מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בְּלֶקִי

מאת: צבי זוירי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ישראל: משרד הבטחון; תשס"ח 2007

סוגה:

שפת מקור: עברית

לִכְאוֹרָה, הֲרֵי אֵין בְּכָךְ מִשּׁוּם הִגָּיוֹן לְיַחֵס לְבַעַל־חַיִּים תְּבוּנָה יְתֵרָה אוֹ שִׁקּוּל־דַּעַת. אוּלָם לִפְעָמִים אֵין אַתָּה יָכוֹל לְהִשְׁתַּחְרֵר מֵהַרְגָּשָׁה שֶׁמִּשְׁתַּלֶּטֶת עָלֶיךָ, כִּי אָכֵן זָכִיתָ לִרְאוֹת מֵעֵין הַבְרָקָה אֱנוֹשִׁית בְּהִתְנַהֲגוּתוֹ שֶׁל יְצוּר־טִפּוּחֶיךָ.

יְצוּר־טִפּוּחֶיךָ! וּכְשֶׁמְּטַפְּחִים יְצוּר הֲרֵי אוֹהֲבִים אוֹתוֹ.

וְאֶת בְּלֶקִי אָהַבְנוּ מְאֹד.

הַכְּלַבְלַב הִגִּיעַ לְיָדֵנוּ בְּדֶרֶךְ רְגִילָה לְמַדַּי, אֶלָּא שֶׁבְּמֶשֶׁךְ תְּקוּפָה קְצָרָה הִשְׁתַּלְּבָה הוֹפָעָתוֹ בְּמַסֶּכֶת־חַיִּים שֶׁהָיְתָה בִּשְׁבִילֵנוּ הֲרַת רֹגֶז וְסַכָּנוֹת רַבּוֹת.

וְכָרָגִיל, לְאַחַר תְּקוּפָה סוֹעֶרֶת, הֲרֵי מַה שֶׁנִּשְׁאַר אֵינוֹ אֶלָּא פָּרָשַׁת זִכְרוֹנוֹת שֶׁעוֹלָה וְגוֹאָה בְּלִבְּךָ וּמְלַוָּתְךָ עוֹד כִּבְרַת חַיִּים אֲרֻכָּה.

הַדָּבָר קָרָה בְּעֶצֶם רִתְחַת הַמִּלְחָמָה, בְּאַחַד הַמִּשְׂרָדִים הַצְּבָאִיִּים. גַּרְנוּ וְעָבַדְנוּ בְּאוֹתוֹ הַבַּיִת שְׁנֵי סַמָּלִים אַנְגְּלִים, אָנֹכִי וְקָצִין אַנְגְּלִי שֶׁהָיָה מְמֻנֶּה עָלֵינוּ.

לֹא יָשַׁבְנוּ בְּתוֹךְ הַחֲזִית מַמָּשׁ, אוּלָם הַחֲזִית הָיְתָה קְרוֹבָה. הַתְקָפוֹת הָאֲוִיר הַתְּדִירוֹת הִרְעִידוּ אֶת הָאֲדָמָה מִסְּבִיבֵנוּ וּבַלֵּילוֹת רָאִינוּ אֶת הָאֹפֶק הָאָדֹם.

טִרְטוּר מְכוֹנוֹת הַיְרִיָּה וּנְבִיחַת הַתּוֹתָחִים שִׁוּוּ לִוּוּי מַתְמִיד לְעִסּוּקֵנוּ בְּפִעְנוּחַ תְּעוּדוֹת סוֹדִיּוֹת שֶׁל הָאוֹיֵב אֲשֶׁר נָפְלוּ לִידֵי אֲנָשֵׁינוּ. מִשֶּׁהִתְרַגַּלְנוּ לְכָךְ, שׁוּב לֹא הִפְרִיעַ הָרַעַשׁ לַעֲבוֹדָתֵנוּ, שֶׁהָיְתָה מְאֻמֶּצֶת וְדָרְשָׁה רִכּוּז וְדַיְקָנוּת.

כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ יָדַע לְדַבֵּר בְּשָׂפוֹת מִסְפָּר, וּבְטֶרֶם נִלְקַחְנוּ לַתַּפְקִיד נִבְדַּקְנוּ וְנִבְחַנּוּ בָּחוֹן הֵיטֵב לֹא רַק בִּידִיעוֹתֵינוּ כִּי אִם בְּעִקָּר בַּעֲבָרֵנוּ הָאֶזְרָחִי. הַקָּצִין הִצְטַיֵּן בִּידִיעַת שְׂפַת הָאוֹיֵב שֶׁהָיְתָה שְׁגוּרָה בְּפִיו עַל כָּל מִבְטָאֶיהָ הָרַבִּים.

וַאֲנַחְנוּ שָׂנֵאנוּ אוֹתוֹ.

אֵין אָב לַשִּׂנְאָה. גַּם לֹא יָדַעְנוּ בְּעֶצֶם לָמָּה, וְלֹא הִרְבֵּינוּ לְדַבֵּר עַל כָּךְ.

יִתָּכֵן וְהַסִּבָּה תְּלוּיָה הָיְתָה בְּאָפְיוֹ הַבִּלְתִּי שָׁקֵט וּבַהֲלִיכוֹתָיו הַבִּלְתִּי טִבְעִיּוֹת שֶׁל הַקָּצִין, אוּלָם יָדַעְנוּ שֶׁאַנְשֵׁי־צָבָא בַּנֵּכָר נִתְפָּסִים לִפְעָמִים לִנְטִיּוֹת מְשֻׁנּוֹת בְּיוֹתֵר; מִשּׁוּם כָּךְ קִבַּלְנוּהוּ כְּמוֹ שֶׁהוּא, מִבְּלִי לְחַטֵּט וּלְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו. וּבְאַחַד הַיָּמִים, כְּשֶׁהֵבִיא לַמִּשְׂרָד כַּלְבָּה מְצֹרַעַת וַעֲזוּבָה, שֶׁמְּצָאָהּ אֵי־שָׁם מִסְתּוֹבֶבֶת בָּרְחוֹב, לֹא שַׂמְנוּ לֵב לִבְחִירָה זוֹ.

מַה שֶׁהִרְגִּיזָנוּ יוֹתֵר הָיְתָה נְגִינַת הַפָּטֵיפוֹן הַצַּרְחָנִי שֶׁעָלְתָה מֵחֶדְרוֹ בַּשָּׁעוֹת הַמְאֻחָרוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה, מְִּבִלי לְהִתְחַשֵּׁב בְּכָךְ שֶׁכְּבָר שָׁכַבְנוּ לִישֹׁן. אָז הָיָה עוֹלֶה גַם רַעַשׁ עָמוּם מֵחֶדְרוֹ, כְּעֵין דִּבּוּר אוֹ כְּעֵין שִׁירָה, וְלֹא יָדַעְנוּ אִם הַתַּקְלִיטִים שְׁחוּקִים בְּמִדָּה כָּזֹאת אוֹ שֶׁהַקָּצִין מִתְלַוֶּה בְּקוֹלוֹ הַצָּרוּד וְהַשִּׁכּוֹר אֶל מַנְגִּינוֹת הַגַּ’ז הַפִּרְאִיּוֹת.

גַּם עִנְיַן חֶדְרוֹ שֶׁל הַקָּצִין הָיָה בִּשְׁבִילֵנוּ עִלָּה לְרֹגֶז. הַחֶדֶר הָיָה סָגוּר בְּפָנֵינוּ. מִיָּמָיו לֹא שָׁכַח הַקָּצִין לְנָעֳלוֹ. בַּתְּחִלָּה הִסְבַּרְנוּ אֶת הַדָּבָר בְּכָךְ שֶׁתְּעוּדוֹת חֲשׁוּבוֹת נִמְצָאוֹת עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְיִתָּכֵן שֶׁאֵין עָלֵינוּ לִרְאוֹתָן. אֶלָּא שֶׁהַקָּצִין הִתְרַחֵק מֵאִתָּנוּ וּמֵחֶבְרָתֵנוּ מִתּוֹךְ יְהִירוּת וּשְׁמִירָה מֻגְזֶמֶת עַל רִשְׁמִיּוּת — רִשְׁמִיּוּת שֶׁאֵינָה נְהוּגָה בֵּין חַיָּלֵי־חֲזִית, וּבִמְיֻחָד בֵּין חַיָּלִים הַגָּרִים בְּאוֹתוֹ בַּיִת.

לָכֵן לֹא שַׂמְנוּ לֵב לַכַּלְבָּה הַמֻּזְנַחַת שֶׁהִתְחִילָה לְהִסְתּוֹבֵב בְּמִשְׂרָדֵנוּ. הוֹסַפְנוּהָ לְחֶשְׁבּוֹן שִׁגְעוֹנוֹתָיו הַמְרֻבִּים בְּלָאו הָכֵי שֶׁל הַקָּצִין. אֶלָּא שֶׁבִּמְרוּצַת הַיָּמִים הֵחֵל הַלָּה לְהַקְדִּישׁ לְכַלְבָּתוֹ תְּשׂוּמֶת־לֵב יְתֵרָה.

שָׁעוֹת הָיָה יוֹשֵׁב וּמַאֲכִילָהּ צְנִימִים יְבֵשִׁים, וְהִיא הָיְתָה מְכַרְסַמְתָּם בְּרַעַבְתָּנוּת קוֹלָנִית.

אֵין רַע בְּכָךְ אִם כֶּלֶב אוֹכֵל צְנִימִים, אוּלָם מִשֶּׁכֶּלֶב מְכַרְסֵם בְּאָזְנֶיךָ בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת תְּמִימוֹת לְלֹא הַפְסָקָה, וּבְיִחוּד כְּשֶׁאַתָּה זָקוּק לְרִכּוּז־נֶפֶשׁ, וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבַּעֲבוֹדָתְךָ הַמְדֻיֶּקֶת וְהָאַחֲרָאִית תְּלוּיִים לִפְעָמִים חַיֵּי אֲנָשִׁים רַבִּים — הֲרֵי מַתְחִיל הַכִּרְסוּם לְהַרְגִּיזְךָ וּלְהַקְצִיפְךָ.

אֲבָל הַדֶּרֶךְ הַבְּדוּקָה בַּצָּבָא בְּיַחַס לַמְמֻנִּים עָלֶיךָ הִיא דֶרֶךְ הַשְּׁתִיקָה. אֲשֶׁר עַל כֵּן שָׁתַקְנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלִּבֵּנוּ הָיָה עָלֵינוּ מַר.

לֹא עָבְרוּ יָמִים וְהַכַּלְבָּה הֵבִיאָה לְאוֹר הָעוֹלָם שְׁנֵי גוּרִים, הָאֶחָד הָיָה שָׂעִיר וּמְכֹעָר כְּאִמּוֹ, וְאִלּוּ הַשֵּׁנִי — לְמַרְבִּית הַפֶּלֶא — הָיָה גוּר שָׁחוֹר, מַבְרִיק וְחָזָק, וּמַה שֶּׁהִתְמִיהָנוּ בְּיוֹתֵר הוּא שֶׁנּוֹלַד לְלֹא זָנָב כִּמְעַט. רַק שְׁאֵרִית קְטַנָּה הֵימֶנּוּ הִזְדַּקְּרָה כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמַרְאֵהוּ דוֹמֶה הָיָה לְמַרְאֵה כֶּלֶב גִּזְעִי קְצוּץ־זָנָב.

מִיָּד כָּבַשׁ בְּלֶקִי (כָּךְ קָרָאנוּ לוֹ) אֶת לִבֵּנוּ. הוּא גָדַל וְהִתְפַּתַּח בִּמְהִירוּת רַבָּה. גּוּפוֹ הָיָה חָסֹן וּשְׁרִירִי.

לְעֻמַּת זֹאת, אִמּוֹ וְאָחִיו הַקָּטָן לֹא הֶעֱלוּ הַרְבֵּה בָּשָׂר. הָאֵם נִשְׁאֲרָה מְדֻבְלֶלֶת וְרָזָה, וְגוּרָהּ הַדּוֹמֶה לָהּ גַם הוּא — צַלְעוֹתָיו נִרְאוּ וְהִתְּנַוְּנוּתוֹ בָּלְטָה לָעַיִן.

אָנוּ, הַסַּמָּלִים, הִתְיַדַּדְנוּ עִם בְּלֶקִי. יְדִידוּת זוֹ הָיְתָה כַּנִּרְאֶה עִלָּה בִּשְׁבִיל הַקָּצִין לְהַרְאוֹת תְּשׂוּמֶת־לֵב רַבָּה לַגּוּר הַמְנֻוָּן. הוּא הֶעְדִּיפוֹ בַּעֲלִיל עַל בְּלֶקִי.

וְהִנֵּה, בְּאַחַד הַיָּמִים יָצָא הַקָּצִין לִימֵי חֻפְשָׁה אֲחָדִים. בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לִיצִיאָתוֹ רָאִינוּ אֶת גִּ’ימִי, זֶה אַחַד הַסַּמָּלִים הָאַנְגְּלִים, לוֹקֵחַ שַׂק, שָׂם בְּתוֹכוֹ אֶת הַגּוּר הַמְנֻוָּן וְקוֹרֵא לְאִמּוֹ לָלֶכֶת אַחֲרָיו. יָדַעְנוּ שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן לְהַטְבִּיעָם בַּנָּהָר הָעוֹבֵר לֹא־הַרְחֵק מִבֵּיתֵנוּ. הִתְנַגַּדְנוּ לְכָךְ, אוּלָם לְלֹא הוֹעִיל. גִּ’ימִי שָׂנֵא אֶת הַקָּצִין שִׂנְאָה עֲמֻקָּה וְעַקְשָׁנִית. הוּא הֶחְלִיט לְהִתְנַקֵּם בּוֹ, וּכְשֶׁגִּ’ימִי מַחְלִיט — אֵין כֹּחַ שֶׁיְּזִיזֶנוּ מֵהַחְלָטָתוֹ.

הָיְתָה זֹאת לִכְאוֹרָה נְקָמָה קַלָּה, בְּהַשְׁוָאָה לַסֵּבֶל שֶׁסָּבַלְנוּ מֵהַקָּצִין. אוּלָם מִשֶּׁחָזַר, נוֹכַחְנוּ לָדַעַת כִּי הַפְּגִיעָה קָלְעָה לַמַּטָּרָה.

הוּא הֵבִין כִּי יָדֵינוּ בַּמַּעֲשֶׂה. הוּא צָעַק וְאִיֵּם. בְּחֹסֶר־הָאוֹנִים שֶׁלּוֹ הָיָה מַצְחִיק.

וַאֲנַחְנוּ שָׁתַקְנוּ.

“אֵין אָנוּ יוֹדְעִים,” כָּךְ אָמַרְנוּ וְלֹא יוֹתֵר.

אֶת כָּל שִׂנְאָתוֹ הוֹצִיא עַתָּה הַקָּצִין עַל בְּלֶקִי. הוּא בָּעַט בּוֹ וְגֵרְשׁוֹ מִדַּרְכּוֹ בְּגַסּוּת.

בְּלֶקִי הָיָה בְּדֶרֶךְ כְּלָל בַּעַל מֶזֶג נֹחַ וְעַלִּיז, אוּלָם מִשֶּׁהָיָה רוֹאֶה אֶת הַקָּצִין בָּא הָיָה מִיָּד מַשְׁפִּיל אָזְנָיו, נָסוֹג וּמִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי רַגְלָיו שֶׁל גִּ’ימִי, שֶׁהִתְקַשֵׁר אֵלָיו בִּמְיֻחָד.

אֲבָל סַבְלָנוּתוֹ שֶׁל בְּלֶקִי לֹא הֶאֱרִיכָה יָמִים. בִּמְרוּצַת הַזְּמַן חָדַל לְהִסְתַּתֵּר וְלָסֶגֶת, עַד שֶׁבְּאַחַד הַיָּמִים הֶחְלִיט לֹא לָזוּז מִמְּקוֹמוֹ, וּמִשֶּׁקִּבֵּל בְּעִיטַת רֶגֶל מֵהַקָּצִין, קָפַץ פִּתְאֹם וְנִתְקַע בְּשִׁנָּיו בַּמִּכְנָסַיִם וּקְרָעָם.

הַקָּצִין הֶאְדִּים כַּתּוֹלָע, נִתְבַּלְבֵּל וְחָזַר לְחֶדְרוֹ. אָנוּ, שֶׁיָּשַׁבְנוּ לְיַד שֻׁלְחֲנוֹתֵינוּ, הֶחֱלַפְנוּ מַבָּטִים.

הָעִנְיָן נִשְׁתַּכַּח. הַיְדִיעוֹת שֶׁהִגִּיעוּ מֵהַחֲזִית הָיוּ אַחַת רָעָה מֵרְעוּתָהּ. פְּעֻלּוֹת רַבּוֹת שֶׁל אֲנָשֵׁינוּ נִכְשְׁלוּ. פְּעֻלּוֹת שֶׁהִתְכּוֹנַנּוּ לָהֶן מִצַּד הָאוֹיֵב, וְשֶׁעֲלֵיהֶן יָדַעְנוּ כִּי תָּבֹאנָה, לֹא יָצְאוּ לַפֹּעַל. לִבֵּנוּ פָּשׁוּט לֹא הָיָה נָתוּן לִבְּלֶקִי וְלַקָּצִין.

וְהִנֵּה, בְּאַחַד הָעֲרָבִים קָרָא לָנוּ גִּ’ימִי וְאָמַר כִּי בִּרְצוֹנוֹ לְהִתְיָעֵץ אִתָּנוּ.

אוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הַקָּצִין סוֹעֵד בְּמוֹעֲדוֹנוֹ אֲרֻחַת עֶרֶב.

גִּ’יִמי אָמַר: “בַּחוּרִים, אֵינִי יוֹדֵעַ אִם שַׂמְתֶּם לֵב לְכָךְ. הִתְנַהֲגוּתוֹ שֶׁל הַקָּצִין זֶה מִזְּמַן שֶׁאֵינָהּ נוֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינַי. יֵשׁ לִי דֵעָה מְסֻיֶּמֶת עָלָיו, אֶלָּא שֶׁהַפַּעַם אֲנִי מִתְכַּוֵּן בְּעֶצֶם לְהִתְנַהֲגוּתוֹ שֶׁל בְּלֶקִי. כֶּלֶב אֵינוֹ שׂוֹנֵא סְתָם בֶּן־אָדָם מַכָּר. שִׂנְאַת כֶּלֶב לְבֶן־אָדָם הֲרֵיהִי תָּמִיד רֶמֶז לְסַכָּנָה שֶׁאוֹתוֹ אִישׁ נוֹשֵׂא לִבְעָלָיו שֶׁל הַכֶּלֶב. וְיֵשׁ לִי הָרְשׁוּת לַחְשֹׁב אֶת עַצְמִי בִּמְיֻחָד, וְאֶתְכֶם, לִבְעָלָיו שֶׁל בְּלֶקִי. שִׂנְאָתוֹ אֶת הַקָּצִין עוֹבֶרֶת אֶת הַגְּבוּלוֹת הַטִּבְעִיִּים. הוּא רוֹטֵן לְמַרְאֵהוּ, וּבַלֵּילוֹת, כְּשֶׁהַפָּטֵפוֹן מְנַגֵּן, אֵינוֹ שָׁקֵט בְּמִדָּה רַבָּה וַהֲרֵיהוּ מִסְתּוֹבֵב לְיַד דֶּלֶת חֶדְרוֹ. אֵינִי יוֹדֵעַ מַשֶׁהוּ מְסֻיָּם, אַךְ אִם תַּסְכִּימוּ, הֲרֵינִי מוּכָן לַעֲשׂוֹת בִּקּוּר קָצָר בְּחֶדְרוֹ שֶׁל הַקָּצִין.”

הִסְכַּמְנוּ בְּפָנִים אֲפֵלוֹת. וְכִי מַה יֵּשׁ לְהַגִּיד בְּמַצָּב כָּזֶה?

גִּ’ימִי הִתְגַּבֵּר בִּמְהִירוּת עַל הַדֶּלֶת. הוּא פְּתָחָהּ בִּזְרִיזוּת עַל יְדֵי מַכְשִׁיר שֶׁרְאִינוּהוּ אֶצְלוֹ זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.

בְּלֶקִי, שֶׁהָיָה עַל־יָדֵנוּ, הִתְרַגֵּשׁ כֻּלּוֹ. הוּא רִחְרַח סְבִיבוֹ, וּלְבַסּוֹף רָבַץ לְיַד הַמִּטָּה בְּלִי לִגְרֹעַ עַיִן מִגִּ’ימִי, שֶׁפִּשְׁפֵּשׁ בָּאֲרוֹנוֹת וְהֵצִיץ לְתוֹךְ הַתִּיקִים.

קָשֶׁה לָדַעַת, כַּמּוּבָן, אִם הָיָה בְּכָךְ מִשּׁוּם מִקְרֶה בִּלְבַד אוֹ שֶׁפָּעֲלָה כָּאן תְּכוּנָה כַּלְבִּית יְתֵרָה, אֶלָּא שֶׁרָאִינוּ פִּתְאֹם אֶת בְּלֶקִי מֵסֵב אֶת רֹאשׁוֹ, מִתְרוֹמֵם, מִזְדַּחֵל מִתַּחַת לַמִּטָּה וּמַתְחִיל לִסְחֹב חֶבֶל, שֶׁהָיָה כַּנִּרְאֶה קָשׁוּר לִקְפִיצִים.

גִּ’ימִי נִגַּשׁ מִיָּד לַמִּטָּה וְהֵרִים אֶת הַמִּזְרָן.

מִתַּחְתָּיו מָצָאנוּ אַרְגָּז קָטָן, קָשׁוּר בְּחֶבֶל.

הָיָה זֶה מַשְׁדֵּר.

יָצָאנוּ מִיָּד אֶת הַחֶדֶר וְנָעַלְנוּ שֵׁנִית אֶת הַדֶּלֶת.

כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ נִשְׁאָר יוֹשֵׁב וְנָתוּן לְהִרְהוּרָיו. פִּתְאֹם מָצָאנוּ פִּתְרוֹן לְכַמָּה וְכַמָּה מְאֹרָעוֹת שֶׁהִרְעִישׁוּ בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים אֶת קֶטַע הַחֲזִית שֶׁלָּנוּ.

מָצָאנוּ גַם הַצְדָּקָה לְשִׂנְאָתֵנוּ אֶת הַקָּצִין, וּבָזֹאת הִתְנַחַמְנוּ.

לְמָחֳרַת הַיּוֹם הוֹצִיאוּ אֶת הַקָּצִין לִמְכוֹנִיתוֹ בְּלִוּוּי שׁוֹטְרִים צְבָאִיִּים.

וְסוֹפוֹ שֶׁל בְּלֶקִי?

אָכֵן, הָיָה זֶה סוֹף בִּלְתִּי רָגִיל.

עוֹדֶנִּי זוֹכֵר, כְּשֶׁעָמַדְנוּ שְׁלָשְׁתֵּנוּ לְיַד דֶּלֶת הַמִּשְׂרָד וְדַנּוּ בְּגוֹרָלוֹ. מִשְׂרָדֵנוּ חֻסַּל יָמִים מִסְפָּר לְאַחַר הַמִּקְרֶה. כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ צָרִיךְ הָיָה לַחֲזֹר לִיחִידָתוֹ, וּכְפִי הַנִּרְאֶה, לְהִצְטָרֵף לְאַנְשֵׁי פְּלֻגָּתוֹ אֲשֶׁר בַּחֲזִית. כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ נִמְנַע מִלְּקַבֵּל אַחֲרָיוּת לְגוֹרָלוֹ שֶׁל בְּלֶקִי. דִּבַּרְנוּ אוּלַי מִתּוֹךְ קַלּוּת־רֹאשׁ מְסֻיֶּמֶת, בְּהִתְחַשֵּׁב בְּשֵׁרוּתוֹ אֲשֶׁר שֵׁרֵת אוֹתָנוּ, אוּלָם אַף אֶחָד מֵאִתָּנוּ לֹא הֶעֱלָה בְּדַעְתּוֹ לְהַשְׁאִיר כָּכָה סְתָם אֶת בְּלֶקִי לְלֹא דוֹאֵג וּלְהִסְתַּלֵּק.

בְּלֶקִי רָבַץ כָּל אוֹתָה שָׁעָה עַל הַמִּרְפֶּסֶת וְהִסְתַּכֵּל בָּנוּ, פַּעַם בָּזֶה וּפַעַם בָּזֶה.

לְפֶתַע הִתְרוֹמֵם מִמְּקוֹמוֹ וְהֵחֵל לִצְעֹד לְעֵבֶר הַנָּהָר. בַּתְּחִלָּה הָלַךְ לְאִטּוֹ, רָכוּן בְּמִקְצָת, כְּשֵׁם שֶׁעוֹשֶׂה כֶּלֶב־צַיִד לִפְעָמִים — וְאָנוּ הִסְתַּכַּלְנוּ אַחֲרָיו. מִצְעָדוֹ הָפַךְ לִמְרוּצָה קַלָּה, וּמִשֶּׁהִגִּיעַ לַנָּהָר, קָפַץ קְפִיצָה פִּתְאֹמִית לְתוֹךְ הַמַּיִם וְהִתְחִיל לַחֲצוֹת אֶת הַנָּהָר בִּשְׂחִיָּה. רְאִינוּהוּ עוֹלֶה עַל הַחוֹף הַשֵּׁנִי וְנֶעְלָם לְבֵין הַשִּׂיחִים, מִבְּלִי שֶׁהֵסֵב אֶת רֹאשׁוֹ.

יָדַעְנוּ שֶׁשּׁוּב לֹא נִרְאֵהוּ לְעוֹלָם.

צבי זוירי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
יצירה בהפתעה
רקע

השיר הנצחי: מחזה מחיי הפועלים במערכה אחת

מאת מרק ארנשטין / פסח קפלן (מחזות)

הנפשות:

גרשון: פועל פבריקאי.

פסה: אשתו.

חנה: בתם.

דוד: אושפיזם, ג"כ פועל פבריקאי.


הזמן: הנכחי.

המקום: כרך גדול פבריקאי.

(עליה קטנה, דלת אחת בירכתים ושניה בימין. לילה. ילדים ישנים: הללו על כסאות מעמדים יחד ומצעים, והללו על מטה רעועה צהובה. לימין יושבת חנה ותופרת שמלה לאור מנורה כהה קטנה, לשמאל על דרגש קשה שוכבת פסה ומנענעת תינוק בוכה).


מחזה א. (פסה וחנה).

פסה (משוררת מתוך שנה):

ישן צפּורי

ומזמורי

ינעים לך השנת;

מגבה

כרוב אלה

סביב משכנך טס…

(התינוק מתעורר). מה היללה עליך שוב? מה געית כך בבכיה? וכי ספינתך טבעה, או מה, לכל הרוחות?.. הראיתם כיצד הוא צורח?.. חדל לבכות, או – אני עושה אותך לגל של דשן!.. (היא מנענעת במהרה ומשוררת):

ישן צפּורי

ומזמורי

ינעים לך השנת…

חנה: אמא, התינוק רעב ובוכה הוא…

פסה: ואם רעב הוא מה אעשה לוֹ? התינוק רעב… בודאי רעב הוא… מובן… בצהרים גמא מעט חלב, ומאז לא בא אל פיו כּלום. אביו ההולל, ימח שמו, אל אחטא בשֹפתי, מתהולל בחוץ בלי גבול וסוף, יבא נא הסוף עליו, אלי שבשמים! איזו שעה כבר?

חנה: האחת עשרה…

פסה: השעה האחת עשרה, והוא עדיין לא יראה ולא ימצא!.. (נכנס דוד, עלם בריא כבן עשרים).

(מחזה ב. הקודמים ודוד).

דוד: (עליז). ערבא טבא, אשת ר' גרשון עצבה שוב? ערבא טבא!

פסה: ערבה טבא, וכי לא ראית את שלי?..

דוד: ישבנו יחדו ועבדנו כל היום בפבריקה. בשעה השביעית הלך משם עם כל הפועלים, רק אני ועוד ששה נשארנו לעבוד “נוספות”.

פסה: ואינך יוֹדע לאן הלך מהפבּריקה?

דוד: וכי יודע אני? אפשר משכוהו החברים לבית מזיקה…

פסה: (בכעס) לבית מזיגה, אתה אומר, משכוהו; הוי מי יתן וימשׁכהוּ מלאך-המות אל מעבר להרי חשך, אבי שבשמים..

דוד: (מפסיקנה). ע, אשת ר' גרשון, הניחי לו; אסור, אסור לקלל בעל, עברה היא; מוטב שתברכיהו, ויברכהו גם ה' עד עכשיו שׁפך עליו את כל חמתו; מיסר הוא אותוֹ בלי רחמנות. איני יודע בשביל מה? וכי מעטים הם אלה שראויםלענש, והם חיים בטוב ומוסיפים לחטא, ואיש צדיק כר' גרשון… עליו יבא אסון על אסון. היום, למשל… (מפסיק בדבורו).

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.