מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אל המהרסים

מאת: אלכסנדר אהרנסון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

‫ תל-אביב : הועד המרכזי של הסתדרות בני בנימין בא"י; תרפ"ד

סוגה:

שפת מקור: עברית

1


טובה לנו דגניה אחת מארבעים פתח־תקוה. – יוסף אהרונוביץ.

הארץ צריכה להגאל מידי היהודים. – יוסף אהרונוביץ.

סבורני שעצם קיומה של פתח־תקוה הוא חטא לאומי אחד גדול, שאין פוצה נגדו. – קונטרס, י"ט, ח' טבת.

…. הסכנה לא ב“מזרחי”; עלינו להטות את תותחינו הכבדים לעומת האכרים. – מנאום בוגרצוב.

…. ושמו שמעי בן גרא יצא יצוא ומקלל, ויסקל באבנים את דוד. – שמואל ב' ט"ז, ו'


במשך עשרים וחמש שנה עסקו בעבודת ישובנו בארץ מבלי מלחמות, מבלי הרעשת עולמות וביחוד מבלי חרופים וגדופים והתקפות גסות על אחים. לאט לאט נבנו בתים ונטעו כרמים, ומאות ומאות צעירים יהודים מצאו עבודה במושבות הצעירות. זוכרים הננו עוד את “בתי הספר” אשר בראשון לציון, בזכרון-יעקב ובראש-פנה, שבהם התגוררו מאות פועלים שלמדו לחרש, לנטע ולהרכיב. עוד לא שכחנו את המצאת הצפתיים שבאו לעבוד בבית-חרשת למשי אשר בראש-פנה. עוד חיים היום מורים בארץ-ישראל שהיו אז פועלים-חקלאיים. ישנם עוד אכרים ברחובות ובחדרה המספרים בהתפעלות על הימים ההם, ימי השאיפה והידידות ושבת-אחים!

אבל כל אלה היו אז פועלים. צעירים שבאו לעבד בארץ אבות. מיגיע כפיהם התפרנסו, שכם אחד עם האכרים ובניהם עבדו, ובערב בערב, אחרי צלצול הפעמון הקורא למנוחה אחרי יום עבודה, היו שבים יחד, פועל ואכר, ובפיהם שירת-היצירה.


^*^ ~*~ ^*^


לפני חמש עשרה שנה התחילה תקופה חדשה. המהפכה-הרוסית מרובת הדמים, הביאה זרם חדש של צעירים שבאו לעבד בארץ-ישראל, ונתקבלו במושבות בהתלהבות. בני האכרים, הפשוטים והתמימים, הביטו בהדרת כבוד ובהדרת-קדש על הגבורים שידעו לספר על אספות חשאיות, על ישיבת תפיסה, על קרבנות הרעיון, רעיון שחרור רוסיה. סתומים היו לפניהם הרבה מהדברים האלה, וערפל מסתורין עטפן, אבל החדש והזר שבהם משך את לבות הצעירים ארצי-הישראלים. ובנות המושבות גם הן נמשכו אחרי בחורים שידעו לשיר ולרקד, ואשר חולצותיהם הרוסיות כל כך התאימו לספורי הגבורה של מנוסה מסביריה, וקפיצה מהמבצר הפטרופובולסקי. והתחילו באמת חיים חדשים; יפי הטבע והחדוש אשר בדבר, הקסים את הצעירים שבאו ויעבדו במרץ. אמנם קשה היתה עליהם העבודה, ולא בנקל למדוה, אך ספוק גדול נתנה לנשמתם, וגם הם שבו מהשדות והכרמים ובפיהם שירה, כי תקופת השירה היתה אז בארץ-ישראל. מקסטינה ועד מתולה היו מרקדים בנשפים, בבתי-העם, בקלובים ובמטבחי הפועלים; אכרים ובניהם, פועלים וחברותיהם עבדו יחד, חיו יחד, שרו ורקדו יחד. על שלחן אחד חיו, על נושא ענין הדדי דנו, ותקוה אחת בלב כלם; הפרחת העבודה שבה היו עסוקים.

עברו שנים מעטות ומנהיגי הפועלים הופיעו. לא מנהיגים מבין אותם הפועלים שכבר עבדו בארץ ושנבחרו על ידם, אלא אנשים מקרוב באו אל הארץ, אנשים שעליהם די להעיף מבט-עין אחד, בכדי לראות שמעולם לא עבדו עבודה גופנית ולעולם לא יהיו מוכשרים לה.

ו“המנהיגים” החדשים לא יכלו לסבל את הנצול ש“הבועזים” הנבזים מנצלים את הפועל המסכן, ויעודדוהו למלחמה! פלשתים עליך פועל! אז, התחילו ימי האספות ויצירת כלי המבטאים, ואז התחיל להשפך קיתון של שופכין על ראש “הישוב הנרקב”, מבול שארבעים יום שלו עוד לא תמו. ומאז היתה זאת למסורת; שאין טוב בארץ-ישראל, אין רעיון ואין יפי במושבות ובערים שבהן התישבו יהודים אשר העיזו לבוא לארץ-ישראל לפני שנת 1906.

“והישוב הנרקב” טרוד היה בעבודתו ומטופל בדאגות המשק, ו“המנהיגים”, אלה “הפרולטרים” שישבו במשרדיהם בתל-אביב ובירושלים, הזיעו בכתיבת התנפלויות על הישוב שנתן להם את היכולת להיות טפילים קדושים.


^*^ ~*~ ^*^


במשך חמש עשרה שנה שתקנו. שמנו חולל ברבים, כבודנו היה למשחק בידי גבורי-העט שדברו על קרבן דמם לאומה, בעת שרק ידעו לשפך דיו מרעיל ולחרחר ריב.

שתקנו! כי אמרנו: משחק ריקים ופוחזים הוא המשחק הזה, נחכה מעט קט, עד שיכו הפועלים החדשים שרשים בארץ והכירו את ערך המנהיגים האלה!

אולם רואים אנחנו שחטא חטאנו בשתיקתנו, וחוטאים נהיה אם נתן לאלה “המנהיגים” להרעיל את נשמות האלפים והרבבות המתכוננים לעלות לארצנו. בוגדים במולדתנו נהיה אם נרשה להטעות את אלו רצוצי הגליות המקוים למצוא פה עבודה וחיי שלום.

אמנם שתקנו עד כה, אבל שתיקתנו לא תמשך עוד, את קלון המהרסים נגלה לעיני כל. שאלות נשאל מהם וחשבונות נדרש מהם. מי שמכם לשופטים על זכות קיומה של פתח-תקוה?

ומי אתם כי תבוזו לשנוררים החיים ממשקם ומנצול אדמתם, אתם החיים מכספי האומה?

את זכות קיומנו אנחנו בני “הישוב הנרקב” רכשנו בעבודתנו. על המבחן עמדנו זה מכבר. ישובנו יוסיף להתקיים אפילו אם תקציבי ההסתדרות הציונית יפסקו ונדבות חברים לא תבאנה עוד. בחרף נפש נגן על כל מה שרכשנו; את הקיים נשמר בכל כחותינו, ואת החרב נבנה יד ביד עם אלה שמטרתם לבנות ולא להרס.



  1. דאר–היום, ד' טבת, תר"פ.  ↩

אלכסנדר אהרנסון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אלכסנדר אהרנסון
רקע
אלכסנדר אהרנסון

יצירותיו הנקראות ביותר של אלכסנדר אהרנסון

  1. שרה שלהבת ניל"י (זכרונות ויומנים)
  2. בגן המחשבות (מפנקסו של מסתכל) (מאמרים ומסות)
  3. הלבנון (מאמרים ומסות)
  4. [על המחבר] מאת "בר דרורא" (מאמרים ומסות)
  5. הישוב "הנרקב" (מאמרים ומסות)

לכל יצירות אלכסנדר אהרנסון בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות אלכסנדר אהרנסון

יצירה בהפתעה
רקע

חלל

מאת יוסף חיים ברנר (פרוזה)


בקצה העיר, במבוא אפל, בבית המדרש, ביום הכיפורים, בתפילת ה“עבודה”, בשעה שהפיות הפעורים נסגרים ונפתחים ב“וַי-וַי” נורא, הגוויות החלשות, המעוטפות ב“תכריכים”, מתנודדות בחרדה כצללי-ליל; בשעה שהכל עומדים צפופים והלבבות נמקים, רועדים קצת ומלאים ענין; בשעה שאבק רב מתנשא ועולה מהריצפה ומהעשבים היבשים שעליה ומרחף באֵד המחניק העולה מנרות השעווה העבים; בשעה שאימת-מוות כהה מכסה את הכל, – בשעה מוזרה כזו היה הדבר…

והדבר, שאני בא לרשום עתה בגליון הזה, אינו כלל מן המאורעות הנפלאים היוצאים מגדר הרגיל, אינו מן המעשים הנודעים בעתונים ונשמעים בשער בת רבים, אינו מן המחזות המורכבים והמסובכים, אלא דבר פשוט ומִצער הוא, מקרה פעוט, עובדה של קטנות ממש…

ואכן, לולא היה אותו האיש שליח-הציבור ולולא הופסקה התפילה על ידי הדבר – מי יודע, אם היה איש שם על לב…

כי הנה, אמנם, גם עכשיו ממחרת היום הכל נשכח…

ואולם באותה שעה גופא, בשעת המעשה, היו כל העיניים נטויות וסוקרות; גופים רבים, כנכבדים כנדכאים, נכפפו מסביב למקום, פנים הרבה התבוננו בתמהון אל התבן והקיטל המלוכלכים. – מהחרכים, אשר לעזרת הנשים, הציצו ראשים מכוסים במטפחות צחורות והסתכלו זוגות-עינים שונים ביראה ובאוות-נפש, המקומות נפנו; ה“מחזורים” נשארו בלי בעלים, איש איש התאמץ בשארית כוחו להדוף את רעהו ולגשת בקירוב-מקום יותר אליו, אל גיבור-העובדה, ששכב במנוחה לפני העמוד, כשעיניו סגורות חצין…

והפתילים של “נרות הנשמה” המטפטפים בערו ברעדה, ויפיצו להבים זעירים. וימֵקו ויזילו את השעווה שעליהם…

ומעשה-שהיה זה יש לספר במלים ספורות; החזן, בעל המוסף, יהודי דל וכחוש וגונח מלבו, כבן ארבעים ומעלה, שהקריב את שארית חלבו ולשד חייו לשפּר תפילתו, בהאזינו את השחוק והלעג אשר יעיר קולו הניחר – השתעל בכרעו “כורעים” לפני העמוד, וזרם דם פרץ מגרונו…

– מי הוא? מי הוא? מאין הוא?

– מי ידעהו!… יהודי עני… מעיר אחרת רחוקה מפה…

אכן! איש לא ידעוֹ בעיר הזאת; זר היה פה, בלי קרוב וגואל, בלי מכר ומודע…

ואולם אנוכי ידעתיו.

***

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.