מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

[על המחבר] מאת "בר דרורא"

מאת: אלכסנדר אהרנסון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

‫ תל-אביב : הועד המרכזי של הסתדרות בני בנימין בא"י; תרפ"ד

סוגה:

שפת מקור: עברית

לא מסה ספרותית, אלא הערכה קצרה של אישיות.

אלכסנדר אהרונסון אינו עתונאי במובן המקובל; הוא אינו סופר שאומנותו בכך, שמכרח לכתב כך וכך שורות או כך וכך מאמרים. הוא כותב בשעה שתציק לו הרוח; בשעה שאין לו מוצא אחר. ומשום כך צריכה גם התיחסותו של הקורא להיות אחרת מאשר לכתיבה רגילה. “אלכס נדרו” – זהו הר געש צורב ורותח, ללא מדה וללא קצב, גם ללא לטוש, לפעמים גם מתוך חטאים לכללי הדקדוק היסודיים. בהתגעשו אין דרכו של וזוף ללטש את הלבה שהוא מוריק מלועו.

איזו הן סגולותיו העקריות של אישיות זו, שהספיקה במשך שנות-עבודה מעטות לרכש לעצמה כל-כך הרבה מעריצים וחסידים מצד אחד, וכל כך הרבה שונאים ומתנגדים מצד השני?

קדם כל מקוריותה הנפרזה. אלכסנדר אהרונסון אינו מדבר הרבה על הרוח ועל ישראל-סבא ועל תעודת-העם, ובכל זאת קשה למצוא בין אלף מצעירינו יחד מקוריות-עברית-ארצי-ישראלית כזו, שיש בצעיר זה בלבד. יש בו מין גאון לאומי בעל צבע מיוחד, שאינו מתגנדר בפרזות, אלא מונח בטבעו, ומובא לידי בטוי בכל מעשיו ובכל מחשבותיו. “את הכרתנו הלאומית – שום כח בעולם לא יוכל לשלל מאתנו. את אמונתנו העמוקה והבוערת בתעודתנו על ארץ-אבות – שום כח בעולם לא יוכל להחליש” (“קח ותן”).

בימי ממשלתו של בולס, כשחשכה עלינו השמש, כותב הוא: “בשום אפן אל-נא נתיאש. כשתגיע השעה ליאוש, אז נעשה את יאושנו לרגש יוצר ולוחם, לנשק נורא, מזעזע עולמות” (“שביתת הנשק”). “לא, אין משחקים בעם היהודי! שמשון העור, שמשון גזוז-השערות, עוד יוכל לצעק לאלהים את צעקתו האחרונה!” (שם).

לא לחנם שגורים תמיד בפיו שמו של יוחנן מגוש חלב וגבורי מצודת “מסדה”. רק בן התקופה ההיא יכול היה להשמיע דברים חותכים כאלה.

ומכאן – אהבתו חסרת החשבונות והגבולין לארץ המולדת ולעם. בשביל אלה נכון הוא בכל רגע להרג ולֵהרג. פגיעה קטנה בכבודנו מרעימה ומרגיזה אותו עד היסוד, בין שהוא מוצא את הפגיעה אצל הלורד ביברברוק האנגלי או אצל הסופר ון-דן-בוש הבלגי. ומכאן שנאתו הגלויה לכל זמורת-זר; שנאתו לכל התורות והשיטות, הממעיטות את דמותה של המולדת ומשכיחות את צרכי הכלל. ואהבה זו ושנאה זו באו לידי בטוי נמרץ ויפה במאמרו “רומה בוערת ונירון מנגן”. קשה למצוא בעתונותנו דברים דומים להם בעז-נפש.

כי טועים ומטעים הם אלה, המתארים את “אלכסנדר” בתור שונא להפועלים שלנו או מתנגד לחלוצים. תמה אני, אם יש בין כל ה“דימוקרטים” שלנו אדם יותר עממי ממנו. הוא, שמרצו ועמדתו הביאוהו לשבת תמיד עם רוזני ארץ המגוהצים, ועד בית המלך האנגלי הגיע – לבו לצעירינו בעלי הידים המיובלות שבשומרון והגליל. הוא, המצוי אצל רב השפות הארופיות העשירות, אינו מוצא ספוק נפשי גמור אלא בשיחה תמה ופשוטה בעברית. אלא מה? שונא הוא ומתנגד לכל התרברבות, לכל נטילת גדולה ולכל אותן הסיסמאות הנפוחות, המלוות את עבודתנו ה“מעשית” בארץ. “מדברים אנו על הלאמת הקרקע, ואין אנחנו יכלים אפילו להבטיח להעולים גם הבטחת-תקוה להתישבות” (“עליה”). הוא דורש עבודה, עבודה לאומית בלי תנאי ובלי שום לואי. הוא רוצה “שהמורה יהיה מורה ולא עורך עתון, האגרונום יטפל בחקלאות ולא יתעסק בפוליטיקה מפלגתית, סוחר שפשט את הרגל ישתדל לברא לו קרדיט חדש ולא יהיה לעסקן צבורי, ומי שיושב במשרד לא יצעק כסדר: אנחנו הפרולטרים!”.

ומכיון שהוא חושב את המושבות לגולת-הכתרת של המולדת, נתונים הם מעיניו בעקר בהן. ונפשו סולדת ממש מכל פגיעה שהן נפגעות ממישהו. “עוד לא נכתב “היזכר” של המושבות העבריות בארצנו. עוד לא ספרנו בפרוטרוט את כל מה שעבר על חלוצינו, – את מלחמתם היום-יומית עם גנבים ושודדים, עם אקלים ממית, עם אדמת טרשים ועם ממשלת זדון. שנים של מצוקה ולחץ היו השנים הראשונות, ובכל זאת מעטים היו המתיאשים והבורחים. קטנה היא המושבה ראש-פנה, אבל בית הקברות אשר על הר כנען מונה כל-כך הרבה קברים. גדול הוא הגרן אשר בזכרון-יעקב, אבל לעמתו עומדות שורות-שורות של מצבות המעידות על המחיר ששלמו בעד כל ערמת תבואה אשר בו. יבשות הן הבצות אשר מסביב לחדרה, אבל בערב – בערב מתלחשים שם אילנות האקליפטוס עם נשמות גבורים המרפרפות” (“הישוב הנרקב”).

וצועק הוא חמס על השם “הישוב הנרקב”, שמנהיגי הדמורקטיות זורקים מפעם לפעם להחקלאים שלנו; ומתמרמר הוא על “האוירה החולנית אשר יצרה לנו חמר אנושי, שהתפתח במחו על חשבון גופו והגיונו הבריא”. רוצה הוא “בדור שאינו אינטליגנט כמו שמבינים אותו בחוגים ידועים בארצנו”, אבל “אשר כשרונות טבעיים וחוש האדמה לו; צעירים היכולים לחרש ניר ישר, ששאפו לקרבם את ריח התבור והירדן, שמבינים את זעזוע האדמה שמתחת לרגליהם ושמסוגלים להקריב את חייהם בעת הצרך בבת-צחוק של גבורה על שפתיהם”.

הדברים העירו אז התמרמרות כללית בתוך הישוב החקלאי, אך בלבו של אלכסנדר היו הדברים כמדקרות-חרב. והוא יצא למערכה. מאמרו “אל המהרסים” מלא אש וגפרית, והוא גומר: “אמנם שתקנו עד-כה, אבל שתיקתנו לא תמשך עוד. את קלון המהרסים נגלה לעין כל. שאלות נשאל מהם וחשבונות נדרש מהם. מי שמכם לשופטים על זכות קיומה של פתח-תקוה? ומי אתם כי תבוזו לשנוררים החיים על משקם ועל נצול אדמתם – אתם החיים מכספי האומה?”

הסגנון חריף הוא, חריף אולי יותר מדי, אבל מי שלבו כואב, מי שרואה את שורו טבוח לעיניו – זה אינו יכול ללטף…

אבל אדם קפדן זה יכול להיות גם רך כקנה בשעה שהוא מתיחד עם נשמתו. בקבץ המאמרים נמצאות גם שלש אזכרות – לאבשלום פינברג, לטרומפלדור ולביאנקיני. ולבעלי נפש מיעץ אני לקרא בעיון את שלש המרגליות האלה.

הלבבי ביותר הוא הספדו על אבשלום פינברג. בין המספיד והנספד יש יותר מקשר מיכני. יש שנדמה לי שדברי המספיד, על עצמו הם כתובים; כל-כך הרבה יש כאן מתכונות המספיד עצמו. “למרות חיצוניותו העליזה (של אבשלום) וחדות החיים שבאישיותו קונן בלבו צער עמוק – יגון עולמי”. ועוד, ועוד. וכל קו וקו, המובלטים באישיותו של אבשלום, לא לחנם הם מובלטים. סמיכות-הנשמות יש כאן.

על טרומפלדור כתב אהרונסון רק עשרים שורות קטנות, אבל עולות הן על כל מה שנכתב ונאמר על גבור-הצפון ע"י כל ידידיו ומקורביו. הוא רואה בתל-חי מסדה שניה. זה מובן. זה מתאים למהלך חלומותיו. ובנוגע לטרומפלדור – “הוא שהלך למות דורשים אנחנו בשלומו! ולא אנחנו יכולים לקדש אותו – הוא קדש אותנו. והיום – יום הפגנת מתנגדינו, תהי-נא תשובתנו להם רק מלה אחת: טרומפלדור! ותגיד להם מלה זו, כי עזה ממות היא אהבת היהודי לארצו, ויקרים מחיים הם קברי גבוריו בשבילו. טרומפלדור שמת באמרו: טוב למות בארץ-ישראל, צריך להשאר בינינו סמל שמחת הגאוה, גאות עם על בן גבור ונפלא”.

כך כותב מצביא על מצביא. כך מסוגל לכתב רק יהודי הנכון בכל רגע ורגע להקריב את חייו בשביל ארץ-מולדתו.

ואותה הגאוה הלאומית ואותו הרוך תמצאו גם בהמאמר על ביאנקיני.

קטן הוא קבץ-מאמרים זה, אבל מי שקורא אותו בעיון ובבת-אחת ימצא בו את המפתח לסוד אישיותו של המחבר. מי שיקרא את המאמרים ימצא בהם את האהבה לעם ולארץ, העוברת כחוט השני בכלם, בין שהוא כועס ומתמרמר, בין שהוא מדבר בניחותא; בין שהוא מחייב ובין שהוא שולל ומהרס כביכול. אין כאן אלכסנדר כלו, – בשביל זה צריך היה לאסף את כל מאמריו, שכתב לועזית ושפרסמו את ארצנו ורכשו חבה לבוניה בעולם הגדול, – אך יש כאן בכדי לתת מושג ממנו.

וזכאים הם אלה הטורחים בהוצאת קבץ זה.

בר-דרורא.

אלכסנדר אהרנסון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אלכסנדר אהרנסון
רקע
אלכסנדר אהרנסון

יצירותיו הנקראות ביותר של אלכסנדר אהרנסון

  1. שרה שלהבת ניל"י (זכרונות ויומנים)
  2. בגן המחשבות (מפנקסו של מסתכל) (מאמרים ומסות)
  3. הלבנון (מאמרים ומסות)
  4. הישוב "הנרקב" (מאמרים ומסות)

לכל יצירות אלכסנדר אהרנסון בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות אלכסנדר אהרנסון

יצירה בהפתעה
רקע

במרחבי עיר

מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (פרוזה)

בֵית-קוֹרשׁ

בקצה הרחוב התיכון בקיטוֹב העיר, לא רחוק מהשער, בו מתחלת דרך-המלך, התנוסס בית-חומה לתפארה, ושם משכן בית-קוֹרש או אבי משפחת קורש. הונו של ראש המשפחה עלה עד חצי רבבה, והרי זה עושר מופלג. בית-קורש היה כגבעה נישׂאָה בארץ-מישור, וכל עובר ושב סובב את הגבעה, אבל לא יעלה עליה.

שמעון קורש היה נצר מבני אמידים ואנשים ידועים בעמם. הוא לא עסק במסחר וקנין, גם לא הרבה לעשות צדקה וחסד ולא התערב בעניני הקהילה; אבל הוא היה פלא העיר או מאור העיר. יש עושר רב שמור בין חומות קיטוב והוד נסתר בוקע אל הלבבות מן הגבעה. הנך שוכב במיטה צרה ובחזון נישׂא אתה על כנפים. הלא נתקיים בו בשמעון “תורה וגדוּלה במקום אחר”. הגביר דמתא היה גם מִלַמדני העיר וּמן היראים והשלמים. בשחרית היה שמעון מתפלל לבדו ועושה את החשבון הארוך של תהילות, זמירות ושיחות-הבוקר עם ריבונו ביחידוּת. אך בערוֹב היום היה קם ובא לבית-המדרש. וקהל רב מבני-ישראל, שאינם נגידים ואף לא בני נגידים, נעשים שוּתפים בתפילה לשמים עם גביר עצום. רק מתי-מספר מיושבי העיר באים לפרקים לביתו. מי זה ירהיב עוז בנפשו לעלות במעלות המובילות לבית החומה הלבנה? ופה, בבית-אלהים, אך שעל אחד הנך רחוק מבעל-הרבבה. גם עיני רש מביטות נכחו במי שנפלג ממנו. – דומיה בבית-התפילה עת שמעון יתלונן בו; איש איש סידוּרוֹ לפניו, או הוא מתפלל מתוך זכרונו…אלוהים בנה את עולמו משׂכּיוֹת משׂכּיוֹת, אֶראֶלים למעלה וגבירים למטה. כל כותונת אשר כּוּבּסה היטב במים ושוּפשפה בבוֹרית מלבינה תהפוך את לב איש ישראל, בעת ישימָה עליו בערב שבת, ומעבד-עבדים יהיה לבן-חורין. מדרגת עשיר היא עוד יותר גבוהה. אשרי מי שזוכה לאכול תמיד על שולחן המלך!

ולשמעון שני בנים, אברהם ויצחק, וחתן אחד. אברהם, הוא הבכור, דר באגף הימני של בית-החומה, ויצחק דר באגף השמאלי. שניהם נתמכו על תורה ולא על מסחר. אולם אברהם כבר מַלוה חלק מכספו לסוחרים בטוחים ולוקח חלק במהלך הרוָחים בקיטוב. תחת זה היה יצחק “עוֹלה תמימה”. הנדה הרב שלו מושלש בבית-אוצר-כספים אשר בעיר-הפלך. והוא ישב ולמד עם מלמד אחד “בתורת חבר” ימים רבים גם אחרי אשר נשא אשה. העולם אינו משתנה, אין אף גובה ועומק נראה; אולם דברי חכמים נמשכים מדור לדור והם הם מנת חלק האדם.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.