנֶיךָ, קַיֶּמֶת חֻרְשַׁת אֵקָלִיפְּטוּסִים צְפוּפָה וְעָלֶיךָ לַעֲבֹר כִּבְרַת כְּבִישׁ בִּלְתִּי סָלוּל, בֵּין מַטָּעִים לְלֹא גָדֵר, וּמִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם הִנְּךָ נִתְקָף בִּילֵל תַּנִּים הַמַּקִּיפְךָ מִכָּל עֵבֶר, יְלֵל הַמִּתְפָּרֵץ בְּבַת אַחַת מִפִּי עַשְׂרוֹת חַיּוֹת רוֹחֲשׁוֹת בְּמֶרְחַק־מָה מִמְּךָ, בְּכָל מִינֵי גוֹנֵי קוֹל: כִּבְכִי יֶלֶד, כִּילֵל חֲתוּלִים, כִּצְחוֹק צְבוֹעִים וְכִנְבִיחַת כְּלָבִים שׁוֹטִים. וְעֶצֶב חוֹדֵר אֶל לִבְּךָ כְּאִלּוּ אַתָּה, אַתָּה וְלֹא הֵם שֶׁנִּתְקְלוּ בְּפֶגֶר סוּס אוֹ פָּרָה.

וְעַל כָּל אֵלֶּה — נִמְרוֹד, הוֹ, נִמְרוֹד! קִוִּיתָ שֶׁיֵּלֵךְ לְיָדְךָ, לְיַד רַגְלְךָ, בִּמְנוּחָה וּבְשֶׁקֶט, וְהִנֵּה הַהֵפֶךְ מִזֶּה. עִם כָּל צַעַד הוּא נִמְשָׁךְ אֲחוֹרַנִּית וְנִתְקָע בְּרַגְלָיו הַקִּדְמִיּוֹת כַּחֲמוֹר עִקֵּשׁ. “נִמְרוֹד! הִשְׁתַּגַּעְתָּ? — זָקַנְתָּ יְדִידִי,” הֶעְתַּרְתִּי עָלָיו מִלִּים. “וַהֲרֵי בִּמְקוֹם לְבוֹסֵס בְּתוֹךְ הַבֹּץ הָיִיתָ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְקֵד עַל הַשָּׁטִיחַ הַמֻּסְלְמִי שֶׁלְּךָ.” עֲדַיִן הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֶרְכּשׁ אֶת לִבּוֹ בְּמִלִּים רַכּוֹת.

אוּלָם נִמְרוֹד לֹא עָנָה. לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר, לֹא רָאִיתִי אֶת תְּשׁוּבָתוֹ לְאוֹת שְׁלִילָה. קָפַץ פִּתְאֹם בְּרַגְלָיו הַקִּדְמִיּוֹת עַל חָזִי וְלִכְלְכַנִי בְּרֶפֶשׁ. הַסְּאָה נִגְדְּשָׁה. נַפְשִׁי קָצָה בּוֹ. מְשַׁכְתִּיו בְּחָזְקָה וּפָסַעְנוּ עוֹד פְּסִיעוֹת מִסְפָּר. וְשׁוּב אוֹתוֹ דָבָר. בַּתְּחִלָּה נִתְיַשֵּׁב וְאַחַר כָּךְ נִתְקַע בְּרַגְלָיו הַקִּדְמִיּוֹת. מְשַׁכְתִּיו, וְהִנֵּה נִתְקַע בְּשִׁנָּיו לְתוֹךְ שׁוֹקִי…הַמִּקְרֶה הָיָה כֹּה פִּתְאֹמִי עַד שֶׁנִּתְבַּלְבַּלְתִּי לַחֲלוּטִין. נִמְרוֹד! וְהָבִינוּ נָא. מֶזֶג הָאֲוִיר הַזֶּה, הַקֹּר, הַגֶּשֶׁם, הָרוּחַ וְהַבֹּץ, וְהָרָצוֹן לְסַיֵּם בַּסִּבּוּב וְלַחֲזֹר הַבַּיְתָה — וְהִנֵּה בֶּן־כְּלָבִים זֶה, כֵּן, בֶּן־כְּלָבִים זֶה, בָּא וְנוֹשְׁכֵנִי. וּמִיָּד נִשְׁכָּח הַכֹּל — יְדִידוּת, אַהֲבָה. וְהַיָּד נִשְׁלְחָה, הָאֶקְדָּח נִדְרַךְ, אֶלָּא שֶׁהַנְּשִׁיכָה הֶעֱבִירָה שִׁתּוּק בְּתוֹךְ גּוּפִי, יָדִי נִתְדַּלְדְּלָה וְהָאֶקְדָּח נָפַל אַרְצָה.

וְאָז נִתַּק נִמְרוֹד וּבָרַח — עֲזָבַנִי.

הַאִם נִשְׁתַּגַּע? אָכֵן, כֶּלֶב הַנּוֹשֵׁךְ אֶת בְּעָלָיו חָשׁוּד הוּא בְּכַלֶּבֶת, כָּךְ חָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי. וְדַיָּהּ הָיְתָה הַמַּחֲשָׁבָה כְּדֵי לְהַגְבִּיר אֶת הַכְּאֵב וּלְהַרְגִּישׁ בְּחוּשׁ אֶת הָרַעַל הַמְפַעְפֵּעַ בְּתוֹךְ עוֹרְקֵי רַגְלַי. וְהַכַּעַס עֲבָרַנִי.

לֹא אֶתְקַדֵּם, כָּךְ חָשַׁבְתִּי. הוּא יִתְקְפֵנִי פַּעַם נוֹסֶפֶת. כְּדַאי לַחֲזֹר לַמּוֹשָׁבָה וּלְהַזְהִיר אֶת הַיְלָדִים שֶׁלֹּא יֵצְאוּ הַחוּצָה לְמָחֳרַת הַבֹּקֶר, עַד שֶׁלֹּא יִמָּצֵא הַכֶּלֶב. וּבְלִי צֵל שֶׁל מוּסַר־כְּלָיוֹת אוֹ רַחֲמָנוּת חָשַׁבְתִּי עַל כָּךְ כֵּיצַד יִתָּפֵס מָחָר וְיֻכְרַע עַל יְדֵי כַּדּוּר־רוֹבִים. וּבֵינְתַיִם הִתְחַלְתִּי לִצְלֹעַ בְּכִוּוּן הַמּוֹשָׁבָה, מוּכָן לְקַבֵּל אֶת הַזְּרִיקוֹת הַנִּתָּנוֹת בַּבֶּטֶן – – –

וְנִמְרוֹד לֹא חָזַר לְמָחֳרַת הַבֹּקֶר. יָצָאנוּ, אִכָּרִים מִסְפָּר וַאֲנִי, בַּעֲגָלָה לְחַפְּשׂוֹ. הָיָה מִשּׁוּם סַכָּנָה לָאִכָּרִים הַמִּתְפַּזְּרִים בַּשָּׂדוֹת לְהִתָּקֵף עַל יָדָיו.

נָסַעְנוּ בְּאוֹתוֹ הַכְּבִישׁ הַבִּלְתִּי סָלוּל וְהִסְתַּכַּלְנוּ לָעֲבָרִים. לְפֶתַע רָאִינוּ אֶת נִמְרוֹד פּוֹרֵץ לִקְרָאתֵנוּ מִתּוֹךְ חֻרְשַׁת הָאֵקָלִיפְּטוּסִים.

“הִנֵּהוּ, הִנֵּהוּ!” צָעֲקוּ הָאִכָּרִים וּכְבָר כִּוְּנוּ אֶת רוֹבֵי הַצַּיִד שֶׁלָּהֶם.

“אַל נָא!” פָּרַשְׂתִּי אֶת יָדַי לְמַרְאֵהוּ שֶׁל נִמְרוֹד הָרָץ, הַגָּמִישׁ וְהַמַּבְרִיק. עֲבָרַתְנִי פִּתְאֹם שִׂמְחָה וְאַהֲבָה רַבָּה אֵלָיו, וְאַף עַל פִּי שֶׁיָּדַעְתִּי כִּי שׁוֹטֶה הוּא, צָעַקְתִּי: “אַל נָא!”

“הוּא יִשֹּׁךְ אֶת הַסּוּסִים!” הִתְרַגְּזוּ הָאִכָּרִים.

“לֹא יִשֹּׁךְ!” צָעַקְתִּי בְּכַעַס, וְעַד הַיּוֹם אֵינִי יוֹדֵעַ לָמָה וְאֵיךְ, אֶלָּא שֶׁפִּתְאֹם נִבְהַלְתִּי מְאֹד שֶׁמָּא יַהַרְגוּהוּ בְּכָל זֹאת. לָכֵן קָפַצְתִּי מִן הָעֲגָלָה וְרַצְתִּי לְעֻמָּתוֹ. עַתָּה לֹא יִפְגְּעוּ אֶלָּא בְּגַבִּי.

וּרְאֵה — נִמְרוֹד בָּא בִּמְרוּצָה, מִתּוֹךְ עֲיֵפוּת רָבַץ לְרַגְלַי וְשָׂם אֶת רֹאשׁוֹ עַל כַּפּוֹת מַגָּפַי. מִיָּד קָם, רָץ קָדִימָה וְהֵסֵב אֶת רֹאשׁוֹ אֵלַי. הֵבַנְתִּי כִּי הוּא קוֹרֵא לִי. הִתְחַלְתִּי לָלֶכֶת אַחֲרָיו, וְאַחַר כָּךְ לָרוּץ, עַד שֶׁהֱבִיאַנִי לִקְצֵה הַחֻרְשָׁה. וּפִתְאֹם עָמַדְתִּי לְיַד גְּוִיַּת בֵּדוּאִי, מֻטֶּלֶת מֵאֲחוֹרֵי עֵץ עָבֶה וְרוֹבֶה לְיָדָיו.

מָה אוֹסִיף? הַבֵּדוּאִי לֹא הָיָה מֵת. הוּא הָיָה מְעֻלָּף. הִכַּרְתִיו. זֶה הָיָה שׁוֹדֵד מְפֻרְסָם בַּסְּבִיבָה, שֶׁיָּדוֹ לֹא נֶעֶצְרָה אַף מִלִּשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי.

הַשּׁוֹדֵד הִתְוַדָּה לְפָנַי, וְעוֹד אֵיךְ. הוּא חִכָּה לִי בַּלַּיְלָה, כָּךְ אָמַר, בְּחָשְׁבוֹ כִּי אָבוֹא. הוּא רָצָה לִגְזֹל מִמֶּנִּי אֶת שְׁנֵי אֶקְדָּחַי, וְלָכֵן הֶחְלִיט “לְהַשְׁכִּיבֵנִי” מִן הַמַּאֲרָב. “אוּלָם אַלְלָּה יְרַחֵם,” הוֹסִיף. “וְהִנֵּה, בְּשָׁכְבִי כָּכָה, קָפַץ עָלַי פִּתְאֹם הַכֶּלֶב הַזֶּה, וְאָז חָשַׁבְתִּי שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא שֵׁד אוֹ גָרוּעַ מִזֶּה. הוּא תְּפָסַנִי בִּגְרוֹנִי. בַּתְּחִלָּה נֶאֱבַקְתִּי עִמּוֹ וְאָז עֲזָבַנִי, אַךְ הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁהַמָּוֶת פָּרַשׂ אֶת כְּנָפָיו עָלַי, עַד שֶׁבָּאתָ אַתָּה, יַא־יִגְאָל, וְהֶחֱזַרְתָּ לִי אֶת חַיַּי…”. יִגְאָל הִפְסִיק לְרֶגַע אֶת סִפּוּרוֹ וּמִיָּד סִיֵּם: “כָּכָה, כָּכָה, נִדְמֶה לִי, יוֹסִי, קוֹרְאִים לְךָ.”

בְּאוֹתוֹ רֶגַע נִשְׁמַע קוֹל: “דָּנִי, דָּנִי!”.

“לְכוּ, בָּנַי, כִּי הַשָׁעָה הִיא מְאֻחֶרֶת,” הוֹסִיף הַשּׁוֹמֵר הַזָּקֵן, שֶׁנִּשְׁאַר עוֹד יוֹשֵׁב יְחִידִי בְּחֶשְׁכַת הַלַּיִל.


צבי זוירי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
יצירה בהפתעה
רקע

בִּרְכַּת-אַחִים

מאת אלתר דרויאנוב (מאמרים ומסות)

בסוף הקיץ או בראשית הסתיו תהיה בייבפאטוריה ועידה לבאי-כח הקהלות הקראיות אשר ברוסיה. הרשיון כבר נתקבל מאת מיניסטריון הפנים, אלא שבינתים חלה אחד ה“חכמים”, העתיד להיות נשיא-הועידה, ולפיכך נדחתה הועידה לזמן-מה. הענינים, אשר עליהם תדון הועידה, הם: שנויים בספר התקנות אשר להנהגה הרוחנית של הקראים; קביעת מס מיוחד לצורך ההנהגה הרוחנית, מוסדות הצבור והמקומות הקדושים העתיקים; תקון החנוך הדתי והחלוני; הטלת חובה על הילדים ללמוד את הלשון הקראית ואת יסודי הדת של הקראים; תקון קצת ממנהגי הדת ובטול קצת מנהגים, שאינם מתאימים לרוח-הזמן; השתדלות בדבר השלמת הזכיות האזרחיות של הקראים.

אומרים, כי אל הועידה יבוא כשלשים צירים.

כמה טרגיות עמוקה צפונה בועידה זו!…

הנה יתאספו שלשים איש, המעולים והטובים שבקראים, ולכולם רצון אחד יפה ומשובח – להועיל לצבורם לתקן לו תקנות טובות ולסדר את עניניו. הנאספים יתוכחו על כל אחת מן השאלות, העומדות על הפרק. ומי יודע? אפשר, שהוכוחים יהיו סוערים, שהרי דם חם, דם העם אשר נולד וגודל בארץ השמש, נוזל בעורקי הנאספים; אפשר, שתחלקנה הדעות, הרוב לא ישים לבו כראוי לדעת המעוט, והמעוט לא יוכל לקבל על עצמו את הכפיה מצד הרוב וכו' וכו'. ופתאם, בשעה שתגבר סערת הוכוחים והמתכחים ינעצו איש את מבטו בפני רעהו, ואיש איש יחגור את כחות בינתו, כדי להבין את נמוקי חברו ולהסביר לו את נמוקיו שלו, – פתאם יאלמו כולם רגע אחד, פניהם יחורו ורעד יחלוף אותם, ומחשבה אחת תבריק כברק אש שחורה במחם ולבם:

– “כל הוכוחים, התקונים והסדרים האלה למה, ואנחנו הולכים למות?!”…

ועמדו הנאספים אלמים, וכפפו את קומתם והיו כמצבות חיות דוממות על קברי עצמם…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.