מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מַעֲשֶׂה עָצוּב בְּיוֹסִי'לִי וּבְגֹרֶן

מאת: צבי זוירי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ישראל: משרד הבטחון; תשס"ח 2007

סוגה:

שפת מקור: עברית

שֶׁלֹּא כְּכָל הַיְלָדִים הָיָה יוֹסִי’לִי.

הוּא לֹא הָיָה חָצוּף, הוּא לֹא הָיָה שׁוֹבָב, כִּי אִם יָשַׁב בְּפִנָתוֹ וְהִסְתַּכֵּל. בְּשָׁעָה שֶׁדָּנִי וַאֲבִישַׁי וְאִיתַי וְרוּתִי קָפְצוּ מֵעַל עֲרֵמַת הַקַּשׁ, וְאַמְנוֹן וְאוּרִי טִפְּסוּ עָלֶיהָ, עָמַד יוֹסִי’לִי מִן הַצַּד וְלֹא לָקַח חֵלֶק בַּשִּׂמְחָה.

הַיְלָדִים קְרָאוּהוּ יוֹסִי’לִי מִן הַפְּלִיטִים. וּכְבָר בַּשֵּׁם הָיָה מַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא מִן הָרָגִיל. לְרוּתִי קָרְאוּ רוּתִי שְׁטוּתִי. לְדָנִי קָרְאוּ דִּין דִּין דָּנִי. אוּרִי הָיָה אוּרִי בּוּרִי מוּרִי. וְרַק יוֹסִי’לִי הָיָה יוֹסִי’לִי מִן הַפְּלִיטִים. שֵׁם עָצוּב וּרְצִינִי.

וְנָכוֹן — יוֹסִי’לִי הָיָה מִן הַפְּלִיטִים. כַּאֲשֶׁר בָּאָה שַׁיֶּרֶת הַפְּלִיטִים וְהִשְׁתַּכְּנָה בַּבָּתִים שֶׁנִבְנוּ לְמַעֲנָהּ בִּקְצֵה הַכְּפָר, הָיָה יוֹסִי’לִי הַיֶּלֶד הַיָחִיד בֵּין כָּל אֵלֶּה שֶׁבָּאוּ. כֻּלָּם הָיוּ מְבֻגָּרִים. רֻבָּם חוֹלִים. אָבִיו וְאִמוֹ שֶׁל יוֹסִי’לִי נִרְאוּ זְקֵנִים מְאֹד, וַאֲבִישַׁי שָׁמַע בְּמוֹ אָזְנָיו שֶׁבֶּאֱמֶת צְעִירִים הֵם עֲדַיִן, אֶלָּא שֶׁבַּמַחֲנוֹת עִנּוּ אוֹתָם וְלָכֵן הִזְקִינוּ.

וְכָךְ בָּא יוֹסִי’לִי לַכִּתָּה חִוֵּר, צָנוּם וְשָׁקֵט. בַּהַפְסָקָה הִתְאַסְּפוּ הַיְלָדִים וְהֶחְלִיטוּ בֵּינֵיהֶם שֶׁלֹּא לְהַרְגִיז אֶת יוֹסִי’לִי, לֹא לְקָרְאוֹ בִּשְׁמוֹת גְּנַאי, לֹא לַעֲשׂוֹת אִתּוֹ קוּנְצִים, וּבִכְלָל…

הֵם גַם הֶחְלִיטוּ לְשַׁתְּפוֹ בַּאֲרֻחוֹתֵיהֶם וְעָשׂוּ “קֻפָּה מְשֻׁתֶּפֶת”: כָּל בֹּקֶר שָׂמוּ אֶת פְּרוּסוֹתֵיהֶם לְתוֹךְ סַפְסָל אֶחָד וּבַהַפְסָקוֹת נָטְלוּ מִכָּל הַבָּא אֶל הַיָּד. אֶלָּא שיוֹסִי’לִי מִעֵט לֶאֱכֹל. הוּא הָיָה קָטָן וְרָזֶה וְלֹא אָכַל. הַיְלָדִים קְרָאוּהוּ לִרְאוֹת אֶת הַגּוּרִים שֶׁל אִיתַי, אַךְ יוֹסִי’לִי אָמַר שֶׁהוּא מְפַחֵד מִפְּנֵי כְּלָבִים.

“בַּמַחֲנֶה,” אָמַר, “הָיוּ כְּלָבִים שֶׁנָּשְׁכוּ.”

“וּמֶה עֲשִׂיתֶם?” שָׁאֲלָה רוּתִי.

“הִסְתַּתַּרְנוּ,” עָנָה יוֹסִי’לִי.

גַּם אֶל הַחֻרְשָׁה שֶׁמֵעֵבֶר לַשָּׂדוֹת לֹא רָצָה יוֹסִי’לִי לָלֶכֶת.

“יֵשׁ שָׁם גּוֹיִים,” אָמַר.

“אֵין גּוֹיִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,” אָמַר אַמְנוֹן. “וְאֵין אָנוּ מְפַחֲדִים מִפְּנֵי גּוֹיִים.”

“אֲבָל הַגּוֹיִים רָצוּ לִשְׂרֹף אוֹתָנוּ,” עָָנָה יוֹסִי’לִי.

“וּמֶה עֲשִׂיתֶם?” שָׁאֲלָה רוּתִי.

תָּמִיד רָצְתָה רוּתִי לָדַעַת מֶה עָשׂוּ, וְלִשְׁאֵלוֹתֶיהָ לֹא הָיָה סוֹף.

“בָּרַחְנוּ,” עָָנָה יוֹסִי’לִי. “אוּלָם רַבִּים נִשְׂרְפוּ וַאֲנַחְנוּ רָאִינוּ מִן הַיַּעַר אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הֶעָשָׁן.”

“כָּל הַלַּיְלָה יָשַׁבְנוּ בְּתוֹךְ הַיַּעַר,” הוֹסִיף יוֹסִי’לִי לְסַפֵּר. “הָיָה קַר וּזְאֵבִים יִלְלוּ מֵעֲבָרִים. וְכַאֲשֶׁר הִסְתַּכַּלְנוּ בֵּין הָעֵצִים רָאִינוּ אֶת לְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ הַקּוֹפְצוֹת וְאֶת עַנְנֵי הֶעָשָׁן. כָּל הַשָּׁמַיִם הָיוּ אֲדֻמִּים…”

עֵינָיו שֶׁל יוֹסִי’לִי הָיוּ גְדֹולֹות וּשְׁחוֹרוֹת, וּבְדַבְּרוֹ גָדְלוּ עֵינָיו עוֹד יוֹתֵר.

דָּנִי, אֲבִישַׁי, אִיתַי, רוּתִי וְאַמְנוֹן, שֶׁעָמְדוּ סְבִיבוֹ, נִשְׁתַּתְּקוּ לְשֵׁמַע דְּבָרָיו.

“בּוֹא, יוֹסִי,” אָמְרָה פִּתְאֹם רוּתִי. “לֹא נֵלֵךְ לַחֻרְשָׁה כִּי אִם נֵשֵׁב בְּצֵל הַגֹּרֶן אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה וּתְסַפֵּר לָנוּ כֵּיצַד קָרָה הַדָּבָר.”

יוֹסִי’לִי הִתְחִיל לָלֶכֶת וְהַיְלָדִים אַחֲרָיו.

לְאַחַר שָׁעָה קַלָּה יָשְׁבוּ כֻּלָּם מִתַּחַת לַגֹּרֶן וְשָׁתְקוּ.

“וּבְכֵן, סַפֵּר, יוֹסִי,” פָּנְתָה אֵלָיו רוּתִי.

“סַפֵּר, יוֹסִי,” אָמַר אֲבִישַׁי.

בָּאנוּ לִכְפָר עָזוּב," פָּתַח יוֹסִי’לִי לְסַפֵּר, "בַּלַּיְלָה. יָשַׁבְנוּ בְּאַחַד הָאֲסָמִים. פִּתְאֹם שָׁמַעְנוּ קוֹלוֹת שֶׁל גּוֹיִים מִתְקָרְבִים. הַגּוֹיִים הֵם אֲנָשִׁים רָעִים מְאֹד.

אַבָּא תָּפַס אוֹתִי וְאִמָּא תָּפְסָה אֶת חַנָה’לִי אֲחוֹתִי. יַעֲקֹב הַפַּרְטִיזָן שֶׁהָיָה אִתָּנוּ צָעַק פִּתְאֹם: יְהוּדִים! נָגֵן עַל עַצְמֵנוּ!" קָם רַעַשׁ גָּדוֹל וְכֻלָּם צָעֲקוּ. הָיָה חשֶׁךְ. פִּתְאֹם רָאִינוּ סְמַרְטוּטִים בּוֹעֲרִים עָפִים בָּאֲוִיר. עָשָׁן הֵחֵל לְהַחֲנִיקֵנוּ. אַבָּא רָץ אִתִּי.

בַּיַּעַר שָׁאַל אַבָּא אֶת אִמִּי הֵיכָן חַנָה’לִי.

אִמָּא בָּכְתָה. חַנָה’לִי לֹא הָיְתָה אִתָּנוּ.

בֵּין הָעֵצִים רָאִינוּ אֶת לְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ הַקּוֹפְצוֹת וְכָל הַשָּׁמַיִם הָיוּ אֲדֻמִּים־אֲדֻמִּים."

“אַתֶּם רוֹצִים לִרְאוֹת?” שָׁאַל פִּתְאֹם יוֹסִי’לִי.

וְעוֹד טֶרֶם הִסְפִּיקוּ הַיְלָדִים לְעָצְרוֹ הוֹצִיא יוֹסִי’לִי מִכִּיס מִכְנָסָיו קֻפְסַת גַּפְרוּרִים, הִדְלִיק אֶחָד מֵהֶם וְהִגִּישׁוֹ לַגֹּרֶן.

לְשׁוֹן אֵשׁ קְטַנָה הֶחֱלִיקָה עַל הַשִּׁבֳּלִים הָרִאשׁוֹנוֹת, וּכְהֶרֶף עַיִן הִתְאַבֵּךְ מִתּוֹךְ הָעֲרֵמָה הַגְּדוֹלָה עָשָׁן סָמִיךְ וְשָׁחוֹר.

“מֶה עָשִׂיתָ, יוֹסִי’לִי!?” צָעֲקוּ הַיְלָדִים הַנִּבְהָלִים.

“אוֹיָה!” צָעַק אַמְנוֹן. “הֲרֵי זוֹ הַגֹּרֶן שֶׁלָּנוּ!”

" הַגֹּרֶן שֶׁלָּנוּ! הַגֹּרֶן שֶׁלָּנוּ!!"

דְּמָעוֹת נִקְווּ בְּעֵינֵיהֶם.

כַּאֲשֶׁר בָּאוּ הָאִכָּרִים הַמְבֹהָלִים מִכָּל הָעֲבָרִים, מִי בָּרֶגֶל וּמִי בִּרְכִיבָה וּמִי בַּעֲגָלָה, מָצְאוּ אֶת הַגֹרֶן אֲחוּזָה לַהֲבוֹת אֵשׁ. בְּמֶרְחַק־מָה עָמְדוּ הַיְלָדִים רוֹעֲדִים וּבוֹכִים.

רַק יוֹסִי’לִי עָמַד כְּשֶׁעֵינָיו פְּקוּחוֹת וּמַזְהִירוֹת וּפִיו אֵינוֹ פּוֹסֵק מִלְמַלְמֵל:

“חַנָה’לִי לֹא הָיְתָה…כָּל הַשָּׁמַיִם הָיוּ אֲדֻמִּים…”

לְמָחֳרַת הַבֹּקֶר נִלְקַח יוֹסִי’לִי לְבֵית־הַחוֹלִים. בַּכְּפָר סִפְּרוּ שֶׁהוּא חוֹלֶה מְאֹד.

צבי זוירי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של צבי זוירי
יצירה בהפתעה
רקע

עונש ושכר

מאת יהודה שטינברג (פרוזה)

מסיפורי עולם האמת

א

על שערי גיהנום כתב דומה המלאך באש שחורה על גבי אש אדומה: “היום יובא הנה איש רע. היו נכונים!”

והקלחות מרתיחות ומעלות אבעבועות של קצף עד לקצות הררי שלג. מתחת להן מתפרצת האש מכל עבר. מסרקות הברזל והמחטים וכל כלי המשחית לובנו באש והם לוחשים כולם: “הבו את הקרבן, הבו את הקרבן.”

ומחנה של מלאכי-חבלה רצים פתאום ומבשרים: “הוא הולך. הנה הוא.”

“מה רזה הוא. מה דק בשרו,” מתאוננות בנות אגרת-בת-מחלת, “מראהו כאילו רעב כל ימיו ללחם.”

“ריח עיפוש נודף ממנו כזיעת האסירים.”

“ארור הבא!” קראה אגרת, ותאחז בתנוך אוזן האיש ותשליכהו לאחור מעל לראשה.

ואלפי רוחות בדמות נחשים מתפרצים בצחוק-חרש ופוערים את פיהם. ומתוך פיותיהם מציצים ארסי-אש והם הולכים ומשתרעים.

“למשפט! פה, פה יישפט. אל לרשע כזה להרקיע שחקים עד לפני כסא המשפט. שם המליצים רבים יותר מדי.”

וממרום נשמעה שריקת רוח קלה, ואחריה קשקוש כנפים. ומלאכי החבלה נרתעו רגע אחד לאחור ויפנו מקום. מלאך מליץ רוכב על כרוב ירד משמים להפוך בזכות הנאשם.

“הוא גנב ונאף ורצח ונשבע לשקר.”

“בלום פיך, משטין,” קרא המליץ, “על הגניבה אין עונשים אלא אם אחזו ביד בשעת הגניבה.”

“ועל החטא השני, אלמלא מת האומלל בדמי ימיו, בוודאי היה שב בתשובה שלמה בזיקנותו!”

“רציחה? אדרבה סימן טוב הוא לנפש גבוה, לאדם עילאה.”

“שבועת שקר? מי יודע אם לא מסר מודעה מראש? או אולי ביטל את דבריו בלבו בשעה שנשבע?”

“הוא לא התפלל מעולם. קרקפתא דלא מנח תפילין,” קרא מלאך בדמות סרטן ויקפוץ על מוחו של הנאשם, “לא צם בצומות ולא אכל בימי החגים.”

“וביום-הכיפורים שחל להיות בשבת שבר דלתות בית-הסוהר ויברח וירץ יותר מתחום שבת.”

טענות המליץ נסתתמו.

“אל המדור הששי הביאוהו!” יצא גזר-הדין.

“המדור הששי איננו פנוי. הקלחות מלאות. וגם בלא זה מצאו הרשעים עצה טובה, הם שותים איש איש מעט מן הרותחים עד שלא נשאר מהם מאומה.”

“אל המדור השביעי.”

“אבל הן עוד עוון גדול אנחנו מוצאים בספר חשבונו: הוא שם קץ לחייו בעצם ידו. מעט לו המדור השביעי.”

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.