לוגו
ביאנקיני
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

יש אנשים בעלי נשמות נוגות, נשמות המרגישות את העצב אשר ביפי הטבע, את היגון העולמי, את “הטרגדיה” אשר בחיים. ונשמות אלו מסתפקות לסבול סבל אין-אוני, מתכוצות הן מכאב ומיבבות הן בדממה…

ויש אנשים אשר גם להם לב רגש, אנשים אשר גם בנשמתם יגון וכאב, אלא שאין הם מסתפקים באנחת הכנעה. נלחמים הם בחיים ומביעים את יגון געגועיהם במעשים.

לוי-ביאנקיני שיך היה לחוג של אלה האחרונים.

איטליה היפה נסכה בנשמתו אותו עצב עדיני שפוגשים בו בהרבה משוכני ארצות ים-התיכון. אבל איטליה זו האצילה עליו בה בשעה גם מרוח-הנער החי והתוסס של מדינה אשר זה לא מכבר השתחררה מעול עריצים, כי בן היה ביאנקיני לדור “הריארגימנטו” האיטלקי, דור אשר מציני, גריבלדי וקבור הטביעו עליו את חותמם.

עובדת ההצלחה של התנועה הלאומית האיטלקית, היא היא שהתלכדה אצלו בהאמונה החזקה גם בתעודת עמנו, ותעש אותו לחולם מעשי.

השאיפה לאפקים רחבים הביאה את ביאנקיני לעבודת-הים. השאיפה הקדחתנית של האיטלקים לפתח ולהגדיל את ימיתם המציאה לביאנקיני שדה נרחב לכשרונותיו. בכדי ללמוד ולהכיר את הנעשה בצייהן של ארצות אחרות השתכלל ביאנקיני בשפות האנגלים, הצרפתים והגרמנים. בתיוריו הרבים בארצות השונות רכש לו ביאנקיני ידיעות מעשיות, אשר הכינו אותו לעמדה חשובה בממשלה האיטלקית.

וכאשר פרצה המלחמה העולמית נמסרה לביאנקיני עבודה רצינית ורבת האחריות.

את פעולותיו בעד ממשלתו יספרו אחרים. מה שעשה להגנת אטליה, להצלת ויניציה, להשקטת סירנאיקה, יכתבו בספרים אטלקים.

אנחנו מכירים אותו בתור המנהיג הציוני אשר הופיע בשמי תנועתנו זה פחות משתי שנים.

פה בארץ ראינו אותו בפעם הראשונה ביפו. אטלקי בתלבשת צבאית ושורות של אותות הצטינות על חזהו. טפוס יהודי חדש בשבילנו. הבטנו עליו בגחוך קל שהטיל עלינו קצת מהלעג וקצת מההערצה: לעג ליהודי אשר “אינו בא ממזרחה של אירפה”, והערצה על כרחית לקצין הצבא האטלקי. באשר אם כי שונאים אנחנו היהודים את “הצבאיות”, בעל כרחנו מעריצים אנחנו את נושאיה במקצת…

ולא עברו ימים רבים והקול יצא בארץ-ישראל שאיש חזק ובעל-כח הוא היהודי האטלקי הזה. רבים גנו, ורבים הללו כח זה. אבל, הכל בארץ ישראל ידעו שיש סוף סוף בתוכנו איש.

שום אדם לא יכל להחלץ מקסמו הגדול של ביאנקיני. קולו החם והמלבב, עיניו הנוגות היהודיות, שפתו העשירה והמגוונה, התלכדו לכח שוטף וחודר, לכח רך ועדיו למראית עין, אבל סוער ושוטף בעת הפגשׁו במכשולים במלחמה.

בזמן קצר מאד, הצליח להכיר את המצב בארץ ולהבין את כל “השאלות” שלנו. עינו החדה והמנוסה חדרה לתוך השאלה הערבית. שנות עבודותו1 בצבא הכשירוהו להבנה ברורה של “נפשיות” הממשלה הצבאית כאן.

לשאלותינו הפנימיות הביא לב יהודי חם ואוהב. אם אמת הוא שביאנקיני לא הכיר את היהודי הבא מרוסיה, את כל תוצאות הגלות אשר בו, גם אמת הוא שביאנקיני השתדל להבין אותו מתוך לב דואב ואוהד.

מתנגדיו הכי גדולים, אפילו אלה שלפעמים התנגדו לו במרירות, וישתמשו נגדו בתכסיסים בלתי גלויים, לא יכלו לעורר בביאנקיני רגשות איבה וטינה. כמו רב האנשים בעלי נשמות יפות וחזקות הבן הבין הרבה וגם סלח הרבה…

כשרונות הסדור וההנהלה אשר לביאנקיני התחילו להראות במהלך העבודה ב“ועד-הצירים”, למרות כל מכשולי המסרת אשר היו לאבני נגף בדרכו. לו נמסרה בידו אחריות ההנהלה מבלי פקודות והוראות אשר באו מההנהלה בלונדון לערבב ולהכשיל את עבודתו, בטח היה מצליח ביאנקיני לתת לועד הצירים פה צורה אחרת לגמרי, צורה אשר היתה עושה לבלתי אפשרית ולבלתי נחוצה את המשבר העגום, שועד הצירים נמצא בו היום.

אבל על כחו של ביאנקיני, עוז-אישיותו וכל בהירות פקחותו אפשר היה לשפוט מפעולותיו עם ההנהלה הבריטית המקומית. והימים ההם היו תקופת היצירה של האיבה וההתנגדות לנו. בין הערבים שכנּינו קמו שוטנים ונרגנים שהרעילו את היחסים בינינו, ובתוך ההנהלה הצבאית נמצאו כאלה אשר במקום להחניק את פרח השנאה, עוד טפחוהו ועמלו להפריחו…

ולעונת נבי-מוסה הראשונה עשו הכנות גדולות; מכתבי שטנה עפו לערבים ולבדואים לארכה ולרחבה של הארץ; נשק נתן לכל היודע לשאתו והיו מוכנים גם מספרים הגונים של פצצות. דברו על שחרור כל האסירים הרוצחים, והשודדים אשר בהנתן להם הרשות יתנפלו על היהודים להרג בהם על ימין ועל שמאל.

ובתוך כל ההתרגשות הנוראה בתקופת “ההסתוריה” הגדולה הזאת, ידע ביאנקיני להשאר שקט וצלול.

מצד אחד החזיק בידו את כל החוטים הדקים אשר יצאו לכל פנה ופנה בין השונאים והמסיתים וידע מכל מעשיהם ומזמותיהם, ומצד שני ידע לדרש מההנהלה הצבאית את ההבטחות הנחוצות להגנת היהודים.

לשוא ענו לו שהכל יהיה טוב, שאין לפחוד ושרק שמועות שוא מרתיעות את היהודים. ביאנקיני קבל את התשובות האלו בעקשנות של איש שעשה את כל חשבונותיו, ולעומת ההבטחות הראה על עובדות וידרש מעשים.

כלנו זוכרים את יום הראשון ההוא, היום אשר בו התכוננו שונאינו לצאת בהפגנה עצומה כהקדמה לפרעות נוראות – ומה גדלה השמחה כאשר במקום הפגנת שונאינו, ראינו הפגנות כח-הסדר, פרשים, תותחים ומקלעים.

ראינו זאת בעינינו ונשמח ונאמר: “אך זהו נס”. אבל כמה טרח, כמה עמל היהודי האטלקי בעד התגשמות נס זה – את זה רק מעטים יודעים.

אולי יבא היום ופרשת דברי-הימים ההם תודע ברבים – לכבודו ולשבחו של ביאנקיני…




ובכל זאת מכרח היה ביאנקיני לעזוב את עבודתו הפוריה. פה, השכם ודבר דרש מההנהלה המרכזית אשור ויפוי-כח בעד קוי תכניתו, אבל הודות לבטלני הסתדרותנו, סרבו לו את דרישותיו, ומאי-אפשרות להכנע למעמד מתנגד להכרתו ולשאיפתו, החליט ביאנקיני להתפטר ממשרתו בועד-הצירים.

הוא עזב את ארצנו, אבל אתו לקח ביאנקיני אהבה וגעגועים, שלא משו מנשמתו עד היום האחרון.

באיטליה עבד במחנה הציונים, עורר אותם להכרה יותר ברורה של חובתם לרעיוננו, השפיע גם על ממשלתו לטובת תנועתנו, ובבא היום הגדול של סן-רמו מצאנו אותו שם על המשמר, עם בת-צחוקו המקסימה, עם עיניו הנוגות, עם אישיותו הכבירה.

מה שעשה עם ניטי, עם גלו, עם כל המשלחת האטלקית, עוד לא הגיעה השעה לפרסם; דברי-ימי-תנועתנו יכתבו, ובהם תמצא עבודת ביאנקיני את מקומה ושבחה.

למרות מעמדו החשוב בממשלה האטלקית, למרות ההצעה שהציעה לפניו לקבל משרה עוד יותר עליונה, אחת מהמשרות הכי חשובות באיטליה, למרות כל זאת סרב ביאנקיני ויטה את אזניו לקול הלוחש שקרא לו מארץ-ישראל. ובהזדמנות הראשונה שנתנה לו את האפשרות לבקר שוב את ארצנו, מהר שוב אליה.

ומה אם סכנה גדולה כרוכה במשלחת שקבל עליו? ומה אם מסתורי נשמתו לחשו לו שהולך הוא לקראת המות (לאחד מידידיו הודה על זאת קודם נסיעתו לדמשק)? אחת היא: הקול קורא, וביאנקיני נענה!

ובחרבאת-אל-גאזאלי נפל ביאנקיני חלל לכדור בדוי אכזרי… ובתוך רגשות הכאב והיגון הממלאים את נשמתנו, יש שגם רגש של מרירות מבצבץ, מרירות כנגד אותם השאננים היודעים לבקר באמץ לב ולשבת בית בשלוה, מרירות כנגד אותם “גבורי הלשון” אשר יודעים לטרף בצפּרני קנאתם את כל אשר שונה הוא מטבעם, את כל אותם היודעים לעשות ולא לפטפּט!

אבל רגש מרירות זה ממהרים אנחנו להחניק. אסור לנו להקטין את הכאב הגדול ברגש מר כל שהוא, שהמנוח הגדול לא הרשהו לעולם להכות שרשים בלבו. נכנעים אנו לחק הגדול המתגלה תמיד בחיים מהתחלת העולם עד סופו: תמיד תמיד נמצאו, נמצאים וימצאו אנשים, יחידי סגולה אמנם, שאמונתם העמוקה חזקה היא מכל שנאה, מכל שאיפה פרטית ומכל קטנוֹת אנשים שהדחיפה הפנימית של אהבת רעיונם מביאה אותם לקרבנות, לסכנה-למות, אם כי מסביבם המון של “ננסי-נשמה” ישרקו, ימללו, יזרקו עפר – וישבו לבטח להנות מפרי קרבנותיהם של הנרדפים והמקוללים…

ושם מגבוה, עינו העצובה של ביאנקיני תביט על ארצנו, על עבודתנו ועל יסורינו ופגש תפגש במבטם של אחיו המוכנים לחיות ולמות, כמו שחי ומת הוא עצמו, ועינו תביע להם התעודדות ואהבה אין סופית.


  1. כך במקור – הערת פב"י.  ↩