רקע
אלכסנדר אהרנסון
שביתת הנשק
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ‫ תל-אביב : הועד המרכזי של הסתדרות בני בנימין בא"י; תרפ"ד

1


עלינו להחניק טרם כל את חידק היאוש המתחיל לכרסם את נשמותינו.

היש לנו הרשות להתיאש?

אמנם עננים-כבדים עלו מהצפון על שמי תקותנו, – אבל מתי היו שמינו טהורים מכל ענן? – האם אנחנו שלמדנו לעמוד בפני כל כך הרבה סערות, נרכין את ראשינו ונודה כי מוכים ומנוצחים אנחנו?

אל נא נשכח שבמשך השנה האחרונה חיינו עם הזרם, חכינו! מפני שאי-אפשר היה לנו לעשות אחרת. חכינו לחתימת השלום עם תורקיה, חכינו לנתינת המנדט, חכינו למלה האחרונה שתברר לנו את מעמדנו, בכדי שנוכל להתחיל במלחמת החיים, מלחמת-עם בחלום בלהות, שממנו רצה להשתחרר!

ובחכותנו שקטו כל כחותינו היוצרים, הלוחמים הפוריים, כחותינו המפוזרים בכל קצוות תבל. עסקנינו הכי טובים, באמריקה, באנגליה, בצרפת, בגרמניה, בכל העולם, חכו, ובדממה הגדולה אשר לפני הסערה אספו את כחותיהם בכדי להכנס במערכה בהגיע הרגע הגדול.

ועתה קמה עלינו סכנה חדשה. הסכנה עצמה היא עודנה בבחינת תאוריה. מהתלגרמות שנתקבלו מלונדון ופריז אפשר לשפט, שאין העולם הגדול מוכן לקבל מבלי התנגדות הכרזתו של איש, ואפילו אם האיש הזה מתימר לדבר בשם עם! אפילו נשיא ארצות הברית2, זו האישיות הכי עצומה בפוליטיקה העולמית, אינו יכל להכניע לרצונו את לויד ג’ורג', קלמנסו וחבריהם.

ואל נא נשכח שאם חלילה נשקפת סכנה לתקוותינו ושאיפותינו, אז יתעוררו משתיקתם כל גדולינו ועסקנינו בכל ארצות פזוריהם, ובשאגת אריה ישמיעו את קולם, קולם שנשמע בכנסית השלום…

ולכן אסור לנו להתיאש. אנחנו החיים פה בארץ צריכים להיות הראשונים לעורר את הקהל היהודי שבחוץ לארץ לכל סכנה הנשקפת לנו. אבל באותו זמן חובה קדושה מוטלת עלינו לעמוד בפרץ עד בוא העזרה, ולהראות לעולם שאמונתנו עמוקה היא, ואין סכנה בעולם שתוכל להביא אותנו לידי יאוש.

יש בינינו פה כאלה שמבינים ומכירים את המצב על בוריו. מה שאפשר לעשות תיכף ומיד נעשה בשקט ובלי הרעשות, והתוצאות תראינה אחרי-כן. אתנו פה נמצא כיום מנהיגנו הפקח והמנוסה. ואצבע אלהים יש בעובדא3 זו. הוא עזב את לונדון מלא תקוות, והבטחות מחודשות, והגיע אלינו למצוא מצב חדש, הפתעה פוליטית שדורשת הרבה עיון והרבה הבנה. והיום הרבה יותר מבכל זמן אחר מחויבים אנחנו להביע את כל אמוננו למנהיגנו הגדול המכיר כ"כ היטב את המצב בארופה, ואשר במעוף עין של מדינאי-מנוסה כבר חדר לעמקה של העמדה החדשה ההולכת ומתהוה פה. אנו מחויבים איפוא לחכות לפקודתו. ועד אשר לא יגיד הוא לנו את ההפך, מחויבים אנחנו להשאר שקטים ולהמשיך את אמונתנו בעם שהבטיח לגשם את שאיפותינו…

בשום אופן אל נא נתיאש. כשתגיע חלילה השעה ליאוש, אז נעשה את יאושנו לרגש יוצר ולוחם, לנשק נורא ומזעזע-עולמות. במשך ארבע שנים הזינו אותנו בתקות-גאולה. דמנו נשפך כמים בכל החזיות ואנחנו שעשנו את עצמנו בתקוה כי סוף סוף נושע הפעם. התקוה הזאת חדרה עמוק אל לב היהודי ותעשה למציאות – ומי יהין לבוא היום ולאמר ליהודי: “עורבא פרח! – די לכם לחלום גדולות – צחקנו למשבתכם!”

לא, אין משחקים בעם היהודי!

שמשון העור, שמשון גזוז-השערות עוד יוכל לצעק לאלהים את צעקתו האחרונה: תמות נפשי עם פלשתים!

ולכן לא להתיאש. בטרם נעשה זאת, יש עוד לבאר לעולם שעם יאושו של היהודי יבוא גם חרבן עמים וארצות!…


^*^ ~*~ ^*^


משנכנס ניסן מתרבות דאגותינו.

בשעה שאנו מתכוננים לחוג את חג חרותנו, מתכוננים אחרים לחוג חג דתי שלהם, ובהזדמנות חגם זה רוצים הם להפחיד אותנו ולאים עלינו. גם בשנה שעברה הרבו בהכנות אלה, ונשמעו איומים מכל צד. את תקופת הזעם4 עברנו אז בשלום.

השנה לוחשים באזנינו מכל צד. חכו רק “לנביא מוסה”. ואנחנו כמובן נחכה ועוד יותר מזה: אנחנו לא נסתפק לחכות, כי אם מוכנים נהיה לפגש בכל מה שידידינו המתנגדים ירצו להביא לפנינו באותה שעה.

את כל מרצנו, את כל כשרונותינו נרכז במשך השבועות האלה להכנות הנחוצות. ובכדי שנוכל להמסר לעבודתנו זו בלב שקט ובמוח צלול, מוטלת עלינו חובה קדושה לקרוא לשביתת הנשק בין כל מפלגותינו ושדרותינו.

ברגע הרציני הזה עלינו לשכח את כל חלוקי הדעות אשר בינינו. כל עתונינו צריכים לחדל מכל פוליטיקה. אסור ברגע זה לעורר מרירות והתנגדות בתוך מחננו. ובטוחים אנחנו שכל העתונות שלנו תדע לעמוד על הגובה הנחוץ, ובשבועות הבאים ימצאו שונאינו לפניהם חזית מאחדת.

מצד אחד נחניק את היאוש שהתגנב בלבנו, ומצד שני נכרת בינינו את ברית שביתת הנשק. וככה נעבד שכם אחד, וככה נוכל לחכות בלב שקט לעתיד הקרוב העומד מאחורינו.

על ידי זה נקל על עבודת מנהיגנו. במשך הימים המעטים שהוא נמצא בתוכנו, נעטף אותו באוירה של אחדות בריאה. כל הפעוט והבלתי נכבד אשר בתנועתנו ימחק לכמה זמן, ורק הקוים החיובים יתבלטו לעין. יד ביד נצא מאפלת המבוכה, לקראת השמש, לקראת האביב!

ובכן נאמר נא לפני כל: היום הוא היום הראשון לשביתת-הנשק.




  1. דאר–היום, ז' ניסן תר"פ.  ↩

  2. במקור כתוב “בירת” – הערת פב"י.  ↩

  3. כך מופיע במקור – הערת פב"י.  ↩

  4. במקור כתוב “העזם” – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות