רקע
אלכסנדר אהרנסון
[על המחבר] מאת "בר דרורא"

לא מסה ספרותית, אלא הערכה קצרה של אישיות.

אלכסנדר אהרונסון אינו עתונאי במובן המקובל; הוא אינו סופר שאומנותו בכך, שמכרח לכתב כך וכך שורות או כך וכך מאמרים. הוא כותב בשעה שתציק לו הרוח; בשעה שאין לו מוצא אחר. ומשום כך צריכה גם התיחסותו של הקורא להיות אחרת מאשר לכתיבה רגילה. “אלכס נדרו” – זהו הר געש צורב ורותח, ללא מדה וללא קצב, גם ללא לטוש, לפעמים גם מתוך חטאים לכללי הדקדוק היסודיים. בהתגעשו אין דרכו של וזוף ללטש את הלבה שהוא מוריק מלועו.

איזו הן סגולותיו העקריות של אישיות זו, שהספיקה במשך שנות-עבודה מעטות לרכש לעצמה כל-כך הרבה מעריצים וחסידים מצד אחד, וכל כך הרבה שונאים ומתנגדים מצד השני?

קדם כל מקוריותה הנפרזה. אלכסנדר אהרונסון אינו מדבר הרבה על הרוח ועל ישראל-סבא ועל תעודת-העם, ובכל זאת קשה למצוא בין אלף מצעירינו יחד מקוריות-עברית-ארצי-ישראלית כזו, שיש בצעיר זה בלבד. יש בו מין גאון לאומי בעל צבע מיוחד, שאינו מתגנדר בפרזות, אלא מונח בטבעו, ומובא לידי בטוי בכל מעשיו ובכל מחשבותיו. “את הכרתנו הלאומית – שום כח בעולם לא יוכל לשלל מאתנו. את אמונתנו העמוקה והבוערת בתעודתנו על ארץ-אבות – שום כח בעולם לא יוכל להחליש” (“קח ותן”).

בימי ממשלתו של בולס, כשחשכה עלינו השמש, כותב הוא: “בשום אפן אל-נא נתיאש. כשתגיע השעה ליאוש, אז נעשה את יאושנו לרגש יוצר ולוחם, לנשק נורא, מזעזע עולמות” (“שביתת הנשק”). “לא, אין משחקים בעם היהודי! שמשון העור, שמשון גזוז-השערות, עוד יוכל לצעק לאלהים את צעקתו האחרונה!” (שם).

לא לחנם שגורים תמיד בפיו שמו של יוחנן מגוש חלב וגבורי מצודת “מסדה”. רק בן התקופה ההיא יכול היה להשמיע דברים חותכים כאלה.

ומכאן – אהבתו חסרת החשבונות והגבולין לארץ המולדת ולעם. בשביל אלה נכון הוא בכל רגע להרג ולֵהרג. פגיעה קטנה בכבודנו מרעימה ומרגיזה אותו עד היסוד, בין שהוא מוצא את הפגיעה אצל הלורד ביברברוק האנגלי או אצל הסופר ון-דן-בוש הבלגי. ומכאן שנאתו הגלויה לכל זמורת-זר; שנאתו לכל התורות והשיטות, הממעיטות את דמותה של המולדת ומשכיחות את צרכי הכלל. ואהבה זו ושנאה זו באו לידי בטוי נמרץ ויפה במאמרו “רומה בוערת ונירון מנגן”. קשה למצוא בעתונותנו דברים דומים להם בעז-נפש.

כי טועים ומטעים הם אלה, המתארים את “אלכסנדר” בתור שונא להפועלים שלנו או מתנגד לחלוצים. תמה אני, אם יש בין כל ה“דימוקרטים” שלנו אדם יותר עממי ממנו. הוא, שמרצו ועמדתו הביאוהו לשבת תמיד עם רוזני ארץ המגוהצים, ועד בית המלך האנגלי הגיע – לבו לצעירינו בעלי הידים המיובלות שבשומרון והגליל. הוא, המצוי אצל רב השפות הארופיות העשירות, אינו מוצא ספוק נפשי גמור אלא בשיחה תמה ופשוטה בעברית. אלא מה? שונא הוא ומתנגד לכל התרברבות, לכל נטילת גדולה ולכל אותן הסיסמאות הנפוחות, המלוות את עבודתנו ה“מעשית” בארץ. “מדברים אנו על הלאמת הקרקע, ואין אנחנו יכלים אפילו להבטיח להעולים גם הבטחת-תקוה להתישבות” (“עליה”). הוא דורש עבודה, עבודה לאומית בלי תנאי ובלי שום לואי. הוא רוצה “שהמורה יהיה מורה ולא עורך עתון, האגרונום יטפל בחקלאות ולא יתעסק בפוליטיקה מפלגתית, סוחר שפשט את הרגל ישתדל לברא לו קרדיט חדש ולא יהיה לעסקן צבורי, ומי שיושב במשרד לא יצעק כסדר: אנחנו הפרולטרים!”.

ומכיון שהוא חושב את המושבות לגולת-הכתרת של המולדת, נתונים הם מעיניו בעקר בהן. ונפשו סולדת ממש מכל פגיעה שהן נפגעות ממישהו. “עוד לא נכתב “היזכר” של המושבות העבריות בארצנו. עוד לא ספרנו בפרוטרוט את כל מה שעבר על חלוצינו, – את מלחמתם היום-יומית עם גנבים ושודדים, עם אקלים ממית, עם אדמת טרשים ועם ממשלת זדון. שנים של מצוקה ולחץ היו השנים הראשונות, ובכל זאת מעטים היו המתיאשים והבורחים. קטנה היא המושבה ראש-פנה, אבל בית הקברות אשר על הר כנען מונה כל-כך הרבה קברים. גדול הוא הגרן אשר בזכרון-יעקב, אבל לעמתו עומדות שורות-שורות של מצבות המעידות על המחיר ששלמו בעד כל ערמת תבואה אשר בו. יבשות הן הבצות אשר מסביב לחדרה, אבל בערב – בערב מתלחשים שם אילנות האקליפטוס עם נשמות גבורים המרפרפות” (“הישוב הנרקב”).

וצועק הוא חמס על השם “הישוב הנרקב”, שמנהיגי הדמורקטיות זורקים מפעם לפעם להחקלאים שלנו; ומתמרמר הוא על “האוירה החולנית אשר יצרה לנו חמר אנושי, שהתפתח במחו על חשבון גופו והגיונו הבריא”. רוצה הוא “בדור שאינו אינטליגנט כמו שמבינים אותו בחוגים ידועים בארצנו”, אבל “אשר כשרונות טבעיים וחוש האדמה לו; צעירים היכולים לחרש ניר ישר, ששאפו לקרבם את ריח התבור והירדן, שמבינים את זעזוע האדמה שמתחת לרגליהם ושמסוגלים להקריב את חייהם בעת הצרך בבת-צחוק של גבורה על שפתיהם”.

הדברים העירו אז התמרמרות כללית בתוך הישוב החקלאי, אך בלבו של אלכסנדר היו הדברים כמדקרות-חרב. והוא יצא למערכה. מאמרו “אל המהרסים” מלא אש וגפרית, והוא גומר: “אמנם שתקנו עד-כה, אבל שתיקתנו לא תמשך עוד. את קלון המהרסים נגלה לעין כל. שאלות נשאל מהם וחשבונות נדרש מהם. מי שמכם לשופטים על זכות קיומה של פתח-תקוה? ומי אתם כי תבוזו לשנוררים החיים על משקם ועל נצול אדמתם – אתם החיים מכספי האומה?”

הסגנון חריף הוא, חריף אולי יותר מדי, אבל מי שלבו כואב, מי שרואה את שורו טבוח לעיניו – זה אינו יכול ללטף…

אבל אדם קפדן זה יכול להיות גם רך כקנה בשעה שהוא מתיחד עם נשמתו. בקבץ המאמרים נמצאות גם שלש אזכרות – לאבשלום פינברג, לטרומפלדור ולביאנקיני. ולבעלי נפש מיעץ אני לקרא בעיון את שלש המרגליות האלה.

הלבבי ביותר הוא הספדו על אבשלום פינברג. בין המספיד והנספד יש יותר מקשר מיכני. יש שנדמה לי שדברי המספיד, על עצמו הם כתובים; כל-כך הרבה יש כאן מתכונות המספיד עצמו. “למרות חיצוניותו העליזה (של אבשלום) וחדות החיים שבאישיותו קונן בלבו צער עמוק – יגון עולמי”. ועוד, ועוד. וכל קו וקו, המובלטים באישיותו של אבשלום, לא לחנם הם מובלטים. סמיכות-הנשמות יש כאן.

על טרומפלדור כתב אהרונסון רק עשרים שורות קטנות, אבל עולות הן על כל מה שנכתב ונאמר על גבור-הצפון ע"י כל ידידיו ומקורביו. הוא רואה בתל-חי מסדה שניה. זה מובן. זה מתאים למהלך חלומותיו. ובנוגע לטרומפלדור – “הוא שהלך למות דורשים אנחנו בשלומו! ולא אנחנו יכולים לקדש אותו – הוא קדש אותנו. והיום – יום הפגנת מתנגדינו, תהי-נא תשובתנו להם רק מלה אחת: טרומפלדור! ותגיד להם מלה זו, כי עזה ממות היא אהבת היהודי לארצו, ויקרים מחיים הם קברי גבוריו בשבילו. טרומפלדור שמת באמרו: טוב למות בארץ-ישראל, צריך להשאר בינינו סמל שמחת הגאוה, גאות עם על בן גבור ונפלא”.

כך כותב מצביא על מצביא. כך מסוגל לכתב רק יהודי הנכון בכל רגע ורגע להקריב את חייו בשביל ארץ-מולדתו.

ואותה הגאוה הלאומית ואותו הרוך תמצאו גם בהמאמר על ביאנקיני.

קטן הוא קבץ-מאמרים זה, אבל מי שקורא אותו בעיון ובבת-אחת ימצא בו את המפתח לסוד אישיותו של המחבר. מי שיקרא את המאמרים ימצא בהם את האהבה לעם ולארץ, העוברת כחוט השני בכלם, בין שהוא כועס ומתמרמר, בין שהוא מדבר בניחותא; בין שהוא מחייב ובין שהוא שולל ומהרס כביכול. אין כאן אלכסנדר כלו, – בשביל זה צריך היה לאסף את כל מאמריו, שכתב לועזית ושפרסמו את ארצנו ורכשו חבה לבוניה בעולם הגדול, – אך יש כאן בכדי לתת מושג ממנו.

וזכאים הם אלה הטורחים בהוצאת קבץ זה.

בר-דרורא.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47623 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!