בין השנים 1942–1943 יצאו לאור שלוש מהדורות של ספר הגות קטן-ממדים: “בגן המחשבות (מפנקסו של מסתכל)” – מאת * * * X.
בית אהרנסון מגיש היום, לקורא של ימינו, מהדורה מחודשת של הספר וחושף את שם המחבר: אלכסנדר אהרנסון.
בית אהרנסון
בית אהרנסון זכרון יעקב, תשל"ה
*
אלכסנדר אהרונסון נולד בזכרון-יעקב, בשמחת-תורה תרמ“ט (1889) קיבל את חינוכו בביה”ס הקטן שבמושבתו זכרון-יעקב. ולאחר מכן נשלח ע"י אחיו אהרן, שנודע כמדען רב-פעלים, אל המחנך והבלשן יצחק אפשטין להשלים לימודיו בראש-פנה.
עם הקמת התחנה לנסיונות חקלאים ב-1910 ע“י אחיו, נשלח לארצות-הברית ללמוד מהנעשה בעבודה בתחנות לנסיונות ושב ארצה ב-1913. התענין בבני האיכרים והקים את אגודת ה”גדעונים" במושבתו “לשמור על הקיים ולבנות את החרב”.
מ-1915 חבר אל אחיו אהרן וידיד משפחתם אבשלום פיינברג בתכנון קשר עם הבריטים למען שחרור הארץ מעולם הכבד של התורכים. יצא למצרים שם דחו את הצעותיו קציני “המשרד הערבי”, שהיה קיים בצד השלטונות הצבאיים, נסע לארה"ב ושם פרסם את ספרו “עם התורכים בארץ-ישראל”, ששימש אמצעי תעמולה – לאחר תרגומו לשפות שונות – לשיתוף פעולה עם “ארצות ההסכמה”.
רק בשלהי 1917 ניתן לו לבוא מצרימה להשתתף בפעולת ניל“י, בעת שיא עבודתה והתפוררותה כאחת. ניל”י נתגלתה ע“י התורכים והקשר עם הארץ נפסק. אלכסנדר התגייס לאינטליג’נס הבריטי בחטיבה קדומנית (54). על פעולותיו הנועזות מאחורי קוי האויב ענד לו המלך ג’ורג' החמישי את אות “מיסדר השירות המצוין” D.S.O והועלה לדרגת קפטן, לסטטיסטיקאים היה זה מקרה נדיר: במשך שנים רבות לא קיבל קצין זוטר מתחת לדרגת מיג’ור אות חשוב זה. ומאידך, כארץ-ישראלי היה היחיד לקבלתו בכל שנות מלחמות העולם. לימים, ב-1920 הקים, בשיתוף ידידים שונים, את העתון “דואר היום”, שם החל מפרסם את הטור “עזמות” ו”אלכס-נדרו“. גם הסתדרות בני בנימין – בני המושבות – הוקמה ב-1921, תוך פעילותו הרבה והוא שימש בה כנשיא עד שנת תרפ”ד–1924.
בשנות השלושים האחרונות, בפרוץ מאורעות הדמים בארץ בראשות המופתי חג' אמין ומרעיו – נטל אלכסנדר חלק במלחמה נגדם ע"י קשריו עם משרד המלחמה הבריטי ועם בית-הנבחרים, להם סיפק מידע רב-ערך על הפורעים, על תכניותיהם ועל מעשיהם.
בראשית שנות הארבעים החל להופיע בשולי השער של השבועון “9 בערב”, בעריכתו של אורי קיסרי, טור מקורי שסיקרן את הבריות, שם הטור היה “בגן המחשבות” כותרת-המשנה שלו אמרה: “מפנקסו של מסתכל”. הטור דיבר על הרבה מן ההיבטים של בעיות האדם.
נפסק הטור, ו“בגן המחשבות” הופיע בשוק הספרים (“אחיאסף” תחת שם המחבר, והיה לרב-מכר שזכה לשלוש מהדורות.
אלכסנדר מתנדב שוב – למלחמה בגרמנים הנאצים. הוא מצטרף לאינטליג’נס וקשור ישירות עם משרד המלחמה הבריטי בלונדון, קאהיר וירושלים. שכן הוא ראה בזה המשך-שבהגיון לפעולתו בניל“י בעבר. רבים מראשי הקצונה במצרים הירבו לבוא אליו לדיונים לבית הוריו שבזכרון-יעקב, מאחר שנתן ידו לפעולותיהם הצבאיות. בין היתר – לפעולת השמדת הסכרים (1943) בגרמניה ע”י מתן מידע טכני רב-ערך ומקומות-תורפה שהיו בידו.
מאידך, בעת פעולות המחתרות בארץ התענין במעשיהן ולעתים היה יועץ מהימן לאחת מהן: ללח"י.
הוא נפטר מהתקף לב, בניצה שבצרפת, ב-י“ז אדר ב', תש”ח (1948).
כניסה 🔗
דברים אלה נכתבו מתוך שתיקה וגעגועים, אהבה ויסורים, שלוה ואמונה.
עדים הם ללילות החשכה, עת תעה הכותב ביערות החיים, חיפש מוצא – ולשוא; הפחד מילא את הלב, היאוש פלש לנשמה, והשפתים דובבו: עד מתי?
… עד יבקע השחר.
ומספרים הם על חדוות ההולך בדרך שטופה אור – הדרך לאדוני.
האהבה 🔗
האשה מבכרת את הגבר שאינו אוהב אותה אך אומר לה כי הוא אוהב אותה, על פני האוהב אותה אך אינו אומר לה זאת.
את אשרה הגדול ביותר רואה האשה בגבר האוהב אותה ומדבר באזניה על אהבתו. המבטיח – ומוכיח אהבתו.
בעיני האשה, כל גבר המדקלם שיר – משורר הוא…
אילו הרהר הגבר וחשב, את מי אהבה אהובתו לפניו ואת מי תאהב אחריו – כי אז היה נרפא לעולמים מכל שמץ של גאוה הבלית!…
האשה אוהבת את הגבר המכריח אותה לבכות לרגליו, או – את הבוכה לרגליה…
הנשים נמשכות, ברובן אחרי גבר בעל שיער שחור; סבורות הן – ועפ"י רוב בצדק – שהוא יותר גברי ובעל מזג עוֹגב. אבל חלילה להסיק מזה, שאינן עלולות לאהוב גבר בעל שיער אדמוני, או צהוב, או שאין לו שיער כלל וכלל…
יש גברים איסטניסים וצמאים ליופי. אלה כובשים לב אשה בגשתם אליה מתוך הערצה ומסירות, כאילו היתה נסיכה… ואשה זו עשויה להימסר לגבר שיגש אליה כשכובעו על ראשו והסיגריה בפיו ויאמר לה מתוך חיוך גס ושבע-רצון מעצמו: “הלילה, בשעה 10, אחכה לך מאחורי הרפת”…
כל גבר – ויהי המכוער בגברים – רואה עצמו כובש נשים.
כל הגברים קנאים; אך בלב מרביתם תתעורר הקנאה רק לנוכח בגידה גופנית שבגדה אהובתם. בגידה ברוח לא תטריד אותם. קנאתה של האשה, להיפך, תתעורר גם לנוכח אפשרות של בגידה ברוח.
יש גברים, יחידי סגולה, שאף על פי שהם גברים במלוא מובן המלה – ואולי דווקא משום כך – מחוננים הם ברגישות ועדינות של אשה. בלב אלה, הקנאה לאהובתם היא קנאה בוערת, המהבהבת ומתלקחת ביתר עוז לנוכח בגידה רוחנית.
בנשמת כל אשה חבויים הגעגועים לגבר החזק שיהא אדונה. בהופיע הגבר האנוכיי, מחוסר-כל-עדינות, המנצל אותה בגסות, מאמינה האשה בלב שלם, כי הוא הוא החזק ומשתחוה לו ברטט ובהערצה…
הגבר לוקח כל אשה הנמסרת לו; אבל געגועיו הולכים לזו העומדת בהור ההר ושאליה עליו להעפיל.
הגבר התרבותי ביותר והגבר המחוסר שמץ תרבות, דומים זה לזה בגישתם לאשה בשעה שהתלקחה התאוה בקרבם. שניהם הופכים אז עבדים כנענים, הנחפזים לבצע את פקודת העריץ הרודה בם…
יש גברים – והם יחידים בין יחידי סגולה – שהתאוה משמשת להם סולם העולה השמימה, אל האלוהים, ולא מפתח הפותח את דלת היקב, אליו יורדים לשתות לשכרה… על יחידי סגולה אלה להימלט, במשך כל חייהם, משנאת יתר הגברים, המקנאים בם באופן חושי, ומאהבתן של הנשים, הרוצות לקשור אותם בכבלים אל כרעי מיטותיהן…
מתוך רעב ללחם ורעב לאהבה נובעות כל פעולות האדם ודחיפותיו.
הרעב לאהבה גדול מהרעב ללחם. צער-אהבה – או להיפך: אושר-אהבה – בכוחם להשכיח את הרעב האחר…
במעמקי כל נשמה מקננים געגועים לאהבה. מלאו את כל מאווייהם של הגבר או האשה לכסף ולזהב, למאכלים ולמגדנות, לכוח ולשררה, והנה, בכל זאת, נשמתם עוד תערוג לדבר-מה בלתי-מסוים, ושאינו בגדר צרכי הגוף.
שקיעת השמש, דממת הליל, יגון העצים החשופים בחורף, הפרחים בשלל צבעיהם, קול חליל במרחק, צליל פסנתר בשכונה, מבט שנתקלת בו, ריח משכבר הימים, עלולים לעורר געגועים עזים, המעיקים על הלב, השמים מחנק בגרון והמרטיבים את העין.
ניצוץ האהבה המקנן בנשמת האדם, מוצאו מהאש האלוהית. מכאן הכוסף לאין-סוף, ההעפלה למרומים, המתגלים פתאום באוהב אהבה עזה.
יש תחליף-אהבה, יש אהבה מזויפת, יש בובת-אהבה, יש כל מיני הופעות הנקראות “אהבה”… אבל האהבה, שהניצוץ הקדוש הדליק אותה ושהדחיפה אל חיק האש האלוהית מדריכה אותה, אהבה זאת נסתרת לעין, כי בצלם אלוהים היא.
אור אהבה ואלוהים – ראשיתם באות “אלף”.
התאוה למזון, להון, לכבוד ולתענוגים, סימן לנשמה, שטרם גמלה… הניצוץ טרם הדליק את התבערה הגדולה, שבכוחה, רק בכוחה, לטהר ולקדש.
האהבה, אין בתעודתה להביא אושר. מפתח היא להתיר את הכבלים שעל רגלי האדם… היא נותנת לו כנפים להתנשא על עצמו ולעוף למרומי שחקים.
הילדה חולמת על אהבה נפלאה. בדמיונה מופיע האוהב – כולו זוהר; אביר, גיבור הגוף ועדין-הנשמה, שישמור עליה מכל רע ויסובב אותה במעגל-קסם בו תבלה ימיה ביופי והשראה.
אבל לא ידעה הילדה לעשות מדמיונה צמח, לשתלו באדמת החיים, לעדרו במעדר השאיפה ולהשקותו במימי האמונה.
על כן נותר חלומה פרח-לילה, הנובל בבוקר-המציאות.
וכל ילדה מוכרת חלומה, חלום-הקסם, בעד נזיד-עדשים.
האחת בעד מחמאה, השניה בעד רגעי תאוה; זו בעד כרם או פרדס, וזו בעד חדר או בית. ויש המוכרות חלומן, חלום-הקסם, בעבור גרבי-משי, טיול על סוס, או במכונית… בעבור מדי גאפיר… בעבור הבטחה “לשיר ברדיו”, או להופיע על הבמה; בעבור הזמנה לקולנוע, או הזמנה לואלס; בכדי להשתחרר מעול הורים, או משום היותה גלמודה…
אבל כולן, כולן מוכרות חלומן, חלום-הקסם, בעד נזיד-עדשים.
וכלל הוא: כשמוכרים חלום-קסם בעד נזיד-עדשים – פותחים את הדלת לחלום-בלהות.
וכל אלו, הבוכות על מר-גורלן בתוך חיים ללא זוהר וללא אהבה, בתוך דוחק חמרי ומחסור באופק רוחני – כלום הן יודעות כי קוצרות הן בדמעה, את פרי בגידתן שזרעו ברינה?
אילו הוסיפה הילדה להיות נאמנה לחלומה, חלום-הקסם, אילו חיכתה – בגעגועים – לבוקר שיביא את פתרונו, כי אז היה מופיע לפתע האוהב האביר, והוא כולו עטוף זוהר. הוא היה מופיע לעיניה המורהבות עת היא חולבת את הפרות, או עת ידיה תופרות בחדר צר, עת תעמוד מאחורי הכירים או תשב אל מכונת-הכתיבה.
הוא היה מבקש – ומגלה אותה, ובהופיעו – היתה היא מזהה אותו. אהבתו הבוערת היתה מלבישתהו ארגמן מלכות, וגעגועיה – ששמרו לו אמונים – היו עוטרים אותה כתר נסיכות. בכרעו ברך לפניה היה לוחש: “נסיכתי! שמעתי קולך קורא לי. הרגשתי כי רצית בי. הנה בידי האחת חרב ובשניה שושן. אלחם עבורך בכל כוחי. אאיר חייך בלהט נשמתי. את אשר יתן לנו אלוהים נקבל בברכה. כי הן עשירים אנו, עשירי אהבה”…
כמו האור, כן גם האהבה, איננה יחסית; – היא מוחלטת.
האוהב הגדול, האמיתי, מכיר רק במרות אחת: מרות האהבה.
חפשי הוא מכל תאוות אחרות. הוא אינו עבד לסיגריות או לקלפים. הוא בז לשכרון ולזוללות. הוא אינו רודף אחרי הבצע ולא אחרי הכבוד.
אין זאת אומרת, כי מחוסר הוא רגש של חובה או מעשיות. להיפך: הוא מלא אונים. ואת כל אשר תמצא ידו לעשות, בכוח תעשה. אבל כל פעולותיו נובעות מתוך השראת אהבה.
האוהב האמיתי איננו דון ז’ואן. הדון ז’ואן באהבה הוא כעורך-הדין – במשפט. זה האחרון מנצל את המשפט; הראשון – את האהבה.
האוהב האמיתי אינו רודף נשים. הוא מבקש את האשה. מבקש אותה בכל געגועי נשמתו.
הניצוץ, אשר ביכלתו להדליק את תבערת תאוותו, תבערה שתאחז בגופו ובחושיו, ניצוץ זה גנוז רק בנשמתו.
כשימצא את האשה אשר אותה ביקש – יאהב אותה אהבה אין-סופית… בגופו, בלבו ובנשמתו…
והיתה אהבתו כאש צורפת, אשר תטהר ותקדש אותה, ועשה את גופה מקדש ונשמתה קודש-קדשים, והיה לה לכהן גדול שכולו זוהר. ובכל לבם ובכל נפשם יאהבו את ה' – מקור כל אהבה.
עשן סיגריות, ריח שיכר, נקניקים ומלפפונים כבושים, ריח זיעה ואבק, מחנק. “נחירת” תקליט משומש. זוגות, הרבה זוגות, רוקדים ברווח הצר שבין שורות השולחנות.
מן הרגע בו הציבה האשה רגלה במקום הזה, חדלה להיות שייכת לעצמה, לבעלה, לאוהבה… קניין היא לקהל-הרוקדים. וכל זה עבור מה? עבור הפעולה המגוחכת ביותר שאליה ירד האדם שנברא בצלם אלוהים.
מתוך קופסה, – כשם שמוציאים מזון משומר שאיבד כל חיוניות, – כך מוציאים מוסיקה. והזוגות, כאילו הפכו לפתע לתינוקות בגן-הילדים, מתחילים להסתובב, להסתובב. על-פי-רוב מבלי שים לב לריתמוס; וכיצד אפשר לדבר על ריתמוס, כשאיש ואשה מתלכדים באוירה כזו לרקוד, מבלי שתהיה ביניהם נימה נשמתית וכשהם עוברים מזרועות לזרועות?…
הנה יושב הבעל ומביט בעצב על אשתו העוברת על-פניו בזרועותיו של זר. הוא נזכר בימים הבלתי-רחוקים, כשאיימה על הוריה להמית את עצמה, אם לא תינשא לו… בפינה, כאילו מתחבא, עומד צעיר, פניו חיוורים מכאב ובעיניו קדחת… מסתכל הוא בילדה שהוא אוהב, נצמדת לפרחח המשכר אותה במלים נבובות… הנה היא מתחמקת החוצה עם בן-זוגה…
כשתשוב. יביטו עליה מתוך לעג ובוז. בשערה עיקבות חציר, על גב חולצתה דבוקים רגבי אדמה… ולב הצעיר האוהב מתכווץ מכאב; פרח שנקטף ונרמס תחת רגל. ומחר, ברחוב, יתפאר הרומס, – כשעל פניו חיוך מתועב – בנצחון שנחל. לאחר שטימא – ישקץ.
שמלתה המצוחצחת נושאת עליה עיקבות ידי אלה, שרקדו עימה. ידים טמאות, לא איכפת! את השמלה תכבס ותגהץ. אבל גופה, שלוכלך, נשמתה שטומאה, שמה אשר שוקץ –? אלה ילווה כצל, כל ימי חייה…
בנשמת האשה מקננים מילדותה געגועים לשחרור מהמציאות המדכאת… היא חולמת על ארמונות מפוארים, בתוכם מתהלכים אנשים ונשים מקושטים… היא עורגת למלך, שיעבור ויתאהב ברועה הקטנה ויעלנה מאחרי הצאן…
וכל כמה שגעגועיה ליפה ולמרומם עזים יותר, כן משקיעה היא את עצמה יותר במכוער ובמשפיל… כשם שמחוסר שמלה מאריג טוב, – אותה תאהב ללבוש ולשוב וללבוש לאין-סוף – היא “מתנקמת” בהחליפה כל יום שמלה זולה ורעשנית, כן היא מחליפה את חלום נשמתה בדרישה הרגעית והמאכזבת של גופה…
את הנטיה המקננת בלב האשה מילדותה, לרדת – כשאינה עולה, להחריב – כשאינה בונה, להיטמא – כשאינה מתקדשת, את הנטיה הזאת עלולה רק האהבה למחות. אהבת אם או אב, אח או אחות – כשהיא ילדה; ואהבת האוהב – כשהיא אשה.
האהבה, רק היא, בכוחה למלאות את כוסף-לבה וגעגועי-נשמתה של האשה. רק האהבה יכולה להאיר באור קסמה את העוני והמחסור. במקום שהאהבה שוררת, מובטח שהעוני והמחסור יהיו רק זמניים. הגבר, האוהב אהבה עזה ואמיתית, ימצא את הדרך המובילה לשחרור מפגעי החומר…
כשהגבר הוא אדון לנשמתה של האשה, היא מתגאה להיות משרתת אותו בכל גופה. כי סוד הילד – בגופו; סוד הגבר – בלבו; וסוד האשה – בנשמתה.
הראה לילד משחקים ופלאים, שיעסיקו וישעשעו את גופו, וגדלת בעיניו מאד; המס את השומן מסביב ללב הגבר, והיה מוכן לגבורה ולקדושה. דבר אל נשמת האשה, והיה גופה למזבח, עליו תעלה קרבנות לאהבתך.
התקדשות 🔗
צמא לאמת רוצה לאמור: צמא לאלוהים.
בין כל האנשים, ובכל הזמנים, נמצא תמיד אחד הצמא למוחלט. הקטנות והכיעור, הבגידה והשפלות, המסובבים אותו מכל צד, מכאיבים את לבו; אבל בבטחון ובשלוה צועד הוא לקראת האמת, ונשמתו – כלפיד מאירה דרכו.
הצמא למוחלט רואה בכל עת לנגד עיניו את ההר שבמרחק… ומתגעגע להעפיל אליו. בינו ובין ההר זורם נהר… נהר הדמעות; ולמען הגיע אל ההר עליו לחצות את הנהר, ואי-אפשר לחצות את נהר הדמעות מבלי להביא לו שי: דמעות דם, דם הלב הכואב את כאב העולם.
הצמא למוחלט מקומם נגדו את רוב האנשים. הם אוהבים אותו בסתר ושונאים אותו בגלוי. אוהבים אותו בסתר, על כי היו רוצים להיות כמוהו; ושונאים אותו בגלוי, על כי אינם יכולים להיות כמוהו.
הצמא למוחלט אוהב את האנשים, אבל מוכרח להתרחק מהם. הוא יכול לתת להם את זהב לבו מרחוק; מקרוב – היו פורטים זהב זה לפרוטות.
הצמא למוחלט מוצא את אשרו רק בהתייחדות עם אלוהים. הוא אדיש לכל אשר רוב האנשים משתוקקים לו ובוחר בשמחה רבה את החיים שזולתו מואסים בהם.
כשהאדם פונה אל המוחלט הוא פונה אל ה‘, כי רק ה’ הוא מוחלט. במידה שהוא פונה אל ה', כן הולך הוא לקראת האור שיזרח על כל מעשיו.
אסון האדם נובע מחוסר הבנתו, כי את המוחלט עליו לבקש, ולמוחלט עליו לשאוף בחייו היומיומיים.
האהבה – הרגש האלוהי שחונן בו האדם – חייבת לשמש חינוך ומפתח למוחלט. ידידי, הדרשת והנתת את הכל באהבה? ואת, בתי, החיכית לאביר עטוף הזוהר? הידעת, כי עת היית רוקדת בחוץ, בא הוא להקיש על דלת ביתך?
בצלם אלוהים! והוא אל קנא. ה' רוצה בעמו, אשר בחר לו, עם קדוש… לא רק שיימנע מלהשתחוות לאלילים, ולזבוח להם… אפילו זנות אחריהם במחשבה – מטמא את קדושתו.
רק שנים הם אשר בפניהם יכולה האשה להיראות במערומיה: התינוק והאוהב.
התינוק, בעודנו ממש יונק חלב אמו, וטרם ידע לדבר. הוא אינו רואה עדיין את אמו בעיני בשר ודם. היא בעינו הופעה אלוהית. ממנה הוא ניזון, בה הוא תלוי…
והאוהב, כשהלהבה המסתורית בוערת בקרבו והוא, כבר אינו מביט על בחירת-לבו בעיני בשר ודם. כל אברי גופה נוסכים עליו השראה אלוהית: היא מרימה אותו מעל רעב וצמא ומכל הקושר אותו אל עצמו. אותה שעה הוא בצלם אלוהים…
חלקי הגוף, שהצניעות המינית מסתירה אותם, לא מפני שהם בזויים היא מסתירתם, כי אם להיפך, מפני שהם קדושים.
הילדה, או האשה, המסוגלת להראות לזר את גופה, או חלק ממנו, במערומיו – איננה ראויה לאוהב.
לפני כעשרים שנה התגלתה התורה החדשה, שמטרתה לערער עד היסוד את רגש המשפחה, הדת והמוסר. יוצריה היו אנשים מושחתים, שבילו חייהם בויכוחים לאין-סוף בבתי קפה ומרזח… אנשים, שניתקו כל קשר עם הטבע והחיים הבריאים. תורה זו עשתה שמות בכל העולם, ופה, בארצנו, התפשטה כצרעת ממארת בחיי הפרט והציבור.
הנוער חדל לחיות חיים אישיים. הוא הפך לעדר. באופן שיטתי הרסו בו את רגש הצניעות והיחידיות. מילדותו דחפוהו להצטופף במחנה, בו מעורבים מין הזכר והנקבה; לאכול בקהל, לשיר בקהל, לטייל בקהל. לצעוד לקול המשרוקית; לעשות את כל הצרכים בקהל. להתהלך כמעט עירום… לישון בקהל, בבית-ספר, או בכל בניין ציבורי, כשהגוף מכוסה אבק, זיעה: עיקבות החיים בעדר…
לקודש-הקדשים נכנס הכהן הגדול לבדו. בלכתו לדבר פנים עם פנים עם ה', התבודד משה על הר סיני ארבעים יום וארבעים לילה. את החלום וההשראה, את המסתורין והקדושה, מוצא האדם רק בהתייחדות. הגעגועים להתייחדות נובעים מתוך געגועים לאהבה, ואין אהבה באין צניעות…
רק הסבל, סבל עמוק ונפשי, מגלה לאדם את האופק האלוהי. הסבל משחרר מהמחשבה ומגביר רגישות הנשמה.
בכל אשר יש נצחיות – יש נימת עצב… אפילו הגס בגסי-הרוח לא יפרוץ בצחוק למראה זריחתה או שקיעתה של השמש…
רק הנשמה יוצרת אושר. הילד הקטן מאושר, יען עודנו חפשי מכל הדברים שאנו קוראים להם תרבות…
בעמקי כל נשמה תקנן הכמיהה לחופש, חופש מן הכבלים, בהם אסרו אותה האנשים, המנהגים והתנאים…
רק האהבה, האהבה האמיתית, בכוחה לגלות לאדם את סוד החופש. רק היא פוקחת את עיניו לראות עד כמה מגוחכות ופעוטות היו כל שאיפותיו…
הנביא הוא אוהב גדול, אוהב ה'. לנגד עיניו הופיע סוד החופש ורוצה הוא לגלותו לאנשים… וסופו למות בידיהם, או להישרף באש היוקדת בעצמותיו…
רעש והמולה סביבנו, קטנות וכיעור מעיבים את האופק, דם ושנאה שוטפים את העולם… הסב פניך לקראת השמש! שם, במרחקים, בוקע השחר, וראש ההר מכוסה שלג ובוער באש ורודה. הסכת למנגינה האלוהית, אחי! הבי לי ידך, בתי! נעלה, נעלה אל הר ה' לבקש את היכל האמת, מקדש האהבה.
הדרך ליופי ולאושר 🔗
הבלתי-ידוע הוא המפחיד אותנו. בחדרנו, או בחצרנו, לא יבהילנו, למשל, החושך. אך בחדר, או בחצר, הבלתי-ידועים לנו, רגישים אנו ל“אנחת” הארון, או השולחן, לגניחת התריס, ללחש העצים.
יש להיות זהיר, אבל אין לפחד מפני הסכנה… כל מה שאנו מרבים “להכיר” את הסכנה, כן מרבים אנו להיזהר מפניה ופחדנו פוחת והולך.
המומחה לפצצות פורק אותן בזהירות, אבל גם בבטחון. יש, ומתוך אי-ידיעה אין הפחד מהסכנה קיים – ואין נזהרים מפניה… מעשה במוקש, שפלט הים לחוף, והערבים אצו בגרזינים ופטישים “לשבור” אותו ולהריק את הנפט אשר בקרבו.
להאמין ולבטוח בה' – אין לך סגולה טובה מזו כנגד הפחד. אבל הכוונה היא להאמין ולבטוח בכל הלב, כילד המאמין ובוטח באבא…
יש אנשים המשרים על סביבם אווירת בטחון ושלוה. בעצם ימי הסכנה הגדולה ביותר ניתן אמון באנשים אלה, כאילו בכוחם להרחיקנה או לעמוד בפניה. יחידי-סגולה אלה אינם חדלים מלהאמין בה' והם1 אוהבים אותו בכל לבם ובכל נפשם.
התפילה החרישית, התפילה הנובעת מעמקי הנשמה, סגולה נפלאה היא בפני הסכנה. הדעת, הופכת מעכורה לצלולה, ואנו יודעים מה ואיך לעשות ברגע הנכון.
רק החוזר על “שמע ישראל” בכל לילה, בטרם יירדם, החוזר מתוך דביקות גמורה, רק הוא יודע איזה מקור של עוז ושלוה אצור במלים הנושנות האלה…
לקוות לכי טוב, – להיות מוכן לכי רע – זה סוד שלוותו של המאמין.
היופי, המוגבל רק לקווי-פנים נאים, אינו יופי. היופי האמיתי תלוי בפריחה כללית ושלמה של היצור; בהרמוניה שבין חלקי גופו, בעדינות תבניתם, בברק המבט המביע בריאות ובזריזות כל תנועה ובחינה ובקסם מופלא אשר מיד תרגיש בו.
היופי האמיתי נובע מתוך בריאות אמיתית, ובריאות אמיתית היא תוצאה מדביקות בחוקי הטבע, לאמור: חוקי ה'.
החיה החפשית ביער ובשדה היא יפה להפליא. מדוע? יען כי נאמנה היא לחוקות האלוהיות. מזונה, תנועותיה ופעולותיה, מתאימים לצו היקום, המוביל אותה להתפתחותה הסופית.
החיות, שהאדם שעבד לו, הולכות ונעשות, בצלמו, שמנות מדי או רזות מדי, נרגזות מדי או איטיות מדי. היופי הנהדר שבחיה החפשית – נעלם. מדוע? יען כי בזדונו של האדם נלוזו דרכי הבהמה המסכנה. מזונה, תנועותיה ופעולותיה אינם מתאימים עוד לצו היקום כי אם לגזירתו הסכלית של האדם.
כל זמן שלא יבין האדם כי מזונו, תנועותיו ופעולותיו מוכרחים להתאים לחוקות ה', לא ייהנה מבריאות אמיתית; ובלא בריאות אמיתית – אין יופי אמיתי… כי נברא האדם בצלם אלוהים… מתי? כשהוא נשמע לאלוהים והולך בדרכיו.
מזון האדם צריך שיתאים עד כמה שאפשר להוראה אשר ב“בראשית” א' כ"ט: “ויאמר אלוהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי-עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה”.
מזון חי, כל אשר יפחיתו לבשלו ולטגנו – הרי זה משובח. מזון, הנמצא בסביבה ובעונה בהן חי האדם. מזון, שלא בתוך הקופסה הוא נשמר. מזון, המטהר במקום לטמא, המייפה במקום לכער.
כשהאדם חי חיים טבעיים ועושה עבודתו באור ובאויר, כשהוא הולך, רץ, קופץ ומטפס בטבע, מתאימות תנועותיו ופעולותיו לתכונתו הטבעית, והוא מתפתח ליצור יפה ומשוכלל, – בצלם אלוהים.
לעולם לא יהיה גבול לאמירת האמת, כי ה' נתן לאדם חוקים מסוימים, אשר לפיהם עליו לחיות. העובר עליהם מתוך זדון, או בערות, נענש בגופו וברוחו.
בריאות האדם תלויה במזון שהוא אוכל ובאורח-החיים שהוא נוהג לפיו. בעמקי נשמתו של האדם יש קול מסתורי האומר לו את אשר ייטיב לו או ירע לו. במידה שהוא נשמע לקול זה, באותה מידה הוא נאמן לחוקות ה', והא שלם בגופו ובנשמתו.
קשים חבלי-המיתה לאדם שחיבל במהלך חייו הטבעיים. זה מקורם גם של נדודי השינה.
כשהאדם זולל ומשתכר, כשהוא הופך לילה ליום, יודע הוא באופן חושי, כי הוא חוטא… אבל אין בו די רצון להתגבר על קלקלתו…
בדרך כלל עלינו להיזהר מכל אשר נודעת לנו נטיה אליו. המזון, שאנחנו אוהבים אותו ביותר, הוא הוא הגורם למחלתנו, וחובה עלינו להינזר ממנו או לכל הפחות להמעיט באכילתו. אם יש לנו נטיה לעצלנות, סימן, שאנו זקוקים ליתר פעילות. אם עצבנים אנו ושונאים להשתטח לשעה קלה, סימן שעלינו להרבות במנוחה.
בגופו צריך האדם לחיות בחושיותה, בטבעיותה, בבריאותה של החיה… בנשמתו צריך הוא לשאוף להעפיל ולהתגעגע לאלוהים.
האהבה, האהבה האמיתית, היא היא המאירה את הדרך לחוקות ה'. כשתקנן האהבה בלבו של הגבר הנבער ביותר, יחדל מזלול ומטמא את גופו. האשה השטחית ביותר, אם רק תבער בה אש האהבה, תתחיל למאוס בהשתוללות ובבזבוז כוחותיה, כי ברצונה להביא לאהובה את כל יפיה.
בהתעמק האדם בגורמי צרותיו, יתגלה לפניו, כי הוא, בעצם-ידיו, גורם לכולן.
אמנם נתון האדם למצוות חוקות הטבע, – חוקות אלוהים, חוקים המהווים לו מסגרת הכרחית. אבל מסגרת זו אינה מכשול בפני האדם, כי אם להיפך, מחסה. בתוכה יש לו חופש-הבחירה לכל הפעולות הנחוצות לקיומו המאושר.
מה דרוש לאדם להיותו מאושר? – בריאות. הספקת הצרכים החמריים ושלוה נפשית. והאדם – לאל-ידיו להשיג את כולן, אם ירצה בכך…
האדם הורס או בונה את בריאותו בהישמעו לחוקות ה' או בהמרותו אותם. ה' חנן אותנו בגוף נפלא, הנועד למלאות תפקידו ביופי ובשלימות. אך אנחנו, מתוך זוללות, בערות, השחתת חיך ומידה והתרחקות מהטבע, מביאים על גוף נפלא זה את השומן המחפיר או את הרזון המבהיל; את האבנים במרה או בכליות; יותר מדי סוכר בדם, או לא די חיוניות; דלקת בשקדים או במעי העיוור; מחלות בלב או בכבד…
גם באשר להספקת צרכיו החמריים, האדם הוא החורץ את גורלו. אם ישמח בחלקו, ולא ימשכן את שלוות בטחון היום עבור רדיפת אשליית המחר; אם יחיה לפי יכלתו וירחק מחובות; אם יעשה כל זאת, והיה לעשיר, לעשיר מופלג…
בכולנו, הנשמה, – זה הניצוץ האלוהי, – מדברת אלינו בקול דממה דקה. הבה וניתן לקול הזה לעלות על כל הקולות האחרים, הבה ונטה אזנינו לקול הזה, רק לקול הזה, הנה הסוד הגדול של תכלית האדם.
והמפתח לשלושת הבריחים הנועלים את השער לאושר? את מפתח-הקסם הזה אנו יכולים למצוא רק בדת. הדת מכינה ומחנכת אותנו לכשרות ולטהרה, לויתור ולקרבן, להשראה ולקדושה.
בהכרה או מתחת לסף ההכרה, מתגעגע האדם לחופש. הוא מתגעגע להיות חפשי ומשוחרר מעוני, ממחלה, מחולשה, מפחד, מקטנות ומאכזבה.
מתוך בערות, הופך האדם את שאיפתו לחופש – לירידה אל העבדות. הוא אינו יודע, כי נשמתו מסוגלת לשחרר אותו מכל המאסרים…
אלוהים ברא את האדם להיותו אדון לחיים, ולא עבד להם. הוא ברא אותו בצלמו. נשמת האדם היא ניצוץ אלוהי. כשהוא נותן לניצוץ זה להתלקח לאש, הוא משחרר עצמו מהמסגרת האנושית וקרב אל אלוהים.
המוח והלב, לאמור, המחשבות וההרגשות, מוליכים את האדם שולל, כשאין לנשמה שלטון מוחלט עליהם. כי המוח והלב, הן גם הם חלק מהגוף, ואפשר לראותם ולמששם. את הנשמה אין רואים ואין ממששים. היא רוח. רוח אלוהים.
רוב האנשים הם אסירי התנאים החיצוניים. אין הם יודעים, כי אפשר להשיג את כל השיאים, כשקיים בתודעתם הכוח הטמיר והנפלא אשר לנשמה.
בפני מי שהנשמה מאירה את דרכו, אין מכשול אשר יוכל לעצור אותו.
אמונתו נוסכת בקרבו את הכוח לעמוד לבדו בפני כל. עוני? – הוא שמח בחלקו, והרי הוא עשיר. מחלה? – הוא הולך בחוקות ה‘, ולו הבריאות. חולשה? – הוא כובש את יצרו, והרי הוא גיבור. פחד? – ה’ לו, ואת מי יירא?… קטנות? – הוא נושא עיניו לכוכבים, ואיך יראה את החגבים?… אכזבה? – הן הוא בוטח בה', ולא באנשים.
לדעת את רצון ה' ולעשות את רצונו לרצוננו.
רק געגועים בוערים לאמת יצילו את האנושיות.
עם יקיצה לפתע מתוך השינה – והכרת הבהקיץ עוד לא חזרה – והנה הלב – כאילו בתוך צבת, והגוף – כאילו רובץ תחת אנחה כבדה…
ובן-רגע, כחץ פולח, מתגלה פשר הכאב. איש איש ואנחתו, איש איש וכאבו.
לב הילד כואב על השיעור שלא הכין… ומה יהא עליו בבחינה? העלמה שרויה בצער על אשר בחיר-לבה בגד בה. הבחור מתאבל על אהבתו כי נתאכזבה.
האב והאם בוכים על הילד ששכלו. היתום מזיל דמעות על אמו שמתה עליו. הלב כואב על האהובים הנמצאים בארצות-הדמים. הוא נשבר מתוך יסורי קנאה; הוא מתנפח בגעגועיו.
החל מן הרגע בו יצאנו מרחם האם אל החיים, ועד לרגע בו אנו עוזבים אותם לשוב לרחם האדמה, הכאב הוא הצל המלווה את אור חיינו. בעד כל שמחה – נוגש הכאב את תרומתו. פה שרים שבע הברכות… ושם: אל מלא רחמים…
אבל ברוך הוא הכאב, ברוך ומבורך. בלעדיו – איך נכיר את ה'? מה היה ממריץ אותנו לשאת עינינו השמימה… ולהתפלל?
כי אין כאב בעולם, אשר התפילה לא תקל עליו. בוא, ידידי, אתה עם כאבך, ואת בתי, עם לבך השותת דם, נכרע על ברכינו להתפלל. נפיל תחינה להדום-רגליו של מלך-המלכים.
לא לייעץ לו מה יעשה לנו. לא! כי אם, מתוך לב שבור ורוח ענוה, רק להתחנן: אבינו שבשמים, את רוח-קדשך אל תקח ממנו…
כי ברוח-קדשו נסבול את הכל. קרני אור יבקעו את האפילה. טל נחמה ירוה את מדבר לבנו. ברוח-קדשו נתרומם אל הור ההר, משם נשקיף על הארץ המשתטחת לרגלינו, ארץ יופי ושלוה. ברוח-קדשו נעבור את הים הזועף ונגיע לחוף המרהיב.
ברוח-קדשו נטהר לבנו בדמעות, נקדש את נשמתנו בדם. נזכור בשמחתנו את יום האיד; ברדפנו אחרי הבצע יתגלה לנו הקבר הפתוח. וכשנבקש להריע, נאזין לפעמי הכאב הקרבים ובאים.
את רוח-קדשך אל תיקח ממנו.
כל השייך לגוף ולחומר מגביל את האדם ומשעבדו. ההמצאות הנפלאות, ההתקדמות הגדולה ביותר אשר בשדה המדע, אין הן משנות את העובדה הזאת. להיפך, הן מדגישות ומבליטות אותה.
יש גבול לכוחות האדם וגבול לכל פעולותיו. גבול לאשר ייעשה בחומר, וגבול לאשר יושג על-ידיו. המטוס והמכונית, האניה והרכבת, הטלפון והרדיו, הקולנוע וכל המכשירים הרגישים והמשוכללים ביותר – מוגבלים הם, מגבילים ומשעבדים.
רק הרוח שבאדם – חפשי הוא מכל הגבלה, ורק ביכלתו לשחרר את האדם מכל עבדות. הרוח אינו זקוק לשום מכשיר; אין גבול ליכלתו; והוא פותח לאדם את האין-סוף.
ברוח אנו יכולים לעוף בן-רגע לאמריקה או לקוטב הצפוני. ברוח אנו יכולים לשוחח עם הקרוב והרחוק, לבנות ארמונות, לחדור לשכיות האדמה; להעפיל אל ראשי הרים, לעבור מדבריות, לצלול לתהומות; לנטוע גנים, להחיות מתים…
אלוהים חנן אותנו בכוח מסתורי, אדיר ונפלא; ואין אנו יודעים להשתמש בו. דומים אנו לילד, המהלך בפחד בחדר אפל, נתקל ברהיטים וצועק מכאב… ואין הוא יודע, כי די בנגיעה קלה בכפתור החשמל – והיה אור…
בלילה בלילה לצאת על כנפי הרוח.
את מתגעגעת לאהובך, בתי? אתה דואג לבנך, אי-שם במדבר? צר לך בחדרך, ידידי, והכל סביבך אפור, מדכא? ואתם, אשר בביתכם הילדים רעבים; ואתם, המבכים את היקר שנקטף באבו…
בואו ונתנשא על כנפי הרוח.
נמריא אל האהוב; נבקר אי-שם במדבר; נטבול במרחב ספוג יופי; נתהלך בין אסמים מלאים כל טוב; נשוחח עם היקר, שם, בעולם הנצח.
ובשובנו אל המציאות – והבאנו אתנו מן האור, מהאהבה ומהאמונה בהם טבלנו בהינשאנו על כנפי הרוח. לילה לילה נעזוב את האדמה ונשכון באין-סוף, ובוקר בוקר נחזור אל החיים, נחזור כשרסיסי הנצח עודם דבקים בכנפינו, להאיר בהם את אפילת הזמן…
סבל ופריו 🔗
ראיתי אשה צעירה, שהיתה עשויה להיות יפה, אלמלא זוויות פיה היורדות בקווי מרירות ומבט עיניה המלא טרוניה כלפי העולם.
מישהו ביאר לי, כי “המסכנה הרבתה לסבול בחייה. בעלה, שאהב אותה עד כדי שגעון, נהרג בתאונת-דרכים: ומאז אין לה עניין בחיים”.
ובמחשבתי הופיעה דמות אחרת. דמות אשה, אשר זוויות פיה כאילו נחרתו על-ידי חיוכו של תינוק, ובמבט עיניה ברכה עולמית.
בשערה ברק הזהב והנחושת, בקולה רוך וחום ובתנועותיה חן וזריזות. מלבושיה לרוב מצבע כחול וגיזרתם מתאימה לגיזרת גופה ולא לגזירת האפנה.
בהופיעה בחברה, או עת יעלו שמה – יאורו פני הנוכחים. טוב לבה, יפי נשמתה ועדינות דיבורה מאצילים על אישיותה זוהר מיוחד, הנראה לכל.
לשיבה היא מתייחסת בהדרת-כבוד. לחולים היא כאחות רחמניה. לילדים מדברת כאם ולנוער היא מגלה אופק של שאיפה ואמונה. וכל אלה בפשטות, בצנעה.
היא אינה נשואה. הוא, אשר אהב אותה, נהרג בבצעו מפעל גדול בימי מלחמה… עברו עליה צרות רבות, רבות. והרבה סבלה בלבה ובנשמתה.
מתוך סבלה, ובתוכו, נתגלה לפניה סוד גדול: העיקר אינו כי יאהבו אותנו – העיקר, שבידנו אנו היכולת המוחלטת לאהוב.
נתגלה לה כי אהבה, השואפת רק לקבל, דומה לנר אשר יכבה כל רוח – וכי אהבה, אשר מקורה ותכליתה לתת – שמן היא, העושה את הנר לנר-תמיד.
ומאז – כל חייה היו אהבה. אהבה למתיה היקרים והקדושים. אהבה לכל אלה אשר לאל-ידה לעזור להם. אהבה לטבע, ליקום, ומעל לכל זאת אהבה בוערת, אין-סופית, לריבון העולמים.
על כן, זוויות פיה כאילו נחרתו על-ידי חיוכו של תינוק, ובמבט עיניה – ברכה עולמית.
הטבע והעונות 🔗
ברכת “שהחיינו!” – מה נאה ברכה זו, ומה רבות ההזדמנויות להשתמש בה – אילו היינו חיים בכל חושינו ובנשמתנו.
אנו תמהים למראה פעולתן של מכונות והמצאות חדשות – והננו אדישים לנוכח הופעות מעשיו של עושה-הנפלאות הגדול – האלוהי!
זה עתה היו השמים בהירים; והנה מופיע ענן, ואחריו עוד אחד ועוד ועוד אחרים. והשמים היו לים עצום בו מתרחצות בריות מוזרות, מהירות ושקטות-תנועה…
ובתוך לב העננים, הדומים לסדיני שלג, נחבאות מרכבות-האש… הסכת! גלגלי הרעם הולכים וקרבים, ושוט הלהבה קורע את המרחקים…
בן-אדם חרש ועיוור, אילו החל פתאום שומע ורואה היה נופל על פניו, בגיל ורעדה, בהתגלות לעיניו, בפעם הראשונה, המחזה האיום והנורא!
במרומים חולפת רוח קרה בעננים והגשם יורד. בן-רגע וחוטי מים תפרו את השמים לאדמה.
היא היתה צמאה, האדמה, צמאה מאד. ותפתח חיקה לזרם המרוה, המחיה. הזדווגו שמים וארץ, וריח כלולותיהם בוקע ועולה…
השדות, שטופי גשם, מתגלים בהוד חדש, כאילו זה עתה נבראו. ועיני, גם הן, כאילו בפעם הראשונה היטיבו לראות, להבין מעשה בראשית: “ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים”.
הטבע הוא גופו של הכביכול. כשהעינים מביטות ברטט אל יפיו של גוף זה ומחפשות בגעגועים את סוד קדושתו, מזדעזע דבר-מה בעמקי נפשנו… והנה ידענו כי רוח אלוהים מרחפת על פני הבריאה.
לבי הולם. המלך הזמינני להיכל.
אני דורך בזהירות, צועד, כמעט, על בהונות רגלי; איך ייתכן אחרת, כשמתחת לרגליך פרושים שטיחים מרהיבי-עין, אשר צבעם קסם ואריגתם פלא?
בפקודת המלך, חג הוא היום, חג השטיחים. עוד מעט ומשרתי ההיכל יגוללו את כולם, להטמינם במחבואי האדמה. ושוב לא תחזם עין עד לשנה הבאה…
לכל הפינות, עד כמה שתשיג העין לראות, משתרעים השטיחים. הרקפת בגונה הלבן-סגול, הכלניות. הפשתה שולטת בוורדותה, לצדה מבצבצת התגית הצהבהבת, ועליהן ירכינו ראשם בחיוך, מתוך שפתים אדומות הנורית, הדמומית והפרג.
וכל שהעין בוחנת יותר, הולכים ומתבלטים באריג עוד ועוד חוטים בשלל צבעיהם. הדרדר בכחלו והצבעוני העולה כגביע.
ואיך לתאר את המרוה, הסביון והסילנה, את הקחוון, החרצית והשחלב?
המלך העמיד משמרות לאורך השטיחים ולרחבם: את העירית והאיריס, הסיפן והאקנתוס ואת הסוככים בשביסיהם, מעשה תחרים, לראשם.
ורבבות פנסים צהובים, מוארים-ומאירי-שמש, תלויים על שיחי הקידה.
מקהלות ותזמורות לאין-סוף תשמענה בבוקר יום חג זה. מקהלות הציפורים, תזמורות הדבורים, הזבובים וכל בעלי-הכנף. והרומשים בתזמורות שלהם. ועל קרני השמש המתוחים כמיתרים, מפרטים אבק הפרחים, לחש העצים ורפרוף הרוח. וכל הנגינות והצלילים מתלכדים, מתמזגים, בוקעים ועולים בשירה אחת, אדירה ונפלאה: “יתגדל וישתבח מלך המלכים, ריבון כל העולמים”.
הימים – ימים אחרונים לקיץ. בכל אשר תפנה העין מרחף בטבע משהו שבפרידה. הקיץ נפרד מהיקום. ארבע הן הפרידות במשך השנה, עת כל עונה, כאילו אורזת את אוצרותיה ומפנה את המקום לאורחת החדשה…
פעמי הסתיו! עיקבות רגליו יתגלו לעין הבוחנת. רגלי הרוח. כי רגלים לרוח. הורידו ראשיכם והביטו על עיקבותיהן הנפלאות בחול. הרימו ראש שמימה והסתכלו. מה יפים ועדינים עיקבות רגלי הרוח בעננים! ועל הים מרקדות ומטופפות רגלי הרוח, בהותירן בעיקבותיהן אלף אלפי ציורים ודמויות…
במשך חדשי הקיץ עכורים היו פני הים והשמים, אפורים, מעורפלים. קשה היה, כמעט, להבחין בין ים ורקיע. היום, בשמים תכלת זכה ושקופה. הים, משתרע כחול יותר כהה, אבל צלול כבדולח, ולארכו חוף החול הלבן… טלית נפלאה, אלוהית.
בימים אלה יעלה השמש במרכז האופק, כאילו הוא יוצא מנרתיקו מעל להר תבור, במקום לזרוח מכיוון הר החרמון…
בשעות הזוהר, לפני הצהרים, כאילו מתנועעים, רוקדים, הגבעות וההרים במזרח. לפנות ערב, בשעות השקיעה, עטופי אור ורוד, הם, כאילו, טובלים בתוך שלוה גדולה.
כאב עמוק מהדק בלב, כמו בצבת… כל היופי אשר מסביבנו, מה אנו עושים בו? מי רואה את המחזה המרהיב?… מי מקשיב למנגינה האלוהית?
והנשמה מתמוגגת בגעגועים, וכאילו יורדת על ברכיה, להתפלל בדמעות על החטא שחוטא האדם לאלוהים…
כשחי אדם חיים שבטבע, יוצר לו הילד משחקים ושעשועים בריאים ומתאימים. הוא נשמע לצו חושי והוא מחקה את הסביבה הטבעית בה הוא חי. דמיונו מתפתח יחד עם שריריו. דומה הוא לחיה קטנה ובריאה.
החיים המלאכותיים, והנוגדים את חוקי הטבע בו אנו חיים, מטביעים את חותמם על הילד והופכים אותו ליצור עלוב התלוי בטיפול תמידי; וככל שהוא גדל, הוא הולך ונעשה חדל-אונים.
אנו נותנים לו בובות, צעצועים וכל מיני משחקים המרחיקים אותו מדחפיו הפנימיים והחושיים. אנו מרגילים אותו להסתגל לתעשיה – במקום לעשות, ולעמוד אובד-עצות בפני צעצוע שנשבר, שנתקלקל… אנו הורסים בו את רגש העצמאות, וכופים אותו לעבדות.
והאדם המבוגר? הוא זקוק לכדור כשהוא רוצה לשחק, הוא צריך לשיר בחברה, כשם ששר בהיותו ב“גן-הילדים”. הוא מתכנס לאולם מחניק וצפוף, ובמשך שעות מרותקות עיניו לסדין, עליו מופיעות תמונות: בובות מצוירות, המחקות תנועות טבעיות, והצורחות מלים זולות…
והאדם המבוגר כמוהו כילד חדל-האונים.
להסתכל חמישה רגעים במערכת השמים בלילה, לראות את המתרחש ברקיע האלוהי… נוגה במערב… מאדים במזרח… לילה לילה צועד צבא הכוכבים ועושה תמרוניו…
להשכים בבוקר ולחזות במחזה הפלאי של השחר הבוקע. צפרירי השמש; יום יום תעלה הזריחה יותר דרומה. אתם בירושלים! הרי מואב מתוורדים, מתאדמים, הופכים סגולים לנגד עיניכם… אנשי יהודה! הריכם, עטופים בטלית-תכלת, מקדמים את החמה בשקט איום ונורא… בני שומרון! הריכם, הרי אפרים והכרמל, לבשו כסף אפור… הם מחכים לחתן האלוהי…
חמישה רגעים לשמוע רון ציפורים… להקות נמלטות מהחורף של ארצות מרחקים בדרכן לארצות הדרום. להתכופף במשך חמישה רגעים אל האדמה ולקרוא שלום לצומח החדש… לצומח החדש כל יום.
ללמוד במשך חמישה רגעים את האלף-בית של הטבע, בכדי לדעת, לאט-לאט, לקרוא בספר היקום…
מזון ובריאות 🔗
כלל הוא: לא הרעב מוליך את רוב החולים אל בתי-החולים. הם שם – על שניזונו מן המזיק לבריאות. הם שם – על שלא ידעו לשלוט על יצרם.
צדק הפתגם האומר, כי האדם חופר את קברו בסכין ובמזלג.
החיות, משאכלו לשבען, שוב לא תגענה במזון עד כי תרעבנה מחדש. רק האדם אינו יודע מתי לחדול מאכול… הוא אוכל מתוך תיאבון, ולא מתוך רעב.
רעב ותיאבון – דברים שונים הם. הרעב דורש מזון פשוט, שבעקבותיו בא השובע; והתיאבון – תאב למטעמים המעוררים רעב.
האוכל מתוך רעב מוצא טעם בפרוסת-לחם יבשה. הוא לועס ולועס, וטרם יבלע והנה כבר מעוכל למחצה המזון בפיו. מכאן בריאות וחסכון.
החיות, שהאדם לא שעבד אותן ולא התערב באורח-חייהן הטבעי, ניזונות מסוג מזון מיוחד המתאים לצרכיהן. רק האדם מלעיט את עצמו בכל מיני דברים, שלא נועדו למזון בדרך כלל, ועבורו – בפרט.
במשך אלפי שנים אוכל האדם כל מאכל הנוגד את רוח הפקודה האלוהית, ובכל זאת, לא נמחה מנפש הילד החוש הטבעי לחמוד ולגנוב פירות מעצי הגן… אבל עיניכם לא תראינה ילד עומד בקרבת שור או כבש שחוט וחומד חתיכת בשר בלתי-מבושל…
בין המתיימר להיות משכיל ותרבותי לבין הנחשב לעם-הארץ ההבדל הוא רק ב“איך” הוא אוכל, ולא ב“מה” הוא אוכל…
אין עם בעולם המרבה כל כך לאכול בשר חזיר כעם הגרמני.
אכן צדק הפתגם: “אמור לי את אשר אתה אוכל, ואמרתי לך את אשר הנך”.
לפני עשרים שנה “גילה” הפרופסור רוזנאו, מפילדלפיה, כי מקור כל המחלות והצרות, מהן סובלת האנושיות, היא המוגלה המקננת בין השינים. השפנים המסכנים, שהזריקו לגופם ממוגלה זו, מתו בעינויים…
על כן עקרו במשך עשרים השנים האחרונות את שיניהם של תושבי ארצות-הברית; שינים תותבות, במקום שיניהם הטבעיות, תמצאו היום בפיות ששים מכל מאה תושבים באמריקה.
והנה באו שני פרופסורים משיקאגו ו“גילו” כי תורתו של הפרופסור רוזנאו תורת-שקר היא… הם הוכיחו, כי הגורם למותם של השפנים המסכנים הוא גם המיץ אשר בין שיני האדם, שבהן אין מוגלה כלל – כי דמו של השפן אינו “קולט” חומר שחדר לקרבו, אם זר הוא לתכונתו.
והיום התחוללה באמריקה הגבה נוראה נגד תורתו של הפרופסור רוזנאו… אבל ששים מתוך כל מאה תושבים בארצות-הברית עולים על יצועם – כשהשינים שלהם נתונות בכוס מים…
כיום שוררת תורה חדשה, והיא עושה שמות במין האנושי: תורת המיצים החמוצים. תורה זו הגיעה לארצות-הברית מגרמניה; ומגדלי העגבניות וההדרים, הודות לפרסומת עצומה שקשה לעמוד בפניה, שכנעו את הקהל לפקודה: “שתה מיץ עגבניות, אם רוצה אתה להיות בריא” – או לפקודה, שהכריזה, כי תפוח-הזהב והאשכוליות מבטיחים לאוכלם בריאות ואושר.
וכך מפטמים במיצים חמוצים את התינוק מיום היוולדו… התינוק, שמראשית בריאת העולם חי והתפתח מחלב אמו. מפטמים במיצים חמוצים את החולים, אשר רובם חלו מתוך חמיצות יתירה… מפטמים במיצים חמוצים את הבריאים, שעוד לא הספיקו להחמיץ את דמם.
“שתו מיצים ואכלו הרבה עגבניות וחצילים ותפוזים… וכל המרבה – משובח!” זאת מטיפים הרופאים, “הדסה” הבכורה ו“הדסה” הצעירה, נשי “ויצ”ו" ובנותיה, והכותבות בעיתונים ב“פינת המטבח”.
תורת המיצים החמוצים מבוססת על “תגלית” חדשה: הויטאמינים. פתאום “גילו” הרופאים, שאי-אפשר לו לאדם להתקיים רק על בשר, דגים, נקניקים ומזון משומר בקופסאות. ויחפשו אנשי המדע ויחטטו במעבדות, וימצאו כי האדם זקוק ל“ויטאמינים” כלומר: ל“חיוניים”…
תורת ה“ויטאמינים” היתה לפולחן מסוכן ואווילי, במקום שיושם לב לפקודה האלוהית אשר בה גנוז סוד החיים והחיוניות, הסוד, אשר בראשית הימים גילה ריבון העולמים ליצוריו: “ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה”.
יופי, בריאות… והספורט 🔗
כל פעולות הגוף קשורות בתנועת הרגלים. בהליכה מופעלים מרוץ הדם, העיכול, הנשימה, המעים וכו'. ההליכה היא יסוד השמירה על סדר פעולות הגוף. בריאות משפיעה, כמובן, לטובה על מהלך-רוחו של האדם, אבל גם באופן ישר ומיידי מרוממת ההליכה את הרוח, מרחיבה את האופק המוסרי ומשקיטה את העצבים.
שלטון ה“ספורט” לא סייע לבריאות הציבור. להיפך, הוא גרם — וגורם — לקלקלתו. יש בימינו המון “ספורטאים יושבים”, המתאספים לחזות מתוך ישיבה במשחק של קומץ בחורים. במשך שעות הם מתריעים, שורקים, מוחאים כף, מחרפים את ה“שופט”, את המשחקים השייכים למערכה היריבה ואת התומכים בהם… ואחרי-כן הם שבים הביתה, בסיפוק עצמי וחדורי הכרה, כי הם “ספורטאים” במלוא מובן המלה וכי מילאו חובתם כ“ספורטאים”.
בילדותי ובבחרותי היינו נוהגים, חברי ואנכי, לבלות בין הגבעות והעמקים אשר בסביבות המושבה את השבתות והחגים וכל שעה פנויה מבית-הספר ומעבודה. היינו מכירים כל מערה וכל סלע וכל עץ ושיח אשר בסביבה. היינו מבקרים בכפרי הערבים השכנים ולומדים מאגדות המקום וסיפוריו. ובערב, בשובנו עייפים, עייפות גופנית נפלאה — נרדמנו מתוך רגש של חיים שנתעשרו.
והיום? בכל נקודה יישובית משלנו תמצא את הילדים, בשבתות ובחגים במגרש-הספורט… גם הם “ספורטאים יושבים”… הנרקיסים והרקפות מכסים את הגבעות, אבל ילדי המושבה עסוקים ב“ישיבה”. הם “ספורטאים”…
מה יועיל לבחורה קישוט ויופי, אם היא מהלכת בכבידות? כמה חן וקסם במהלכן של בנות חוה הנוהגות להרבות ולהשתמש ברגליהן! הסתכלו, איזו גמישות צעדים, איזו זקיפות-קומה בהילוך ערבית הכפר, אשר מילדותה היא רגילה לדרוך על שביל צר, כשמשא על ראשה.
זכרי גברתי, כי סוד החן בהליכה הוא בהצגת רגל לפני רגל, כאילו לפניך קו דמיוני, ממנו אסור לך לסטות.
מרצו ואונו של האדם, דאגותיו וטרדותיו, נתונים להשגת המותרות ולא להשגת הצרכים היסודיים והחיוניים.
מעטים הם הדברים הנחוצים לאדם; אבל מרובים הם הדברים שבהם הוא רוצה…
האדם צריך ללחם — והוא מפטם עצמו בעוגות. הוא זקוק למים — ומרעיל — עצמו בשיכר…
— למה אינך מרבה באכילת פירות? הן הם נחוצים לבריאותך!
— וכי איך ארשה זאת לעצמי? — יענה הפועל — האם משכר-יומי הזעום?
אבל סיגריות הוא מעשן…
אנו ממשכנים את היום עבור המחר… כאילו בטוחים אנו כי המחר לנו הוא…
נטענו פרדסים לא על כי חסרנו לחם היום, כי אם מתוך חשבון פשוט ובטוח, שלאחר שמונה שנים יכניסו לנו הפרדסים עושר… על סמך חשבון-לעתיד חמרי זה הקרבנו את ההווה והשלוה, הסתבכנו בחובות ובשטרות, והמטנו שואה על עצמנו.
מדוע בנית את הבית? — פשוט, מפני שעשית חשבון שלא כדאי לשלם שכר-דירה. במשך כך וכך שנים, במקום לשלם שכר-דירה, תוכל לסלק את חוב הבניין…
במקום להודות לה' שיש ביכלתך לשלם שכר-דירה, העמסת על עצמך משכנתאות ושטרות… ומאז לא ידעת מנוח.
לא רק את העצל יש לשלוח אל הנמלה. גם רודף-הבצע יכול ללמוד ממנה. היא עמלה, טורחת, יומם וליל, צוברת ואוגרת מזון שיספיק לה במשך שנים.
וימי חייה עלי אדמות ששה שבועות!
לדאוג לצרכי היום, לעשות עבודתך בכל לב ובשמחה ולהשליך יהבך על ה' — הנה סוד האושר וההצלחה.
התינוק 🔗
מי הוא הרודן של ארצנו, השולט שלטון בלי מצרים בכל בית יהודי? —
התינוק!
עוד בטרם ייוולד יש להכין לו מרכבה מפוארה. אם בעלי-יכולת הם הוריו, אם לא — המרכבה, מן ההכרח שתהיה מפוארה. ותיכף אחרי היוולדו הוא מתחיל לרדות בעריצות. על ברכם מגישים לו הוריו בננות, דייסות ומיצים. ברטט שוקלים אותו בכל שבוע.
הרופא, גם הוא בא לסגוד — ובידיו כל מיני זריקות.
לא רחוקים הימים, עת ילדה האשה בביתה. היום מובילים אותה לבית-חולים. מזריקים לגופה זריקות המטמטמות ומרדימות אותה, בכדי שלא תחוש בחבלי-הלידה.
הרגע הטבעי והקדוש ביותר בחיי האשה, נעשה למלאכותי וחילוני. התינוק בא לעולם בתוך אוירה של רופאים, אחיות רחמניות וריח רפואות. אוירה, שתטביע את חותמה עליו ותלווהו במשך כל חייו.
רק ימים ספורים עברו מיום היוולדו של התינוק, והנה מתחילה פרשת הנסיעות. מכניסים אותו למרכבה המפוארה שלו ורותמים אליה את אבא או אמא, את סבא או סבתא, ו-קדימה!
ביום קיץ או חורף, כי תחמם השמש בקרניה המחיים, כי תשתולל הסערה בקור קטלני, אחת היא! נסיעת התינוק נמשכת.
הן צריך להרגילו ולחנכו לחיי התנועה, לעתיד המכונות…
אבא יעבוד כל היום, כשהעבודה מצויה; ובשכר-העבודה יקנו צרכים לתינוק. אמא, שעון ביד, תטפל במזונותיו — של התינוק, לא של אבא… בשעה זו מיץ, אחרי-כן דייסה שצורתה מעוררת בחילה. ואחרי-כן לשקול… ושוב מיץ ודייסה… ואחרי-כן אמבט…
והטבע, שקשה-עורף הוא ואינו נשמע לפקודות רופאים, עושה את שלו, והתינוק מקיא את רוב עמלם וקרבנם של אבא ואמא…
כי ה', ברוב חסדו ותבונתו, שם בחלב האם את כל החמרים הדרושים לחייו ולהתפתחותו של התינוק.
בדידות 🔗
מידת היכולת להתבודד היא קנה-מידה לדרגת התפתחותה של הנשמה…
ההשתוקקות לחברה, לקהל, לקולנוע ולריקודים נובעת מתוך חוסר סיפוק נפשי. אם יש שלוה בנשמתך ואם שבע-רצון הנך מעצמך הרי לא תרגיש צורך לברוח מעצמך, להשתכר מן השאון ולצנוח לתוך זרועות ההמון…
בראשיתה כל אהבה נכסף הזוג להימלט מהחברה. “הוא” מוצא סיפוק “בה”, ו“היא” מאושרת להתייחד “אתו”. אחר כך… אחר כך אתה מוצא אותם בכל המקומות, בהם אפשר לכסות על השעמום הצץ ועולה ביניהם כשהם זה עם זו — לבדם…
הפילוסוף האמריקני דויד טורו אמר בצדק: “אינך יכול ל’המית' זמן מבלי לחבל בנצח”… אנו חיים בתקופה, בה רוב האנשים “ממיתים” זמן ופונים עורף לערכים הנצחיים.
לא ייתכן לשמור על שיווי-משקל של מחשבה ורגש אלא אם כן פורשים לבדידות, כפעם בפעם. הכוונה לבדידות בתוך הטבע.
טעות היא לחשוב, כי ההתבודדות נוגדת את הנאת-החיים. להיפך! המתבודד עלול להתעלות מעל לפגעים היומיומיים המכערים את חיי רוב האנשים; וכך מתעשר המתבודד באוצרות אשר עיני מרבית האנשים אינן רואות אותם.
אין לך דבר העשוי להעלות את האישיות כתקופות ארוכות של שתיקה מוחלטת מתוך בדידות.
השתיקה 🔗
רק כשאנו לומדים להחריש — מתחילה נשמתנו לדבר.
כוח הדיבור הוא תעתועים, אם אינו נובע מתוך כוח היודע לשתוק.
החושים ניתנו לנו ללמדנו, כי כל התופעות החיצוניות חייבות להיות בשליטת הנשמה.
אם כל שאנו רואים, שומעים וממששים, אינו מעורר בנו הרגשה נשמתית — סימן, שבגדנו בתעודת החושים ושבזבזנו את פעלם.
האנשים, אשר נשמתם שרויה בתרדמה ביום, מבקשים “חברה”, בכדי להיות ערים בלילה.
רוב האנשים מפחדים משני דברים: בדידות ולילה. אין הם יודעים, כי באלה מקור כל העוז וההשראה.
אנחנו שומעים קולות, שאין בהם תוכן; מביטים על דברים מבלי לראותם, וממששים, מבלי להרגיש, את דופק היקום אשר בכל.
שתים הן השפות האלוהיות, שנוצרו לדבר אל העולם: מוסיקה ובדידות; ואת שתיהן מחלל האדם. במקום לבטא במוסיקה את קדושת הנשמה, מביע הוא בה את זנות הגוף. במקום לעמוד ברטט לפני סוד הבדידות, הוא מיישב אותה בהשתוללות בית-מרזח.
השתיקה מפחידה את רוב האנשים, פן יבחינו מתוכה את אנקת נשמתם המעונה. רק המכיר את השתיקה והאוהב אותה, משורין כנגד כל תלאות החיים. אלפי מלאכים ורבבות שרפים מסובבים אותו לשרתו, לעודדו ולאהבו.
בתוך השתיקה והבדידות מגלה האדם את סוד הנצח, הסוד המפקיד בידיו את מפתח הזמן.
גבורה 🔗
הוא קצין ממדרגה גבוהה ומשרת במפקדה הצבאית המרכזית למזרח התיכון. במלחמת-העולם הקודמת, כשלורד אלנבי התקיף את חזית התורכים בארצנו, ב-19 לספטמבר 1918, היה הוא מפקד על התותחים שמהר-גריזים ירו את היריה האחרונה על שכם…
בחמישה-עשר חדשי שירות היה לו יום אחד של חופשה, זקוק הוא לשמונה שעות שינה בכל לילה — אך ישן הוא רק ארבע, בגלל נטל העבודה הדוחקת שהעמיס על עצמו. עתה בא לשלושה ימים לבקר את ידידו, בארץ ישראל, ביקור של חופשה ובתפקיד גם יחד.
הוא אנגלי, “ארי” במאה אחוז; וידידו — יהודי בן יהודים, מאבות-אבותיו.
ליל שבת. הנרות דולקים. השולחן ערוך בחגיגיות. היהודי מברך “קידוש”. במשך ששים שנה לא פסחו על ה“קידוש” בבית הזה אף לשבת אחת. בראשונה האב ועתה, אחרי מותו: הבן. בני-הבית, ובתוכם עובדי הבית והחצר, עומדים ומקשיבים ברטט, למלים היוצאות מפי המברך, כאילו מפרפרות הן בחיים מסתוריים… ה“גוי”, בראש מורכן, מקשיב, מקשיב כמרותק…
שני הידידים, האנגלי והיהודי, אינם נמנים על סוג האנשים המרבים לדבר על עצמם. שקועים הם בעבודה, שמטרתה להחיש את מפלת המפלצת הגרמנית. אבל במוצאי-שבת, עת הם יושבים ומביטים על השקיעה המדליקה את הים באש ורודה-סגולה, ומסביבם דומיית-קודש, מתחיל האנגלי, לפתע, לספר לידידו על הגעגועים שבלבו. אשתו וילדיו הקטנים יצאו את אנגליה וגלו לזלנדיה… שני בניו הבכירים משרתים בצי המלכותי… הרבה מבני-משפחתו נהרגו, בחזית או מהתקפות-אויר…
והוא גומר בשאלה: “האפשר למצוא בסביבה זו בית-תפילה נוצרי?”
למחרת, ביום הראשון בבוקר, הוא נוסע מרחק שעה במכונית, להתייחד עם אלוהיו, בבית-התפילה, בחיפה…
בתוך החורבן והזוועה, כשהשטן המשחית אומר להשמיד מעל פני העולם את האהבה והאמונה, ה' הוא מקלטם ועוזם של כל אלה אשר בלבם שוכנת אהבה ואמונה…
הגברת פרנק ברנואל, אנגליה, היא אלמנה ואם שכולה, הרשאית לייחס לעצמה את דברי הנביא המקונן: “הביטו וראו, אם יש מכאוב כמכאובי”.
בעלה, המציא את צורת המטוסים המפורסמים במלחמה זו: בלנהיים ובופורט. הוא נספה בתאונה, במטוס, ב-1938. מיד לאחר מותו נכנס בנה הבכור, ריטשארד, לשירות הר.א.פ. ובאחת מטיסותיו מעל לגרמניה מצא את מותו — והוא בן עשרים ושתים; בנה השני, דז’ון, היה לטייס אוירוני-קרב ליליים ונהרג בשנה שעברה, והוא בן עשרים; בנה השלישי והאחרון, דויד, נהרג לפני שבועות אחדים בטוסו בהוריקאן, והוא בן שמונה-עשרה וששה חדשים.
הגבורה אינה מונופולין של גזע או אומה. גם לנו היו — ויש ברוך השם — אימהות גיבורות. חנה ושבעת בניה בעבר, אימהות קדושות במשך אלפי שנות גלותנו, אימהות גיבורות בימינו; אלו ששלחו את הבן השני ל“השומר” כשהראשון נהרג, או לשורות “ההגנה” בימי הפרעות האחרונות.
ויש היום אימהות שלבן, המרטט בפחד לשלום בניהן, מלא גאוה על שנתנו לשירות אי-שם במחנה או במדבר, שנים וגם שלושה בנים — בבת אחת.
בהתמרמרנו על המשתמטים, אל נא נשכח להתגאות ולמצוא נחמה באלה הממלאים את חובתם. נמלא בעוז ובאהבה את חובתנו לאלפים שהלכו לכפר בסבלם ובדמם על הרבבות, שעדיין לא שמעו ולא הרגישו את צו התעודה הגדולה. נוכיח להם מבלי-הרף, כי מבינים אנו ומוקירים אנו את ערכם. יידעו, עד כמה יקרים הם לנו; הם — המסמלים את געגועי העם לגבורה.
נסתרות 🔗
את הנסתר והנעלה מבינתנו מקבלים ברוח היאותה שני סוגי אנשים: הפשוטים — מתוך ענוה; ואנשי המדע — מתוך הכרה כי אין גבול לדעת.
התרנגולת הדוגרת יושבת על הביצים, כאילו נפלה עליה תרדמה של היפנוזה. היא שוכחת לאכול, לנוע. מי יגלה את הסוד המכניס אותה למצב זה, הנמשך עשרים ואחד יום?! לאיזה צו מסתורי צייתה פתאום, והתיישבה על ביצים שאינן שלה והתמסרה כולה לתפקיד זה עד כדי התגברות על רעב, על קריאת הזכר ועל כל אשר היו חייה עד אותו הרגע?!…
יין צרפתי, המצוי בארץ נכר — ואפילו באוסטרליה שהיא באנטיפודים — יתחיל “לעבוד” בתוך הבקבוק המכיל אותו, בעונה בה תתחיל תסיסת היין החדש בצרפת…
מה הן האנטנות הנסתרות, המקשרות את היין שבתוך הבקבוק באוסטרליה אל התסיסה אשר ביין שבמולדת?…
מי יבאר לנו זאת?
האדם מגלה טפח מסודות הבריאה, אבל גם מכסה אותם טפחים. כי בעיקר כוונתו לתועלת החמרית, וזו מוליכתהו שולל.
ידוע לנו כי בפריו של צמח זה מצוי סם חיים או מוות; כי אילן זה עשוי להכניס הרבה או מעט. אבל מה נדע מתכונתם של אלה ומהשפעתם בממלכת הרוח?
— מי שם לבו לכך, שיש עצים והברכה בצלם, ואחרים — כאילו הקללה שרויה סביבם…
הכרתי גברת, שהיתה מחוננה בעין מסתכלת באופן בלתי-רגיל. בנוסף לזאת היתה לה גישת רטט לכל תופעה ביקום ויום אחד, לאחר היסוסים רבים, גילתה לאחיה — ששימש לה מורה-דרך — כי הגיעה אל המסקנה, שבבתים אשר סביבם נטועים עצי ברוש ותויה, מקנן האסון. האח והאחות ממשיכים זה שנים ללמוד, להתחקות ולהסתכל בתחום התופעה הזאת, ובכל הארצות ובכל המקומות בהם ביקרו נוכחו לדעת, כי אמנם רובצת הקללה בעצי הברוש והתויה…
מקומם בבתי-הקברות.
כל הפרדסים בארצנו מוקפים שדירות עצי ברושים…
בעיני ראיתי את הברכה יורשת את מקום המארה, בבתים שמסביבם עקרו את הברושים והתויה. יהי רצון, ולאט-לאט יירשו הזית והאורן את מקומם של עצי-האבל מסביב לכל בית ובית בארצנו.
חינוך ולימודים 🔗
הילד לומד בבית-הספר אבל הוא מתחנך בבית.
רוב הדברים, אשר לומד הילד בבית-הספר, עלול הוא לשכוח אחרי גמרו חוק-לימודיו. אבל החינוך, שקיבל בבית בהיותו ילד, מטביע חותמו עליו לכל ימי חייו.
בית-הספר הוא לתועלת רק לילדים, אשר חינוכם בבית מכשיר אותם לקלוט את הלימודים ולנבטם.
מעטים המבינים, כי ייתכן להיות מלומד גדול ובכל זאת מחוסר-חינוך.
העיקר לפתח בילד צמא לדעת. עם צמא זה, ירחיק הילד לכת, ולו רק למד לקרוא ולכתוב. מבלעדי צמא זה יישאר בור, ואפילו אם יש לו סמיכות אוניברסיטאית.
הקריאה היא מפתח להתפתחות ותרבות אמיתית. התלמיד החרוץ בחרוצים, אם אינו אוהב לקרוא — יישאר בער ו“מוגבל”…
ספרי בלשות ודברי ימי ה“כוכבים” בהוליבוד, אינם מהווים קריאה, כשם שפיצוח גרעינים אינו מהווה מזון.
על החינוך בבית לדרוש מהילד משמעת, רגש אחריות, יחס של כבוד להורים ולגדולים ממנו, אדיבות והגנה לקטנים ממנו, אהבה והערצה לעבודה, יראת-אלוהים. במלה אחת: אופי.
בת הדור 🔗
היא יושבת וקוראת. לימינה, על השולחן, קופסת שוקולדה. מבלי גרוע עין מהקריאה היא שולחת ידה לתוך הקופסה ומעלה שוקולדה, שהיא בולעת בהתמדה. הסיפור “מרתק”, ועיניה זולגות דמעות כשהגיבור אומר דברים ש“ממש שוברים את הלב”… היא בוכה וכמעט נחנקת מדמעות… ומשוקולדה.
לעולם לא התיישבה לארוחה מתוך רעב. איך תרגיש רעב כשלפני הארוחה אכלה גלידה, עוגה עשירה בביצים ו“שמנת”, שוקולדה, תות-שדה, ושתתה יאורות של גזוז ומיצים? היא שהתה חדשים ב“מחנה-עבודה”, שהוקם לכיתתה על-ידי “ראש-השבט” שלה: אבל גם שם לא חסרו, חלילה, עוגות ושוקולדה, שהיו שולחים לה הוריה וידידיה…
כשהיא בוכה בקראה את הספר ה“מרתק”, היא בוכה מתוך התרגשות, ולא מתוך הרגשה. גיבור הספר הוא “כביר”, והגיבורה היא “מותק”; אהבתם הנפלאה, הקרבנות שהם מעלים על מזבחה, התקדשות האחד בעד השני ועל-ידיו, כל זה סוחט דמעות מעיניה. כי הן גם היא אוהבת…
אבל בלילה תמצאו אותה כשהיא רוקדת. עם מי? עם כל אשר זרועות לו לכרוך אותן סביב גופה; עם כל אשר רגלים לו הנסחבות על הרצפה, במקום שתצעדנה בשדה ובטבע…
היא לא התיישבה לסעודה מתוך רעב. היא אוכלת מתוך זוללות. היא לא התיישבה לקרוא מתוך געגועי הנשמה. היא קוראת מתוך רצון להמית את הזמן.
אמר דויד טורו, הפילוסוף האמריקני: “אינך יכול להמית זמן מבלי לחבל בנצח”.
מסתרי המין 🔗
המסתורין של המין הם מסתורין של קדושה. האדם, מתוך בערות ושחיתות, מחלל את הקדושה.
בגיל הרך ביותר מתחיל רגש חושי ומסתורי לפעם ולרטוט בגופו ובנפשו של הילד: רגש המין. רגש זה הוא מפתח להתפתחותו של הילד; בסיס כל רגשותיו בהווה ובעתיד.
ומה הוא יחסנו לרגש זה?
אנו מלמדים את הילד אלגברה וגיאומטריה, גיאוגרפיה ודברי ימי התרבות, וכל מיני לימודים, שאין להם כל יחס לחייו של הילד, להתפתחותו, לגעגועיו ולשאיפותיו.
ועוזבים אנו את הילד לנפשו, לעמוד לבדו בפני רגש המין, האדיר בכל רגשותיו, בלא שום ביאור, בלא שום הכנה. מוסרים אנו אותו לידי המקרה; החבר המושחת, הספר המתעה, התמונה המחבלת…
אילו חי הילד חיים טבעיים ובריאים, בסביבה שכולה נתונה לצו היקום — כי אז היו השתיקה וההזנחה לגבי רגש המין רק צרה למחצה.
בחיים, בסביבה ובאוירה המלאכותיים בהם חי הילד, מהווים הזלזול לגבי רגש המין שבקרבו וחוסר-הדרכתו, חטא נורא, חטא, אשר ממנו נובעת קללה נמרצת לאנושיות כולה.
אסור להתייחס אל רגש המין שבילד בבושה ובשתיקה, כאילו עמדנו בפני דבר בזוי וטמא. אסור לגשת אליו גישת מנתח מדעי, כאילו תופעה פתולוגית, חולנית, לפנינו. ואסור, בעיקר, אסור לנהוג כלפי רגש המין יחס של זלזול, של גסות, של חוסר יראת-כבוד.
להכין את הילד, מגילו הרך ביותר, לקדם ברטט ובחדוה את רגש המין המתגלה בו. לקדם אותו כחסד גדול ונפלא, אשר בא לו מידי האלוהים. לעמוד בפניו בחיל ורעדה, כשהוא נושל נעליו מעל רגליו.
לחנך את הילד לכהונת המין. להדריכו במסתורין המייעדים אותו, המקדשים אותו, להיות כהן גדול, אשר בבוא היום, היום האיום והנורא, יהיה ראוי להיכנס אל קודש-הקדשים.
נצח ישראל לא ישקר 🔗
הרוח מייבבת. העצים מרכינים ראשיהם; על ענפיהם רוטטים העלים והומים… כאילו יודעים הם, כי הגיעה שעתם לנשור. ברון הציפורים עולה נימה של עצב ויראה… כאילו מרגישות הן, כי קרבים הימים עת תפיל הסערה את הקנים מבין הבדים, עת ינופצו ביצים ואפרוחים…
סתיו!…
צווחת התרנגולים והתרנגולות מבקיעה את שלוות הלילה. מכינים את ה“כפרות” לתעודה המחכה להן למחרת. רובן כל כך צחורות, ורגליהן ורודות… אבל גורלן נחרץ. כי איך יצום האדם, יושב חושך וצלמוות, יום בשנה, מבלי שיכין עצמו לזאת, בזללו יותר מן הרגיל? ומה בכך אם לפני אלפי שנה נחרתו על הלוחות המלים: “לא תרצח”!?
ימים נוראים!….
והימים אז ימי סתיו, ימים נוראים, ימי מלחמה עולמית. ופה, בארצנו, הרעב, המחלה, העריצות והפחד הגדול, רדו ביושביה… הזקנים נפלו ברחובות מרעב, ובנות-ישראל נמכרו בעד פת לחם…
שנות זוועה, שהרסו כמעט כל רצון לפעולה, כל אמון בגאולה.
כמעט!…
אך לא לגמרי… כי מבין עלובי הזמן ונדכאיו קמו משרתי הנצח ועבדיו. ויביטו בפני הרעב בחיוך, ויגרשו את המחלה בעוז-רוחם. לעריצות כרו בור, ומהפחד הגדול חרשו לידיהם חרב שלופה…
הם; הם, אשר בנצרת דשו בשרם בעקרבי ה“פלאקה” התורכית… הם, שחזרו וחזרו על “שמע ישראל” בעינוייהם ומתוך עינוייהם. הם, שעלו בראש מורם על הגרדום בדמשק… והיא: היא, היפה, והעדינה, שניצחה לבדה את צבאות העריצים.
משרתי הנצח!…
אחרי הסתיו והסערה יבואו הגשמים והאביב. לא כל הביצים תנופצנה. ולא כל האפרוחים ימותו… ועוד תרננה ציפורים שירת החדוה, שירת החיים. ו“כפרות” צחורות לא לשוא נשחטו… כי רבים הם המכים “על חטא” מתוך לב שבור, מתוך מוסר-כליות…
נצח ישראל לא ישקר…
זמן ונצח 🔗
מהו היקר והחשוב מכל בעולם? הן זה הזמן. ובכל זאת, מה מזלזלים בו ומה מבזבזים אותו!…
הזמן הוא מטבע החיים. איך אתם משתמשים במטבע זו? מה אתם רוכשים בה? — אלה הן השאלות המהוות את סוד קיומנו.
הזמן הוא בן הנצח. כשאנו משתמשים בזמן מתוך הכרה של אמת פשוטה זו, מביא לנו הזמן ברכות לאין-קץ.
אילו חינכו את האדם מילדותו להבין ולהוקיר את ערך הזמן, כי אז היה האדם ליצור נעלה; יען כי שגיאותיו ומפלותיו של האדם נובעות מתוך החטא הכבד, אשר הוא חוטא לזמן.
אנשים, המשתעממים, ה“ממיתים” זמן, המבקשים “חברה”, המשחקים בקלפים, המבלים זמנם בקפה ובריקודים, דומים למי שפותח עורקיו ומתפעל: “הביטו, כמה דם יוצא מגופי”…
מי שיש לו זמן לאבד — אין לו זמן לעבוד. כשתראו אחד המתמיד לשבת על ספסלו, או על ספסל חברו, ומרבה דברים, היו בטוחים שעל כרמו אינו משגיח, כשם שאינו שומר את לשונו מרע…
כל רגע בפרשת חיינו עלול להוות רגע גורלי, בו יקרה משהו, או בו נחליט משהו, אשר ישפיע על כל ימינו הנותרים; מרגעים כאלה מורכב הזמן.
איש-מדע ואיש-מלחמה ארץ-ישראלי מפורסם היה נוהג לאמר: “אם רוצים אתם שמשהו ייעשה — פנו אל איש עסוק, כי ההולך-בטל לא ימצא לעולם זמן לכך”.
רק עבד הנצח הוא אדון הזמן.
הארץ 🔗
רוב האנשים מעדיפים את החברה של מישהו על חברת עצמם…
מעטים עד מאד הם האנשים היודעים להתייחד עם נשמתם לרגעי שקט, שתיקה ואי-פעולה. בהישארם לבדם הם משוחחים בטלפון, מאזינים לרדיו או לתקליטים, קוראים, אבל אינם מסוגלים להשתטח לרגעי תפילה חרישית, להתלכדות עם האין-סוף.
הבולשביזם, הפאשיזם, הנאציזם, דומים זה לזה, כי שלשתם כאחד הפכו את חיי האדם היחיד לחיי עדר. פה, בארץ ישראל, הפכו את הנוער היהודי לעדר גדול הגועה לפי התיש, הפר, השור, העגל, הפרה או העז, ההולכים בראשו… כי אפילו רועה אין לעדר הזה.
במשך אלף וארבע מאות שנות חייהם פה לא טשטשו הערבים את קלסתר-פניה של הארץ אף כמלוא נימה. מעכו עד עזה יכולת להשקיף על חוף הים לכל ארכו, מבלי שתיפגם עינך בזוועה, מעשי ידי אדם… לארכה ולרחבה של הארץ השתבצו הכפרים הערביים בצנעה בתוך סביבתם. הם, הערבים, לא אנסו לא את גופה ולא את נשמתה של הארץ. הארץ נשארה “תנ”כית“. בלבושם, במנהגיהם, בכל אופן חייהם, נשארו הערבים קרובים מאד לחיים המתוארים בתנ”ך.
ואנו, היהודים?
בעשרים השנים האחרונות הספקנו למחוק את קווי-פניה הצנועים והיפים של הארץ. נהגנו כאילו שכחנו לחלוטין, כי ארץ קדושה היא… סבתא נערצה, אשר יפיה בהדרת שיבתה, שבגדיה ומנהגיה הולמים אותה. ואנו הלבשנו אותה “שורטס”, גזזנו שערותיה כשערות בחור, תקענו סיגריה בפיה, חגרנו אקדח במתניה והצעדנו אותה, לקול המשרוקית, בשורה…
הוי סבתא, סבתא שלי… לבי לבי עליך בראותי אותך לבושה מלט ובטון!
המחמאה 🔗
כולנו רגישים למחמאה, אבל לאשה היא עלולה לשמש סם-חיים ממש. מחמאה במקומה עלולה לתת כוח לעייפה, לעודד את המדוכאה, להפיח תקוה במיואשה. סבורני, כי אילו נמצא בקרבת האשה, המגישה לשפתיה את הרעל, גבר שיאמר לה: “אהה, גברתי, כמה חן יש בתנועה המעוגלת של זרועך…” כי אז היתה משנה את דעתה ובוחרת בחיים.
המחמאה החשובה ביותר בעיני האשה היא, כמובן, בקשר עם מראה, ולו תהיה בת שמונים. אחר כך היא מגיבה לפי הסדר: אישיותה, מלבושה, קווים באפיה, מעשי ידיה.
ומסביב לכל סוג אפשר לחלק מחמאות מבלי-סוף, לגוון אותן ולחדשן. אבל אין צורך להיות בזבזן, וגם לא קמצן, במחמאות.
מחמאה אחת במקומה הנכון עלולה להאיר את דרכי חייה של האשה במשך ימים.
ואל תשכח, ידידי: אשתך, גם היא אשה!
לא טוב אנו עושים באמרנו לאנשים, בהיפגשנו אתם, כי פניהם רעים. המסכנים! גם בלאו הכי אינם מרגישים בטוב, ואנו עוד מוסיפים דכאון להרגשתם.
החיים זקוקים לשקר של חסד — ממש כמתים הזקוקים לחסד של אמת. ובכוחה של מחמאה בלתי-אמיתית, כגון: “פניך טובים היום”, לעודד ולהיטיב את מצב הבריאות על-ידי התרוממות מצב-הרוח.
אנו רוחשים הכרת-תודה לכל המחמיא לנו מחמאה על מראה-פנים טוב, ומתמרמרים כנגד אלה המבשרים לנו כי פנינו רעים, אפילו כשאנחנו יודעים בלבנו כי אכן נכון הדבר.
הכרתי ספר, שהכפיל את הכנסותיו מיום שהשתמש בתכסיס הזה. את כל לקוחותיו היה מקדם בתרועה: “מה טובו פניך היום! הנך מרגיש טוב, כנראה, מה?” ומי שהיתה כוונתו להתגלח בלבד, הזמין מסג' ושפשוף השיער ועוד ועוד…
יש קמצנים שלא “יוציאו” על זולתם אפילו מחמאה.
אין חנופה דומה למחמאה. המשמיע מחמאה, שאפשר לחשבה כחנופה, דומה לאדם המוכר פרח במקום להושיטו כשי.
חז"ל התירו לומר שקר: “כלה נאה וחסודה” ואפילו היא מכוערת.
הרגשה 🔗
בלב מי מאתנו לא נתעוררה לשמע מלה, הרגשה, כאילו כבר שמע אי-אז מלה זו עצמה בעבר רחוק וכאילו היא עולה מאיזה תהום-נשיה?…
ויש, ואנו מרגישים לפתע, כי המצב בו אנו נתונים, כבר נמצאנו בו, במצב זה, לפנים, לא בחיינו אלה, כי אם לפני הרבה-הרבה חיים, שקדמו להם…
נשמת האדם מורכבת מזכרונות של עברו הקדמון ומהרגשות מעורפלות של נבואת עתידו הסופי. במידה שהוא זוכר את ימי בראשית, באותה מידה הוא מרגיש את היעוד שבאחרית הימים…
את אשר רכשנו על-ידי הרגשה אין אנו שוכחים לעולם. לב מי אינו הולם למראה המקום בו פגש בפעם הראשונה את האהובה? — אחרי הרבה שנים זכור לנו בדיוק נמרץ עץ החרוב או האיקליפטוס, הסלע בין הכלניות, השיח שעל פני המקום עליו נעה קווצת צמר מכבשים שעברו במקום… בדיוק נזכור את צבע הים אז ודמות הענן, הריח המיוחד והצליל, שעלו ובקעו מתוך הרגע ההוא, לפני הרבה-הרבה שנים.
מראשית ילדותו מחנכים את האדם לסמוך רק על השכל ולהשתמש בכוח המחשבה. וכך הולך ומתדלדל כוח ההרגשה. הרגש החושי שבנו, הוא קול האמת של הטבע, ואין הוא חושש מכור-המחשבה, כי בסיסו איתן, ושרשיו בירושת הדורות.
החיות נאמנות לרגש החושי שלהן, ועל כן ברובן הגדול הן בריאות, יפות ומאושרות. האדם בוגד ברגש החושי שלו והוא חוטא כנגד גופו, שכלו ונשמתו.
לולא נלוזו דרכי הרגשתנו החושית, היינו תמיד יודעים מה לעשות בכל המצבים. זהו סוד החיים: ההרגשה החושית צריכה לצוות מה לעשות, והשכל — לטכס איך לעשות.
סגרנו מאחורינו את הדלת על כל אשר גלוי הוא לחיה, ומפחדים אנו להתקדם לקראת השער המוביל לאלוהים.
האושר הוא פרי שלימות החיים. החיים אינם שלמים, כל זמן שההרגשה החושית אינה ממלאת את תפקידה. אנו תלויים יותר מדי בשכלנו הקולט רשמים והופעות מן החוץ, במקום שנחיה לפי פקודות הרגש שבפנים…
אמנות 🔗
תחת להשתוקק תוך רטט ליצירתו של ריבון העולמים, הרינו ששים להעריץ את יצירי-כפיו של אנוש. תמונה מתארת זריחת שמש — תחת להשכים קום ולחזות בהוד המסתורי המתגלה במזרח; מוסיקה שמקורה בגעגועים לטבע — תחת להטות אוזן למוסיקה הבוקעת ועולה מתוך הטבע עצמו. כוכבים של קולנוע — תחת כוכבי הרקיע. וכך מגביל האדם את האופק שלו ודן את עצמו להיותו מסתפק בחיקוי עלוב, תחת ברכת ההנאה ממתנות-יה.
בטבע — הכל תנועה. העננים המרחפים, קרני האור המפזזות, העצים המרפרפים, גלי הים הזורמים; רוח ה' מהלכת ביציר-כפיו.
ולכן, בהכרח, שתהא יצירת האמן — ויהי הגאון שבהם — עלובה ומחוסרת חיים, כי התנועה, אשר היא רוח ה' — איננה בקרבה.
עמוקה ונשגבה היא פקודתו של משה רבנו בשם ה' אלוהי ישראל: “לא תעשה לך פסל, כל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחוה להם ולא תעבדם”.
אנו משתחוים למעשי ידי אנוש וסוגדים ליציר-כפיו, ממש כעבדים. מעריצים אמנות ובוגדים בה'. רודפים אחרי רדיו, מכוניות, קולנוע, והופכים לעבדיהם, תחת להישאר חפשים לשרת את אבינו שבשמים.
מה רב מספר המבקרים בתערוכות הציירים והפסלים! רבים בהם מתפארים בבקיאותם להבדיל בין אסכולה זו לאחרת, בין סגנון אחד לשני.
אך נסה ושאל אותם, אם השקד שיח הוא או עץ, אם החיטה תבואת-חורף היא אם תבואת-קיץ, אם חזו פעם, מתוך געגועים שבנפש, בזריחת השמש, אם ארבו פעם, בימי חייהם, לצמיחה הראשונה, אחרי ראשון הגשמים…
בבריאה מתמזג הכל לשלימות היופי. הקו והצבע, המרחק והקול; מכאן השלוה הנפשית הנסוכה בנו בתוך ההתייחדות עם הטבע.
רוב האמנים, כמופת חי הם לחוסר-ההרמוניה הקיים בהשפעת האמנות. הסתכלו נא בהם; כיצד הם לובשים… כיצד הם חיים…
היכן השלוה הנפשית? היכן השחרור מן האזיקים, הכובלים ידיהם של בני-אדם?…
“לא תשתחוה להם ולא תעבדם”.
ואנחנו פה, בציון, היעודה לתת תורה לעולם, הכנסנו עבודה זרה, משתחוים אנו לתזמורת, לקונצרט, במידה שאין כמותה בשום מקום אחר בעולם…
לך לעין-חרוד… עוד לא הספקנו להקים שם דור אחד, שינק לתוכו את שירת האדמה והארץ, אבל תמצא שם, מתנוסס לתפארת, “אודיטוריום” המכיל אלף מקומות.
כבר חדלו להשתומם פה על הזרות שבהופעה: בחור ובחורה, צעירות בינן עצמן, כשהם מזדמנים בצוותא מיד הם פורצים בשירה…
היו זמנים, ובני-אדם היו נוהגים לשתוק כשלא היה להם מה לאמור.
את הרגש היקר לנו ביותר, את העמוק בנו ביותר, אוהבים אנו להביע בלחש…
משק-בית 🔗
לאלוהים מלאכי-שרת. משה היה עבד ה'. ויהושע משרת-משה. אברהם עמד ושירת את המלאכים. יעקב שירת ארבע-עשרה שנה בבקשו לרכוש את רחל אהובת-לבו. האם משרתת את בני-ביתה, האשה את אהובה, הגבר את אהובתו. לשרת: כמה יופי במלה זו… והאפשר שלא להזדעזע מן המובע במלים: “אני עבדך בן אמתך”?
אבל כיום בושה היא לשרת. בימינו אין משרתת, יש רק “עוזרת”. מארץ הסובייטים, בה שולטת עבדות מחפירה, באה הרוח החדשה, שהפכה לבושה את אשר היה לפאר.
המשרתת היתה עובדת מתוך גאוה, גאוות אשה חפשיה, העובדת בזיעת-אפה, כי רוצה היא להישאר בלתי-תלויה בחסדיו של מי-שהוא. העוזרת, כיום, מסתתרת תחת כינוי זה, שכולו צביעות, זיוף ורגש של נחיתות, ומוכיחה בזאת, שבעצם היא בזה לעבודה…
אסונה של האשה — ואפשר לאמור: אסונה של האנושיות כולה נובע מתוך חוסר הבנה והערכה לגבי עבודת האשה בבית. כל זמן שלא יתייחסו לעבודה זו כאל כהונה קדושה ממש, כל זמן שלא יבינו, — גם האשה וגם הגבר — כי האשה שאינה בעלת-בית אין היא אשה שלמה, כל זמן שלא יבואו לידי הכרה זו, תישאר האשה מנותקת מעוגן-הצלתה, וחייה, וחיי המשפחה והאנושיות, יהיו מחוסרי בסיס ושלוה.
כל עבודה הנעשית — יש לעשותה מתוך אהבה. אז פוסקת היא להיות קשה, או משעממת, או מביישת. אפילו כוס וצלחת אפשר להדיח בדביקות, ולנגב עד שתברקנה, מתוך שאיפה לשלימות. כל דבר נשמה בו, והכוס והצלחת “עונות” לידים אוהבות, וזרם מסתורי נוצר בין החי והדומם, זרם מרענן ה“נותן סיפוק”…
האשה בעבודותיה בבית, היא כוהנת ממש. הסתכלו בידיה המשכילות להכניס סדר במקום שם שרר תוהו ובוהו… ראו כיצד היא כורעת על ברכיה. זריזה כמתעמלת מובהקה, כשהאביזרים החילוניים הופכים בידיה למכשיר פלאי, בו תעשה את הרצפה לשטח מתנוצץ ומרהיב… הסתכלו כיצד היא יודעת את מסתורי האש והמים והמלח, וכיצד היא שולטת עליהם.
הנה היא עומדת ליד הכירים; מהסירים עולים אדים וריחות, העוטפים אותה כבענן-קסם. לפניה הלוהטים יופי, ששום ששר וצבע לא יוכלו לחקותו… עיניה חודרות לתוך עמקי הסיר ובוחנות אם הגיעה השעה לכבות את האש… בתנועה בטוחה ומהירה היא זורה עוד מנת מלח על המטעמים המתמוגגים מחום…
כוהנת ברוכה, המכינה את מנחת אהבתה להעלותה על שולחן אהובי-לבה.
התנור אדום מאש העצים. הבצק מוכן. השמרים עשו את שלהם. ריבוא רבבות חיידקים — הצמחים הם או בעלי-חיים? — ככימאים נפלאים, הכניסו לתערובת הקמח, המים והמלח את תסיסת החיים… מששו את הבצק, הנה הוא חם, כאילו זרם חיים נוזל בקרבו…
האשה מסתכלת בתנור… קירותיו לבשו צבע ורוד-כספי, ויודעת היא — שהגיעה השעה… היא מכניסה את כדורי-הבצק לתוך התנור. עבודת החיידקים נפסקת וזו של האש מתחילה. כיכרות הבצק נעשים חומים, ריח ניחוח ממלא את החדר…
ואני עומד כמרותק ומסתכל ברטט בכוהנת, זו הקוסמת הנפלאה, המשמשת קו-המשך בין שדות החיטה וכלכלת הנפשות האהובות עליה.
המוות 🔗
אין במציאות דבר אשר יכול האדם לבטוח בו. הוא אינו יודע מי ייוולד; אם יאריכו ימי הנולד. אם הבניין אשר החלו לבנותו, ייגמר. אם העץ שנטעו, יתן פרי. אם הגשם ירד בעיתו. אם ישלוט שלום, או תפרוץ מלחמה.
ואין האדם בטוח במה שיש לו. אם לא יתדלדל העשיר, אם לא יפול הגיבור. אם הרואה לא יתעוור, אם רוח-שטות לא תיכנס בחכם.
רק במוות בטוח האדם בהחלט. רק זה שלו, שלו בהחלט, ושום כוח בעולם לא יוכל לשלול ממנו: את המוות.
ומה עושה האדם? — הוא מסדיר את פרשת חייו על הבלתי-ידוע, הבלתי-בטוח, ולפתע הוא נתקל במוות, המפר את תכניתו, ההורס את בניינו…
לקחת את המוות, זו האבן בה מאסו הבונים, ולעשותה לראש-פינה. לבנות על היסוד המוצק והבטוח. להקים את המגדל, ההולך ועולה מאצל המוות — לקראת החיים.
לחסות בצל המוות, בשבתנו בבית, בלכתנו בדרך, בשכבנו ובקומנו. ונבעו אז החיים מתוך המוות — מעיין-הנצח. והיה בחיינו, ברגשותינו ובשאיפותינו, מן הנצח וברוחו.
וחדלנו לבקש בחיים את הארעי. ואהבנו יותר וריחמנו יותר. ופחדנו פחות, והתייאשנו פחות… וטבלנו את עצמנו בהוד וביופי אשר בטבע. והתייחדנו עם ה'…
והיינו בצלם אלוהים.
אנו מתכננים תכניות, אנו מסדירים את חיינו מבלי שנקח בחשבון אפשרות של הפתעה והפרעה מצדו של כוח אשר אין לנו שליטה עליו. אנו ניגשים לבנות בנינים, אשר יסודם על הבלתי-ידוע, ומרהטים אותם כאילו כבר הוקמו… אנו חיים כאנשים שאינם נתונים למוות…
כשהמוות מופיע, אנו, — שחיינו כאילו אין מוות בעולם, — פותחים בזעקות ובבכיות, מתאבלים ומתייאשים כאילו אין חיים בעולם.
אנו מחוסרי הבנה ומחוסרי הגיון לנוכח כל אשר עיקרי הוא ויסודי בחיים. מילדותנו מפטמים אותנו בכל מיני מדעים המערפלים את דרכנו במקום להאירו.
מחנכים את הילד לפחד מהמוות, במקום להרגילו מקטנותו, להוקיר אותו. לו נהגו לחנך את הילד לפחד מהשינה, כי אז היה ירא להירדם, פן לא יתעורר למחרת…
המוות הוא לחיים — אשר השינה היא ללילה.
הלידה מכניסה אותנו לחיי הזמן. המוות מוציא אותנו לחיי הנצח.
כשם שהחיים הטבעיים והבריאים גורמים ללידה קלה, כן מביאים הם גם למיתה בנשיקה.
אנו נוהגים לבכות את המת, ואחר כך אנו מסדרים את חיינו מבלי השאיר בהם כל מקום לנעדר, כאילו לקח אתו במותו, לקבר, את כל אשר יצר, פעל, עמל והתוה בחייו, עבורנו.
המת לא חדל לחיות אתנו. אנו חדלנו לחיות אתו. רק כשאנו נוהגים לחיות כאילו עודנו אתנו, רק אז אנו מרגישים את נשמתו, את נצחיותו.
הביטו סביבכם ונוכחתם כי יש והבית, — ממנו נעדרה נפש יקרה: האב או האם, הבן או הבת, — כי יש ולבית זה התחיל האור חודר, החרב החל נבנה, השובע יורש את מקום הרעב. ואחרי האבל — יבואו הכלולים.
ממקום מנוחתה בנצח הפילה הנפש היקרה והנעדרה את אורה על אלה שעזבה פה, עלי אדמות…
-
במקור נדפס “מהם” – הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.