מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

נוה-קיץ

מאת: יעקב רבינוביץ'

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: מצפה; תרצ"ד 1987

סוגה:

שפת מקור: עברית

לאשר ברש – הָרֵעַ הטוב


עִם הַסֵּפֶר

הסופר הוא הקורא הראשון של ספרו. השואות והגהה מכריחות אותו לקרוא ולקרוא. ורשמי-קורא נוספים על הרגשות הכותב. העולם שרחף לעיניך בשעת הריון ולידה – מופיע שוב לעיניך מעל העמודים הנדפסים. ויש שאיזו שורות מבארות לך הרבה. “הוא בוש להודות לעצמו: הוא חי רק ברגע ובמחר. מה שהיה – נשכח. כשאזקין – נחם את עצמו – אזכור הכל”. האין כולנו כך?

הקורא הצעיר שלנו עתה שואל: מה לנו ולאלה שם? תן לו את הארץ והרגע. האתמול, השלשום – מה לו ולהם? אין הוא בוש להודות לעצמו; אדרבא, מתגאה הוא בהרגשה זו. ההיסטוריה מתחילה עמו, עם דורו, עם סוגו ובמקומו כרגע.

ואך אנו המזקינים, הזקנים זוכרים. כולם הם חיים עמנו, החי, המת והנעלם. החלוץ, הבונה, הצעיר, החדש לא נפלו מן השמים, מתוך ארץ גדלו, פרי דורות, חלומות, סבל ואפילו אכזבות. גם חלומך, סבלך ואכזבתך לא לך לבד הם. קודמים לך נשאו בקרבם כל זה. בך נבטו, פרחו ונתנו פרי, ואצל אלה – הם לא זכו.

ויש שאתה חוזר בדיוק עליהם. האין אנשי “עמשי השומר” ונדודיהם, סבלם ולבטיהם גם נחלת הדור שלאחרי המלחמה? והשאלה הגדולה, הקשה, המרה – האינה כאז כעתה? והאין לבטי הבחורים של ספר זה חוזרים בגולה גם עתה אצל נפשות של הדור אחריהם?

דור הולך ודור בא, וכל דור יוצר ויורש, יורש ויוצר. יש שהירושה מגלה לך את פניה קודם ויש שהיא נסתרת מעינך ומתגלית בך אחרי זמן. האם לא נשאו כל אחד מהבחורים האלה בנפשם את קללת אבותיהם וברכתם, את הגזע, הדם, התקוה והכשלון? כמה אנו בעצם כולנו קרובים ורחוקים! דורות מדברים בנו, וגרעיניהם צומחים בקרקענו, וגרעינינו ינבטו בדורות באים. ההיסטוריה הגדולה! מה שהוא כרגע חיים – יהיה מחר להיסטוריה, וחיי אתמול הם היסטוריה עתה, ובעצם הכל חי. גם הרגע והמחר כאתמול והאמש. כזקנים וכנכדים.

י. ר. י“ג אב תרצ”ד


א

ימי אביב. הבוּלוור הארוך עודנו ריק ונאות-הקיץ מעוטי-אדם. העצים בעצם פריחתם. עצי-צפון עקשניים מעלים ירקם בעצלתים, והטל מקדים בערב ומתמהמה בבקר. וכשבא יודיל טרוקר אל הנוה, שזה שלש שנים חולם הוא לשבת בו, ונכנס אל החוכר לשכור לו חדר, קבלהו ההוא בשמחה רבה:

  • יחידי או בעל משפחה?

  • יחידי לעת אתה, – ענה טרוקר וצחוק רחף על שפתיו הדקות והעסיסיות – אבל ודאי יצטרף מישהו. אך, אדוני, הנוה מטיל פחד. אין אף קיטן אחד בו.

  • יבואו, – ענה החוכר, בהתאמצו להוסיף בטחון לקולו – הנה בא גם אדוני. ושתי משפחות גרות פה זה שבוע. אחרים הזמינו דירות וטרם באו. ובכלל, רוב הקיטנים אצלנו קבועים הם שנה שנה.

  • השנה מהססים הרבה, – נסה טרוקר להחליש את בטחונו – הקיץ, אחרי הפוגרום, מפחדים לצאת מן העיר. ואני דוקא אוהב את התקופה הזאת. אביב, אויר יפה, פחות מהומה; וגם המשכירים מתחשבים יותר.

ושוב נסה החוכר להרגיעו: “פה דוקא בטוח, ואיזה בטחון בעיר?” וּודאי היה משתלב ביניהם וכוח ארוך, לולא הפסיק טרוקר את הדבורים.

  • למה נרבה דברים? אני משלשת הראשונים, ולכן רוצה אני חדר טוב ולא ביוקר. אם לא – יש מעונות-קיץ רבים בסביבות אודיסה. אדם צעיר אני ואין דרך רחוקה בשבילי; ובכן, אדוני?

  • יעבור נא את הנוה לצד הבַרקות ויראה לו שם חדר כחפצו. לבית-המשפט לא נלך. אני אוהב בחורים עליזים ולא-פחדנים. ואגיד לו בסוד, אדוני, לשנים הראשונים נתתי לאחד בית קטן ולשני שני חדרים בברקה שלא ראו כמוהם מימיהם, ובמחיר שלא אתן לשום אדם אחר. אל יספר זאת לאיש. מה לעשות? זמנים כאלה.

וטרוקר בחר לו חדר מרווח, שחלונו ודלתו פונים אל צד הים. המחיר היה פחות בשליש מבשנה בינונית. הוא עבר אל הנוה, ואך שמר עוד כשבועים על חדרו שבעיר, והיה לן לילה פה ולילותים שם, עד שנתמלא הנוה למחצה.

וגם בימים אלה נראה עוד הנוה כריק. התאחרו השנה גם אלה הקיטנים שיש להם דירת-קבע בעיר רק בחוף, ושגם באביב ובסתיו יושבים הם פה. וביום, כשנסעו הילדים לבתי-הספר והבעלים לעסקיהם, ישבו הנשים סגורות כמעט בבתים ובצריפי-האבן. טרוקר שנהנה לעת עתה מן הבדידות, היה יורד בוקר-בוקר אל הים, שעונת-הרחצה בו טרם התחילה. בתעותו בין המורדות התלולים, שעשבם הוריק מיום ליום, היתה צמרמורת קלה חולפת בבשרו. על שפת הים נפגשו לו רק דיגים ובריות חשודות, והנשים יושבות-הנוה היו רועדות גם בימים לקול צפור.

בצאת טרוקר את שער הנוה אל הבולוור, היה נתקל בשוער-הנוה, גוי זקן, בריא ואמיץ ומבוסם למחצה, שהיה מברכו בשלום ומיטיב לו פניו. “מן הראשונים לדירים, אדון צעיר, לא מוג-לב”, היה אומר, ואף בעיניו נצנצה מזמן לזמן אש חשודה: מקורב מאד היה למאה השחורה – כך רטנו עליו. פני בתו, אהובה של קוקזי מהפכן, קרנו ממש. אהובה היה מגלה לה יום-יום סודות, וגם העתון היה מספר באותיות גדולות על ישיבות “הדוּמה” (הפרלמנט הרוסי), על הוכוחים הסוערים ועל השנויים המתרחשים לבוא בשלטונות. ובערב היה כל קיטן מביא עמו שמועות טובות. הפרוגרס חגג את חגו, ואביב חדש הבטיח לרוסיה חופש ואושר.

הרהיטים שבחדר יודיל טרוקר בנוה היו מעטים מאד. בן לנגידים היה ואוהב נוחיות מילדותו, ועם זאת מרושל וצועני במקצת, נכון לחליפות ונדודים ובעיקר שנא כל משא מיותר. בבגדים מוכרח אדם להרבות, כי על פי בגדיך יקבלוך, ואך רהיטים למה? אין עליך לקבל מיוחסים בחדרך, לזה יש בית-קהוה וגם אפשר ללכת אליהם. ספה יחידה, שולחן-פנה צולע וכסאות שנים שלא ידמו זה לזה – חפצים שנקנו בשוק הישן – הספיקו לו, ואך על הספה היחידה והצרה ידע יודיל לערוך לו משכב מרווח ונוח. מזרן רך וטוב מתחתיו, כרים שנים למראשותיו ואחד לכסות בו רגליו, שמיכת-חורף ושמיכת-קיץ – כאלה דוקא אהב. את רוב בגדיו השאיר בעיר במשפחה מכירה, כי פחד פה מפני גנבות ומפני מאורעות היכולים להתרחש. כשנמאסה עליו הבדידות, הזמין אליו את יצחק יונובישט, מכירו זה כשנתים. הוא חלם אמנם על שכנותו של איש-הסוד אשר לעסקן הציוני הגדול, ושהתכונן לשבת פה בנוה ליד המנהיג, שוכן נוה זה. אך לעת עתה היה ההוא בא לפנות ערב ונעלם כשעה לפני חצות, ויודיל הוכרח להסתפק בשכנותו של יונוביטש, שבעצם היה חביב עליו לאין-ערוך מאיש-הסוד. יחסים קרובים בין טרוקר להעסקן, שלשמם חלם טרוקר על דירה בנוה זה, לא נטוו עוד.

יצחק יונוביטש גר אותו הזמן עם ווֹלקה וולפמן, בחור שנגרר אחריו זה כשנתים, מיום בואו לאודיסה. הם החליפו דירתם בזמן האחרון שבוע-שבוע ונתגלגלו מבית לבית ומחצר לחצר. יצחק הלא-יוצלח לא מצא ידיו ורגליו בכרך, ואחרי שעזב את דירת-הקבע שלו, שהזדמנה לו בנס, ונסע לאיזו חדשים למולדתו, לא נמצא לו עתה חדר בשובו. וולפמן קבלהו לחדרו, וכך “הסתדר”, כלומר, נגרר אחרי וולפמן לכל מקום שהלך זה, כי תקפה את וולקה אז מחלת הנדודים ויהי נרגז ורב עם בעלי דירותיו ואפילו עם השוערים. יצחק סבל מחלופים אלה וגם נהנה מהם, ואך החלום של מעון-קיץ על שפת-הים פקדהו לעתים. עתה בהציע לו טרוקר לעבור אליו – צהל כולו וגם חשש: מה יאמר וולפמן איש-מחסהו עתה לפרוד פתאומי זה?

מגמגם וזהיר גלה לוולפמן את הענין, וכשנעץ בו זה זוג עינים נעלבות וזועמות ושאלו: “ואתה תלך בלעדי?” נבוך ומהר להצטדק: – לא עלה על דעתי. – ולבו הכהו על כזבונו. למחר קם וולפמן, עמס על שכמו את סלו הריק-למחצה של יצחק ובידו לקח את שני הכרים והשמיכה שלו: “נלך?” יצחק התבלבל ולא ידע מה לדבר. הוא נסה להוציא מיד וולקה חלק של משאו ונדחף הצדה: “בבקשה לא להפריע!” יצחק גמגם שוב: “ואתה?” וולקה צחק: “אין אני זקוק ל”דאטשות" (מעוני קיץ); אתה הנך חלש והים והאויר ייטיבו לך". ובראותו את ארשת פניו המסכנה והעלובה של יצחק, התחיל מדבר אליו רכות: “באמת אינך צריך להתגלגל יותר; תחיה לך בשקט חצי-שנה, ולי – אל תדאג, לא אובד”. יצחק פקפק עוד בלבו וחשב את הדבר להלצה. ננעץ פתאום חשד במוחו, מאלה המצויים אצלו תמיד. “אפשר אני עליך לטורח?” גמגם שלישית, כשראשו מושפל ועיניו מורמות מקצתן, מביטות רגע בצפיה אל וולקה, ורגע תועות נבוכות סביב. וולקה העמיד פתאום את הסל על הרצפה וזרק את חבילת המצעים לתוך פנה בכח עד שנתפזרה. “פה תשכב. מבין אתה, נקבר יחדיו”. ושוב נעלב יצחק עמוק בנפשו עלבון משונה, של מעליב: “עצבים – למה, וולודיה? וכי מה אמרתי?” – וברמזו באצבעו לצד הרצפה כמעמיק לתוכה, ענה וולקה בעינים דוקרות: “כך, פה נהיה, עמי תשאר – ונגמר!”

למחרתו, כשאמר יצחק לגשת אל טרוקר, נזף בו וולקה: “לא צריך! ישיג לו הבורז’וי שכן אחר”. יצחק הפליט: “איזה בורז’וי הוא? אלהים עמך, וולודיה!” וולקה הבריק בעיניו וזרק בכעס לתוך האויר: “יהי לא-בורז’וי! מה זה עסקי?” יצא ונעלם.

יצחק תעה כל היום, שב בערב שבור ורצוץ ולא מצא את וולקה, וגם בקומו בבקר לא ראהו. מקום וולקה על הרצפה נשאר ריק, ויצחק חש בנפשו אותו מוסר-הכליות, שהיה פוקד אותו פה בחדרם האחרון ערב ובוקר. היתה רק מטה אחת צרה בחדר, וולקה הכריח אותו לשכב בה. “אתה הנך מפונק ואני – בן האם-האדמה”. יצחק לא הסכים תחילה: “נשכב יחדו!” הוא נזכר תמיד אחרי כן בהעפת עין-הבוז של וולקה וביריקתו: “במטה כזו? פוי!” אחרי רגע הוסיף וולקה בצחוק-העויה: “לי נחוץ מרחב, מבין אתה, אני אוהב לבעוט. אתה מתכווץ לך, מכנס כרעיך לתוך בטנך, מתעגל כנחש, ודי לך גם צדו של קרש דק; לוולקה וולפמן נחוצה מטה של מטריוֹשה”. והוא התחיל לתאר את המטות הרחבות של הגויות העירוניות בפנתו, הגבוהות והמגיעות עד התקרה ברוב כסתותיהן, ואגב ספר מעשה במטריושה אחת ובמטה שלה, מעשה שאין נוהגים לספרו בכתב. מאז לן יצחק במטת-הברזל הצרה וּוולקה על הרצפה, דבר שגרם ליצחק מוסר-כליות תמידי והתפנקות על מוסר-כליות זה.

בצהרים נפגש ברחוב עם וולקה, שרעד מכעס: “אמרתי לך כי בורז’וי הוא – ובאמת בורז’וי, עור עבה”. והתחיל מספר: “יודע אתה איפה לנתי הלילה? אצל טרוקר זה. הייתי אתמול בבולוור, התהלכתי שם עם אחת ואמרתי: אסורה נא אליו לראות את ההיכל. נכנסתי עם ה”בַּרישניה" (עלמה) שלי. נו, “דטשה”! ה“ברישניה” שלי עקמה חוטמה, מפונקה – מבין אתה, גימנזיסטית בת עשירים ממולדובנקה, סמוך לשוק הישן. יחוס! והנה טרוקר שלך יושב לו עם איזה יהודון דקיק, בעל זקן-עֵז ומדבר – על מה למשל? על יחוס. אני וה“ברישניה” ישבנו, היא על כסא ואני, פשוט, על הרצפה. אני מביט בטרוקר והוא בי, ופתאום נזכרנו: מכרים ישנים! יחד נזדמנו פעם בפלוגת-הגנה, לפני הפוגרום. אם כן, חושב אנכי – יסתדר הענין. אני מפסיק את שיחתם ואומר לטרוקר: ‘ואיפה יישן פה סשה?’ עטרתיך בשם-הכבוד מבין אתה? בפני גימנזיסטית ממולדובנקה לא יפה שם כשלך. יצחק – איך זה?

והנה, נשמה בורגנית שלו! – מתפרץ הוא בצחוק: ‘מה, סשה? חה-חה-חה – סשה!’ ומתחיל לתאר אותך לפני היהודון שלו על כרעיך ועל קרביך. הפסקתי את השתפכותו ואמרתי שוב: ואיפה יישן פה סשה? ובקצרה, מביט אני הנה והנה ואומר: סשה יישן על הספה!

“לא”, עונה החבר הטוב שלך, “על הספה ישן אנכי”.

וולקה חושב: נו אחי, נראה לך מי חכם משנינו. ‘אני אסדר לך משכב-מלכים, קרש על שתי תיבות’, אומר אני לו. ואך יודיל שלך אינו מתבייש וגם אינו שוכח את מציאותו של היהודון הדקיק, ענין של כבוד ויחוס, ‘לדידי יכול יצחק להביא אפילו מטת-שן’, אמר.

‘ואם אין לו?’ שואל אנכי ומעמיד בו זוג עינים.

וגם אתה אינו מתבייש, מעקם שפתיו ואינו זז ממקומו. ‘יישן לו אפוא באשר יחפץ, החדר הוא די גדול’.

ירקתי, קמתי וקראתי להגימנזיסטית ויצאנו. הוא לא זז. רק אחרי-כן, בשער הנוה, הדביקנו. ‘אין כלום, נסדר משכב’. לא עניתי לו והמשכתי דרכי. בערב שבתי אליו: – נו, מה יהיה? – אמרתי. והוא צוחק. ומה אתה חושב, אמרתי, אשוב עתה העירה? –

  • ‘הרצפה רחבה’, – אמר, ‘ויש גם נקניקים וגם גבינה, כחפצך’. נשארתי ללון אצלו. פטפטנו, טיילנו, בלבלנו שם מוחות. כך, בחור טוב, אבל בורז’וי, מפונק – ככה!" – וולקה מתכווץ ומתהלך בזהירות על בהונותיו מפחד פן תגע רגלו בקרקע. אבל משכב סדרנו לך, משכב-מלכים. ובוא-נא! חפציך כבר שם, הכל מסודר".

יצחק לן שני לילות כמלך, ובלילה השלישי בא גם וולקה ללון ושכב על הרצפה. למחר הביא את חפציו בלי לשאול את טרוקר אם מסכים הוא. יודיל השתומם קצת והחליט: “יהי כך, ומה איכפת לי?” יצחק חש שוב מוסר-כליות, אלא שלאשרו נשבר הקרש ונתעקמו התיבות, והוא לא נתן יותר לסדר לו משכב חדש; ושברי התיבות והקרש התגלגלו לפני הדלת חצי-הקיץ.

יצחק הסתדר אפוא על הרצפה, שם כר מתחת וכר מראשותיו. היו לו גם סדינים ושמיכה להתכסות, בעוד אשר כרו היחיד של וולקה ושמיכתו נעלמו. סדינים לא היו לו גם קודם. וולקה הניח מטפחת-צמר מעוכה למראשותיו והתעטף באדרתו. וליצחק היה שוב מקום למוסר-כליות. להציע כר וסדין לוולקה לא העיז. ויודיל כמו מצא את כל המצב הזה טבעי מאד. הוא, בן הנגידים המפונק, לא ידע מוסר-כליות מהו; כך הוא סדר-העולם ואין לקטרג. כאשר הצעת לעצמך – כן תשכב.

הנוה היה רחב-ידים, ככל אשר בכרך זה, כבולוור הנמשך וירסטאות לאורך וכמדרכות הרחבות כרחוב של עיר רגילה. הבתים בנוה כמעט לא נראו מתוך שפעת העצים והצמחים. בין הנטעים התפתלו שבילים ומשעולים גלויים וחבויים, ופתאום היה קופץ נגדך איזה בית קטן עם מרפסת – בפנה שלא צפית לשום בנין. הצריפים הארוכים ברוחב שני חדרים גדולים, חדר לפנים הנוה וחדר לצד הים – נחתכו דירות-דירות וחדרים-חדרים, שדלת כל אחד יוצאת או לצד הנטעים או אל הככר הגדול והמעוגל, המוקף נטעים, שבתים וצריפי-אבן או לבנים נתונים בתוכם, ואשר במרכזו התנוססה רמה רחבה ועגולה שבאמצעיתה סוכה עגולה, והרמה מוקפה ספסלים ושבכות-מעקה מכל צד, וממנה נפתח מראה מרהיב-נפש על פני הים. מורדי הרמה היו עשויים מדרגות-מדרגות או דשאות משופעות. הככר עם הרמה שבאמצעיתו וכן השטח בין הרמה לגדר הנוה מצד הים עשו רושם כביר בהיקפם.

  • פה אין מקמצים – אמר השכן, הקומיסיונר הדקיק, שהיה נכנס אצל טרוקר לדבר על עיירות, סוחרי-תבואה ויחוס: – יש די חולות וערבה בסביבה – ומתוך רוחב זה גם הנשים אינן מקמצות.

יודיל הניע ראשו בחיוך ערמומי: “לבעל אין זה עסק – אבל לדיר אדרבא ואדרבא”. וולקה נענע רעמתו מטושטשת-הצבע וקרא בפה רחב “אוֹהוֹ!” רק יצחק יונוביטש שתק. כל שנותיו היו קמוץ בלתי נפסק, אף פעם לא נמצאה פרוטה מיותרת בכיסו, והחיים קפצו ממנו ידם כמה שיכלו, והוא כמעט לא נסה לפתחה. אם לא נפתחה מעצמה.

בנוה הרחב, שהוכן בשביל עשירים ואמידים, לא הורגשה מציאותם של שלשת הבחורים כלל ויהיו בו עולם קטן לעצמם, וכל אחד מהם עולם בפני עצמו. ואף כי הביא כל איש מהם את נפשו ותלאותיו מפנות שונות ורחוקות, נעשו שלשתם כמו חטיבה אחת במרחב החדר הריק והלבן.

וולקה וולפמן התגורר זה שנים אחדות בקרית-ים זו, בא והלך, ואחרי נדודים במרחקים ובנכר, שב לנכר זה שכאילו נעשה לו מולדת. “כצפצפך פה לא תצפצף בשום מקום אחר, אף שיורקים הם על כל צפצופיך”, – – היה אומר. יצחק יונוביטש שומע, משקיע עיניו באיזו נקודה, משפיל ראשו וכפו הקמוצה תומכת בזקנו המחודד והמדולדל. “צפצוף”, היה עונה: “ומה יעשה איש שאינו יכול לצפצף?” ומוסיף לאחרי אנחה קטועה: “בעצם סדנא דארעא חד הוא, ואם נגזר עליך לשבת – מדוע לא פה?” ויודיל טרוקר היה צוחק בהדקו שפתים דקות, אדמדמות: “אודיסה”, כמו היה פוסק: “מדרכות רחבות ועצי-שטים להסתתר תחתם, ומה תבקש נפשך עוד?” והישיבה בנוה סמוך לים ובין ירק – עזרה לחזוק ההסכם שבנפשם לקרית-ים זו ולנאות-קיצה.

עם תחילת הקיץ נתמלא צריפם דירים לאט-לאט, והשמש הקדימה לעלות וחממה. הים התחכם לפרוץ פה מתוך סבוב מפותל מזרחה, וכשהיתה השמש מתרוממת בשעה מוקדמת ותהי כמו נתחבה לתוך זגוגיות אשנב האויר הארוך שמעל לדלתם, ונופלת ישר אל פני שוכבי-הרצפה, מפסיקה שנתו של וולקה וגורמת לו חרוק-שנים. משני צדי החדר נשמעו צעקות או נחרה כבדה. גרו שם משפחות שתים “לא-מענינות”, אחת אודיסאית ואחת מערי השדה, שקיימו מצות-“דטשה”. הבחורים לא נסו להתודע אליהן, ואלו שבאו הנה גם ליהנות מקרבתן של משפחות עשירות ואודיסאות, הבליטו את בוזן ל“יחפים” אלה וגם יראו מהם.

מאחורי הקיר, הבנוי בעובי רבעי-לבנים, גרה נערה צנומה וחורת, ש“פניה מבטיחים הרבה ואינם נותנים כלום”, לדברי וולקה. יודיל טרוקר התמרמר למראהָ: “חורון אצל נערה כזו למה?” הוא, דק-העור והחור מקצתו, נתן לחורון חשיבות מיוחדת, אף שבנשים אהב דוקא את ההיפך מזה. ויצחק הפליט פעם: “נערה זו התכוונה למול השקיעה ואינה רואה אותה מחדרה לעולם. בצד ההוא אין בכלל אופק”, ובדבריו הורגשה גם מעין שמחה-לאיד.

בדירות מסביב היו מרבים לאכול, דבר שגרם לבחורים גרוי לא מעט. יודיל היה גם-כן ממעט באכילה, אם מפני איזה לקוי עובר בקיבה, ואולי גם לא להרגיז את שכניו. מורה עברי שהתגורר עם משפחתו בצריף קטן, בפנה חבויה, שאיש לא ידע איך מגיעים שמה, נחם אותם: “עוד מעט ויהיו אבטיחים בזול: יורדים גשמים בשפע”. ואמנם שפעו הגשמים ודלפו דרך רעפי הגג האדומים הרעועים, והחוכר היה דוחה את תקונו מיום ליום.

כשרבו הקיטנים, הציע החוכר לטרוקר ולשכניו לעבור לצריף אחר בפנה צדדית פנימית ולחדר לא מהודר כלל. יודיל נעץ בו עיניו: “אדוני, הזוכר אתה את שיחתנו אז?” החוכר, שנאכזב מאמידותו של יודיל ושמראה וולקה ומנהגיו הרגיזוהו, ענה: “השכרתי לך ולא לכל מיני יחפים”. יודיל פרץ בצחוק: “בעיר גם עתה אי-מנוחה, אדוני, רוצה אתה, נבריח לך מחר את כל הדירים”. החוכר שלא ידע את המצב הפוליטי של הרגע ושבטחונו הגמור טרם שב אליו – הנמיך את קולו: “החדר יעלה לכם בזול יותר”, אמר. ויודיל לגלג שוב: “אני עשיר ממך, אדון טוב!” החוכר נכנע וחדל גם מנסות. את הגג הדולף לא תקן.

לפנות ערב מלא הנוה אדם. בבוקר עוד לא רבו הרוחצים, ואך בשלש-ארבע אחר-צהרים, בהתחמם הים, נעים היה להתרחץ, ונראו כבר שבים מן העיר. בחמש רבו השבים והיו מביאים גם אורחים. השינים התחילו לועסות, המיחמים מעלים עשן ומשמיעים זמזום, ועוד מעט נשמעו קולות קרוזו ושליאפין וקטעי אופירטות ושנסונים יוצאים מגרונות גרמופונים צלולים וצרודים. אחרי-כן התחילו הנערות מסתובבות סביב הרמה. לאט-לאט הודלקו האורות, על השולחנות בחוץ עמדו פנסי-זכוכית, נרות עבים או עששיות בתוכם, וזבובים קטנים, יתושים ופרפרים צובאים עליהם מחוץ. מתוך איזו פנה, מעל ספסל, הרעים שיר בריטון וקול נערה דק ומזויף נלוה עליו. בשבילים המפותלים נשמעו רשרושים. לרגלי הרמה היתה פנת-אהבה, ספסל בין שני אילנות, ובשדרה פנימית יותר – פנת-אנחות. מבית עורך-הדין המהולל הבקיע קול פוסק של יוריסט, וסביב שולחנו של העסקן הגדול התוכחו, וקולו העמום ודבורו העוקץ של איש-סודו נחרש תוך קולות-הבּס של סטודנטים, מבליטי דבורים בחשיבות. נוה-הקיץ התחיל כבר את חייו ונשם רחבות את נשימתו, ונשימה זו רעננה עוד היתה. הים, הירק, הרמה ומראה הלילה, האנשים והרשמים – היו כמו חדשים, לא הכבידו ולא שעממו. ובתוך החדש הזה שלא הפתיע אמנם, מצאו להם הכל את מקומם, והנשמות התועות, נעדרות-המנוחה, מעטות היו.

על שלשת הבחורים פעלו הערבים פעולה קדחתנית. פעם הרגיזו ופעם הרגיעו. הם לא נתאזרחו פה ויהיו כגרים וכאורחים. עולמם היה בעיר, ולהשקיע עצמם במעון-הקיץ או לחלק את נפשם קשה היה להם. הם גם נתפזרו ובודדו; כשלן האחד בנוה – לן השני בעיר, וכשישב השני על הרמה, סמוך לעסקן ולאיש-סודו – חתל השלישי את ראשו על הרצפה בכר. יש שהתמהמה מי מהם מתחת על שפת הים, ויהי שב אחר כך דווקא מצד הבולוור, כאשר נסגרה הדלת מאחור בשעה קבועה. והשלשה היו דוקא מזדמנים יחד ובמצב-רוח משותף ביום, בעיר.

יודיל היה סועד כמעט יום-יום אצל בני-מולדתו, שהחזיקו פה בית-אוכל לאנשי-סביבתם. שם היה יושב בראש. היהודים הזקנים והאברכים בני פנתו, היו מזכירים לו זכות-אבות, והם, האורחים בכרך זה, היו מקבלים ממנו עדוד, לומדים אצלו הלכות-כרך ונשמעים לו בדברי-פוליטיקה ולפרקים גם בדברי-מסחר. הנשים לטפו במבטיהן את עור פניו הדק כמשי ואת עיניו החיות-עליזות, וצוחקות למהתלותיו החשודות והמדגדגות, והצעירים היו גם ברגזם מפחדים מלשונו הלטושה ונמנעים מהפגש בצחוק-עיניו. הוא חפץ למשוך גם את חבריו-לדירה שמה, והם השתמטו בעקשנות בלתי מובנת, וולקה בנתנו טעם פשוט לדבריו: “אינני חפץ – ודי!” ויצחק מתחמק בשתיקה והולך אל בית האוכל שלו מתוך הרגל, ויען גם השתעמם בו היטב-היטב, ויש שנלוה אליו גם וולקה אם נמצאה לו פרוטה בכיסו.

יודיל רצה להצטרף פעם לשנים: “הבה ואראה את ארמונכם או את גן-החיות שלכם”. יצחק לא שבע רצון ביותר מהצעה זו: פנתו צריכה להיות שלו. בחברתו של וולקה שם התרגל כבר, אף שגרמה לו גם הרגשות אי-נעימות, אך היתה גם מבדחתו ומעוררת-ענין. מפני יודיל חשש קצת. הלצותיו ובטולו כלאחר-יד ועקימת-חוטמו היו מובטחים מראש, וכל זה נראה מיותר לו, והמיותר גם מרגיז.

בבית-האוכל, שאליו נכנסו וולקה ויצחק, אחרי הרחיקם את יודיל באופן דיפלומטי, שרר הסדר הרגיל. בעל-הבית הגבוה והנוהג חשיבות פנימית בעצמו והרכנת-ראש ונמוסים יפים ביחס לאורחיו, התהלך לו בצעדים מדודים ועזר לאשתו הגוצה, העגולה והפזיזה בעלת הפנים הטובות לכאורה. בפנה, על כסא סמוך לחלון, ישבה הבת הבכירה הגבוהה, “הלוח החלק”, בעלת העינים הריקות, והסתכלה רגעים החוצה ורגעים לתוך החדר, והיתה לפרקים נכנסת לתוך הדברים בקול יבש, גברי, בעוד אשר הבת הצעירה, הגוצה והעגולה, הפזיזה, התמימה-ערמומית והצחקנית היתה רצה מן החדר למטבח, רצה וחוזרת ומגישה אוכל, מתוך התחרות של זריזות באמה המהירה. היא היתה מיטיבה פנים לאחד, מחייכת לשני ונוגעת מגע רפרוף בשלישי, והכל מתוך רחבות ופיה לא פסק מדבור, וכל מלה שנאמרה לה היתה מקבלת משום מה ברצינות. ובקצה השולחן ישב העשיר שבבית, הבן ששמש באיזה בית-מסחר, ולו מגישה אוכל המבשלת היהודיה, אסתרה הזקופה, הדומה לצועניה, שפניה העגולים והשחרחרים טבעו בתוך גלי-שערות ועיניה שכּוֹרות תמיד. ומשום-מה נתקבלה עובדה מיוחדת זו כדבר טבעי ואיש לא ערער עליה.

בראש השולחן ישב הסטודנט, מורה בגימנסיון פרטי של יהודים, שהקפיד על מדי-השרד והכובע, הן של סטודנט והן של מורה רשמי, כהקפידו על בריות-גופו וסרוק-זקנו. המורה-הסטודנט, שמתוך רשלנות לא ידעו לא וולקה ולא יצחק את שם משפחתו, היה בעל-קומה ובעל בשר, וראש גדול ומוקף גלי-שערות רבץ על כתפיו הרחבות והמלאות. חוטם חשוב, יהודי, הבלט מתוך פניו של פקיד רוסי, ודבור של מכיר בערכו, כבד, עבה וצלול, חותך ופוסק היה יוצא ברעם, מתפוצץ על פני השולחן ובמרחב החדר, ומחריש את יתר הדבורים הקטועים, הממושכים, הזהירים והמפוקפקים. לימינו ישבה צעירה לא-צעירה, צנומה ונמוכה ממנו, מין מורה בעלת-טרוניות ובת-“ברוגז”, שהיתה מחרישה כל זמן שלא העיז איש להרהר אחרי פסקיו של שכנה – חתנה או בעלה – דבר שגם בעלת-בית-המזון עצמה, שהתאמצה להיות מקורבת ואינטימית עם חשובי-אורחיה, לא יכלה להגיד בברור, ורק ידעה כי שניהם גרו חדר על יד חדר וידו לא זזה מידה. המורה יש שהיתה גם ממלאה אחרי דבריו בהערה, שעוררה תשומת לב רק לרגלי שתיקתה התמידית. כשהעיז מי להטיל-ספק בצדקת-משפטו של שכנה, שאגב התאים לדעתו של העתון המתקדם המקומי באותו בוקר, רטנה פתאום בזעף או פרצה בהערה דוקרת. יצחק, שהיה בא לפעמים קרובות הנה, שאהב בעצם לפטפט וששתק רק מתוך רצון להרגיז או מסבה מיוחדת לשתיקתו – היה אוכל פה לאט, מצטמצם, קורא בלי הפסק בעתון, כשהזדמן זה לידו, ועל פניו שויון-נפש גמור מתחילה ועד סוף, ולא היה נכנס לשיחה, גם כשהיה יושב-הראש של השולחן מפנה אליו ראשו ומיטיב לו פניו, והיה עונה לכל היותר בתנועת-ראש או בחיוך קל, שלא אמרו כלום ושמשכו אחריהם העפת-עין של בטול נוזפת מצד המורה, ומבט-תלונה לצד בן-לויתה התמידי, כאומרת: “ראה נאה, לפני מי זורק אתה פניניך!”

בעלת בית-המזון, שהיתה לפרקים מקשיבה קצת לשיחות יצחק בימים שהיה בא באחור זמן ועם מכר או מכרה ושהיתה לפעמים גם נכנסת עמו בדברים ונהנית, אף כי לא יכלה להציל ממנו אף מלה על עצמו, וכדאמרי אינשי: “לא החכימה ולא הטפישה”, – מלאה עליו תרעומת על שתיקתו התמידית, שהיתה מעוררת אצל אחרים, אם לא בטול והיסח-דעת – לכל הפחות חשד של גאוה, ומתוך זה – התרגזות עצורה. וגאוה זו הפליאה ביותר אצלו, ששיחותיו נסבו על ענינים פשוטים, וכמו נזהר מלנגוע בענינים גבוהים, אלה שהמלומדים האחרים אהבו דוקא להבליט בדבוריהם עם קומיסיונר או עוזר-מסחר, ודרכו זו רכשה לו סימפטיה של בני-הבית ושל פלוני או אלמוני מהאורחים.

יונוביטש ישב עם וולפמן על הספה, באשר לא היה מקום על-יד השולחן, וצריך היה לחכות קצת. יונוביטש העיף עיניו בעתון, ואך מרגע לרגע נגע בו וולפמן בדחיפה קלה או בצביטה. עיני וולקה רמזו לו בצחוק ערמומי-רשע; כך רומזות ודאי עיני פורעים יום-יומים לפני הפוגרום, כשתכנית-התופת מוכנת בלבם ואין איש יודע. יצחק רעד מקצתו למבטים אלה. רגש זרות ופחד סתום תקפוהו ויחד עם זה גם סימפטיה ובטחון חבוי: “זה ידע להגן בשעת הסכנה”.

יושב-הראש סעד כדרכו ברחבות. קומיסיונר מבלטה, יהודי שׂב, כחול-משקפים, טפוס של משכיל אמיד קרתני, מדבר רוסית של יהודי פודוליה, פונה אליו בשאלה התדירה: “מה הוא חושב?” ויום זה יושב-הראש הוא כולו בטחון. אתמול עוד שמעוהו פה מפקפק, ואף הוא היה בז למי שהיה מעיז להכיר לו את פקפוקו. היום קולו כחצוצרה מלא עוז-ודאות. “לא יגרשו, לא יעיזו!” וולפמן תוחב אצבעו לתוך המאמר הראשי של העתון המתקדם שבידי יצחק, ועינו של יצחק נגררת אחרי האצבע: “כמו שנבאנו אתמול ושלשום וכמו שאי-אפשר היה לא לחזות מראש (אגב: אתמול היה פקפוק ושלשום – סכנה גמורה – לדברי אותו העתון.) ברור הוא כי לא יגרשו את דוּמת-הממלכה, לא יעיזו. הם יזהרו מעורר את התמרמרות העם, הם, נותני-הקונסטיטוציה של 17 באוקטובר, זוכרים עוד זעם העם מהו”. כה כתוב בעתון היום שחור על גבי לבן. יצחק אינו מתפלא. זה שנים שאינו מתפלא, הוא חדל מהתפלא בעודו ילד כמעט ואינו זוכר אם התפלא בכלל בחייו. יום-יום שומע הוא את האנשים שבים אל קיאם בוכוחיהם, פועלים הם על עצביו ומרגיזים ואינו מתפלא. היום צוהלים וקול ענות-גבורה שולט. והוא נזכר בדברי טרוקר: “הצעקות יפות לעכול”; יודיל אוהב להרגיז בהערתו זו את המתוכחים עמו, והוא עצמו מסוגל להתוכח ולצעוק ימים ולילות.

ופתאום נזרקה לתוך השיחה יריקת-רעל: “ומה אם יגרשו?” יונוביטש הרים עיניו וראה את כל הפנים מוסבים בתמהון ובהבעת פחד סתום אל מול וולקה, ששלב לו את זרועותיו על חולצתו האדומה רקומת-הצוארון; על שניו הגדולות והחדות מרחף צחוק רע, ועיניו המחוצפות תחובות במבט מגרה ותובע בסטודנט-המורה. בתוך השתיקה האיומה כמעט, שתיקת מבוכה בלתי צפויה, חלחל רחש-הארס של המורה. “הציונים רוצים שיגרשו”. ובטרם הספיק הקהל לשאוף רוח, קם וולקה והזדקף בכל קומתו. “פרדון, ברישניה! (עלמה כבודה!) אינני ציוני; איש רוסי אנכי, פרבוסלבי”. ה“פ” שב“פרדון” בוטאה בצפצוף שפתים מעליב שהזכיר פונקציה גופנית לא יפה, ובחתוך-דבורו הבלט גם חקוי להאקצנט היהודי של המורָה, וגם הדגש בטויו הרוסי, ההמוני, החריף והמלא של וולקה עצמו. המורה לא נתבלבלה: “ישנם גם רוסים חוּלי –” ואך באותו רגע שם הסטודנט-המורה את כפו על זרועה והיא נשתתקה והשקיעה עיניה בצלחת. וולקה זרק מבט כמנצח, קד קידה ואמר: “תודה בעד הקומפלימנט!” וישב. בחדר שררה דממה מאיימת, נשמעו נקישות הכפות והמזלגות, הקהל אכל בבליעות-חפזון וכל בלע-אוכל כאילו עמד בתוך הלוע. ואחרי שעה קלה, כעונה על התוכחה האלמת של יצחק, פרץ וולקה שוב בעקמו שפתיו: “ומה, פרוגרסיסט שלי, מה יהי אם יגרשו? אמור אתה!” יצחק ענה כמשתמט: “אם יגרשו – יגרשו” – “יודע אני כי יגרשו”, ענה וולקה ולעג חצוף בין שניו: “רק הייתי חפץ לראות את גבורת החברים, שהתחבאו בגגות ובמרתפים בשעת הפוגרום”. הדממה כבדה; איש לא ענה.

ראשי המדברים התחמקו בחפזון. הנשארים דברו נמוכות על עניני יום-יום. בני-הבית הביטו בסקרנות ובכעס על וולפמן. הוא ויצחק ישבו אל השולחן ואכלו. הוא ספר מעשה שקרה לו אתמול בשוטר. פגע בו שוטר בהכנסו אל הנוה. “מה אתה עושה בנוה-קיץ יהודי זה?” שאל. הברקתי בו עיני. “ומה? אפשר שאראה לך את זכות-הישיבה שלי?” כדאי היה לראות את פרצוף השוטר המבולבל. הוא נתן בי זוג-עינים ולא ידע במה לפתוח פיו. סוף-סוף אמר: “יודע אני שהנך יהודי”. התמתחתי לפניו כשידי תחת מצחתי ואמרתי: “ובמה אתה בטוח?” הוא, חוחול1 פקח ככל בני-ארצו, התאזר אומץ ושאל: “ואיך תוכיח שאינך יהודי?” – “במה אוכיח?” עניתי: “בחזיר, אחי, בוא ונתחזר יחד!” – הרבה יהודים אוכלים חזיר – עונה הוא. נתמלאתי חמה: “ומה חפץ אתה כי אוכיח לך שאיני יהודי – טוב, הבה!” והתכוננתי להראות לו. הוא ברח, חוחול גולם! ובהבט וולקה סביבו – והנה ברחו בעלת-הבית ובתה הצעירה למטבח מפרפרות בצחוק.

כשבא אחרי זה יונוביטש יחידי שאלו אותו בני-הבית לחברו זה. “איזה בחור מחוכם, שד!” אמרה הבת הצעירה: “מהו? יהודי אם רוסי?” יונוביטש השקיע פניו בצלחת ורטן: “יולדתו יודעת”. האם שמה אצבעה על חוטמה כנוזפת: “אדון יונוביטש!” הסטודנט, המורה ונכבדי האורחים הביטו ימים אחדים אחרי ההתנגשות גם על יונוביטש בכעס, והוכוחים היו חסרי מרץ ובטחון. ובחדר-הנוה לא פסק וולקה כל הערב מצחוק.

עניני שלשת הבחורים פשוטים היו בתכלית. מוצאו של יודיל טרוקר לא היה ליטאי. רק זקן-סבתו, מספרים, נסע פעם לטרוקי של וילנה להשתדך שם עם בת-גביר, אחרי שמתה עליו אשתו בלידתה הראשונה. השדוך לא יצא משום מה, אלא שקנה יער בסביבה וישב שם כשלשת רבעי שנה, וכל ימיו ספר מעשיות על הקראים שבטרוקי זו. איך נפל פתאום אי קראי לים יהודי ליטאי זה – אין לשאול. איך נפל הבעש“ט למדזיבוז'? נופלים ודי. מאז כנוהו בעירתו: “טרוקר”. זקנו, אבי אביו של יודיל, הוזקק להחליף שם-משפחתו לרגלי איזו עלילה, וקבל את כנויו של חתנו, ואצלו הפך “טרוקר” ל”שם-דבר“, ר' ברילי טרוקר, מי לא הכיר את ר' ברילי זה? העלילה דלדלתו ולכן נהיה לגבאי אצל ר' נחומצ’י הקטן. יצחק המתנגד כוולקה הגוי לא יכלו לזכור את שם העירה, בירתו של ר' נחומצ’י. אחר כך נתעשר ר' ברילי פתאום והניח את מקומו ליהודי עני בן-טובים. כשמת ר' נחומצ’י ובן ראוי למלכות לא השאיר אחריו – נתנו טובי החסידים עיניהם בר' ברילי. זה בינתים קנה לו בעיר אבותיו חצר, בנה בתוכה בית-מדרש קטן והתחיל אומר חסידות לפני יחידי-סגולה. וגם מתנגדים באו אליו. רק בשמעו כי אומרים להושיבו על כסא מלוכה נבהל. “מי ומה אני?” אמר לעצמו וראה כבר בחזון טענות-ירושה, דיני-תורה, מחלוקת ומלשינות. יום אחד קם, פרץ את הגדר של חצרו והוציא את ה”קלויז" מתוכה ונדבו לקהל. מאחורי ביתו היה גן-פרי, שבו ישב מדי יום ביומו עם יהודים סוחרים ופריצים ומדבר דברי-חול. בינתים נסתבכו עסקי-הירושה בחצר ר' נחומצ’י. כנגד הבן הלא-ראוי שהתעקש על זכותו – הקימו “ינוקא” נכד מצד הבת-היחידה, והתחילו מחלוקת ומשפטים בדיני ישראל ובערכאות, והדברים הגיעו לחלול-השם. זקני החסידים השתמטו מעט-מעט והיו באים בגניבה לר' ברילי, יושבים עמו בגנו, מדברים דברי חול ומספרים מעשיות-חסידים, ומתנגדים היו באים כמקודם: ונתפרסם ר' ברילי על ידי שיחות-חולין שלו. קם ר' ברילי פעם ונסע אל הבן וממנו אל הנכד, ובשובו התחיל לאמר חסידות בתוך שיחות-החולין. ולאט לאט התכנסו אליו הרבה חסידים מן הסביבה וגם רחוקים באו. ואך על שמו “ר' ברילי” הקפיד מאד ולא נתן לשנותו לר' ברצ’י. לעת זקנתו כשמתה אשתו נשא אשה שניה נכדת-צדיקים ובת-עשירים מגליציה, אשת משי ופלוסין, ולבית היה ריח של צדיקים וגבירים כאחד. אבל ר' ברילי מת, ואברהם בנו יחידו היה כבר משכיל למחצה ואיסטניס ונפסקה השרשרת תיכף. לספורים אלה נצטרפו מעשיות ומאורעות כיד דמיונו של יודיל, שהיה כמעין המתגבר שאינו פוסק לעולם.

וענינו חייו? עליהם התהלכו על מיני אגדות, שיודיל נהנה לשמען והיה מפליט רמזים שהיה בהם כדי לחזקן. מתוך צרופי כל מיני שמועות ובעזרת דמיונו של וולקה נצטירו מאורעות חיי יודיל כך: היתה לו אשה בת יראים והוכרחו להתגרש, אחרי שנתפס יודיל באפיקורסות. נשא שניה אחריה ולא חי עמה, והיה הדבר תלוי – לא חיי נשואים ולא גט. היו לו ילד מזו וילדה מזו, ותקפוהו געגועים פרקים לאחת ופרקים לשניה. בעירה שלישית היתה לו מעין-כלה, כלומר, כלה לעתיד, כשישתחרר. ובינתים התחיל נוטה גם לנערה פה, שישבה במעון קיץ בקרבתם, ומתוך שהיה יודיל יושב ימים ולילות וכותב מכתבים, נתחזקו עוד יסודותיה של אגדת-חיים זו. יודיל היה באמת כותב מכתבים לאין קץ, מראה מעט ליצחק, פחות מזה לוולקה ומעלים הרבה ומליט את הכל בצעיף סודיות: גם לעתונים היה מריץ מכתבים, שמקצתם היו נדפסים ודוקא בעלום-שם; ושירים היה כותב לשם האהובות (השניה ידעה עברית) וגם שירים סתם, שהיה מראה אותם רק למבינים ובמקרים יוצאים מן הכלל. הוא גם בלע ספרים מכל המינים, אהב את הכי-מודרניים ויהי חסיד גדול של פרץ וברדיצ’בסקי ושל הקובצים המודרניים הרוסיים ואת הדיקדנטים הקיצוניים שלהם קרא בתאוה, ואפילו את אלה שלא הבין. “לא יזיק”, אמר, “אבותי אמרו תקוני-זוהר וחזרו ואמרו עד שהבינו”, וגם בספרי מוסר וחסידות עתיקים אהב לעיין. בעירתו היה בא גם למנחה ולמעריב ולפרקים גם לשלש סעודות, והחסידים ידעו כי אינו צדיק ואהבוהו. “בר-נש קל, אך לא בעל-להכעיס”, היו אומרים ומצטערים עליו שאינו נוסע לשום צדיק.

ועניני כספיו לא פחות פשוטים היו, לפי השמועה: איזה סכום היה מקבל מירושת אביו, שהיה עוד אמיד במקצת ושעיף עוד קודם מהספיק את מדת בזבזנותו של בנו. דודה חורגת מצד אמו היתה שולחת לו גם כן מזמן לזמן. וגם פה רבו האגדות. ספרו כי הציעה לו איזו סכומים גם אשתו הראשונה, שנשאה בינתים לעשיר גדול – ולא קבל. וספרו גם כן, כי עם אשתו השניה היו לו מעין משפטים. הוא היה תופס מלים משיחות אלו, שוחק ושותק. עם ה“מעין-כלה” היה נוסע פעם-פעמים לשנה לטיול, שבזבז עליו הרבה כסף, והיה מקבל ממנה חלק של חלקה רק אחרי הפצרות ארוכות מצדה. ובינתים היו לו חשבונות של מסחרים ארעיים ורוחים והפסדים בקלפים, רבית שקבל בעד איזו סכומים ונשך ששלם בעד שטרות כפולים, חשבונות של כספי-צבור, שלא הספיק מעולם לברר, ותביעות שתבע מאחרים ושתבעו ממנו. כי היה יודיל חבר מצוין ומסור לאדם ולאידיאלים. כשנמצא כסף בידו פזר ביד רחבה לכל הרוחות, תמך ונדב והדיב גם אחרים, וכל מי שנקרה בד' אמותיו נהנה או הוכרח לתת; בא רזון בכיסו – לוה מימין ומשמאל, ולשלם שכח פשוט מתוך היסח-דעת וטרדות. ומתוך שהיה גם חלוש ובעל מיחושים נסע בכל שנה או שנתים חוצה-לארץ, ולא החסיר כמעט שום קונגרס ושום ועידה ציונית. וכך היה מלא-דאגות תמיד. אלא, כמו שהיה אומר: “לכשאחפוץ – הריני פורק מעלי כל דאגות והנני חפשי”. ובימים שחש עצמו חפשי – קשה היה למצוא בחור כמוהו. הוא היה אז גם יודע לשתות, ויהי רץ לקפה-שנטנים או מוצא לו מזמרת מפוקפקת בתיאטרון של פרבר. מכרים עשירים שהזדמנו לו בתעיותיו אלו היו “מלוים” לו כסף ביחד רחבה.

הוא היה אוהב להתוכח וביחוד להרגיז את הבונדאים, שהיו נמצאים לו תמיד. האקסטרנים היו מרננים אחריו, כי שטחי הוא, כי לא למד אפילו את הספרות המרכסיסטית הפופולרית, והוא היה צוחק, “עמקות, חביבים, זוהי מין טחורים, רחמנא לצלן”. ובהלצה או במלה קולעת היה מכה מכת-מות גם בחור כבד-ראש וקמוט-מצח, שמרכס לא זז מעל שולחנו.

ויש שהוא יושב לו בין חבורת צעירים וצעירות, בימים שאהב לגדל זקנו במקצת ושהיו לו אז פני אברך-משי סוחר בחלקות-יער, ואז לא היה מתוכח, כי אם מעשן לו “ציבוק” שקבל בירושה, ועל שפתיו מרפרף צחוק שהיה מקמט במקצת את סביבת חטמו, עובר לתוך העינים ומוסך עליהן שכרון. הוכוחים היו אז נפסקים ומשתתקים מאליהם, החבורה עצמה חפשה דרך לצאת מהם, ואת הדרך היה ממציא יודיל טרוקר עצמו. הוא היה פתאום קם ונגש אל הצעירה היפה שבחבורה, זו שהיתה מטפלת בשעות הוכוחים בידיה הלבנות, תופש בראשה ונושק לה ישר על שפתיה. כשהיתה זו נדהמה ונעלבת מהתקפה בלתי-צפויה זו, היה מעמיד פני ילד תמים מתחטא: “אמרי, וכי אין זה מתוק מכל מרכס שבעולם?” ואז היה הקהל נדהם רגע ואחרי-כן פורץ בצחוק, ועיני הנערה עצמה היו נרטבות מתוך רצון לצחוק. היא היתה סוטרת לו על לחיו סטירת-חבה – וסולחת. הוכוחים היו נשכחים והחברה קמה ויצאה לטייל או לשוט בסירה, ונפרדים מתוך וכוח חדש. לחיות שעה בלי וכוח – היה למעלה מכוחותיו של יודיל.

ואך בימים אלה השתעמם יודיל באודיסה מאד-מאד.

באחד הערבים ישבו השלשה על הרמה. בתוך סוכת-השבכות ישבו תלמיד בית-ספר למסחר וגימנזיסטית ודברו בחשיבות על דברים בטלים. שתי נשים זקנות מקושטות ומצובעות ישבו על ספסל ודברו רוסית מסופקת על עניני בית ועל עסקי בעליהן, עד שעברו לשיחה הרגילה, ללשון-הרע. מתחת לרמה השתקשק הדור הצעיר, ועל ספסל קרוב לשלשה ישב איש-סודו של העסקן מחכה וקצר-רוח. הוא קם והביט אל הים, שהתחיל להתכסות בערפל דק, אחרי-כן לכל צד, ירד לאיזו רגעים ועלה שוב. טרוקר חש בו, כי משתוקק הוא מאד לגשת אליהם, אלא שודאי רוצה הוא שיפנו אליו. “לא תזכה”, אמר בלבו וצחוק הבהב על שפתיו. וולקה הרגיש גם כן בדבר ואמר: “יתפקע!” הוא שמע כי העסקן נתעכב בעיר, ויודיל כמעט שהבין למה וולקה מתכוון. רק יונוביטש, ששמע כי בחור זה היה פעם בארץ ישראל ושלא כון עתה ללבם של חבריו, התקרב פתאום אליו ואמר: – יסלח נא בטובו, שמעתי כי היה בארץ ישראל.

וולקה, שהתמלא כולו רוגז, פרץ: “אידיוט!” ויצחק לא ידע על מה ועל מה. ואך את יודיל תקפה כבר סקרנותו, והוא התקרב לשמוע את תשובתו של ההוא. הן הוא גם הכיר אותו קצת.

  • “כן, הייתי, שלשה חדשים טילתי שם”.

  • אפשר נפגש בבחור-פועל יונוביטש, שמעון יונוביטש? –

"יונוביטש? דפק ההוא על מצחו: ופתאום נזכר, “אה, כן, זהו הבחור שטייל אז עמי בלילה ושספר לי על המפלגה החדשה שהם אומרים ליסד, מפלגת פועלים לאומית לכבוש-עבודה, לא כפועלי-ציון”.

והשיחה התרחבה. התקרב גם וולקה. הוא אמנם לא אהב את איש-הסוד, הסטודנט שמראהו כבן-ישיבה, ואך לשמוע על “פלשתינה” רצה גם הוא. אלא שהדברים סבבו עתה על מפלגות ותיאוריות, דבר שיודיל אהב מאד ושוולקה תעב עתה בכל נפשו. יצחק כבר נדחף הצדה והשיחה התנהלה בין יודיל ואיש-הסוד. וודאי היתה נמשכת עוד זמן רב, לולא עלה פתאום העסקן אל הרמה ואיש-הסוד חרד לקראתו. הם ירדו יחד לאיזה רגעים, שבו אחרי-כן והתחילו מדברים: העסקן בקול כבד ומשכנע ואיש-הסוד בדבור עמום שהחליש את הערותיו החריפות, כדרכם. השלשה הקשיבו מן הצד כחצי שעה, אלא שסוף-סוף קם וולקה וזרק פתאום פהוק ממושך לתוך האויר: “ואני הולך לישון!” יודיל שנבוך פתאום להתפרצות בלתי צפויה זו, ישב עוד קצת, ובמשכו את יצחק בשרוולו ובאמרו “שלום!” אדיב ורחב להעסקן ולאיש-סודו – אמר: “נלך, באמת; מחר עלינו לקום השכם”.

יצחק הפליט “שלום!” מתוך קמוץ-שפתים ונגרר אחרי יודיל, אף שידע שאין להם מחר לאן למהר. וולקה שכב כבר עטוף באדרתו ונחר. הישן באמת אם לא – לא ידעו אצלו אף פעם.

באותם הלילות, שבהם היתה הרוח מתדפקת בזגוגיות הרועדות, מנענעה את הכתלים המפוקפקים ומפילה רעף אחרי רעף מעל הגג, והגשם משתקשק בעצים בחד-קוליות משעממת או נשפך זרמים-זרמים כאילו בא להטביע את הכל, והים זעף והמה כחותר להזיז את מורדי שפתו זו הרעועה, אכולת הגלים והסערות – היה יצחק שוכב פרקים מעוטף בשמיכה, מכווץ ומעוגל, ופרקים מתוח לארכו, מגולה חציו ופקוח-עינים ולעיניו – סביבו ובתוכו – היתה נגולה מגלת חיים רחוקים, עטופי אד אפור או כחול, מעַוְרים גם בבהירותם וגם בצבעם העמום. הצטירה עיירה ובתים, שדות ויערים, גויים ויהודים, חנויות ושולחנות, עגלות, יום-שוק, שכורים וחילים, ובתוך כל זה ילד חלש וצנום מתהלך ומטולטל לא ידע לאן ולמה.

התגלה יהודי שׂב עם לסתות בולטות ולחיים שוקעות וזקן קלוש, יהודי שהיה מרביץ תורתו בימים ומתבודד עמה בלילות. קרוב לחצות היתה נפתחת הדלת פתאום, ויהודי ארוך וצנום, שעינים לו דוקרות, נכנס, יהודי שהעין חפשה תמיד בידו את החלף הארוך והמלוטש, ואחריו יהודי גוץ, שמן ואדום נושא נתח-בהמה, בשר ועצמות. אחרי צאתם היה פונה היהודי השב, אבא, אל האשה הגוצה דמועת-העינים, ואומר: “נו, עונש; אף רגע אין מניחים לך ללמוד קצת לעצמך”. האשה הגוצה היתה מתאנחת וצוחקת בקול רך וצרוד במקצת: “טוב עוד שהרב נותן לך לפסוק שאלות כאלו, שאינו מקפיד”. השב היה משתתק ושב לספרו.

הגוצה נכנסת אליו אז, אל הקטן ששכב מכווץ על שלשה כסאות וממששת במצחו: “יודע אתה, ילדי, מחרתים יהי עליך לאמר קדיש; היודע אתה כבר את המשניות?” שבועות שלמים היתה היא, האם החורגת הטובה, מזכירה לו את האם המתה, והיתה מעוררה את בעלה לעבור עמו על פרקי משנה, כדי שיוכל הקטן ללמוד בעצמו אותם ביום-השנה.

יצחק שומע את יודיל מתהפך על משכבו, והספה חורקת תחתיו. בקול, שרק עכברים יכולים לשמעו, לחש יצחק, מפוקפק אם יגיע הקול למקום שנשלח: “איפה יכול וולקה להסתובב עתה?”

ואך יודיל שמע, ובאותו הלעג שלו שבא תמיד כאילו לחזק את עצמו ולהסיח דעתו מפחדים והרהורי-מות, הפליט: “יודע אני? ודאי שם ליד הנמל באיזה בית. הרי הוא רואה פוגרום בכל פנה”.

וברטט עצור שאל יצחק כלוחש לעצמו: “ואתה אינך חושש?”

  • ואם אחשוש? דיה לצרה בשעתה; מה יועילו חששות? –

השתררה שתיקה כבדה ורוטטת. בחוץ שקשק הגשם ופזז הרוח. הים נהם: מררהו! מררהו! איזו צעדים נשמעו, צעדים מבעבעים בבצה או בשלולית. השנים עצרו נשימתם. אפשר זה הוא? ואך דלתם לא נפתחה: לא הוא.

  • יודע אתה מה שאבא היה אומר, כשהייתי בא הביתה מוכה בידי איזה שובב או “שקץ”? – יצחק הפסיק ונשם נשימה ארוכה: ‘אין לך יהודי שאינו שבור ומולקה’, היה אומר. –

“נו, כן, ידוע”, ענה יודיל ממרום ספתו: “חדוש של מתנגד”.

שוב השתררה דממה, וגם בחוץ כאילו עצר הלילה נשימתו רגע.

  • ויודע אתה איך היה אבא מבקש מאת הדודה אוכל? הוא היה שואל: ‘אפשר יש לך דבר-מה? איני רוצה להטריחך – אבל הלב –’

יודיל חייך בלחש: “הוא ירא אותה?”

  • אלהים עמך – נעלב יצחק. – מה שייך ירא? היא היתה לי כאם. אפילו אני לא יראתי. אבל אם לא נזכרה בי – יכלתי לרעוב יום שלם. –

“בטלנים!” לעג יודיל בפה רחב. “אנו הרינו חוטפים את כוס היי”ש מידי הגבאי עצמו".

  • אצלנו לא כך: דרך-ארץ בפני כל. – אמר יצחק כמצטדק.

“ליטבקים, מובן”. זרק יודיל; ואחרי התהפכו על צדו השני הוסיף: “דרך-ארץ – יהי כך!” וקולו נשמע כמחליט: “דרך-ארץ – גם זו שיטה. העיקר הרי השיטה ולא החיים, לא כך?”

ואך יצחק שתק. בחדר כאילו התהלך מי בצעדים עמומים. יצחק חשב: השומע יודיל אותם? ואך ההולך נעלם שם בתקרה, אף שקומה עליונה לא היתה לצריף.

  • ויודע אתה? לפרקים הייתי חולם על דברי-מתיקות שלשה ימים ולא הייתי מבקש: וכשהיתה הדודה מביאה לי – לא הייתי בבית. –

“ביש-מזל, ידוע!” לעג שוב יודיל.

  • וכשקבלתי – עבר חשקי וחלקתים לאחרים, – המשיך יצחק כלא שומע, – ואצל הדוד העשיר היו הרבה דברים טובים, ואך אשת-אבא היתה אומרת: תקח רק מעט; לא יפה הרבה. –

“נו, ודאי, לא יפה”, נהם יודיל; “הם זוללים, ולו, ליתום, לא-יפה. הגיון של חכמי-ליטא, תורת הגאון היבש”.

  • ואני לא אהבתי את החסידים, – עבר יצחק אחרי יודיל אל שטח אחר – היו כשלשת-רבעי מנין בעיירתנו בין אלפי יהודים. בשבת עוד התאסף אצלם מנין משלהם, ובחול צרפו להם איזו מתנגדים. יודע אתה: אנו איננו קנאים, וכשיש גשם או כשממהרים ואין פנאי – מתפללים בכל בית-מדרש קרוב. והחסידים – יהודים חמים היו, אלא – שתו. יצחק הרגיש מעין בחילה על שפתיו.

“ולכן הנך מתגולל פעם בחצי-שנה כחזיר!” עקץ יודיל, וכאילו הרגיש בבחילה של ההוא.

  • נו, כן, אינני רגיל. אצלנו היו יהודים חשובים נכשלים בכך בסעודת-מצוה: אי-רגילות. אבל הרוב לא שתו גם בפורים, ובשמחת-תורה התביישו אפילו להעמיד פני שכורים. יראו. –

  • “ברואים!” לגלג יודיל והפך פניו אל הקיר. השתפכות ליטאית זו היתה עליו למשא. ופתאום פרץ בצחוק: “היה יפה, אילו היה זקני נשאר בטרוקי ונושא את הליטאית. ברוך המקום שלא זוג זווג זה! נו, נו – חסר היה רק זה שיהי יודיל ליטאי. עסק נחמד!” יצחק הרגיש את בשרו נעשה חדודין-חדודין מעלבון. ואחר כך היה לי כתב לא-יפה, – הפליט לתוך החשכה בלי-קשר, כממשיך רעיון כמוס לו לבדו.

  • ואך יודיל לא הרפה מלעוג: “ולא נעשית בוכהלטר (מנהל ספרים); אסון גדול!”

  • בוכהלטר הנני קצת גם עתה; אבל בכלל – לא יצא כלום. – גמגם יצחק באיזה הסוס פנימי. לבו הכהו על שפיכת-לב זו באזנים שאינן מקשיבות לנימי-הלב. הוא נשתתק. אזנו רבצה עמוק בתוך הכר. שאון הים נשתתק בשבילו, ובמקומו נשמע שקשוק אופני עגלה על גשר רועד ומתנדנד.

ופתאום התחיל צוחק בתוך עצמו. רגע לא שמע גם הוא את הצחוק רק הרגיש בו. לאט-לאט פרץ הצחוק חוצה, תחילה בזהירות, בלחש, אחר כך כצלצל פעמונים דקים וקהים, אחרי-כן נשמע קופץ, קטוע ובלתי-טבעי. יודיל התחיל לחקות את צחוקו זה ויצחק לא נעלב.

  • אבא חפץ לשדכני בשבע-עשרה שנה. –

  • “נו, ומדוע לא?” צחק יודיל: “אותי שדכו”.

  • ויודע אתה מה עשיתי? כשבא השדכן אלי, מתחפש כאילו אינו שדכן – ואפשר היה זה באמת המחותן בעצמו – כשבא לבית-המדרש אלי קראתיו לקרן-זוית ואמרתי לו: ‘אם תבטיחני באמונתך שלא תספר לאיש – אגלה לך סוד’. הבטיח; אמרתי לו: ‘דע לך שיש לי שחפת, שיורק אני קצת דם’. הוא לא האמין לי, אבל פחד; ופעם לפני זה הרי ירקתי באמת איזו טפות אדומות. –

“ואז כבר הבראת?” שאל יודיל; הפעם נגע יצחק בנים חבוי של נפשו.

  • אז? יודע אתה כמה מפחד אני מפני מים, כלומר, כשאנו שטים בסירה בתוך גלים סוערים – אז דוקא אינני מפחד, אבל מפני מים קרים נרתע אני. ואז הייתי עוצם עיני וקופץ בעל-כרחי אל הנהר ביום קריר ושני נוקשות ולא הצטננתי אף פעם. זה היה לי המוצא היחידי. –

“מה, השחפת?” ויודיל הרגיש מין סקרנות קשורה עם שויון-נפש בלתי מוכר לו.

  • לא; הקפיצה לתוך המים הקרים. יכלתי אז להשתגע.

“להשתגע?” השתומם יודיל: “פחדת כל-כך מפני נשואין?”

  • לא, – אמר יצחק בעקימת פה. לפניו כבר עמד קיר. לא צריך לעבור. למה בכלל גלוי-לב זה? ופתאום נטתה מחשבתו לצדדין: נמצא מוצא.

  • אתם החסידים מסתגפים לשם תשובה, ואנו כך, סתם, לשם חזוק. מכסתות-הכשות של הדודה עברתי לספסל יבש של בית-המדרש, וזה גרם כל כך תענוג".

“מזוחיזמוס!” החליט יודיל בעקימת שפתים.

  • אה, יש פורמולה – טוב!" – ענה יצחק שמח על שסוף-סוף נתפס גם יודיל פעם. ואך יודיל מהר להסוג אחור.

  • “פורמולה? – אני צוחק. יודע אני שאינך מזוחיסטן. הנך ליטאי, מתנגד ולא יותר”.

  • גם אלו פורמולות, – לא הרפה יצחק מטרפו: – מלים ריקות, שאינן מבארות כלום. פשוט: היה לי צורך נפשי להקשות את גופי, לחסן את הנפש. החיים קשים. – ומה יעשה בהם איזה איציל בן-הדין, בן מלמד למחצה? –

  • “ושאלה זו נשארת שאלה; גם החסון לא פתר אותה”. יודיל נקם עתה נקמת כשלונו הרגעי.

  • ואיה יש פתרונים? – זרק יצחק שאלה לתוך המית הלילה. יודיל לא ענה. אד כבר שבא מן החוץ או נזל מפנים, מאיזו פנה לא-ידועה, מלא את החדר, עלה וירד, חתל, לחץ על הלב והכביד על הנשימה. בחוץ כמו שקט הכל, רק לרגעים פרץ יליל-רוח, שאי-אפשר היה לדעת היבש הוא אם רטוב, הבדל חשוב בשביל יודיל מאד. הוא התחיל לנשום כבדות, התאמץ וירד ופתח את הדלת לרגע. התפרץ אויר רטוב וקר, וחזרה המציאות כגוש-לילה ממושש בידים ההולך ומתפורר. הים סאן, הגלים נשמעו לוחכים ויורקים קצף מול סלעים, טפטף גשם, רעדו רעפי-גגות ונקשו זה בזה. איזו עין סתומה ראתה מה באופל ובמרחק, וחדרה וחתרה ותרה בלי-הרף, ואך הכל היה מין דייסה נוקשה ירוקה וחשודה. פתרון לא היה ולא יכול להיות.

יודיל סגר את הדלת, שב אל משכבו, התהפך מצד לצד ונאנח: “בערב תאמר מי יתן בוקר”. יצחק שתק.


ב

הערבים בנוה-הקיץ היו סואנים, וגם הימים מרובי-תנועה היו; הסימטה הקרובה בין מעונות הקיץ, המובילה אל הים – לא היתה קרובה דיה, ודרך הנוה היו עוברים, כדי לקצר את הדרך, קיטנים, טיילים, עוברי-דרך, שוטרים, שומרים. קונדוקטורי-מסלת-הסוסים, רוכלים ובני-אדם סתם. המעונות מלאו כולם. הבטחון בתקופה החדשה ובחופש גדל, מכיון שלא גרשו את ה“דומה”. עברו גם שמועות על מיניסטריון אחראי ליברלי העומד להמנות ע"י הצר, והבטחון מלמעלה השפיע גם על הבטחון מלמטה. יצחק היה קורא עתונות בהתלהבות, יודיל הפך מספקן לאנטוזיאסטן, ורק וולקה היה מעיף מבט רע ופניו קדרו. הוא היה אומר: “את הפוליטיקה מבינים השוטרים והשוערים והם רואים אותה בעינים אחרות. אני קורא את המחר מעל פניהם, וגם קוקזים ישנם ברוסיה”. ואך מחוץ לדירתם ולחברתם הצרה היה עוצם פיו, וכשבא לבית-האוכל אכל בשתיקה את ארוחתו והלך. בני-הבית אמרו ליצחק: “חברו זועף, חבל מאד! בחור עליז כזה!” יצחק שתק גם הוא. היו לו דאגות שלו והוא גם הסתכל עתה ביודיל מן הצד. בין מצב רוחו הפרטי של זה ובין הפוליטי היה עתה הבדל גדול מאד.

יודיל התחיל להעלם לימים שלמים. נירותיו נפזרו או כוסו אבק, העטים העלו חלודה, הדיו חרבה בקסת אחת והפכה מים בשניה, הספה שיודיל התגלגל עליה קודם חצאי ימים, עמדה עזובה ועלובה: יודיל איננו. ספר שנפתח לפני שבועים נשאר פתוח במקום שקרא בו אז, לא היה מי שיהפוך את הדף. לא נוסף אף ספר חדש ואף חוברת טריה של ז’ורנל. כל הזמן – יודיל טרוד. מכתבים באים, נקראים בחפזון ומושלכים לפנה או נשמטים אל מתחת לספה – ואין מרים. יצחק הסתכל מן הצד ולא שאל מאומה, ידע את טבעו של יודיל המליט תחילה פניו כבמסוה-סוד, ולבסוף פותח הוא את כל לבו ללא דרשוהו. וולקה לעג: הוא ידע משהו והוסיף לא מעט כדמיונו הטוב עליו, ואך רצה שיצחק ישאלהו – וזה לא שאל. מפי אחר לא רצה יצחק להודע, ויודיל בשכבו בערב מליט פניו בספר שאינו קורא בו: הפצע עודו טרי ואין לנגוע.

יודיל נקלע בין שני מגנטים. “המעין כלה”, הנערה הגבוהה והיהירה, שיודיל השתמט מהראות לה את מעון-הקיץ שלו, ואשר אם נפגש בחבריו דירי-חדרו בטילו עמה נזהר מהרכין להם ראש יותר-מדי, עלמה זו היתה עתה באודיסה כבדירת-קבע. דודתה התרחצה בלימן והיא ישבה עמה, וטרוקר היה מוכרח לבוא יום-יום ולשבת עמהן איזו שעות וגם ללוות את העלמה בטיוליה או בהליכות-לצורך בעיר. הדודה אמנם התיחסה לכל הענין בפקפוק, היא היתה מותרת בכל לב על ה“מעין-שדוך” זה, אלא שיודיל העליז והחי הנעים לה את הימים, בהפיגו כל שעמום במעשיותיו ובידיעת-העולם שבו. “איזה מוח, איזו עין ואיזה זכרון!” היתה הדודה אומרת בהתפעלות: “בן-בית בכל הדרום מז’יטומיר ועד קישינוב, ובכל המקומות ובכל החוגים; ישאלו אותו על וילנה וורשה – יודע הוא אותן כאת קיוב ואודיסה, ואפילו את אוסטריה יודע הוא, את למברג וסדיגורה ובלז – מה אינו יודע?” ואמנם זכרונו הפינומינלי של יודיל עזר לו בכל רגע. הזכירו סוחר-יער ווהליני – והרי טרוקר יודע מקום היער שלו ומי שותפו; דברו על טוחן או על בעל-מנסרה ממורדות הדניפר – והוא מכיר גם את מחותנו ויודע על שניהם מי מהם בן-עשירים ומי בור שהתעשר. ובנוגע לרביים וחצרותיהם, חתניהם העשירים וכלותיהם ולסופרים, לעתונאים ולעסקני-צבור יהודים ולא-יהודים ואפילו לשחקני-בימה – מי עוד בקי כמוהו? טרוקר יודע פריפירנס מהו ומוצא עצמו גם בעניני אופנה; ואילו היה מחונך יותר ושם לב לנמוסים – מי היה דומה לו? אלא שודאי הוא יודע גם את אלה ומזלזל בהם. מדוע לא ידקדק במלבושיו, למה לא ילבש נעלי-יד, לא ישתחוה לפי הכתוב, אינו נושק יד ואינו זהיר במנהגי-סלונים? הן גם סטודנטים ריבולוציונרים מדקדקים באלה בבואם בחברה הגונה. ובכלל, אם אדם צעיר לא גמר שום בית-ספר, וגם סטודנט איננו – יהי סוחר או ירכש לו איזו משרה הגונה לכל-הפחות; ופה מטייל לו אדם כל הימים ואינו עושה מאומה. והענין עם הסבוכים שלו וההשתחררות שאינם זזים ממקומם אינו מובן. אין בטחון באיש כזה. בזהירות ובקול אינטימי נוגעת הדודה לפרקים בענין כיד ה“חנוך” הטוב עליה, ואך בת-האח משתמטת מדבר בזה. כשהיא מדברת עם טרוקר ביחידות קרה דוקא שהיא תבעה בטון מחלט, הרי הוא החייב והאחראי לכל, – אלא שהוא ענה בקצרות: “הכל יסתדר”, ו“הכל” אינו זז ממקומו.

ויודיל עובר על כל זה בקלות. אין הוא איש של מוסר-כליות. יודע הוא: בשעה שהוא יושב אצל אלו או עובר עם העלמה הזקופה לפני בתי-המסחר או בטיילם בפרק, יושבת לה שם ברחוב יהודי שקט (ועתה בנוה-קיץ בחדר-קטן, לא הרחק מזה שלו.) נערה תמימה מערי-השדה שקועה בספרי-למוד ומחכה לו. וכשהיא פוגשתו על יד זקופה-גאיונה זו מלובש קצת אריסטוקרטית, אינה חושדת במאומה. ודאי קרובה היא לו, מחליטה היא ונרגעת. והוא אינו מצטער על שניות זו. דוקא מצב זה מציל משעמום, אלא יש שהענינים מסתדרים באופן לא נאות. הענין עם הגבוהה אינו זז לא רק אצלו כי גם אצלה. בטחון גמור אין עוד בידו, ויש לו רושם לפרקים, שיכול הוא להשאר דוקא פה קֵרֵחַ; יחסה אליו הוא רשמי ומנומס יותר מדי.

באביב טייל עמה בסביבות יאלטה (בקרים, לחוף הים). ואז כאילו נמס הקרח קצת. הישיבה בין ברושים מול הים בתוך הגבעות, במורדי-ההרים או בליל אופל באיזו פנת-גן או שדרה, שחררה והרחיבה את הלב. היו ימים חמים ופעם אפילו לילה מחניק. הדרום עשה את שלו. החולצה היתה מתבדרת, החגורה מתפרקת ואויר חפשי היה מתפרץ, מלטף ומזעזע. דרך חרכי ארג היה משתקף עור לבן, מגרה ומזמין למזמוטים קלים. מנשיקות חטופות עבר לממושכות קצת. וקרה מקרה שנתגלגלו בליל גשם פתאומי לאיזה מלון ונמצא רק חדר קטן לשניהם. היא שכבה תחילה בבגדיה ואחר-כן לבושה-למחצה במטה והוא על ספה כנגדה. לבו לא שקט, הוא קרב והיא דחתה, עד שסוף-סוף כנס אותה לרגעים מעטים לתוך זרועותיו. לא קרה מאומה ובכל-זאת נשאר לזמן רושם של התמסרות מצדה. עתה שב הכל לקדמותו: מחיצה. החגורה אינה נפרקת, החולצה לא מתבדרת, הדודה חיה על פי דיאטה ומקדימה לשכב, וזו אינה נערה מורדת וקלה, אדרבא, היא כאילו מוצאה שכך צריך להיות, והמחוך אינו חדל מהדק בשרה גם בקיץ על הלימן. היא כולה רכוסה והדוקה בגוף וברוח, וכאילו לא היה מעולם חוף דרומי וים שחור ולילות חמים וברושים אפלים ומלון; כל זה רחק ונשכח והיא שבה להיות עלמה, בת-נגידים גאה כמו שהיתה. כשיוצא טרוקר מאתה הוא נרגז תמיד. על הענין העיקרי, על ה“סוף” חדלה מדבר, כאילו זה דבר הנמצא במרחקים. והוא מפחד לדבר: הרי גם הוא מעכב ואינו מזיז את ענינו. הוא חפץ כבר לדבר עם הדודה בהתגלות-לב: אפשר היא יודעת מה חושבת בת-אחיה על הענין? לולא היה מתבייש. וגם מהסס הוא: דרך-עקיפין אצל נערה כזו יכולה להרוס את הכל.

אצל השניה – ענין אחר. שם נערה פשוטה בת-עיירה צמאה לאדם וכמהה לך וכולה התמסרות, אלא שיודיל הלקקן אינו רואה בה חומר ללקוק. בשביל זה נבראו בונדאיות, אנרכיסטיות בנות פרברי כרכים או נערות חפשיות סתם, ולא נערה המביטה בעולם בעיני “אהבת-ציון”. אין נערה זו חומר דק ביחוד, אדרבא, היא ממינן של הגוצות קצת ועגולות, שגופן מגרה ותובע, מאלו המתרפקות כחתולות שמנות, ועם זאת יש בה דבר-מה תמים ונקי המעורר אותך להיות זהיר בה כבכלי-חרסינה או זכוכית; מזכירה היא אותם הפרחים שיצרך מגרה רגע לקטפם, ושלבך מחליט: ישארו-נא על השיח, כשאקטפנו הרי יבול; אספיק עוד. אלא שלאט-לאט, כשהגבוהה החזקה מרגיזה – הנך נעשה אצל זו החלשה אקטיבי יותר ויותר; ואין שם צורך בעצם להתאמץ הרבה. קרה אמנם פעם שפסע אצלה פסיעה גסה פתאום ונבהלה והתכוצה, וכאילו הפכה לקפוד; ואך בהטרדו בשניה הסיח דעת שנים-שלשה ימים ממנה ולא בא; פגש אותה ברחוב ועיניה כמתחננות, וכשנכנס אליה היתה דממנית ושתקנית, וסוף-סוף ישבה מעצמה על ברכיו לפיסו. עוד צעד ועוד צעד – ליודיל אין מוסר-כליות אחר מעשה, רק חבל על תמימות ונקיון אלה; נערה כזו גם תשליך עצמה אל הים.

וקרה עוד מקרה: בליל גשם אֵחר לשבת אצלה, והיא הסתובבה בחדר באי-מנוחה. הוא קם כאילו ללכת. “לאן? בגשם כזה? יחכה”. היא דברה עוד עמו בלשון “הוא”, אף כי אמר לה “אַת”. הוא נגש אליה, ומתוך איזו רעידה לא-נקיה הפליט: “אילו היית חפשית ממשפטים קדומים” – ועיניו פגשו מבט-מבוכה, צפיה וחרדה. הוא השתרע על הספה, הושיבה על ידו ועצם עיניו, והיא שמה אצבעותיה לתוך שערותיו, ומגע אצבעותיה מסך עליו תנומה וגם גרה אותו. לאט-לאט, בחשבה כי ישן הוא – הסירה ידו מעל שכמה ועברה אל מטתה וישבה שכובה חציה. אחרי רבע שעה נגש אליה, השכיבה והשתרע על ידה והשקיע ראשו בצוארה. ידיו התחילו חותרות, ופתאום קמה, השתמטה מידו לאט, התחמקה ועברה אל הספה. בחוץ בהרו השמים והוא קם והלך ולן בבית-מלון. הוא ידע עתה: די שלא יבוא אל חדרה ימים אחדים, ואז לא תשתמט עוד. ידע וגם פקפק: מי יודע לב נערות כאלו עם צניעותן הטבעית? מי יכול למוד כחה של יקהת-אם? (יודיל אהב לחשוב בפסוקים.) הוא נכנס אליה גם מחר וגם מחרתים, אבל ביום ולזמן לא רב. הוא התחיל לראות עצמו חלש ובלתי שליט בגופו, מה שהיה בעצם תמיד, מבלי שהאמין כי כן הוא. והיא כמו הרגישה בדבר והסכימה לקצור בקוריו, אלא שאחרי איזו ימים נטו שוב עיניה אליו בתוכחה אלמת. ומתוך ששם, אצל הגבוהה, נעשית האטמוספירה כבדה מפעם לפעם, והדודה שעממה בטרוניותיה ובהרצאת מיחושיה, דבר שטרוקר אשר אהב לדבר על מיחושי-עצמו לא סבל אצל אחרים, והעלמה היתה מעיפת בחד-גוניותה ובבעל-הבתיות שבה – הלכה דמותה של הקטנה והבהירה ובלטה מיום ליום.

וטרוקר נזכר בלילות טיולים בהרים, כשאדם עם אדמומית מזרח ראשונה מכונן מבטו מול אילת-השחר המתנוצצת, בשעה שכוכבי הלילה ואפילו הכי-גדולים ומבריקים שוקעים לו מאחור. וכדרכו של יודיל טרוקר פזיז-הרשמים נראה לו, כי עד היום לא ידע כלל אהבה מהי, וכי רק בזו הקטנה מתחילה האהבה האמתית. וקטנה זו, שלא נראתה לו יפה כלל תחילה, הולכת ונעשית לאט לסמל-השלמות. גוצה קצת? – אין על אשה להיות כמקל, (עקיצה חבויה כלפי הגבוהה.) אדרבא, כשהיא מרימה עיניה אליו חש הוא בכל הילדה שבה. פניה – הרי הם ההרמוניה עצמה; וכמה היא ערה, חיה ופקחית בתוך תמימותה, ואיזו חמימות שופעת מגופה! וכמה היא כמהה אליו ודבוקה בו. ועם כל זה נבוך טרוקר מאד. לבו משכהו כבר הנה, ואך קשה היה לו לותר על ההיא. הוא ציר לעצמו את ההיא צועדת נשענת על כתפו של ה“קוזין” שלה, הסטודנט הזקוף ורחב-החזה, והיא נפגשת בו ובזו. היא משפילה להביט אליה, מודדת אותה מלמעלה למטה במבט בטול, ונועצת בו רגע עיניה המבריקות פתאום בשמחה לאיד, לוחשת להסטודנט לחישה ושניהם צוחקים. באמת, למה אין זו בת-הנגידים שמה לב אל אותו הסטודנט-הגוש ובוחרה בו ב“יידיל” (יהודי קטן), כמו שזרק לו ההוא תואר מתוך חבה ומשפחתיות המונית? טרוקר רק מתפנק בשאלתו זו. בלבו מרגיש הוא את כל יתרונו על הבריה הפשוטה והמוגבלת בעלת הכפתורים, והרגשה זו עלולה עוד להגביר את הכאב. טרוקר שאהב להסתבך ושהכל נראה לו פשוט ובלתי-מסובך בעצם, עמד עתה לפני מבוך מבלי מצוא דרך. והצורך לדבר על עצמו ולהתפנק בראי, צורך בלא-יודעים זה, גרם לו שהחליט להועץ עם יצחק יונוביטש. זה הבטלן ואובד-העצות לעצמו, הוא בעצם נבון ובעל-עצה בשביל אחרים. לפני וולקה, שעבר כבר ודאי באש ובמים ונתנסה בכל מיני נסיונות, לא היה יודיל מגלה לבו בעד כל מחיר; זהו “לץ” וגם בריה גסה. ויודיל לא חפץ להודות בעצמו, כי מפחד הוא מפני מבטי הלעג שלו, ובנפשו כבר ראהו מסב עיניו הצדה ונושך שפתיו ולחייו כבר מתנפחות. יצחק זהו אחר, וב“אחר” זה הטבע כל יחסו של טרוקר ליונוביטש, כלומר, בעצם הוא אדם יפה בתוכו, אך למה היא מסוגלת בריה חשוכת-ישע זו? וטרוקר ראה עצמו צועד ישר-קומה ובטוח לימין בר-נש שפל-עין וכושל-ברך זה.

ודוקא באלו הימים התחיל איש-סודו של העסקן להכנס לחדרם. הוא היה בא לפנות-ערב, ובטרם בא העסקן ונפנה מעסקי-בית בשבילו – היה בינתים סר אל הבחורים, יושב איזה זמן או יורד עם מי מהם אל הים. ויש שהיה בא גם בבוקר לשם רחיצה, ואז היה יורד עם טרוקר, שהקפיד על רחיצה בים, עד כמה שהרשה לו שעולו, שב אחר כך עמו, טועם אצלו דבר מתוק, וכשנעלם טרוקר היה שוהה עם יצחק, עם וולקה או עם שניהם יחד. יצחק היה שואל על ארץ-ישראל, והוא היה מתחיל לספר, קופץ ממקום למקום ומענין לענין, ויצחק זורק הערה או שאלה, והספור שוטף הלאה או שהיה צץ ספור חדש. וולקה אהב לשמוע על ערביים ובידואים ביחוד, ועל הרוסים שאל, על הנזירים והצילנים, מפליט איזו גסויות ביחס לנזירות וצילניות ומספר אגב איזה מקרה לא טהור בדיאקון או במיסיונר או מעשה ב“סקוֹפֶּץ” (בן כת רוסית של מסרסי-עצמם לשם סגוף). – יהודונים אינם מענינים – היה אומר, – יהפכו פעם שם למוז’יקים – אז יענינו. עתה רק קולוניסטים יודעי עסק שם או פועלים אידיאליסטים, וארץ בלי אדמה שחורה – (הוא היה מבטא “черноземъ”, בהדגשה רוסית-אכרית ועיניו מאירות) ואיזה ענין בהם? אחרי-כן היה עובר לדבר על שויץ. הוא, וולקה, בלה שם איזו חדשים, ארץ יפה – אך בורז’ואית וצרה; אין מרחב לא בטבע ולא באדם; והיה מתאר את פשוק-הרגלים של הגברים השויצים בשעת הליכה, מנפח צוארו כחולה-זפק וממליט מתוך פיו איזו הברות (הוא חשב כי מדבר הוא שויצית) משונות מצחיקות. ואיש-הסוד היה מתחיל לספר גם הוא על שויץ. יצחק שחלם לנסוע שמה הקשיב בצמאון גם לספורים אלה.

סמוך לחצות היום ישבו פעם יצחק ואיש-הסוד בחדר. בחברתו של יצחק לבד היה איש-הסוד נבוך. רגע נעשה לירי, רך ומלא-געגועים, ופתאום הביט בפניו וראה בהם את פרצופו שלו כמו בראי, ונעשה מגוחך בפני עצמו, והוא הפך כרגע ויהי אמיץ וכבוש עד ליבשות. יודיל לא הלך משום מה העירה וגם לא רחץ הבוקר, ורק הסתובב בנוה סמוך. נתגלו לו שם מכרים חדשים שבאו מן הפרובינציה. כשעה אחרי צהרים בא גם הוא: “לולא הייתם פראים”, אמר בפנותו אל יצחק, “היה צריך לקחת את “ווליק” (כך היה קורא פרקים לוולקה, שם שקראו היהודים לנעל-לבד של חורף ברוסית משובשת) ואת האדון איש-הסוד – וללכת אל המסעדה שלי. הוא יספר על ארץ-ישראל לזקנים ועל פלשתינא לאקסטרנים ולבונדאיות. (שם היו אוכלות שתי בונדאיות מסוג הגון, שיודיל היה רק מתוכח עמן במקצת בעקיצות, אך גם בנמוס ובזהירות). ושמע: תבליט-נא את שויץ: ידעו כי סטודנט הנך ומשויץ. יהיה להם דרך-ארץ”. יצחק צחק קצת. ואיש-הסוד אמר: “ענין לדבר עם אקסטרנים ובונדאיות!” ועקם שפתיו.

ופתאום התפרץ וולקה החדרה כבסערה, זרק אדרתו (יום גשום היה אתמול והוא סחב אדרתו עמו העירה) לפנה אחת ואת כובעו לשניה, הדק שניו וחרקן, העמיד זרועותיו באויר מתוך הבלטת-מרפקים, הסתובב בחדר הנה והנה ולבסוף גם על עקביו ופרץ בקול: “חברים, נסע העירה! היום הננו סועדים אצל קוזניצוב!”

יצחק הרים את ספרו שנשמט מידו והמשיך לקרוא. (היה לו הרגל לקרוא גם בשעת שיחה והקשבה, ולכל הפחות להחזיק ספר.) איש-הסוד העמיד עינים תהמות וחכה להפתעה, רק יודיל קפץ מכסאו והניע כתפיו: “מה קוזניצוב פתאום? איזו תִּפְלָה2 שדדת?” וולקה רקע ברגלו: “ללכת! אין לדבר!”

יצחק יונוביטש קם, הניח ספרו, לבש את אדרת-הקיץ שלו מתוך שתיקה ועמד נכון ללכת. “קוזניצוב, יהי קוזניצוב!” אמר. איש-הסוד זז ונשאר יושב באלכסון בעמדו על רגלו הימנית; ויודיל שב ויושב לו נוח ומחייך: “חכה, יש פנאי!” והתחיל מספר מעשה: “זוכר אתה, יצחק, מתי היה זה לפני שנה או שנתים? אנו יצאנו אז מן הועידה, ווסילי מיכאיץ בראשנו. הוא צועד לו זקוף, רחב וזקנו השחור הגדול המסורק אַ לה מיניסטר – לפניו, ‘אם לסעוד – תנו לי לנהוג, פרחחים! אנו הולכים אל קוזניצוב’. הלכנו. יצחק שלי עוד טירון היה, רק זה בא מליטא, ואנחנו נתודענו ברכבת וסחבתיו לועידה הציונית. “מי זה קוזניצוב?” שואל הוא. – “ריסטורן כשר”, – אומר אנכי לו. כשבאנו שמה ישבנו לנו. יצחק נבהל תחילה, מבינים אתם? חוץ מהיהודים ישבו שם גם שנים שלשה אופיצרים מצלצלים בחרבות וגם אַרטֶלשְצִ’יקים אחדים (שותפים רוסים גויים של קואופרטיב) לבושי פרוות-כבשים ונעולי מגפים. וסילי מיכאיץ לוקח את רשימת-המאכלים בידו. ‘את המאכלים בוחר אני’, אמר, ‘אני יודע טעם בהלכות קוזניצוב: אני רב בקהלתי’. הסכמנו כולנו. בקיצור, הוא הזמין לנו את החמיצה הקוזניצובית המפורסמת עם נתחי-חזיר. יצחק שלי התבייש וטעם, את החמיצה גמא לתיאבון, אך את הבשר השאיר, לא נגע בו. (יצחק התאדם קצת וצחק.) יולין כהן, זה ה”פּאניטש" בעל-השפם מורשה, שאל: “ובארץ ישראל נשיג את אלה?” – “נשיג”, אמר וסילי מיכאיץ כפוסק והניח את ידו הכבדה על השולחן. אנו הבינונו שאין להתוכח; וסילי מיכאיץ גם היה בפלשתינה ומה יש לדבר?

“וסילי מיכאיץ!” פרץ וולקה והתקשה בדבורו: “וסילי מכאיץ זהו יהודי מדור עתיק; נשמה רוסית רחבה!” והוא העביר ידו כמקיף את סנטרו ברוחב הגון סביבו. ודמותו וזקנו של וסילי מיכאיץ כמו קמו לעיניהם.

“אני אוהב את עיניו השחורות, הטובות”. ענה יודיל טרוקר ועיניו נהיו חולמות. ופתאום התפרץ בצחוק: “עד היום הוא מתקשה עוד בקריאה עברית, מחליף את האותיות בסדור. רב בישראל; הא לך רב!”

“ענין חשוב!” הפסיקהו וולקה בתנועת בטול; ופתאום הרחיב עיניו, הזהיר כולו בצחוק וגמגם מתוך פזיזות: “היה לנו דיאקון ב”סלוֹבוֹדה" (פרבר), דיאקון ככל הדיאקונים ורק מגזע טטרי. מתוך שתיה נטשטש קצת זכרונו ויהי מוכרח לקרוא מתוך הספר. פעם השתכרו בלילה הוא ובנו הסמינריסט יחד, ולמחר לא יכלו למצוא את האבנגליון. תחב לו הבן תרגום של הקוראן. ומה אתם חושבים? הוא קרא מתוך הקוראן, המוז’יקים והסוחרים והמוזגים השתחוו, התיפחו, הצטלבו. ורק איזה עירוני, שהיה כבר סקטנט (בן-כת) – ובעלי הכתות-הדתיות החדשות הרי קוראים את כתבי-הקודש תמיד – הרגיש בדבר, ופנה לשכנו, ללבלר של מכס-היין: “מה הוא קורא שם? הרי אין זה כלל מן האבנגליון? בַּסוּרמן כזה!” (שם של גנאי למוסלמים.) העמיד בו הלבלר זוג עינים דוקרות: “מה? אל תבלבל! דיאקון הוא ויודע מה לקרוא, חוצפה עירונית כזאת!” כך קבל השטונדיסט (שם הסקטנטים החדשים בפי העם.) את שלו, וכך יאה לו. אל יכניס את מגפיו לתוך חדר-שנה זר, בעל-בתיות גסה כזאת!"

יצחק יונוביטש, שנזכר קודם בפסקא של הקוראן, ושחכה לזו, נתאכזב קצת. חבל שלא הגיע הדיאקון לפסוק: “אלהים הוא רוח ולא בשר, הוא לא יוליד בן”. הוא צחק כבר קודם בקרבו לצפיה זו. אך עתה העיף מבט סקרני בפני המדבר, כי הבהילהו קולו. המון דורות רוסיים, אכזרי-עין וחורקי-שן, נשקפו לו מתוך הפנים האלה. איך נתגלגלה בריה זו לתוך אהלי יעקב? ובאזניו צלצל גם אחרי רגעים של שתיקה בטויה האכזרי וההמוני של רוסיה הלבנה, שהפך על גבול רוסיה הגדולה והקטנה ויהי לקצפי אמיץ ושנצטרף לו מבט עינים חוחולי (חוֹחוֹל – בן רוסיה הלבנה), מבט רגשני ודורס כאחד. וולקה לא חש במבטו זה של יצחק. עיניו ונפשו תעו עתה במרחקים שנצטללו בנפשו וירדו לשכבה עמוקה, וגם תססו מזמן לזמן, והוא גם לא ידע את נפשו זו.

לקוזניצוב לא הלכו. יודיל טרוקר, העשיר היחידי שבחבורה, החליט שלא שעת בזבוז עתה לו, והוא ידע שוולקה מתאנה לכיסו. “לא, לא”, אמר. “מצב הקופה קשה”.

“קופה?” תמה איש הסוד: “אתם חיים בשותפות?”

כולם צחקו. שום קופה לא היתה להם, כל אחד וכיסו שלו. רק לפרקים היה אחד לווה מחברו, לווים ומשיבים או אין משיבים, מתוך חסרון-כיס או מתוך היסח-דעת. לתבוע נחשב לחרפה, והיו מזכירים זה לזה רק בשפה רפה, ויודיל טרוקר, העשיר הבזבזן, לוה יותר מכולם. הפעם היה לו די כסף, אך איזו הרגשה סתומה אמרה לו שצריך עתה לקמץ, לשמור על הפרוטה. להחגיגיות הפתאומית של וולקה לא היתה שום סבה מספיקה, ויודיל גם הרגיש איזו ימים אי-בטחון בנפשו, אלא שהתבייש בימי התרוממות אלה להוציא את הדבר מן הפה, בשעה שהעתונות מלאה ישועות ונחמות, והטלגרמות באותיות הגדולות מלאו כבר את העמוד הראשון ועברו לשני.

הם צרפו את פרוטותיהם, וּוולקה נעלם לאיזו רגעים ויבא מכל טוב, גבינה, חמאה, סרדינים ולחם, צנונית וזיתים שחורים. “חבל, אבטיח אין עוד!” אמר וולקה בשובו. וכשגמרו לאכול ואיש-הסוד קם ללכת, אמר: “אה, הספור על וסילי מיכאיץ הוא נהדר, אספר לרֶבֶקָה פטרובנה (אשת העסקן) ולאחותה. אח, איך תצחקנה!”

“רק אל תגיד להם, כי וסילי מיכאיץ אינו רב אמתי, כי אם ממשלתי. תקלקל את האפקט לגמרי”, אמר יודיל. הוא כבר ראה בדמיונו את אשת העסקן מרחיבה פניה בצחוק טוב, ואת צלצלי-קולה של אחותה הצעקנית שמע.

וולקה אמר ליודיל: “תספר זאת לנו פעם על הרמה כשישב הוא שם (העסקן), ידע! וגם את מעשה הדיאקון אספר”. ויודיל נהנה. הוא ידע, כי העסקן לא יהנה מספור על רב וחזיר.

“רק תכניס את הפסוק: ‘אלהים הוא רוח ולא בשר, הוא לא יוליד בן’. תזכיר זאת לוולקה, יצחק! הרי מוח לו של גוי”. יודיל שמע כבר גם את צחוקו של העסקן באמרו: – כן, זהו ספור יפה, אך מעשים כעל (במקור) וסילי מיכאיץ אין לספר. זה מכאיב. ובכבודו של וסילי מיכאיץ צריך להזהר. אין לנו רבים כמוהו.

ובאותם הימים נעשה יצחק יונוביטש בן-בית במשפחה קטנה אחת, שלא ידע בעצמו איך נתעה לשם. הבעל – גוץ וצנום, פזיז-תנועה ומהיר-דבור, קצת לא יוצלח וקצת ביש-מזל, אדם שנשתמרה בו בתוך ערמומיות חיצונית – שאהב להבליטה לפרקים – איזו תמימות וישרות פנימית ולב מאמין וחמים. ולבעל גוץ זה – אשה-ענק, גבוהה, מלאה, אדומה ועינים לה גדולות, תכולות ותהום של שערות על ראשה וסביבו. ומצחיק היה לראות בעל מחוק-צורה זה כאילו מתאבק בשולי שמלתה של אשה בעלת חזה-ענק וים ערמוני של שערות. ובנגוד לקולו המטושטש והעמום צלצל קולה כבד אך צלול. אלא שאשה זו, עם כל בטחון גופה ושמלותיה חריפות-הצבע והנקיות, עם כל בטחון-חוץ זה, היה בה בבית איזה אי-בטחון ואין-עזרה במדה מפתיעה. הדירה הקטנה ברחוב לא נקי, בחצר דלה, היתה אמנם נקיה ומסודרת יפה, אבל סוף-סוף רק בת שני חדרים, מטבח קטן ומעין פרוזדור, מעבר צר מאד, שהוביל מן המטבח למדרגות האחורניות. לא רבה היתה העבודה בדירה זו, ואך האשה הענקית לא מצאה ידיה ורגליה גם במשק דל זה, לולא ה“לא-יוצלח” והאחות שלה דוקא, נערה בעלת קומה רגילה, צנומה ואפורת פנים ולבוש, שקטה וזריזה, שתקנית ובלתי-מרגשה. האחיות היו בנות הצפון מקורלנד או מליטלנד בנות חנוך גרמני למחצה, הבכירה – עם כל בהירות החיים של הגרמניות ובטחונן, רק בלי האנרגיה והאומץ שלהן, והצעירה – מין דבורה שקדנית, גרמניה עובדת ויום-יומית, הכולאה בחובה אש עצורה של אמון ומסירות לזה שיבוא ויקחנה. היו גם שני ילדים בבית, ילד בן שלש וחצי לערך, מתוק ונוח, וילדה כבת ששה-שבעה חדשים טרדנית קצת. האם הורודה, לבושה חולצת-בית לבנה או אדומה שהיתה מחשיפה את צוארה, מעלה-חזה ומרפקיה, היתה יושבת לה רחבות בתוך כסא-מסעד בחדר-האוכל ומיניקה בתמימות גרמנית את ילדתה לעיני אורחים, ידידים או אנשי-עסק, ואפילו בפני אלה שנכנסו לביתם בפעם הראשונה, ולא היתה חשה גם באכול אותה איזה אדם מקומי שזוף-פנים בעיניו השחורות הבולטות. הבעל היה מסתובב בין חדר-המטות למטבח דרך חדר-האוכל, משגיח על התבשיל, שוטף כלים, מכבס, מדבר עם אורחים על עניני עסק ומקבל נזיפות מפי אשתו, שאהבה אותו בעצם והשתתפה בגורלו, אלא שלא עצרה כח להבליג על תרעומותיה ועל הצמצום שבבית. תחת זאת מצא לו הבעל ידידה שקטה ומסורה באחותה, בנערה הבלתי חריפה מחוץ והנבונה בפנים, אשר אהבה את אחותה אהבה פשוטה וטבעית, שלא הפריעה לה מראות את כל חוסר מרצה וכשלונה בחיי יום-יום.

הבעל ואשתו מצאו משום-מה ענין ביצחק יונוביטש, וכמעט לא יכלו סלוח לו, אם לא סר יומים-שלשה לביתם. כשהיה בא, קשה היה לו כבר לצאת משם. הבעל היה משוחח עמו על כל מה שבעולם, על עסקים שיכלו להצליח ולא הצליחו, על מכרים משותפים ולא-משותפים, על ציוניות וזכרונות תקופת-אוגנדה, על עסקנים קטנים וגדולים, על הדומה והסוציאליסטים, על ספרים וסופרים ועל המאה השחורה, אנרכיסטים ואקספרופריאציות שהתחילו כבר פה ושם, וגם על אשתו וילדיו ועניני-בית. והאשה היתה מספרת לו על ימי-נעוריה, על החיים שם בעיר הקטנה הגרמנית-ליטית ועל ספורי מרליט ושפילהגן, ביחוד על מרליט, שאהבה מאד לקרוא אותה, ועל לוּסטדורף, המושבה הגרמנית המשמשת מעון-קיץ לבני אודיסה ושהיא ישבה בה קיץ אחד, ועל אבותיה, אנשים שהיו אמידים לפנים, ושגם עתה, בימים קשים להם, הם עוזרים לה ולבעלה. היא היתה באה לפניו בתרעומת על בעלה: ישר הוא יותר מדי, מרמים אותו והוא מאמין, מצבם הולך וקשה מיום ליום והוא אינו דואג, ותמיכת אבותיה הולכת ופוחתת ואין מי שימלא גרעונה. ויחד עם זה השתתפה בצערו, התרעמה על עצמה וחולשתה, וצדקה את נפשה במיחושים מרובים; בעצם היתה צריכה לנסוע זה מכבר לקֶמֶרן (מקום רחצה סמוך לים הבלטי.) אלא מה לעשות? ושוב תרעומת על בעלה וידידיו. אנשים טובים וישרים, אלא שגם הם “לא-יוצלחים”; והיתה מספרת על יראתה מפני ברקים ורעמים. היה מעשה שנשארה פעם יחידה על שפת הים במולדתה בין חולות ויערות בשעת סופה, ושבה הביתה רטובה כולה והתעלפה על הסף מפחד. טוב שאין שם יחפים, פה אפשר גם לא לשוב. והיא התרגלה ביונוביטש כל-כך, עד שהיתה מכניסתו לחדר-המטות, שלא היה מסודר די-צרכו, מטפלת במטות ובלבנים תוך שיחה, ולפרקים פותחת את דלת ארון-הבגדים, פושטה חולצה ולובשה אחרת מול הראי שבדלת הפנים, ועושה שערותיה ומסדרת עצמה לעיניו, כמו בפני אח או שכן בן-בית משנים; והוא – כל זה בעצם לא נגע אליו. היא לא העירה בו שום דבר. היא שפעה כולה קרירות ונקיון, וחמדת-בשרה שהיתה מגרה את הבעל החלש רגע-רגע עד לבלי הסב ממנה עין, וגם מעוררת בלבות מכרים שונים רגשות לא-נקיים שגרמו להלצות על “פרת-הבשן” ובעלה ה“בן-פקועה”. חמדת-בשר זו נראתה לו רחוקה כל-כך ובלתי נוגעת – עד לידי השתוממות. הבא זה אצלו מתוך אי-חבה לשמנות? אפשר. לאחותה היתה חברה, נערה שהכיר אותה מכבר, יפה, חיה ועליזה, חרוצה ומוצאת-דרך, נערה שפרנסה את עצמה מילדותה וששרתה עתה באיזה בית-מרפא, ודרכה בחיים היתה נכונה לפניה; וזו האירה לו ליצחק פניה תמיד, נוזפת בו על הוקירו רגליו מביתם, וצעירים ממכריה היו מונים אותה על חולשתה לבטלן זה, אלא שכמובן, הוא עצמו לא הרגיש בדבר. יחסו לאחרים היה מענין אותו יותר מיחסם אליו. והנערה היפה, הבריאה והאמיצה הזו לא משכתו כלל, כי עבה היתה, וזה הספיק להרחיקו ממנה, אבל גם לרעותה, לאחות-הבית הדקה והצנומה, לא הרגיש שום יחס. אפורה ויום-יומית היתה זו בשבילו. הוא היה מוכיח עצמו לפרקים: במה הנך מתגאה – מורה בלי שיעורים ובוכהלטר עוזר בבילנסים, החי תמיד בנס ומתקיים רק בשל חוסר-צרכים? בגופך החסון שאין לך? בפניך שאינן יפות? בדבורך המקוטע? בדלותך וברשול תלבשתך? בתנועותיך הלא-זריזות והבלתי-מהוקצעות? והיה עונה לעצמו: וכי בא אני על מישהו בטרוניה? אדרבא, תנו לי מנוחה! והיה נדמה לו, לזה שטייל יחידי כמעט תמיד ושאיש כמעט לא בא אליו – שהוא קרבן לטרדות נצחיות של בני-אדם הרודפים אחריו. וכשהיה חש בקרבה יתרה של איזו נערה היה מתכווץ כקפוד. אלא ששאלה אחת היתה מרגיזתו: מה היה אילו היתה איזו נערה נגשת אליו באומץ ותוקפת אותו – היכול היה לעמוד בפניה? ומקרה זה שהיה אמנם מפחד מפניו ומתגעגע עליו – גרם לו לילות נדודים.

אף כי לא היה לו שום כח מושך בבית זה, היה בא שמה פעמים אחדות בשבוע, בא על-פי-רוב אחר הצהרים, יושב שם כשתי שעות והולך מהם להסתובב בעיר, אחרי הבטיחו לבעל ולאשתו לשוב עם ערב. הוא היה מאחר שובו אחרי-כן, והם היו מחכים לו בארוחת-הלילה, מציעים לו משכב על שבעה כסאות, משכב רחב, רך ומבהיק בלובן המצעים ובריחניותם. הלובן והריחניות הזכירו לו את שני החדשים שבלה פעם בחוץ-לגבול, כשלקחהו עשיר בן-סביבתו עמו מתוך שעמום, וכדי שימצא לו אדם שיוכל להשתמש בו לשגעונותיו. ואותם הימים בפרוסיה המזרחית בעיר סחר-העצים, הימים שהפתיעו בחדושם והסביבה מרובת-הרשמים – קמו ועלו מתוך המצעים, כאילו טבעו בתוכם לפני שנים וגל מתרומם העלה אותם פתאום. לרוב היה מציע לו בעל-הבית שטפל בדבר בחבה, לפרקים יוצאים מן הכלל – בעלת הבית, שהיתה מראה לו על הכרים ומשקלם ועל טיב הבד של הסדינים ומספרת את תולדותיה של כל חטיבה וחטיבה.

ויש שהיתה האחות מציעה לו, וזו הנערה שהחליפה עמו מלים מפעם לפעם בבואו ומרימה אליו עיניה בפשטות גמורה ומשפילתן לפרקים מתוך מבוכה קלה – היתה בשעת הצעת משכבו מרכינה גבה ושותקת, וכאילו מתכווצת ומתאמצת שלא ירגיש בה; וכשהיה פונה אליה באיזו מלים, פשוט מתוך צורך להראות לה סבר פנים בעד טרחתה זו, שלא יראה לה כאילו עושה היא מעשה משרתת, היתה היא משתמטת מדבור מיותר. היא היתה אחרי-כן נכנסת לאחותה לחדר-המטות לאיזו רגעים, ונעלמה אחר-כך במעבר, מבלי שידע יונוביטש את מקומה.

בלילות היה יונוביטש שומע את צעדי הבעל היחפים, בלכתו להביא לאשתו דבר-מה מן המטבח, או להרתיח שם מים. פרקים היה מחליף איזו מלים עם יונוביטש, שהתעורר תמיד לכל זיז. כשלא היה הבעל בבית, לרגל איזו נסיעה, היתה אז עוברת במקומו האשה לבושה כתונת-לילה לבנה וקצרה, וגופה החשוף לא-מעט מבהיק לאור הירח, והיא, כשהיתה מרגישה בערותו, נגשת וזורקת איזו מלים על הלילה המחניק, על הילדה הישנה באי-מנוחה, שהשתעלה פעם, או שנדמה לה כי יש לה קצת חום, ומתאוננת על בעלה שאינו מספיק לגמור עסקיו החשובים ביום אחד וממשיך אותם שנים-שלשה ימים, ומעמיס עליה את כל דאגות הבית. יונוביטש היה מסתכל בה בשקט, לכל היותר בסקרנות, כשהיא נשענת על מסעד-כסא בכל כובד חזה. באיזה ליל אפל גם קרה שנתקלה בעברה על ידו ויונוביטש אוחז בכפה או בזרועה להחזיק בה. היא אומרת “תודה!” משאירה בכפו את זרועה לרגע, צוחקת על עצמה, כבדה ואי-זריזותה, ומשמיטה את זרועה בנחת בלי שום כונה, והוא היה משתומם על תומתה ונקיונה של אשה זו, שאמנם ידעה כי “יש גברים גסים בעולם”, כפי שהתאוננה לפעמים, אלא שידיעתה זו לא עוררה בה חשדים יתרים.

לא כמוה אחותה. זו היתה עוברת לפרקים בלילות כאלו לבושת-שמלה ומכסה בזרועה על כתפיה ולבה וצעדה מהיר ואינה נתקלת אפילו בעלטה הכי-כבדה. “מאין היא באה?” שואל את עצמו. ובאחד הלילות, כשתקפהו צמאון ונכנס אל המטבח לשתות, נתקל בשובו בקרש, והרגיש פתאום בנערה שישנה שם במעבר הצר על פני קרש תמוך בשתי תיבות, והכיר על פי נשימתה כי ערה היא. הלילות היו אז מחניקים בחומם, והוא עבר שם לפרקים קרובות, ויש שעמד על ידה ושאל על איזה דבר שבמטבח או החליף עמה סתם איזו מלים. אי-הבטחון לרגל איזה זיז שם בחדר-המטות היה מפריע בעד שיחות אלו מהמשך יותר. רק בלילות שלא היה גיסה בבית והסכנה היתה קטנה מפני כובד תנועתה של האחות הגדולה, אז היה פרקים יושב למראשותיה ישיבה למחצה, וידיו היו עוברות אז על שערותיה ונוגעות גם מגע כלאחר-יד בלחיה, כתפה וצוארה. הרחק מזה לא שאף. הנערה דלת-הגו לא משכה, וישיבתו ומגעיו לא היו בעצם אלא מעין בטוי-לצורך שלא להעליבה על ידי הסח-דעת. ובאותם הרגעים היה מתעורר בו חשק לאחותה, ויהי חולם על השקעת ראשו בגלי-שערותיה, אלא שגם רגש זה לא ארך הרבה זמן. הוא היה שב אל משכבו, שוכב ער ומהרהר קצת בנערות אלו, שאין להן כח לא לגרות ולא לדחות, שאינה עונה בלטוף ואינה מרחיקה ידו. נכר היה כי שוכבת היא בלילות קיץ אלה ומחכה בנפשה לגורל קרוב או רחוק שתכנע לו. ומתוך הרהורים אלה היה עובר להרהורים סתם, רגילים ולא-רגילים, מתנמנם או מחכה עד לבוקר המתקרב.

למחר – הנערה נבוכה קצת ומתאדמת בהפגשה עמו. וכשהיא מגישה לו אוכל או תה, הוא מרגיש בה מעין הכנעה; ובערב בהציעה פעם מטתו נדמה לו כאילו רואה הוא את ידה רועדת. ולא קרה כלום. היא שתקה או מעטה לדבר. אלא שבשיחותיו עם האחות הבכירה נגולה לפניו השקפת-חיים שלמה. אדם הגון כשלוקח הוא נערה לתוך זרועותיו הריהו מתחייב בפניה, ואין לו להשתמט ממלוי חובתו. זה היה דבר ברור ומובן מאליו, בתוך סביבה זו שמשם באה עם השקפת-דורות שלה, משותפת לגויים וליהודים יחד; חובה – זהו הגרעין העיקרי של סגנון-חיים צפוני רחוק זה. ואשה עשירת-גוף זו, שבעלה ודאי לא נתן לה ספוק, הרגיעה את בשרה בשתי מלים: “חובה” ו“אשה הגונה”, ולאשה שקטה וקרירה זו הספיקו מלים אלו. והוברר לו כל בטחונה ביחס אליו. אדם הגון זהו תריס בפני כל פורעניות, כשלון-רגע וחולשה.

ויצחק מצא בבית זה את מה שבקשה נפשו לעתים קרובות: בטחון מכל הפתעה ושעמום שקט. מה מצאו הם בו – לא ידע. מי ידע שגעונות בני-אדם?

ובאותם הלילות, שטרוקר היה מתגולל נדוד-שינה על מטת איזה מלון או על ספתו הרעועה, שקוע בחשבונות אהבותיו, ויונוביטש ישן, נם או חולם-ער על שבעת הכסאות, היה אז וולקה וולפמן מסתובב לילות שלמים בחושך, בסופות ובגשמים ברחובות רחוקים, בסמטאות אפלות ומסוכנות ובבתי-מזיגה חשודים, ושב לפנות בוקר או לשעת-צהרים שבור ורצוץ, כושל-ברך ואדום-עינים, פרקים לוהט ופרקים כבוי, מתנפל עיף לפנתו, מתעטף לבוש-למחצה גם בעצם חום בתוך האדרת החמה וישן שינה ארוכה פחות או יותר, פרקים כבוש ודומם פרקים נוחר וגונח, רגע כבול-עץ ורגע כמתהפך בחבלים, ואפילו מדבר מתוך שינה, וכאילו בתוך חלומות מבעיתים. ועם דמדום-ערב או בעצם לילה, אם היה שב בעוד חושך, – היה מתחיל פולט אמרות ורמזים מרעידים את הנפש ומקפיאים את הדם בתוך העורקים; האויר היה מלא פחדים גם בלי רמזים אלה.

בבית-האוכל היה בא הסטודנט-המורה יום-יום וחדשה בפיו, שהקהל, כמובן, ידעה מעתון הבוקר או מטלגרמות של צהרים גם בלעדיו, אלא שפלוני ואלמוני היה בכל-זאת קופץ נדהם ממקומו, כאילו רק עתה שמע את הדבר. לחדר-האוכל שבה האטמוספירה הקודמת. וולקה לא היה בא שמה או בא עם יצחק בשעה מאוחרת, ואם הקדים לבוא – שתק; תקופת-השתיקה שלו נמשכה והקהל כאילו לא הרגיש בו.

והחדשות רבו. יום אחד התפרץ הסטודנט-המורה, כולו חי ולוהט, פשט את אדרתו הכבדה בעצם יום חום, מחה זיעתו ואמר: “שוב הכו את האינטליגנציה בב.”

“ולא את היהודים הכו?” שאל הקומיסיונר הזקן משתומם.

“גם יהודים הכו. הרי אין בב. אינטליגנציה אחרת”, ענה הסטודנט בנחת. למחר הסכים גם העתון הסוציאליסטי, כי זה היה פוגרום, פוגרום נגד יהודים, והסטודנט ספר שוב חדשות, כאילו היה זה פוגרום יהודי ממש מששת ימי-בראשית. אלא שהפעם הביע בעל בית-המזון את תמהונו. “יהודים ולא אינטליגנציה?” ואז מהרה המורה לעזרה:

  • “כך, התברר שזה היה פוגרום”. והדבר נעשה ברור.

ימים אחדים נמשכו שיחות פוליטיות על דבר הוכוחים בדומת-הממלכה ועל דבר ועדת-החקירה, שהיא שולחת למקום הפוגרום. והוכוחים נמשכו ונמשכו. ושוב פוגרום. הפעם מודה הסטודנט-המורה בו תיכף. הדבר קרה בעיר בפולין, ובעד השמאל של פולין ופועליה אין הוא אחראי. שם ישנם ריאקציונרים אפילו בין הסוציאליסטים, איזו מפלגה לאומית מעין ציוניים. אלא, אין הוכחות שאלה עשו, וגם הפעם אשמים השלטונות. המורה מתפרצת היום: “כמה משונים הם יהודים אלה! מדוע לא יתקוממו?” הסטודנט שם ידו על ידה ומרגיעה. “יבוא זמן: כולנו נתקומם! הם (היהודים אצלו תמיד בבחינת “הם”.) אינם עוד בעלי-הכרה, הנם רק בעלי-בתים קטנים. מה אפשר לדרוש מהם?”

ביום אחד התפוצץ רעם. הסטודנט נכנס מורם-ראש כמנצח והרעים בקולו. “אמרתי: יגרשו! והנה גרשו”. וולקה שישב במקרה באותו המקום שישב עליו אז – ירה מבט-רעל אל פני המורָה וצחק אל תוך שפמו. המורה החוירה והוריקה חליפות, אך הסטודנט קמץ אגרופו וקרא: “אין כלום! העם יראה להם, בפָרֶסִיפּ (פרבר של גויים פועלים) שובתות כל הפבריקאות, מחר ישבות הנמל ומחרתים מסילות-הברזל”.

למחר “התברר” כי שבתה רק פבריקה אחת (או שתים) וגם זו שבה היום לעבודתה. הסטודנט-המורה לא נתיאש: “מוסקבה ופטרבורג תראינה”, אמר בבטחון כדרכו, אבל גם מוסקבה וגם פטרבורג לא זזו ממקומן. לאיספת נבחרי-הדומה בויבּוֹרג ולמניפסט שהוציאו לעם הרוסי, שלא לשלם מסים ולא לתת חילים וכדומה – לא שם הסטודנט לב. “וכי מסוגלים ליברלים קרי-דם כצפרדעים לצעד מהפכני אמתי?” ובכל זאת הביע גם איזו בטחונות בשפה רפה. ביחס אליהם. “ואולי? מי יודע? היו גם מקרים שצעדים כאלה הצליחו. שלטון-היחיד יש שהוא נבהל ומתפשר”.

וולקה אמר אחר-כך בחירוק-שנים ליצחק: “מה יודע בשר שמן זה משלטון יחיד?” בני הבית שמעו וצחקו. הוא ויצחק היו האוכלים האחרונים באותו יום. בני המשפחה אכלו עמהם יחד.

בעל-הבית אמר: “אני איני יכול להחכים. היום מכים את האינטליגנציה ופתאום יוצא שהמוכים יהודים. והפועלים צועקים: ריבולוציה! ואת הדומה גרשו והם אינם זזים ממקומם”.

וולקה צחק, זרק מבט חבה לצד בעל הבית, ובפנותו אל אשתו אמר: הנה יהודי מבין ענין".

“הרי הוא אומר שאיננו מבין”, – התרעמה בעלת-הבית, נהנית לשבחו של בעלה.

“מבין”, אמר וולקה, “יותר מהראש העגול של השור”. והוא נדנד ראשו והרחיב ידיו וחלק את הזקן הקצר שלו שגדל פרע בימים האחרונים, עד שכולם הכירו למי הוא מתכוין וצחקו. רק הבת הבכירה שתקה. היא לא יכלה לשמוע כשהעליבו אדם בפניו ויותר עוד אם לא בפניו.

יונוביטש אכל בתוך שתיקה, ואך פניו הביעו אי-מנוחה. בעלת-הבית רצתה למשוך אותו לשיחה.

“ומה אומר האדון יונוביטש לכל הנעשה?” שאלה. הוא הניע כתפיו:

“ומה אני יודע? נקרא מחר ונדע”.

“חושב הוא כי מחר יקרה דבר-מה?” שאלה הבת הצעירה.

“אפשר כן ואפשר לא”, ענה.

היא הרגישה עצמה כמעט נעלבת לתשובתו. תמיד הוא משתמט משיחה רצינית עם בני-הבית. והפעם נתנה היא, גלוית-הלב, גם בטוי לתרעומת זו:

“האדון יונוביטש מדבר עם אנשיו הרבה, ואת האחרים אינו מזכה במלה מיותרת”.

הבת הבכירה, שישבה כבר אצל החלון כדרכה, וכמו מקל נתון לה בגופה, פרצה בתוכחה: “למה לשאול? אדם מתנהג כמו שהוא חפץ, אין זה נוגע לאחרים, ואם ראשו של אדם הוא עגול או ארוך – זה ענינו שלו”. והדברים נאמרו בטון גברי יבש, שעורר סימפטיה בהגינותו המחלטת; וולקה החניק צחוק קל בין שפתיו והתחיל מפיסה.

האם נסתה להתערב ולפשר: “לא, אדרבא, כשהאדון יונוביטש נשאר עם אחד האורחים יחידי הוא דוקא שח עמו, וגם עמי הוא משוחח”. ואך יונוביטש היה היום קמצן במלים יותר מבכל יום. במקום זה חבק וולקה בצאתם את הבת הצעירה העגולה חביקה קלה – והיא סטרה לו על חטמו.

“כמה היא הגונה זו!” אמר בכונו לבכירה.

“וכי אסור לעלמה להיות הגונה?” זרק יצחק מתוך איזה רוגז חבוי.

“קודם כל באודיסה אסור; ושנית – אין זו המורה המרשעת. שתיהן יבשות כחרס, ואך זו יודעת כבוד-אדם מהו. ראית: פיסתיה תיכף. אחרת במקומה הייתי מכבד יפה-יפה!”

“יראתי אמנם פן” –

“לא היה לך מה לירוא. עם הוגנת כזו גם וולקה מתהגן. הקטנה זוהי ענין אחר. אלא שגם לזו יש רק סבוב אחד, צחוק אחד והלצה אחת. אך אותה אפשר לכל הפחות לצבוט. צריך פעם להביא הנה את טרוקר”.

יצחק צחק צחוק ראשון אחרי שעות של רצינות כבדה. הוא שוחח אמש שעה ארוכה עם איש-הסוד ביחידות, ונתברר לו כי לאיש כמוהו אין לעת-עתה מה לעשות בארץ-ישראל. וגם התגנב בלבו חשש, פן ישוב גם שמעון באחד הימים. והוא לא ידע כי איש-הסוד היה אמש במצב רוח פסימי מאד. בפעם אחרת יכול היה למצוא גם בשביל יצחק איזו אפשרות של קיום שם. ובינתים היה יצחק עצוב ומרוכז מאד-מאד.

יודיל טרוקר התעורר בבוקר אחד השכם ושאל את וולקה וולפמן:

“אמור לי סוף-סוף: מי אתה?”

וולקה שהיה טרוד אותו רגע בנגוב פניו, נפנה אליו פתאום בסבוב מהיר וזרק אליו מבט אלכסוני מלא בוז:

  • מה זה ענין לאמך? –

  • לאמי אין זה ענין, אבל כשאתה דר עם אדם כחדשים מתעורר חשק לדעת עם מי יש לך עסק. – ויודיל התמתח לאורך הספה, התכסה היטב בסדין הלבן, עטף את רגליו בשמיכה המגוונת, שם זרועו תחת ראשו והביט את התקרה: נו, ובכן, אדון וולפמן, מי אתה?

וולקה מהר לענות, ומתוך פזיזות נהיה כבד-פה כדרכו. – אני איבן בעל-שכחה, אבי – סטפן הנודד ואמי קטקה הכובסת; מספיק לך? – והדברים יצאו בכל חרוק-השנים הדרוש.

  • לא מספיק, – ענה יודיל בנחת.

  • אפשר אראה לך פספורט – מה? יש לי תשעה; הפעם מספיק?–

  • אני חפץ באחד, – ענה יודיל והוסיף להביט בתקרה.

  • אֶת ערל – אראה לך, מבין אתה, יהודון נמול!

  • הראה! – ויודיל הרים ראשו מעל הספה.

  • אצבע משולשת אראה לך; – וולקה תחב את אגודלו אל בין אצבע ואָמה: – גם זה לא מספיק? –

  • גם זה לא. – ענה יודיל בלי רוגז ובלי צחוק.

השיחה נפסקה. נכנס יהודי שהיה מביא בכל בוקר ליודיל חלב.

  • אפשר תקחו גם אתם חלב, סוף-סוף? – שאל יודיל בהביטו סתם לתוך חלל החדר.

יצחק הוציא את ראשו מתחת לשמיכה. “חלב?” שאלה בהשתוממות.

“הא לך חדשה: חלב! מה פתאום? החולה אני? בחיי לא שתיתי חלב”.

  • והלא בעצמך אמרת לי, כי האם היתה מביאה לך חלב חמים ישר מן הפרה בוקר-בוקר אל החדר?

  • פהי! – קרא יצחק בעקימת-פה: – אל החדר, זהו ענין אחר. אז הייתי בן-זקונים.

ואחרי השתרעו על משכבו ברחבות הוסיף:

  • וולודיה, אתה אפשר תקח. הלא משתעל אתה, אינך נותן לישון.

  • חלב! פהק וולקה מלוא לועו. – אין צורך. עצמותי תפחנה גם בלי זאת. פריץ מצא!? ואחרי הרהור-רגע הוסיף: – יודע הוא, ר' יהודי, שם מאחורי הקיר ישנה עלמה חורת. היא ודאי זקוקה. משלה אין לה. חסרים לה הכלים לזה. –

יודיל פרץ בצחוק שמלא את כל החדר.

  • מה? אינך מאמין? לך והוכח. בעיני ראיתי. – צחק וולקה ופניו נתעותו מכעס עשוי. היהודי קם ללכת.

“כת ליצנים! אילו היו לכם אשה וארבע ילדים כאשר לי – הייתם כבר מלגלגים לגלוג אחר. שוכבים להם עד חצי-היום ואני משלש בבוקר על רגלי”.

  • ר' יהודי, בבקשה לא להפריז, – אמר יודיל בנחת בהתחילו ללבוש מכנסיו. – ראשית – השעה עתה רק שבע, שנית – יש אצלנו אחד הקם לתקון-חצות, ושלישית – יש גם לי שני ילדים, ובנוגע לנשים – יש לי דאגות יותר: היו לי שתים, ואם ירצה השם תהי גם שלישית; אל יתפאר!

“נו, דבר עמהם!” אמר היהודי, הרים קנקניו ויצא. וולקה צחק בכל מלוא חזהו.

  • אמרת לו באופן בריא, ידע! – הוא גמר להתלבש והלך להתרחץ בים.

  • הרי מצונן אתה? – התרעם יודיל.

  • ומה זה עסק לאמך? בעצמי “אפָגר” ובידי אקבר, מבין אתה? ובבקשה: לא להפריע; מספיק! – והוא זרק את הדלת עד שצלצלו זגוגיותיה ויעלם.

  • מטורף! – קרא יודיל כמעט נעלב.

  • כולנו מטורפים, – רטן יצחק מתחת לשמיכה. – בית-משוגעים וחסל!

  • אתם אפשר משוגעים, ואנכי “דודאים”, אחי. – אמר יודיל בנהימת-לעג. – ואפשר גם אנכי. הרבה יש לכם לא-משוגעים השווים דבר-מה? אמור! – והוא הביט כמנצח סביבו.

מאחורי הקיר שרה העלמה החורת שיר-אהבה עליז.


ג

ערב מחניק. השעה קרובה לחצות. רוב הבתים והצריפים כבר ישנים. הנוער, אלה שלא הלכו לנשף רקודים, מתהלך פה מסביב לרמה, עולים ויורדים, נעלמים בין העצים והשיחים ומתגלים שוב. ברקים על פני הים המכוסה עננים באין גשם, וקולות התפוצצות רקיטות מנוה-קיץ לא-רחוק, מקום שם הלך הנוער לנשף רקודים. רקיטות עולות, מתפוצצות, מצטלבות, מבריקות בשלל-פרחים ונופלות או נעלמות.

על הרמה יושב העסקן, אשתו ואורח חשוב. העסקן מדבר בחום. לא רחוק מהם שתי זקנות מדברות אחת רוסית טובה ואחת נלעגת, משוחחות ונאנחות, נפחדות מן הברקים והרקיטות ומיללות על החום והיתושים שאינם נותנים לישון.

על הספסל העגול מנגד יושבים השלשה, ובינם איש-הסוד המספר על ארץ-ישראל. יודיל מפסיקהו לרגעים בקריאות: “אֶה! יודע אנכי”!– יצחק מקשיב, שואל לפרקים ומשתקע במחשבות, וולקה שותק, אינו שואל ואינו מעיר, רק שומע. הוא נהנה מקולו ומדבורו של האיש הצעיר, שמדי דברו על ארץ-ישראל יש לקולו העמום מילודיה ורטט.

  • ובכן? – שואל יודיל – מדוע לא נשארת שם?

  • מוקדם עוד; חסרים התנאים בשבילי.

  • אמור פשוט: רצית לחיות באודיסה, להיות עמו.

  • ובכל זאת לו יכלתי – הייתי נשאר.

  • ושמעון אחי, מה אתה חושב, ישאר שם? – שואל יצחק; בקולו רועד נים של פחד סתום.

האיש הצעיר אינו ממהר לענות.

  • אינני מכירהו למדי; אבל אם יש בו עקשנות – ישאר; העקשנות היא הכל.

  • כלומר – האמונה, – מעיר יודיל.

  • העקשנות, חביבי, האמונה אינה מספיקה; וגם –

  • אל תציק! – נוזף וולקה ביודיל – כשאיש מדבר עין תוחבים לשון סתם.

יודיל צוחק; איש-הסוד לא גמר את ה“וגם” שלו.

העסקן, אשתו והאורח ירדו. אחרי איזו רגעים שב העסקן, קורא לאיש-סודו והם מטיילים הנה והנה על פני הרמה.

  • אי אפשר לישון. האורח עיף, ואני עוד רוצה לשאוף אויר קצת.

הוא נשתתק ועמד. לאזנו חדרו דבוריו של וולקה גסים וחותכים:

  • אם לא מוז’יקים, לא יהיה כלום. עם פּרטיזי לא יישב ארץ.

  • ישנם גרים שם, מרוסיה באו. עובדי-אדמה בעצמם, בידיהם–עונים יצחק מפי איש-הסוד ומהעתונות.

  • ויין-שרף יש להם? – שואל וולקה עוקץ וטוב-לב כאחד.

  • אומרים שהם שותים כראוי. אין כלום. יש יין טוב בארץ-ישראל – מלגלג יודיל.

  • ומי מעבד את אדמת היהודים? – שואל וולקה שוב.

  • גויים – עונה יודיל בלעג – ומה, יהודים יעבודו? בשום אופן לא הייתי עובד.

  • יש שם כבר קומץ של פועלים יהודים, – מכניס יצחק בקול נוגה.

  • קומץ – פולט וולקה – מה יעשה קומץ? מי יקים מוז’יק לנו?

  • משה נחוץ לעם! – עונה העסקן בעברו על פניהם ובעמדו רגע – מנהיגים כמשה וכנחמיה, שיוציאו את העם מגלותו, מעבדותו, שיביאוהו לארצו.

  • ואני אומר – עמד וולקה ופיו התחיל מגמגם מתוך חפזון – פרעה נחוץ להם, ונוגשים מצרים, שיעבידום בחומר ובלבנים. אז יוכלו לעבור את המדבר, ואז יכבשו ארץ. פרעה היה חכם. אָח, אמר להם למשה ולאהרן! הוא הכיר אותנו. מצבת-זהב צריך להציב לו.

  • וסוף סוף טבע בים – זרק יודיל כשמח לאד.

וולקה ממשיך:

  • אנו הטבענוהו, את זכרו, על שלמד אותנו לעבוד. רשע כזה. את העוון הזה לא נסלח לשום איש. פרעה, לעזאזל, פרעה חדש!

העסקן טייל עם איש-הסוד הלאה.

ובקול נמוך ונופל שאל יצחק:

  • ומה יעשה האיש שאין לו שרירים לעבוד, החלש?

בחרוק שנים אכזרי לקול רעם עמום מרחוק ענה וולקה:

  • אל יוָלד!

יום אחד הופיע הסטודנט המורה בבית-האוכל ובידו פתקא לבנה קטנה וחותם שחור בה: “העורב השחור”. “את זו מצאנו היום באוניברסיטה; הנה התחיל הענין”, ופניו הביעו ודאות ופחד כאחד. היה פה דבר-מה מחוץ לכל עתונות ופרוגרמות. אחרי ימים אחדים בא עוזר-מסחר אחד לאכול וספר על התנפּלות בבית מסחרם וגם בידו היתה פתקא: “ענק זועף”; ויום-יום צץ חומר חדש לשיחות. הסטודנט-המורה השמין כמעט כפלים מרוב התפעלות.

  • השמע על דבר “השלד-המת?”

  • כן; אומרים שאלה הם אנרכיסטים-קומוניסטים.

  • לא, אינדיוידואליסטים – והמדבר חתך את הקציצה שבצלחתו לחתיכות קטנות, טבל בחרדל ולעס יפה-יפה. – לעיסה טובה היא אמצעי בדוק בפני סרטן – אמר.

  • כן, ודאי; הסרטנים התרבו כל-כך עתה.

  • ודאי יגלו גם את הבצילוס של זה, – העיר עוזר-מסחר מתמשכל שאהב תמיד להתחכך על יד המלומדים.

  • ודאי, – אשר הסטודנט-המורה רחבות – גלוהו כבר כמעט – ופתאום עבר לדבר אחר: – חוששני, כי המקסימליסטים יצודו עתה דגים במים עכורים.

  • וגם הציונים, – זרקה המורה אמרת-רעל. ואך וולקה לא בא אותו היום, ויונוביטש שתק כדרכו. הקהל עבר על הערתה בשתיקה.

פעם בתוך ישיבה בבית המזון נשמע רעש התפוצצות. אחרי רגעים נכנס הבן חור ומבוהל. אסתרה חרדה אליו מתוך המטבח בהולה וחורת. היא שמה ידה עליו מתוך שכחת-עצמה. בעלת-הבית והבנות זרקו אליה מבטים זועמים. הוא ישב והתחיל לספר: “כמעט שנפצעתי; זה היה בבית-המסחר הקרוב אלינו”. והוא הוציא פתקא עם חותם אדום: “נקמת-דם”! הסטודנט-המורה הביע דעתו כמומחה לדבר: “אנרכיסטים-מכסימליסטים”. אסתרה הגישה להבן מים קרים עם לימון וגם כוס תה. היא ישבה מתוך שכחת-הכל לימינו וכאילו סוככה עליו מאחור בזרועה והביטה לתוך עיניו. מן המטבח קראו לה, והיא קמה, יצאה, קבלה נזיפה על עזיבת מקומה וחזרה, כשפרצופה לוהט ועיניה הגדולות-השחורות משולהבות מתחת למצחה השזוף מבין גלי שערותיה הנופלות פרועות סביב ראשה. ובעוד היא יוצאה למטבח וחוזרת, הבת הבכירה נוהמת מאצל החלון: “אין לה בושה!” הצעירה מוסיפה: “למה מחזיקים אותה?” – והאם כמצטדקת: “אם לו לא-איכפת מה אתערב אני?” ואך האב שעבר עם חצי-תריסר צלחות ריקות הסה אותן: “תנו לשמוע מה שהוא מספר; אחר-כך”; להבן לא היה עתה מה לספר, והוא אכל בשקט כאילו לא קרה כלום. מציאותה של אסתרה על ידו השקיטתו.

והסטודנט-המורה התחיל מבאר את ענין המכסימליסטים. הוא אינו איש-מפלגה, כי-אם איש הריבולוציה בכלל. והוא מרחיב את הדבור ומגדיר את מקום המפלגות השונות מסביב למהפכה. ימינה מהקַדֶטים (קונסטיטוציונליסטים-דימוקרטים) מתרכזת הריאקציה לכל ענפיה, ומשמאל לה ס. ד. ולהס. ר. (סוציאליסטים-ריבולוציונרים) – האנרכיה לכל סוגיה. להריאקציה שיכים גם הציונים ואפילו אלה שהשתתפו בבנקטים (סעודות פוליטיות לשם שתוף התושבים בדרישות-קונסטיטוציה) וישבו בדומה בין הקדטים, ואפילו פועלי ציון. ציוני-בורגני זהו ריאקציונר בורגני, וציוני-סוציאלי – ריאקציונר סוציאלי. הוא, הסטודנט-המורה, בעצם סוציאליסט מתון, עומד באמצע בין הס. ד. והס. ר., מתנגד לטירור בפּרינציפ, ואך לא תמיד שולל הוא את המעשה, ובריב בין פּליכנוב ולנין היה גם לצדו של זה וגם לצדו של זה. בעצם היה הרעיון של בויקוט הדוּמה נכון, צדק לנין. צריך היה להראות איך מתיחסים למניפסטים ולהבטחות ולקונסטיטוציות שלהם, ובכל זאת צריך יהי גם ללכת לדומה, ואפילו אם יגרשו פעם שניה. וגם את משפט אנשי-ויבורג צריך להפוך למניפסטציה פוליטית גדולה. וצריך למצוא אפשרות של פעולה משותפת בין השמאל והקדטים. הוא שכח כבר את ענין המכסימליסטים. יונוביטש שישב ואכל לו בשקט מתוך השתקעות בעתון, שמע דבריו מזמן לזמן וחשב: בעצם, דברן זה מרגיש בלבו את אי-חשיבותם של כל פלוגים אלה ועקריהם; העיקר הוא אצלו פּוֹזה יפה של מנהיג, נאום מרעים של דיפּוטט ותשובה חריפה ומרגיזה של מיניסטר בעל-כח הבאה אחרי הנאומים. העיקר היא התנועה ולא הענין עצמו. כך הוא בפנים. ומחוץ – בשבילו העיקר: הדבור, וזה התנהל אצלו בנחת במסילה הרחבה, ולא נטה מעולם הצדה, אם לא הטוהו המאורעות, ואלה הטו והטעו לא פעם. וליונוביטש, שחפש בכל דבר את העיקר וששנא כל אילוזיה, לכל הפחות בהכרה, ואשר הענין, המטרה, היו בעיניו הכל והתנועה רק אמצעי מפריז בערכו – נראה משונה כל כך, כאשר היו לפרקים בעל-הבית או אשתו שואלים אותו: מה דעתו על ענינים אלה, בחפצם להכניס אותו לוכוח סוער ובלתי-מרגיז. מה לו בעצם להתוכח עם זה? הוא לועס לו את הפוליטיקה יפה-יפה, והסרטן זוהי מחלתם הטבעית והמוכרחת של שמנים אלה, סרטן-הנגיסה והאטיות שבחיים ובדעות, כסרטן-הנסיגה אחרי מהפכה פוליטית סוערת. הוא נהנה פעם כשבא טרוקר עמו, ולתמהונו לא התוכח, כי אם מדד את האוכלים ואנשי-הבית בעיניו, וחיוך מתוק ועוקץ כאחד לא סר מעל שפתיו, ורק החליף מקומו וצבעו; ואחרי צאתם אמר בקצרה על הסטודנט והמורה: “פר הגון, אך איזה גזע יכול לצמוח ממנו, אם יש לו פרה גל של עצמות כזו?” יודיל התארח בקיץ העבר באחוזה של קרובים עשירים ויהי מדבר על חקלאות וגדול-בקר כבעל-אחוזה מלידה.

באותם הימים דברו טרוקר וּווֹלקה על ענינים אחרים. בכל מאורע ראו שניהם את הפוגרום האורב מאחוריו. “מבין אתה”, התמרמר טרוקר כדרכו ברגשנות יום-יומית, “איך תגן? מי יגן נגד צבא? פשוט: חדלו מהתבייש; רואים צל של מגין – מעמידים חיל; מפקדים: ירה! והוא יורה; ומאחור באה “בנדה” מסודרת, שמעבירים אותה ממקום למקום, והיא מתחילה, והגויים בני-המקום גומרים. פה בדרום אין גם צורך ב”בנדה“, בני-המקום בעצמם מתחילים, אך מה תעשה בפולין ובליטה? שמה מוכרחים להביא פורעים מן החוץ”.

ומן הפנה עונה יצחק כמעט בגאון: “אצלנו לא היה פוגרום אף פעם; הגוי שלנו לא הלך”.

וולקה ירק: “הגוי שלכם, הבֵּילוֹרוֹס (רוסי לבן) גם כן גוי!? “קוזשוך” (פַרְוַת-עזים) מהופך, “קוֹלטון” (שער מדובק), צפרדע מביצות “פּוֹליסיה” (ארץ יערות), מנשק רגלי המוזג, הנה הוא! ופרצוף זה יעשה פוגרום? ארנבת שפלה! הא לך גוי!” ופניו התעותו באותו הבוז, שהיה מכווץ את יצחק ומשתיקו. זה התכווץ גם הפעם בפנתו ושתק, מלא-עלבון בעד הגויים השקטים שפגש בחנות-דודה ובבית-המזיגה של דודו.

ובינתים רחף דבר מה סתום באויר. נעשה דבר-מה מאחורי הקלעים ואד-ערפל כסה על העושים והמעשים. הפחד התהלך בעיר יומם ולילה, התפּרץ גם לפנות הכי-עליזות, נאות-הקיץ הרחוקים ריקים היו למחצה, כי יראו היהודים וגם חלק של האינטליגנציה הגויית להתרחק מן העיר. אנשים עזבו פה ושם גם את נאות-הקיץ הקרובים. ועם כל זה היו שדרת-הים והפּרק מלאים טיילים בכל ערב, בלי להשגיח בשום סכנה, אף שרבו הסכנות גם בעיר עצמה. כי פתאום, בלי שהורגש מתי ואיך צץ הדבר, נהיה מסוכן לעבור ברחובות עם רדת הערב, וביחוד נמצא בחזקת-סכנה הבולבר הצרפתי הארוך שעבר בין נאות-קיץ אל הים. רק בשביל וולקה לא היו שום סכנות במציאות. פניו, פני גוי מהשדרות הנמוכות, שמרו עליו מפני כל הכאות ושוד, מפני הכאות מימין מצד המאה השחורה ומפני שוד מכל הצדדים. תחת-זאת העירה הבעת פניו, פני ג’נדרם מתחפש, מקצת חשד בעיני הצד השני. ואך הוא ידע להחזיק עצמו מרחוק לאלה שיכלו להיות מסוכנים בשבילו, ועל ידי כך הרחיק מעליו הרבה חשדות.

כשהיה וולקה מספר, צצו פתאום ובלטו לפני העינים פנות אפלות עם בני-אדם כעין צלמי-בלהות. אותם היחפים שהיו תועים ברחובות מסכנים ועלובים, מתנודדים וקרובים לנפול, שכורים למחצה וכאילו מטורפי-דעת, אלה שנראו נוחי-רוח ומבדחים, ושהנפש נטתה לראות בהם את גבורי גורקי האידיאליים, אלה שהיו פונים לעוברים: “אדון טוב, תן פרוטה ליין שרף! הענק פּפּירוסה, גפרור!” ושרק מבט שלהם שזורק הצדה או אלכסונית וכמו מן-הצד עורר רגש מפוקפק – יחפים אלה הופיעו עתה בצורה אחרת. ברחובות הרחוקים הסתובבו בריות משונות, בעלי גרמים בולטים וחוטמים אדומים, בריות שהזכירו דוקא את וולקה וולפמן עצמו בחולצתו האדומה רקומת-הצוארון, את מהלכו המתנודד לפרקים והזקוף-משוּנה וכפוף כרגע. שניו החורקות–אכזריות ועיניו הארסיות–אורבות; ומתוך הצצה אליו בתוך האופל התבלטו התמונות הרחוקות וכמו קרבו ופשטו אצבעות דקות ושלדיות כדי להחניק, או מוציאות סכין מתוך מגף.

וקרה שבתוך הדבור, באפלולית-דמדומים או בחשכת-הערב, נשמע מרחוק קול עמום ומבעית. “פצצה או תותח?” שואל יודיל טרוקר ומתחיל לנעול נעליו. דרכו היה להתהלך יחף בחדר או נעול-גרבים, וולקה יורק ומצטחק: “ירית אקדח או רובה-ציד”, ומוסיף: “פחדן הנך, טרוקר!” בשלחו אליו מבט חציו טוב-לב וחציו – לעג לרש. וטרוקר נעלב: “אני פחדן?” והיה מתחיל לספר על השתתפותו בהגנה שם בפלך שלו ובאיזו התנפלות על פורעים שם, דברים שוולקה היה מטיל בהם ספק. תחת זאת לא הטיל וולקה שום ספק בספוריו האחרים, על דבר העברת נשק להגנה וכדומה. טרוקר גר לא רחוק מהגבול והיה בן-בית בסביבה ההיא, ובבואו שמה היה עובר את הגבול לעתים קרובות, פרקים מתוך רצון לראות את מישהו ופרקים מתוך שעמום סתם. ולשם ספורט העביר פעם אפילו ספרות אי-ליגלית של ה“בונד” השנוא עליו. מעט מזה ידע וולקה, כנראה, מן המצד, מפי אחרים, ויהי שומע בעונג את ספורי טרוקר על מאורעות-פלא אלה. ואף כי היו ספוריו מעורבים מציאות ודמיון – בכל זאת קבלם וולפמן כמו שהם, וכמו שקבל טרוקר את שיחות-הלילה שלו.

לא כן יונוביטש. הוא היה שומע את ספורי יודיל בשויון-נפש. כל חריצות זו לא נחשבה בעיניו כלל. הוא עצמו עבר בחייו פעמים את הגבול שלא כחוק. הפעם הראשונה נמשך הדבר שבע שעות. הוא הובל אז בעגלה, הלך ברגל, הסתירוהו תחת איזה גג בין אוזים, שצריחתם סכנתהו, זחל על ארבע על פני מורד משופע ורטוב של נחל מים ושרט ידיו בקוצים עד זוב דם, נבעת מפני הקשת-שוט רעשנית באויר, וסוף-סוף התעלף על נקודת-הגבול מתוך עיפות והתאמצות יתרה, והקיץ כבר בצד השני. ה“שקץ” המעביר חפץ באותו רגע לירות בו ובעצמו מתוך התרגזות, ואך אחד מעוברי הגבול הרימהו על ידיו, נשאהו והעבירהו. “קל הוא כנוצה”, צחק ההוא, ומסרהו ליד אחר שצחק גם הוא. כך ספרו לו אחר-כך. ואז זרקו עליהם פתאום אור-מקרין, שבלש את הסביבה, ורק התחבאותם תוך עשב גבוה וסבכים הצילום. הוא לא היה החלש ביותר. חלק מאלה שיצאו לעבור את הגבול חזרו מאמצע הדרך, כי הבהילום ההרפתאות. בפעם השניה, בחזרו, עבר ברשיון מזויף, והחזיק עצמו בטוח ושקט במדה כזו, עד כי התפלאו עליו המעבירים, שהיו רגילים בכל מיני בריות. היו דוקא רגעי-סכנה: יומים קודם נכשלו עוברים אחדים, וגם הפעם היתה בקורת קשה וחשדנית. הוא ידע את עצמו: אותו טמטום-פחד ומתיחות סקרנות, שהביאוהו בפעם הקודמת לידי עלפון, הם הם שנסכו עליו מנוחה הפעם. היתה בתוכו איזו פטליות משונה של חלשים המתפלאים על עצמם, איך אפשר לבריות כמותם לחיות בעולם? תמיד מלוהו פחד סתום עוד מימי ילדות: פחד מברקים, רעמים וסערות, פחד משדים, רוחות ומזיקים, מ“חוטפים” שנשארו בחיים, ממשוגעים, מגנבים וגזלנים, ממתים ובתי-קברות, מחלונות אפלים של בית-כנסת סגור בלילות, מנרות שעוה ו“קיטלים” של יום-כיפור, מתקיעת-שופר, מהתפרצות החזן בקול אחרי השתיקה האיומה “הנני העני ממעש”, ואחרי-כן כשגדל: פחד מפני כלבים, שורים ופרות בעל קרנים, מפני גויים, “שקצים” וחילים שכורים או מפחידים, מפני כמרים ותהלוכות-צלמים, וביחוד מפני שריפות וצלצול פעמונים בלילות. בפוליטיקה אסורה לא התעסק כמעט, ואך מפני חפושים, מרגלים, שוטרי-חרש, ובכלל מנעיצת עין בוחנת של שוטר וג’נדרם חשש; הרגיזו מאד את דמיונו גם מקרים שהגיעו לאזניו על הכאת אסיר פוליטי והמצאו תלוי אחרי-כן ועל אנוס נשים ובחורות במרתפי-המשטרה; הוא לא ראה פוגרום מעודו (בימי הפוגרומים לא היה בדרום) – ולא חשב עליו הרבה, לא יכול גם לתארו לעצמו, ואך פחד מאפשריותו, כי ירא ביחוד מפני דברים שלא ראם ולא יכול לתארם לעצמו. פעם תעה עם חברים בהרים, ובשעת ירידה זחל על ארבע וגלש מיושב אפרקדן למחצה מתוך סבוב-ראש ואי-בטחון בעצמו, בעוד שהאחרים רצו בקלות למטה בלי פחד. במקום זה תקפוהו תמיד בתוך הסכנה טמטום ושויון-נפש, וכאילו לא הרגיש בה.

הוא התרועע בימים האחרונים יותר עם איש-הסוד של העסקן (הם קראו לו לא בשם משפחתו, ברנובסקי, כי אם איש-הסוד), והיו מדברים רבות לא רק על ארץ-ישראל לבד. הם הליטאים השנים, “המתנגדים” לפי טרוקר, הבינו והרגישו איש אחיו יותר מאשר הבינו האחרים לנפשם, אף כי ברנובסקי עלה לאין ערוך על יונוביטש בידיעת-החיים, בנסיונותיהם, בראיית-העולם, בקלות תנועותיו ויחסיו, ובעיקר בבטחונו. יונוביטש היה עוד מפקפק בעצמו בדברו לועזית, ועברית היה מדבר במבטא האשכנזי, וברנובסקי דבר רוסית וגרמנית בקלות ובשטף, וגם פטפט צרפתית קצת בשעת צורך מיוחד ועברית ארץ-ישראלית. ועם כל זה לא היה האיש שחש כל-כך במוראות שאפפו את יונוביטש כיוסף ברנובסקי זה. הוא גם אהב לשמוע ספורים אלה ויהי תמיד מוסיף: “קשה להחלץ ממצבי-נפש אלה”, כי גם ההפכים המשונים שבנפש יונוביטש היו קרובים ומובנים לנפשו. וברנובסקי זה, שהיה מסתגל כל-כך לדבוריהם הקלים והציניים של יודיל וּוולקה, היה בנוכחותו של יצחק אחר לגמרי. היה בו אז איזה כובד, שנתגלה רק בשיחותיו עם העסקן. העקצן והלגלגן שבו נתגלה בשיחותיו עם יונוביטש רק לעתים רחוקות, וגם בדונו ברותחין מתנגדים ואחים לדעה וגם בני-אדם סתם, ובהשיבו בלצון ובעקיצות על חכמותיהם של השנים האחרים, לא פגע אף פעם ביצחק, אף כי הכיר את חולשותיו ולקוייו יותר מהם, באשר לא מעטים מאלו קננו גם בנפשו ובקושי התגבר עליהם. ובכל-זאת חש יצחק עצמו בחברת השנים בן-בית יותר מבחברתו של זה, אף כי עזר לו ליצחק בהערותיו לא מעט לגלוי עצמו. יוסף ברנובסקי גם לא התאזרח במסבתם. היה לו עולם שלו, וגם ירא קצת את השלשה, אף כי לפי דעתו היה טרוקר בחור קל ונעים ונפש רקדנית לו. את ענין המיחושים שלו לא הכיר.

כשהתחילו הדבורים על מוראי-הימים האחרונים היה ברנובסקי משתמט ומסתלק לבית העסקן או למכרים שלו בנוה-קיץ קרוב. הם גם נהנו מהסתלקותו זו. שלשתם, בנגוד לו, אהבו בנפשם פחדים וסכנות, אף כי כל אחד התכוץ לזכרם. יצחק היה יושב או שוכב ושומע את ספורי וולקה באיזה קפאון משונה. מתוך שראה לפניו בתוך החשכה את הדברים והאנשים, היתה הסכנה אופפת אותו וטמטומו הרגיל במקרים של קרבת-סכנה תקפהו, ויהי כאדם מן הצד, בלי העיר כלום ובלי גם שאול. כשהיה באותם רגעים פושט בגדיו ומתכונן לשכב, לא היה בכחה של יריה נשמעת להבעיתהו. זו היתה אז מצטרפת לדברים ושייכת להם. הוא היה ממשיך וגומר לפשוט בגדיו ושוכב מתעטף בשמיכתו ושותק. יודיל היה צוחק: “מתעטף הוא מתוך פחד פן ישמע; ודאי גם סותם הוא אזניו שם”. ויצחק היה נזכר בשעות ברקים ורעמים בילדותו, כשהיה מסתתר אחורי השולחן הארוך בחנות דודתו, בין נירות-חבישה, שקים ומחצלאות, ודודתו הטובה צוחקת לו אז וגם מרגיעתו. אז היה באמת רגע סותם אזניו ופותחן מתוך סקרנות לבל יאבד אף רעם, עוצם עיניו מרעדה ופוקחן פן יאבד לו ברק. בלילות-גשם וסופות היה מתכוץ תחת הכסת, ואפילו בעצם קיץ כשהוא מכוסה כולו זיעה, לבל יראה וישמע, ויורד ומתגנב אל החלון להביט החוצה, לראות דוקא את מראה השמים והארץ, הבתים והעצים ברגעי-ברקים. ואך היה בכל סכנה וסכנה מתכוץ מפחד ומתאמץ להיות בקרבתה, לראות ולשמוע.

בספורי טרוקר לא היה יצחק מרגיש את המציאות, יותר מדי היו נודפים מהם התחכמות וכשרון-המצאה, כי היה טרוקר חרוץ בכל מיני המצאות. אם אפשר היה לעבור באופן פשוט – לא עבר, ויהי אוהב ללכת בעקיפין. הנפש העקומה והמפותלת לא חפשה את הקו הישר והקצר. ועם כל זה היה טרוקר בעצם ילד גדול ונשמה תמימה, וערמומיותו – של ילד מתפנק ומתחטא. הוא היה קוקיטי ביחס לכל החיים, לראות ולהראות – זה היה ענינו; והחיים הופיעו לפניו כגוש אחד חי, והוא התיפה בפניהם. כך באר אותו יונוביטש לעצמו. וולקה ה“גוי” הפרא היה אחר: הוא קמץ את הדברים תחלה בתוך אגרופו, ויצאו מתוכו מגשמים ומבלטים. הוא ספר מתוך ראיה, ואפילו את שלא היה – ראה, ואת ראייתו מסר, וכראותו ראו האחרים, השומעים. יצחק פחד והקשיב. הוא עבר באותם הרגעים ברוחו עם וולקה דרך בתי-המרזח האלה עם יחפיהם, בעלי-אגרופיהם ונשי-הזמה המסתובבות שם – ויהי ירא. לעיניו התנוצץ סכין וידיו מששו דם, שערותיו סמרו רגע, ובעיניו חפש, עד שהגיע שוב לידי טמטומו הגמור הרגיל ולא פחד כלל.

  • המאמין הנך במעשיות וולקה? – שאלהו יודיל פעם בלילה, כשהרגישו עצמם ערים וּוולקה אינו אתם.

  • ואתה מאמין? – שאל יצחק בקול שהורגשה בו רק שאלה ולא יותר.

  • אני? – מה אגיד? ודאי יש הרבה דמיון בדבריו, אבל הן הגרעין העיקר. אנו, אנשי ההגנה העצמית, מקבלים תמיד ידיעות ממקורות מסופקים ואפילו דמיוניים; ובכל זאת אי-אפשר לבלי התחשב את מודיעים אלה. היש לך מקורות יותר נאמנים?

יצחק פהק קצת, התהפך מצד לצד והתחיל מדבר בקול עמום, שנשמע כמו ממרחק. יודיל הקשיב. נדמה לו כאילו עומד מישהו שם בחוץ ומצותת על הדלת והחלון. “ודאי וולקה!” החליט בנפשו, קפץ בפזיזות מעל הספה ופתח את הדלת. בחוץ הזהירה הלבנה ולא היה איש.

  • מה נפלא הלילה! – אמר בעמדו בפתח הפתוח. – איזו לבנה! ואנו עסוקים במוראות. לולי הפחדים, היינו יורדים אל הים ויושבים על יד הדיגים. – וכמו נזכר פתאום בדבר שנשמט עד כה מזכרונו: – יש שם דיגת – והוא נשק ידו לפיו.

  • סגור בטובך את הדלת! – בקש יצחק; יודיל חש כאילו נגעה יד גסה ברומנטיקה שלו ותחללה.

  • הקר לך? – שאל בלעג עשוי.

  • קר – לא קר; אבל כך; או אפשר חפץ אתה להשאר בחוץ?

יודיל נכנס, בהשאירו את הדלת פתוחה במקצת. פה בנוה-הקיץ לא היה, לדעתו, פחד. הנוה סגור מפנים ומאחור. שם מלפנים אפשר היה לבטוח בבת-השוער, שחתן לה מהפכן ארמני, ומאחור גר הגנן, “שטונדיסט” בלונדי, שחיצוניותו גרמנית, מאלה שבעבדם בצבא לא החזיקו בחרב וברובה והעמיסו על עצמם את העבודות הכי כבדות וסבלו כל מיני יסורים רק כדי “לא ללכלך ידם בנשק”. בכזה אפשר להאמין. וחוץ מזה היו שנים מבני הנוה שומרים בלילות שחכו בהם לאיזה דבר, ואף עד הלילה הזה לא קרה כלום. והלילה גם לא שמר איש. ולמראשותיו של יודיל מונח אקדח ממולא וסגור היטב. יודיל חשב עצמו לקַלָע מומחה.

  • על אודות מה דברנו? – כן, על אודות וולקה, – שב יודיל לשיחה הקודמת. יצחק שתק רגעים אחדים. הפסקות היו מטות את מחשבתו הצדה ומשכיחות אותו לפרקים את תוכן דבריו.

  • אח, כן, בנוגע לוולפמן; מבין אתה? אנשים כאלה הרי אינם יודעים בעצמם מה אמת ומה דמיון. הוא מספר מה שראה, אך היש דבר שלא יראהו?

  • ובכן אינך מאמין לו? – החליט יודיל בעדו.

  • מי זה אומר? אדרבא, מאמין אני לו. אני בכלל אין לי אלא מה שעיני אדם רואות. במה בטוח אני – כי מה שאנו רואים אמת הוא?

  • נו, פילוסופיה! – לגלג יודיל והדליק פּפּירוסה. זה היה הסימן, כי איזה דבר בלתי-רגיל מעסיקהו. אלא שיצחק בטוח היה, כי לא וולפמן מעסיקהו כרגע.

  • פילוסופיה? – פהק יצחק וצחק בחבו. – לא, לא כך; אני רואה בחוש כל מה שוולפמן מספר. אין זה אמן כי אם אדם קדמון.

  • אמן של שקרים, – בטל יודיל, וחש גם איזה רגש אי-נעים בנפשו.

  • ואיפה הוא הגבול? – שאל יצחק; מיחוש של פלספנות אחזהו, והוא לא רצה להודות בזאת ואפילו לעצמו. ובעצם היה פה רצון להחליש את רושם הפחדים שנמצא ברשותם.

  • אני, למשל, שומע את ספוריך ואף פעם לא יעלה על דעתי להטיל בהם ספק. אתה רואה כך וּווֹלקה אחרת – זהו הכל.

  • איזו השואה! – התפרץ יודיל נעלב. הוא שאף עשן לתוך חטמו ופלט. הפּפּירוסה התנוצצה מרחוק כגחלת רוחשת. – כולנו איפוא שקרנים, ורק אתה איש-אמת.

  • שטות! אי-אפשר לדבר עמך, – התרעם יצחק. – וכי אמרתי כך? לו ידעת מה מפחד אני מספורי וולפמן! הייתי חפץ שיבוא, ועם זה גם מפחד אני; מי יודע מה יספר עוד.

הדלת נפתחה. פרץ רגע אור צהבהב ורוח אחריו, וצל איש הצטיר בפתח. “וולקה!” קרא יודיל וישב למחצה.

  • אני! – נדהמם וולקה מתוך חטמו. הוא זרק אדרתו על משכב יונוביטש ונגש וישב על ספת טרוקר. – יקיץ! – אמר – מה הוא רדום שם?

  • אינו ישן, – אמר טרוקר, – אנו רק זה דברנו עליך – גמר וצחק.

  • עלי? – התפרץ וולקה צוהל, – ודאי ספר לך איך שאבדתי עצמי לדעת; כן?

  • מה? – צחק טרוקר בפה מלא – אבדת עצמך לדעת?

  • שתים או שלש פעמים, – ענה וולקה בנחת. – פעם בחדרו של יצחק. נכנסתי אליו וממנו לנערות בחדר השני, הן גרו שם; ספרתי להן שהרעלתי עצמי והקאתי דבר מה שחור. אחת רצה לרופא, אמרתי להן: לא יועיל, ושכבתי על המטה מת, על מטת יצחק; ומה אתה חושב? נכנס ה“ממזר” והביט בי וזרק לי מבט בוז ויצא. והנערות בכו, טפלו בי ובכו, כמעט נשקו לי, אפשר גם נשקו. לבסוף בא הרופא, נתן לי תרופה והקאתי עד גמר.

  • ולא הרעלת עצמך? – שאל יודיל, תאב לשמוע פרטים.

  • קלקלתי קיבתי ולקחתי שמן קיק. והנערות בכו. כל אחת חשבה: “ודאי אני אשמה”. מבין אתה? אני יכול לאהוב עשרים בבת אחת ועשרים יכולות לאהבני. כך אצלי תמיד.

יצחק שכב ולא התערב בשיחה, בהרגישו כי מחשבה כבדה רובצת על לב וולקה. עליזותו זאת לא מצאה חן בעיניו. הוא קם, שם עליו אדרת וולקה, התעטף ויצא. על צעקת וולקה “לאן?” לא ענה. הוא הלך לצד הים.

  • השתגע! – קרא וולקה ויצא אחריו. כשנתרחקו מרחק הגון מן הצריף, ישב יצחק פתאום על ספסל. וולקה נגש אליו.

  • חשבתי שהנך הולך שמה אל עלית-הרמה לחכות לשמש.

יצחק זרק בו מבט חד ויבחנהו חליפות בעיניו. אמור לי, וולודיה, מהו הדבר שהנך מסתיר מאתנו? אני חש אי-מנוחה.

  • מאומה אינני מסתיר, – השתמט וולקה.

  • מסתיר הנך. ודע לך: אינני מפחד מפני הסכנה כשאני מחזיקה בידי, ירא אני רק מפני “אפשר”. מבין אתה?

  • ואם אומר לך – מה בצע?

  • האומר אתה? אם לא – אשוב לשכב.

  • טוב! – וולקה גחן אל אזנו ולחש: – הלילה ליל שקט כזה שלא ראיתי כמוהו שנתים. אף שכור לא פגשתי, אף מלה חשודה לא שמעתי, וכאילו בלעה האדמה את כל היחפים. אפילו פעמוני המנזר לא נשמע צלצולם כרגיל.

  • ובכן? – ועיני יצחק נחתו בו ולא זזו

  • מחר מכינים לנו ליל ברתולומיאוס.

עתה ידע יצחק, כי סכנה הגונה מרחפת, אלא שחש כי אין הסכנה קרובה כל כך. והוא עלה אל עלית-הרמה לחכות לשמש. וולקה התכוץ על הספסל וירדם.


ד

מתוך בטלה מכבידה של ימים ארוכים וחמים אלה התחיל יצחק לחלק את ימיו, ויהיה נכנס יום-יום כמעט למשפחה צעירה, בעל ואשה מכרים שלו מכבר, שהתישבו בעיר בקיץ זה. ובפנה זו מצא לא רק את השעמום הקל שבקשה נפשו, כי גם שלוה נפשית, שלוה שבימים סוערים אלה זקוק היה לה. משפחה זו של בעל סטודנט צעיר-למחצה, עצבני ועסקן צבורי. אדם פקח ותמים, נלהב ומחשב צעדו, קנאי לדעותיו ומסביר פנים לבריות, מחמיר וטוב-לב ושל אשה צעירה מאד, זקופה, דקה, יפה, בעלת שערות כהות, פנים בהירים ועינים מאירות וטובות – משפחה זו הסתדרה בעזרת אב עשיר בדירה יפה ומרווחת, עם רהיטים וכלי-בית טובים ויפים, ובבית הרגשה אותה הרוחה של יד רחבה ובטחון הבא מתוך שפע והרגלי-ספוק של בת-עשירים. הוא, הסטודנט, ידע מחסור בחייו בהתפרנסו שנים רבות מהוראה, וגם צעירה זו תלמידתו היתה, ורק עתה התחילה אופפתו אותה המנוחה הבאה אחרי עיפות, כשאדם חפץ להשליך מעליו כל דאגותיו ולשתות בשלוה מכוס-החיים, ורוחו זלף תמיד הכרת-טובה ותודה לאשתו (שבפשטות-נפשה ובתמימותה כאילו לא חשה כלל בזה שנתנה לו), ליפיה, לנעימותה, לסבר-פניה, לרוחה שבבית, לספות הרכות, לרהיטים הבהירים, לוילוני-התחרים הלבנים, למיחם הצבהב-לבן, לכוסות המבריקות, לשולחן הערוך, לכפיות-הכסף, ליום הקיץ והאור שבחוץ ולהאורחים שבאו תכופות לשתות תה אצלם או גם לסעוד עמהם. והיא התהלכה שקטה ושרה לה לאט נגונים בלי מלים, מדי עזרה שעות שלמות למבשלת, נערה גויה זקופה ולא מכוערת, עירונית וחפשית-תנועות, שעבדה את עבודתה בזריזות ומהרה לגמור אותה, כדי שתוכל להקדים שעתים את טיולה עם החיל שלה. הבעל היה צריך להתכונן למבחן, ויהי מתבודד שעות שלמות בכל יום לחזור על למודיו ואף פחד כי ממבחן קרוב זה לא יצא עתה כלום, כי דוקא אותן הרחבות והנעימות שבבית, אשר כל שנותיו חלם עליהן וכאילו לא העיז לחלום עליהן – דוקא אלו מרבות להפריע מהמחסור והעוני שקדמו להן. וכנגד זה העיקה ההכרה, שאת המבחן חייב הוא לאשתו הטובה ולחותנו העשיר, שכל הרוחה הזו רק ארעית היא, וכי עליו עתה לכונן לו מצבו בחיים בלי דחוי. והמנוחה בבית נסכה עצלות, רופפה וישנה; האדם האנרגי מתוח-העצבים נעשה עתה מרושל ומפונק. והיא שהיתה עדיין רשומה כסטודנטית באוניברסיטה, צחקה באירוניה חסרת מרירות לתארה הרשמי הזה. היא היתה בת-ישראל טובה, בת יהודי-עיירה ספוגת-תורה ומצוות, דתיים-למחצה, שרגש יהדותם עוד חזק בקרבם על ידי גורם מחוץ-לתחום, בערי-גויים, בין עמים שונים ומשונים. ילידת דרום-קוקז, רגילת-שמש ואוהבת-חום – חלמה תמיד על ארץ-ישראל באופן טבעי ופשוט. את העברית שלמדה בנערותה שכחה כמעט; בתיאוריות, שבעלה היה מומחה בהן ושנא אותן לרגלי חוש מעשיותו, לא התענינה, אף כי עוד לפני שנה-שנתיים הוכרחה להעמיד פנים של מתענינת, ולכן רק חלמה על חיים אידיליים, חיי עבודה קלה של בעלת-אחוזה לא-גדולה, מעוטת דאגות, בתוך שמש, אור וחום על שפת-ים לרגלי הרים. “כשנערה מתחתנת – קורסים למה?” היתה צוחקת בצחוק תמים מטוב-לב וגומות-חן היו מתעקמות לתוך לחייה, צוחקת לתמימותה ולגלוי-לבה. ולפרקים היתה שואלת: "למה כל מבחן זה עם יגיעת-הראש הכרוכה בו, אם אנו חושבים על ארץ-ישראל? והיתה עונה לעצמה: “בשביל האבות; ואם הם רוצים – יהי כך!” היתה מחליטה ומותרת מתוך טוב-לב של ילדה מפונקה וטובה הנושאת את שגיונותיה עמוק בלבה ונכונה לדחות את קיום משאות-נפשה לזמן, מתוך רצונה להקל על האחרים ובטחונה שסוף-סוף יבוא הכל כמו שהיא רוצה. הנה חפצה היא בו, בבעלה עתה, ואבותיה לא הסכימו וגם הוא כאילו הסס, ואותה גם אהב אחר, שכאילו היתה יעודה לו מכבר, והיא השיגה את שלה; כשם שגם עמדה על דעתה לנסוע לקורסים ללמוד ונסעה. ויחד עם זה חשה עצמה רפויה כל-כך וחלשה, חסרת-רצון וחשוכת-עזרה, והיתה מרגישה את הצורך להתמך בו, בחזק, באיש המרץ והרצון שנתרופף תחת ידיה וכמו לא ידע עתה במה לחפוץ.

הבעל דוקא תאר לו את החיים באופן יותר מצוי. יעמד למבחן, יהי עוזר לעורך-דין מושבע ולעסקן צבורי מפורסם, כאחד היחידים שבעסקנים הידועים. את אלה מהם שהכיר חשב כמעט כולם לחלשים, למכי-רצון, לחסרי איניציאטיבה, והיה רואה עצמו כאחד המנהיגים בעתיד, והתנועה האנרגית שלו והדבור הבטוח שהיה מישר כל מעוקם ומפשיט על מרכב, חזקוהו בדעתו זו. ואך אתה בהתרופף מרץ-תנועותיו הפך גם הדבור ויהי קל יותר, נוח ומתון. הוא היה עתה מרבה דברים, מוכיח באותות ומופתים, מפציר ומפתה, והיא, כשלא היה בבית, היתה אומרת ליצחק יונוביטש, לזה שבראותה אותו בפעם הראשונה הרגישה אליו אמון: “איני יודעת, הוא נשתנה כל-כך; אילו היה קודם כזה לא הייתי אוהבת אותו. אבל עתה באמת טוב, הוא כל-כך נוח לי; לפנים יראתי מפניו”, והיתה צוחקת שוב וכאילו אומרת: “ראה איזו ילדה אני, פתיה קטנה!” ויצחק יונוביטש היה רואה באותה שעה את גופה הדק והרך, את פניה שהתרחבו מצחוק נעים, את גומות-החן שלה, את עיניה המאירות-צוחקות, את ידיה הלבנות מתחת לשרוולים-הרחבים ואת מחלפתה המתנועעת לאט ושמלתה הקצרה והורודה-בהירה ותנועותיה הרכות והמפונקות ספרו לו על אותם העונג, ההתפנקות והחמדה של שנת-החיים הכי-מתוקה. הוא היה אז מחזיק בידה, מעביר אצבעותיו על שערותיה ברפרוף קל ואומר: “באמת, איזו ילדה את!” והיא נבוכה קצת וצוחקת, ואודם ורוד היה משתפך על פניה באמרה: “באמת?!” וב“באמת” זו היו נשמעים שאלה ואשור כאחד, והיתה נראית חשוכת-ישע כל-כך ומבדחת ברפיונה.

ובאותה שעה הנה מתהלכת לה ומטלית בידה, מוחה את אדני-החלונות מאבק, מנקה את הרהיטים, מצחצחת את המיחם, מעמידה איזה חפץ-קשוט על מקומו או מעבירתו למקום אחר ומכינה את הכל לתה הבא. “מי יבוא היום?” היתה שואלת. יצחק יונוביטש ישב כבר בקצה ספה ובידו “האבות והבנים” של טורגניוב, שקראו כבר בפעם הארבע-עשרה בחייו3. הוא מרים עיניו ואך היא, מבלי חכות למענה, מתנפלת על הספה, מליטה פניה בכר קטן רקום אשר בזוית השניה של זו, ועיניה מבעד לשערותיה מציצות לאיזו פנה וצוחקה לעצמה רגע, נעשית רצינית רגעים-שלשה ושבה ומרימה ראשה: “מה עיפה אני! והלא אינני עובדת כלל?” ועוד פעם מליטה ראשה בכר ומציצה שתקנית או מזמזמת: “מה בוריה חושב לו?” היתה שואלת פתאום: “הן בלמוד כזה לא יגיע לעולם למבחן! – אני מקלקלת אותו”, והיתה מתחילה לספר, בפעם החמישית או העשירית, אם לא יותר, על דבר חפצו לעמוד למבחן לפני הנשואים. “ואני לא רציתי; אהבתיו וחפצתי שנתחתן. מצדי אני מסכימה שלא יבחן. אני רציתי להנשא צעירה” ומוסיפה אחרי-כן: “היו צוחקים לי: כבת שמונה-עשרה וכבר נשואה; ומה אספר להם? הם לא יבינו. אני פשוטה, כמו שהנכם רואים אותי, וחפצה להיות כאמי, שהיא עוד גם עכשיו יפה. אני רוצה ילד”. ואך למלה זו אדמה ונשתתקה. פניה נהיו עצובים ועיניה רחבו ועמקו. זה שנה מיום נשואיהם והתקוה לילד רחוקה עוד מאד, והלב רטט מפחד: לא היו שום סימנים.

לאט-לאט קם שקט בבית, ואוירת אחרי-צהרים משתפכת בכל הפנות. העבודה במטבח נפסקת, והמבשלת יוצאת לחצר לפטפט עם ריבה שכמותה. הבעל היה מתבודד אותה שעה בחדר אחרון עם ספריו, משקיע שם גופו בכסא-מסעד וחולם שעה שלמה. הספר העבה היה נשמט מידיו וצונח על ברכיו או על הרצפה, עד שהיה מתעורר פתאום, תופס בספר, קם בתנועה מהירה, מתחיל לרוץ בחדר הנה והנה וחוזר על הפַנְדֶקְטִים4. היא, שהקשיבה לכל צעד והגה שלו, צוחקת חרישית: “הוא כבר מתחזק, לומד!” ופניה עוקמו רגע בכובד-ראש עשוי ומבדח: “אם אכנס עתה – יאמר: “אנושקה, אל תפריעי!” ובעוד רגע ישקע שוב בכסא-המסעד או יעמוד נשען בפנה ויחשוב חצי-שעה”. והיא יושבת לה בקצה הספה, כמתכוצת, צל קל מרחף על מצחה, עפעפיה יורדים על עיניה, וידיה שלובות זו בזו. לאט-לאט ראשה נשמט אלכסונית לפנה, צמתה תלויה ומתנועעת באויר רגע, והיא מתנמנמת וגם נוחרה קלות. על פניה מרחפים צחוק של גומות-חן ואי-מנוחה ופחד חליפות. יצחק ממשיך לשבת בפנתו, ויש שהוא קם ומתהלך בחדר על בהונותיו, נזהר לבלי לרדת מעל השטיח שתחת רגליו. יודע הוא, כי רשרוש קל של סוליתו על פני הרצפה יעירנה. הוא נגש אליה בלאט, מסתכל בה ומקשיב. נשימותיה פעם קלות ונפסקות ופעם ממושכות וכבדות. חזה המארך מתעגל עם נשימותיה. זבוב יחידי נדבק אל לחיה, כמו מתוך שעמום וסקרנות. בכל החדר אין אף רחש; ופתאם היא מתנועעת מתוך שינה, הזבוב עף לו בהשמיעו זמזום קל, מנסה לשוב אל מצחה, וזעזוע חדש מטרידהו והוא נדבק בתקרה ומפסיק זמזומו. יונוביטש מתרחק ונשען אל השולחן, מעלעל עצבנית בספר, עד הגיעו לפרק של בזרוב-אוֹדינצוֹבה. איזה כובד-נפש יורד עליו. ואך באותו רגע נשמע רשרוש-צעדים. בוריה נכנס על בהונותיו, ועמד מרחוק, מסתכל בישנה. הוא ויונוביטש צוחקים זה לזה, וכאילו אחרי פסיחה על שתי הסעיפים נגש וגחן אליה. “המכבר ישנה היא?” שואל הוא ופניו נעשים רצינים בסובבו ראשו אל יונוביטש.

  • כעשרים רגע, – ענה זה בקול לוחש למחצה.

  • אם כן, אנושקה, מותר לקום! – קורא הוא ומעירה בנשיקה כבדה קצת.

היא מזוררת ופוקחת עיניה. “האתה זה?” שואלת היא צוחקת. “ואני חלמתי” – היא מוחה עיניה, מתאמצת לקום, מותחת זרועותיה ומתפנקת. “איזה חלום מגוחך!” ושוב צחוק; וצחוקה כמו תמיד, צחוק של גומות-חן וצלצול מצלתים קלים.

  • יודע הוא, – פונה בוריה ליונוביטש. – רק עתה צחקה הרבה, הרי אינה צחקנית כלל, – ופניו כאילו תמהים.

והיא כבר הספיקה להחליק שמלתה ולסדר שערותיה.

  • ודאי שאיני צחקנית, – אומרה גם היא בקול מפונק-תָמֵהַ וצוחקת.

  • פתיה קטנה אַת, זה הכל! – אומר הוא; ופתאם: – וַריה כבר שפתה את המיחם?

ובעוד רגעים מספר מתחיל התה של בין-ערבים. היום עוד גדול, יום קיץ ארוך שאין לו קץ. עוד לא מלאה השעה החמישית, השקיעה עודה רחוקה, עוד כארבעה שעות עדיה. ואך שתית-התה אינה ענין של איזו רגעים. המיחם רותח על השולחן, הכוסות והכפיות מבריקות ומזמינות לשתיה, ופתאם צלצול! – לא פתאם; בעצם אין לך יום שלא יבוא איזה אורח תמידי או מקרי אל התה, ופרקים גם אורחים אחדים. נכנסת סטודנטית גבוהה, שכובע רחב-שולים, לפי מודה שטרם הגיעה הנה, מכסה את ראשה, בעוד ששמלתה היא דוקא על פי אפנת השנה שעברה. פניה מתחת לצעיף כהה מזיעים יפה. רצה היא הנה ממרחק ודוקא ברגל, במסילת-הסוסים אין כבר מקום בשעה זו, ובכלל המעבר מאחת לשניה והצפיה להן מיגעים, ועליה לעבור פעמים. היא יושבת לרגע ישיבת-ארעי צדדית, כשכובעה על ראשה, מרימה צעיפה רק עד למעלה מקצה חוטמה, ואך בעל-הבית מוצא כי “לא יעשה כן במקומנו”, והוא נגש, מוציא את הסכּה הארוכה שכאילו נועדה לדקור עין של שכן במסילת-הסוסים, מתוך הכובע, מסיר גם אותו, מתיר את צעיפה ומניח את מכשירי-ראשה אלה על הספה. הסטודנטית הגבוהה נהנית, מביטה אליו בצחוק, וגם אנושקה צוחקת מעט הפעם, הסטודנטית מדברת בפזיזות, מספרת על אחת ועל שתים, קופצת מענין לענין, ודבריה עולים בסערה יחד עם הקיטור של המיחם. בינתים זורקה היא מבטים הנה והנה, מרגישה פתאום ביונוביטש ומבקשת סליחתו: “אה, האדון – איך – יונוביטש – כן שכחתי – יסלח: לא ראיתי כלל”, מושיטה לו ידה בתנועה חטופה ומוסיפה לפטפט. “הרק אורח אחד לכם היום?” מפליטה היא פתאום ועיניה כאילו בודקות את כל הפנות. וכרגע נשמע צלצול: “אה, הפעמון!” והיא ממהרת לרוץ אל הדלת.

  • האדון וולפמן, מה שמחה אני! – מצפצץ פתאם קולה באיזו מתיקות לא מצויה גם אצלה.

  • ואני אינני שמח! – זורק לה וולפמן, ובפניו אין להכיר הבאמת אם לקנטר ידבר.

  • מה אומללה אני! – מעמידה העלמה פנים כמתיפחת. – מדוע?

  • קויתי למצוא אחרת.

הסטודנטית רצה אל חדר האוכל, עומדה בפוזה של נעלבת, פורשה ידיה ומשפילה ראשה.

  • ומה תאמרו לעלבון כזה?

ויונוביטש קופץ בינתיים אל וולקה

  • אתה פה? טוב שבאת.

וולקה מפליט בלחש קללה רוסית מהבלתי חריפות ביותר, ורומז לצדה של זו: “אני אוהב אותה מרחוק”. והוא נכנס אל חדר-האוכל. בפתח עמדו כבר הבעל והאשה לקראתו.

עתה עוברת ההנהגה לידו. הוא יושב לו ברחבות על כסא, פושק רגליו וידיו, מפרק שערותיו הארוכות והשמנות, ומרחיב פניו בצחוק של שביעות-רצון ומחכה לתה. הוא תחלה מעמיד פנים כאילו אינו חפץ שישרתוהו. “בעצמי אקח!” אומר הוא ברוגזה עשויה. בוריה עונה בדבור של משקל: “יש סדר קבוע, אדון וולפמן, אצלנו משקים תה ולא שותים”. וולפמן מושיט פיו ומקמץ שפתיו: “נו, השקוני!” וסוף-סוף דורש הוא כי תמסוך לו הסטודנטית את הכוס. זו משתמטת: “הוא העליבני כל-כך ועתה אתן לו תה? לא, בשום אופן – לא”. ומוזגה לו תה, וגם שמה חתיכת עוגה הגונה לפניו. וולקה נכנס למצב-רוח, מתחיל לספר מעשיות כיד ההגזמה והיפוי הטובה עליו. מספר הוא על אסיפות ווכוחים, על ריבולוציונרים ובונדאים, וגם את הציונים אינו מנקה. לאחרונה הוא מתחיל לספר בדיחות על מוז’יקים ודיאקונים, וגומר בספור תנ"כי על אדם וחוה בנוסח קצפי כפרי. הסטודנטית שנכנסה “רק לעשרה רגעים לכל היותר”, שוכחת, נשארת שעה וחצי ומפסידה שעור. “הוא תמיד אסון בשבילי”, אומרת היא. ובינתים הוא מראה את חכמותיו בעשון. הוא המעשן רק לסירוגין, מפני שעולו וגם מפני חסרון-כיס – דוקא עתה מוכרח לעשן. הבעל, שלרגלי הפצרות רעיתו חדל מעשן הרבה בגלוי, ומעשן רק מעט אם לא בסתר, מביא את הטבק שלו. וולקה כורך פּפּירוסה, ואחרי בקשת סליחה מבעלת-הבית מצליף הוא את העשן ישר אל פני הסטודנטית. זו מעמידה פנים כי נכנס לה העשן לעיניה, ובמטפחתה מוחה היא את הזיעה שפרצה בהִמֵס האבקה על פניה. וולקה רומז בעינים אכזריות אל יונוביטש ובעל-הבית, ואנושקה צוחקת מתוך חשק פשוט לצחוק קצת. וכך עוברות להן השעות. כשוולפמן פה אין משתעממים, ויונוביטש החפץ לבדח ואינו יכול, אין לו ביחס אליו אף קורטוב של קנאה. בבית זה הוא מרגיש את מצבו איתן גם בלי כשרון זה. ובכלל כלפי וולקה אין הוא יודע קנאה מה היא.

ויש שגם יודיל טרוקר בא אל התה, ופה מתחילה כבר פרשה אחרת. יודיל מבקש קודם כל רשות להסיר את מעילו, מה שכמובן מרשים לו. הוא יושב בכתונת-המשי המנומרת שלו, שותה לו ברחבות את כוסו, שממתיק הוא אותה יותר משרגילים להמתיק וטועם מן המרקחת בפה רחב. את העוגה הוא דוקא אוכל כלאחר-פה. ואז מתחילים ספורים ארוכים. את אבותיה של אנושקה לא זכה להכיר, אך תחת זאת מכיר הוא את אחיה הבכור, וחוץ מזה מכיר הוא את פלוני הדוקטור, ידיד טוב שלהם ואת אלמוני הסטודנט בין-עירם, וגם שני סוחרי-נפט מכיר הוא, אחד ציוני ואחד חזיר – והוא צוחק בטרם הספיקו האחרים לצחוק; וגם את קרובו של פלוני ואת ידידתו של אלמוני מכיר הוא, וגם את בנו ובתו של אחד מקרוביהם. ופורצות מעשיות שאין להן סוף, ההולכות ומשתלבות עד כדי לסבך בהן המון-בני-אדם מכרים ובלתי-מכרים. ופה ושם אנושקה מוסיפה איזה פרט או איזה מאורע בלתי ידוע לו, ויוצא כי לפרקים יודע הוא עוד פרטים, והמאורע מתרחב עוד יותר, ומעשיות חדשות נולדות על סמך זה ובני-אדם חדשים עולים על השולחן. “כמה בני-אדם מכיר הוא, אדון טרוקר, ואיזה זכרון פנוֹמינלי לו!” משתומם הבעל. ואז נעשה טרוקר צנוע ומפסיק קצת; אלא, כשהבעל מתרחק לרבע שעה לסדר את הפנדקטים ליום המחר, מתישב לו טרוקר לימין האשה על הספר, ומתחילה שיחה חרישית מלאה רמזים עצובים במעט על מאורעות חיי טרוקר עצמו. הוא מגלה אמנם רק קצה-צפורן מהם, כרומז: יש לי בארות-בארות; ואך אנושקה מספיקה להתעצב גם למעט, ויש לה חשק לבכות קצת; העל אסון אחרים או אולי על אשרה שלה – אין היא עצמה יודעת. יונוביטש משאיר לטרוקר את השדה באותן השעות, כהשאירו את השולחן לוולפמן, לא כן וולקה: אין ברצונו לותר על עמדתו אף לרגע. וכשהוא נמצא פה יחד עם טרוקר אין קץ לוכוחים, עקיצות ודקירות, מה שאינו מפריע להם אחרי-כן לצאת יחד וללעוג איש-איש על עצמו ועל אחרים. סוף-סוף אין פה מקום לקנאה. גם בבעל-הבית אינם מקנאים, ולהיפך: האושר השקט והאידיאלי מרגיע, ובית זה שופך את נועם חייו על כל הבא אליו. כדאי עוד לחיות אם יש פנות כאלו. ובנוגע אליה אין שום פקפוקים: ראויה היא לאידיליה זו, שדמותה ונפשה יוצרות אותה, ולכן מרגש ביחס אליו צורך להעלים עין ממגרעותיו ולהבליט ביותר את מעלותיו ותכונות-נפשו הטובות והרצויות, כי אם לא אלה – אזי אינו ראוי לאושר זה. ואם אין הוא פוגם באידיליה זו ­ ודאי זכה בה בצדק, מגיעה היא לו, ואת זאת מתאמצים רוב באי-הבית להוכיח. לבאות-הבית יש ודאי השקפה אחרת.

ובשעה שוולפמן או טרוקר נוהגים ממשלתם ברמה, נוהג יונוביטש לצאת לו לאטו אל היציע, כמתחמק מבלי שירגישו בו, ולעמוד או לשבת שם שעה קלה. בעצם – היציע הוא כולו לוהט, שטוף-שמש כמעט כל היום, באשר יוצא הוא דרומה, אלא מפני שלימינו השמש נוטה לשקוע וזורקה נגוהות לשמאלו אל חלונות ומגדלים, הרי אין לותר על שעת-יופי זו. השקיעה עצמה אינה נראית, השמש אז נוטה לקרן-זוית ונסתרת מאחרי הבתים שבקצה הרחוב, ורק כשעה-שעתים לפני השקיעה נראית היא עדנה. לא רחוק מפה, מימין, קצה של עיר כמעט, ודוקא מצד זה אין לה אף פרבר, או שפרברים צצים לאחר השדה הריק והעולה מאחרי האופק. עוברת פה מסילת-ברזל, והרכבות עוברות ויורקות קיטור ושריקות. בקצה הרחוב השכן, במקום ששדה חשוף אפור מתחיל, ישנה גבעה קטנה, העושה5 רושם של גל-מפולת, גבעה דוקא תלולה, ועל גבעה זו בית קטן עומד, מין צריף ישן כעין חורבה, ובו יושבת משפחה שהבעל אינו נראה שם ורק האשה והילדים המלוכלכים והשזופים. החורבה הקטנה היא מטפוס איטלקי, כך אומרים, והמשפחה ספק-איטלקית, ספק צוענית, והבית עומד, או יותר נכון נוטה לנפול, זה שנים מרובות, כשני דורות. כבר נהרסו ונבנו אלפי בתים, גם חומת העיר נהרסה, ומאות רחובות סוללו וכובשו – וצריף אומלל זה עודנו קים, ובכל פעם רובצות שם משפחות ממין זה, המדברות בלשון שאין איש נזקק לה, ושאין איש יודע מאין ואיך באו ולשם מה מחזיקים חורבה זו. אומרים תמיד כי בקרוב יסירוה, יישרו את המגרש ויסללו רחובות חדשים משני עברי המסלה, ועוד לא זז שום דבר ממקומו. יונוביטש נזכר בצריף זה בכל פעם שהוא מסתכל בתחלת השקיעה, אף כי לא רק הצריף אינו נראה פה, גם צלו אינו נופל הנה לעולם. אינו יודע למה אוהב הוא לטייל שם ולהסתובב מסביב לצריף, מקום אבן וגללים וילדים יחפים ערומים למחצה, חולי-עינים, מלוכלכים וכמעט מצורעים, ואשה כמו מכשפה, לבושת סחבות-תשבץ, ועינים לה – גחלים לוהטות ובתוך פנים חומים, שכמו זפת בין קמטיהם. אפשר מסובב הוא את הגבעה מכל עבריה, סוקר ומקשיב – מפני שהיא מעוררת בו געגועים לאיטליה הרחוקה והאגדית. כי חוץ מגבעה זו אין שם דבר שימשוך לבו, לא פסי הרכבת עם אבקם ופיחם, לא השדות היבשים שמעבר להם, האפורים והחשופים, אשר גם באביב יצהב דשאם. ודאי כך הוא. מפנה זו דוקא מתחילים הגעגועים, ולא מהתמונות היקרות שבבתי-הנכאת, ולא מהבתים המפוארים המפוזרים ברחובות קטנים, אציליים, שנבנו עם יציעים, מרפסות ומגדלים ברוח תקופת-התחיה; כשם שבימי סוף חורף ותחלת-אביב, בימי שמש ורוח חמה, כשהים כולו מבריק בתכלת שקטה בתוך אויר צלול-שקוף, וגלים שקטים זזים כאילו הולכים למרחק – נעורים בו געגועים לארץ-ישראל.

ואך עתה מחפש הוא פנת-צל. למעלה על היציע מאהילה יריעה, מין קיקיון של יונה, וצל כמעט אינה זורקת, ויונוביטש מתכוץ כולו כדי ליהנות מפס צר של צל, אלא שבאופן זה השמש היורדת אינה נראית כראוי, והמראה עתה אינו נותן להפנות ממנו עין. השדה משתרע מאחורי פסי-המסלה רחב ורחוק וטובע באופק מאובק, אדמדם. עשן בתי-חרושת, שארובותיהם מנגד שמאלה נראות ממרחק רב, יחד עם שני מגדלים גבוהים ומחודדים, קודרים ובודדים במינם וזרים לסביבה זאת, מגדלי בית-תפלה קתולי הנמצא בפרבר רחוק, שיונוביטש ראהו רק דרך חלונות הרכבת בתחנה השלישית מחוץ לעיר – עשנם של אלה מתערב עם עשן הבא ממולו מימין מתוך ארובות בתי-חרושת אשר בפרבר סמוך, ואלה מתערבים עם האבק הכבד של שדה-ערבה, זה שאינו נזרע לעולם ומשמש מרמס לאדם ולבהמה, וגם לקרונות-משא העוברים שם בלי דרך. והאד הכבד שעל פני העיר המעורב באדים שהים המתפתל והמקיף אותה רגיל לשלוח בה, ושבשעה זו יש להם פנים מיוחדים; אותו אד מצטרף לעשן ולאבק, והשמש ברדתה לשדה-ערבה זה, נכהית וצוללת לים אדמדם-אפור וזורקה מין אודם משונה-חולני וגם רחב וענקי על פני העננים הבודדים התועים ברחבי האופק. וכה מתחילה השקיעה בקיץ בשעה מוקדמת בכרך זה ונמשכת שעות רבות. ומתוך התחלפות העשנים, האדים, העננים והרוחות פושטת היא צורות ולובשת צורות יום-יום ושעה-שעה.

רוח מתחילה נושבת, היציע מצטנן לאט, השמש אינה מכה על הראש, ויונוביטש יושב על כסא ושוקע בהרהורים. מרגיש הוא בגשת מי ושם ידו עליו, פעם זהו וולקה הלוחש לו איזו מלה טובה, חמה או לועגת ומצחיקה, פעם זהו טרוקר הזורק מלה בהתפעלות: “יפה!” או “נהדר!” ופוער פיו או מלגלג עליו, פעם זהו הבעל, בוֹריה, הנגש שותק, מסתכל איזו רגעים דוקא דרומה לצד הפרברים, המחוירים עתה באיזו תכלת עמומה של אדים ושתחתיתם מתבהרת למטה מתכלת כבדה זו באויר כחלחל-דהה, זורק מבט גם לצד השקיעה ואומר: “איזה אודם! אבל איך אפשר לשבת בחום לוהט זה!?” ופעם זוהי אנושקה השמה ידיה על מסעד-הכסא ונשימתה הקלה מרחפת למעל לו במרחק, מרפרפת ואינה נוגעת. היא מפליטה איזו מלים שקטות, כך, סתם, רק כדי להגיד איזו מלה, או מתוך מבוכה לא-ברורה, או גם צוחקת בצחוק קליל-מצלצל בצלילי-כסף שקטים. אחרי-כן מתחיל הפעמון הכבד של בית-הכנסיה משמאל פועם, ומאחריו פועמים והולמים, מצלצלים ורועשים פעמונים כבדים וקלים, זמן קצר, אמנם, אבל בכח; וכשאלה משתתקים, מגיעים מרחוק דרך השטח הריק – פעמוני המגדלים הקודרים הזרים, תחילה במנגינה חד-גונית, ואחר כן מתפרצים לתוכה צלילי-פעמונים דקים, צלילי-כסף לתוך פעימות-ברזל, וצלצולים דקים אלה מפסיקים ומחליפים איש אחיו, האחד מדבר והשני עונה, האחד פוסק והשני ממלא, האחד מצלצל: “טה, טה!” והשני עונה: “טי, טי!” וחוזר חלילה. האויר נעשה רך, כאילו מתקרר רגע-רגע, מחויר, מלבין-מכחיל, וזכרונות בין-ערבים קדומים ורחוקים נגשים חרש ומתרפקים על הלב. בית-תפלה כזה ומגדלים-לבנים אדומים-מאובקים בלי-טיח היו באותה עיר הפלך ברוסיה הלבנה, שהוא שמש שם מורה כשנתים, ושנראו זרים ומשונים בין הגגות הירוקים של בתי-התפלה הפרבוסלביים המרובים בעיר, קשי-הפעמונים ולבני-המגדלות. גם שם פגש הרבה זרות. הפליאוהו הגגות הירוקים שראה ראשונה בחייו, גגות פנים-רוסיה, שבעיירתו הליטאית לא היו כאלה, ומגדלים חשופים אדומים-כהים גם כן לא היו בסביבתה. שם עמד בית-תפלה פולני לבן על גבעה ירוקה מעל לבית-קברות כגן-אלהים. והכל היה לבן מלמעלה, וגם המגדלים לבנים, לובן בתוך ירק-אילנות. לא כן בעיר-הפלך שעל גבול רוסיה הפנימית. בפרברה הלכו בתי רחוב אחרונים ושקעו לתוך השדות. והדרך הרחבה והישרה, דרך חול כהה, השתרעה הרחק-הרחק והעלתה אבק עד העלמה. אחרי הבתים הפסיקתה קורה חוסמת, עולה ויורדת, ומאחרי זו עמד יחידי בשדה, פתוח כנשכח, בית התפלה הקתולי בנוי לבנים כהות ומכוסה אבק עם מגדלים כאלה, וכמו מחוץ למחנה, בגולה. ואך גם צלילי-פעמוניהם רכים היו, כצלילי אלה שבעיירת-המולדת. והשקיעה הזכירה עתה המון שקיעות, ואף אחת מהן, כה דמה לחוש בנפשו, לא היתה כל-כך ארוכה, כבדה ומעיקה.

ובינתים התחילו בין-ערבים שוקעים אט, נשבו רוחות ערב, בתי הרחוב התחילו פולטים נערות, נשים וילדים לחוץ. עגלות-מסילת-הסוסים מתמלאות, באים בהן ויוצאים, השוק הסמוך, שחלק מגרשו הרחב וסוכותיו נראים מפה, מתמלא שאון אחרון שלפני שקיעה, ונעימת דמדומים ממושכה, רכה ועצובה – נשמעת מבלי דעת מאין. אז נכנס יונוביטש לתוך הבית, נפרד מהיושבים והולך לו יחידי או עם מי מחבריו. עתה מתחילות תעיותיו במגרשים, בשדרות ובגנים או במורדות לשפת-הים עד רדת הערב, ואז שב הוא אל נוה-הקיץ, או בא אל בית המשפחה השניה ללון אצלם. אחרי יום-האידיליה נראים לו חיי דירה מסכנה זו יבשים ואפורים, הבית מעיק עליו והיה לו רצון להפסיק בקוריו בו ולא יכול. לאט-לאט יורד עליו שעמומו הקל והרגיל, דבוריהם החד-גוניים של הבעל ואשתו נסכו עליו עיפות ותנומה; וירדה עליו ההרגשה, כי בעצם נעים להמצא גם פה, לולא האויר החמים והמחניק של החדרים הנמוכים קצת, אשר החצר הגדורה והצרה לא תרעננם. וכששכב ובבית השתרר חושך – נחה נפשו ויהי שוכב ער ומאזין לקולו העמום של הפעמון הכבד אשר למנזר הקרוב, שהבקיע את שאון הדומיה המשונה של הלילה בקצה הכרך.

שיחות פוליטיות החיו לפרקים מגיעות גם לרמה שבנוה, בערבים אורים או אפלים. מחוץ לדברים מסוכנים ביותר אפשר היה בימים ההם לדבר על הכל, והקהל השתמש רחבות בזכותו זו. שלשת הבחורים ישבו שם בערב אחד חמים ומחניק ולידם יוסף ברנובסקי, איש הסוד, וידברו על פוליטיקה. השאלה אם עומדת המהפכה להתחדש או דועכת היא – הירים גל חדש, מציף ומסעיר, או הכל ישקע בבצת-הישן – לא נתנה מנוחה לאיש.

יודיל טרוקר ספר רחבות על אותם הימים שאנית-מלחמה מורדת הרעישה את אודיסה. וכיד דמיונו הטוב עליו קשט את המאורע, שהיה מחריד ומרומם כאחד גם בלי קשוטים, והליטננט שמידט מפקד האניה נהיה אצלו ממש יציר אגדי, גבור עתיק; וגם העובדה ששם האניה היה “פוטומקין”, שמו של המצביא הרוסי המפורסם, אהובה של הקיסרית יקטרינה הגדולה, הפכה כמעט לסמל בפיו. אחר כן ספר גם אניקדוטות של הבנקטים הפוליטיים, אותן הסעודות של מאות אנשים מכל שדרות הצבור, אצילים בעלי-אחוזות ואופיצרים לבושים ציבילית, יהודים סוחרים עשירים, פקידי-ממשלה ליברליים, אינטליגנציה בעלת מעמד בחברה, עסקני צבור וראשי מפלגות, אמנים, משחקים, סופרים ועתונאים – ושבהם היו נואמים נאומים ומאספים חתימות על פטיציות לשם החופש. וולקה הוסיף נופך משלו, בתארו את נשיהם של עשירים ואיטנליגנטים יהודים משמשות מלצרות בבנקטים אלה לאופיצרים ולפקידי-ממשלה, וכמה היו אלו מאושרות ונכונות בימי “אביב” אלה מתוך גודל-נפש והערצת החופש לנדב ממש עצמן ובשרן לשם החופש והאחדות. איש-הסוד הזכיר את מלחמת יפּן ורוסיה, וספר כי כחצי שנה לפני התחלתה של זו לא קרא עתונים בשוייץ, ורק עם הטלגרמה הראשונה על התפרצותה הלך וחתם על עתון שוייצי המופיע פעמים ביום, דבר שעשה רק פעם לפני זה בשבתו בכפר חודש ימים. לבו נבא לו, כי עתידה מלחמה זו לשנות לא רק את פני רוסיה, כי גם את פני העולם, ועתה חושש הוא, כי שום פנים לא ישונו והכל ישאר כשהיה. ושוב התפרץ וולקה בבדיחות וגם בדברים כבדים (דוקא בדברו רצינות גמגם ולשונו לא נשמעה לו.) על הכומר גפון, שהלך עם קהל מאות אלפי פועלים בתשיעי לינואר הידוע אל היכל הקיסר-האב לבקש ממנו לחון את רוסיה-אמא בחופש, את בניו אכריה באדמה, ואת פועליה נתיניו הנאמנים בחוקי עבודה טובים וישרים. על הערת יודיל, כי אילו היה הקיסר נענה לנתיניו הנאמנים האלה, היה ודאי רוכש לו את אהבת כל העם לדורותיו – זרק וולקה בצחקו צחוק רשעי לתוך שפמו, כי ודאי היו משלמים לו כמו ששלמו לקיסר משחרר האכרים, בפצצה, והיו שולחים אותו אל אבותיו. “עם – זהו חזיר!” הכריז בחרקו שניו, “אין הוא מכיר תודה, הושט לו אצבע וישוך לך את היד כולה”. הזכירו גם את גורלו של גפון, שמכומר אוהב עמו – נהפך למהפכן, ומזה, אומרים, לפרובוקטור. דברו גם על נסיונות הממשלה בעבר להרגיע ולרמות ועל תוכניותיה השונות. איש-הסוד אמר, כי טוב היה לו אפשר לקבל גם צל של קונסטיטוציה. למה יש לאירופה זמן ומחכים שם מאות שנים, ולרוסים וליהודים אין? האומנם חושבים אתם, כי רוסיה תעבור את המערב?

ופה התפרץ וולקה והמטיר אש וגפרית על המערב הרקוב ועל שוייץ הבעל-בתית המלוקקת, וזרק מרה גם ביהודי המערב התגרנים והאינטליגנטים החלושים, ודבר רמות על רוסיה-האם ועל כשרונותיה, על ספרותה הגדולה שאין כמוה ועל המוזיקה שלה המרעידה לב ונפש, על המוז’יק הנושא בעול ועל החיל, על בחורותיה הבריאות והתאוניות ועל בחוריה עם ה“הרמושקה”, וגם את יחפי-גורקי הזכיר. “את רוסיה לא תמדוד באמה, ברוסיה צריך רק להאמין”, אומר המשל ההמוני. והוא הגיע עד לידי אכסטזה. פני הגוי שלו, שערותיו השמנות שהבריקו לאור פנס, חולצתו הרקומה, מגפיו הגבוהים, שניו הגדולות והחורקות ודבורו הקצפי – כל אלה בלטו עתה עד להחריד. כל היושבים נשתתקו, גם מתחת חדלו הצחוק והלחישות של הנוער בין העצים. ובגמרו פתאם באופן בלתי צפוי: “אנו מתגוללים ברפת-חזירים ומסריחים בעטרן ואך רפת-חזירינו חביבה עלינו מכל ארמון, ועטרננו מכל או-די-קולון”, נדהמו השומעים. פניו היו עתה סגורים, וארשת מוזרה רבצה עליהם, ספק התרגשות ספק אירוניה כבדה. קמה דממה מוזרה ומעיקה ואחריה לחש. אלא כשיודיל, אשר לא ראה פניו באותו רגע, התפרץ פתאום בצחוק רוה: “מוחל, מוחל אני לך את רפת-החזירים עם העטרן לנצח נצחים ועם ברכת-האם יחד!” נחלק פתאום הקהל מסביב, חלק רטן בהתמרמרות וחלק התפרץ בצחוק כרעם. והקהל נדהם עוד יותר בקום וולקה ובהתפרצו פתאם אל המדרגות ולמטה ביריקה, בצחוק ובצריחה משונה: “אידיוט!” ונעלם בחשכה אשר מתחת. “מפיסתופל!” זרקה אחריו נערה אחת נרגזת קריאת-רעדה.

הבחורים לא ידעו אם שמע העסקן את דברי וולקה. כי אחרי שנרגע הקהל והתפזר, ישב על ידם. ושוב דברו על רוסיה. דברו על קללת הדם הנשפך בלי-סוף, קודם בשדה המלחמה, אחר כן בדימונסטרציות ובטרור, אחרי-כן ביום-גפון עם תשע-מאות הרוגיו ועל הקוזקים שרמסו נשים וילדים, ולבסוף הפּוגרומים האיומים, הרציחות, התקוממות-מוסקבה, משפטי-המות והאכספרופריאציות וגדודי-העונש. ושבו בחזרה אל השביתות, אל הימים שרוסיה כולה נאלמה, אין רכבת, אין דואר, אין טלגרף, אין מכתב ואין עתון. ויום הקונסטיטוציה אחר-כן, כשהקיסר פרסם את הבטחתו, ושחרור האסורים והכלואים, ויום החגיגות הנפלא למחרתו. ופתאם – פּוגרומים והריגות שלשה ימים, וכל זה מוכן מראש: היד האחת מושיטה שרביט תקוה וחופש לעם והשניה מכינה מרחץ-דמים ליהודים בתחום המושב ולאינטליגנטים רוסים בפנים המדינה. ובדברם על הפרעות נזכרו בחברי המאה השחורה, המכים עתה שוב יהודים בערבי-חושך ברחובות צדדים, ועל ז’נדרמים שהתחפשו והיו ראשונים לפורעים, ועל המעשים הנוראים, מעשי הרג, אנוס-נשים, רטוש ראשי ילדים, הטלת מומים, כריתת-שָדַיִם והתעללות אכזרית ושוד וחרבן, צלצול זגוגיות נשברות ומטר נוצות עפות שהורקו מכרים וכסתות ושבירת כלים יקרים, וכל זה מלוכלך בדם; ועל קבר האחים של שלש מאות הקרבנות אשר בבית-הקברות פה באודיסה. בגורלה עלה המזל הכי קשה. עיר עליזה ויפה זו, קלת-החיים וברוכת השמש והאור – נהפכה פתאם לגיהנום.

ומסביב כמו קפא הלילה, והכוכבים שקעו בתוך אדים או עננים – מי יגיד? לא נשמע צחוק ואניקדוטות לו סופרו. וגם יודיל דבר בעצבות מרובה. וולקה שב ונגש בחשאי וישב לו בצד. ולולא הערות אחדות שלו ותקונים לאיזו עובדה מוטעית שספר מי, שנפלטו ברוגז ובעצבנות ולפרקים גם במרירות וביחוד בכבדות-פה – לא היה איש חש במציאותו. נוכחותו של העסקן ואפשר גם העובדות כשהן לעצמן נסכו רוח כבדה ורצינית. על הרמה נשארו מבלעדיהם רק שנים שלשה אנשים, ואך גם אשתו של העסקן עלתה וישבה לצדו. היא ספרה איזו עובדות מעירם שגרו שם. גם בה קרו דברים נוראים.

ושוב חזרו הדברים אל רוסיה. הנה דוכאה ההתקוממות המוסקבאית בחורף העבר, הנה גורשה גם הדומה, והעם שותק אין הד. אנשי הדומה קוראים לעם לא לשלם מסים ולא לתת חילים, וכאילו נאלמה הארץ כולה ונכנעה, – וקולם – קול קורא במדבר. לא שבתו בזמן התקוממות מוסקבה ותרנגול לא יקרא גם עתה.

יודיל העמיד פנים רצינים, עקם שפתיו הדקות ואמר בהביטו לצד וולקה: “את רוסיה אין למדוד באמה, ברוסיה צריך רק להאמין”. וולקה קם, התרחק הצדה מבלי ירוק ומבלי העליב. ואך העסקן התחיל מדבר: אין כעם הרוסי נושא עול בלי תלונה, עם מבורך, ולכן כבש לו ארץ כזו וגדל ככה. אין זה עם-עבד, כי אם עם דתי ועובד, רתוק לאדמתו ומכבד אב ומלך, שום רעב, שום דכוי ושום פורעניות לא החרידוהו מרבצו. לוקחים את תבואתו בעד מסים, מלקים אותו בשוטים, וכשם שהאדמה אינה זזה כך אין גם הוא זז. ורק עלבונות לאומיים הזיזוהו, שעות סכנה לדתו ועלבונות לארצו ולמלכו. כשמשל גוזל-כסא רמאי ופולין שמה ידה על רוסיה קמו מינין ופוז’רסקי ואנשים אזרחים מעיר-שדה ושחררו את העם, ואחרי-כן, כשהכה נפוליון את חיל רוסיה באוסטרליץ – באו ריפורמות אלכסנדר הראשון, אחרי מפלת סיבסטופול – אבוד-עצמו של ניקולי הראשון ושחרור-האכרים של אלכסנדר השני, ועתה, אחרי מפלת פורט-ארטור ומוקדן, אחרי הכשל רוסיה לפני יפּן במלחמה – באו המהפכה והקונסטיטוציה. ואך העלבון הלאומי העלה כבר קרום, ובגלוי הסבל הרוסי הרגיל של יום-יום או בהבטחות טובות לא יזיזו את העם מרבצו ומקפאונו. עלבון לאומי הוא כוח איום. כל השפלתנו וגזל זכיותינו לא הזיזונו ממקומנו. ורק הפּוגרומים אז הקימו לנו את הביל"ויים ואלה של עכשו, כנראה עוד לא הזיזו שום איש. גם לעלבונות מתרגלים. ואם אנשים צעירים מבלים ימים ולילות בבטלה תחת ללכת לארץ-ישראל לבנותה ולעבוד בה – חטא הוא, אין רגש כבוד לנו.

ופתאם נשמע דבורו של יונוביטש חרישי, כשח לעצמו וכאנחה ובעברית: “והחורים והסגנים?” היושבים בצד לא הבינו את הדברים או גם לא שמעו. העסקן הקדיר פניו, נשתתק ולא ענה מאומה.

וולקה ישב למחרתו אחר הצהריים עם יצחק בגן העיר הגדול. הוא כעס ונהם: “חוצפה! הוא שוב בשאלתו: 'אמור לי סוף סוף מי אתה?! עסקו הוא. חפץ שאספר לו; יחכה – בורז’וי כזה!” הוא רתח בשובם וגם בבוקר הבא על טרוקר שנכנס לו אמש פעמים בגרגרת. ועוד הוא מעיז לשאול! יצחק לא נבהל. רתיחה אצל וולקה – זהו קצף על פני המים. יריקה ושתים – והקצף נבלע באדמה, והכועס הוא בחור טוב כשהיה, אם אין רק סבה לרתיחה ארוכה וממושכה. הישיבה בגן מרגיעה.

הגן היה מין בריה שחציה גן-טיול מגוהץ וחציה מעין פנת-יער דלולה. וולקה, שפלך מולדתו רבץ בין נפות המערב ואדמת הערבה – אהב להסתובב לא לצד הים שבו, במקומות רבי-הטיול והשאון, וגם לא בפנות החבויות, כי אם בזו הפנה שהיער הדלול עבר על ככר רחבה מכוסה דשא עלוב. נגלתה שם מעין קרחת-יער שהזכירה לו דבר-מה במולדתו. ובתוך החום של אחרי-צהרים, כשלהט הכל, ישב וולקה במקום מרובה שמש והתחמם כחתול, בשעה שיצחק התכוץ בצלה העלוב של שטה מצהיבה. ופה במקום זה ובשעה זו פתח וולקה סגור-לבו וספר ליצחק קטועות, כדרכו, על חייו ועברו, ובפעם המאה ואחת. יצחק היה אז כאילו שוכח, כי סופרו לו הדברים והיה מרגיש בנפשו מעין טשטוש-זכרונות. וולקה מדי פעם היה גורע וגם מוסיף, לפי הלך דמיונו באותה שעה, וגם משנה בפרטים. יצחק נזהר מהעיר על סתירותיו לבלי הרגיזהו; וחוץ מזה היתה דמותו של וולקה מתבלטת אז כגוש-אבן. והשאלה התמידית, “הנצחית”, כפי שקרא לה, שלא נתנה לו מנוח גם אחרי כל התשובות והמעשיות – נתעוררה שוב אצלו ונפלטה מעל השפתים כמו מעצמה.

  • מדוע הנך גוי כל-כך, וולודיה? מי עשאך ככה?

  • יודע אני? – ענה וולקה והתחיל מסובב גופו, פוצח זרעונים ויורקם. – אולי גם אמא אינה יודעת. וכי יכלה לזכור את כולם? חבל

שאינך מכיר את אמא. היא ϭой-ϭаϭа (אשת מלחמה) יפה, פקחית, אצילה. רק אבא הנהו אפס, פנים של גוי, אוהב לשתות ולשחק בקלפים. אולי אני בנו, מי יודע?

  • וולקה הביט בפנים תמימים-ערמומיים אל פני יצחק, וכאילו עומד זה לפתור לו את חידת-מוצאו.

  • ואביך היה מכה אותה? – שאל יצחק.

  • להכות אותה? – קפץ וולקה כנשוך-נחש. – לא יזכה לזה. היא “כבדתהו” לפעמים יפה, והוא גם לא העיז לפצות פה. כך, מסכן הוא, גוי בריא, אוהב להתקשט, אינו גם כן מהנחשלים, יודע גם למצוא דרך אל איזו מטריושה, ובכל זאת מסכן! כשיש אשה כזו – בן-אדם הוא מסכן בביתו. לפני אמא נפלו הכל ארצה, את רגליה נשקו. מי לא? סטודנטים, אופיצרים ובעלי-אחוזות מן הראשונים. ראש-האצילים הציע לה להמיר דתה ולהיות לו לאשה. הוא חפץ לקחתה עם חמשת הילדים שלה.

  • ומדוע לא הלכה אחריו? – שאל יצחק בלי להשתומם אף רגע על תמימות-עצמו. – הרי אין לנשים כאלו מעצורים דתיים?

  • ומה אני יודע? ודאי שעמם אותה. וגם היו לה פרינציפים. בכל צעד של חייה הלכו הפרינציפים עמה. היו לי אחיות למשל; האחת – מלומדת, גאון, יפהפיה ולא-טפשה; וישרה – אומר אני לך! – כזהב נקי! בארגנטינה היא או באוסטרליה. סוציאליסטית, אשה לפרופסור ויהודיה למופת. לא ציונית. במשפחתנו אין מהמין הזה. את השניה אהב סטודנט בן-פולקובניק (שר-אלף). שאלה אותה אמא: “מה, להתנצר רוצה אַת?” וכשאמא נותנת בך זוג עינים, יקירי, - על כל העולם אני יורק ומעיני אמא נבעת אנכי. תבין איפוא; זו כבר לא התנצרה, והיא יושבת במוסקבה או בפטרבורג ונובלת שם. גם היא בעלת פרינציפים. – השאר הם כך – השד ידעם. זה שבע שנים שיצאתי מן הבית. גם מכתב אינני כותב. למה?

  • ומפני מה עזבת את הבית? – שאל יצחק; הדבר נראה לו מלא ענין כבשמעו זאת ראשונה מפי וולקה.

  • ולמה אהיה אצלם? וכי נחוצים הם לי? או חסר אני להם? גם אני בעל-פרינציפים. אתם חפצים כך, ואני – להיפך. גם זה פרינציפ. ומה תעשו לי? אומר לי, למשל אבא: “יהי כך, מה איכפת לי? היה גנב, שודד, מהפכן – יתלוך, ישלחוך לקטורגה (לארץ גזרה), מה זה עסקי?” יודע אתה מה הייתי עונה לו? – ‘אב יפה! גם אני יודע לשחק בקלפים, ובשתיה אני עולה על אבא שלי; ואל מטריושה גם אני מוצא דרך, ואל זו של אבא, הוא בערב ואני בבוקר’. – וכל זאת בפני אמא, בלי מורך; אין וולקה וולפמן מהנבעתים. אמא מתחילה רוגזת, באה בטענות, בפרינציפים ואני אומר לה: “אמא, עזבי בטובך את הפרינציפים, הם משעממים כבעל”. אמא מבינה דבר והיא נותנת בי זוג עינים. “עז-פנים!” ואז אני משפיל עיני: ‘כן, אמא’, אומר אני בעקשנות; ‘לך יש פרינציפים ולי גם כן פרינציפים’. וסוף סוף אני נכנע, מנשק ידה ויוצא. בבוקר אני בא ויושב לשתות תה עם אמא. אנו משוחחים רכות, אני מספר דבר-מה והיא צוחקת. וסוף-סוף אני אומר לה: “את אדם חפשי, אמא, ואני אדם חפשי, מי יכול לחוות לך דעה? אפילו אבא אינו מעיז. נשמתך שלך וגופך שלך הוא, אלהים נתנם ולו אַת מחויבת להחזירם, ואדם מה כי יתחב חוטמו? לא כך, אמא? וגם אני כמוך; אמרי אפוא שלא צדקתי”. אמא צוחקת מטוב-לב, חכמה היא! ואני מהין עוד יותר: “יכולה אַת להגיד לי אבי מי הוא? אינני גם שואל. אַת יודעת בן מי אנכי, וזה מספיק; הבנת?” אמא קמה ויוצאה את החדר. ואז וולקה וולפמן מריק את המזנון שלנו, את הכדים והבקבוקים. את מי אני ירא ומה יעשו לי? –

ואחרי שתיקה ממושכה וצפיה למרחק הגדור בקירות גדרות ובתים, מוסיף הוא:

  • שבע שנים אני תועה, הייתי כל מה שאתה חפץ. את הכל אני שונא ואת הכל עשיתי. אבל יותר מכל אני שונא את הפרזיאולוגיה. כבר אמרתי לך: בשעה ששמעתי אז, לפני שנה וחצי, את שיחתך שם בין הבתולות, את דבריך הפשוטים – חפצתי להתוכח. אחר-כן אמרתי: אדם מדבר פשוט, אינו צועק ואינו מנופף ידים – ודאי הוא צודק ונהייתי ציוני. כך, סשקה שלי.

והוא אמץ את יצחק אליו וישקהו.

  • תאמר לי ‘לך במים, באש!’ – אלך, רק אתה לא תאמר, אינך פרזיולוג, זהו, אחי!

  • איך אגיד: “לך!” ואני עצמי איני הולך. – אמר יצחק בשקט.

  • זהו! זהו! – חזר וולקה, והגיע מתוך פזיזות לגמגום. – אבל תראה: וולקה וולפמן ילך עוד גם במים, גם באש. לך אין כח, אתה צריך לשלח אחרים.

  • לא אשלח – לחש יצחק בהחלט. איזו תוגה כבדה רבצה עליו.

  • לא תשלח וילכו; והפיזיולוגים ישלחו, הטפש ילך והחכם יענה: לך בעצמך! הראה נא בטובך את הדרך. רבים חללים הפילה הפרזיולוגיה, רק חבל שאין אנשיה עצמם הקרבנות.

יצחק שקע במחשבות ולא ענה יותר.


ה.

בשבת שתו תה אצל העסקן בשעה מוקדמת, בן ארבע וחמש אחרי הצהרים. באו אורחים מן העיר. דברו, כמובן, על פוליטיקה. ואם כי הציונים לא היו כל-כך חסידי החופש הרוסי כאחרים, בכל זאת מחוץ לאיזו אנשים ריאקציוניים במהותם או נבעתים מפני המאורעות המרובים ואי-בטחונם, היו גם הם ברובם נוטים לפרוגרס ולחופש. הממשלה אמנם הבטיחה בחירות חדשות ומבלי שום הגבלות, ואך הקהל לא האמין; ועל קוטב זה סובבו את הוכוחים הפוליטיים בעיקר.

אחד האורחים, אדם כבד ומתון בדבורו, דבר רחבות, לרגזם של הנרגשים והצעירים שבשומעים. הפועלים אמנם עמדו שנים בראש התנועה הלוחמת, אלא, כל זמן שלא באו אנשי “השחרור” - (אורגן ליברלי מתון, שהופיע מחוץ לרוסיה בשנים האחרונות שלפני המהפכה ושבו השתתפו טובי עסקני הצבור וגם פקידים חשובים של השלטון בעלום שמם), לא זזה העגלה ממקומה. תכנית ביליבין (התכנית הראשונה של דומה מיעצת ולא מחוקקת), פורסמה לפני השביתה הגדולה, וגם דומה שבצורתה ההיא היתה ודאי לאט-לאט מרחיבה זכויותיה, ואולי בלי שפיכת דמים. הפועלים במועצותיהם שאמרו לכבוש את השלטון רק קלקלו, ומה שתקנו בשביתת-הדרכים אבדו במרד מוסקבה. ורואים אתם: אילו רצתה הממשלה לבטל את הקונסיסטוציה, יכלה, גם אחרי מפלת המרד העלוב הזה, וגם אחרי גרוש הדומה. כל הארץ היתה בטוחה בהגבלות זכות-הבחירה, ונגד הגבלה מתונה וזהירה לא היה פוצה פה ומצפצף. הרי ראיתם את הצלחת גבורי-ויבורג וקריאתם לעם. האכר משלם מסים כמו ששלם. והכל כשהיה.

ומתוך שהמדבר המתון גמע מן התה שלו שהצטנן למחצה, וטעם מן העוגה והפירות שלפניו, רמז בעל הבית לאחד מן הצד השני, סטודנט בעל-משקל בדבורו, נוטה לשמאל, וזה הביע את השקפתו, שאמנם לא נתנה ספוק לקיצוני ביותר שבחבורה, אך הרגיעה את כל הצד של חסידי החופש. הוא אמר: “אם הממשלה הכריזה בחירות חפשיות וכלליות גם אחרי מפלת-המוסקבאים הן נעשה זה תחת לחץ התקוממויות אכרים נגד בעלי-אחוזות והתסיסות הקשות בפולין וביחוד בנפות ים הבלטי; הן תודו כי האכרים הלטישים (הלטוים) מראים גבורה עקשנית, והצבא והצי אין לבטוח בהם עוד. קרונשטדט, מבצר-הים, היא קן המרד, וכשזו לוהטת – הארמונות שבפטרבורג אדמתם רוגזת תחתיהם. לא ברצונה הטוב ולא מתוך הבנת המציאות וחוקי התפתחותה ותרה הממשלה לעם; אילו היתה כּנה ומבינה – הן לא היתה מגיעה לידי רוב ההתנגשויות עם הדומה, ולא היינו באים לידי ביאליסטוק ושדליץ. כשידך השמאלית מושטה לשלום – הן לא יתכן שיד ימינך תלוכלך בדם. ומשפט אנשי וירבורג? נניח כי הצדק הפורמלי עם השלטון, נניח כי זכות גרוש הדומה היא זכות עליונה של הכתר, ואסור להתקומם נגד זכות זו – אך האפשר להעמיד העל על חודה של חרב? וכי לא יותר נכון היה, אילו סלחה להם הממשלה והיתה נותנת להם, לבחירי העם, להבחר לדומה השניה? באיזו חגיגיות נפתחה הדומה ואיזה רוגז ועלבון עוררה בהסגרה. למה להממשלה להעמיק את התהום בינה ובין העם, ומדוע עליה להעמיד בסכנה את כסא הקיסר?”.

יודיל שנמצא באותה מסבה, ושהמדבר היה אחד ממכריו, צחק ואמר: “גם לניקולקה אתה דואג?” – העסקן עקם פניו. הוא לא אהב זלות וזלזול באנשי-מעלה.

  • אינני מהפכן לשם מהפכה, כי אם לתועלת החיים ולהתפתחותם החפשית – ענה האיש. – מותר אני על כל רפובליקה וסוציאליזם וקפיצות – ורוצה בבטחון החיים ושקטם. אלא חושב אני, כי אלה לא יקומו בלי מינימום של חופש, וגם מינימום זה אין השלטונות רוצים לתת.

  • פרוגרמה הגונה – לגלג הקיצוני השמאלי, ציוני גם הוא, מאלה שמרכז מחשבתם ופעולתם הוא בשדה-הגלות. – על מה איפוא אינך מותר?

ולעומתו העסקן:

  • מדוע הנכם פזיזים כל כך? הנה התחילה פרוסיה בשנת 1848 בצל של קונסטיטוציה והגיעה בפרלמנט הגרמני עד לידי זכות-בחירה כללית. שויון האזרחים ואפילו לידי הבטחת הפועלים באחריות – דבר שבארצות רפובליקניות עוד איננו. ואת זאת עשה הריאקציונר ביסמרק.

  • פרוסיה בשבילנו אינה חוק ולא דוגמה, – ענה הדובר. עם השמאלי לא רצה להתוכח. – פרוסיה היא ארץ גרמנית, ואנשיה מתונים, בעלי תרבות ומסורה. הנה אצל האנגלים זהו פרוצס של שש מאות שנה; והיעלה על דעתו, כי רוסיה תתרצה לחכות שש מאות שנה, כדי להגיע למדרגת אנגליה של עכשיו?

העסקן גמע מכוס התה שלפניו גמיעות איטיות, נח רגע, מחה זיעתו מעל מצחו, התישר ואמר:

  • אין איש מדבר על שש מאות שנה, אלא שפרוסיה היא דוגמה, וצריכה לשמש דוגמה, רק בהבדל זה: אם שם עברו משחרור האכרים עד שנת הקונסטיטוציה ארבעים שנה, ואצלנו ארבעים וארבע, מוטב שנסתפק במה שניתן, ולמיניסטריון אחראי נגיע בעוד עשרים או שלשים שנה.–

  • ומדוע לא תיכף? – שאל השמאלי.

העסקן המשיך ודבריו שמשו תשובה גם לשואל. חוששני, שגם הדומה השניה לא תצליח. בראשונה היה מבחר האומה וגם הם לא יכלו לעמוד בפני מהומת-הרחוב. העתונות הצעקנית שגעה אותם וגזלה מהם כל חוש מציאות. ובדומה החדשה יהיה קהל פחות בערכו. ודומה דוקא נחוצה, אלא דוּמה מתונה ושלטון-ברזל. אחרת לא יצא כלום. פרוגרס יכול להיות רק אטי כבארצות צפון אירופה.

אחד היושבים מבאי ביתו התמידיים של הסופר איש-ההגיון והמחשבה, הנערץ על ידי העסקן למרות חלוקי דעותיהם שלא הפריעו לידידותם, חזר על דברי רבו, הרוחני בהשקפותיו והדורש מעשיות בחיי יום-יום: “ישנה רק ארץ אחת בעולם, בריאה וטבעית, רוחנית ובעלת התפתחות של מאות שנים: אנגליה!”

העסקן כוץ פניו, סימן להתעוררות רצון הנגוד, ואמר:

  • קלי-תנועה הם הבריטים יותר מדי, מתפזרים לכל הרוחות וסוחרים בכל מהותם; לא, לטעמי, ישנם שני עמים בעולם: הגרמנים היום והרוסים – מחר. כל השאר – אינו יסודי.

  • כלומר – מוץ, – הפסיקהו יודיל טרוקר. – אך הייתי כבר רוצה לראות את הרוח אשר ישא את אנגליה.

יהודי דתי למחצה, שהיה בא הנה לשתיות תה אלו והיה פורש בגניבה לזוית להתפלל מנחה, אמר:

  • אל תתלוצץ: “הרוח קדים תשבר אנית תרשיש”. אין נצחיות לשום ממלכה בעולם.

איש-הסוד מצא מקום להעיר:

  • ואני אוהב את שוייץ, ויונוביטש חברי, אדוני מכיר אותו – את סקנדינביה, ארץ קטנה זוהי ברכה. טוב שארץ-ישראל קטנה היא.

העסקן ענה:

  • לא, ארץ קטנה מצמצמת את האדם, אין מרחב.

  • ומה נעשה עם ארץ ישראל? – אמר יודיל בלגלוג עצור.

  • ארץ ישראל – ענין עדין, – העיר אחד מן הצד. המסובים צחקו מי בנעימות ומי באירוניה קלה.

פני העסקן קומטו כמו מתוך סבל קשה. “ארץ ישראל”, אמר ועיניו כמו הפכו פלדה: “ארץ ישראל – הרי לא נחליפנה אך זהו גם גורל קשה; ודאי, מנקודה ממשית אוקראינה היא עשירה ומסוגלה להאכיל עם. אך עתידה ארץ-ישראל להתפשט כצבי; הרי היתה פעם לנו מלכות של דוד”.

ושיחה קטנה זו נמשכה בערב-חול אחד על הרמה בין העסקן וארבעת הבחורים. העסקן חזר על דבריו אלה. “הרי אמרתי לכם כבר” – הוא הביט בבטחון עצמי על פני ראשיהם.

יונוביטש שתק הפעם. יודיל צחק חרישית. איש-הסוד התעקש ואמר: “ארץ כשוויץ מספיקה, ארץ הרים ומעינות. ארץ כזו – זוהי אור, בריאות, חופש”.

וולקה זרק מרחוק:

  • שויץ – פוי! אכרים בעלי זפק ופושקי-רגלים בלתכם, ואך לנו אין גם אלה. צריך שיקום ארקצ’יוב חדש עם כפרי-צבא. לעזאזל! יהודי לא יעבוד מתוך רצון. כולנו פרזיטים! - הוא חזר כמעט על דבריו אז.

העסקן הסיח פניו הצדה מרוכז. אחרי-כן התחיל מדבר, מלמד זכות על ישראל וגם הזכיר את כל מעשיו לטובת הרעיון של יהודים עובדים. נכון. נחוצה יד אמיצה מכונת לישראל כמו לרוסיה. ואין הוא מתיאש. יש שני דברים יקרים באוצרו של ישראל: תקוה ורצון. תקוה חיתה בנו תמיד ורצון – צריך לטפח אותו, ולהפוך את קשיות העורף לרצון.

וולקה שמע ושתק. ואך בהכנסו עם חבריו לחדרם אמר: “בטרם שמש תעלה – יאכל הטל עינינו”, התעטף באדרתו וגנח כשור.

העסקן בטל קצת את הדמוקרטיה ולגלג על זכויות הנשים. ואך היתה לו ילדה שגדלה יפה. פעם אמר לאיש-סודו:

  • אני רוצה כי תהיה לראש הקונגרס הציוני, כשתגדל.

איש הסוד צחק:

  • אי, דמוקרטיה ופוזמק כחול6 יחדו.

העסקן ענה:

  • ומה תחשב? כשאתה הוגה בעתיד בתך שולט בלבך חוק אחר, כמו ביחס לארץ-ישראל.

  • והקטן מה יהי?

על פני העסקן חלף פס-אור ופניו כוסו בערפל חידה ושתק. אחר אמר: “מי ידע?”

איש הסוד ספר זאת ליונוביטש, בתנאי שלא יודע הדבר לאיש, וכך ספר גם לשני חבריו. איש-הסוד הוסיף: “אני חושב כי רואה הוא בו את יואב העתיד לבוא”

  • ואני – זרק וולקה – אני אומר: הוא חושב כי יהיה מלך בישראל.

יודיל פרץ בלגלוג: “על כסא-המלוכה לא יותר אפילו לבנו. הקטן יהי רק יורש-עצר. האב דבר פעם בהתפעלות על ניקיטה מלך הר-שחור הקטנה”. -

כששמו עיניהם ביצחק – ענה זה מתוך מבוכה: “מי יכול לדעת חביונו של אדם? במקרים כאלה, לבא לפומא לא גלי”

וולקה קפץ וחבק את יצחק בחבוק אמיץ:

  • לעזאזל! הנה! ואנחנו תוחבים מגפינו לתוך נשמה זרה – כחזירים.

ביום אחד בין ערביים אחרו יונוביטש וּוולפמן שבת אצל הזוג הצעיר. הם עברו עתה דרך מגרש השוק החדש, שוק שרוב חנוניו ותגרניו יהודים הם, אלא שבשעה זו היו כבר החנויות סגורות, ושולחנות-הסחורה של היהודים עמדו ריקים. בגשתם לקצה המגרש, במקום שבית-כנסיה רוסי גדול, רחב וכבד-פעמונים סוגר עליו, והיה עליהם לעבור במעבר צר בין בית-תפלה זה ובין בית-השוק הארוך החדש המצופה גג-זכוכית – עמדו שם בפנה חילים אחדים וגויים סתם, שקנו עוד מעשי-מאפה או פרות מידי נשים רוסיות זקנות רשעות-פנים ומרבות-צלוב, היושבות עטופות מטפחות-צמר עבות ולסוטות חמות גם בימי-קיץ. היה על השנים לעבור ברגעים שאחרי שקיעה, כשהשמש נסתלקה ורק האופק מואר עוד בפס אדום-כהה, והאפלולית חדורה בשריד אור אדמדם-כחול במקצת, שנתפזר בה מתוך איזו אינרציה ועזב אותה רק לאט-לאט. מרחוק הבהבו כבר אורות-פנסים ונצנצו אשים בתוך חלונות בתים ודלתי-זכוכית של חנויות בודדות סמוכות לדירה ושל בתי-מזיגה. ואך פה בפנה שררה האפלולית, והאור המפוזר, שהיה תלוי בפס-האודם של האופק או בלתי תלוי בו, כאילו זורק אחור מן הקירות הלבנים המעובים והכבדים לתוך אמצע המגרש, ופה ירד כמו באלכסון מלמעלה למטה גוש אופל שהאפיל על שולחנות מקופלים ועזובים, על ספסלים ותיבות הפוכים ועל גושי גויים וגויות מגושמים שרבצו או התנהלו פה בכבדות לוחשים ומצטלבים בתוך האפלולית לפעימות הפעמון הכבד, שכאילו הלם מגבוה וירד על קדקדי העוברים. לברק איזה אור או פנס הובלטו פנים חשודים של קצפ7, פנים שכורים ורשעיים, וגערה גסה ואגרוף מקומץ התנופפו מעל ליונוביטש, שנרתע באופן אינסטינקטיבי לבלי התקף באגרוף המוכן. ובאותו רגע ראה יונוביטש את וולקה מפריד בינו ובין הקצפ8, כשאגרופו מקומץ וגם כן ועיניו מבריקות ושניו הדוקות וחורקות ושמעהו זורק מלים חריפות ורשעיות: “למה תטפס על בני-אדם? הנסתתמו עיניך או שכור אתה, מה?” הלה נבוך למראה החולצה האדומה רקומת-הצוארון שהשקיפה לו מתחת למעיל הקצר, למראה העינים הלוהטות בשנאה והשנים החשופות; ובעשותו צעד לאחור הבליג על מבוכתו וזרק אל וולקה גם הוא דברי רשע: “ומדוע אדם פרבוסלבי נגרר אחרי יהודון במגרש בשעה כזו?”. וולקה לא נבוך אף רגע והפליט במנוחה, בגשתו עוד צעד במקום שנתפנה על ידי איש-ריבו: “אין זה עסקו של אביך השכור”. מעל מדרגת-האבן בזוית נשמע קול עמוק חדור יראת-שמים של זקנה: “לא טוב כי אנשים פרבוסלבים ידברו כך; יגיעו עוד לידי חטא”. וולקה לא נבעת: “אַת, סבה, שתקי נא, אין זה עסק נשים. התפללי והצטלבי ולעוברים דרך פני”. הגוי, שברגע זה נגש אליו איזה חבר, התאזר אמץ והתפרץ שוב: “עם יהודונים ישוטט בלילות ואנשים ישרים יבלבל, ועודנו מגדף”. וולקה נדחק אליו וזרק מתוך חימה: “לא לדבר הרבה, תן לעבור!” וקבל תשובה תיכף: “וכי המגרש קטן הוא?” וולקה ענה בטון תקיף: “לך המגרש ולנו המעבר – הבינות!” הענין היה אפשר נגמר בשלום, לולא התערב השני, שעמד שותק עד כה. “היית נכנס לתוך שניו – אז היה מוצא מעבר”. ובמנוחה קרירה ענה וולקה עתה: “במקום שאנשים טובים אוכלים אין לחזיר לתחוב חרטומו, הנה מה!” יונוביטש שמנוחתו שבה אליו, מאחר שהסכנה היתה בעין, נבהל שוב בראותו את ההוא מניף אַלה שבידו, בשעה שבעל-הריב הקודם כמעט פנה את המעבר. ופתאום התכופף וולקה רגע ושב והזדקף ובידו הבריק דבר-מה ארוך, נוצץ שהוצא כמו ממגפו. “כך, כך, סכין!” רתח בעל-האלה ופרץ בצעקה: “שוטר!” וולקה דחף בשמאלו את יצחק הצדה. “לו הלכת אתה מפה; אין זה מקום לך!” ואך יצחק עמד מפקפק. נשמעו צעדים כבדים ודרבנות מקשקשים. “שמעת מה שאומרים? לך, התעופף!” הרעים שוב הקול וזוג עינים רשעיות הבריקו בפני יונוביטש. והוא, שהיה מומחה גדול בעניני התחמקות, התכווץ כרגע כולו, התחמק מאחורי בעל הריב ונעלם בתוך המעבר הצר, אלא שבדרכו נתקל ברגלי-מי. “על יבלתי דרך, הלואי לא תשמש לו רגלו!” שמע קול כאוב, ואך הוא היה כבר בעבר השני. ולאזנו הגיעו עוד רק מלים אלו של וולקה: “וכי אפסו אגרופים לאנשים פרבוסלבים, שזקוקים הם לעזרת שוטרים?”.

מעבר לבית-התפלה השתרע רחוב סואן מרובה עוברים בשעה זו. צלצלה עגלת-הסוסים, הפנסים הרבים ואורות החנויות כמו דקרו את העינים, ויצחק עבר למדרכה שכנגד והתבולל בתוך השאון והזהרים. נדמה לו רגע כי רודפים אחריו, ואת לבו אכלו מוסר-כליות ועלבון. ואם אסרו את וולקה? בזהירות התגנב אל המדרכה לצד בית-השוק האפל בשעה זו, עמד רגע ונגש את הפנה ובטרם הספיק להציץ לתוך המעבר נתקל בוולקה, שצחק כבר מטוב לב. “לא היה כלום. רק נגש חייל ושאל: ‘מה זה: סכין? לא יפה!’ ואני אומר: ‘הנה אלה, הבט, וחפש-נא במגפו, גם סכין תמצא. מתכונן הוא לפרוע, כנראה’. - בעל האלה עונה: “וזה מגן ליהודונים!” הראשון לא התערב, עמד בצד. והתחיל משיב: “לי אין לחפש: אינני שוטר, רק בסכינים ובאַלות לא נאה. וכי בכידון אאבק? אגרופים ישנם, תהלה לאל!” אמר כמוני, ירק והלך לו. וגם אנו התפזרנו. נמאס!”. יותר לא דבר וולקה בענין זה, השיחה נסבה לדברים אחרים. ורק אחרי שהתקרבו לנוה-הקיץ, אמר בטון נעלב: “וכי יכולת לחשוב כי אעזבך? את ראשי הייתי מפקיר ובך לא היו נוגעים”. יצחק, שצד זה נעלם כלל מחוג-ראיתו, ענה: “וכי מי חשב? גם לא עלה על דעתי”. ואך וולקה לא שקט: “כולכם חושבים; אין איש בכם מכיר את וולקה וולפמן. כולכם מוגי-לב, ולכן אינכם מאמינים; אין מה לדבר עמכם”. ובדברו ירק והפנה ערפו והלך לו. אחרי רגע זה ואמץ את יצחק אליו. “אבל אותך אני אוהב; את נפשי הייתי נותן תחתיך, מבין אתה!”. יצחק לא הבין מה גרם לדבקות ולמסירות זו; באמתות הדברים לא הטיל ספק אף רגע.

בלילה ספר יצחק ליודיל את המקרה, קצת מתוך גמגום, כדרכו במקרי מבוכה נפשית. יודיל, שהבין אם את הלא-נאמר, העיר: “נו, מה היו עושים במקומו משורר-גאון, פילוסוף או עסקן גדול, מה?” ולגלוגו העוקץ הרגיז וקומם.

יצחק שתק רגע ומשנהו. גל אל אהבה לוולקה, שגם הלילה הלך לתפקידיו, מלא את לבו, והרגיש עצמו קטן ועלוב. מתוך הרגשה זו שאל בקול רותת: “ומה היינו עושים אני ואתה, טרוקר?” ויודיל דמה לראות את פרצופו מציץ אליו בחושך. הוא התהפך הנה והנה על משכבו הפליט אחר-כן “אֶה!” שלא אמרה כלום ושתק.

בערב אחד ישבו להם הבחורים בחדרם. בחוץ ירד גשם ושררה רטיבות אי-נעימה וקרירה. העששית לא דלקה, כי נשברה זגוגיתה. יודיל הדליק שייר-נר סטיארין וישב עירום חציו ויחף לתפור כפתורים במכנסיו. וולקה התהלך מרוגז, מבלי שידע איש סבת רוגזו, כדרכו, ויצחק עמד על הסף והקשיב לשקשוק הגשם בעד הפתח הפתוח לרביע. בפנה קפצה איזו חפושית רטובה, קפוץ נפול והתהפך, שכבה אפרקדן רגע ופרכסה ברגליה, התהפכה שוב וקפצה. זבובים ישנו על הקיר לא הרחק מהנר, כדבוקים, ולרגעים זז מי מהם, התעופף וזמזם ושב והתנמנם. ויתושים התעופפפו מסביב לאש, עקצו מזמן לזמן והטרידו. מעבר לקיר נשמעו בכי-ילד וקללת-אם ברוסית של בסרביה. וולקה התרגש, נהם ורקע ברגלו.

  • מה אתה מתבלבל שם? – שאל יודיל מבלי הרים ראשו מעל התפירה.

קללה רוסית מן המצויות נפלה באויר: “נו, נו, חברה חשובה; אף להתהלך רגע אינם נותנים”. – וולקה נגש פתאום אל יודיל ויטלטלהו בכתפו: “אמור-נא, איפה משיגים סם בשביל זוחלים ידועים?”

  • נתישב פתאום, – צחק יודיל מבלי זוז – כל הקיץ אוכלים אותו כל מיני זוחלים, ולא איכפת לו; ופתאום, תן לו סם! נפל מעל הגג.

  • אצל ידידים הכל כדאי – ענה וולקה ופניו נתבדחו – וסוף סוף אלה הם זוחלי-מעון-קיץ, אבל מי זה מחויב לסבול מזוחלי העיר, זוחלים זרים? סם, לעזאזל, אי-אפשר לנשום!

  • ואתה מתעתד לבער אחרי כל זוחלי-החוף? – שאל יודיל בנחת.

  • את הזוחלים שבחוף לא נבער, – ענה וולקה בטון נוגה – לא בכחנו הוא. המשטרה שומרת עליהם: הם שם אזרחים ואנו – אורחים. אבל מילא – הוא נגש ותפש בצוארון יצחק ודחפהו הלאה. – בני-אדם מדברים וזה אינו זז, גשם נחוץ לו. צא החוצה ותרטב אם יבשים אנו בשבילך. פילוסופיה בלילה כזה! כשאצטרך ללכת שמה לעמק השדים עתה בחושך ובגשם – תלוני, אה? – הוא העיף מבט-בוז בו. – ובכלל אין פותחים דלתות בלילה כזה, כשאדם משתעל בבית, הבינות? – ופתאום זרק את הפפירוסה, חבק את יצחק והושיבהו על הכסא בעל שלש הרגלים. – תשב גם אתה ותשמע; אינני יכול לספר בשעה שיש בחדר איש שאינו מקשיב. אינני אוהב כך.

והוא התחיל לספר על מכרים שונים, ארעיים על-פי-רוב, שהוא נפגש בהם פה ושם. מזמינים אותו, משקים אותו תה, מעניקים פפירוסות “אוריגינל!” – מבינים אתם, אוריגינל דרוש להם. את כל התרופות להפיג שעמום בחנו ולא הועילו, מוכרחים לנסות גם תרופה זו. אדם שפרצופו גויי ודבורו רוסי כפרי או פרברי, אדם שאינך בטוח בו אף פעם אם משלנו הוא או משלהם, אדם העושה רושם של בריה אפלה וחשודה – זהו אוצר! יושבים ברחבות, משוחחים אתו, מזמינים אורחים להראותו להם, מפיצים עליו כל מיני שמועות, כדי לעורר סקרנות אצל האחרים. וכי יודעים אתם את הטעם לדבר עם איש שאינך בטוח מי הוא?

יודיל מפסיקהו בצחוק בתוך תפירת כפתור. דומה, הוא מדביק כפתורים לכל מכנסיו ובגדיו:

  • היודעים אנו את הטעם? די והותר, עד לבחילה.

  • תפור כפתוריך ושתוק! – רעם וולקה מבלי גם שהטריח עיניו להביט זו. – הרבה ספרתי לך על בחילותי?

  • ספר, אדרבא!

  • אני מספר על בורז’ויים כמוך, ובכן צריך לשמוע ולשתוק.

יודיל הושיט לו פפירוסה לפיסהו, והוא לקחה, הדליקנה ויעלה עשן. זכרונו נצטלל, והוא התחיל בדיוק במקום שהופסק.

  • שאינך בטוח, אולי גוי הוא מהמאה השחורה, אפשר אנרכיסט מסופק ואפשר גם מרגל. הנך מדבר והלב דופק ורועד. וצירו-נא לכם איזו נערה או אשה במקרה זה, או בורז’וי מוג-לב. הוי, כמה אני נהנה אז, מתנקם! – הוא רקע ברגלו ויסתובב ויקפץ מרוב עונג – הם מדברים להם ואני שותק או עונה; שותים תה, מעשנים – ופתאום אני מבריק בהם עין רשעית, והם משתתקים, הדבּר אין בהם, או עמד להם בלועם; ויש שאני מתרחק פתאום לקרן-זוית, לקצה ספה או לכסא-נדנדה ומשתתק. אני כולי קשב, מעמיד עין, אלא שבאותה שעה פני קפואים ועיני נטולות כל הבעה. אף נים, אף ניד, אף זיז: והבורז’ואיוּת רועדת, הוי, מה רועדת היא גסות שבעה זו – ידעו, ירעדו פעם!

יודיל צחק עתה צחוק דק, מצלצל, כצחוק נערה.

  • וחושבים אתם, אפשר מביאה רעדה זו לאיזה דבר? אף פעם! הם, למשל, מתענינים לדעת: המתכונן פוגרום? תחשבו: ינדבו ודאי להגנה עצמית או ירשמו לחברים בה? לא; יודעים אתם על מה חושבים? אפשר נצא ללוסטדורף או למושבה אחרת, אפשר נשכור שוטרים או חילים מידי אופיצר? או אולי נעבור לבית-מלון – על אלה הרי מציבים משמר. ואז הבת מגלה מקצת מסודה: יש לה אופיצר המחזר אחריה. פני האבות מזהירים, נזמינהו אלינו פעם – מציע האב. – הרי אין זה מחייב לשום דבר. והאם נכונה להשכיר לו חדר: אדרבא יהי עמנו בבית. האב נושך שפתיו ונכון להסכים, אלא שפה בא וולקה וולפמן ומקלקל להם את האידיליה כולה. מעשה מספר אני להם; נערה ראתה בימי הפוגרום סטודנט נוצרי, מכר טוב שלה, עובר על יד חלונם ודפקה לו שיכנס. נכנס – ואנס אותה. להרים קול פחדו, התהלכו פורעים ברחוב; ומעשה בפורעים שמצאו איקונין בבית יהודים וזרקום לתוך האיש: אויר יהודים מטמא. ובכלל, אומר אני להם, בשעת פוגרום – הטוב שבליברלים מסוגל לההפך לחוליגן. שוד, רצח ומעשי-אונס מהפכים גם את העומד מן הצד לחיה טורפת. אני מפחיד אותם ככה, עד שהם מתחילים לחשוב על דבר שמד.

  • ומה יוצא לך מזה? – שואל יודיל. היהודי שבו נרתע כבר למחשבה על אבוד נפש מישראל.

  • חכה! – הפסיקהו וולפמן בקוצר-רוח – תן לגמור. קודם כל אני מוכיח להם, כי גם זה לא יועיל, גם משומד שפרצוף יהודי לו אינו בטוח, וסימני-יהודי אינם נמחקים. פורעים מסוגלים לא רק לדרוש פספורט ותעודת-לידה, כי גם להציץ למקומות שעין זר לא צריכה לחדור שמה; ושנית – מה איכפת לי? אדרבא, ישתמדו כל היהודים! ידע! – הוא קמץ אגרופו כלפי התקרה. – יצר לו יהודים ומתעלל בהם. אני אומר לכם: אילו היו אז בירושלים צולבים עם הבן גם את האב היו עושים דבר-מה; ומה עכשו?

יודיל צחק שוב ודוקא מטוב-לב. חדוד זה מצא חן בעיניו, אלא שוולקה נרגש עוד יותר. – בשבילך זוהי “חכמה” – נשמה יהודית ליצנית כמוך, אצלי אין זו ליצנות כלל. יודע אתה מה שאני עושה שם? חושב אתה כי קל לבלות שם לילות, מה? המתאר אתה לך מה שרואים שם? לאיש לא אספר; ומה שעושים שם – תדע? ומה אתה חושב: אפשר להיות כבשה בין זאבים? בא אתה שמה והנך כאחד מהם. מספרים לך דבר – גם אתה מוכרח לספר – ובמה הנך בטוח, שאיזה ספור שלך לא יעלה בחיי-אדם – הבינות? ליצנות הכל בשבילו. לנו, אחי, אין עסק ב“חכמות” וצריך לשמוע ולשתוק כשמדברים ולא לצחוק. ונסה נא לירוק בפני – נסה, נו! – עיניו הבריקו כסכינים משחיזם. – תתן לי את ידך אחרי כל זה, מה, תתן? – והסכינים המשחזים כאילו ננעצו בפניו של יודיל.

  • אתן, – ענה יודיל וזרק תפירתו הלאה. עיניו הושפלו והוא הרגיש כמו נקודות לוהטות מרקדות בתוכן. הוא שלב ידיו למול וולפמן.

  • והוא לא יתן, – זרק וולקה, רומז כלפי יצחק שעמד כל הזמן והביט בחלון, ורק מזמן לזמן הפנה ראשו וזרק מבט מול המדבר. – הוא – נקי כפים הוא, כל בטלן יכול להיות נקי תמיד. הוא נשמה גבוהה, איסטניס, מבין אתה! ויריקה כבדה עפה לאויר, אך לא לצד יצחק. יודיל התבלבל ולא יכול הזיז לשונו.

יצחק הפנה שוב ראשו, זרק מבט אל וולקה ויודיל חליפות, עיניו כאילו חפשו את היריקה וגופו נשאר בעמדה הקודמת. ופתאום, מבלי דעת נפשו, התחילו אצבעותיו לתופף איזה נגון על זגוגית-החלון. וולקה ויוידל זרקו אליו מבטים משונים. דממה כבדה השתררה. ואך וולקה תפש אדרתו וזקרה על כתפיו.

הדלת נפתחה וסוגרה ברעש. “בול-עץ”! כמו יורקה מלה בחרוק שנים לתוך החדר. וולקה נעלם לתוך הגשם והחושך.


כעבור ימים אחדים טילו שלשתם על שפת-הים עם שלש נערות, שרק זה התודעו אליהן, נערות ספק בנות פרברי-כרך ספק בנות ערי-שדה, וגם מדת השכלתן מוטלת היתה בספק. האחת, הצעירה מכולן, נערה יפה ודקת-גזרה דבקה בוולקה, בקשתהו לספר לה מעשיות רוסיות, התענגה על בדיחותיו הגסות ומששה בשריריו מתוך התאבקות קלה אם מוצקים הם למדי. היה לה קול רך ודק וצחוק מצלצל ככסף, וידים קטנות לבנות דקות וענוגות, ששמה אותן מדי פעם בידי וולקה הגדולות, הגסות והשעירות. כשהיתה נתקלה באבן או מתחלקת בחצץ רטוב, נשענה עליו בהלחצה קצת אל כתפו. לאחרונה הושיבה אותו על אבן, ישבה לרגליו והכריחתהו לשיר שיר של סבלי-הוולגה. הוא סרב פשוט מתוך שלא היה לו קול, אחרי-כן נתרצה והבס העלוב שלו נתן לה ספוק גמור. ובהפרדה מעליו היתה כמוקסמת והועידה לו ראיון, אלא ששכחה ולא באה.

יודיל טייל עם נערה גזוזה מופקרת על פי תנועותיה, אנרכיסטית לפי דבריה, בעלת אהבה חפשית בפרינציפ ויודעת עם זה כל נגוני השנטנים ורקודיהם. כשהתחיל יודיל מדבר עמה בטון לה, ענתה לו בפהוקים, ורק אחרי ששב לנהוג מנהג אדם חשוב, עשיר ורחב-נפש, ואחרי ששר לה נגוני חסידים מלאי דבקות ועליזות מרוממת, שבה ותהי כולה קשב. התחילה מדברת עמו בטון לבבי, ספרה לו דברים שאין מספרים למכר סתם, שרה שירים עצובים, וסוף סוף התפרצה בעליזות עד לשגע, התבודדה עמו בחריץ-מורד והתמסרה לו למחצה מתוך שפע הבטחות להתבודדויות יותר קרובות. בשעה מאוחרת שבו, ומתוך שהנוה היה סגור ולא יכלו לעבור דרכו, הוכרחו ללכת שעה ארוכה לאורך החוף ולעלות העירה. שם לוה אותה לביתה והוא הלך למלון קרוב. אחרי-כן היתה באה לבקרו, ואהבה לשמוע את מעשיותיו על חסידים, צדיקים ויהודים-טובים סתם. כל נסיונות יודיל להכניעה לגמרי לא הועילו. היא הוסיפה להבטיח ולא זזה אף צעד ממקום הפגישה הראשונה.

השלישית – נערה עבה וסנטימנטילית, דבקה ביצחק, לא סרה מעליו כל הערב, התבודדה עמו על סלעים, הביטה אל הכוכבים, אל האופל והאזינה אל משק הגלים ואל שירות שטים בסירות ודברה על געגועים. היא השתפכה על חייה, התאוננה על בני-אדם משכילים הנגררים דוקא אחרי יפות ועליזות, ריקניות-מכל. אין היא חושבה עצמה למשכילה, לא, רק נערה פשוטה היא, עובדה מזמן לזמן בפבריקה, כשיש עבודה, אינה מפטפטת כל מיני פרזות, אבל למסירות אין כמוה. אינה מפלגתית, אין לה עסק עם תיאוריות, אבל היא נכונה לעזור לכל אדם מפלגתי, פעיל, להסתיר אצלה בני-אדם, נירות ודברים מסוכנים יותר, בסכנה עצמה. בלילות אלה מחכה היא לחפוש, וטוב לא להמצא בבית. כלום לא ימצאו אצלה, אבל עד שיתברר יכולים בינתים לאסרה. אם יש לו חדר מיוחד היתה הולכה אליו ללון הלילה, הרי אינו אדם גס ואין לה מה לירוא. אין לו? הוא גר עם שני חברים? – אין היא יכולה אפוא לבוא עליו אפילו ביום. חבריו הם כת ליצנים, למה נתקשר לבחורים כאלה? דוקא בעלי-הפכים נמשכים זה לזה, איש אחרי הפוכו. וחבל! לחדרה אין היא יכולה להזמינו. ראשית, אין לה חדר מיוחד, שנית – בעלי הבתים גסים הם וחשדנים, ושלישית – סכנה לו שיבוא שמה, מרגלים אורבים על פתחה, והוא ודאי בן מפלגה ליגלית. אלא, בכל זאת. אפשר להזדמן, בפרק, למשל. אה, כמה מוקירה היא בני-אדם אידיאליים ודקי-נפש! יש לה בן-דוד עשיר החפץ בה, ולבה אינו הולך אחריו: אדם מגושם. (יצחק מעיף עין על גופה). היא נכונה להיות אפילו משרתת אצל אדם טוב ועדין; מכירה שלה, כמעט ידידה, נפגשה באדם כזה והתמסרה לו מבלי שאהב אותה ובלי שום תקוה, ילדה וגדלה את הילד בפרינציפ. כמה סבלה אחר-כך, רעבה עם הילד ואף פרוטה לא רצתה לקבל מאתו, – הכל כדאי, אם רק יש לך ילד מאדם עדין. היא מבינה לנפש נערה כזו: מקבלים ספוק-נפש גמור פעם ונשארת מזכרת, ספוק לכל ימי החיים. יכולים להנשא אחר-כך אפילו לעשיר גס, לא איכפת. הוא מבין לה, – אפשר לקרוא לו “חבר יצחק”? טוב, הוא לא ילעג לה, חבר יצחק, לנערה פשוטה כמותה, אין היא דיפלומטית; יש כל-כך כליון-נפש, והערב כל-כך יפה, כל כך – –

יצחק התאמץ להבליג על פהוקו בכל תוקף, לא עצר כח ופהק לתוך כפו. בשובו לא ספר אמנם כלום, רק יודיל בעל-הנסיון הרגיש בו ואמר: “היה לך הערב בשר המבקש רוח להדבק בו”. על לב יצחק ירדה עצבות, והוא החליט ללכת אל הפרק לראות את הנערה עוד פעם ולפהק; רחמנות! ובלילה ראה אותה בדמיונו מתהלכת יחידה ברחובות, מתחמקת מרחוב לרחוב, יושבת על ספסל באיזה גן ומפחדת פן תתנמנם. אחרי-כן, במצב חצי-תנומה, ראה אותה נתקלת בשוטרים, בורחה מהם ונופלת בידי איזה מנוול הלוקח אותה ללון אצלו. רגע בצלול דעתו, נסה ללעוג לתמימות עצמו, ולבו לא שקט. אדם צריך שיהי לו חדר מיוחד. ואז – נדמה לו כמו טרוקר או וולקה צוחקים לעומתו בחושך – אז – אפשר גם לאיש אידיאלי להיות מנוול במקרה כזה – לתת לנערה מסכנה ספוק לכל ימי-חייה.

איש-הסוד אמר פעם ליונוביטש:

  • שמע נא: דומה שאין אנו מבינים זה את זה. אתה מתנכר לי יותר מדי. ודאי תנועתי היתרה ובטחוני לפרקים דוחים אותך מעלי.

יונוביטש הרהר איזו רגעים. הוא לא אהב שיחות כאלו.

  • תנועתך? – שאל – מה יכול להיות רע בתנועה?

  • נו, נאמר, רק בבטחוני; אתה ודאי אינך אוהב אנשים בטוחים בעצמם, ואני נראה לך בוטח.

  • בוטח אתה? – ויונוביטש חייך במרירות.

  • באמת אינני בוטח; אלא כשיש רצון וצורך לפעול קצת, או לכל הפחות לסייע לפעולה – מוכרח אדם להעמיד פני בוטח. ובאמת, יש שנדמה לי כי הנני עבד ומשרת ולא יותר.

  • אינך עבד, – ענה יונוביטש; ואחרי ישוב-רגע הוסיף: יש שאנשים חלשים כמוני רוצים להיות כאותו הקפיץ הדק המניע את המנגנון של שעון.

איש הסוד זרק בו מבט מאשר ומלטף:

  • יודע אתה, יונוביטש, בעצם מתחת לכל תנועתי ובטחוני מסתתר – יונוביטש גדול ונורא. אני אומלל כל-כך לפרקים; נדמה לי, כי רק מתרוצץ אני – ואחרי הפסקה קטנה: – אילו היו עושים משנינו גוף אחד – היה אפשר יוצא מאתנו דבר-מה.

על פני יצחק עבר לגלוג עוקץ וכמו ארשת-רגע של כאב; “הן אמרת בעצמך כי בפנימיותך צפונה בריה כמוני; ובכל זאת? לא, משנים כמותנו לא היה יוצא שום-דבר”. הוא לא גמר, ואך נזכר במה שאמר לו פעם וולקה: “משנינו אפשר היה יוצא מה שחסר לנו: יהודי-גוי, מחשבה וכח”. וגם לו ענה: “חוששני – שלא היה יוצא כלום, המחשבה לא מחשבה והכח לא כח”. עתה תקן במוחו את אמרתו: “הכח? – כח! במזלו של ישראל אין לו מקום ולחנם נוצר; זהו רק צער ועלבון”.

הקומיסיונר הדקיק שלא היה כבר שבועות אחדים אצל הבחורים, הופיע פתאום בבוקר-שבת אחד, כשהבחורים רק התחילו לקום. היה כבר מאוחר קצת, קרוב לעשר. בחוץ להט החום, ויודיל ווולקה החליטו ללכת לרחוץ בים ולקחת את יצחק עמם בחזקה, אם לא ילך ברצונו הטוב. “מה, הכלב משוגע הנך, כי תפחד מפני מים?” לעג וולקה. יצחק הסכים ללכת; ואך בואו של הקומיסיונר סתר את כל התכנית.

  • ירד עתה מטר-פטפוט! - זרק וולקה ליצחק בכונה שישמע יודיל את האמור.

ליודיל היתה חולשה מיוחדת לאיש דקיק זה, שוולקה לא יכול לסבול את מציאותו. “צפרדע וארנבת בבריה אחת”, פעפע בארס; ואך הקומיסיונר הדקיק לא ארנבת ולא צפרדע היה, כי אם יהודי מסובל דאגות וילדים, שבקש לו שעה של קורת-רוח מחוץ לבית.

  • ההתפלל כבר? – פנה אליו יודיל בטון של חשיבות שבתית.

  • ואיך לא אתפלל, אם יש מנין בנוה הסמוך? – ענה היהודי והתחיל מספר על המנין, הש"ץ והעליות.

יודיל התענג ושחה כדג במים, מה שהרגיז את וולקה מאד. הוא צעד הנה והנה, נסה לעשן – במקצת גם כדי להכעיס יהודי-שבת זה, וזרק את הפפירוסה, תפס איזה חפץ והשליכו, וסוף סוף התחיל משליך כל מה שבא לידו. כשהגיע היהודי למקום חשוב בספורו ויודיל הפך כולו התפעלות – קפץ וולקה פתאום וכמו לתוך השיחה:

  • יודע אתה, יצחק, אצל השמנה שהייתי אתמול זחלו בריות אדמדמות על בשרה.

קמה מבוכה. הקומיסיונר הפסיק ספורו באמצע והסתכל בסקרנות בפני וולקה. יודיל פרץ בצחוק: השיחה החשובה נשכחה כרגע, ריח של אניקדוטה רמז מרחוק.

  • מה, מה? מה אתה מספר? – קפץ ממקומו והתחיל צוהל כלפי וולקה.

  • הרי היית רק עתה בקלויז עם החסידים והמיוחסים שלך? מה זה עסקך? – ופתאום: – מה? אדמדמות; לא ראית אדמדמות מימיך? כאלו שרומשות פה אצלנו בסדקי הטיח. אפשר אתן לך אחת למשמש בה או לרסקה? חפץ אתה? – פניו נמלאו עונג ואודם השתפך לכל רחבן. מראה היהודי הנבוך והמבולבל הצחיקהו מאד.

  • אבל אצל מי ואיפה? – התרגש יודיל.

  • לא תכירנה, אין זו בשביל בריות-משי כמוך. עבה היא, שאינך אוהב כמותן; יצחק מכיר אותה. זו מהסימפטיות שלו. אתה הרי אינטליגנט, חסיד, מיסטיקן; מה לך אצל שמנות? – התעלל וולקה ביודיל בהנאה משונה.

השתרג ספור ארוך, נבול-פה עם פרטי-פרטיו. הנערה-השכנה שלהם בפרוזדור דירתם הקודמת, עבה, תלמידה לילוּד. עתה עובדת היא אצל מילדת מסוג ידוע, הנוסעת מפעם לפעם להכין קליינטוֹת. לנערה זו היה בחור, אכסטרן-חטמן שנעלם פתאום. עתה היה לה חשק שוולקה ימלא מקומו, אלא שהיא אוהבת צרמוניות, אהבה היא מבקשת, ובינתים מצטרפת למעשה זה גם בעלת-דירתם, אשה צנומה וגבוהה שיש לה בעל במרחקים, השוכחת מקום מפתחותיה ונזקקת למפתחות דיריה, והם מוכרחים לדפוק (לצלצל – מסוכן קצת). והיא מעבירתם דרך חדרה, ובינתים עוד מעשה: יש לה בת גימנזיסטית שאין היא מדברת עמה, ומאיימת עליה בגירוש מן הבית, אלא שהבעל שולח את הכסף למשפחה דוקא בידיה של זו. ולנערה בת שש-העשרה יש אוהב, מין חתן. מילא, כי זה אינו נוגע לעצם הענין. העיקר הוא כי השמנה חפצה אהבה. וולקה וולפמן אומר: “רוצה אַת בלי אהבה – מוטב, ואם לא, תחכי קצת עד שאהבך”. ועוד אומר הוא לה: “אהבה למה? אני צעיר ואת צעירה, או אני זקן ואַת זקנה – ושנינו צמאים לשעה של תענוג – וכי אי-אפשר בלי אהבה?” וזהו בעצם יום קיץ, בחום לוהט, בחדרה, בשעה שהיא שוכבה חציה ערומה במטתה, מתמוגגת בזיעה ובריות אדומות רוחשות על הכר. ותן לה אהבה, זו חסרה לה, לנשמה שמנה, לגסוּת מזיעה זו! בפעם הבאה יביא אבקה ויזרה לה על המצע. תדע!

ויודיל אינו טומן גם הוא ידו בצלחת. מעשה בבונדאית – כל נערה קלת-מדות בונדאית היא בעיני יודיל, כנוי זה הנהו גם סמל כל כעור – מעשה ופגש בליל גשם וסופה נערה ברחוב, קורסיסטית ובונדאית. הדבר קרה בקיוב מקום שהתאכסן שם בבית אריסטוקרטים קרובים. רחשה לה בנפשה איזו יללה אז ופחדה ללון בחדרה, ובקשתהו לקחתה אליו. כשאמר לה ללכת עמו לבית-מלון, נעלבה תחילה וסוף-סוף הלכה עמו. ומתוך שהיתה שכורה קצת באותה שעה ובמצב נפשי של “חשיפת-תהומות” גלתה לו סוד שמהעיר הגדולה נ. היא, וחבר הועד המרכזי של הבונד שם. לימים נזדמן עם אחד החשובים שלהם בן אותו כרך שלה. התחילו וכוחים ומריבות, וההוא פרץ בדבות ועלילות על הציוניים, כנהוג אצלם. כשהגיעו הדברים לנקודה גבוהה, קפץ הוא – יודיל – ואמר: “ואני – את הועד המרכזי שלכם”. וכשנזדעזע ההוא לבטוי הציני והמעליב ספר לו את המאורע. הלה לא התפעל כלל. רק עקם שפתיו: “זו – הרי היא מפורסמת היא בכל הסביבה, היא נערה הגונה מאד, משכילה ומסורה, טובת-שכל ויקרת-לב, אלא שהיא חולה לאותו דבר, יש מחלה כזו, ומה שהיא שותה – מתוך יאוש זה בא”. ובאמת, הוסיף יודיל, עשתה רושם של עלמה בעלת-נפש; צעירה ויפה, כמובן, לא היתה, ובשעה כזו מתענינים, כידוע, בגוף ולא בנשמה. וכשהנך מתעלל באשה – לא תשאל לנפשה. את האור הכי-גדול לא תראה.

וולקה צחק והפליט קללה רוסית מיוחדת. הקומיסיונר הדקיק לחץ כתפיו. “חברה יפה אתם, נו, נו, הא לך אידיאליסטים”. והלך ל“טשולנט” שלו. יודיל נהנה מעצמו ויצחק התכוץ כקפוד מתוך רגש-עלבון ולא ספר כלום. רק אחרי חצי-שעה, כשהתכוננו לצאת, הפליט בקול עכור קצת:– אם נשביתי פעם לסוציאליזמוס ונתהוה אצלי קרע עמוק לאיזו שנים – לא תיאוריות לקחו לבי, לא הכרח היסטורי ולא בטחון בהתקימותו. רק פעם נזדעזעתי כשנמצא בחור בעל-מלאכה סוציאליסט תלוי במשטרה; פשוט, אסרוהו, הכוהו מכות-רצח, וכדי שלא יגרום צרות בהתגלות הדבר – תלוהו והוציאו שמועה כי תלה עצמו; ורופא יהודי מפורסם חתם ואשר כי כך הוא ולפני זה או לאחר זה ספרו לי על שלש נערות אחיות, בנות גביר מעיירה של צדיק, שבאו לעיר הפלך והן כובסות לבנים ומתקנות אותם בחנם לפועלים. בונדאיות היו. זה זעזעני ביחוד. בין הציוניוֹת שלנו לא היו כאלו.

ויצחק גמר: “על טיבה של מפלגה אין מוציאים משפט על פי ימי ירידתה ונִוְנוּנה9, כי אם על פי אביבה ופריחתה”. ובקולו הרגש רטט של התמרמרות ונזיפה.

יודיל גחן אליו ולחש לו איזו מלים, ופני יצחק התכרכמו. “והאם הציונות שלנו נמצאת כבר בירידה ובנונון10? דומה שהננו עומדים רק בהתחלתה”, אמר. יצחק שתק רגע וענה: “היו בה כבר סימני נונון11 קשים, אך עתה דומה מתרעננת היא קצת; והרי גם אלה יכולים להתרענן. הנה הם מתחילים לעבוד בערי הדרום, ופה עוד קרקע בתולה, נוער רענן שלא אכלוהו עוד תיאוריות, וגם חפשי משנאה”. וולקה רגז ואמר: "הם לא יתרעננו לעולם. “יהודונים!” הוכוח נפסק. וולקה היה במצב רוח נרגז, ויצחק לא רצה להוסיף רוגז.

ודוקא באותם הימים הסתבך יצחק קצת בנערה הרגשנית-העגולה. קרה לו שנסע פעם במסילת-הסוסים לנוה-הקיץ אף שיכול היה ללכת ברגל כדרכו. ולא בנקל עלתה לו נסיעתו. העגלות היו מלאות, והוא חכה בעקשנות בלתי מובנת לו אפשר שעתים שלמות עד שמצא לו מקום. וקרה אז מקרה מצוי מאד בימים אלה, שהוא, האדם הרגלי, לא נפגש בו עד כה. לץ או ילד שם פטרדה בתוך פס המסילה. והעגלה נתקלה בה, נשמע קול התפוצצות איום שהפחיד את הנוסעים, ומתוך שהסוסים נבהלו והעגלה קפצה והתנודדה הוברחו כל הנוסעים החוצה, אף כי לא נגרם שום נזק לאיש. יצחק שנבהל וחשב עצמו ל“פצוע מסוכן אם לא להרוג”, בנוסחו של יודיל, התפרץ גם הוא החוצה. ויען לא היה זריז ביותר הספיקה העגלה לאסוף לתוכה את נוסעיה וללכת טרם עלה הוא על המדרגה הראשונה, והוא נשאר עומד ומסתכל בעינים טפשיות בפתקא שבידו. בינתים שקעה השמש, והפעם, כשבוע וחצי אחרי המקרה בשוק ההוא, פחד ללכת יחידי מחוץ לעיר, אף כי שעה זו אינה מסוכנת עוד לעוברים, ולכן החליט לסור ללון אל המשפחה שלן אצלה לפרקים, אם לא יפגש במקרה בוולקה ללכת עמו הביתה. ורגליו נשאוהו אל הפרק ששם נפגשו עיניו תיכף בחברה, שבתוכה היו הנערה אחות המשפחה ורעותה הבריאה והמלאה. הוא מהר להתחמק כמפחד פן ירגישו בו, תעה הלאה ונתקל פתאום בנערה הסנטימנטלית, שהתהלכה פה מצפה לו או לאדם עדין אחר. היא שמחה לקראתו והתרחקה עמו לזוית אפלה, אלא כיון שנשמע שם משק שפתים קולני יותר מדי, סלדה נפשה ב“גסות” זו ועברה עמו לפנה אחרת, ששם הסתובב “קרוסל” והזמינתו לרכוב עמה. ומתוך שב“קרוסל” היו כבים האשים מדי זוזו, נשמעו בו בחושך צפצופי נערות ויבבותיהן, רמזי עליזות מופרזת קצת. נפש הרגשנית סלדה גם ב“גסות” זו, אף כי הסתובבה עמו פעמים, על סוס ובסירה, ונלחצה אליו יותר מהראוי, ואחר-כן גם משכתו לפנה אחרת, האכילתו גלידה קרה וטובה, ולא נתנה לו לשלם. היא תשלם: גם בעד ה“קרוסל” שלמה וגם בעד הגלידה תשלם; מה איכפת לו? והוא מוכרח היה להסכים. ושוב התכנסה עמו לאיזו פנה אפלה, והוא ראה עצמו נאלץ לטפל בה קצת, כדי שלא להעליבה; לוה אותה גם למעונה, והיא אמרה שהיתה מזמינתו להכנס, לולא השוער הרשע שאינו נותן לאיש זר להכנס אחרי הסגר השער. היא תעבור בקרוב לדירה אחרת, או שישחררו את חדרה כולו, אף כי גם בלי זה היא יחידה לפרקים, באשר חברתה הולכת ללון לחברה או גם לחבר שלה. הוא יכול בעצם לבוא אליה, אינה מתחשבת עם איש, משלמת בכספה, ביגיע כפיה, ומי יכול להוות לה דע? לארוב לה חדלו כמעט, ובעד איש כמוהו כדאי גם להקריב איזה קרבן, לנהוג קצת זהירות. חבל, לולא השוער הכלב הרע הזה יכלו להכנס עתה, חברתה ודאי איננה ויכולים לשבת איזו שעות ולספר בלחש לבלי הפריע את בני הבית משנתם. יבוא-נא מחר או מחרתים כך, בין הערבים, יטילו קצת, יכנסו במוקדם וישבו יחד. בין ארבעה כתלים, באפלולית ובתוך דבור-לחש הלבבות נפתחים, ושיחה נהיית אז אינטימית יותר מאשר ביער ואפילו מאשר על סלעים בים. יש צורך כל-כך לשפוך נפשך לפני אדם עדין, לא לכל נפגש אפשר לגלות לבך. היא לחצה ידיו ברוב חום, והוא רק עתה ראה את הקמטים שבצוארה. אי-אפשר לחשוב כי צעירה היא מאד, חשב והסכים בנפשו להכנס אליה. מילא, יגרר-נא קצת גם אחרי נערה כזו, ישתעמם גם פה קצת, מה יפסיד? ומדי זכרו כי עליו לנדוד עתה בשעה מאוחרת לבית-מלון ולהוציא כסף, – עגלת-הסוסים אינה הולכת יותר בשעה זו – תקפוהו פשוט געגועים לארבעת הכתלים שלה. אלא, שבינתים פתח לה השוער וחרף וקלל, והוא מוכרח היה ללכת לבית-מלון, שלאשרו נמצא לא רחוק ביותר מפה, ובעל-המלון היה יהודי מכר, שאהב לפטפט עמו שעה קלה והזמינהו לפעמים לכוס-תה רותח.

וקרה כך, כי בעל-הבית ישב על ספה בפנת המדרגה בפרוזדור הארוך והמפותל, עם שני אורחים, יהודי כפוף קצת ואשה זקופה ועגולה, בני עיירה דרומית. הם ישבו עוד כשעה וחצי, והוא נצטרף להם על פי הזמנת בעל-הבית וישב והמשיך שיחתו בחדרם, גם אחרי שנפרד בעל-המלון מהם לישון. והם, יהודים מעיר-שדה, צמאו לאדם חדש וקשה היה להם להפרד ממנו. לפני הפרדו בקשוהו לבוא אליהם לשבועים-שלשה בסוף-הקיץ. ינפש אצלם וגם יאכל קצת כראוי – הרי צנום הוא כל-כך, ובאודיסה, אם לא אצל קוזניצוב – ושם הרי טריפה – או בבית-האוכל הכשר של פושטי-העור, שחוץ מהמצויים אצל הבורסה אין איש סר שמה – הרי אין לאכול אף סעודה כראוי. אצלם בעיירתם – ידע אוכל מהו, סוף-סוף גם אידיאליסטים זקוקים לאוכל. כה דבר הבעל; והאשה, שטון זה של בעלה פגם בה, הפסיקתו ואמרה: “ויש לנו יער עם עצים עתיקים-עתיקים!” וקולה נהיה מתוק, עיניה קמוצות, ופיה פתוח קצת מרוב התפעלות. יצחק הבטיח לבוא; ובלילה חלם כי שותה הוא חלב חם שרק זה נחלב, ומוצץ דבש ישר מתוך חלת-הדונג. ובהקיצו נזכר בהזמנה וישמח עליה מאד-מאד.

מיום12 שפוזרה דוּמת-הממלכה הורגשה שוב תסיסה חשאית בתוך חוגי צבור קיצוניים. המאה השחורה, זו שבימי הדומה רכזה את מאמציה בעיר-הבירה, התחילה עתה בהתקפה בכל קצות-הארץ, לסכסך את השלטונות באזרחים ולהפריע על ידי כך לבחירת דומה שניה. האכרים והפועלים השמאילו עוד יותר, אלא שהאנרגיה המהפכנית נחלשה, ולרכז אותה להתקוממות שיטתית או לשביתה כזו שבערב הקונסטיטוציה לא היתה שום אפשרות. והתפוררה האנרגיה הצבורית, וההתקוממויות החלקיות, שצצו במקומות שונים, הופסקו בנקל. גם התקוממויות עמי-הנכר דוכאו לאט-לאט. חוקי הסבלנות שנתנו לדתות ולכתות השונות – החלישו את כחות המהפכה, בשללם מאתה את החוגים הדתיים שנצטרפו לה. שרידי האנרגיה המהפכנית הפעילה התחילו מתבזבזים באנרכיזמוס ובמעשי-שוד. “כשארם מתיאש מנצחון רעיונו בדרך החוק, צץ בקרבו רעיון המהפכה, וכשהמהפכה אינה מובילה לשום מקום – צצה האנרכיה”, באר הסטודנט-המורה בבית האוכל לפני שומעיו. ולתמהון הכל הפעם קרא לו וולקה: “נכון! ברור כיומו של אלהים! אמת של אלף-בית!” ההערה האחרונה גרמה הרגשת אי-נעימות לבת-זוגו, שהעיפה בהמעיר מבט-בוז ולא דברה מאומה, וכשוולקה העמיד שאלה: “וכשהאנרגיה אינה מוציאה לשום מרחב, מה אז?” הביטה בת הזוג במבוכה ובפחד על הסטודנט שלא יצא אף רגע משווי-משקלו. הוא גם ענה כראוי: “כשהאנרכיה מבזבזת אנרגיה מהפכנית ברצח, שוד והרס למטרות פוליטיות, מרגיזה את שדרות-הצבור המתונות שנצטרפו למהפכה ומכניסה דימורליזציה לחוגי הפועלים והנוער – כשלונה מובטח לה מלכתחלה, ואך היא גם מכשילה את המהפכה, ואז, מחוסר מוצא, מיאוש ומתוך הרגלי הפקרות, היא משתמשת באמצעיה לשם מטרות פרטיות ולטפוח אינסטינקטים רעים, ומאמצת, כמובן, את ידי המאה השחורה”. וולקה הביט בו פשוט בהתפעלות. “אדם נבון!” אמר ליצחק, ובעלת-הבית עמדה רגע משתוממת להסכמה גמורה זו, וגם נהנתה על שסרה הרוח הרעה מן השולחן.

הסטודנט, שראה עצמו עתה כיושב-ראש וכמורה לכל השולחן, המשיך את רעיונו עד הסוף בגמרו: “והאכספרופריאציות נהפכות למעשי שודדי-דרכים, והליגה של האהבה החפשית נעשית למקלט האחרון בשביל הנוער, זורעת פריצות ועוזרת למעשי-השוד”. וולקה נענע למדבר בפנים מאירות, לתמהונה הגמור של המורה, שלא יכלה לשחרר עצמה מחששות וחשדות. ואף פה שאל פתאום בן-בעל-הבית: “ובכן הוא נגד האהבה החפשית?” שאלה שהעמידה את אסתרה שהגישה לו אוכל כהלומה באמצע החדר עם צלחות, כפות ומזלגות בידה. הסטודנט מצא גם פה מוצא: “האהבה החפשית אינה הצורה המחלטת של המשפחה העתידה, היא רק אמצעי-מעבר, מכשיר מהפכני להריסת המשפחה הבורגנית, וכשעושים את האמצעי למטרה – אז המטרה נעלמת, והאמצעי מאבד את האידאה שלו ונהיה לשפל וללא-מוסרי”. וולקה אמר: “זריז! תשובה קולעת!” ולחש ליצחק: “בעל-הבית הגון!” ואחרי שתיקה של רגעים שנים מתוך אכילה שקטה, זרק פתאום שאלה שבלבלה את המורָה לגמרי, וגרמה לה לנעוץ בשואל זוג עינים שלוּ ראה אותן בן-זוגה היה ודאי שוב שם כפו על כפה להרגיעה. וולקה שאל: “אך האין הוא חושב כי האנרכיה והכשלונות הן תוצאות הסמרטוטיות המהפכנית?”

הפעם חש לעזרה הקומיסיונר בעל המשקפים ושאל גם הוא: “המעטים הם הקרבנות שהקריבה הרבולוציה? ומה אפשר היה עוד לעשות? איך אפשר לקרוא לזו בשם סמרטוטיות?”

וולקה העיף בו מבט חותך, שכאילו הבקיע את זגוגיות משקפיו: “בשביל השגות בעלי-בתים הכל הוא יותר מדי; אני שואל מנקודת אנשי-מהפכה; להם הכל צריך להיות בלתי מספיק”.

בעל המשקפים פלט מבין שניו התותבות החדשות, שעדין לא סודרו כראוי בפיו: “לא ידענו כלל שיש לנו פה מהפכן כזה”.

וולקה עקם שפתיו. מביניהן הציצה שן גדולה, שחורה, רקובה – וכאילו מתוכה זורקה לחישת-ארס שהקפיאה את הדמים בעורקי אחדים מהשומעים: “אני יכול להיות חבר למאה השחורה ואפילו פורע. אין זה עסק אביו. אין תוחבים אצבע מלוכלכת לתוך צלחת בני-אדם ישרים. אנו פה מדברים אובייקטיבית; ומתוך שהאדון דבר דברים של אדם נבון – מצאתי לנחוץ לשאול אותו – מבין הוא? ולא את בעל-הבית היהודי, שבשביל להיות מהפכן אין לו שנים בפיו, ובשביל להיות ציוני חס הוא על פרוטתו”.

הסטודנט התבלבל עתה לגמרי. המורה רמזה לו להשתמט מתשובה. היא חשבה: מי יודע, אם אין זה מושך אותו לאיזה מכמורת? ואך הוא, שהורגל ללמד ולהורות, לא יכול להבליג על תשוקתו וזאת גם עתה. הוא הניח את זרועותיו ברחבות על השולחן ואמר: “קודם כל – אם אובייקטיביות אין מקום לרתחנות, והייתי מבקש את הסועדים אל שולחננו לא להשתמש בבטויים קשים”. ואחרי שזרק עינים לכאן ולכאן כשופט מרוצה מעצמו אמר: “ודאי שאין גבול לאנרגיה מהפכנית, במובן סובייקטיבי, אך ישנם תנאים אובייקטיביים המציבים לה גבולות. דומה, כי המהפכה עומדת כבר על סף הקפאון”. וולקה רמז ליודיל" העתון המתון הביא את האמרה הזו בשם עתון קיצוני, כדי להתוכח נגדה. הקיצוני האשים את הצבור המתון בבגידה במהפכה, והמתון הראה, כי המהפכה עוברת כבר לאטפּה חדשה. והסטודנט המשיך: “כלומר, השמאל, למרות כל המכות אשר הוכה – עודנו שמאל. אין לו אפשר יותר כח ללחום על בריקדות או לסדר שביתה כללית, אך בבחירות, מכיון שיש לו עוד רשות לבחור, וזאת זכותו זאת של הפועל והאכר המהפכני אין מעיזים לגזול ממנו. (וולקה רצה לשאול: “ואם יעיזו?” – והתאפק ). אפשר מאד כי בבחירות הבאות יראה להם את אגרופו. אך החזית הבינונית נבקעה. חלק ודאי הימין. האנרכיסטים, האכספרופריאציות, ליגות האהבה החפשית הפחידו את בעל-הבית בעיר, (הקומיסיונר השקיע מתוך עצבנות את משקפיו בצלחת) ושריפות-האחוזות והשוד את האצילות בעלת הפרונדה (התקוממות להכעיס). מצד אחר השמאילו האינטליגנציה והפקיד הממשלתי והפרטי. וכך קשה לדעת מה תביאינה הבחירות. בכל אופן אפשר להאמין, כי הם שם למעלה עושים נסיון אחרון: ואם העם ינזוף בהם יפה – אפשר יבינו את הרמז ויכנעו. זהו העיקר. האנרגיה המהפכנית צריכה עתה להתרכז רק בבחירות. לפעולות סתם אין עתה הזמן ולא התנאים”.

וולקה חשב: למדת בכל זאת קצת. הנך כבר מכין לעצמך מעבר לנסיגה, ולא אתה לבד. וכדי להחיש קצת את פרוצס המחשבה של זה שאל: “ואם ישלחו גם את הדומה השניה הביתה ויבטלו את כל הקומדיה?”

עיני המורה נחתו בו כחניתות: הנה, סוף-סוף גלה את מחשבתו הטמאה. ואך הסטודנט, שנבוך רגע ענה מתוך גמגום, בהכניסו חצי-עוגה מתוך הפרפרת אל פיו. “אז” – נשמעה התחלת תשובתו ולא נגמרה. הוא לעס ולעס. ומתוך שוולקה קם ונגש לשלם לבעלת-הבית בעד אכלם, קם גם הוא וזרק את מעילו הרחב על כתפיו. הם אמרו שלום זה לזה בהרכנת-ראש ונפרדו לעבריהם. והקומיסיונר שנשאר עלוב וכמו מחוץ למחנה אמר: “להתוכח עם חוליגן כזה גם כן חשק!?” בכלל, התחילו בריות אפלות להדחק אל בין בני-אדם ישרים ואין מפלט מהם".

בעלת-הבית נענעה בראשה לחצי-הסכמה, רק הבת הצעירה, העגולה שלה אמרה: “שד-קצפ! חכם! נחמד כזה!” הקומיסיונר נקר בשניו ולא ענה מאומה.

ואך בלכת וולקה ויצחק לשתית-תה אל הזוג הצעיר, שמעו שתי התפוצצויות בלכתם ובשובם. “לא”, אמר וולקה; “האנרכיה מתחזקת, אלא…” ואת מחשבתו הטמירה לא גלה. היתה לו סימפטיה גדולה לאנרכיזמוס, אף כי שכלוֹ ראה את כשלונו. הוא רק הוסיף: “המהפכה הסוציאליסטית-בעל-ביתית נגמרה, עתה מתחילה זו של היחפים. אינני מקנא בבעלי-הכסף”. ובשבתם אל התה ספר מעשה בעשיר אחד ששלח את בתו היפה לראש חבורת האנרכיסטים לבקש שישיבו לו חמישים אלף רובל שגזלו מאתו.

  • והם השיבו? – שאל הבעל.

  • ודאי. ומה? מסרו לידה את החצי עשרים וחמשת אלפים, ותחת זאת השאירה היא אצלם דבר-מה. – הוא קרץ בעיניו אל הסטודנטית, ה“סימפטיה” שלו, והיא צחקה. רק בעלת-הבית החוירה קצת ונסתלקה לאיזו רגעים מן השולחן.

  • אנושקה נעלבה, – העיר הבעל – צריך להזהר במלים.

  • אדרבא, – צחק עתה וולקה, פניו אדמו ועיניו הבריקו. – עתה אפשר לספר את המחצית השניה. לה לא היה כבר מה להשאיר להם. עוד קודם היו לה אופיצר וגם סטודנט גרוזיני בזמן אחד. והאידיוט שלם עשרים וחמשת אלפים בעד העונג, או אפשר זה מתוך גודל-נפש! – הסטודנטית הגבוהה צחקה בפה מלא.

  • בכל אופן זה מראה את הגובה של שני הצדדים יחד. – העיר הבעל. – אלא, מי יודע אם אמת הדבר?

יונוביטש ששתק לפני זה אמר: "אם אין זה אמת היום, יתאמת מחר. מעשים כאלה היו ויהיו. האם לא נשלחו אחיות וכלות לבקש בעד אחים וחתנים בערב בחינות-בגרות?

הבעל התאנח ושתק. הוא ידע על מקרים כאלה. בעלת-הבית שבה אל השולחן. עיניה היו אדומות קצת. היא צחקה עתה לוולקה כמבקשת סליחה. ובלבה אמרה: האין אני באמת טפשה קטנה, כמו שבעלי קורא לי? מה לי להעלב?

עגלת מסילת-הסוסים, שישבו בה וולקה ויצחק לנסוע אל הנוה, זזה ממקומה ונתמלאה אדם, רק מקומות אחדים בפנות הסמוכות למושבו של הנהג נשארו פנויים, והנוסעים שנכנסו אחרונים בחרו לעמוד על המעמד שמאחור לעגלה, במקום לשבת במקומות אלה. צרור גדול עגול חתול בעתון, שנח לו שם בכבדות ולא זע גם בהטלטל העגלה ושהנוסעים זרקו בו מבטי סקרנות ואי-מנוחה, גרם כנראה להתרחקות זו. “למי זה? ומה שם בתוכו?” שאל האחד או השני. וולקה ישב כבד-ראש וכמעט קודר, ויצחק, שלא תפס בשל איזה שיגעון התעקש וולקה לשבת בקצה העגלה מאחור במקום של תנודה, בשעה שהם הראשונים לישיבה בה יכלו לתפוס מקום טוב ונוח, לא חש תחילה בכל העמידה והמבטים. כשפנה באיזו מלה לוולקה או לאיזה נוסע יושב על ידו זרק בו וולקה עין זועמת, והוא נשתתק.

ובינתים גדלה אי-המנוחה בעגלה. אחת הנוסעות גם ירדה לפני מקום ירידתה התמידי, ואחדים מן הקהל הרגישו בדבר. אותו הצרור הגדול, העגול המשונה, שאין איש יושב על ידו, ענין ועורר חששות. אלה שנכנסו ראשונה התאמצו להזכר מי האיש ששם את הצרור בפנה, ולא יכלו. הנוסעים התאמצו להסיח את דעתם מהפנה המסוכנת, הביטו החוצה, החליפו דברים זה עם זה, וסוף סוף זרקו גם שאלה בלחש וקבלו רק ניד-כתפים בתשובה. ואחרי שנוסע כבד-גוף ורציני קם וירד גם הוא באמצע הדרך התחיל הצרור החידתי – שהושם פה מבלי דעת בידי מי ושאין איש יודע למי הוא – להרגיז וגם להפחיד, ביחוד לאיזו תנודה קלה שלו. זקן מגוהץ ובעל משקפים נסה להתקרב אליו והתרחק; סטודנט מאומץ-פנים נסה להושיט יד ולמשש וידו רק באויר נגעה. כשנכנס הקונדוקטור, זרק כדרכו ברחבות: “מי שם פה צרור על הספסל? וכי מקומו פה? מתחת לספסל מקומו!” הקהל נלוה להתמרמרות זו ואך איש לא זז. הקונדוקטור סקר את היושבים ופנה לרוסי בן-פרבר: “וכי לא אתה שמתו שם?” בן-הפרבר שנתבלבל רגע, קם וכמו נער את שולי מעילו הקצר החם: “אני? הנה שקי פה מתחת”, והתכונן להוציא שקו. ועיני הקונדוקטור ננעצו בוולקה, שפניו היו סגורים ביותר ושנשם שותק לתוך שפמו. “דומה לי שלך הוא”, פנה אליו בקול חציו ודאי. וולקה הבריק בו מבטו: “היש לך עינים אם לא? אם יש – צריך לראות; השומר סדרים אני בשבילך – מה?” העגלה הוסיפה להתרוקן. יצחק ישב מבולבל קצת, ואך מבט ערמומי ורשעי של וולקה השתיקהו אף כי גם הרגיזהו.

כשהגיעה העגלה למקום הפגישה עמדה לחכות לעגלות ההולכות העירה, ומתוך שבקרבת מקום עמד שוטר על משמר קרא לו הקונדוקטור. הנוסעים המעטים ירדו אל הרחוב ורק וולקה ויצחק עמדו על הכבש. השוטר שנגש עלה עם הקונדוקטור אל העגלה, העגלות האחדות שבאו בינתים מלפנים ומאחור עמדו גם הן ונוסעיהן יצאו לראות מה קרה פה. השוטר בחן ומדד את הצרור בעיניו, זרק מבט הנה והנה, הסתובב על עקבו ובצרור לא נגע. וולקה, שעשה באותה שעה רושם של איש רוסי מדלת-העם, נגש אחריו בצעד כבד וצחק לתוך שפמו. השוטר הרגיש בו.

  • קח-נא את הצרור! – רמז לו בידו.

  • ואתה מה, ירא? – נתן בו וולקה זוג עינים.

  • אומרים לך: קח! עליך לקחת; הבינות?

  • אינני מבין; – קרא לקונדוקטור ויקח!

הקהל התרבה מסביב; אנשים מתוכו התחילו עולים ונשארו מאחור מתוך הסוס.

  • קח ולך אחרי! – רגז השוטר בקול מצוה.

  • אם אתה מפחד – גם אני מפחד; יש לי אשה וילדים – אמר וולקה. פניו התמימים הביאו את השוטר במבוכה.

  • בואה ונקח יחד! – אמר השוטר בהרכו קולו.

וולקה נגש צעד, עמד בדרך-ארץ, עיניו מושפלות וידיו מורדות ארצה ואינן זזות.

  • נו, גש! אחוז! – קרא השוטר.

  • טוב, יקח נא ויתן לי, אני אשא – ענה וולקה וזז צעד לאחורו.

  • אומרים לך: אחוז! – משכהו השוטר. עיני וולקה מלאו דם.

  • וכי זהו ענין שלנו, של אנשים ישרים? – התפרץ בצעקה מול הקהל – ואם פצצה היא זו? עסקכם הוא, השוטרים והשוערים! מדוע אין הוא עוזר לך? – הראה על שוער בעל קומה ושפם שעמד מאחוריו.

  • תשתק נא! – התרעם השוער נעלב. – מכירים אנו אתכם!

מריבה עמדה להתפרץ, אלא שהקהל, שעמד עד כה סקרני ומצפה ושאחדים ממנו גם צחקו מתוך בדיחות, התחיל כבר רוגז מקוצר-רוח. הקונדוקטור התערב בדבר.

  • ומה? הנעמוד פה כל היום? התנועה מתעכבת, – התרעם.

  • אלהים עמכם! – החליט השוטר. – אלך ואודיע בטלפון, יבואו הם ויקחו.

פני וולקה עוקמו עתה בצחוק-שטן. לטיליפון ילך! שוטרים, שוערים, צודי-אכספרופריאטורים! עמדו: אני אראה לכם חובת-אזרח מהי. אבל, דעו לכם! הצרור יהי לי, אפילו אם יהי מלא זהב. מסכימים אתם, אנשים פרבוסלאביים?" ומבלי חכות להסכמת הקהל פנה ליצחק שעמד כל הזמן מרוגז ומפחד, מתוך הרגשה כי הענין לא יגמר בלי אי-נעימות ואפשר גם יגיע למאסר. “בואה, שכן, ועזור לי! הרי אינך שוטר ולא קונדוקטור!” והוא זרק אליו מבט ערמומי וטוב. יצחק, שתקפהו פתאום חשק עז לצחוק, עצר בכח בצחוקו זה לבל יתפרץ; ולשליטה העצמית שגברה עליו דוקא ברגעי-סכנה נצטרף עתה גם הצורך לבדח ודבק גם בו. הוא הוריד ראשו, נגש ושם כפיו בזהירות תחת הצרור כמהסס. אחדים מהקהל נרתעו לאחור מתוך פחד אינסטינקטיבי.

  • תנהו לי! – פקד וולקה בקול מצוה, – רק לאט-לאט. הזהר פן יתפוצץ! – יצחק חבק את הצרור, הרימהו בזהירות ומסר לו, והוא תפסהו בתנועה מהירה, פתחהו, הסיר את העתון מסביבו, ולעיני הקהל הנדהם הופיע אבטיח גדול, ירוק ורענן. הוא נופפהו לעיני כל העומדים.

  • אבטיח! – התפרץ קול רעם ויתפזר על פני הככר.

  • לאבטיח כזה גם לא פללנו! בואה, סשה! – וולקה קפץ עם שללו מתוך העגלה ויצחק אחריו וירוצו בכיוון אל הנוה. המקום היה רחוק מהעיר וקרוב אליהם. הקהל לוה אותם בחבה, וכמעט בהערצה. השוטר המליט קללה אחרי קללה. “אאסרהו, ידע איך להתלוצץ באנשי הממשלה!” הקונדוקטור הרגיעהו: “אל תעשה עצמך לצחוק. נקבל עוד נזיפה, שנינו!”. השוטר הוכרח להסכים, אלא שנהם לתוך חטמו מתוך כעס ועלבון יחד: “נו, נו, פרבוסלבי וערמומי כיהודון!”. השוער בעל-השפם שעמד על ידו הפליט: “ומה הפלא? אם גם חברו יהודון הוא”. הקהל נכנס לתוך העגלות שזזו בתוך צחוק וקלות-ראש שתקפו אף את הכי-רצינים שבנוסעים. “ובכל זאת כולם פחדו!” הצטדק הקונדוקטור בנחמו עצמו. השוטר והשוער שמעו עוד שעה ארוכה את הצחוק והלעג, וכאילו צחקו גם גלגלי-העגלות בתוך סבוּבם, וגם הסוסים בצניפתם.

בשער הנוה פגשום בחדוה רבה אחדים מהעומדים ליד השער, וגם בת-השוער שראתה מרחוק את המהומה ושנודעה לה סבתה מפי הבאים. היא התפלאה על גדלו של האבטיח. השוער אביה שתק ורק סקר את וולקה מרגליו ועד ראשו. ובבית, אחרי שספר וולקה ליודיל את המאורע והספיק גם להגזים קצת ואמר: “מבין אתה? אבטיח ענק המבטיח להיות עסיסי מאד, צריך לאכלו בבית, שלשתנו. ולכן נוסעים במסילת-הסוסים כפריצים, בעצם צהרים, איש כמעט לא היה בעגלה כשנכנסנו, וסשה שם אותו בפנה על הספסל. הרי אין על אבטיח כזה להתגלגל ברפש. ופתאום נצנץ הענין במוחי ואמרתי: “בוא ונשב שם!” וישבנו בקצה מאחור. הוא, ממזר, הבין ושתק. כל הזמן שתק. ואחר-כך מלא את תפקידו כארטיסט”. יצחק צחק ואך את האמת לא ספר. יהי כך! לבו דפק עוד גם עתה בהזכרו ברגעי רגזו ופחדו; לולא שתיקתו ומבטיו של וולקה – לא היה ממשיך את הקומדיה והיה גם נכון לותר על האבטיח. וולקה התחיל חותך את האבטיח, ועסיסו האדום כמו נתז לעיניו. “ומה, בורז’וי, גם אתה היית סוחב אבטיח מן העיר לאכול בחבורה, אה?” שאל ונזף במבטו את יודיל. זה צחק: “אני – משוגע אהיה?” ואך ביום אחד הביא יודיל תות-גנה נהדרת ויכין אותה עם אבק סוכר ושמנת. וולקה התמוגג: “ובכן, בורז’וי, כשנחלק את הרכוש שלכם תמסור לנו אותו בידיך ואנו נגן עליך כמרגלים על האשה מיריחו. גם משרה נתן לך. לעבודה גסה לא תצלח”. יודיל התפרץ בחיוך טוב: “ואני מקוה לתלות אותך קודם!” יצחק שתק. הוא לא אהב שמנת ולקח לעצמו מנה של תות-הגנה ואכלה עם אבק סוכר לבד. מנה הגונה! יודיל אהב לעשות הכל ביד רחבה, ועתה גם לגלג: “תות-גנה בלי שמנת! ולמה לך סוכר? אפשר אתן לך קצת פלפלין? נשמה ליטאית יבשה!”.


ו

חיי יום-יום בנוה היו לא-נעימים לפרקים, ביחוד בימי גשמים ורוחות, שאי-אפשר היה לצאת בהם החוצה. ומאחר שעל פי רוב הסתדרו הדברים כך, שדוקא בימים כאלה שרר מחסור בכסף אפילו אצל יודיל, היו הבחורים, חוץ ממנו שאכל בהקפה, נשארים פרקים בלי תבשיל חם ומסתפקים בנתח לחם יבש עם תה עלוב או במלפפון ופלח אבטיח. ואך מחוץ לדאגות פרנסה ורוגז-גשמים היו החיים נעימים למדי. יודיל רחץ בכל יום חם בים, אם רק לא תקפוהו שיעול, ואהב לשחות, אף כי השחיה הכבידה על נשימתו. אחרי-כן היה מתחמם בשמש כחתול. לפרקים נלוה אליו גם וולקה, שידע לשחות – ואך את הים לא אהב. לשחות טוב בנהר, שם אתה שליט בו, ופה ביום שהים שרוע כפגר לא כדאי להתאבק בו, וכשהוא משתולל לא תראה גבורות ורק כוחותיך תאבד. ובימים שקטים ביחוד היה מצטרף גם יצחק, שהיה נאחז בחבל ונותן להגל לעבור עליו; כשהיה יודיל הולך ושב יחידי – היה מהפך את הליכתו זו לאגדה. תמיד עמד על סף איזה פלא עם יפהפיה או לא יפהפיה, אלא שהפלא לא בא, כלומר, הוא יודיל בחל בו ודחהו ממש בידים. ובאמת היה יודיל מוזר לפרקים. הוא אהב בני-אדם ויהי תמיד צמא לרשמים וקולטם כמטורף, ויחד עם זה היה באמת לעתים קרובות מרחיק בידיו התקרבות שיכולה להיות עונג לבשרו ומעין לא-אכזב לדמיונו.

ביום הסתובבו השלשה בעיר, ורק לפעמים רחוקות נשארו בחדרם או בגן; וישיבות או טיולים על שפת הים משכו את לבם מעט מאד. הים היה כה קרוב והעיר רחוקה – ולכן משך הרחוק ולא הקרוב. בשעות-הצהרים היו חיי-הנוה כבדי-שעמום. הבעלים היו בעיר, הגברות יש שנסעו גם כן העירה לשם קניות, או שהיו מתבודדות בחדריהן מפני החום, ומתהלכות לבושות קפוטות או גם ערומות למחצה בדירות הסגורות, נוזפות בילדים, עוסקות קצת בפלירט עם איזה גימנזיסט, ילד למחצה, חברו של בנם, או עם המורים הסטודנטים שהיו מלמדים את ילדיהם במקרה של אי-הצלחה בבחינות. יש שגם המורה העברי היה זוכה לפלירט זה, ואך מספרם של אלה היה פחות ממעט בנוה. אודיסה היהודית לא הרבתה למד את ילדיה “לשון-הקודש” ורוב ילדיה לא ידעו גם לקרוא עברית.

הדור הצעיר, שהיה כבר עתה באמצע הקיץ חפשי מלמודיו, היה מתחבא מפני החום בחדרים או בין השיחים רק בימי חום קשים מאד. הם היו מתבלבלים על שפת-הים, מתגלגלים על רצועת החול הצרה במקומות אלה, או יושבים ומתחממים על פני הדשא או על אבנים. הם רחצו חמש פעמים בכל שעה, והשליכו חכה, שלרוב לא העלתה אף סימן של דג. רק עם רדת היום התחילו החיים תוססים. עגלות מסילת-הסוסים פלטו את יושבי-הנוה שחזרו מן העיר וגם עשרות אורחים לנוה, ועל מרפסות הבתים או לפני הצריפים בין הסבכים הועמד המיחם הרותח שהעלה אד, והקהל מספר את חדשות היום, אלו שלא הספיקו לבוא בעתונות ושפורסמו בטלגרמות מיוחדות, או שמועות קלוטות מן האויר, ויהי מתוכח ומשוחח, שותה תה למזיע ברוב תענוג. פה ושם גם שחקו בקלפים, ומאיזו פנה נשמע גם גרמופון, שצלצול מסלת-הסוסים העוברת החרישהו לרגעים, וקולות שניהם מתערבים בשאון גלי הים, שהגיע מתחת למורד, בהמולת הנשים וצעקותיהן תוך שיחתן, בקולות העבים והבטוחים של הגברים ובצחוק-המשובה של הנוער. היו כאלה שעלו על הרמה והסתכלו בשקיעה. השמש לא שקעה פה הימה, כי אם עלתה מתוכו, והמערב לא נראה פה במורד, כי כסו עליו העצים והבנינים הגבוהים שבלטו פה ושם מתוכם ומאחריהם, אלא שהשקיעה השתקפה גם בים והאדימה עננים קלים או כבדים במקצת שתעו על פניו. ואף כי נשקפה שקיעה זו חורת ודלת-צבעים ביחס לשמש שוקעת בים, וביחוד בין גוני-עננים, אבל גם בנות-אור אלו מעטות ודלות ביחס הספיקו לחובבי-הטבע שבנוה. גימנזיסטית, שמפני-מה לא בא ההוא שחכתה לו – עולה על היציע שבפסגה, מצמצמת עיניה, אף כי האור לא סִנְוֵר, ומביטה בהתפעלות: “איזה יופי!” מנופפת ידה באויר ומסתכלת לבין השערות הדקות שעל זרועה, שקרני השמש הגוועת אצלו להן מראה-זהב, וזורקה מבט לאחור: “היש מי מסתכן ומקשיב?” ויען נמצא תמיד בחור או גבר לא-צעיר על הרמה, ניתן תמיד ענין והיה את מי להעסיק. וולקה, אם הזדמן לו להמצא אז למעלה, היה מודד תיכף בעיניו את הנערה מראש ועד רגל, זורק בה מבט-בוז ומביאה לידי מבוכה, ואם לא-מכוערת היתה, נכנס עמה בשיחה; מתרחק עמה לבין השיחים, גוזל מאתה נשיקה חטופה, והולך לו. הן שעממוהו, ויותר ממנו שעממו את יודיל, השקוע בימים אלה כמו תמיד באהבותיו ולא נסה גם להכנס בדברים עם מי מאלו. רק יצחק היה פעם יושב ומחכה עד שאחת מאלו תפנה אליו, דבר שקרה לעתים רחוקות מאד, ואם קרה כזאת – היתה זו לרוב נערה שהוא, המברר והבוחל, לא מצא אותה כדאית לטפל בה. קרה גם כן שהיה פונה לאיזו נערה במלה נאמרת כלאחר-פה. הנערה נבוכה קצת, זרקה זו מבט, אם לא סקרתהו כבר תחלה. הפנים דוקא ענינו קצת, פנים בולטות מתוך מסגרת שערות פרועות מעט, מבט חריף, ארשת מבטיחה שיחה מענינת, אלא שתיכף בחנה גם את התלבושת, ומכיון שלא הורגש בו טפוס של מורד, (וגם אלה ירדו אז כבר בערכם, אם לא עסקו באכספרופריאציות) יצא דינו לחובה. הנערה ענתה איזו מלה קטועה, הפנתה ערפה והלכה, או גם לא הלכה ולא השגיחה בו יותר.

טוב ממנו היה גורלו של איש-הסוד יוסף ברנובסקי היה זריז מיצחק, וגם השתעמם, למרות רבוי עניניו עם העסקן. וכשהיה צריך לחכות לזה, או נמאסה עליו שיחת-האורחים, שהיתה מוציאה את העסקן מעולמו המרוכז, וגם היתה משטחת את הדברים, אז היה מתרחק אל הרמה בתקוה לחטוף שיחה עם מישהו מהשלשה או עם איזו נערה ואשה צעירה. חברת-גברים בכלל לא ענינתו. והוא דוקא היה נגש בחופש ידוע ובבטחון עצמי טבעי. כשהיה מאמץ בטחונו – לא הצליח, ואך כשהיה פתאום פונה למישהו בדבור חי ותמים,– היו ההוא או ההיא נפתעים רגע ועונים לו בסבר פנים וגם מתוך הנאה. ותיכף היה מתגלה בו האיש שראה את העולם, והאודיסאים מלידה, שהיו בעצם שוי-נפש לכל מה שמחוץ לעירם, היו אחרי זמן-מה מסתלקים הצדה, ומשאירים אותו עם אודיסאים חדשים או עם בני ערי-השדה; ואלה, שהגעגועים למרחקים מלאו אותם, היו מקשיבים בעונג ובצמאון לספוריו ולשיחותיו. דבריו לא היו מלווים רמזים כבדים כאלה של יונוביטש, בן-זוגו, כי אם רחפו קלים, פרקים חריפים ופרקים שקטים, על פני הענינים. היתה הרגשה כאילו שטה אַת עמו בסירה קטנה דקת-קרשים על פני נחל בלתי-עמוק, ביום חמים לנשיבת-רוח קלה, בלי שום זעזועים וחשש-סכנות, והוא, שדוקא לא היה נהנה מעצמו ולא אהב להתפנק או לקשט את שיחתו בפרחי-דבור, היה על-פי-רוב נשא לו על פני השטף הקל עד לשכח כל דבר, חוץ מהשיחה עצמה. וקרה שהאשה או הנערה צפו לעוד מה שהוא ונתאכזבו. זכרון השיחה, ארשת פניו והעצבנות הקלה והרוטטת שבהם, היו מעלים אותו מזמן לזמן בזכרונן, מעוררות רצון לבוא אליו, רצון שהתגשם רק לעתים רחוקות, וכמעט תמיד באו אלו שלא נהה אחרי בואן. ולהיפך, כמעט תמיד שמחו לבואו, למרות שלא אמת כמעט שום תקוה. ובשעה שיונוביטש היה מתהלך כצל בתוך בני-אדם זרים ומקריים, ולמרות קרבתו לרבים רכז בנפשו רק יחידים, שנהיו לו לפרקים לגורל, והנה היה זה מרפרף ומתרגש קצת, ורגשנותו הקלה היתה גורמת לו נחת וגם צער קליל, געגועי רגע ותאוות-קיקיון. אלא שבכל זאת לא בטח בקלותו זו, והרעיון שמתחת לה אורב לו צלו הקודר של יונוביטש, בן ארצו, היה מטרידהו לעתים תכופות. גם אחרי שהרס לו זה את אילוזית ה“אילו” של התמזגות שניהם בנפש אחת שלמה.

הלילות היו יפים. ירח עם כוכבים חורים, כוכבים מבריקים בלי ירח או שמים מעוננים למחצה וירח מתעלם בין גזריהם, משתקף דרכם ומופיע מבינותם. הים החליף צבעיו מאודם לכחול ולאפר, ויש שהיה חלק כשיש, לפני סער. ובינתים נשקפו אורות מבין העצים, נוצצו זוגות-עינים ושמלות בהירות או חולצות אדומות הבריקו וכבו, נשמע צחוק ולחש וגם צלצול נשיקה, נפסק קול או איזה אור באמצע, ויש ששלטה פתאום דממה, או אחת הפנות שקעה באופל ושבה והוארה על ידי פנס או אור של חלון, או בזרוק עליה הלבנה קו אור בצאתה מבין עבים; ושוב נשמע קול ולחש, התאבקות והתחמקות וצחוק חנוק – ובתוך כל זה זזה צפור נבהלת, זמזם רמש, התנודדה חפושית והבריקה תולעת-יוחנא – והפרחים הכבדים והצעקנים, שגנני מאות-הים קשטו בהם על-פי טעמה הדרומה של אודיסה את הדשאות הרחבות, רמזו בצבעי-לילה משונים, והסבכים כמו הסתירו דבר-מה, אף כי בעצם לא היו בתוכם שום דברים מיוחדים. עשירי-מאורעות היו המורדות או שפת-הים באיזו פנות חבויות שלהם. פה למעלה חתרו סףו-סוף עינים לכל פנה, בני אדם באו, עברו, הלכו, הופיעו, התנגשו זה בזה ונעלמו, והיו כאלה שתחבו עינים לכל פנת-סתר, מחשדנות פן יתנקש מי ברכוש-האדם הפרטי שלם, או מתוך סקרנות סתם.

והערב היה מלא שאון וחיים. יש שרתח מיחם גם עתה אחרי שעות לפני הבית, ופנס-זכוכית עם נר בתוכו עמד על השולחן, וזבובי-לילה, פרפרים עלובים ויתושים הסתובבו וירדו על הפנס, וקרה שגם נכוו ונפלו, אם לא מהרו להתעופף. ואחרי-כן כשירד הלילה, והחושך או אור הירח מלאו את הכל, התחיל והאבות מאספים ילדיהם ומתרחקים לשינה. רק בני-נעורים בודדים לקחו חופש לעצמם, ומעטים-בודדים מבין הדור הבא בשנים או מחפשי-פואיזיה היו אז מתרחקים אל יציע-הפסגה או אל שבכות הגדר לצד הים ויושבים או עומדים שם, מסתכלים בים, באורות או בחושך.

והים ישן היה על פי רוב באותה שעה, אָפל וקפוא בלילות אופל, ומזהיר באור חור ובפס מואר, בן-אור של לבנה בלילות-אורה; והיה נראה הים כחולם, ובני-האדם שישבו על היציע חלמו גם הם. פרקים באו גם שיחות: איזה זוג זקן התרחק שמה לשם שיחה על הבנים והבנות והנכדים שבמרחקים, או לשם חשבונות העבר הרחוק, תלמידים ותלמידות לשם גמר סכסוך או וכוח, עסקן צבורי עם סגנו או מזכירו לשם שיחה צבורית אינטימית, בנוכחות אשתו או בלעדיה. ומתחת ליציע מעל ספסל היה עולה לחש זוג צעיר מאחר מבעלי-הזכויות, שמשום מה בחרו להם ספסל קרוב זה ולא רחוק מסוכן פחות או יותר מנקודת-מבט זו או אחרת. ובשעה מאוחרת, קרוב לחצות או אחריה, היו הבודדים נפרדים והולכים למטה, מתוך שעמום או כליון-נפש. כי הים והלילה יש אשר שעממו ויש שעוררו ערגה מבלי תת ספוק והשקט. ומרחוק, מאיזה נוה עליז, היו עולות רקיטות בשאון ומתפוצצות באויר, ומוסיקה סואנת מלותן. והיה הלב נוהה אחרי משתה ושמחה ונשפי-רקוד, או שזכרונות ימים רחקו וארצות זרות התדפקו על פתחו; ואיזו נערה היתה שרה מתחת, ליד השבכה, בקול עלוב ומזויף על “הלילה והזפיר (רוח שקטה) המפכה אפיר” (אתר), או מקלקלת את “הלילה” של צ’יקובסקי המסכן. וולקה היה מתרגז מאד על שירה זו, והיה מתחיל לחקותה, עד שהשרה היתה מפסיקה מכעס ועלבון. אחר כך היה הוא חפץ להשמיע איך צריך לשיר, והיה הבס שלו מוציא קולות משונים שהרגיזו את יודיל, שקפץ ונשבע, כי אם לא יפסיק וולקה אז יתחיל הוא לשיר או יבקש את יצחק להשמיע קולו. ואיום אחרון זה השפיע: וולקה הפסיק תיכף ומיד.

ומוזר מאד, פלא כמעט! שלשת הבחורים בעלי-סבוכים בעיר, היו פה בנוה חדלי כל מאורע. הבא זה מתוך שכל מחשבתם והגיגם הצטמצמו שם, ופה רק חפשו לבם מרגוע, אם מפני שרוב קהל הנוה היה סוג-אדם אחר מאלה הקרובים להם, או כי הפגישות יום-יום עשו את האנשים למשא איש על אחיו, אם כך ואם כך – השלשה היו מעין אורחים בתוך הנוה. בשבילם שמש הקהל חומר לבדיחות ואפילו ללעג, ובעיני חלק ממנו נחשבו הם חומר לגחוך, ורובו של הקהל כמו לא הרגיש במציאותם. ומתוך כך יכלה ראיתם שם להצטמצם בתוך הטבע: האנשים לא הטרידו אותם. כשהיה מי מהם בא ואינו מוצא את חבריו, והישיבה בחדר הדל והעזוב לא אמרה כלום ללב, היה תיכף יוצא החוצה אל היציע או אל שפת הים, אל המורד והסלעים, מקום שהיה בו חומר רב לראיה. ואך דבר-מה העיק בנוה על הבחורים, וגם בהתענגם על חיי-קיץ אלה ובחשבם בצער על ימי הסתו שיגרשום מפנת-תענוגם זו, פקדום גם שעות-שעמום כבדות, שעוררו בהם געגועים לימי-החורף בעיר, ויותר עוד לערבים הארוכים. הציקה מאד הבטלה, וחוסר כל תקוה לאיזו עבודה שהיא בקיץ, והחורף הבטיח דבר-מה. יודיל טרוקר היה עסוק בתכניות רחבות של מסחר ועסקנות צבורית וגם דברים שמעט לדבר על-אודותם, בתכניות סדור-רכוש ונשואין; וולקה וולפמן דבר על חיים עשירי-מאורעות המחכים לו בפטרבורג או במוסקבה עצמה, ופרקים על עבודה ביער אצל איזה מכר עשיר, ועל נסיעה ארוכה לחוץ לארץ, ויצחק יונוביטש לא יצר לו בפה שום תכניות, אלא שנוי הרי מוכרח לבוא לא יתכן שימשך כך הלאה, אם יש בחיים איזה הגיון; יודיל צחק: החיים יכולים לחרוץ לשון על כל ההגיון שלך, לדידי כל יפים הוא בחוסר-הגיונם. יצחק חשב רגע והסכים כמעט. נו, טוב: יהי בלי הגיון, אבל גם חוסר-ההגיון מוכרח להמציא מוצא, הרי אינני מן המסוגלים לאבד עצמם לדעת. ובשעה שבנה לו בפנים נפשו היכלי דמיון ותעתועים שצחק בעצמו עליהם, הנה ישב וחכה לאיזו משרה עלובה או לשעורים זולים, נכון להסתפק באלה, לו רק ידע איזה הדרך ימצאו לו, והם מוכרחים להמצא, הן גם עד עתה לא מת ברעב. ובינתים התקיים בנס, הודות לחוסר-ההגיון המוכרח גם כן להאכיל קצת את הרעב, באשר קיום-עצמו של חוסר-ההגיון דורש זאת ממנו, כי בלעדי זאת הרי ישלוט ההגיון בעולם. והיה מאמין בעמקי-נפשו להאמרה: “הקו העקום יוציא”, כי הרי באמת הוא-הוא הדרך הקרובה וישרה ולא הקו הישר, והיה נזכר באגדה על הדרך הארוכה וקצרה שבה היו נכנסים העירה יותר מהר מבזו שהיתה קצרה וארוכה. ועברו ועצם קיומו וקיום רבבות אכסטרנים ובטלים מכל המינים חזקו את מחשבתו זו. אלא שהקיץ עוד ארוך והחורף רחוק וביניהם רובץ סתו. ודוקא מפני ימי מעבר מפחד הוא תמיד, וביחוד מפני האפשרות להדחות לאיזו עיירה עלובה. הוא ישב וחכה בעמק נפשו לנס, והימים – שטופי חמה, בהירים ושקופים ונסים לא נעשו. אז התחיל מצפה למכתב, לאותו מכתב-הפלא שיבוא ויראה מוצא; והמכתב לא בא.

הנערה החורת, שהיתה משתעממת מעבר לכותל ימים ולילות, עשתה צעד בלתי צפוי: תפשה פעם את וולקה וולפמן בלכתו, הכניסתו לחדרה, השקתו תה והושיבתו לידה על ספתה הרעועה למחצה. היא דברה אליו בגלוי-לב, כלומר, ספרה מה שלא החשיבה לכסות, ודברה כמעט בדמע. בעצם לא היה לה מה לכסות. היא היתה בת בעלי-בתים אמידים קצת מעיר פלך, גמרה גמנסיה ולא נסעה לקורסים, כי אבותיה פחדו לשלחה מפני חולשתה הגופנית ומפחד ההוצאות המרובות. לעסקי מפלגות לא נטתה, אהבותיה לא-מענינות היו וגם לא הצליחו, עסקי אהבה של בת-ישראל כשרה, ועתה, לפי דבריה, בא משבר בחייה, והיא דברה עם וולקה על אהבה חפשית. וולקה, שמצב-נפשו מצוין היה באותה שעה, שתה שלש כוסות תה, אכל אצלה תופינים אחדים וכמעט אבטיח שלם, השתרע על הספה ברחבות, משך אותה קצת אליו ושם זרועו סביב כתפיה, מה שלא הפתיע אותה כלל אצל נפש רוסית רחבה וגלויה כמוהו, וסוף-סוף יעץ לה לשוב לעיירה ולהסתדר כרוב הנערות; אהבה חפשית ענין היא לנערות מסוג אחר, היא חלשה מדי בשביל זו. החיים ירמסוה, רבים הבחורים המחפשים הזדמנויות, אך החזקים שבהם – בעלי נפשות דורסות הם, ונערה כמוה תברח-נא מהם. מאז נכנס אליה לפרקים, ביחוד בלילות-גשמים, בשובו בשעות מוקדמות בשבילו, וחשק לא היה לו להכנס “לבית-האסורים”, כזה נראה לו חדרם בשעות לילה. היא חכתה לו כמעט ערב-ערב, ואם קרה ששכבה וכבתה את הנר – היתה מחכה לדפיקתו החרישית ופותחת לו, והוא היה יושב על מטתה בחושך. “לא צריך להעלות אור”, היה אומר ומחליק את שערותיה. לאט-לאט היו נכנסים בשיחה שקטה, דבר לא מצוי אצלו, עד שהיה מתמתח על ידה באלכסון קצת, כשרגליו תלויות באויר, לוחץ את גופה אליו, משקיע את פניו בצוארה ושוכב כך חצי-שעה או שעה. אחרי-כן קם, מתחמק בחשאי ויוצא מבלי הגד לה כלום. והיא – מתאנחת קצת, שוכבת שעה קלה, יורדה ונועלת את הדלת אחריו, ועל-פי-רוב נרדמת אחרי זאת וישנה שנה שקטה וממושכה.

וולקה הכניסה אל חדרם, הציגה לפני חבריו, לפני יונוביטש, שסקר אותה בעיניו והיא אותו, ואחרי סקירה זו כאילו ידעו שניהם שמאום לא יתרחש בינם, ולפני יודיל שזרק לו מבט אירוני קצת ונהנה אחר-כך דוקא מחברתה לא-מעט. התברר, כי נערה זו היא בעצם אדם קל שחברתה נעימה, אינה מכבידה, אינה באה בטרוניות, מסבירה פנים תמיד ומקבלת הלצה מבלי להעלב. היא היתה באה לחדרם, מסדרת אותו לפרקים, משפשפת את כלי-התה היטב-היטב, מה שגרם פעם ליודיל להפליט מתוך טוב-לב, כי מן הנכון היה לפרוץ את הקיר למען יגורו ארבעתם יחד, והיא תהיה להם פשוט חברה טובה. היא זרקה מבט לוולקה וצחקה. יודיל היה נכנס אליה לפרקים, ומעט-מעט נעשתה בעלת-סוד שלו. וולקה היה מושיבה על ברכיו בפני כל, מלטף אותה קצת יותר מן המקובל, אלא שהיה אחר-כך כמרגיע את חבריו, כשפניו נעשים רצינים: “אני שומר אותה; כמו שלקחתיה כך אשיבנה. וקם מפני אחרים אני שומרה”. יודיל מסכים: “אין זו בונדאית!” ומספר דרך אגב מעשה בבונדאית שהכיר זה עתה, נערה יוצאה מן הכלל ביפי-נפשה ובנקיונה, “אריסטוקרטית!” גמר, ואחרי בטוי זה אין אצלו מה להוסיף. “זוהי ענין בשבילך, יצחק, אסתיטיקה” אמר ולעג בהרחיבו פה. וולקה נעלב: “ולמה לא בשבילי? מדוע רק בשבילו?” – לך ישנה זו, – הפסיק יודיל ולא דבר יותר. יצחק התחיל כבר בונה היכל חדש בשעת טיוליו, אלא שהבונדאית נסעה בטרם שזכה להכיר אותה. יודיל נחמהו: “ודאי תשוב עוד, או תסע עמי לקיוב; היא תלמד פה או שם”. יצחק חשב: בקיוב יותר מענין. הוא לא היה שם בחייו, ובלבו חשש כבר מפני חסרון זכות-ישיבה. יודיל שהרגיש במחשבתו הוסיף: “בקיוב גרים חמשים אלף יהודים בלי רשיון”. יצחק דחה את בנין ההיכל לחורף הבא.

בערב אחד ישבו הבחורים עם הנערה החורת בסירת-דגים ריקה והסתכלו לתוך האופל. הנערה, שמקרים כאלה רגילים היו לראותה נשענת על וולקה – התרחקה עתה לראש הסירה וישבה לה שם בודדה, וזמזמה נגון חד-גוני שהעיר פקפוקים: העליז הוא אם נוגה? וולקה כונן מבטו לפנה רחוקה של המורד, שם הבהבה עתה מדי רגע אש, עלה וירד חליפות, אש ובשום אופן לא מדורה. עיני יודיל לוו סירה קטנה, ששטה לה על פני הים הנרדם, וכאילו פנס התנוצץ על קרקעיתה בינות לספסלים, מבלי שהעלוהו מעלה. שטו שם בני-אדם אחדים שלא ניתן להבחין בהם בתוך האופל. נוצצה הרגשה, כי זוהי חברה עליזה שהחליטה לשוט בדממה ובחושך. כי מרגע לרגע היתה הרוח הקלה, שנשבה עתה חרישית מצד הים מבלי גם הזיז את שטח המים מקפאונו, מביאה אל החוף איזה צחוק עצור או צעקה נחנקה, ומדי רגע ברגע חכה יודיל, עצור-נשימה כים, כאופל וכסירה, שתתפרץ משם שירה חזקה וסואנת. “שם בני-אדם שטים בסירה, ואנו יושבים בה על החול”, לעג בינתים. האחרים הצטחקו חשאית ושתקו. מרחוק רבץ על הים אד עכור, שכמו התקרב וזרק גושים קלושים ומפוזרים אל קרבת החוף. עננים נדדו למעלה ומפני החושך לא ניתן להכיר המתגבשים הם אם הולכים להם סתם,חלוף והלוך. מאחור הבריקו אשים בודדות דרך שבכת-הגדר אשר לנוה. יצחק היה פנוי במחשבתו, והיה לו איזה חשק להתקרב לראש הסירה ולהכנס עם הנערה החורת בשיחה לבבית, מבלי שידע סבה לחפצו זה, אך פחד פן יראה מגוחך בעיניה ובעיני האחרים. ופתאום הבקיע יודיל את הדומיה. “יספר-נא לנו יצחק על הקריירה הספרותית שלו”, אמר וצחק בצחוק מתרחב. הסירה התרחקה, הפנס שלה העלה והבריק מרחוק, הרוח הביא קטעי-שיחה וצחוק שהתפרצו כבר בקול, ושירה לא נשמעה.

יצחק לא סרב וספר. בעצם מעשה רגיל ומשעמם דיו. הוא, הבחור הלא-יצלח, שכתב-ידו מנעהו מהיות למנהל-פנקסים אמתי ובריאותו החלשה – מהיות לבעל-מלאכה כחפצו, והפחד מפני מחלת-גרון אפשרית ואימת-הצבור לא נתנו לו להורות בבית-ספר – התיעץ פעם עם אדם מחוכם: מה לו לעשות? דברו על כל המלאכות שבעולם, והגיעו עד הברירה: להיות אגיטטור ציוני או שען, בעל מלאכה עדינה. ואחרי שקול-דעת ארוך ורוב וכוחים הפתיעהו ההוא בשאלה פשוטה, שלא עלתה קודם על דעתו: “למה לא תהיה לסופר?” הוא יצחק נבוך מאד: – לסופר? מה שייך לסופר? ובאיזו לשון? – “בכל הלשונות”, צחק ההוא. ויצחק נזכר באמרתו של יהודי פקח ועב-כרס מרוסיה הלבנה: “ליטאי יוכל להיות אפילו מינקת”, ושאלתו של המחוכם לא נראתה לו משונה. מי זה גזר על בני-אדם שמחוייבים הם לעסוק בעבודה זו ולא באחרת? התחיל מנסה כוחו, כתב דברים בשלש לשונות, וקרה שכל השלשה נדפסו, אלא שלא קבל אף פרוטה משום מקום, וכשנסה להתרעם לא ענו לו, נסה מזלו ושלח שוב שלשה דברים לשלשה מקומות ולא הדפיסוהו אף באחד. התרעם ודרש את כתב-היד חזרה וקבל אחד מהם, בלי שכבדוהו אף בשורה אחת. ובזה נגמרה הקריירה הספרותית שלו. דבריו שנדפסו שמורים לא אצלו, כי אם אצל אחד חבריו, וכשעיין בהם אחרי שנים לא הבין: איך הדפיסו בני-אדם מבינים חוסר כשרון וטעם כזה? מאז לא כתב זמן ארוך ואסר על עצמו לכתוב. פעם הפיר נדרו, כתב ושלח, נדפס וקבל 75 קופיקות בבולי-דואר, וגם מכתב שיוסיף לכתוב. שלח דברים אחדים לאותו מקום, לא הדפיסום וגם לא ענו לו. ברור לו לעצמו, כי אין בו אף ניצוץ של כשרון ומה שכתב היה למטה מחבור של בית-ספר. עתה לא יחזור על שטויות אלו, אלא שפרקים שואל הוא עצמו: מדוע לא יהי קומפוזיטור או פּסל? לאשרו אין הוא יודע לקרוא תוי-זמרה, וכשהוא מתחיל לחתוך דבר-מה – אצבעותיו נפגעות כרגע. הוא צחק על עצמו בלי שום צל של מרירות, וגם האחרים צחקו. רק יודיל, שאהב לכתוב ושהרבה גליונות כתבי-יד התגוללו אצלו, הרגיש בעמקו אי-נעימות: הדברים נגעו בו מבלי שכונו אליו. הוא פטרם ב“אֶה” מבטל כדרכו, ויצחק המשיך את השתפכותו; סוף סוף, גמר, יהי עליו להיות למלמד בחדר מתוקן באיזו עיר, או לנסוע לאמריקה. שם יש מקום לכל ביש-מזל. הוא לא הרגיש כי עברה הנערה החורת וישבה לצדו. אדם זה נראה לה עתה קרוב מאד; למחר נסתה לסבכהו בשיחה אינטימית, הוא שמע ושמע וקמץ במלים, והיא יצאה ממנו לא חכמה ולא טפשה משהיתה.

כששחה זאת לוולקה, צחק. “בחור זה”, אמר, “יספר לך מה שבתוכך, ועל עצמו – האמיני לו הרבה! ובכל מה שספר אתמול אף מלה אמתית אין. ממזר! ישר ורציני בנוגע לכולנו ולץ כלפי עצמו. אלא שבכל זאת אין לו מקום בעולם. איני מקנא בו ולא בזו שתגרר אחריו”.

עם שחר היה יצחק נעור לקריאת תרנגול או לנביחת-כלב עולה עטוף אדרת ויחף אל היציע ויושב שם יחידי ומביט הימה, מקום התחילו השמים מתאדמים. עוד חושך, רק כוכב-אור חזק, כוכב השחר, הבהב בין גזרי-העננים. הים התחיל מתקמט לנשיבת רוח-בוקר, וממרחק נוצצה נקודה לבנה, סירת-מפרש הבקיע לה דרך. מתחת, ממקום סוכות הדיגים, נשמע רחש עמום של קולות ותנועות, הד חיים זרים ומשונים עטופי מסתורין ופחדים מרחוק ויום-יומיים ואפורים מקרוב. וולקה היה בא משם לפרקים ומספר על מקרים נוראים, חדורי דם ובלהות, רמז על מאורעותיו עם נשי דיגים והתנגשותו עם בעלים ואוהבים. וכבכל דבריו קשה היה להבדיל גם באלה בין גרעיני-האמת לגושי-הדמיון. ובכל זאת רעד יצחק בשעות ישיבה אלו לכל זיע הבא משם. מי יודע, אם אין זורקים איש הימה, ואם אין סכין מבריק ביד דיג, בהפתיעו את אשתו ואהובה? ונעמה ליצחק ההרגשה, כי וולקה ישן עתה כרוך באדרתו על הרצפה ואין סכנה נשקפת לחייו. ופתאם מי שם מביט דרך שבכת-הדלת? איזו עינים רשעיות! ואם אורב שם דיג למי שהוא מבני-הנוה חשוד עליו? ואם יקפץ מעל לגדר ויתגנב לחדרם וידקור את וולקה הישן? יצחק האשים עצמו: יוצא לו אדם ומשאיר את הדלת פתוחה בפני כל גנב, שודד ורוצח, ורק המחשבה, כי יכולים להתנפל פה עליו, על הער היהודי בנוה, למטרת שוד או על פי טעות, הרגיעתו.

ובינתים הלך האופק ואדם. גזרי-ענן התבלטו הלוך והבהיר, ונקודות-אור וכתמי-נגוהות אפורים, כחלחלים, מבריקים ודהים רחפו על קמטי-המים. מאחור נשמעו זעזועים, קראו תרנגולים, נבחו כלבים מרחוק, המו יונים בשובך הגנן הקרוב וצפצפה פתאם צפור נעורה. דבר-מה שחה באויר, רטוב, רענן וקריר, התפזר והתגבש חליפות, הבהיר את ההיקף והתחיל מבליט את הדברים מתוך גוש האופל שרבץ סביב. התפרצו פסי-אור, התערבבו כקורים סבוכים ואחוזים זה בזה וצפו כארג-חורי על שטח המים ובאויר. איזה אד שהלך ונקלש ונהיה רעוע, נקוב ומחלחל – התחיל מתפזר ותועה, מתרחק ומתקרב, משנה צורה ומחליף צבע לאט, נדף ומתפורר לחתיכות תלויות באויר בנס ותועות ונאחזות בסלע של המורד או בגג-בנין ובצמרת-עץ. המזרח על הים מוסיף מאדים, ומאחור רובצה עוד אפלולית כחולה-אפורה ומאצילה צבע ירקרק-כהה על כל עץ ועלה.

ומן ערוגות הפרחים מתבלטים עלים אדומים צעקניים של פרח גדול, שיצחק, כדרכו, לא ידע שמו או ששמעהו ולא נקלט בזכרונו, וספרו על ארצות רחוקות ופרחי-רעל ספוגי-דם. ובינתים עבר למעלה זרם-אור והציף פתאום את הים וירד ונח עליו, קצות עננים הזהיבו ודלקו, נשאו הנה והנה ונאחזו זה בזה, וכתמי-אור משוני-צבעים התפזרו והפכו לפסים ולאיי-אור וכבשו את מרחב שטח הים. כל זה המראה נמשך שעות שלמות, ויצחק שקע בהמוני-הרהורים תועים וקופאים, רועד מקרירות ורטיבות ומזעזועי-פחד קלים. ובקצה האופק שם, על הים, התחיל דבר-מה מתעגל, גדול, רחב ותופס שטח ענקי ומציפהו באור. ובאותו רגע הופיע בפנה חרמש של חצי-ירח צהבהב-חור והתחיל יוצא לאט, נוגה. ויצחק תאר לעצמו: כה צריך להיות מראה ילד המרגיש בקוצר-ימיו ובחורון-חייו. הירח צעד לאטו, עלה, התבהר מתוך הערפל והאד והלך ועלה וזרק אורו ופסי-אורו על קמטי-הים והחויר מרגע לרגע יחד עם הכוכבים מאחור.

ועצי-הנוה מלאו פתאם חיים תנועה ורחש; התעורר היקום וצפצוף צפרים מחריש ומשגע השתפך ומלא את המרחב. הדממה הפרעה, נאלם הקשב הכבד שהעיק על נשימת הלילה, ודבר-מה קליל מפזז רקד בין האילנות, טפס על הגגות, רץ על פני המורד ושט על הים. והדבר המתעגל האדים יותר וגם הִוְרִיד, התפזר וגם הצטמצם, ובתוך שפע האור התעגל כבר דבר-מה קטן ומבהיק באור ורוד-אדום, ולאט-לאט הוזהב שטח ארוך של פס לבנבן ונראו פסי-אור קצרים כעין בבואות חרמשי-שמש קהים, שהלכו הלוך וחוור עם הבלטת חצי עגול האור המבהיק והמבהיר. הים הפך לים-אור, צמרות העצים הופזו, מגדל-מאיר מרחוק כבוי זה כשעה, האדים גגו, ונחושת הקלל שלו זרקה קוי-אור חדים לכל פנה: נראתה השמש.

יצחק ישב עוד רגעים. השמש התרוממה כבר מעל פני הים, האור היה חד גוני וצבעי-הים רגילים. הוא ירד והלך בדרך אל החדר וראה את הגנן מטפל בשיחים ובערוגות הפרחים, עודרם ונוכשם, ועוזרו מטאטא את שבלי-הנוה. מבלעדיהם לא נראה איש. בלאט על קצות בהונותיו, נכנס יצחק אל החדר, התעטף בשמיכתו והתאמץ להרדם. הוא לא נרדם. החדר נמלא כבר אור דהה, האור הבהיר טרם חדר מעבר לעצים ולשיחים הגבוהים, אך זבובים נעורו, זמזמו והפריעו, וולקה התהפך מצד אל צד, יודיל כבר עיין בספר ודם טפל בצרור-מכתבים. וכשכסה יצחק ראשו – העיק החום על נשימתו וכסהו זיעה, וכשגלהו – הציקו הזבובים, והוא רק התנמנם וחלם, נעור ושב וחלם בתוך נמנום חלומות שנפסקו באמצע ושהציקו באפר-צבעם ובקטעי-עצבותם. אחרי-כן, כשנשמעו צעדי משכימים ראשונים לרחיצה ומוכרי צרכי-אוכל מקדימים התחילו עוברים, ירדה עליו שנה מעיקה, רגעים כבדה ורגעים חטופה, שעם הפסקות קלות נמשכה כשעתים. וכשהקיץ, ראה כבר את יודיל מתרחץ בחוץ לפני החלון, ואת וולקה מתהפך עוד מצד אל צד ומקלל קללות מרירות וקשות את מי ואת מה לא ידע. יצחק שכב עוד כחצי-שעה וקם והלך עם יודיל לרחיצה בים. הוא רחץ בים לעתים רחוקות, ויהי רק יושב ומסתכל ברוחצים וסופג לתוכו את תנועת הבוקר וחייו. בשובם היו לפרקים פוגשים את וולקה, ואז היה יצחק חוזר עמו, יושב על קרש ומסתכל. ויודיל הכין בינתים את התה, ובשובם מקדם פניהם כנוזף: “משרת אני שלכם, פריצים, אה?” וצוחק ודואג דוקא שהתה יהי טעים. קנית התה (על חשבונו, כמובן.) היתה בשבילו ענין של קדושה, אף שהיה אצל איזו יהודי מסכן, אכסטרן או יהודי סתם בן-מקומותיו, שותה תה מימי ותפל ויהי מעמיד פנים כטועם בו טעם גן-עדן.

יודיל היה רוחץ בלי-רעש, טובל שלש-ארבע פעמים בתענוג מיוחד, שוחה על בטנו ואפרקדן וגם על צדדיו, והכל לאט ובנחת. וולקה היה נופל המימה כגוש כבד, טובל טבילה פראית ומבהילה, ושוחה אחרי-כן ברוגז ובהכאות כבדות. ובהתקלו בשוחים אחרים היה מתפרץ בגדופים ובקללות רוסיות, ואחר-רגע מדבר עמהם כאילו לא קרה כלום. והשכנים לרחיצה היו מתרגזים על בן מאה-שחורה זה הגר בין יהודים ועם יהודים; ויהודי מן הדור הישן היה פוסק: “נפש עמלקית!” דבר שבדח את וולקה לא מעט.

באחד הערבים שתו תה אצל העסקן. ראש המדברים היה טרוקר. התברר שנודע בינתים לעסקן, כי אדם פעיל הוא, וכי אסף סכומים בסביבתו לענינים ציוניים. ומכיון שאדם חופשי הוא וגם אמיד – למה לא יסע לארץ-ישראל? טרוקר המציא כל מיני תירוצים, ולאחרונה התחיל מספר לאשת העסקן ולאורחת ספורים ואניקדוטות; דובר גם על נשות הנוה ועל זוגותיהם של עסקנים וסופרים. האורחת אמרה אחר-כך: “איש צעיר חביב, רק שפתיו הדקות חשודות קצת; אינני אוהבת שפתים כאלו”. עם יצחק דבר העסקן ברצינות יתרה, שאל על אחיו שבארץ-ישראל ואמר: “מכיון שאחד שם – השני צריך לעבוד פה ולא להתבטל”. אחרי-כן גם טילו יחד. ולאיש סודו אמר: “אדם רציני, אך חלש”. איש-הסוד חזר על רעיונו החביב: “משנינו יחד יכול היה לצאת דבר-מה הגון”.

בפעם הבאה הביאו גם את וולקה עמהם. הוא שתק ורק הפליט הערות או שאלות קצרות וגמגם מתוך מבוכה והתרגשות. “כמו רוּסק מלידה!” אמרה אחת האורחות: “אך מלוכלך”. קרובה של אשת העסקן הוסיפה: “דבורו משונה, מוז’יקי, לא אינטליגנטי”. העסקן ענה: “בעיני דוקא הוא יפה כגר; כזה צריך להיות אכר בארץ-ישראל”. הוא עצמו היה בן רוסיה הלבנה, ודבורו של וולקה הזכירהו את גויי-מולדתו. וולקה עצמו ישב כמו על גחלים. הוא דוקא לבש פידז’אק של טרוקר וחולצה רקומה מגוהצת מתחתיו, וגם את שערותיו סרק. ובאותו יום גם רחץ בים, וחש רעננות נודפת מבשרו, הוא השתמט מהר ונעלם.

הנשים רצו לשמוע את ספורו על אדם הראשון או על המבול, שאיש-הסוד נסה לספר להן מפיו ולא הצליח; באחד הערבים על הרמה בקשוהו לספר, ואך הוא התבייש, הצטדק, גמגם ומהר לברוח.

העסקן, ששמע על תפקידיו בלילות, רצה פעם לדבר עמו רצינות על אלה ולא הזדמן לו. הוא אמר: “זהו סוג אנושי מיוחד, שאין אנו יכולים למלא מקומו; לכל אדם פעיל יש זכות שלו, ואסור לקפח אותו”.

ואחת האורחות חשבה רגע ואמר: “ובכל זאת, מוזר! אני יראה אנשים כאלה: בריה אפלה! מי יודע אותם?”

בצהרי יום שמש ראו הבחורים מחלונם בני-אדם רצים לצד החוף. תחילה נבהלו, ואך הפנים המזהירים של הרצים והמצהלות של הנשים והצעירות אמרו כי המאורע אינו מעציב – והם נרגעו. כשפרץ יודיל החוצה ושאל: “מה זאת?” ענתה לו גימנזיסטית רוקדת תוך הלוכה: “חילים רוחצים!”

הבחורים יצאו לצד הים. כל מקומות הגדר, שהסבכים לא הפריעו מגשת אליהם, מלאו מסתכלים. היציע געש כולו. רוב הקהל היה זר. הילדים רצו במורד ישר אל החוף. שם ישבו צעירות ונשים רבות קבוצות-קבוצות על פני המורד והסלעים והשקיפו, התלחשו או התפרצו בקריאות התפעלות. המראה היה נהדר, אלא שהתפעלות תפלה גם בדחה ומשכה את העין לצד הקומי שבדבר. נשים אחדות עמדו בפוזות משונות ובפיות פעורים, תסרוקתיהן פרוקות מרוב חפזון וקפוטיהן פתוחים למחצה, נערות עמדו וצרחו כמשוגעות בעוד עיניהן בולטות ויצוריהן מפרפרים. נשים מנוסות ומבינות ישבו או עמדו מסתכלות ברצינות, ומדדו ובחנו את הרוחצים, לוחשות זו לזו מתוך כובד-ראש או מסתפקות ברמיזות מתוך צחוק עצור. אשה בעלת שפעת שאר השתרעה מסוּבּה על הדשא היבש של המורד, וסלע למראשותיה, חשפה חלקים הגונים של גופה לשמש, הבליטה כל מה שאפשר להבליט, שערותיה התפרקו או היו מפורקות ורגליה יחפות ועשנה לה פּפּירוסה, משתדלת להוציא עשן דרך נחיריה. על ידה ישב סטודנט-מורה מנוה סמוך, וגימנזיסט, ילד כמעט, שנכר היה כי אין זה בן שלה. היא הסתכלה כלאחר-עין. שתקה בהתאם להפוזה שלה המרושלת, והערותיה החד-מִלִיוֹת הראו כמה מן הרצינות השקיעה בראיתה ומשפטיה. והגברים המעטים בשעות היום, הבעלים וידידי-הבית. עמדו עלובים והפליטו מתוך מרירות אמרות-רוגז, שנענו, במבטי-בוז או בהערות עוקצות מצד הנשים והנערות. תלמיד נרגז, שהגימנזיסטית שלו לא הרגישה עתה במציאותו, זרק בתנועת-יד רשלנית: “מה יש פה לראות? גם אנו יודעים לשחות”, ונשתתק נעלב. צעירות אחדות עמדו כלא-שומעות וזו שלו ענתה מתוך רוגז: “אל יפטפט; יתן להביט!” ואשה צעירה, בעלת עינים עגולות ושנים בריאות מדדה סטודנט, שעמד לא רחוק מאתה והתל בהתפעלות הנשים, ולחשה לחברתה למען ישמעו האחרים: “גם אלה גברים!” ושפתיה נתעקמו בבוז, בשעה שהריע צחוק סביב. אחדים מן הגברים פנו וילכו או ירדו אל הים, בהפקירם את בנות לויתם לשמש, לים ולהתפעלות, אחדים נשארו ושתו את כוס-המרורים עד תומה, ורק מעטים, אלה שלא היה להם להתבייש בגברותם, עמדו על מקומם בשקט והשתתפו בשיחות, וכמוהם גם אחדים מהכי-עלובים שהשלימו עם מצבם ודנו על החילים באובייקטיביות גמורה.

כשעברו שלשת הבחורים פרץ יודיל בצריחות-התפעלות כאחת-הנשים, ומרוב התרגשות רץ כשסנדלי-לילה על רגליו; יצחק התהלך בעצלות ובשויון-נפש שלא התאים למצב; ורק וולקה, שכמעט לא היתה לו סבה לקנאה, זרק עקיצות של נבול-פה ימינה ושמאלה, ובחרוק שנים קצפי מרגיז, ודקר בעיניו את כל נפגש במבטו. על יד האשה בעלת השנים הבריאות נתן בה מבט שהביא גם אותה קצת במבוכה ופרץ בצחוק מפה מלא: “бабЫ! (כנוי בטול לאשה), לא ראו שוקים אמיצים מימיהן!” הערה שהפנתה אליו פני אחדות, ואחרות כסו פניהן בידיהן או בסינריהן וצחקו. בהגיעו אל אמצע המורד, השתרע לו ברחבות לא רחוק מהאשה עשירת-השאר, הבליט גם כן כל מה שאפשר להבליט, הפקיר בלוריתו לרוח חשף חזהו השעיר, שלף נעליו ועשן פּפּירוסה בשלחו את העשן למולה. היא נתנה גם בו זוג-עינים, התאמצה לעקם שפתיה ולא נתעותו כראוי, מדדתהו בצחוק-בטול שלא יצא גמור. התיזה מבין שניה אל הסטודנט איזו מלים. הגימנזיסט-הילד, שרגשי-אביר נתעוררו בו, הפנה אליו פניו וזרק בכעס: “איזה חוסר-חנוך!” וולקה מדד אותו בעינים מאירות וטובות מכף רגלו ועד ראשו ואמר בצחוק-נחת: “אפרוח!” ותחב לעומתו את זרת שמאלו ברמיזה לא נעימה. הגימנזיסט עבר נעלב לצד השני, וכשנסה הסטודנט לדרוש עלבונו, קבל מלה אחת בחרוק-שנים ולא יסף. האשה קמה ועברה עם בני-לויתה למקום אחר, אלא שמאז היה וולקה פוגש שתי-נשים אלו על דרכו בכל שעה. היה גם קהל שהמראה צד לבו באמת ובלי שום פניות, אלא שמספר אלה מעט היה עד לבלי הרגיש בהם, אם לא היו ילדים או נערות צעירות שלא עצרו בעד רגשותיהם.

ומסביב – שמש ואור. הים זז קצת ופה ושם נראה במרחק קצף על פני תכלתו העמוקה. גויות, אורות, ידים, רגלים, ראשים, מבטים וצחוקים רחפו ועפו, שחו ושטו, ופני המים כאילו כוסו שחפים גדולים ורודים, יורדים ועולים, טובלים, שוקעים מתגלים ומופיעים. גוף גדול התמתח לכל ארכו, אפרקדן, ושח לו כסירה שקטה, וידיו כמו מחליקות את המים, שקטות ורכות-תנועה, כמשוטים בשעת-דֻמה; גוף אחר כמו התהלך רץ על פני הגלים, והם מתחתיו נכנעים ושוקעים, מתקוממים ועולים והוא כצועד צעדי-און; שם נאחזו שני גופים זה בזה והרגלים פעם מתקרבות ויוצרות כמו עגול, ופעם מתרחקות ונהיות לקו ישר מאוּזן. נדמה היה כמו קמה פנה של יון העתיקה לתחיה. הגוף העירום חגג את חגו. החילים מסרו את כל גופם לשמש, לא התעטפו בעלי תאנה ולא הסתירו מאום. והים שקט, איי-קצף הקטנים כמו הכחילו, השמש שפכה זוהר בלתי-מצוי, ורק בין הרוחצים געש הים, הנוער והבחרות הכו גלים. ומאות העינים המזהירות שהביטו אחרי הגופים ותנועותיהם בטאו את נשמת העיר הצעירה והעליזה חסרת המסורת והמופקרת, העיר שאינה יודעת חובה והאוהבת רק ליהנות, עיר הדרום הלוהט ומלא-האור, עיר הים הסוער והכוזב. ושלשת הבחורים הרגישו עצמם משתפכים עם כל המביטים, הפקירו עצמם למראות השמש, הים והגופות, ראו את הצהלה ושמעו את האור ואת קצף התנועה והשחיה הלבן. רק כשירדו למטה ועמדו מסתכלים מקרוב, שמעו את אחד החילים, ששכב ומתגלגל וגם נח מתחמם על החול, אומר לחברו: “הוי, כמה יהודונים שם למעלה וכמה חַיֶצְ’קות!” (כנוי בוז ליהודיות.) אז נלחץ הלב, ולילות-הפחדים האפלים רמזו מרחוק.

הים התחיל מתרוקן, החילים התגלגלו על החול, התפזרו קבוצות-קבוצות, צחקו וצהלו, חרפו ושרו. נערות בודדות ירדו במשעולי המורד ושם הסתתרו בין הסבכים מסתכלות מתוך קצר-נשימה בהגויות שעל החול. וקרה, שחיל אחד או שני מהר להתלבש ונתעה לבין המשעולים או מהר ללכת מחבריו, ונתקל באחת או בשתים מאלו; וקרה גם שמי מהן תחבה פרח ליד חיל וברחה בצחוק כשהוא דולק אחריה. האחד רדף צעדים אחדים והרפה והלך לו הלאה מתוך צחוק, המים צננו והשקיטו; השני רדף – והנערה התחמקה מידו, ושלישי הצליח להדביק נערה שנסתבכה בתוך משעול מתפתל, בין סבכים ואבנים, ונשמעו התאבקויות, נשיקות חטופות או אמיצות, רשרושי-שמלות וצוחות. מלמעלה ראו קצת מזה וצחקו, התרגזו או קנאו. והחילים התסדרו אחר-כך ברחוב ליד הנוה, והלכו שורות-שורות אחרי מפקדיהם, וספרו על מאורעות-שחיה שונים, זרקו אמרות על חיצ’קות מתוקות, שהיו כבר בידיהן ופרחו כפרפרים ונעלמו. ובתוך כל ההמון השב והצוהל (כי גם לגברים הוקל אחרי לכתם, וכל בת-לויה נשענה עתה על שכנה מתוך געגועים) – התהלכו שלשת הבחורים, יודיל צוחק ומפטפט, יצחק לועג בחבו להרהוריו הכבדים וּוולקה מלא מרירות וזורק גדופים רגע ומקלל מתוך צהלה את גויות החילים הבריאות. השמש רבצה עיפה והים נשאר מאחור כעזוב ועלוב, הסבכים נמו, ורק תמרות-עשן דקות התפתלו פה ושם, נוחות ואטיות מתוך ארובות הפח הנוטות לצדדין שעל הגגות.


ז

ובאחד הלילות עצר האפל נשימתו ולחש פחדים מתוך שממה וקפאון. הבחורים ישבו על יציע הפסגה. לרגלם ירד המורד עם צללי סלעיו וסבכיו ועם דשאיו המלאים רחש. נוצצו כוכבים בודדים מבעד גושי עננים ואדים. חום לילה קפוא ומחניק רבץ על כל. וכשנשבה רוח רגע ואיזו פנת כוכבים הבהיקה מתוך האד הקליל והמפוזר, הופיע שטח-ים מתנוצץ כמו באור פוספורי, והוא כולו כחלקת שיש כהה. מסביב שררה דומיה, הערב כבר שקע לתוך הלילה, הקהל התפזר לישון ונשארו בודדים שישבו פה למעלה או מתחת על ספסלים קרובים, או עמדו ליד שבכת הגדר והסתכלו במרחק. העסקן ישב עם איש-סודו וספר לו, כנראה, דבר-מה חשוב. הוא דבר עברית מהולה במבטאים רוסיים, ויודיל ישב מקורב אליהם קצת, וכאילו גם מרוּחק. יצחק ישב אחריו מתבודד והקשיב גם כן לדבור. ברנובסקי, איש-סוד דבר עברית פלשתינאית, אבל חסרת צלצול ומרץ, ועם זה נשמעה טבעיות מיוחדת בדבורו, דבר שהעיר בלב יצחק געגועים אל ארץ-ישראל הרחוקה ואל האח אשר בה. וולקה ישב ושתק. או קם והתהלך הלוך ושוב, נרגז ובצעדים חרישים, “עלי יהי עוד ללכת הלילה”, אמר; יודיל צחק: “ולהכנס אחר כך אל החורת?” – וולקה ירק: – ерунда! (הבל הבלים) – אמר ויהי כמתכונן ללכת ונשאר. היתה לו חבה מיוחדת להעסקן האנרגי ואמיץ-המבט, ואמר כמה פעמים לגשת אליו, והרגיש מבלי גם השתומם על זה, מורך-לב. יצחק חשב: אילו היו שולחים אותו לארץ-ישראל בתור מורה – הרי נמצא מוצא, ורק יודיל הרגיש מעין גאוה עצורה. הוא זכה כבר לשתית- תה אצל העסקן שלש פעמים, לטיול וגם לשיחה אינטימית.

למחר, עוד בראשית הערב, האירו ברקים בקצה האופק את הים ממרחק, הרחיבו את חוג-אורם ועשו פה ושם את הים ללהבה. נראו סירת-דוגה מתנועעת ואנית-מפרש מבריקה במפרש לבן, שהתנועע קצת רק ברגע נשיבת-רוח. החום כבד והחניק, העננים התגבשו ולגשם לא היה עוד רמז. להטי הברקים המאיימים הבריחו אחדות מהיושבות, שמשכו אחריהן גם את הבעלים העיפים, קרבנות הקיטנות, והפסגה התרוקנה כמעט. וכשנשתתקו העסקן ואיש-סודו ועמדו להביט אל הים והמרחק, התחיל יצחק מספר מעשה שספר לו שמעון אחיו לפני שנתים-שלש. שמעון עבר את הומל כשנה אחרי הפוגרום שלה והתמהמה בה יום שלם. בערב שלפני זה יצא קול ברכבת, כי פוגרום במוהלילוב, ואך הרכבת הגיעה למוהלילוב, והתחנה היתה מלאה יהודים נוסעים וטילים מקושטים. שמועה כוזבת. בהומל שרר גם כן שקט והוא ירד אליה. רק לפנות ערב, כשהזדמן לשוק וראה את הקצפים בחולצותיהם האדומות יושבים על הארץ ליד גלי אבטיחים ומריקים בקבוקי “מונופולקה” (יין-שרף ממשלתי.), והם חורקים שניהם ויורים ברקים מעינים פראיות – אחזתו רעדה. בעיירתו הליטאית פחדו מפני קצפים כמפני המות. ופתאום – פרצה מרוצה. יהודים ויהודיות מופשלי-שולים רצו ושאון דלתים מוגפות נשמע ומוטות-ברזל הורמו וקשקשו על קרסי-מזוזות. חרקו מפתחות בתוך מנעולים, וגם שקשוק אופנים התערב בכל ההמולה: הרכבים מהרו לברוח מן המקום. וגם המספר עמד לברוח, אלא שתקפתו סקרנות, נשאר הביט: קצפ שכב על הארץ וראשו זב דם וצעק; על ידו התגוללו שברי בקבוק וקצפ אחר התהלך לפניו הלוך ושוב ודבר כמו לעצמו: “כך יאה לך, תדע!” וחזר על דבריו מאה פעמים. ועדת קצפים, שכורים ולא שכורים רצה, התאספה מסביב וצחקה. נגש שוטר וקרא: “רכב!” וגם צפצף, ורכב לא בא. “טלוהו ושאוהו!” פקד השטר, איש לא זז והשוטר לא חזר על פקודתו. בינתים דמו של השוכב זב, וחברו שזרק לו את הבקבוק אל פניו עודו מתהלך וחוזר על פזמונו: “כך יאה לך, תדע!” שכור למחצה אחד נגש, הרים את חציו העליון של הבקבוק, החלק הבלתי שבור ושמח עליו כמוצא שלל. “הנה מלא הוא יי”ש!" צהל והרימו למעלה ובאמת: חלק של היי“ש נשפך לתוך חלק בקבוק פקוק זה. הוא הגיח את היי”ש המעט בלגימה אחת לתוך לועו והתחיל צועק: “יהודונים בורחים!” עד עתה לא הרגיש איש בסגירת החנויות ובבורחים; עתה התחילו אחדים רודפים בלי מחשבה רעה, כי אם סתם להפחיד; האחד רק רקע במגפיו בלי לרוץ, השני רץ צעדים ועמד, השלישי תפס יהודי זקן, חטף את המפתחות מידו והשליכם הרחק, וכשרץ היהודי אחרי המפתחות הרעים עליו אחר בפה פעור, עד שנבהל הזקן וברח לצד השני. עוד אחד צד בינתים איזו מטריוחה וסחבה: “נו, בואי, אתן חצי-קריבניק (עשר קופיקות.) וגם רבע אבטיח אתן; לא תלכי – אכה!” והמטריוחה נסחבה אחריו כאילו באונס. יהודיה צעירה חנונית למחצה נתקלה ברוצה ונפלה לתוך זרועותיו של קצפ שהלך לו מתנודד קצתו. כשנסתה להשתמט מידיו – נשארה מטפחת ראשה בידו, פאתה הנכרית נשמטה על רקתה הימנית ושערותיה התפזרו, חולצתה נפתחה וידו של הקצפ שאחז בה שוב מחפשת תוך כתנתה: “יש לך קשואים חמוצים, יש?” ואחרי חמשה רגעים שקט הכל. החנויות נפתחו, הקצפ הזב דם הושם חבוש-ראש על עגלת זבל, היהודי הזקן נשא בשמחה את המפתחות בידו: “ברוך השם, לא היה כלום!” לחש הרבה פעמים, והחנונית עמדה בפתח חנותה, תקנה את פאתה הנכרית והחליקה את חולצתה. הקצפ יושב על הארץ לא רחוק ממנה, מביט אליה מתוך צחוק ומצטדק: “וכי למה פחדת? הרי שכנכם אני; רק שתיתי קצת; תני קשוא חמוץ, שכנה, לקנוח-שתיה; תני!” והוא מעמיד פנים מתחננים, מנגב שפמו: “חי, חי, חי!” וגם היא כבר צוחקת, שכחה וסלחה. “רק בהלה היתה!” אמרה לשכנתה. ומתוך הצצה בראי קטן תלוי על קיר מחליקה היא על לבה ועל פאתה הנכרית ולוחשת לעצמה: “גס כזה!” ומיטיבה כבר פנים לחיל שנכנס לקנות דבר-מה באיזו פרוטות.

בלילה יצא מהומל, ברכבת שנסעו בה טירוני-צבא. אלה התפרצו מן הקרונות לכל תחנה, הכו בעוברים, בזזו חנויות ואהלי-מכירה של יהודים ונסעו הלאה. אחדים תחבו פניהם לתוך הקרון שנסע בה. “לא, לא אל תפחדו, בנוסעים איננו נוגעים”. והם התישבו להם פטפטו, חרפו את הז’ידים ואת הצ’ינובניקים (פקידי הממשלה) ואת כל מה שאפשר היה לגדף ובנוסע לא פגעו. רק כשעמדה הרכבת בתחנה התפרצו החוצה, יצאו לעבר התחנה והביאו בשובם כעכים ופירות גזולים. והאחד חרף את חברו: “מדוע חטפת אצל זו, הרי אכרית נוצריה היא?” השני תחב חצי כעך ואגס לתוך פיו. “אם סוחרת – זאת אומרת, יהודונית”. וכה עבר הלילה בפחד. עד שפנו הטירונים את הרכבת והבוקר עלה. ומתוך ששמעון בן-ליטא היה ולא ראה ערבה מימיו ובאוקריינה לא היה – נמשכו עיניו אחרי הערבה הרחבה ואחרי טחנות הרוח הגבוהות ולא שמע מה שדברו הגויים סביבו בעגלה, גם את הלשון לא הבין כמעט.

בערב עמד עם ידיד שלו בעיר אחת על הדניפר וחכה לאניה. היה ערב כערבנו עתה, אחרי יום חם, ערב מחניק וכבד-נשימה. מרחוק התקרבו עבים כבדים ושחורים, רבצו כגוש-בלהות אחד, ברקים הבריקו ונשמעו מרחוק רעמים שכאילו התהלכו זועפים וזועמים בתוך השחור והמו בקולות עכורים ועמומים. הנהר השתרע ארוך, רחב, שחור ומועם, הואר בפסי-אור מפחידים; ועל גשר תחנת-האניות רבצו מחנות קצפים וקצפיות, המו וגם שתקו, שרו שירים עצובים ורחוקים שהתפוצצו בעליצות-רחבות יחד עם הברקים והרעמים שהתקרבו. אחדים ישנו ונחרו, ואחדים הסתובבו ונהמו מקוצר-רוח ותחבו עינים זרות ורעות לתוך פני העוברים. מצב-הרוח של ערב אמש ולילו שב וירד עליו. הוא פנה למלוהו ואמר: “אינני יודע איך חיים פה; האויר כולו ספוג פוגרום”. הלילה נהיה שחור ואלם יותר, מלוהו הלך, הוא גם האיץ בו ללכת, אבותיו גרו מעבר לגשר הארוך של הנהר, בפרבר או בעירה, ושמעון נשאר יחידי, יהודי יחיד כמעט בתוך מאות זרים אלה, בתוך הלילה השחור והאיום, יושב בקצה גשר-האניות, ומאחור לו רובצים כל אלה שנשתתקו אמנם ומפסיקים בינו לבין העיר, שאורותיה לא-רחוקים היו ותקפהו רצון ללכת העירה וללון שם, אלא שפחד. לאט-לאט התרגל בפחדו ושקט, עבר בזהירות בין הנמים, שהשתרעו על הרצפה, נכנס אל התחנה, עבר לגשר אחר ריק כמעט, ואך מרגע לרגע שב האופק להחרידהו. העבים התגבשו וקדרו, הברקים להטו, הרעמים תכפו וקרבו, והנהר-היאור, כולו זועה אלמה; הלילה כולו קשב. והוא שאף רוח רק כשבאה האניה וכל אלה נכנסו לתוכה, שכבו וירדמו.

עם שחר התחילו הם מקיצים. הלילה עבר בשקט, העננים נפוצו, הרעמים התרחקו וחדלו מהשמע, אלא שבינתים ספרה לו נערה או אשה צעירה יהודיה ששכבה על ידו – על פוגרום, לא גדול אמנם, שקרה ביום כפור, לפני שני ימים, בעיירתם. זה היה עוד כשנה לפני החופש והפוגרום הכל-רוסי. ואך למראה הכורעים והמצטלבים (בין הנוסעים רבו השבים ממנזרי-קיוב, מהמערות והקברות הקדושים) נצנץ רעיון במוח: ומה אם יקומו עלינו פה וישחטונו? קמה זקנה שכנה שלהם, הדליקה נרות, כרעה והצטלבה והביטה בעינים משונות ומפחידות. אחרי-כן כבתה את הנרות, קמה, ישבה שוב, פרשה מטפחת על הארץ וסעדה, ובחתכה אבטיח הזמינה אותו ואת שכנתו הצעירה היהודיה לטעום ממנו. הם טעמו מן האבטיח שלה לא בלי רגש מוזר. באותו זמן קם פתאום שאון, ואיזו צוחות משונות התפרצו: “הוֹ, הו!” והאויר נמלא קריאות בוז ולעג. כשהביטו סביבם ראו יהודי לא-זקן עומד עטוף בטליתו וכורך את תפליו, וסביבו המון בחורים קצפים וחוחולים (בני אוקריינה) צועקים ומתהוללים, והיהודי, כאילו אינו מרגיש, עושה את שלו ושפתיו לוחשות. השנים קמו והתקרבו שמה, ושמעו בהתקצף גויה אחת קרובה למקומו, באה בשנים: “איזו חוצפה, לחשוף את הזרועות בפני נשים, חוסר-בושה כזה!” היהודי התחיל מתפלל בהתנועעו קצת והבחורים מחקים תנועותיו וקולו. ופתאום נפלה אמרה: “נשליכהו המימה!”

הנאמרו הדברים רק להפחיד או נצנץ באמת רעיון כזה אצל פראים אלה – בין כה וכה ויהודי אחד רץ כבר אל הקפיטן, ושנים אחרים נגשו אל המתפלל, האחד שדלהו בדברים רכים ובקשהו להסיר טליתו ותפליו, והשני דבר גם קשות; והיהודי לא רצה אפילו להפסיק רגע בתפלתו ולענות להם. האויר נהיה ממותח והדם כמו קפא בעורקים. אלא שבינתים פנתה הזקנה, זו שכבדה את המספר ושכנתו באבטיחה, בקול כבד וחמור, כשהיא נמצטלבת: “וכי מה זאת, פרבוסלסיים? אנו שבים ממקומות קדושים ומפריעים לאיש ישר את תפלתו לאלהים! התביישו, אין אלהים עמכם!” הקהל התחיל מתפזר, מצטדק ומתוכח; וכשבא הקפיטן מצא כבר את היהודי חולץ תפליו ומסיר טליתו, ואחדים מהבחורים הקצפים עומדים על ידו, מסתכלים בטליתו, ממשמשים בציציותיה, בעטרתה ובתפילין כשעיניהם מבריקות וקוראים: чудно! (פלאי-פלאים!) וכאילו לא התרחש כלום לפני זה. הקפיטן צחק. ואל היהודים (נתגלו פתאום הרבה יהודים באניה) – אמר: “לא צריך בזמנים כאלה לעשות זאת. הקהל נרגז; מה יכלנו אנו השנים-שלשה לעשות? גם אותנו הפקידים יכולים להשליך אל המים עמכם”. היהודי שהתפלל קודם עמד תמה הקשיב ולא הבין. “וכי מה חטאתי אם התפללתי? הרי גם הם הדליקו נרות וכרעו על ברכיהם?” הקפיטן צחק: “נו, מה לדבר? טפש!” והלך. פקיד שבא עמו התלוצץ: “מילא, אתכם יבלע אחר-כך דג ויקיא לנינוה הפושעת, ואותנו יאכלו הדגים; הרי יונה הנביא שלכם הוא.” היהודים אמרו: “צורר!” והוא ודאי היה מאנשי-כת הבקיאים בתנ"ך. ואמר אפשר לתומו, או התלוצץ קצת בלי רשעות. כשנסתלק, אמר יהודי זקן שעמד, שמע ונד ראשו: “אמור, בעל-בטחון, מי בגלות אצל מי, הם אצלנו או אנו אצלם?” וזקן רוסי שעמד מן הצד נגש מתנודד, נגע בתפילין ברטט, אחרי נגבו ידיו בשולי פרותו: “האין אלה סגולה לחולי-נופלים?”

יצחק נשתתק. האחרים שאפו רוח. איש בעל פרצוף לא-יהודי, אפשר מומר, שישב שתקני והקשיב מן הצד, אף שהעמיד פנים כלא-שומע, קם וירד ופניו זועפים. העסקן הקריא בעל-פה בקול עמוק את פסוקי-התוכחה: “והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך: הבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי-יתן בקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עינך אשר תראה.” יודיל מלא אחריו בהתפעלות ואיש סודו לחש: “וממורא עיניך אשר תירא” –הוא אהב התאמות הגיוניות מאד-מאד. והעסקן הוסיף אחרי-כן: “אין דרך אחרת – והיהודים אינם זזים”, ויהי כממשיך מחשבה שכל חייו וישותו היו שקועים בה תמיד. ואך פה קפץ וולקה ונתן בו זוג עינים דוקרות:

  • ואם יעשו לנו שם בפלשתינה כך? –

העסקן בחנהו בעיניו, שתק רגע, נאנח ואמר: “והיש מוצא אחר? אמור!”

ואיש-סודו של העסקן הפליט בעצב: “אלא, שגם המעטים היחידים היודעים – יושבים על פסגה זו ומסתכלים בים הזר; ושם אין איש”. העסקן קם מרוגז ואמר: “לילה טוב!” וירד, וברנובסקי נגרר מאחוריו. האחרים שהו עוד רגעים אחדים. יודיל אמר: “בעלי-לב הם אלה!” ויצחק התרעם: “אצלנו בלי אַגיטציה אי-אפשר”.

מאחור מצד העיר נשמעה יריה עמומה. וכשהביטו יודיל ויצחק סביבם לא ראו איש. וולקה נעלם בתוך האופל.


המשפחה החסידית שגרה קודם בצריף-האבן בשני חדרים קטנים, מה שהפריע את הלך-חייה הן משום צרות-המקום והן משום מה יאמרו הבריות? – עברה לבית מיוחד באותו הנוה, לבית גבוה, לבן, מרובה-חלונות, בעל ארבעה חדרים. בבית זה שעמד קצת מן הצד, מסותר בין אילנות וסבכים ומטבח לו מיוחד, הסתדרה המשפחה על פי דרכה. הסדרים הישנים הרגילים של הימים הטובים בערי-השדה – נכנסו גם הנה, והמשפחה הרגישה עצמה חפשית יותר מבעיר במקום שמאחורי הקיר גר מי יודע מי, ועל המדרגות נתקל הנך בכל מיני בני-אדם. הודות למטבח שבה גם הכשרות הקפדנית הבלתי מפוקפקת אל החיים, והנפש נרגעה בתכלית. באי-הבית נשמו רוחות; בית מבודד, חלק-גן לא-גדול מיוחד כמעט לו, ומרפסת מרווחה מאחור ומעלות עם ספסלים, עמודים וגג מלפנים, ואפשר היה לשתות תה, מבלי שכל עובר יזרק בך עינים משונות וילעג לכל תנועה שלך. בעל-הבית, יהודי בן-גבירים, עם ארשת של חשיבות בינונית, פנים חומים קצת וזקן צהבהב-שחרחר, היה לובש קצרים רק משום כבוד הבריות; ופה, בימי-שבת, היה מתהלך לו בפנתו לבוש מלבושי-שבת אמתיים, וגם בימי חול, בבית, אם לא הסיר בגדו מחמת החום, שם עליו כפתן ארוך ועל רגליו סנדלי-ארג וחבש כפה לראשו ויהי מתהלך ומעיין בספר. אשתו, בת חסידים כמוהו, עגולה וגבוהה הבליטה פה את פאתה הנכרית, והיתה מדברת בקול, נוזפת בילדים בלי הסוס וגם מכה ברגע צורך. חמשה ילדים היו להם, חוץ מהאחד שהלך לעולמו, ואת אלה הספיקו להביא לעולם במשך עשר השנים שאחרי חתונתם. ור' דן העשיר, אחד הגבירים הגדולים בכרך, סוחר ביין ובפירות, היה אומר: “אילו היה זבולקה שלי מצליח בעסקים כבילדים – לא הייתי דואג כלל”. כי מוצלח גדול לא היה זבולי זה, אשתו – לא “בריה” גדולה, והאב הוכרח להוסיף סכום הגון שנה-שנה לפרנסתם. רק השנתים האחרונות עברו בשלום, החנות באודיסה הביאה רוח, מפני – כה אמר זבולי – שאנו סוגרים בשבת, אנו היחידים כמעט ברחוב-שוק ארוך זה. ומתוך שהעסק זרק קצת כסף אפשר היה לקחת דירה מרווחה, ואבא גם הודיע שבנוגע לבריאות אין לקמץ.

בלילות שבת, בשלש סעודות ול“מלוה-מלכה”, היו מתאספים חסידים ואנשי-מעשה מבני הסביבה הבסרבית וחסידי צדיקו של דן, הן מתושבי אודיסה, הן מאורחים שנשארו לשבות בה, ויהיו אוכלים יחד, מברכים בקול, מזמרים זמירות ועושים מעשי-חסידות, אף כי לא ביד רמה. “אין זו מלוה-מלכה של אביך”, היה אומר אחד זקני החסידים, אורח קבוע. הוא היה נכון להראות את תקפו וגבורתו גם בצריף. “מה לנו ולגויים מישראל?” היה צועק וממלל בידיו וברגליו: “אנו, ברוך-השם, קבצנים הננו וגרים לנו במולדובנקה שלנו, בחצר שכולה ישראל, ושם – אף כי גם שם השבת לא אצל כולם שבת היא, אבל אצלנו שבת, ואצלנו ימים טובים ופורים ושמחת-תורה, כבבית ממש”. הבית, זאת אומרת, עירת-המולדת, לא הוסח הדעת אף לרגע, הלב התרפק עליה מן הנכר והגלות של הכרך שיהודיו גרועים מגויים, וקננה תקוה, לשוב שמה, לכשירחיב, למקום שנשאר בו קן עוד, בית קטנטן שהשכירוהו בשלשים רובל והוא הולך ונחרב באין בעל-בית דואג; שם יש “שטיבל” ו“קלויז” (חדר-תפילה חסידי ובית-מדרש.) לא כאלה פה, ושם, הוי שם, שם הכל אחרת, שם כדאי לחיות וטוב גם למות, לשכב בין יהודים, באדמה ממש, ובלי עצי-אַשרה ולא להקבר פה כגוי בין גויים, בארון ועליו סכך שלהם, להבדיל. קודם בצריף לא נתנו לו חופש, ולגודל צערו לא ניתנה רוחה גמורה גם פה בבית. לשיר מותר, גם לרקוד קצת, אבל לא ברעש, סוף-סוף יושב פה מאחור, בצד השני, משומד, צורר היהודים. המשומד, בעצם, לא היה צורר כלל, כי גר דוקא בין יהודים ויהי גם עוסק בצרכי-צבור של יהודים, וגם שני חתניו לוקחי בנותיו “יהודים” היו, כלומר, משומדים; עם גויים לא התחתן, חש עוד איזו זרות ובחילה בעצם, וגם חפץ להיות חפשי בביתו בדבור, בקבלת-אורחים ובנמוסים, אלא שחתניו היו כבר באמת גויים גמורים ועוררו בו כבר זרות ומקצת בחילה, וגם החופש נפגם. הבנות הצעירות היו כבר “שקצות” בבטוין ובתנועותיהן, התרחקו מחברה יהודית, ואשתו ואחת בנותיו הנשואות שגרה יחד עמו פה בנוה – התרעמו גם הן על שבוחר הוא לו תמיד מעון-קיץ יהודי, והיו משתדלות להמעיט בהתקרבויות לסביבה. ורק הבת השניה היתה עמו, לא מתוך יחס ליהודים, כי אם מאהבתה אותו, את אביה.

האב, עורך-דין מפורסם שהמיר רק לשם השגת תואר “מושבע”, זה המביא עמו זכויות לא מעטות, התחיל בשנים האחרונות גם לשאת פנים ללאומיות הישראלית, עם כל היותו אדם חפשי ומתבולל גמור בפרינציפּ, מה שקודם היה מבליט ומדגיש. זו נתנה לו את האפשרות לראות עצמו כיהודי ולהתערב בעסקי צבור ולהיות גם חבר ועד של איזו מוסדות יהודים. ותענוג גדול היה לו להתוכח עם העסקן המפורסם על הציוניות. “אדם הגון ובעל שכל וקודם כל ישר”, היה מהללהו גם בפני גויים חשובים ממכריו. “חבל רק שהוא ציוני קנאי כזה וגם שמרני קצת”. הגויים ברובם לא ראו בסגולה האחרונה חסרון, והוא בעצם נהנה גם כן מקנאותו, כמו שנהנה משכנות משפחת חסידים זו, שהזכירה לו את אבותיו וזקניו בעיר הפלך הדרומית-מערבית שבה עברה ילדותו. אלא שגם טינא היתה בלבו על העסקן, ששנא משומדים ושבעירו נלחם בעקשנות להרחיקם מכל עסקנות יהודית וגם השתמט מבוא עמהם בדברים ולמרות וכוחיהם ושיחותיהם לא השיב לו בקור אף פעם. פה דוקא, במשפחה החסידית, הרגיש יותר סבלנות, ויהי גם נכון לבוא לשבת עמהם באיזו “מלוה-מלכה”, לולא הפחד מפני אשתו והבת; ואך מגין היה על משפחה זו והנהגתה בכל תוקף, בשם הסבלנות. ופעם כשתקפה עליו מרירותו, זרק בפני חתניו מלים נוראות אלו: “אם אין הם סובלים אותנו, המשומדים (כך בטא: “משומדים” גם ברוסית), אין לנו רשות לשנוא אותם בשום אופן”, דברים שעוררו קצת תמהון אצל חתנו האחד, הבנה אצל השני, וגרמו להתקפה היסטרית אצל הבת הנשואה האנטי-יהודית, בעוד שאשתו זרקה לו מבט שנאה ויצאה את החדר.

משפחת משומדים זו שמשה תכופות חומר לשיחה בבית החסידי ודברו עליה כמעט בסימפטיה גלויה, כלומר על האב והבת הטובה, אוהבת ישראל שלו, כשם שדברו בשנאה עזה על העסקן, שאמנם ביתו התנהג בכשרות ולא בשלו בו בשבת, אך מפני שר' דן התפרסם כשונא ציונים ומלחמות היו לו עמהם תמיד, באה לבית זה השנאה בירושה. לצעד עצמי לא היה זבולי מסוגל אף פעם, הוא לא היה בעל מחשבה בכלל, דרכיו היו סלולות ולא שנה ממנהגי אבות. העסקן נסה פעם להתקרב אליו, הוא אהב בית יהודי, ביחוד בעיר גויים זו, אלא כשפגש בקרירות מת בעל הבית – התרחק. אשתו של זבולי דוקא הצטערה, בחפצה מאד להתקרב למשפחה אריסטוקרטית, היא הבדילה בין הבית והחוץ. “בבית אני יהודיה כאמי, אבל בין בני-אדם – אדם הנני”; ואך בעלה עקם שפתיו, והיא לא נגעה בזה יותר. תחת זאת היתה לפרקים נפגשת בנשים “אריסטוקריטות” אחרות, ודברה אפילו פעם-פעמים עם בת עורך-הדין הטובה, וזו אכלה אצלה גם פשטידה פעם, ובעלה החסיד לא מצא בזה שום פגם.

ולבית זה התחיל יודיל להכנס בכל שעה פנויה. מבקורי הלימן שוחרר אחרי שנסעו העלמה ודודתה; הדבר נשאר תלוי באויר. הוא כתב מכתבים וקבל מכתבים, אלא שלא האיצו בו עתה כמקודם, וזה הרגיזהו. אצל הנערה השניה הפסיק כמעט בקוריו, כי הגיעו לנקודה מסוכנת, והוא לא יכול לערוב שלא יכשל. הנערה דוקא לא דרשה מאומה, נכונה היתה להיות לו בלי שום תנאים, לא דרשה הבטחות ואף לא הציקה לו בספקות-אהבה. היא אהבתו וזה הספיק לה; ודוקא הוא הטיל ספק לפעמים, אפשר יש לה רק צורך לאהוב ולהתמסר למי שיבוא ראשונה. הוא התיעץ עם יצחק: האם לא יהי זה חטא לעזוב אותה? “ואם תעשה את אשר אין להשיב – ייטב אז?” ענה יצחק בשאלה גם כן. וכדי לחזק את דעתו הוסיף: “ואם תלד ילד – תגדלהו, תהיה לו אב? או רוצה אתה בעסקים נצחיים עם רופאים ומילדות מסוג ידוע?” – מאלה לא תנצל, – ענה יודיל בצחוק – הרי יש “בונדאיות” בעולם, אלא בנוגע לזו צדקת, – והוא התחיל מקצר בקוריו ומפסיק ימים בין האחד לשני. הנערה התעצבה, אף כי לא באה בטרוניות, וזה דוקא הקשה את המצב. וסוף-סוף לא עצר יודיל כוח ובגלוי-לב המצוי אצלו ברגעים קשים, גלוי-לב שנבע מתוך נפשו הישרה בתוך-תוכה, התודה לפניה. הוא דבר עמה על כל האפשרויות, והנערה, שבאלם-נפשה תססו כל הרגשות אלו מבלי מצוא בטוי, פקחה עיניה כאילו גלה לה פניו פתאום, וראתה תהום פתוח לרגליה, וגם הוקל לה, בהעשות הכל פשוט יותר ומובן. גם עתה נכונה היתה להיות לו, מתוך חולשת הגוף של נערה עגולה אדומת-לחיים, אלא שגם הסכימה לדעתו. נזדמן לה בינתים מכר חדש, והיא השתוממה על עצמה. ביחס לחדש שלטה כבר ברוחה, ומכיון שנגרר אחריה יותר מאשר היא אחריו – לא נתנה לו חופש. וגם מטרוקר התחילה מתרחקת, באופן אינסטינקטיבי, והוא ראה עצמו חפשי, כי חוץ מגופה לא ענינהו בה דבר, ועליו ותר והתגאה בותורו. כי תקפוהו עתה געגועים חבויים לעבר, לזכרונות, לאנשים חביבים מקודם. הוא קרא שירים, הסתכל בפוטוגרפיות משפחתיות של ידידיו לפנים, הפך במכתבים עתיקים, והבית החסידי שבנוה התאים להלך-נפשו. “בעצם, הציוניות הרי יקרה לי”, אמר פעם לעסקן, בשבתם על כוס התה, “אבל אין חמימות בה, אין התלהבות דתית, חסידית: מ”המזרחי" לא נושע" – העסקן נענע לו בראשו, כאומר: “המשך!” והוא המשיך: “המזרחי” הוא פוליטי ולא דתי, ואנו קוינו ממנו אחרת; הוא לא יחדש את חיינו. ובלי אתמוספירה רומנטית אמתית לא תהי הציוניות סם-חיים", דברים שהעסקן הסכים להם בכאב עמוק.

יודיל היה לבן-בית בין הקהל החסידי של זבולי, אף כי היה שייך ל“איפרכיה” חסידית אחרת, בלשון ליצנותו, כלומר, היה חסיד סתם, בלי שיכות לדינסטיה. האשה צחקה: “חסיד! הנכם שם שלשתכם חסידים גדולים, ביחוד הקצפ שלכם”. היה לה דוקא חשק לראות את הקצפ בביתה. היא אהבה עליזות וחיים, רקודי-חסידים ודרכי-אמהות, וגם להתגנב לישיבת-שעה ב“קפה-שנטן” עם איזו מקרוביה הסוחרים שהזדמנו לאודיסה. יודיל, שהיו לה עמו איזו קרובים משותפים, ושנפגש פעם עמה בעודה נערה, נעשה חביב עליה. הוא נכנס לשעה קלה יום-יום, חטף כוס-תה מקומקום שלא בשעת-תה, טועם מטעמים שהכינה לצהרים או לערב, יושב עמה רגעים על הספה, עומד עליה במטבח, מלונה במורד לרחיצה וגם נלוה עליה העירה, ויהי מחליק לחיה, מנבל פיו קצת והיא סוטרת קלות על לחיו, ומקבלת ממנו גם חבוק קל כלאחר-יד. הוא היה מפתנה להסיר את פאתה הנכרית. “הרי יש לך שערות!” ופעם נכנס ותפס אותה בשובה מן הרחצה, ובטרם הספיקה להתכסות בפאתה הנכרית. הילדים היו למטה בין הסלעים, והוא ישב אצלה על הספה, השמיט מטפחתה מעליה, הריח בשערותיה שנפלו לה עתה במחלפה ארוכה ועבה על ערפה, משכה אליו, כשהוא משקיע ראשו בצוארה ונשק לה פעמים על פיה וצוארה. היא השתמטה ממנו ותהי נזהרת ימים אחדים מהשאר עמו ביחידות, ולא נראתה לפניו בלי פאה נכרית. לותר על בקוריו קשה היה לה, ביחוד על לווייו לרחיצה. היה צורך להראות לפלונית או לאלמונית כי יש גם לה ידיד-בית. הסטודנט שלמד את ילדיה רוסית– זר היה לה, המורה שלמד לשון-קודש – היה בטלן, ויודיל – אדם לפי רוחה, ויש שחשבה: מה טוב היה אילו נשאה אז לו; גם חייו היו ודאי אחרים. הרי נפגשה בו פעם בעודו בחור, ומדוע לא יכול זה להיות? רעיון זה דוקא הפחידה, מבלי שידעה מדוע.

קרה מקרה, כי חלה יודיל קצת ושכב על ספתו. הנערה החורת, שהיתה מטפלת בו במקרים כאלה, הרגישה עצמה לא טוב באותו יום. יודיל בקש את יצחק להכנס לבית-החסידים ולהודיע לאשה כי תביא לו דבר מה לאכול, לפי מחלתו. וולקה קפץ: “אני אלך!” כשראתּו פתאום בביתה התחילה האשה רועדת, רגליה נדמו לה כושלות, ואם יגע זה בה – תפול. הוא לא נגע בה, ורק מסר לה את דברי יודיל, אלא שהסתובב בבית באופן חפשי, הציץ לכל החדרים פתוחי-הדלתות, והאשה רצה נבוכה אחריו ולפניו. היא טרם חבשה פאתה הנכרית, וצמתה נפלה לה מתחת למטפחת על ערפה. “אוי, אוי! הרצפות עוד לא רוחצו, המטות טרם סודרו, נורא! איזו צורה לבית!” קראה בפנים אומללים נפחדה מהרגשת מציאותו ונהנה בפנימיותה. הוא השתובב קצת עם הילדים והלך. היא נכנסה אחרי-כן במשך היום אל יודיל פעמים אחדות, סדרה את החדר, הביאה תה ומרק שבשלה לו, ישבה אצלו, על פי בקשתו, על הספה והדקה היטב את יריעת-החלון שלא יראוה מחוץ. “איש לא יבוא הנה?” שאלה וזרקה מבט אל הדלת.

  • לא, לא; הם הלכו לכל היום.

  • ואחרים אינם באים? – חזרה ושאלה.

  • לא, לא, אינם באים, – הרגיע אותה. – חפצה את – תוכלי לנעול במפתח.

היא לא נעלה, הוא שכב עתה חור ועצוב קצת, והיא הביטה בו ברוך החזיקה את כפו בכפה, וגם משמשה במצחו ונפנפה על פניו במטפחת. והוא שפך לפניה את לבו, ספר לה קצת על אהבותיו, ביפותו את הדברים, והיא הפכה כולה געגועים, רוך ורחמים. והתחילה גם היא שופכת לבה ומתאוננת על ימי נעוריה; רק בת עשרים ושמונה היא וכבר ילדה ששה ילדים, הניקה בעצמה שלשה והספיקה כבר לקבור אחד. את זבולי היא אוהבת, אבל “סוף-סוף הוא למדן, חסיד, סוחר – ומה הוא יודע מאהבה, מה הוא מבין ללב אשה? ואני הרי צעירה כל-כך וגם שירים קראתי בעודי נערה, ורומנים אני קוראה עד היום; יש עולם יפה – ומה אני רואה ממנו?” ובדברה נבוכה, ותהי רגע מרחיקה ראשה ומשפילה עיניה, ורגע פניה נטויים וכפופים קצת עליו, והוא ראה דמעה מתנוצצת בעיניה. ידו טילה עתה בשערותיה מתחת לפאתה הנכרית, שאצבעותיו פרקוה בעוד היא שקועה בגעגועיה, ורק כשמשך ראשה אליו – נבהלה. “אח, פאתך הנכרית, איזו קללה! יש לאשה שערות נפלאות כאלו – והנה שערות זרות מלוכלכות – נו, נו!” והוא גרר פאתה הנכרית והשליכה לארץ הרחק, פרק שערותיה בזריזות, עד שנפלו על ערפה, אזניה ופניה. הוא השקיע ראשו בהן, שאף ריחן בחזקה: “אה, אה, איזה תענוג! אפשר להבריא ממש!” היא התאמצה להשמט ממנו, נבהלה אל הדלת ונעלתה. “נו, נו, יכולים עוד להכנס, יהי יפה, ועלי עוד להסתרק; יש לך מסרק?” היא קמה, הרימה את הפאה הנכרית ונגשה אל הראי הקטן התלוי ליד ספתו, נבהלה ופרצה אחורנית. “בחלון – רואים”, לחשה, תפסה את הראי והתרחקה לקרן זוית. “גם מפה רואים” – אמרה ונדחקה לקצה הספה למרגלותיו. הוא התחיל מושך אותה משם, והיא משתמטת וצוחקת: “הרף! תשבר עוד את הראי!” – אל תקימי שאון! – לחש הוא, – שומעים מאחורי הקיר: בואי, אעזור לך! –היא נגשה, ישבה, כפפה ראשה לבל יראוה בחוץ: היריעה כסתה רק את חצי-החלון התחתון. והוא התחיל סורק ראשה במסרק, ובינתים לחצה אליו ולחש קודח: “אילו היית באה כשאני בריא, היינו מטילים בליל ירח בין הסלעים, שטים בסירה, הולכים לריסטורן הצפוני”. הפתוי האחרון הצליח יותר מכל. בריסטורן הצפוני, ששמה היו מתגנבים קרוביה הסוחרים אפילו מבני-חסידים – עוד לא היתה. היא שמעה מפיהם על הפלאים שבו והתגעגעה מאד שמה. הוא התיר חולצתה, השקיע ראשו לבין שדיה והמשיך שדוליו ופתוייו, אלא שמוצא לה היה: הרגשת מחלתו הכריחתו להפסיק. “לולא הייתי חולה”, חשב בצער, ונהנה אחרי שיצאה ממנו, שלא קרה כלום. סוף סוף הרי היתה משעממתו וממררת את חייו, כדרך נשים צנועות אלו, המאבדות עצמן ברגע ידוע. היא יכולה פעם לעזוב את בעלה ולבוא אליך, נשים כאלו אינן יודעות “חכמות”, וכדאי לך לטפל באשה אם לחמשה ילדים. היא שלחה לו אחר-כך חלב, ובערב נכנסה עם ילדתה הבכירה לראות שלומו. והוא לקק את שפתיו הדקות כחתול. איך אמרה לפני לכתה: “לא אבוא יותר, אסור לבוא אליך: אתה רע!” פלא שלא באה עם זבולי. הוא התלוצץ אחרי-כן באזני יצחק: “היה יפה להקים נכד ציוני לר' דן; אינך יודע מה זה ר' דן; ר' דן זהו “שם-דבר”, בכל הסביבה מפורסם הוא; וצריך עוד שזבולי יגדל את בן-הזקונים, כלומר, זבולי מסוגל להקים תריסר, אבל טוב היה להעניק לו גם ממזר’ל ציוני אחד; אדרבא”. ובכל-זאת נזהר להבא, הבין כי יכול הוא להרוס חיי משפחה שלמה, ואת החיים הפטריארכליים אהב וחס עליהם. היא אמנם התגעגעה בימים הבאים על הסלעים בליל ירח, על טיול בסירה וביחוד ל“צפוני”, הזכירתם לו בזהירות גדולה, והוא הבטיח לה "צפוני, מבלי שדרש תשלומים מאתה. היא נעלבה בפנימיותה קצת ושתקה, השלימה עם המצב: גם היא פחדה ממצבים לא-צפויים.

בשבת שררה בבית אוירה אחרת. ביום ששי בחצות היום היה זבולי יוצא מבית-מסחרו, והחנות נסגרת כשעתים לפני השקיעה. רק שנים ממשרתי-החנות, חסידים ותיקים, היו מסתלקים יחד עמו, הוא חשב לצודקים את הקראים המתחילים שבתם עם צהרים ערב שבת. “אצלם החנות נסגרת בחצות, לא פה באודיסה, פה גם הם גויים, כי אם בעריהם; וגם בעירו היו שלש חנויות שלהם וכולן נסגרות בחצות היום. מותר שתעלה השבת קצת ביוקר, והן צריך להתכונן לשבת”. הוא היה רוחץ באמבטי, הולך למרחץ וטובל במקוה או רוחץ וטובל בים, הכל לפי אויר היום ומצב הבריאות. אחרי-כן היה אוכל סעודה קלה, ישן קצת, שותה תה במוקדם, מעביר את הסדרה וקורא שיר-השירים בנגון של התלהבות שקטה, כשהוא לבוש בגדי-שבת. אחד משרתיו החסידים, שאשתו וילדיו נשארו בעירה, סועד בשבתות על שולחנו. בינתים ירד היום, הגיעה שעת הדלקת-הנר, ואשתו מברכת על הנרות, כשהילדים עומדים סביבה לבושים, חפופים ומסורקים לכבוד שבת. השכינה שורה בבית, כמו בבית ר' דן. זבולי הלך למנין בנוה סמוך, התפלל שם, הצטער על שאי-אפשר ללכת לקלויז הרחוק, ובא הביתה מצטער על שלא נמצא לו שום אורח חוץ מהמשרת. כשהיה יודיל מזדמן אצלו הרגיש ספוק למחצה. אורח צריך להיות גר, עני ו“ירא”, וזה אין בו אף אחת ממעלות אלו, ובכל זאת הרי בן-טובים הוא ואינו עם-הארץ ואפשר לברך במזומן.

זבולי מתהלך ברחבות לאורך חדר-האוכל ולרחבו, מקיף את השולחן משלשת עבריו (ברביעי הפריע לו המזנון), מחכך ידיו ואומר “שלום-עליכם!” המשרת ענה אחריו חשאית משום דרך-ארץ, ויודיל מוחא כף ועובר אותו בהתלהבות, וכשהיו מגיעים ל“אשת-חיל” היה יודיל קורץ להאשה בגניבה, והיא צוחקת אף שהתאמצה לא לצחוק. הוא היה מתהלך בהתלהבות כבדממת-דבקות, עיניו מורמות למעלה ומסובב אותה באותו רגע בלי שהרגישו בעלה והמשרת בדבר, וכשהיה עובר מאחור לה חשה כמו מדגדגים אותה מתחת לפאתה הנכרית. היא היתה לבושה שמלת-משי לבנה, זרועת פרחים גדולים, בזרועותיה צמידים ובאצבעותיה טבעות משובצות, מחרוזת-פנינים גדולה על צוארה ושרשרת-זהב על לבה, ומעל פאתה הנכרית מטפחת-משי רקומה שהיתה מכסה בה ראשה להדלקת-הנרות, ושבשעת האוכל צנחה לה על גבה. ואז הבהיקה פאתה הנכרית השחורה מסודרת וקלועה וכאילו התרוממה מעל לכפה. כגלילים ורודים וכבדים היו זרועותיה המלאות והעגולות, וכמגדל התרומם עתה חזה הגבוה והבולט, שיודיל זורק אליו מבטים נלהבים לרגעים, עד שהתאדמה והשפילה עיניה. אחרי הסעודה היו באים חסידים שכנים, והזקן בא פעמים שלש ממש בחרוף-נפש ממולדובנקה, וספג גם מכות פעם; והיו אז יושבים, שותים איזה משקה קר, מפצחים בטנים וגרעיני דלעת, מברכים “שהחינו” על פירות-קיץ, שרים זמירות חסידים במלים או נגונים בלי מילים ומספרים מעשיות בצדיקים. ופה הופיע יודיל בעצם כוחו. בספורי חסידים ויראים היה כמעין המתגבר. אחר היו משוחחים קצת במילי-דעלמא, נוגעים בעניני משפחות ושדוכים של גבירים יראים וחסידים מפורסמים, מספרים בדיחות על אפיקורסים וציונים, עד שסוף-סוף מתפרץ וכוח בין יודיל ואחד הזקנים, דבר שלא נעם כלל לבעל-הבית. תחת זאת היתה אשתו פוערת פיה וכולה קשב לדברי יודיל. תססה בה כבר סימפּטיה לציוניות, שעוררו בה משפחת העסקן האריסטוקרטית ואורחיהם ויודיל ביחוד, אף כי לא תפסה את הענין, ואילו אמרו לה, כי תעזוב את אודיסה ותלך לארץ-ישראל היתה נדהמת, אף שנהנתה בעצם מחיי-הכרך רק מעט. כי צדה כבר אודיסה את נפשה; ואף-על-פי שאהבה את חיי אמה ואת החופש שהרגישה בתוך ארבע אמותיה, קותה בלבה, כי ישתנה בעלה במשך הימים והם יתחילו לחיות חיים אריסטוקרטיים קצת, פה בכרך. הרבה לא צריך, אין זה מתאים להם, אך מעט לא יזיק. ומסבת-שבת כזו או מלוה-מלכה אפשר לסדר רק פעם בחודש.

ובצאת האורחים מביתם (הזקן ממולדובנקה ולפעמים גם אורח-לשבת – היו נשארים ללון), היתה הולכת ללוותם עד השער, ובשובה היתה מתעכבת עם יודיל קצת על איזה ספסל או במשעול צדדי ליד הדרך. להתרחק פחדה, וגם יודיל מצא שמוטב כך. אחרי כן שבה עמו, נכנסה הביתה, ואם היה כבר בעלה במטה – יצאה שוב ותהי יושבת עם יודיל שעה קלה על המדרגות. “חם כל כך, ואיני יכולה עוד לישון” – היתה מצטדקת לפני בעלה ויודיל כאחד. בינתים היתה מחליפה את שמלותיה בקפוט קל ורחב, פורקה קשוטיה, במקום פניניה באה מחרוזת אלמוגים גדולים, הפאה הנכרית הוסרה, ומטפחת תורכית כהה עטתה את ראשה ונשמטה לאט-לאט מעל שערה, ובאה ויושבה עם יודיל על אחת המדרגות התחתונות ושמה ידיה בידיו. הוא היה חציו לוחש ומספר לה מעשיות, מבדח אותה. כורך מחלפתה סביב צוארו, ומעביר כפו על חלקת צוארה. היא היתה משתמטת, קמה פעמים אחדות וחוזרה לשבת, מוסרה חצי-גופה העליון ללטופי-רגע ומרחיקתו תיכף. כשהשעה היתה מאוחרת והלילה אפל, היה משכיב ראשו על ברכיה או משקיעהו בחזה והיא מלטפת שערותיו כמו בתוך חלום. ובהפרדם היה אומר: “ואת הולכת אל זבולי; הוי, כמה מקנא אני בו, ואני – בודד. ישן יחידי!” והיא סוטרת על פיו: “מנוול!” אחרי לכתו ישבה עוד יחידה וחכתה לו בלבה, והוא לא שב אף פעם, לא ידע כי מחכה היא, ואילו ידע היה ירא לשוב.

סעודת-הצהרים היתה עוברת בלי ענין. התה הוכן מערב-שבת, אף כי היתה שפחה גויה של שכן עוזרת גם בביתם; בבית ר' דן לא שפתו מעולם מיחם בשבת, וכך נהג גם זבולי, אף כי פקפק בלבו אם אפשר יהיה לנהוג כך באודיסה לאורך ימים. סוף-סוף מוכרחים פה להתפשר ולותר. לשלש סעודות היו באים אל אותו החסיד שהמנין היה ליד דירתו. בנוה ההוא היו החסידים יותר בביתם, אלא שיודיל לא אהב ללכת שמה. חסידים בורים בנוסח הנגב גרו שם, והוא נין חסידים יפים עם נמוסי הרוך של גליציה הקרובה – לא סבל אותם ואת מנהגיהם.

תחת זאת היתה סעודת מלוה-מלכה נערכת בבית זבולי. השעה – שעת-חול, המיחם רתח על השולחן, הוגשו מאכלים טובים וערבים, שרידי סעודות-שבת וטריים שטוגנו מחדש. ומן העיר וממעונות-קיץ רחוקים באו אנשים במסילת-הסוסים, ובתוכם אנשים עדינים. אותו החסיד ממולדובנקה היה בא. ומכיון שהסתגל קצת למקום היה שר נגון חשאי ורוקד בפוזמקאות על פני שטיח, לבלי עורר שאון, כי אהב מאד את הקפיצה החזקה. יודיל היה שר חרישית, היה לו קול נעים קצת וחלש, אף כי לא בגדר קול, ויהי משתפך ומקמץ עיניו, פורש ידיו ורוקע אט ברגליו לקצב. ולמרות שתותם קצת, שררה בבית חצי דממה נעימה בשעה זו, הזמירות היו משתפכות עצובות והומות, ומעשיות הצדיקים, מיוחדות במינן, משרות עליזות של מקצת עצבות, והרקודים – כעין מנגינה. נזכר זבולי כי יש לו כנור, וכי למד בבחרותו לנגן, ואך נגן לא ידע. ואת הכנור לקח אחד האורחים, חסיד אברך שתקן ומסכן, והיה מנגן “עצבות” ו“שמחות”. האשה היתה ברגעים אלו מתמוגגת בדמעות, והיתה במקרה מזדמנת לעמוד מאחורי כסאו של יודיל, שהיה מרגיש בקרבתה, מפנה אליה ראשו לפרקים, משתפך ומתמוגג ממתק הנגון ומלטף אותה רכות בעיניו.

לאט לאט היו הילדים שהתנמנמו על ברכי אבא או חסיד אחר מסולקים לשינה. אורחים זקנים וכבדים נפטרים הביתה, ואז היתה באה זו, שהערב כאילו חכה לה. אשה קטנה, גוצה, צנומה ושחרחרת היתה מתפרצת אל הבית ואחריה בעלה או איש צעיר אחר, נגשת אל השולחן, יושבת רגע, שותה כוס-חמים, נכנסת אל הילדים, מסתכלת בישנים ונושקת לזוטות שבהם על לחייהם המאדמות, שבה, רצה הנה והנה, חוטפה תופין או לביבה, טועמה מן הפירות או מן המרקחת, מרטיבה שפתיה בליקר מתוק ושבה ויושבת, בהשעינה ראשה על אחת זרועותיה. אחרי ישיבת-שתיקה כרבע שעה, – בחדר השלך אז הס – קמה, התחילה מתהלכת הלוך ושוב שותקת ואחוזת-הגיונות, עד שלאט-לאט נעשו פניה חורים ואדומים חליפות, עיניה לוהטות וקופאות, חזה הנמוך מתרומם וידיה נשלבות ונפרשות רגע-רגע. והיא שולבה אצבעות לתוך אצבעות לוחצתן ומרימה ידיה, ואז היה מתחיל מפכה נגון חשאי, מתרומם לאט עד התפרצו מגרונה. קולה לא היה חזק, וגם כן לא בבחינת קול, אך דבקות קננה בו, ושרשו של הקול הרפה והצרוד במקצת בא מאיזו מעמקים. הנגון – תחילה נגון בלי מלים, והמלים אחרי-כן כאילו נבראות על ידי הנגון. זו היתה “נכדה”, ולכן לא היה קולה בבחינת קול באשה לגבי רבים, ובעצן היו תנועותיה שקטות וצנועות וגופה הקטן כמרחף, והסיחו את הדעת מהאשה שבה. ואפילו החסיד ממולדובנקה קנאי שבקנאים, וחסיד של משפחת-צדיקים שונאה למשפחה שלה, גם הוא היה רואה ושומע, ולא החמיץ שום הזדמנות להקשיב לנגוניה. ירדה אז רוח מיוחדת על הבית, ולא רק החסידים כי גם האפיקורסים היו נושמים אוירה של נשמת חסידים זו. יודיל נשתתק ונעשה כולו קשב, נפשו שרה בו ופיו לא נע; יצחק וגם וולקה עומדים פרקים מתחת לחלון בחוץ ומקשיבים. פעם נכנס גם העסקן והקשיב ובעיניו עמדו דמעות, ועורך-הדין עמד בין הסבכים והרהר באותו רגע, כי ישנם עוד כוחות חיוניים באומה זו, וכי יכולה היא לחיות אפילו אם יעזבוה אלפים כמותו, וכי הגלות היא-היא שיצרה את כל הטוב, מכיון שנשתחררו היהודים מדאגותיהם של אומה וממלכה, הפריש גופם רוחניות נאצלת, ולכן העיקר הוא שלא ישובו להיות עם ככל העמים ולהדבק בקרקע בגוש עכור, כחפץ הציוניים, אלא כמו שאמר פעם סופר מורשא (ספרו לו זאת), כי התלוש הוא מדרגה עליונה יותר מהמחובר, אשר לא ירקיע שחקים לעולם. ובעלת-הבית חשבה, כי לא רע כלל להיות אשת זבולי החסיד וכלתו של ר' דן, כי יש לה בית יפה ואנשים הגונים באים אליהם, וכי עתידים עוד לבוא ולבוא, וצריך לקנות מיחם חדש של כסף, אחרי שהישן הצהיב ולא נעים להעלותו על השולחן. אחרי תום פרשת נגוניה היה החסיד הזקן מקריא: “יעמוד ר' יודיל בן-טובים ויספר לנו מעשה צדיקים”. יודיל מסרב רגע ומספר מעשה שהיה יותר ענין של מלים קטועות, העויות פנים, רמיזות-עינים וצרידות-אצבע מאשר דבורים מגושמים, מעשה שהיה משכיח את העולם ומלואו ומעביר לאחר מש“י עולמות השמורים לצדיקים, ושהמחיצה בין בני-אדם ומלאכים היתה מדקדקת בו וכלא-היתה. יצחק וּוולקה שומעים בעד החלון הפתוח או עולים ויושבים על ספסל-המעלות. וולקה היה מקשיב, מקמט מצחו ומתפרץ כפעם בפעם: “רמאי שכזה, ממזר!” ומתלהב סוף-סוף, עד שהוא קופץ ונשבע: “כה יחיו כל הגויים, הקצפים והחוחולים יחד, כמו שיש להם ספורים כאלה! קדחת! לא יזכו. פוגרומים יכולים הם לעשות!” והיה גומר בקללה רוסית עמוקה שבעמוקות. יצחק חושב, כי בעצם קליפתו של יודיל אינה פוגמת. יש בתוך-תוכו ירושת עשרה דורות של יהודים אמידים ועדינים שישבו בבתים מרווחים בין עצי פרי ובהיכלי-פריצים, ושהיו מקורבים לרבנים גדולים ולצדיקים ונהגו פרישות וחסידות וידעו גם ליהנות מן העולם. ועיניו מדדו את ידיו הקטנות ואצבעותיו המתוחות ולחייו החורות ושפתיו הדקות והעסיסיות, עורו דק-המשי והשקוף, מצחו הפקחי, חטמו השואף, ועיניו הגדולות והמתוקות, השקטות-נוצצות והפזיזות-סוערות של יודיל, וחבה עזה תוקפתו לאדם זה, שכל חייו החיצוניים, עם כל היותו עסוק ושקוע בהם ועם כל מרצו ופזיזותו וכל העולם הזה שהוא חי אותו ברמ”ח אבריו ושס"ה גידיו, כל אלה אינם אלא קליפת-נוגה לאותה השלהבת הדולקה בנשמתו, שבשעת עליה היא כולה דקות ועדינות, רוך וצער, עצבות נאצלת ושמחה עליונה. ואשת-הבית מתרחקת לפנה וכולה חולמת ושוכחת את עצמה ואת העולם. וברגע זה לא ידעה געגועים אסורים, כי אם להיפך, השלימה עם מזלה ועם חייה, ויחסה למספר היה אז כשר שבכשרים.

יודיל היה אחר-כך מנסה ללוות את הנכדה הגוצה, ואך זו היתה משתמטת מהתקרבותו. “לא, לא!” – היתה קוראה, מתרחקת לאחור, מנענעה לו בכף-יד הפוכה, ובורחת עם בן-לויתה, אפילו עם היה זה בעלה או אותו החסיד הזקן. יודיל לא תפס את הדבר. רק פעם באמרו לאיש-סודו של העסקן, כי ירא הוא מראות את ארץ-ישראל פן תהרס האילוזיה שלו – נצנץ בו זיק-הבנה ביחס לבריחתה של קטנה זו. והיה לו פרקים חשק גדול למצוא אותה ולכבשה, אף כי גופה לא הבטיח לו כלום, אלא שהיה אומר: “אז, אחרי זאת, בעל-כרחי אסע לארץ-ישראל, לא תשאר לי פה שום אילוזיה”. יצחק צחק: “כל חיי אדם זה אינם אלא אילוזיה בלתי נפסקת, אדם הזורק תיכף את שהוא אוכל והירא לאכול פן יזרק אחר-כך”. והיה מצטער על חייו הוא חסרי-האילוזיות ומתגאה בלבבו במומו זה. וכשהיה אומר זאת ליודיל, השתומם ההוא: “אני בעל אילוזיות? אינני יודע אילוזיה מהי, אני הרי כולי ממש שבממשות”. ואז היה יצחק חושב שאילוזיות וממש אינם רחוקים כלל זה מזו, וכי קשורים הם יחד. וּוולקה היה מעקם שפתיו ויורק: “פילוסופיה!”


ח

בערב אחד, כשישבו השלושה על הפסגה, עלה פתאום איש-סודו של העסקן פזיז ומבוהל ולחש להם: “אי-שקט בעיר!” לחישה נשמעת מאד בימים אלה. בכל ערב שלישי או רביעי נכנסו אנשים, שכנים או מי שאֵחר שובו מן העיר, והביאו בשורות לא טובות. בנוה היתה קמה בהלה, הנשים מחוירות, פני הגברים נעשים רצינים והיו ממהרים אל השוער שיסגור את השער. והשוער הזקן השכור, מרגיע ואינו סוגר: “מתהלך פה שוטר אצלי, ואחד הלך אל הים; כשישובו – נסגור”. מתחילים וכוחים. בעלי-בתים חשובים וכבדים האמינו בשוטרים; “טוב שנתן להם מה וישמרו עלינו”. מישהו מהם הזכיר: “צריך להזמין קוזקים”. – ואם לא ישלחו?" – שאל חברו. סוף-סוף הוחלט לפנות אל האופיצרים. שהו בנוה עתה, לרגלי חופשתם, שני אופיצרים מומרים, האחד חתנו של עורך-דין, איש צעיר בעל פנים ותנועות יהודיות, ששב זה עתה מן המזרח הרחוק, והשני גר פה עם אשה גויה, איש באמצע שנותיו בעל פנים אמיצים וזעומים ושולט בעצמו, שישב מן הצד תמיד ולא נכנס כמעט עם איש בדברים. הוא היה בעצם ספק-מומר, מישהו הוציא עליו שם זה, והדבר לא ניתן לברור. מראהו היה של לא יהודי; הראשון, אחרי שפנו אליו, נכנס תיכף במשא-ומתן עם כל צעיר שפגש, פטפט שעות שלמות, עמד מוקף גימנזיסטים וגימנזיסטיות, הביע דעות ליברליות מהפכניות כמעט, וסוף-סוף לא סדר כלום. "זה יהי עורך-דין, החליט וולקה, “אם לא מורה או מנהל-פנקסים”. ובאמת עמד זה לפשוט מעליו את שרד-הצבא ולהבחן; כי היה סטודנט של השנה האחרונה בערב המלחמה היפונית, ונכנס לצבא שלא ברצונו, ועתה שאף לעבור למשרה פרטית. במלחמה שמש בתור מהנדס צבאי וחשב עצמו למומחה. יהודים אחדים זהירים ביותר הלכו לדבר עם השני. “זהו הרי גוי או ספק-גוי, הוא מסוגל יותר לשמור”. ואך פניו הביעו תמהון, לא האמין בשמעו. “איך זה?” אמר מבלי זוז ממקומו, “אנו לא שמענו כלום; לא יתכן”, ולא יצא מביתו. יהודים אחדים סוחרים ילידי-אודיסה, נרגעו, ואך הנוה בכללו היה שרוי בפחד, ופתאום, כששב אותו האופיצר השקט פעם לפנות ערב אל הנוה, נגש אל חברו הפזיז, שהיה פרקים יושב עמו שעה קלה על ספסל לעומת הים, ושניהם מעשנים יחד, ושאלהו: “יש לו נשק חם פה?” האופיצר הפזיז נתבלבל קצת וענה כאילו דרך-אגב: “יש לי אקדח, רק שנתקלקל קצת”. – “צריך שיתקנהו מחר, המצב – רציני, אבל מחר!” – אמר השקט בהבעה רצינית. הפזיז הבטיח לתקן ולא תקן, טרוד ומתרוצץ היה יותר מדי, כדרכו. האופיצר השקט, שלא נכנס פה בדברים עם איש כמעט, ורק היה מודד בני אדם במבטו, כון הלוכו אל בית העסקן, פגשהו תוך לכתו והזמינהו למשעול צדדי. – “יש לכם פה איזו בחורים רצינים ואמיצים?” – העסקן שתפס תיכף את כל כובד המצב ענה: “אני אזמין אנשים אחדים ונועץ”. “לא צריך שום אספות”, – הפסיקהו האופיצר: “אם יש בני-אדם היודעים להחזיק נשק צריך שיהי להם אקדח ושיעמדו תחת פקודתי. האקדחים ימצאו בידי איש אחראי. אנו מגינים על הנוה נגד כל מיני שודדים ורוצחים, מבין הוא?” – העסקן הבין והסכים. ממנו הלך האופיצר אל בת-השוער, שעמדה בשעה זו בשער מסתכלת בבאים, מסבירה פנים לאחדים מהעוברים ומחליפה דברים עם האחד והשני. הוא עמד וחכה רגע עד השארה יחידה, נגש אליה ואמר: “את תשבי פה אצל השער, ואת ערבה לי שלא יכנס שום זר”. היא שהיתה רגילה בפקודות ובמפקדים נבוכה בכל זאת רגע והעבירה כפה על מצחה, בזרקה אם זה מבט צדדי בהגבר האמיץ בעל הקול המחלט.

  • אבל השוטרים מסתובבים פה, – העירה, אי-אפשר לשמור. באים עמם אנשים שונים שאינני מכירתם.

  • אני אדאג שילכו השוטרים למשמרתם, – ענה האופיצר. ואחרי הרהור-רגע הוסיף: – על אביך אין לסמוך?

הנערה אמיצת-הגוף העמידה בו זוג עיני-חתול דורסות: “הוא יהיה סגור אצלי”, ענתה.

  • ואם יקים שאון? – שאל ופניו הביטו בצפיה אליה.

  • אכונן אליו את האקדח – ענתה הנערה קצרות, והקמטים הכבדים של מצחה פזרו כל ספק.

  • טוב! – אמר האופיצר, – אני אעמיד לך עוזרים, רק צריך שחשודים פוליטיים לא יתערבו פה; הבינות?

  • חתני ריבולוציונר, – אמרה היא באמון בהביטה ישר אליו. – אבל אינו בא הנה.

  • טוב! – אמר האופיצר, נפנף כובעו ואמר ללכת. ופתאום עמד: נגש שוטר ששב, כנראה, מן הרחצה, ועמו איזה איש מכר שלו.

  • בימים כאלה, שכל מיני אכספרופריאציות מתרחשות והרחובות מלאים שודדים – שוטרים עומדים על המשמר ואינם מסתובבים במעונות-קיץ; הבינות? – האופיצר העמיד בשוטר עינים תובעות. – יש פה עוד שוטר?

השוטר התמתח והרים ידו אל כובעו: “ישנו; תיכף ישוב”.

  • ועל המשמר אין איש עומד; קוראים: שוטר, שוטר! ואין עונה. וזוהי שמירה? – זורקה בת השוער, שהזדמן לה רגע-כושר להתנקם בעד הרבה עלבונות.

האופיצר מדד בינתים את בן-לויתו של השוטר מראשו ועד רגליו.

  • ואיש זה מי הוא? מכיר הנך אותו? יכול אתה לערוב בעדו? ואם יקרה פה איזה מקרה? אה?

השוטר התכוץ קצת: “כך, אני – כן – אני הולך לקרוא לחברי. ירשני!” – הוא נעלם, מכרו התחמק בינתים בשער. אחרי רבע שעה שבו שני השוטרים יחד. מכריהם לא היו עמהם, נסתלקו כבר בדרך אחרת. השוטרים היו בימים הבאים עוברים דרך הנוה בזהירות וידידים לא הביאו עמהם. כשנגש האופיצר בערב לסדר את המשמר בפנים מאחורי השער, קרה שוולקה נכנס באותו רגע ועבר על פניו. הוא הצדיע לו אמנם כחיל, ואך האופיצר בחנהו בעיניו. “זהו מה?” ‑ שאל את בת‑השוער לא בלי זהירות. “בריה אפלה!” ענתה היא, “אבל גר הוא עם אנשים שקטים. יהודי”. – “מענין!” ‑ אמר – “אבקש לקרוא לו”. – אחרי רגעים אחדים נגש וולקה, וכשהעיף עינו באופיצר אמר לעצמו: “אַה, זה!” והתמתח לפניו זקוף וידיו מורדות כחיל. “ערב טוב, אדוני, נכון לפקודתו”. האופיצר צחק בהסברת‑פנים טובה.

  • הישב פה ליד השער בחוץ. פניו מתאימים. – אמר בטון קטוע ומחלט למחצה.

  • אשב.

  • עם נשק או בלי נשק? – האופיצר זרק מלים כלאחר יד והביט הצדה.

  • עם – ענה וולקה קצרות, – וברגע לא מתאים אזרקהו לזו – הוא רמז בעיניו על בת‑השוער שעמדה במרחק קטן מהם.

  • אבל את שלי מסרתי לבחור בעיר, – העיר וולקה. – האסע לקחתו?

  • יבוא עמי ואתן לו אחד משלי בשביל הערב, ומחר ישיג‑נא את שלו.

  • טוב, – הסכים וולקה. ההגנה היתה כבר כולה מסודרת. שמונה אנשים עם אקדחים בכיסיהם, שנים ליד הפסגה והשער מאחור, שלשה בקרבת השער מלפנים ושלשה לא הרחק מדירת האופיצר מוכנים לכל רגע. חוץ מאלה נמצא כחצי‑תריסר אנשים לא צעירים עם אקדחים בדירותיהם, מוכנים לכל פקודה.

  • אם חפץ הוא יוכל לתת לי אקדחו לתקון, אני מתקן היום אחד משלי, אהיה בעיר, – אמר האופיצר הזריז לפזיז. זה מסר לו בתוך מבוכה והתאדמות שני אקדחים מקולקלים. ולאחר‑יום עמד כבר עוד צעיר מזוין לא הרחק מדירת האופיצר השני ואקדח ממולא כדורים תלוי גם אצלו על הקיר.

וולקה ישב עד חצות.

  • אחרי חצות אפשר להסתפק בשני שומרים, ליד השערים, – אמר האופיצר. – אלא שאנשי השמירה אין להם לפשוט בגדיהם.

אחרי יומים בערב טילו העסקן, האופיצר הזריז ואשתו איזו רגעים יחד לא הרחק מהפסגה. המקום היה ריק.

  • איני מהפכן וגם לא ליברל, – אמר האופיצר, – אך לחצר שאני נמצא בה לא יכנסו לא פורעים ולא אכספּרופּריאטורים, כל זמן שאני בתוכה. אם ישלחוני עם פטרול לאיזה מקום – אני ערב בעד המקום ההוא, אבל איני ערב אז בעד הנוה שלנו.

אשתו ששתקה כל הזמן אמרה:

  • אפשר לחשוב על היהודים מה שרוצים, אבל יש שלטון ויש חוק. אלה יכולים להגביל ולענוש, אך הרי לא יתכן לתת לחוליגנים איזה שיהיו – שהם ישתלטו!

והדברים נאמרו בפשטות ובהכרה, וניכר כי עלו מאיזה עומק. זו היתה הכרה משורשת של בת‑צ’ינובניקים (פקידי‑ממשלה), שעבדו דורות רבים לממשלה ולחוק, ויש שגם לקחו שוחד וסיעו לעבירת‑חוק בגבולות ידועים, ואך הפקרות סתם לא סבלו.

ובאותם הרגעים נגש וולקה אל האופיצר. “אדוני, אני מוכרח לבקש שחרור להערב. יש לי תפקיד לכל הלילה בחוץ, בקרבת הנמל”. – “טוב”, ענה האופיצר בבחנו אותו בעיניו ובהחליפו מבטים עם העסקן. “הערב אינו מסוכן”. – וולקה הלך. האופיצר שחרר גם את האחרים הערב, חוץ מהשנים שנשארו על המשמר.

כשהיתה קמה מבוכה בערב היו השלשה נוסעים תיכף העירה, גם וולקה, אם רק הרשה לו האופיצר להסתלק מישיבתו ליד השער. “כן, כן”, היה זה אומר, “שם יש יותר חשיבות לאדם בר‑דעת. אלא, אדוני, צריך להיות בעל דם קר, זהיר ומתון. רק לא עצבים!” – “אבל קשה הדבר”, היה עונה וולקה, וכאילו מתכוין להרים משא כבד; – “קשה, כן”, – ענה האופיצר, – “אבל מוכרחים. צריך שידע אדם לנהוג משמעת בעצמו, גם בלי מפקד”. – “אני יודע”, היה עונה וולקה בהכרת‑עצמו, “אני תמיד שולט בעצמי”, ודוקא טון זה היה מעורר אי‑אמון אצל האופיצר. – “אפשר היה בכל זאת נשאר פה עמי?” – היה אז אומר. וולקה קופץ פתאום כנזכר בדבר‑מה. “אבל הרי שם – מי יודע מה קרה שם עכשיו. יסלח‑נא! חברי מחכים לי. אנו נוסעים יחדו”. האופיצר היה קם מכסאו. “מה, אנשים חלשים ובלי נשק, מה יעשו?” ‑ והיה עושה תנועה כמו מתכונן הוא ללכת לעצרם. “לב!” היה עונה וולקה ודופק על לבו. “הלב אינו נותן להשאר”. – “כן,” – היה גומר האופיצר, – “אחיכם שם”, – ומלים אלו היה מוציא באנחה עצורה, מנפנף כובעו כמרמז לוולקה שהוא משחררו ושצריך ללכת. וולקה יוצא ונלוה על חבריו שחכו לו ליד תחנת מסלת‑הסוסים. “זהו אדם הגון, לא כסמרטוט ההוא”, היה אומר, ולא היה מוציא מפיו הגה עד רדתם לרחוב שנסעו שמה.

הערבים מלאו אי‑מנוחה, לא עבר ערב בלי התפוצצות או יריות. ואף כי אלו באו ברובן עם התנפלויות אנרכיסטים, בלתי מכוונות נגד יהודים דוקא, בכל‑זאת עוררו פחד. מדוע לא תמצאנה פצצות גם אצל המאה השחורה? וחוץ מזה ידעו, כי דיה התנפלות אנרכיסטים על אחד משרדי‑הרובע של המשטרה כדי לחולל פוגרום. כשהיתה מתחילה מרוצה התברר כי המהומה מהומת‑שוא היתה. רק אכספּרופּריאציה, או קהל‑אסירים הובל, חוליגן או יחף שתה והשתכר ונפץ חלון יהודי, או שגזלו כעך אצל תגרנית בקצה השוק וזו הרימה צעקות. אך העצבים היו מתוחים, הפוגרום האיום של הסתו העבר עוד חי בלבבות, למרות צהלת העיר והוללותה, וכל יריה הרגיזה, ביחוד בתוך בדידות שמחוץ לעיר, שכל נוה היה עולם מובדל לעצמו.

ובערב אחד, ארבעה ימים אחרי סדור ההגנה בנוה, קרה דבר רציני שהרגיז גם את היושבים בעיר. עברה חבורת שכורים, כעשרה אנשים, בזזו בשוק, צעקו, הכו יהודים וגם שברו כעשרים חלונות. קמה בהלה; אך השכורים עברו ונעלמו והשקט שב. הקהל הלך לישון, וולקה אמר לחבריו: “זהו תרגיל!” ובשובו מסר לאופיצר מה שקרה. האופיצר הרגיעהו: “אין עוד ראיה, מקרים כאלה נשנים בכל‑שנה”.

בערב הבא אמר האופיצר לוולקה: “אחד משומרינו ישן אמש, כשעברתי לשם בקורת. רק שנים שומרים אצלנו. ואם האחד יישן איזו שמירה היא זו?” – וולקה ירק בכעס: “צריך היה לשלחו הביתה!”

  • “וגם שלחתיו, – ענה האופיצר, – היש לך אחר למלא את המספר?” – וולקה אמר: “אני אדאג לזה”. הוא התהלך נרגז מאד ונעלב, נפגש בבחור אחד שחשדהו, כי הוא הישן על המשרת וחרפהו כאת אחד הריקים, אלא שנתברר, כי זה לא נמצא כלל בשמירה. “טוב”, אמר לו וולקה “להבא תהיה גם אתה בשומרים”. ההוא צחק: “אהיה? הנני כבר, אבל אצלנו. אני הרי מנוה אחר”. וולקה התאדם, נבוך צחק, ובקש סליחה; ובאותו רגע זרק עין לזוג עובר, תלמיד ותלמידה, ובחן את הבחור בעיניו והבחור עמד במבחן. הוא נגש אליו, טפח לו על כתפו כלמכר ישן ואמר: “בואה!” ההוא הביט בו משתומם, הסס רגע והלך, והגימנזיסטית הולכת אחרים נבהלה. הוא נגש עמו אל האופיצר: “זה יהי בין השומרים האחראים, רק בן שמונה‑עשרה, אבל ילד טוב. אני ערב בעדו”. התלמיד הביט אליו בתודה, הלך לשמור בלילה הסמוך ונמצא ער. וגם תפס מה מהנעשה במורדת. וולקה מסר לו למחר את תהלת‑האופיצר. וכשהתרחק הלז אמר ליוֹדיל שנמצא עמו באותו מעמד: “אני הכרתיו כרגע: אינו סמרטוט. הוא מושל בה, בגימנזיסטית שלו. בחורים כאלה נעשים לבני‑אדם ברגע אחד. מחר לא תכירהו!” יודיל צחק: “ומאין ידעת כי איננו בן נוה אחר?” – “אין כלום”, ענה וולקה בטון מחלט: “אם יש לו נערה שלנו, עליו לשמור אצלנו, הבינות?” והפעם לא נכשל וולקה. לגימנזיסט היו עוד באותו יום פנים אחרים.

ובאמצע כל אלה הרגזים קרה ליצחק לעבור את הבולבר לפנות ערב, חרד קצת בבדידות השטח וריקניותו. והנה ראה את וולקה מרחוק יושב על ספסל ליד שער נוה‑קיץ אחר, בקרבת טרקטיר (בית אוכל ומשקה) לא‑גדול, בחברת אותו השוטר של האבטיח ואותו השוער בעל‑השפם ועוד שנים‑שלשה גויים, והוא ממולל בפיו ובעיניו, בפניו ובכתפיו ובכל גופו, פניו מאירות, שניו חורקות גם בתוך צחוק ועיניו מבריקות פעם מטוב‑לב ופעם בזעם. יצחק חש, כי מוטב לבלי הפגש בוולקה באותה שעה, למען לא להזכיר לגויים את קרבתו של זה ליהודים. ובכשרון המיוחד לו להתכוץ ולטשטש מציאותו, נטה למדרכה השניה וחלף שם כצל, מאחורי האילנות. ויען הגיע לאזניו קטעי מלים ושמות מעבר לבולבר, הכיר, כי וולקה נתון עכשו בהתפעלות גדולה ושוחה פשוט כדג במים. כשהתרחק איזו צעדים הלאה נמצא לו ספסל נתון בצל, שבשעת‑ערבים זו לא נתן להבחן מן הצד השני באיש היושב פה. הוא ישב מכווץ עד לידי צמצום פנימי בלתי מצוי וחטף בצמאון את קטעי‑המלים והשמות, אף כי שגורים היו ספורי וולקה אלה בזכרונו, ספורי ספר “בראשית” בתפיסה מוז’יקית‑סטירית מאדם וחוה עד מכירת יוסף ומלכותו. ובאמת ישב עתה וולקה עם בני‑אדם אלה, שענין האבטיח שהרגיז והעליב אז עזר דוקא אחר‑כך ליצור התודעות והתקרבות בינו ובינם. ועתה ספר להם את המעשה בנח ובניו, מעשה שהיה בשביל בני‑אכרים אלה, אנשי כפר שנעקרו משדות מולדתם והושלכו הנה אל הכרך הרחוק, בליל עמים ולשונות, – מין מזכרת קדומים ושיר‑געגועים על ימי נעוריהם. היתה בספור זה גם מאותה החריפות המשכרת, שבני‑אדם אלה אהבו לגמוע, ושנדפה מעט מטעם הטפה המרה ומריחה, מזו שהנעימה להם את חייהם יום‑יום. ואותה זרות‑השמות וקרבתם כאחד הזכירה גם כן את בית‑התפלה, הכוהן והדיאקון המבוסם. ובן‑אדם זה, בעל המצחה המבריקה, העינים הדורסות והשנים החורקות, הלבוש והמתנועע כאחד מהם – הורגש כאח. קרבתו ליהודים זו שהורגשה לפרקים בהחליפו את המלה יהוּדוֹן ביהוּדיוֹן, צורת הקטנה, נשכחה לגמרי, והוא ישב וספר את מעשיתו כמוז’יק בין מוז’יקים, בצהלת נפש, אותו הספור שהיה מספר בכל שעת‑מצוא לכל מכר ובכל מסבה, ונהנה גם עתה מעצמו הנאה בלתי מצויה עד כדי שכחת עצמו וַהויתו. יצחק תפס גונים וחצאי‑גונים שבספור, וקולות וחצאי‑קולות של המספר, וגם את הצחוק והצהלה של השומעים, ואת קללותיהם מכעס או מעונג שהתפרצו מלועיהם, וגם טפיחות‑יד על ברכים ועל גב שמע וגם ראה גימנזיסט שנדבק לא‑הרחק מהם אל גזע עץ ועמד ופרפר מחניק צחוקו הילדותי למחצה.

יצחק חשב בתוך כך על ההתקרבות שנוצרה בין וולקה ובין רשעים אלה. הוא זכר את ברק עיניהם אז, וגם את מבטי הבוז שלוו אותו, את בן‑הזוג של וולקה שנוא‑נפשם. ובדעתו את דרכי וולקה, תאר לו את הענין כך: וולקה עבר פעם והשתחוה מתוך קריצת‑עינים ערמומית ואלה חרקו שן פעם‑פעמים, פעם שלישית זרק להם הלצה חריפה, שהביאתם במבוכה ועוררה סקרנות. ועוד פעם עמד וקרא: “לא נאה לאנשים רוסיים לנטור שנאה בגלל אבטיח; הן לא פצצה היה זה; אפשר לחשוב כי יש לך עסק עם חוחולים”. ועלבון זה, שגרם להם, לחוחולים גמורים או למחצה, דוקא עבר בלי תשובה גסה. הם היטיבו לו תיכף פנים, לבל יראו בעיניו כחוחולים, גם הם נוגעו בקללת הכרום המחליף צבעיו – כמונו, ומוכרחים לטשטש מבטאם ותנועותיהם. הם ודאי מקנאים בוולקה, בבטויו הקצפי ובחריקת שניו, וגם בחוצפה שלו. ויצחק חשב עוד: אילו עברתי לפניו, הייתי רק פוגם בו, נפשו לא היתה קולטתני בשום אופן – הוא עתה כולו שלהם. ומתוך זה התכוץ עוד יותר עד שחשך הערב. אז התגנב מתוך פחד וצמצום‑גופו עד הגיעו למאורתו, כשנפשו כווצה, אפלה ואפורה עד לאין הרגשת עצמה. ובבואו התכנס לתוך פנה בנטעי‑הנוה וקפא דומם, חסר‑הזיה ומדוכדך‑נפש, כאילו בלעהו האופל ולא נכר כי בא אל קרבו. ובאותה שעה גמר וולקה את ספורו הארוך והמבדח, והביט בהכרת עצמו ובהרגשת נצחון ותקיפות סביבו, כאילו הערב שלו, הכרך לו הוא והגויים האלה קנינו הם מאז. ובשובו הביתה ויהי הולך ומתנודד, כמו שאף למלא את כל רוחב הבולבר אחרי לגימה טובה, והוא לא טעם הפעם אף טפה.

והמעשה שספר וולקה בקירוב כך היה: "נוֹי (נח) מוזג יהודון היה, יהודון חשוב, בעל זקן לבן, עומד אל שולחן בית‑מזיגתו ומוסך יין‑שרף לאכרי‑כפרו. והיה יין‑שרף לנוי “סמירנובקה” מובחרה, עד כי סרו אליו כל האדונים: זקן‑הכפר וסופר‑הווֹלוֹסט (המחוז הכפרי) וסוכן‑האחוזה, והדיאקון שותה רק אצלו, ואפילו הנזירים מתגנבים דרך פשפש החצר מאחור שליד בור‑הזבל וטועמים ממשקהו, ושמעו הגיע למרחקים, – וכשהיה האלהים‑האב עצמו מטיל בפנה זו סר גם כן אל נוי, מיטיב לבו בכוס קטנה, ומשוחח קצת עם יהודיוֹנו הטוב במילי‑דעלמא.

ויהי היום ויבוא אלהים אל נוי ויקרא לו חדר בחדר ויאמר: "נוי ידידי! ודאי תדע כמה חביבים אתה ויין‑השרף שלך הבלתי‑מהול עלי בדור מי‑שרף זה. ולכן שמע‑נא: מאסתי במזיפי יין‑אלהיהם, אשר ימסכו מים נרפשים על מזבחי בתי‑תפלותי ואמרו: יין הוא, ולכן במים חטאו ובמים אלקם: הנני מביא עליהם מבול לשחת כל בשר. ובאהבתי אותך, ובחפצי לשתות כוס יין שרף נקי בלתי מהול גם בימי מבול‑מים ההם, לכן זה דברי אליך, נוי בני! עשה לך תיבה ובאת אל תוכה אתה ובניך ואשתך ונשי‑בניך; ואת פרותיך, תרנגלותיך ואוזיך ותרנגולי‑הודו לחג שלכם תביא אל התיבה. וגם זוג סוסים תקח עמך, ואת הפר אל תשכח, ותרנגול לקריאות לילה ובוקר תביא עמך. ראשית‑כל: צער‑בעלי‑חיים וגם לשעשע תרנגלות צריך לדאוג; ושנית: מהתיבה שלך הן יבנה העולם מחדש. ומכל החי תקח לך זכר ונקבה, חתול ועכבר וכלב ואף מאריות ודובים ושועל ערום אל תירא; ואת הנחש ידידה של חוה אמכם אל תפקיר למבול. וגם את החזיר תביא פנימה, גם הוא יציר כפי, אף כי אתם היהודונים אינכם אוכלים אותו. אוכל הן לא יחסר לו אצלכם, הרי לא יהיה לכם שדה לזבּל. והעיקר: זכור‑נא להכין יין‑שרף מהמין המפולפל שאני אוהב, אל תשכח! זהו ענין לשנה שלמה.

קם נוי, יהודיון ישר היה, מהיהודים הזקנים, לא כצעירים של עתה שלהם ושלנו המנאצים אלהים ומלך, השתחוה לאלהים‑האב אורחו ואמר: “אלהים צדיק! אבא זן ומפרנס! אף כי גלוי וידוע לפניך, כי המוזגים האחרים אנשי ריב לי וגוזלי‑לחמי, בכל זאת הצל‑נא שנים‑שלשה משכני, כי יהודים הם כמוני, ואני יהודי זקוק למנין בכל יום וביחוד בשבתות ובחגים ובימי‑צום ולמוהל, אם תלד כלתי בן, ושוחט דרוש לי ליום התרנגול הלבן, ומעריכים ומגלגלים לעוגות‑בלי‑מלח לפסחא שלנו; הואל‑נא בטובך ותן לי מנין יהודים, אני אבחר אחדים ואתה תבחר, וגם את סטיפּניץ' זקן‑הכפר ואת איבן פטרוביץ' הסופר ואת וַרפוֹלוֹמֵי הדיאקון ואת מיקיטיץ' הסוכן, ואת וַרקָה הכובסת, גוֹיתֲ‑השבת שלי, – את כל אלה תתן לי בחסדך עלי. במה נחיה אם יאבדו הגויים מעולמך? כן, גם את אינוֹקֶנטי הנזיר תתן לי. מצטלב הוא שבע צליבות לפני שתותו וקד שבע קידות אחרי יינו. וסלח נא לעבדך: שכחת את הדגה, זו שהיית סר אלי לאכול בלילות‑שבת, זו הממולאה, המתובלה בהרבה בצל ושום והמפולפלה היטב‑היטב; ומה היא השבת בלי דגים, ובמה אקבל פניך אורחי הרחום ואודה לך על שהפלית את עבדך לטוב להציל אותו ואת ביתו מן המבול?”

והאלהים‑האב צחק לתוך שפמו, כי נהנה מתבונתו ורחמיו של נוי בנו ואמר: “גם אתה שכחת, נוי בני, שכחת את הברוזים שלך, במה נופלים הם מאוזים ומתרנגולי‑הודו, וגם את הברבור לבן הכנפים הצף אל פני הברכה ליד בית מיקיטיץ', שכחת, ואת הטוס הדור‑הנוצות, ואת היונים ההומות בשובך ובקני‑הגג; ואם אתה התינוק לעומתי נלקית בשכחה, מי ישתומם עלי בן האלף השמיני13 שנחלש זכרוני? אך ראה נא! אתה שכחת ואני לא שכחתי: ואל תשכח להכניס את היונים ואת הטוס ולהגדה, לברוזים ולהברבור אל תדאג: השנה שלהם היא. הם ישחו להם אחרי תיבתך ולפניה, יפרו וירבו. ובערבי‑שבתות תשליך חכה במים והעלית בה גם דג גדול ושמן, וגם ברוזים תצוד. ובנוח תיבתך על הר‑אררט תביט שם וראית את הברבור פורש כנפיו ומחביא ראשו ביאור‑התכלת אשר שם, אל תירא! ומה שבקשה נפשך ינתן לה, את כל אלה תקח לך, גם את הגויים עובדי בני האהוב, וגם את היהודים העובדים לי לבדי תביא אל תיבתך. וגם את היהודי הנפח ואת דודו הרוכל המסכן תקח, וגם את מיקיטה חוטב‑העצים בעיר ומוז’יקים טובים אחדים תכניס. רק את המוזגים אל תקח. כולם מוכרים “סיבוחה” (יין‑שרף ממין גרוע) ונפשי קצה בהם. יטבעו נא!”

נוּ, מה יכול נוי לעשות? נענע בראשו, שתק ועשה את שלו: מח יהודי! את המוזגים לא הביא, ורק את אשת המזוג האחד ובן‑זקוניה, ואת בנו הבכור של השני ואת בת‑השלישי – באופן שגם חתונה חגגו וגם ברית‑מילה. אחד עשר חודש היו שם, בזמן כזה יהודים מספיקים פעמים. עגלתם אינה נשרכת בעצלתים, כמנהגנו. רק הזהיר אותם שלא יביאו “סיבוחה” עמהם, והם הבטיחו והכניסו בכל‑זאת מעט בגניבה.

ומה שהיה בתיבה גם פֶּה לא יספר, גם עט לא יתאר. שטה לה התיבה על פני המים, אריות שואגים, דובים הומים, נמרים צועקים וזאבים מיללים, – עד כי נבהלה אשת נוי ומתה כמעט מפחד, וגם הנזיר עצמו נבהל, והדיאקון הגיח אל לועו מרוב מורא את מחצית ה“סיבוחה”, ושכב יומים כמת. קם נוי ולקח כוס קטנה של יין‑שרף וקרב אל החיות והגישה אל חוטמם. והנה פלא: רק הריחו התחילו כולן מתנמנמות ושקטו. בינתים עלו יתר המוזגים אל ההרים ופתחו שם את בתי‑המרזח, אבל התאספו סביבם כל מיני חיות רעות ואימו עליהם לטרפַם. מה עשו המוזגים? לקחו גם הם את היי“ש שלהם ונתנו לחיות להריח, אבל בלי רמיה אי‑אפשר לנבלים, והם גם את החיות התמימות רמו, והחיות לא נרדמו מן היי”ש שלהם. השועל הריח בחוטמו הערום, כי שני‑שלישי היי"ש מים הם – וספר זאת להדוב. עמד זה וטרפם בכעסו וגרם עצמותיהם. כי התנקם האלהים במוזגים הרמאים.

כשנסכרו ארובות השמים ועוד לא יבשה הארץ, יצא נוי מהתיבה והקים לו תיכף צריף לחדש את בית‑המזיגה שלו, אך היי“ש תם אצלו. ויען ישב בין הרי‑אררט והגרוזינים שותים שם יין ענבים ולא יי”ש של דגן ותפוחי אדמה, הלך נוי ונטע כרם. מה עשה האלהים האב? הוא הרי נשמה רוסית, פרבוסלבית ואוהב יי“ש פשוט, רוסי, “ספּירטובקה” ממש, הלך ונתן טעם יי”ש לתוך ענבי‑נוי, וכששתה זה פעם ראשונה מיינו גביע גדול כדרך שותי היין, ולא צנצנת קטנה, והוא לא ידע כי טעם יי"ש ליין – וישתכר; סוף סוף יהודי היה ולא ידע לשתות כאחד מאתנו, השתכר, כמו שיהודים רגילים בחג שלהם, כשהם תולים את המן הפרסי הרמאי שחפץ לרמות את היהודונים עצמם. נו, מה בכך? שכב לו נוי בפתח ביתו להתנמנם חצי‑שעה ונרדם. ומתוך שלהטה השמש התכסה נוי בשכבו.

ולנוי – שלשה בנים: יַפֶתּ כלומר, אדון מלומד, פקיד, סים (שֵם) – צדיק, היינו נזיר, והשלישי – אכר פשוט, עובד‑אדמה, “חָם” (בור, גס ברוסית). בא יפת לקחת בקבוק הביתה, ראה את אביו ישן והלך; בא סים מתגנב מהדלת מאחור “לטעום” קצת – ראה אביו ישן, הריח בחבית ונסתלק; בא חם, נכנס, ישב קצת, אחרי‑כן יצא. חטב מעט עצים בשביל אביו, שאב דלי מים והכניס אל המטבח, האכיל את הפרות ואת החזיר הממושכן וחכה עד שיקיץ אביו; מובן מאליו: “מוז’יק”, “חם”! לפנות ערב ירד צל ונשבה רוח קרירה, הלך חם וגלה קצת את נוי, שהיה רטוב מזיעה, כדי שתשב בו הרוח ויתפכח מהר. בא פתאום סים, – יום שלם לנזיר בלי טפת יי"ש אי‑אפשר, – וראה את אביו שוכב ערום, התביש וכסהו, הלך חם וגלהו שוב: רחמנות! בא יפת, התפרץ בכעס: “מי גלה את נוי, מי זה אשר העיז לעשות את הנבלה הזאת?” נגש חם המסכן ושניו נוקשות בפיו. ויפת צועק: “אתה עשית? איזו חוצפה! חרטום‑מוז’יק שלך!” וסטר לו בשיניו סטירה הגונה. חם הודה, קד קידה, נגב פיו והלך. אחרי שהלך יפת התגנב חם עוד הפעם וגלה את האב קצת, כי היה הערב חמים; סוף‑סוף בן, אף כי “חם”, אכר, בור. שב יפת עוד פעם, ומתוך שחם כבר התחבא עתה, פרץ בצעקות ובחרופים, עד שהקיץ נוי. ספר לו יפת את המעשה; “איך זה?” צעק והוא אדום כסלק ולחייו נפוחות, “את פנינו אתה מלבין; שתית לשכרה – טוב, נכנסים לאורוה או לאסם ושוכבים שם בפנה. ואתה משתרע לך פה לעיני כל. וחרפה לא תדע, ואנו נכלמים בעדך. וכי אינך יודע כי בן צ’ינוביניק (פקיד ממלכתי) לך? לבית‑הסוהר יכולתי לתת אותך. וחם זה כבדתיו כבר במתנת‑שִנַים, אבל תראה עוד, נביאהו לוולוסט (פקידות הכפרים) ונלקהו כראוי, “חם” כזה! אנו מכסים אותך והוא מגלה”. נוי שהיה עדיין מבוסם קצת ומיושן – נבהל מן הגערה והתחיל מקלל את חם. סוף‑סוף כשראה את חם קרב, מסכן, רועד ונכנע – רך לבו. ומתוך שגם הבן הנזיר למד עליו קצת זכות – נזיר הרי אינו אדון – אמר לסלוח לו; וכשראה כי חם הכין עצים ודלי מים ואת הפרות האכיל ואת החזיר הממושכן – סלח לו, וגם העניק לו בחשאי צנצנת קטנה להרטיב שפתיו.

כשמת נוי, בא יפת, לקח את הבית, היער והשדות והכסף. בעד הכסף קנה שטרות‑גורל שהקרן שלהם בטוחה וגם הניח בבנק, ומהשדות מסר חלק למיקיטיץ' לעבד באריסות עם האכרים, וחלק החכיר ליהודי עם בית‑המזיגה יחד, וגם את היער מסר ליהודי לחטיבה. סים, הנזיר, בא ולקח לו ספרי‑תפלה אחדים, וכפתן ישן ארוך, ואת הצלבים והאיקונין, וגם איזו כלים, קערה בשביל מים קדושים, למשל, ואת המחרוזת וגם בקבוק יי“ש ישן. לחם לא נתנו כלום, רק שהספיק “לסחוב” גרזן, ולא רק זאת אלא שיפת צוה לנזיר לרשום את המאורע עם הקללה בספר, והנזיר המסכן כתב כמצוה: חם הוא עבד לאחיו, עבד‑עבדים, ונגמר, אין לדבר. ומאז היה הכל כמקדם: יפת נכנס אל חדר‑האדונים, לוקח בקבוק, יין או “סמירנובקה” (יי"ש מוסקבאי מצוין), ושותה ברחבות; סים הנזיר מתגנב דרך הפשפש שבין האורוה ובור‑הזבל, ושותה בפרוזדור האפל בגניבה, מתאדם ומתחמק, בנגבו פיו בשולי אדרתו: סוף‑סוף קודם היה זה אצל אבא ועתה אצל יהודי זר, או מה שיותר רע, אצל פרבוסלבי מאחינו; בושה! גם לספר יוכל. וחם בא לו, חוטב קצת עצים בגרזנו, מביא אסל דליי‑מים, מאכיל את הסוס ואת שני החזירים הממושכנים ומקבל כוס יי”ש אחת ואומר: תודה! הוא גם עובד קצת באריסות וגם אצל המוזג בשדה ומוביל עצים מן היער. ירושה הן לא קבל, חם! מי יתן לו ירושה? אבל לחם יש וגם כוס יי“ש להרטיב השפתים – אין כלום, אפשר לחיות. אלא שנוי כבר איננו, ויהודון זה נותן במקום יי”ש “סיבוחה”. וחם חי לו, סופג מכות ולפעמים גם מלקות מיפת האדון, מקבל תוכחה מסים הנזיר, חוטב עצים בגרזן הירושה ומאכיל את החזיר השלישי של המוזג, החזיר הממושכן שלו עצמו; וכשהוא פוגש את יפת – מסיר הוא את הכובע, קד קידה ומגרד גבחתו אח‑כך".

וולקה גומר ספורו. השוטר צוחק, גוי אחד אומר: “נו, ערמומי, יקחך השד!” ואך השוער בעל השפם פניו נעשים רצינים, והוא קם ואומר: “יודעים אנו לאן ספור זה נוטה. רק הזהר! סיביר אמנם רחוקה, אבל סללו כבר מסלת ברזל לשם. שמור עצמותיך! אין זה האבטיח שלך, אחי שלי! עם הרשות אין להתלוצץ”.

ואך השוטר טופח לוולקה על גבו וזורק בטוב‑לב: “אין כלום: לספר אפשר”. והם נכנסים אל החנות ושותים כוס “קְוַס” ביחד. וכשהם יוצאים עומד לו השוער עוד עם גוי בעל פנים זדונים וערמומיים ומתלחשים. ולחישת‑נחש מתפרצת חרש יחד עם אגרוף קמוצה. “עוד מעט נראה לכם שוב, ז’ידים (יהודונים) מה שפרבוסלבים יכולים וגם ידידי הז’ידים לא ינקו; ידעו איך לספר מעשיות ולבלבל את העם הישר”. וולקה אינו שומע ומתהלך לו עליז ובדוח‑דעת. עוד לא ספר להם על מאורעות הגרזן שסחב חם. עוד יספר להם. והערב שקט וחמים. וולקה מתהלך לו בנחת ובבטחון. פני הגוי שלו שומרים עליו מכל צרה.

בערב האחרון, כשעלה איש הסוד ולחש על אי‑השקט – לא קרה באמת שום דבר מיוחד. ספרו, כי מישהו נפץ זגוגית, אחר דלק אחריו וההוא איים. אחרים בררו שלא קרה כלום ורק היתה בהלה, והאנשים היו דוקא נרגזים יותר מבכל לילה קודם. וולקה אמר: “לא יהי כלום הלילה בטוח אני”. ובכל‑זאת התהלך הנה והנה ברחובות מסביב לשוק‑הסחבות. היה ערב אפל וגם בהיר למחצה, עם אויר מחניק קצת. שרר שקט בלתי‑מצוי, רק יהודים התהלכו מבוהלים, ואף שלכאורה לא היתה שום סבה לפחד יותר מבכל לילה – חרדו ולא הלכו לישון. שלשת הבחורים, אחרי תעותם בשוקים וברחובות, התפזרו איש לעברו. וולקה אמר: אצלנו – הכל מוגן היטב. האופיצר הוא בן‑אדם, העסקן אינו מאבד את ראשו, עורך‑הדין הזקן מבין עסק ובת‑השוער שוה גם כן דבר‑מה". יודיל לא הסכים: “אדם צריך לשמור את מקומו, אני אשוב”, והלך לו בינתים לטייל עם צעירים וצעירות שלא הכירם. וולקה שנשאר עם יצחק המשיך דבריו: “אילו היו אופיצרים כאלה בכל חצר, לא היתה שום סכנה לא למעונות‑קיץ ולא לעיר, והרי יש אופיצרים בהרבה חצרות, אלא שרובם סמרטוטים, גבורי מנדז’וריה, ריבולוציונרים של ימי‑הבנקיטים או חוליגנים”. הם התהלכו עוד כרבע שעה בלי כל מטרה, אלא שבפני וולקה הבהבה אי‑מנוחה, שהתאמץ משום‑מה להבליג עליה. “אינני רואה שום דבר, איזו אידיוטים מרימים בהלה ומרגיזים אנשים שקטים, השד יודע לשם מה!” וירק כדרכו. ופתאום פנה ליצחק ובארשת‑דאגה על פניו אמר: “צריך שאוכל למצאך, אם אצטרך לך. אנו נשארים בעיר. יהרגו יהודים – נהרג גם אנו. לך למלון שלך ואדע המקום אמצאך”. יצחק תפס את הרמז הדק שבדבר, נעלב והסכים.

יצחק התהלך ברחובות יחידי ונשתקע בהרהורים. נזכר במעשה מלפני רבע‑שנה. הוא בא אז מן החוץ וגר ימים שְנַים עם קרוב במלון בפנת גויים. כשלשה שבועות אחרי פתיחת‑הדוּמה היה הדבר. בעתונות – אביב, ובאודיסה מתיראים מפני פוגרום. יצחק כמעט לא יצא מן המלון. איזו הדרך הריח בו וולקה – אינו יודע, אלא שבערב השני הופיע פתאום ואמר: “תלך אלי?” הקרוב של יצחק, אדם מעשי ותמים שהתכונן לנסוע באותו ערב התנגד: “הוא יכול להשאר פה עוד יומים שלשה בחדר זה. זהו מלון תמידי שלי ומקום בטוח”. וולקה חכה עד שנסע ההוא, קם אז ואחז בכתף יצחק ומשכהו אחריו. “תלך עמי. אם אהרג אנכי – תהרג גם אתה. יש מקום בחדרי”. הוא הלך אחרי וולקה שנשא את סלו על שכמו. לבו הסס בתוכו, היה גם רגש של הכנעה; מעין “כשה לטבח יובל”, אבל סוף‑סוף הרגיש הקלה בלב. “הרי הייתי משתגע מעלבון אילו נהרגו יהודים ואנכי מוצל במלון‑גויים זה”. וולקה הציע לו משכב במטתו ולעצמו הציע על הרצפה; וכשנסה יצחק להתנגד, זרק לו אמרת‑בוז: “הרי הנך יחסן, יושב‑הוטלים, ואנחנו מה?” ונגש אליו אחרי‑כן בפנים טובים: “אין כלום, סשה, תשכב, מבין אתה: אני לא צדקתי. מי שאינו יודע לאחוז נשק אין עליו לסכן עצמו; אין תועלת בזה; אבל חפצתי שתהיה עמי”, והשתרע תיכף על הרצפה והעמיד עצמו נרדם, ויצחק נאלץ לשכב על המטה.

גם עתה הרגיש יצחק עלבון כבד. במקרים כאלה ראה את עצמו מיותר וכמו נופל למעמסה על האחרים. מסביבו דברו בני‑אדם על הגנה, שמרו, סדרו והכינו – והוא לא בא בחשבון, לא שתפוהו, לא מסרו לו תפקיד, לא הזמינוהו לשום מקום וגם לא ספרו לו מאומה, ממש כחבריו במקומות שונים בשעת לכתם לבית‑זונות. וצרוף‑רעיון משונה זה ברגע אחד עורר בו כעס והתמרמרות על עצמו והאחרים. הוא הסתובב יחידי כשעה וחצי בפנות אפלות, שפחד להתקרב אליהן אף בלילה רגיל, חפש את הסכנה ולא מצאה, ובכל‑זאת לא שקט, אף כי לא פגש שום חוליגן בחוץ. היה איזה רגש כאילו התחבאו וישבו כל החוליגנים והיחפים במארב, עוצרים נשימתם ומחכים לשעת‑כושר להתפרץ ולעשות שחיטה, שתעבור את זו של ימי הקונסטיטוציה; והוא והלילה נתונים בתוך קשב כבד, והלילה והחושך עוצרים נשימתם כמוהו. הוא גם התחיל לועג לעצמו: “אדם יכול להגיע כך לידי שגעון לדבר אחד, יכול הנך לראות את מלאך‑המות במקום שאיננו”.

סוף‑סוף נכנס יצחק נרגע אל המלון היהודי של מכרו, שוולקה שלחהו שמה. בחוץ לפני המבוא עמדו כרכרות אחדות וכל הפרוזדורים מלאו כרים וכסתות, ועליהם ישבו ילדים מיושנים ונערות עטופות מטפחות מורדות על המצח. בעל‑המלון הסתובב, התרגז וצעק למשרתים שלא יתנו להכנס לאיש, ובעצמו נתן להכנס אחרי איומים מצדו והפצרות מרובות של הבאים. “איזו שמירה אצלי?” התרעם “הרי יודעים כי מלון יהודי פה?” וליצחק גלה, כי יש לו שני אורחים זרים: יהודי אוסטרי וגוי איטלקי, וכי יודעים זאת במשטרה; ואמנם נוהגים להעמיד משמר על בתי‑מלון ועל בתי נתיני‑חוץ, וודאי יציגו פה משמר, גם אז, לפני שלשת רבעי שנה בפוגרום הגדול הציגו, אלא שאין ערובה ואין שום בטחון, או להזמינם למשטרה לשם איזו פורמליות ולערוך פה שחיטה בשעת העדרם, יכולים גם לבוא לאסור פה אנשים ולמסרם בדרך לידי האספסוף להרג – אלא שהוא כבר העניק מתנות‑יד לכל בן‑עשו שדרוש לתת לו. “מילא, תהיה גם אתה פה”, אמר ליצחק בהניחו ידו על כתפו: “תצטרך לשכב בפרוזדור – תשכב; חדר פנוי אין”. – יצחק אמר: “הייתי רוצה להסתובב עוד כחצי שעה בחוץ”. – “מוטב שלא תסתובב”, – ענה בעל המלון, – “לא נעים לפתוח בכל פעם את הדלת, לא טוב שיראו את כלי‑המטות; גם בלי זאת השוטר העומד בסביבה זו מתרגז. הם במשטרה פה – (משרד המשטרה היה בקרבת מקום) חושבים כי אנו עושים לנו פרנסה מזאת, ובכן הרי מגיע להם חלק יתר”. יצחק בקש סליחה והלך בכל זאת. “קשה לא ללכת”, אמר. עתה הסתובב קצת במרכזי‑עיר; ברחובות אלה שרר שקט גמור. רגע נראה לו כמו נשתנה בכל זאת דבר‑מה בחוץ, לא כבכל לילה, ורגע לגלג על עצמו וחשב: “עינים גדולות לפּחד”. כששב הכניסהו המשרת (כמעט כל אלה גויים היו, דבר שלא הרבה את הבטחון) לאותו החדר הקטן בקצה הפרוזדור אשר בקומה השניה, שבו היה לן בכל פעם שנדחף למלון זה. "חדר זה גם הלילה חפשי הוא, אמר. יצחק שכב ונרדם מאוחר מאד, אף כי לבו נח בו דוקא, והרהוריו סבבו עתה על ענינים פשוטים ורגילים.

בבוקר הקיץ פתאום מתוך איזו בהלה; נדמה לו כאילו דפקו אט בדלת. הוא המשיך לשכב עוד קצת, עיפות שברה חצי‑גופו, וקם רק כששמע דפיקה שניה ברור היטב. הוא ירד מעל המטה, התלבש, רחץ מבוהל כבר קצתו ואמר בכל‑זאת לשתות תה ולאכול דבר‑מה בטרם צאתו אל הרחוב. אלא שבצאתו את החדר נתקל בו משרת‑הקומה, בחור חוחול טפשי וגס, שהיה רגיל בו, מתוך שיצחק פטפט עמו לפרקים. “זה אני דפקתי. חשבתי כי הלך כבר האדון. כבר אחרי עשר”. יצחק הופתע לשמע שעה זו. “וכי אחרתי כל‑כך לישון? ומה נשמע ברחוב, שקט?” הוא היה בטוח בכל זאת כי אין שום חדש בחוץ, אלא שהמשרת הרחיב ידיו: “אוהו! האדון ישן ואחר את הכל; עוד מן הבוקר הרגו חמשה יהודים, ועתה – שקט”. המשרת הלך לעבודתו כי צלצלו לו, ויצחק ותר על התה והלך. הפרוזדורים היו כבר ריקים, ורק בחדרים, במקום שנפתחו דלתות, נראו פנים מבוהלים וערמות כרים וכסתות על רצפותיהם.

יצחק יצא אל הרחוב: במרכז‑עיר זה שרר שקט ולרחוב היו כמעט פניו הרגילים, רק נדמה לו, כי מעטו העוברים היהודים ורבו הגויים. כששאל את פלוני ואלמוני מהיהודים העוברים למה שקרה, השתמטו אחדים מענת, ורק [ירק] 14 שנים ענו קטועות: “אין אנו יודיעם כלום. אומרים כי שני יהודים נהרגו במולדובנקה, בעתון ישנם רק דברים לא‑ברורים על זה”. הדברים נאמרו כמעט בלחש וגם בזהירות ובהעמדת‑פנים של שויון‑נפש, ויצחק לא יכול להחליט, אם באמת מתוך שויון‑נפש הם נוהגים כך, או מתוך פחד פן ירגישו בם הגויים העוברים. הקהל כאילו גם לא היה סקרני: דוקא מצד מולדובנקה באו יותר בני‑אדם מאשר הלכו שמה, ואיש לא ידע יותר מחברו. “אנשים משונים!” חשב יצחק (או אפשר גם אמר) מתוך סקרנות שלא נמלאה ומרוגז: “אפשר להטפש למראיהם!” ברחוב עד השוק, גם סמוך לבתי‑הכנסיות, בחלק יהודי נקי, שגויים מעטו מאד לעבור שם, שרר המראה היום‑יומי, ומן השוק והלאה נראו כבר פה ושם פרצופים מבוהלים בודדים, וגם בני‑אדם שהתהלכו הנה והנה, ספרו והתלחשו; ומסביב להם המה הקהל התמידי, קנה ומכר. רק המגרש שלפני שוק‑הסחבות לצד העיר ריק היה, וגם אהלי‑השוק סגורים, ויצחק כבר הרגיש את קרבת מולדובנקה והמאורע שלה, והשתומם עוד יותר על שקט העיר.


ט

שוק‑הסחבות היה ריק הבוקר, וכמעט כל אהליו סגורים, שולחנות הפוכים וקרשים מפוזרים התגלגלו פה ושם. רק שנים‑שלשה גויים תגרנים עמדו על יד אוהל או שולחן או עברו עמוסי‑שקים ופניהם הרגילים לא היו להם. כמהססים עמדו או עברו, זורקים מבטים קדימה, אחורנית ולכל צד, ובעיניהם – סקרנות, מבוכה, אי‑מנוחה וגם זהירות; יש שהבריק בעיני גוי תגר או רוכל זיק ערמומי‑רשעי, ויש שקפאו עיני מי מהם עד לידי אכזריות. זקנה יחידה עברה אלכסונית את הככר הרחב, וממול בא בחור יהודי ספק‑נער, אלה היו העוברים היחידים דרך הככר, העוברים האחרים עקפו את המגרש מרובה הצדדים והזויות וכמו זחלו בצדי‑רחובות. יונטביטש נגש אל יהודי ושאלהו:

  • האם פה הרגו?

היהודי נתן בו עינים תמהות:

  • וכי לא שמעת? ברחוב “התיכון” הרגו, לפני קסרקטין‑הקוזקים.

  • מי הרג?

  • הרי אמרו לך: קוזקים; ומי יהרוג? תחילה הרגו שני יהודים שעברו ליד הקסרקטין, ואחרי‑כן התפרצו לתוך הרחוב ורצחו עוד שלשה. –

  • לא כך, – העיר יהודי מן הצד, – הרגו שלשה על יד הקסרקטין ובזוית, ואחרי כן עוד שנים.

  • הוא מספר לי! – התרגז הראשון,– אני גר שם בסביבה.

  • ולי ספר איש שראה בעיניו.

  • איך יכול היה לראות, והרי כולם ברחו או הסתתרו בחצרות?

  • ואתה לא ברחת?

  • ומה אתן לקוזקים שיהרגוני? אך אם אני אומר לך, תוכל להאמין.

  • דבר עמו! – עקם השני את שפתיו, – תראה מה שכתוב בעתון.

יונוביטש סר מהם בלב קשה ואת הדבורים האחרונים שמע כבר מאחוריו. עברו שוב יהודים ויהודיות, יהודים מעוכים ומקומטים, זקנות עטופות במטפחות כהות חמות, למרות בוקר הקיץ, בחורים נחפזים בלכתם ונערות שותקות. כולם זרקו מבטיהם אל המגרש, מבטי סקרנות או אי‑מנוחה. המגרש התרוקן בינתים עוד יותר. שוטר עבר ואמר דבר‑מה אל אחד הגויים, וזה מהר להסתלק.

  • כשאין צורך בהם מופיעים הם – אמרה אשה אחת לתוך האויר סתם. – איפה היו בבוקר? שם ברחוב “התיכון” לא נראה אף שוטר אחד.

  • והיא היתה שם? – שאל יצחק ועמד, – מה נשמע?

  • מה ישמע? המתים לא יקומו, ומי שנעשתה אלמנה – אוי לה ואבוי ליתומיה!

יונוביטש הדק שפתיו ועיניו עברו על פני הככר. הוא לא ראה מאומה.

  • והיא משם? איך היה הדבר? – שמע את מישהו שואל.

והיהודיה הזילה מתוך פיה:

  • משם – כן, אך מה יכולים לראות. רק עברתי ברחוב, הלכתי לשוק ושמענו יריות; אמרו: הורגים יהודים. קפצתי לתוך חצר. השוער רצה לגרשני: זרה אני, לא מחצרו, ויהודים לא נתנו לגרש. אז סגר את השער. כששקט, רצתי הביתה, תפשתי את הילדים וברחתי. עתה אני הולכת לקחת כרים ובגדים, וגם איזו קדרה לבשל ומעט כלים.

  • ואיפה היה בעלך? – שאל יהודי שעמד מן הצד והקשיב.

  • כה תהיה לרוצחים אשה כמו שיש לי בעל. אלמנה שוממה אני. אילו היה אב לילדים לא הייתי דואגת.

יונוביטש המשיך לכתו עמה; דבר‑מה כרסם את הלב וצעדיו נגררו אחרי צעדיה. הוא שתק, לא שאל מאומה והיא לא דברה יותר. שררה דממה קפואה בתוך האויר הכבד. מרחוק הגיע שאון העיר. יונוביטש דמה לשמוע קולות מוזרים משם, אך האוזן לא הבחינה בכלום. הדממה הקרובה הפחידה רגע והרגיעה רגע ואך עיניו נפקחו. עתה ראה מה שנעשה פני הככר: לא היה בו איש. האוהל האחרון נסגר, השולחן האחרון נתרוקן.

  • סימן לא‑טוב. – אמר יהודי לבוש מעיל חרפי קצר ומגפים ארוכים באמצע קיץ. – כך היה אז, בהרג הגדול.

האשה, שיונוביטש נגרר אחריה צעדיה, נכנסה בינתים לחנות; הבית שהחנות בו – היה נמוך, כשל עירה קטנה; ולחנות דלת זכוכית וזגוגיותיה חצין שבורות. – “משלשום”, – אמר יהודי עומד בראותו את יונוביטש מסתכל – “שכורים זרקו אבנים ושברו”.

  • ולא תקנו? – שאלה אשה מקושטת למחצה.

  • למה יתקנו, כדי שישברו מהר? – זרק מישהו מן הצד, כמו מאחורי זוית; המדבר לא נראה.

יונוביטש עבר את המגרש באלכסון למחצה. הוא עמד לרגעים ליד שולחן הפוך. מי הפכם? שאל עצמו ונזכר: יש שהתגרנים עצמם מהפכים אותם בערב לפני לכתם. הוא שהה והביט סביביו. המגרש היה ריק כמקודם, בשום שבת – רוכלי שוק זה שומרי‑שבת היו – לא ראה מין ריקות איומה כזו. גם מסביב למגרש מעטו העוברים. רגע חש עצמו כמו מחוץ לכל ישוב. הנה‑הנה, חשב, יציץ יחף מאיזה מסתור. ובצאתו את המגרש נשם קלות.

פה, מעבר למגרש, הרגשה מולדובנקה, אך פניה היו אחרים מאשר בימים רגילים. ילדים לא שחקו על המדרכות ובחול הרחובות הרחבים והבלתי מרוצפים, והגדולים כמו נעלמו. עבר גוי חבוש כובע שעיר, מגפים גבוהים לרגליו ושפמו עבה וסומר, ובעברו עקם פניו הצדה. משום‑מה נדמה ליונוביטש, כי במגפיו תחוב דבר‑מה, ודאי סכין. גויה עירונית רגילה עברה שותקת. יהודים לא נראו בפנה יהודית זו. החצרות סגורות או פתוחות למחצה. יהודים תחבו ראשיהם דרך הפשפש אל הרחוב ושבו ונעלמו.

גויה זקנה הציצה החוצה ואמרה לשוער, שעמד לפני השער וטאטא חתיכת מדרכה שבורה:

  • רק בהלה הקימו לחנם.

  • דרך ז’ידים! – ענה השוער אחרי יריקה והמשיך עבודתו בהסתכלו לצדדים. רעד צנה חלף בגוף יונוביטש, ואך הוסיף ללכת.

  • לאן, בן‑אדם? – שמע את קול השוער.

  • ל“התיכון”, – אמר יונוביטש אחרי הסוס והמשיך צעדיו.

  • אין לעבור, – אמר השוער ונסה לגדור לפניו את הדרך.

  • מדוע? – שאל יצחק משתומם.

השוער העיף בו עין בוחנת ואמר:

  • תוכל לעבור, אך לא אערוב לך כי תשוב. אוסרים כל יהודי צעיר עובר. אנרכיסטים, נאמר, ירו על קוזקים ולכן אוסרים.

  • אנרכיסטים? – תמה יצחק: – והרי יהודים נהרגו?

  • זהו ענין אחר; – ענה השוער בלי כל מבוכה; אך אומרים כי אוסרים וגם צוו לעצור ולהשיב. ואחרי מדדו את יונוביטש בעיניו: – אתה נראה לי אדם שוקט, תוכל לעבור, אך מוטב לא ישר, כי אם מסביב, משמאל או מימין.

יצחק נטה רגע לעבור דרך רחוב צדדי, ואך שב והלך ישר. השוער לא שם עתה אליו לב, כי נכנס בשיחה עם שוער שכן, ויונוביטש לא שמע את שיחתם.

הרחוב היה ריק. בקצהו עמד בית ארוך שחסם את הדרך. יצחק לא ידע הלהימין אם להשמאיל. שם, כמדומה, רחוב של גויים, אמר בלבו, בהביטו ימינה ונטה שמאלה. פה ברחוב נראו החיים כסדרם יום‑יום.

“עם משונה!” הרהר לעצמו. “פה, על סף הסכנה?” הוא בעצם לא ידע את מקום הסכנה, כי לא עבר אף פעם את הרחוב “התיכון” ולא ידע מקומו. הוא צעד עוד איזו צעדים והרחוב כאילו נאלם לפניו וכולו סגור, צעד שוב הלאה ופתאם ראה צעירים יהודים מכווצים קצת מתהלכים כמתגנבים. הוא סקר אותם. גם מסביב להם היתה איזו תנועה משונה. נערה עברה פזיזה, לחשה דבר לאיש ונעלמה.

אחד, ספק בחור, ספק יהודי בן‑שלשים, התהלך כשראשו נתון בין כתפיו ומעילו העבה קצת כמו תלוי עליו והוא פוסע פסיעות אטיות ומדודות. ההועמד על המשמר או15 מתהלך לו סתם? שאל הרחוק מפה עוד עד ל“תיכון”? – שאל את היהודי העובר.

  • הנהו לפניך, “התיכון”, וכי לא תראה? – רמז לו היהודי באצבעו אלכסונית למעלה. ויצחק הביט וראה בקצה הרחוב קיר‑חומה ושִנַים לו כמגדלים סוגר את הרחוב; ובאמצע הקיר –שערים סגורים, גבוהים ורחבים, וחילים חמושי‑רובים, חילים סתם ולא קוזקים, צועדים לפני השערים.

  • כשבויים הם עתה, – המשיך היהודי, – אין נותנים להם לצאת; ולא יתנו להם לזוז מפה, אומרים, שלשה ימים עד שיעשו חקירה ועד שתשקט העיר. – והיהודי היה כמפהק בדברו.

  • חקירה יעשו? תחכה, – זרק בעקימת‑שפתים צעיר לבוש חולצה.

  • ומה, לא יעשו? – התרגש היהודי כבר במקצת: – גריגורייב אינו נֵידְהַרדט, דע לך, ובקרוב גם תאָסף דוּמה חדשה. לא אותם הימים ולא אותם ה“שררות”.

הבחור המלגלג נעלם; ואך בחור אחר לבוש מעיל קצר ומצחיה מבריקה לכובעו אמר:

  • ומי ידע את גריגורייב? וכי אין גם הוא משרת ל“שלטון היחיד”?

  • בכל‑זאת, – ענה היהודי – והרי הרחיקו את נידהרדט אחרי החקירה אז והעלו את גריגורייב תחתיו. – וזה הרי בן‑העיר, אזרח, ויש לו בתים בה וזקוק הוא בעצמו למנוחה; וגם אוהב הוא את אודיסה ו“קדט” הוא (ראשי‑תיבות של קונסטיטוציונליסט דימוקרט), כן אומרים. – ודברי היהודי נשמטו כמו מתוך שק ריק.

  • אין לי יותר אמונה בשום גוי, – ענה הבחור.

היהודי הביט בו בתמהון. “חשבתי כי “מהם” אתה, כבעל‑החולצה, ולבסוף אתה ודאי ציוני. בכל‑זאת תוכל לשמוע לי: אין לפחד. אני מאמין בגריגורייב. הרי רואה אתה. הפעם אנשי‑צבא הם הרוצחים ולא ציביליים, ושוד לא היה. אין זה פּוגרום”. יונוביטש דמה לשמוע קול יהודי מוכר לו מילדותו, המרגיע הנצחי שבעיירתו: כך דברו ודאי גם בימי‑הבינים בין החומות הכלואות.

“ולכן מטייל אתה לך בשקט כשזה”, חשב יונוביטש.

‑ ולשם מה אתה מתהלך פה? – שאל הבחור את היהודי, – העמידוך?

‑ לא; איש לא העמידני. אני – סתם. עוברים בני‑אדם ואני שכן מרחוב – (את שם הרחוב לא שמעו ברור. ) ואמרתי: אעמוד לי ואראה ליהודים איך ללכת, שלא יקרה חס‑ושלום אסון. בחנות השארתי את אשתי. מילא תתרגז קצת. בימים כאלה – היהודי התאנח קלות, הפסיק ומהר אל יהודי עמוס חבילה קשה להזהירו.

יונוביטש והבחור החליפו מבטים חמים והעבירום כלפי היהודי המדבר, שנראה להם עתה רק מגבו. בינתים סקר יצחק את הרחוב, שנראה ריק כמעט. לא רחוק מהכניסה לתוכו כמרחק שליש‑רחוב, עמדו שני שוטרים, שוטר למדרכה וביניהם חיל רוכב עובר, ובפנים – עוד שני רוכבים או שלשה. בחורים יהודים נסו לעבור והושבו אחור; גויים יחידים עברו.

מחוץ לקומץ סקרנים או בחורים, שמהם נסו אחרים לעבור, לא נראה איש, השערים סגורים. ורק בחלק שמאחור, הבלתי נשמר, מעבר לרחוב החוצה נפתח פה ושם שער ומתוכו יצאו יהודיות עם חבילות וילדים. “הנשאר עוד מי שם?” שאלה בת חצר אחת את השניה: “בחצרנו – אני האחרונה”.

  • ואצלנו נשארו עוד שתי משפחות. אסון! הגויים השכנים יגנבו את הכל. –

  • והשוער מה? וכי אינו אחראי? – שאל אחד הסקרנים.

השוער? הוא יעזור לשבור את המנעול ויגנוב ראשונה. אך בעד כל מחיר שבעולם לא נלין פה יותר. די לנו כבר בנחת של “התיכון”. נעבור העירה.

  • ובעיר לא הרגו, ומעט אנסו? – נאנחה השניה.

  • מה העיר ומה מולדובנקה! וכשאין יחפים יש קוזקים, ולכי השמרי!

יונוביטש, הבחור והיהודי שהפנו מבטיהם לצד המדברות הביטו אחריהן בלכתן. היהודית התנהלו על פני המדרכה השבורה מאז, עד שהגיעו לרחוב החוֹצה השני. הילדים נגררו אחריהן אחוזים בשמלותיהן. פה ושם נשמט איזה חפץ מידי האחת או השניה והיא נתעכבה בהלוכה בהתכופפה להרימו, ובינתים נתפזרו עוד חפצים. בחורים, שעברו הנה והנה פזיזים וכמעלימי‑סוד, לא עמדו לעזור להן. יונוביטש סקר בעיני‑שעמום את הבחורים. איפה ראה אותם? והוא גם ראה עצמו עתה כאחד מהם. הרי גם הוא מתבלבל פה ולא זז לעזור.

ופתאום קמה מהומה ברחוב. מן הקצה התפרצו שני בחורים ועברו במהירות לאורך קיר חצר הקסרקטין. הרוכבים דהרו אחריהם, והם רצו והספיקו להעלם. מחוץ לרחוב לא רדפו הרוכבים אחריהם.

  • ובכן אין אוסרים? – שאל יונוביטש בדברו לעצמו.

  • את מי, את הקוזקים? – ענה בשאלה בחור עובר על ידו. – כלאום. אלא, מה זה יועיל? לא יהרגו היום, ירצחו מחר.

  • לא, אמרו שאוסרים בחורים יהודים, וכי אנרכיסטים ירו. –

  • שקר ועלילת‑שוא. שום אנרכיסטים לא ירו. פשוט יצאו בבוקר קוזקים, בחמש בבוקר (‘בשש וחצי’ – מתקן היהודי.) ראו יהודים עוברים ורצחו, ראו עוד יהודים, רדפו אחריהם ורצחו שוב.

  • ומי הפסיק אותם? – שאל הבחור הבלתי מאמין בשום גויים.

  • הענין נפסק מעצמו. לא היתה פקודה. זה היה רק שעשוע.

יצחק הרגיש כמו עברתו צמרמורת. “שעשוע”. “נפסק מעצמו”, “לא היתה פקודה”. חום היום לא המס כי אם הקפיא. לתוך הזרועות החלולים כמו נשפכה16 עופרת של אין‑עזרה. ומתוך איזו אינרציה שמע עצמו שואל:

  • ושום יהדי לא אסרו? –

  • מדוע יאסרו? אם יעצרו אחד וימצאו אצלו אקדוח או פצצה – יאסרו.

  • הוי, פצצה! אילו אפשר היה לפוצץ את כל זה! – קמץ בחור אגרופו.

  • בלי גבורות, חביבי, – ענה מי מן הצד. – פצצות זורקים לחנות יהודי או על שוטר עלוב; את הקוזקים לא יפוצצו.

והבחור, שענה קודם על שאלות יונוביטש, המשיך מבלי שים לב להפסקה:

  • ראית: גם את הבחורים שעברו לא אסרו. אילו צדום, היו עוצרים ומחפשים. אך גם לא תפשום.

יצחק פהק. למה בעצם שאל כל שאלות תפלות אלו? ובאותו רגע התפרצו הרוכבים מעבר לשורת השוטרים והתחילו להבריח את הקהל. בחור אחד השתמש בינתים במהומה, התגנב לתוך השטח האסור ונעלם פנימה לתוך חצר פתוחה.

יונוביטש נסתלק, סבב את הרחוב מצד רחוב יהודי, ובחשבו כי אין מעבר משם, שב על עקבו והקיפהו מן הצד השני, בהכנסו לרחוב שחציו גויים (כך נתרשם משום מה,), עברהו בחפזון משונה ועינו לא תפסה דבר, עקף את הבית האחרון שמשמאל הרחוב ואת הבית האחרון של “התיכון” מימין, בין הבית לבין קיר‑חומה גבוה וארוך, וראה עצמו פתאם באמצע ליד אהלי זקיפים, ולימינו – השערים. הרוכבים היו טרודים במורד הרחוב בהברחת הקהל מהחלק הבלתי סגור. השוטרים התרחקו ועברו אחריהם לקצה הרחוב. יצחק חש עצמו פתאם שקט, צלול ובהיר‑עין כבמעמדו על יד שריפה. הוא לא מהר להתחמק להמעבר מנגד (הן אפשר היה גם לעבור משם? חשב באותו רגע.), כי אם הפנה כתפו לצד הרחוב לעבור בו, עלה על המדרכה והסתכל לתוך החצרות ששתים מהן היו פתוחות. כלי פזורים ועזובים התגלגלו על אדמת החצר ובשער. הוא נזכר אחרי‑כן בהליכתו זו והשתומם על עצמו. הוא סקר את הכל במנוחה, זרק עין גם לחצר פתוחה מנגד, קודם בפנה הספיק עוד לקרוא את לוח הרחוב: “סְרֶדְנַיָה אוּלִיצָה” (הרחוב התיכון.) את שמות הרחובות הצדדיים לא ראה. (וולקה לעג לו אחר‑כך. במקרים כאלה אדם צריך לראות את הכל.) הוא גם שאל את השוער: “האפשר להכנס?” – השוער אמר: “תתגלגל מפה? היהודים כולם יצאו”. הוא צעד לו הלאה למטה וגם הפך פניו לסקור את הקיר והשערים הרחבים והכבדים, עד שהעמידהו שוטר: “לאן?”

  • מן הרחוב, – ענה בקרירות.

  • משקר אתה; אין יהודים בחצרות.

  • באתי מסביב והלכתי לי.

  • לא ראית שאסור?

  • איך יכלתי לדעת? – והוא העמיד פנים תמימים חשוכי‑ישע בפני השוטר; אחר‑כך השתומם על שניו שלא נקשו בפיו. וחם או קר אין אתך? – חכה לשמוע; ואך מכיון שלא באה השאלה הוסיף בקול ממושך ורשלני, ונדמה לו כמו התכוץ קצת:

  • שמעתי שהרגו יהודים והלכתי לראות. יש לי קרובים ברחוב. פה לא נתנו לעבור וחשבתי: משם מותר ועברתי.

השוטר לא שמע כבר ורק אמר: “מהר, לך!” ונעלם.

מאין צצו פתאם בחורים סביביו? הנה רוכב דוהר אחריהם, והנה הוא יצחק רץ עם האחרים. והוא זכר את הדימונסטרציה בורשה ביום ההזכרה של הרצל, ביום השלישי אחרי מותו. פועלי‑ציון הפגינו אז וקוזקים רדפו, הצליפו במגלבים ואסרו. שוער פתח פשפש והוא הצליח להתחמק לתוכו, בשעה שיהודים רצו רדופים ומוכים. היה באותה חצר ריסטורן יהודי ידוע. שם נפגש בציונים, בבונדאים ובקרוב שלו ששמח לפגשו ועם סופרים יודישאים הכותבים גם עברית. הוא ישב שם כשתים‑שלש שעות ובני‑אדם הביאו ידיעות מן הרחוב על צליפות ומאסרים. ואך שוחחו להם בשקט על עניני יום‑יום ובני‑מפלגות גם התוכחו מתוך אכילת לביבות‑גבינה חמות. פה עתה לא הצליפו הרוכבים ולא אסרו. כן, אמר לעצמו בלעג מר: צדקו היהודים: ממשלת גריגורייב וימי‑חופש.

ויצחק זוכר במשך הימים, בחשבו על מאורעות יום זה, מה שספרה לו אשה אחרי‑כן: קוזקים אלה ביום חג שלהם או ביום ראשון רגיל תפשו “שקצות” ברחוב, הכניסון לתוך החצר פנימה והתעללו בהן. לקוזק הכל מותר. כששאל יצחק: “ויהודיות?” ענו לו: “לא, ליהודיות לא עשו מעולם כך”. ה“שקצות” –ספרו – “בכו, התיפחו וצוחו. היו ביניהן גם בנות חמש‑עשרה, חוחולאיות עגולות, תפוחים אדומים. ובכל‑זאת היו אלו נמשכות אל הקסרקטין כפרפרים אל האש. גוֹיוֹת דם‑טריפה”.

יצחק הסתובב עוד ברחובות פה ושם, ברחובות עם מדרכות שבורות, רצופות למחצה ובלתי מרוצפות, רפס עמוק בחול, נתעה גם לרחוב של גויים ופחד קצת, ושב העירה אל המלון. במגרש השוק הסתובבו כבר יהודים בודדים סתם, אך לא התגרנים הקבועים. וככל שקרב לעיר כן קבלו החיים את פניהם הרגילים. רק פה ושם עמד יהודי ועיין או קרא בעתון, ועל ידו או מאחוריו הציץ או הקשיב עוד מי. יצחק חשב רגע לקנות עתון וחס על חמש הקופּיקות, בימים כאלה כל פרוטה לרובל תחשב. ומה יספר לו העתון? והרי גם הוא שהיה במקום עצמו לא ראה ולא שמע מאומה. הוא בא כמו תמיד אחרי המעשה.

  • אתה הולך ממולדובנקה, מה נשמע שם? – שאלהו חנוני שעמד על יד חנותו.

  • לא כלום; מות!

  • ויותר מאלה לא הרגו?

  • לעת עתה לא; וכי לא די בחמשה?

  • אמרים כי מגזימים; רק שנים הרגו.

יצחק לא ענה וצעד הלאה. הוא חש שעמום גופני כמעט, ואפילו לא כעס. עיניו חפשו עתה, כבכל זמן שובו, את יודיל וּוולקה; איפה הם?

יצחק תעה ברחובות שמראיהם השתנה עתה. במגרש שוק‑הסחבות נראו עוברים ושבים מעטים. השוק היהודי שאחרי איזו רחובות היה במעוטו סגור וברובו הגדול פתוח. לרחובות יהודים קרובים שבעיר היו פניהם הרגילים, רק במקומות מרובי‑תנועה ופתוחים אל מולדובנקה נכרה בהלה למחצה. יהודים נחפזו, שוחחו בעצבנות ובתנועות מופרזות, ולפרקים דוקא בדבורים קטועים ובהתאמצות של שליטה עצמית, הפיצו שמועות בלחש ובקול וקראו בעתון. המנוחה לא שבה: מולדובנקה סוף‑סוף אינה רחוקה.

ברחוב הארוך שהוביל אל בית‑המלון שקט שוב הכל, רק היהודים עברו שותקים, כמתכוצים בחובם. וככל מה שירד יצחק מן החלק היהודי אל חלקו המעורב, מבית תפלת היונים ותחנת‑המשטרה מטה – כן מעטו העוברים. פני השוטרים ליד התחנה נראו לו קפואים, והגויים שנכנסו ויצאו – חשודים, עיניהם מביטות הצדה או פולחות אותך במבט סגור חידתי. בתי‑המסחר המעטים נעולי‑דלתות והפתוחים ריקים מקונים.

לפני בית‑המלון התהלך שוטר, שהיה מחליף מלים עם קויים עוברים, ובעיקר עם שוטרים ושוערים. בגשת יצחק למבוא הבית, סקרהו השוטר בעינו. הדלת היתה נעולה. יצחק צלצל. נגש אחד המשרתים והציץ תחילה דרך אשנב ויפתח. יצחק נכנס, והדלת נסגרה על מנעולה אחריו.

בעל‑המלון טרוד היה ולא שאל את יצחק דבר; וטרם הספיק יצחק להחליף עמו דברים – נעלם. ליצחק ספר מי, כי רצו להוציא מפה את שני האורחים מחוץ‑לארץ, ובעל‑המלון לא נתן. אחד מהם גם לא רצה ללכת, ואז נשאר גם השני פה.

יצחק עבר את הפּרוזדורים. החדרים מלאו עוד אורחי הפרברים מאמש. משרת יהודי אמר לו: “אסון! באים אורחים קבועים שלנו ואין מקום; באו אנשים מן העיר, רוצים להזמין חדר לאיזו ימים, ואפשר לקחת מחיר – והקבצנים האלה מלאו את החדרים עד אפס מקום. הרי לא יגרשום.” יצחק נזכר: בעל‑הבית ציוני הוא וידיד לעסקן ציוני חביב של הפּרובינציה המתאכסן תמיד אצלו. הוא לא יגרש. ואך גם פנים חדשות ראה, כי נתפנו מקומות: משפחות אחדות מרחובות לא‑מסוכנים וגם כאלו שאינן יכולות לשלם שבו לדירותיהם או יצאו למקום אחר. את הנשארים הצפיפו בחדרים מעטים. שנים‑שלשה חדרים ריקים היו וסגורים כמו מוכנים; יצחק ידע לראות, וגם היה פה מעין בן‑בית, לא נזהרו מפניו ביותר. גם זאת ידע: יהודים אורחים מערי‑השדה נסתלקו לעריהם.

הוא יצא אל הרחוב ושב בדרך שבא. אי‑מנוחתו לא נתנה לו לשבת בית. היתה שעת צהרים בערך. ככל אשר רחק ועלה, כן התרבו חוֹצי‑הרחוב. לקראתו עברו רק מעטים. ליד בית‑הכנסת, שחזנו היה בשבתות שואג כארי, רבתה התנועה. הוא פנה ימינה והתהלך בקרבת השוק שבעיר במרכז היהודים. כמה זמן התהלך כך לא ידע, כל הזמן חפשו עיניו את וולקה ויודיל, אך לנסוע אל נוה‑הקיץ גם לא עלה על דעתו. שניהם ודאי בעיר.

ופתאם ראה את ברנובסקי ושמח לקראתו. גם איש‑הסוד כמוהו הסתובב בעיר. אמש היה עוד אצל העסקן בנוה. עוד מעט יסור שמה לשעה קלה לראות את מצבי‑רוח האשה והילדים. העסקן בעיר, הוא נכנס למשרדו לרגע וראו. העסקן מטלפן ומטלפנים אליו, מצב‑הרוחות מתוח. איש‑הסוד ידע לשמוע, וודאי יש לו מה לספר.

יצחק גם שאל: “וגריגורייב?” – הוא לא ידע, השאל ברצינות או מתוך אירוניה כבושה.

  • גוי מחסידי אומות העולם, אך מה יעשה? יאמרו לו: הכבד ושב בביתך ולא תפריע! – ישב.

יצחק שתק רגע.

  • ואיך שם בנוה‑הקיץ?

ברנובסקי הניע בידיו:

  • האופיצר אמר אמש, כי אם לא יקבל פקודה לעבור למקום אחר – יהי שקט בנוה שלכם; עד הבוקר לא קבל עוד.

הם התהלכו והסתובבו יחד בתוך שתיקה ודבורים קטועים. “הקראת את העתון?” שאל ברנובסקי.

  • הייתי ב“תיכון” – ענה יצחק.

  • כך? נו, ומה? – והשומע‑היודע צפה לחדשות מן הרואה.

  • הקוזקים כלואים. היהודים עוזבים. פני השוערים אינם מבשרים טוב.

  • ויש שם קהל?

  • מעט.

  • איך זה?

  • מה יש לעשות? – ועיני יצחק תרו לצדדין ולא הביטו בפני המדבר בו.

הם ראו עצמם עומדים על‑יד שולחן מכוסה סחורות מחוץ לחנות; יהודי ישב, החזיק עתון והם עמדו על ידו, העיפו עינים לתוך הגליון וגם הסתכלו מסביב, ואך בקום היהודי לדבר עם איזה ספק‑קונה זזו וצעדו הלאה. בלכתם עמדו שוב על יד חנות, שבפתחה עמד יהודי והעתון בידו פרוש לכל ארכו ורחבו, והוא קורא בו וזורק מלים החנותה. הם שהו ועיניהם עפו בצד שני של העתון. ואך חדשות הבוקר היו בפנים, לצדו של החנוני הקורא.

  • הרי יכולים אנו לקנות לנו גליון?! – אמר ברנובסקי.

  • יכלנו באמת – צחק יצחק כמו לעצמו. הם הלכו, עמדו שוב שלש‑ארבע פעמים לעיין בעתון של אחר ולא קנו.

הרחובות כמו מלאו קונים פתאם, רבים מביתר הימים. המכינים יהודים צידה לעצמם לאיזו ימים? גם זה אפשר. לעיני יצחק נפערו פתאם הגגות והמרתפים. השמש זרחה ביום קיץ נפלא זה וחממה. השטוֹת על המדרכות הרחבות קפאו באין‑רוח בצרפן ריחן לריחות המזונות והפירות הטריים והלא‑טריים. ברנובסקי אמר: “ריחות קשים!” – יצחק ענה: “חם! שמש לוהטת!” נערה עוברת קראה: “יום נפלא!” ובחור אחד, איזה מכר מקרי שלהם, שאת שמו לא יכלו לזכור או לא ידעוהו אף פעם, עבר ואמר: “קוזקים רצחו חמשה יהודים” – זרק ואבד בתוך הקהל.

הליכתם יחד נעשתה קשה קצת. יהודים נדחקי‑חפזון הפרידו ביניהם. ופתאם בעברם, נפתחה לפניהם סימטה מפולשה חוֹצה, וברנובסקי שאל הנבהל: “מה זה שם?”

יצחק הביט אחריו שמאלה וראה גושים לבנים אחרי גושים לבנים מטולטלים באויר. הם נטו לתוך הסמטה לעבור. ופתאום נגלה להם מראה אשר לא ראו בחייהם.

הרחוב משני צדדיו לפני החנויות מלא אדם. מאחורי העומדים על המדרכות בשורה ומלפניהם רבו גם העוברים. ובאמצע הרחוב – בין שורות העוברים – נוהרות כרכרות אחרי כרכרות, עגלונים יהודים, עגלונים גויים. הסוסים מתנהלים לאטם. כל כרכרה גוש לבן: כרים וכסתות וגם שמיכות צבעוניות וסדינים. ובתוך הגושים וממעל להם יושבות נשים, נערות וטף. פנים נבוכים, פנים מוכי‑תמהון, פנים נבהלים, כרכרות שקטות, כרכרות רועשות, כרכרות דוממות וכרכרות מלאות ריב וקטטה. הנה ילד בוכה ומכה את רעהו, הנה אם משקיטה, אם גם מיניקה תינוק, הנה גם גבר בכרכרה, והנה זקנה ישנה או רק מתנמנמת, שהפשילה ראשה על פני חבילת‑כרים. ופני אלו כשהיו גלויים מלמעלה או מן הצד נראו כפני מתות. אחת מהן גם ישנה כשעיניה לבנות ופתוחות.

הרחוב שוקק: יהודים מדברים. ופתאום – רגע‑דממה. והנה שוטרים עוברים ומכניסים סדר בכרכרות, הוציאו כרכרה מתוך השורה והעבירוה לרחוב חוֹצה. העגלון מקלל. והנה הפרידו בין כרכרות, העמידו את הזרם והכניסו לתוך השורה איזו כרכרה מן הצד, ושוב חרפות וקללות, בני‑אדם נדחקו לעבור והרבו את המהומה.

  • עושר, כנראה, אין מובילים עוד, זה עדיין שומר את מקומו, – אמר ברנובסקי; בינו ובין יצחק עומדת עלמה או אשה צעירה מעוכת מראה ותלבושת.

  • מולדובנקה נוסעת; מה פלא? – ענתה זו כמו נעלבה.

  • לאן? – שואל גבר לבוש יפה.

  • העירה, – עונה זו שוב ומעמידה באיש עינים תמהות.

  • עוד יגרמו צרות גם לנו, – מתמרמר הוא: – אם יש קצת בטחון בעיר – יחלוף עתה. במחזה בריחה זה מעוררים הם את הפורעים לפרוע.

  • בני‑אדם רוצים לחיות; וישנן אמהות – אומרת היא. עפעפיה ירדו על עיניה בדברה וקולה כרועד מחום עצור.

  • ובכל זאת אין לברוח, – מעיר ברנובסקי: – אם נברח…

  • היש לו ילד? – שואלת האשה ומרימה עליו מבטה.

ברנובסקי רוצה לענות, אך בהפגשו במבט יונוביטש הנטוי אל שניהם, הוא נבוך ושותק, האשה מפנה עיניה וממשיכה בתוך שתיקה להסתכל בכרכרות.

מובילים עתה חפצי‑בית של אנשים קטנים. אך הנה הופיעו פתאום כרכרות מדכאות במראן האיום. כרכרות מלוכלכות, נשים וילדים מלוכלכים והכרים והכסתות – כמוהם סחבות וקרעים. היהודי הלבוש יפה מניד כתפיו. אין הוא יכול שוב לעצור ברוחו. הכדאי בשביל סחבות כאלו לשלם שכר‑הובלה? העגלונים הן פושטים היום את העור.

אחד מביע תמהון: “והרי יש מחיר קבוע?”

  • כן, יש; אך בשביל נוסעים ולא בעד גל‑חפצים כזה; ומי ימוד את המרחקים?

  • בורחים כמו מאש, – עונה יהודיה מן הצד – מי יחשוב חשבונות?

  • חצי‑מולדובנקה בורחת, כאילו יש בטחון במקום אחר, – זורק מישהו מאחוריה.

והכרכרות נוהרות. יצחק מנסה לספור במחשבתו ומתבלבל, ברנובסקי באופן אינסטינקטיבי מונה גם כן. הוא מפליט איזה מספר. ופתאום – יללות. שוטר רץ ומשקיט.

  • מכים ואסור שיהיו בוכים – נדה יהודיה בראשה. היללה שנשתתקה רגע פורצה שוב.

  • מי אלה?

  • משפחה שנהרג אביה.

קמה דממה איומה מסביב. כל העינים משני צדי הרחוב נמתחו. השוטרים נזפו, גערו, והיללה נשמעה שוב קטועה, חנוקה; כרכרה מיללת. יללה גם הבאה אחריה, וכמו האויר כולו מילל. היללה נוסעת. בכרכרה מתקרבת – ילד בוכה. בני‑אדם רועדים רגע. היללה הגדולה עברה, התרחקה. בני‑אדם נרגעים: רק ילד בוכה.

יצחק עומד כולו נקשה וכמו הוצקה עופרת באבריו. הוא עמד כך רגע שעה, חצי‑שעה, וגם במציאותו של ברנובסקי הקרוב אליו חדל מהרגיש. הרחוב בלעהו, והנה הוא גם מטולטל ונד עם הכרכרות ושב כמטולטל למקומו. אנשים עברו, באו, עמדו כמוהו, אנשים רותקו למקומם בעצם החום כקפואים, ואנשים מטולטלים ונדים עם הכרכרות. מזיעים יפה‑יפה. במקום שאין השטות זורקות צלן – השמש לוהטת ומכה על הראש. ויש שנדמה רגע כמו מסתובב הכל או הולך ונמס באויר הנקפא ורועד. איזו חוטים נמתחים לפני העינים, והכל מסתבך ורוטט מבריק ורטוב כקורים עפים.

ופתאום שמע קול שואל ורוחו כמו שבה אל קרבו. “כמה ימשך זה עוד?” ברנובסקי היה השואל. יצחק הביט בו בתמהון.

  • ומה, אין לנו פנאי? – ענה בשאלה.

ברנובסקי הביט בו במבט נוזף. יצחק נזכר ברטט העצור של הקול ששאל ושם את כפו על כתף ברנובסקי.

  • כמה נמשך זה כבר? – הייתי שואל, – מתקן יצחק; קולו היה נמוך ונופל וכמו גם כובש דבר‑מה בחובו. הוא נפתע פתאום והרים ראשו; יהודי מן הצד ענה בקול צוחק כמעט:

אלפים שנה”.

יצחק מרחיף עיניו; כל העינים מסביב מלטפות בחבה את שפתיו הדקות והצוחקות של המשיב. “יודיל טרוקר!” אזנו משום מה לא הבחינה בקולו.

  • ואיה וולקה? – שואל יצחק.

  • היה פה ונעלם, – עונה יודיל; עיניו מביטות צמאות ובולעות את המראה.

  • היית בדירת העסקן? – שואל ברנובסקי.

  • לא, רק את הילדה ראיתי בבוקר; וגם המורה לעברית בא ללמד.

  • משוגע!? – משתומם ברנובסקי.

  • שמעתי, – ענה יודיל, – ביום שנשרף בית‑המקדש ישב ליטאי מחברת ש"ס ולמד דף גמרא, ולא זז עד שגמר את הדף כולו.

שנים‑שלשה יהודים מן השומעים צחקו. אחרים לא צחקו וגם נזפו במבטיהם: השעה לא שעת לצון היתה; אחרים גם לא הבינו בדיחת תלמידי חכמים כראוי, ועל מרירותה לא עמדו. רבים לא הבינו מאומה; אודיסאים, בורים מלידה.

  • והנה נוסעת מולדובנקה העשירה! – זרק מי. טרוקר הפליט בפה פעור בהפשילו ראשו: “אַה!”

המראה נשתנה. עברו כרכרות מלאות חפצים. בכל אחת רק נפש אחת או שתים שומרות על החפצים. ישבו במנוחה, בשקט וגם עד לידי קפאון כמעט. רק לרגעים התפרצה איזו צוחה עצבנית, כשאיזה חפץ עמד להשמט מעל הכרכרה, או גם סתם, בלי סבה נראית. גברת חשובה ישבה בתוך כרכרה לבושה פרות‑חורף יקרה בעצם קיץ. פחדה, כנראה, להסירה מבשרה.

ושוב עברו כרכרות אחרי כרכרות, כרכרות חדשות, יפות, מבריקות. הרחובות נמלאו אדם, שנדחקו מעל המדרכות לראות בעוברות ולמשש בחפצים. השוטרים דחקו ויש שגם הדפו את הקהל אחרונית, וסדרו את הכרכרות בנחת ובנמוס. טרוקר פקח‑עינים ופעור‑פה, מתפעל ומדבר לעצמו ולאחרים, נדחק לתוך הרחוב, התקרב לאיזו כרכרות. החליף דברים, משש בחפצים כמבין, ונעלם. עיני יצחק לווהו תמהות ומקנאות כמעט.

השוטרים הוסיפו לסדר, נגעו בחפצים בזהירות ולא הרפו כמעט את העגלונים. הקהל צחק ונהנה, ואחרים גם רגזו. נשמעו בדיחות ועקיצות. באחת הכרכרות ישב סטודנט רחב‑חזה לצדה של עלמה. היא עופפה עיניה הנה והנה וגם השפילתן.

  • רוסי, – זרקה עלמה מן הצד – בעוד שבועים עמדו להתחתן, והיא היתה צריכה לקבל פרבוסלביה. ופתאום בורחים, והוא שומר עליה.

ברנובסקי אומר ליצחק:

  • חבל שאין טרוקר פה; אספר לו זאת.
  • ישמור עליה בקבר! – רועמת יהודיה מאחור.

  • טוב אם יש עתה איזה אופיצר ידיד, – מעיר מי.

  • טוב לגור עתה בבית סוֹיוּזניקים (חברי המאה השחורה).

  • וטוב מזה לגור בבית שיושב בו פריסטב (פקיד שוטרים של הרובע).

  • חמשה ועשרים רובל טובים מכל שכנות, – מעירה אשה, ירודה כנראה.

  • ואַת רואה: גם עשירים בורחים; וגם חתן רוסי אינו מועיל.

  • שכחתם את הפוגרום; המות עצמו לא הציל. – אומר יהודי נעול במגפים גבוהים; עינים חדות ונוקבות שלו הביטו מתחת לגבות שעירות ביאוש.

  • ובכל זאת רבים נצולו.

  • כשעיפו הפורעים מהרוג ומאנוס.

יצחק חושב: “גם דבור זה מיותר הוא”. ברנובסקי נפרד ממנו, הוא יסע אל הנוה. ודאי יראה עוד לא מעט מחזות כאלה. עד עתה לא ראם. בכל פעם שהיו פרעות נמצא בחוץ‑לארץ, גם את ימי השביתה הגדולה, פרסום מניפסט החופש והפגנות החג לא ראה. וגם המטרת פצצות על אודיסה של האניה “פוטמקין” לא ראה. “נגזר עליך, כנראה, לראות רק מעשי יום יום בחייך”. – גומר הוא: – “בטויי החיים הגדולים והחזקים לא הגיעו אלי”.

יצחק חושב: “וגם לא אלי; כמוהו – כמוני!” הוא התקנא עתה בלילות‑התופת של וולקה, ואפילו במעברי‑הגבול של טרוקר.

האנשים עיפו מהסתכל, אלה הולכים ואלה באים. הקהל ברחוב הצטופף מתוך שעמום, נפזר רגע מגערת שוטר ושב ומצטופף. יצחק מביט וכמעט חדל מהבחין את אשר עיניו רואות, אזניו גם אינן מבדילות בין הקולות.

שורת הכרכרות הולכת ונמשכת. נמאסה גם העשירות, ופתאום קורא מי: “הדלות האמתית נוסעת!” עברו עתה כרכרות עלובות, צולעות למחצה, סוסים‑פגרים, ואחרי‑כן גם קרונות‑משא ועגלונים לבושי קרעים. לכלוך וצחנה, סחבות וסמרטוטים מלאו את הרחוב. בצד, ליד הכרכרות, התנהלו יהודיות, נערות וילדים. אמות נשאו ילדים על זרועותיהן. עברו גם יהודים, בחורים ושוב נשים, נערות וילדות – כולם סוחבים משאות: חבילות, כלים ורהיטים מפוקפקים. חפצים נשמטו, נפלו מן הכרכרות והעגלות ובני‑אדם רצו לאחור להרים אותם; מי כשל ונתחלק, מי עמד לנוח רגע ורץ להדביק את קרונו וקרוביו. הרחוב רעש: צוחות, בכי‑ילדים, נאצות, קללות, גערות שוטר ותשובות‑רוגז של עגלון. השוטרים נסו תחילה לסדר: כרכרות ראשונה, קרונות‑משא אחריהן הולכי‑רגל ונושאי‑משאות בסוף המחנה, ואך גרמו לרוגז וליללות. משפחה, שזקניה וילדיה נסעו בכרכרה, הובילה חפציה בקרון‑משא ולא נתנה להפריד ביניהן. ההולכים ברגל היו כמו‑כן דבוקים בכרכרות ובקרונות. ואופיצר עובר, שנגש לראות במהומה, באר את הענין לשוטרים. גם במלחמה וגם בתמרונים יש שאי‑אפשר להבדיל בין מכשירי‑ההובלה, והקפדה מיותרת על הסדר גורמת דוקא לאי‑סדר ולהפרעות. הענין גם נמאס על השוטרים, אחרי שחלקו די מכות ומהלומות. הרחוב זמזם כנחיל‑דבורים, הקהל התפרץ גם בצחוק לפרקים קרובות. איזו צעירים היו נכונים להכנס בתגרה עם השוטרים ולהפוך את זרימת הבורחים להפגנה, אלא שלא מצאו הבנה אצל הקהל מעוט‑ההכרה, שלצערם התחיל גם להתפזר.

יצחק לא זז, לא יכול לזוז: זו לא היתה דלות סתם. הוא הביט לאחור, וכמו שאף לראות מה שמעבר לכרכרות. אך עד קצה מרחק ראיתו ובכל מקום שהגיעו עיניו ראה רק כרכרות, קרונות, סחבות ובני‑אנוש עלובים. מולדובנקה מאחור נעלמה מדמיונו. הסמרטוטים כמו הועלו מאיזה תהום ונסחבו למרחקים: סמרטוטי‑אדם, סמרטוטי‑ישראל, סמרטוטי‑גלות, סמרטוטי כל אותם הארנאוטים, הבולגרים והמולדובנים, העמים והשבטים, שעל שמותיהם נקראו פרברים ורחובות בעיר מקובצת זו, המשמשת אכסניה לפליטת‑ארצות ולבריות מפוקפקות ועכורות של עשרות עמים ולשונות. היהודים, שירשו מקומם של פליטים אלה שהעיר בלעתם או הקיאתם מקרבה, כמו אספו או קנו גם את כל סמרטוטיהם, סחבות‑דורות, סמרטוטי‑בראשית. מאחור אין סוף ולפניהם – מרחק אין קץ. הרחוב לא יגמר אפילו עם הים, תהלוכה זו תעברהו ותמשך עד קץ כל הדורות ברחוב‑שוק זה, רחוב עלבון האדם. יצחק צוחק לעצמו: וולקה היה אומר: “רחוב היהודי הנצחי”. ויצחק תופס עצמו: נעשיתי גם חקרן, וגם סנטימנטלי ובעל‑פתוס, חושב כמו מתוך ספרים.

וכשנפסק זרם הדלות תמה רגע. באו שוב כרכרות רגילות, בודדות, למקוטעין. הוא הקיץ. כמו מתוך חלום, עמד רגעים, הביט שוב, סקר הכל וחשב: נו, חסל! אלך אפוא! ופתאום שם מי את ידיו על כתפו: וולקה!

דממה! רצה לשאול כל‑כך הרבה ולא יכול; גם לא ידע: מה ישאל?

  • היית שם, כן? – שאל וולקה.

  • הייתי. –

  • ידעתי כי תהיה; אכלת?

  • בבוקר, כן. –

  • לא, צהרים?

  • מוקדם עוד.

  • איך מוקדם? עוד מעט שלש.

  • מה אתה אומר?

ויצחק נזכר: לא אכל בבוקר, לא שתה תה, ופה הוא עומד זה כשתי שעות וחצי. ביום כזה אין רעב, אין צמא ואין שעות. ואך מוזר: וולקה שואל כבכל יום והוא עונה.

וולקה אומר:

  • הייתי במסעדה. רציתי לראות את הסטודנט המורה ואת יפהפיתו היום.

  • ענין! – זרק יצחק בעקימת‑שפתים; ואחרי שתיקה קצרה: – ברנובסקי וטרוקר היו פה.

  • ברנובסקי יסע לשויץ או לארץ‑ישראל – אמר וולקה ועות פרצופו; – ומה טרוקר? –

יצחק ספר לו על אלפים השנה. “מוֹלוֹדיץ” (בן‑חיל!) – נהנה וולקה והוסיף: “ביום כזה שאין לך מה לעשות ביום ולא בלילה הבא – יש לך סקרנות לראות את הברואים המהפכנים, מבין אתה! הבוקר הרי הרגו אינטליגנציה”. והוא עשה שוב בשפתיו צפצוף מזכיר פונקציה לא‑יפה.

  • ומוחך פנוי לגועל זה? – שאל יצחק.
  • תמיד הוא פנוי לטפשות‑אדם, – ענה וולקה, – אך מה תעמוד פה? לך וסעד לבך; הן לא שתית ולא אכלת.

  • מאין תדע זאת?

  • גם אני לא; במסעדה רק חפשתיך. הסטודנט בא אחרי‑כן, אך תקפני הגועל ולא רציתי לראות פניו. הלכתי לחפשך.

  • ובינתים ראית זאת? – עתה נהרו שוב כרכרות של אמידים ובינונים והפסקות בינן.

  • שתים עשה פעמים ראיתי כבר מחזה זה, פה ובפרובינציה וגם אצלנו בפלך. לעירי ולבית‑אבותי לא סרתי אז. – הוא נאנח והפסיק רגע. –נלך! אין מה לעשות פה. זה ימשך עד הערב ואולי גם עד חצות‑הלילה. משעמם!

יצחק נתן בו עיניו. פני וולקה היו קמוטים וממועכים, שפתו התחתונה נתלתה כסרוחה. עיניו כבו. ארשת של גועל ונמנום‑למחצה רבצה מסביב לשפתיו וגבותיו.

  • הלא תלך הלילה? – תמה יצחק.

  • לשם מה? – ועיני וולקה נפתחו ונתחבו בו. – את הקוזקים לא אשמור. – הוא החליק בכפו על שערות יצחק כמנגב זיעת מצחו. – לך לאכול! תשב קצת. הן לא ישבת ודאי מרגע שקמת; תשמע קצת שיחות פקחים, ותקרא את חכמות‑העתון.

  • על שפתי יצחק עבר צחוק‑קל, וכמו סרט אותן.

  • ואתה לא תלך? – שאל את וולקה.

  • אני כבר טעמתי מה ברחוב. לך, לך! אחרי כן תסור למלון, תנוח. – ופתאום מלא פניו ועיניו צחוק: – גריגורייב יהיה במולדובנקה אחרי שעתים. יציגו קומדיה. אתה ודאי לא תראהו. למה תכתת רגליך? אספר לך, אחרי‑כן. ועתה עלי ללכת.

  • לאן?

  • אל הזוג שלנו. אשתה כוס ואשמע דברים רצינים בעלי‑משקל. היא ודאי רועדת, המסכנה. ואחרי שעה אשוב. נפגש ודאי באיזה רחוב.

וולקה נסתלק. יצחק עמד עוד איזו רגעים והביט. הוא גם התהלך לאטו לאורך הרחוב לצד מולדובנקה וכמו רצה לגשת לראשית הכרכרות, למוצאן. הכרכרות באו לעומתו, תערובת מכל המינים, מובילות בני‑אדם וחפצים מכל הסוגים. וככל אשר העמיק ללכת כן רב הדוחק. כרכרות עמדו, זזו, ובני‑אדם, שוטרים, יהודים ואפילו גויים עמדו גם כן, זזו, הסתכלו והמו; הרעש גבר. הוא רצה להגיע עד שוק‑הסחבות ועד עצם מולדובנקה, אך חש כי רגליו כושלות, ראשו הלם וגם רעד מה בתוכו. בקצה הרחוב גם אי‑אפשר היה לעבור.

מי‑שהוא עבר, דבר אליו ומשכהו חזרה. “שם אין מה לראות. הענין נגמר. צריך לראות מה בעיר”. – והוא לא הבחין בדובר, רק נגרר אחריו ושב. עוברים הפרידו ביניהם. הוא גרר עתה צעדו וילך עם הכרכרות. וככל אשר התרחקו הכרכרות מסביבת שוק זו, כן דללו. רבות נטו לרחובות הצדדיים; הקו גם נפסק מזמן לזמן. עתה הרגיש גם הוא מקצת מן השעמום. עבר יהודי, ספק צעיר, ספק זקן. “ואלה מסעי בני ישראל”, קרא בנגון כבספר‑התורה. יצחק עצם רגע עיניו. למעלה מהן ברוחב עצמות‑גבותיו עבר רטט קל, שהתפזר כרעידות‑קדחת דרך לסתותיו וצוארו וירד לאורך זרועותיו העליונות, שנתלו עתה כמו פרוקות והורגשו חלולות כצנורות, ומכן – לכל גופו ועד לרגליו, ושבו אל קדקדו ורקותיו והלמו בהן. ובכל‑זאת התאמץ וענה ליהודי בהלצת‑האמת של טרוקר: “אלפים שנה”. היהודי, כמו חכה לזה, חזר והמשיך בנגון קינות וסליחות: “ואלה מסעי בני‑ישראל – בגלות אדום וישמעאל, אלפים שנה – ואין קץ ותכלה”.


יצחק נהנה וצחק לו בנעימות. היהודי לא ענה והלך הלאה כמתנודד. יצחק הביט אחריו. מרצפת הרחוק כמו עלתה וירדה, נעה והתנודדה.

יצחק נטה שמאלה בדרך אל בית-האוכל. במסעדה נפגש תיכף בכניסתו ליד הדלת בקריאות: “מה נשמע? הוא ודאי יודע? מדוע אחר כל כך? כולם התאחרו היום”. – הבת הצעירה והאם הפסיקו זו את זו בשאלותיהן. האב שהחזיק בידו צלחת-תבשיל עמד לשמוע. וגם הבת הבכירה לא ישבה ליד החלון, כי אם עמדה מתוחה ורגזה: “תנו לאדם לשבת. ודאי עיף הוא. יום רוגז כזה!” ובפתח המטבח עמדה אסתרה להוטת-פנים ופרועת-שערות, תמוכת- זרוע במזוזת הדלת. היא רצה ראשונה אל הדלת שנפתחה ושבה מאוכזבת. הבן הודיע שלא יבוא בצהרים לאכול ורק בערב יבוא. ובפתח חדר-האוכל עמדה האם ובפניה אי-מנוחה.

יונוביטש מתפלא על עצמו ועל מוחו המופנה גם עכשו לראית כל דבר קטן ולתפישת כל רמז. הוא מאשים עצמו, כמו תמיד במקרים של צער גדול, כאב וסבל אדם – ברגש לקוי ובלב אטום. השכל גובר אצלו ומדכא את הכל, הוא יושב, עונה קטועות על השאלות, שפרקים אינו שומע אותן כראוי. פזור-הנפש מצטרף אצלו לתשומת-הלב. סמוך לזוית השניה של השולחן, באלכסון ממולו, יושב הזקן הקומיסיונר בעל-המשקפים. היום אינו מחונן במבטו שום איש. פניו מרוגזים ומביעים תעוב לכל אדם, אפשר גם להעולם כולו, רק לא לעצמו. ובכל-זאת שואל הוא להסטודנט-המורה, הבא היום לאכול? – “הם אחרו היום קצת לבוא!” עונה הבת הצעירה, “הוא דבר וספר כבכל יום, רק היא היתה נרגזת, אוי! חרקה שן ממש.” היהודי בעל המשקפים אינו עונה, מסב משקפיו ומשקיען בצלחת.

נכנסו עוד שני אוכלים, אחד – סוחר, מאלה שאינם סועדים פה בקביעות, ועמו עוד איש ארוך, צנום, שזוף-פנים ושחור-שערות, ראשו מסורק ומבריק כמו נמשח במשחה שחורה, שפמו עבה ומבהיק בשחורו ועיניו כפחם שחור מתנוצץ, תנועותיו – פזיזות ושקטות כאחת וכולו מביע משהו דרומי או מזרחי ולא יהודי. הוא והסוחר ממשיכים שיחתם על איזה עסק, הסוחר קופץ מענין לענין, ואך השני מסיחהו מתוך דבור מודגש אל הענין העיקרי.

כשנפלטים איזו דבורים על מאורעות היום, האב נצב שוב באמצע החדר עם צלחת בידו, הצעירה עומדת נבהלת ובפה פעור קצת, הבכירה המתהלכת היום מחדר-האוכל אל החדר השני, שדלתו פתוחה היום, והמטילת מחלון אחד לשני מבלי לשבת – בת זו מפנה ראשה מבלי לסובב את גופה ומקשיבה. הסוחר מפסיק באמצע את אכילתו ודבורו והופך כולו פחד והקשבה. הקומיסיונר מעוה פניו ברוגז ובגועל כאחד, וארשת להם של גאוה ובטול, מפליט איזה הגה שלך הפך למלה. האורח השחור המדבר רוסית כזו של קראים וביחד עם זה ז’רגון יהודי אודיסאי מגומגם במקצת, מעמיד עינים תמהות. הוא כמו נמצא מחוץ לתחום היום והמאורעות. אלא שבכל-זאת הוא מקשיב בסקרנות, שואל איזו פרטים, נרעש לרגע ושב אל עניניו. רק עיניו נקפאות ודבורו נעשה אטי ולא בטוח. הוא אוכל רגע בחפזון ורגע משהה את הכף בידו ומשתקע לפרקים בשתיקה, אינו עונה על שאלה ועל מצחו מתנודדים הקמטים המרובים כל-כך במצחי אנשי הדרום והמזרח הנראים זקנים מגילם.

כשהלך לו האורח והסוחר המשיך לשבת מעיין בעתון, בעלת-הבית שואלת: “האין זה פלוני בן פלוני?” הסוחר עונה: “לא, פלוני בן פלוני אינו עתה באודיסה וגם אינו יליד אודיסה. וזהו יליד העיר. אביו בא בעודו בחור הנה”.

  • גבר נהדר! רק קולו קצת גרוני-צרוד – אומרת הבת הצעיר.

הקומיסיונר המכיר אנשים רבים מסביבות הבורסה ומבתי-הקהוה השנים17 של הסוחרים אומר: “ואני חשבתיו תמיד לקראי”.

יצחק שם אזנו כאפרכסת, משום מה איש זה מענין אותו. והדבר שהקומיסיונר הפסיק שתיקתו עורר בו ענין יתר.

  • לא, אינו קראי ולא בן-קראי. אפשר בן יוני הוא. – והסוחר העיף מבט סביבו ונהנה לראות מבט סקרני בעיני יונוביטש, בעלת-הבית נזפה בסוחר בשימת אצבעה על חטמה.

ובפגשו בעיני-העגל של הבנות המביטות אליו בצפיה הוסיף הסוחר: “אביו הביא לעצמו אשה מסביבתו, מליטא או מפולין, קבל משרה אצל יוני עשיר – כל העשירים היו אז יונים – והיהודים עבדו אצלם”, מבאר הוא וממשיך, – “וגם דירה בחצרו קבל והיה נוסע לעסקי היוני לשבועות שלמים”.

  • והאם היתה יפה? – שסעתו הבת הצעירה.

  • דוקא לא יפה; אך היונים אינם מחפשים יפות; בכל אופן הם לקקו מן היונים עצם, וזה שישב פה, בנם, עשיר הוא, אף כי גם בזבזן גדול. ולו אשה יפה מאד וקמצנית. אחרי נשים אינו רודף הרבה, בכל אופן לא שמעתי עליו.

והוא הוסיף לספר; וגם הקומיסיונר הקשיב עתה בענין רב, אף שהשתדל להסתיר זאת. נכנסו עוד שני יהודים והאחד בהם השקיט את הרוחות. הסוחר מוסיף: "יש לו ענינים עם יהודים רק בעסקי מסחר. וכך – בני-חברתו הם יונים, כל מיני גויים בני חוץ-לארץ, וגם רוסים וקראים. הוא מנדב דוקא לצרכי יהודים, בא לבית הכנסת, ובכל-זאת גוי הוא, יוני. היום סחבתיו הנה. אדרבא: ידע גם הוא קצת צרות, יפחד כמונו. –

יונוביטש חשב: פגישה זו ודאי מרמזת על איזה דבר. הוא בכלל נוטה היה בשנים אלו לראות בפגישות דבר-מה לא-מקרי. אך את הלך מחשבתו הפריעה פתאום שאלת הבכירה: “מה עושה אסתרה?”

הצעירה ששמעה את כל הספור הפיקנטי ברוב ענין הרימה את ראשה וענתה.

– אסתרה? אסתרה מלאה געגועים, – הקהל פורץ בצחוק.

יונוביטש מתחיל להתרעם בחובו, נזכר כמו פתאום בתהלוכה האיומה של הצהרים, נכון היה לקטרג בלבו על כל בני הבית והמסובים וגמר בקטרוג על עצמו ובמוסר-כליות, כדרכו. ומוזר: התהלוכה רחקה שוב מעיניו, כאילו להכעיס.

ופתאום אמר היהודי, שהשקיט קודם את הרוחות: “שכחתי, אחרי חצי שעה יהי גריגורייב ממולדובנקה”. יצחק לא עצר כח לשבת עוד. הוא קם, שלם ולא ענה אפילו על שאלה שנסבה אליו, יצא ומהר לצד השוקים. ואך בהכנסו אל רחוב המלון, נתישב פתאום בדעתו וסר אל המלון. הרחוב היה עתה חציו כבבוקר וחציו כבכל יום, השוטר עמד עוד ליד המלון, ובפתח עמד משרת ודבר עם מישהו מרחוק. יונוביטש נגש, המשרת סר הצדה ונתן לו להכנס. במלון היה שקט.

הוא עבר פרוזדור אחרי פרוזדור. חדרים אחדים הורקו. אורחים מחוץ לא באו, וגם לא חדשים מן העיר. נתפרסמה בינתים איזו הודעה מרגיעה. בעל-המלון קרא לו לשתות תה.

  • אחד משני האורחים של חו"ל נסע, אך אני הודעתי למשטרה שבערב יסור עוד אחד אלי, השוטר ישאר על המשמרת עד מחר ואפשר עד יום שלישי. אך השמירה עולה בכסף. ובעל המלון הוסיף: “אין מנוחה, מחריבים את העיר ואת המסחר ואת הכל. ואנו הרי גם יהודים אנו”.

יצחק הודה לו על הזמנתו וימהר ללכת לראות את גריגורייב. בחוץ קרא הודעה שלו: רשמית היתה זו. ואך גם משהו אנושי נדף מתוך הדברים. יהודים קראו, הניעו כתפיהם ואמרו: “אך הקוזקים? מדוע המצביא שותק?” איש צעיר שעבר לצד יצחק זרק לו: “יתנו להם עוד הרגעה וישקטו” – יצחק צחק מתוך כאב קל: – “איך כונת למחשבתי?” אמר לעצמו.

ובעוד איזה רגעים ראה עצמו לפני המגרש הגדול של שוק-הסחבות.

­­­­­­­­יצחק התהלך סביב שוק- הסחבות שמלא עתה אדם, בעיקר בחורים וגם נערות לא-רבות. מסביב למגרש, ליד שערי הבתים ודלתות החנויות, עמדו יהודים מצפים לראות מה יעשה פה. יצחק נתאכזב במקצת. את הקהל שצפה לראות, את הקהל היהודי ממש – לא פגש פה.

הוא הסתובב קצת במגרש, עיניו חפשו את וולקה ויודיל ולא מצאום. הוא נכנס לתוך רחובות קרובים של מולדובנקה. היום כבר נטה לערוב, החום ירד, האור נהיה רך; פה ושם הפכו הדברים ורוד. מולדובנקה נסגרה בחובה. ילדים לא נראו בחוץ. רק גויים עברו פה ושם, ארשת יום-יום שבה וכסתה פרצופיהם, וכאילו לא קרה דבר.

אחרי הסתובבו שם פעם-פעמים; גריגורייב לא בא עוד. הקהל התרעם, הוא התהלך לשמוע את דבורי הקהל, לראות את ארשת פניהם. אין דבר! נוער הוא נוער – כאילו שמע את מי שהוא מדבר. נערות עסוקות בשלהן, ובחורים צמאים לקצת פוליטיקה ולהפגנה, לולא הפחם מפני פוגרום; אילו נתנו רשות להפגין!

סוף-סוף הופיע גריגורייב. הקהל התחיל מצטופף בככר השוק; איזו יד נעלמת שמרה על הסדר. ומוזר: לא התאסף קהל גדול, ורבים חשבו שלא יבוא ונתפזרו. תחילה הצטופפו סביביו ואחרי כן, מכיון ששהה כחצי שעה ודבר כמעט עם כל מי שפנה אליו – התיחס כבר הקהל אליו בקרירות וכמעט באכזבה.

כשנגש יונוביטש, ראה בחורים אחדים עומדים ומשוחחים עם איש לבוש בגדי-שרד. האיש הזכיר לו משום מה וַכְמֵיסטֶר של ז’נדרמים בעירו, רק שהפנים הרחבים היו פני אדם רוסי בינוני, פקיד ממשלתי מצוי והוא בעל צחוק נעים וגם נבוך קצת; קומתו היתה בינונית, גופו רחב מצד פניו וצר מצדדיו. הוא נגב במטפחת את זיעתו, אף כי החום לא גדל ביותר. “תוכלו להאמין לי ולהרגיע איש את אחיו”, אמר האיש. “אני אזרח אודיסה, בן-העיר ובעל-בתים. כשקבלתי את המשרה נתנה לי הבטחה, ומה שהתחיבתי לעשות אעשה. אני אשמור על השקט, ואם לא אוכל – אתפטר. מבטיח אני לכם”.

יונוביטש סקר את בני שיחתו של שר העיר. הם היו כולם צעירים בין עשרים לשלשים ואפילו פחות מזה, פקידי-חנויות, פועלים, שוליות של בעלי-מלאכה ותלמידים. עמד גם איזה יהודי סתם והקשיב, ויהודי לבוש מצחיה מבריקה התרגז: “איפה הגדולים שלנו, מדוע לא באו הם?” –

ושר העיר מוסיף להרגיע: "אני כבר דבתי עם דיפוטציות, גם הגינירל המצביא קבל דיפוטציה (הוא לא הזכיר כי המצביא דבר עם זו קשות.), עתה באתי הנה להרגיע את הדור הצעיר. צריך שתשלטו ברוחכם, שלא יעשו מעשים נמהרים.

בחור אחד שאל: “ואם ירצחו הקוזקים גם מחר?”

ובהבעה שקטה, ארוכת-רוח וטובה ענה האיש (ניכר שלא בפעם הראשונה): “הקוזקים כלואים, נעשית חקירה, יש שמירה בעיר. לא הם עתה השומרים. צריך שישקטו הרוחות”.

נערה כבת חמש-עשרה, זריזה וקפצנית, שיונוביטש הספיק לשים בה עינו גם קודם, כחולת-שמלה, אפורת-חולצה וקצרת-שערות נדחקה ועברה. יונוביטש סקר אותה מראשה ועד רגליה. עינים אפורות, זריזות, כתפים דקות ונעות, רגלים קלות ולשון – גלגל. חזה מתחת לחולצתה הנעה לרוח טרם התעגל. ורק מתחת לחזה התנועע דבר-מה משונה בתוך החולצה פנימה. היא כמו צחקה לכל תנועה של אותו הדבר.

  • וישפטו אותם? – שאלה בעמדה מול האיש והתמתחה כמו לרומם את קומתה.

האיש נבוך, נגב משקפיו ושם אותם על אפו. סקר את הילדה, צחק ואמר: “ילדתי, דבר זה אינו ענין שלי. זהו ענין צבאי”.

יהודים אחדים רצו לגעור בנערה בנזיפה, אך רבים מהצעירים כבר ראו בה מנהיגה ובאת-כח לרגע.

  • ומה יכול הוא להבטיח לנו, אם הכח אינו בידו? – אמרה והעמידה בו עיניה.

הוא הושיט ידו כמו להחליק אותה במגע אבהי. “אמרתי, בחורים טובים, כי אנו נעשה כל מה שנוכל שלא ישנו המקרים המעציבים. החילים כלואים. מתנהלת חקירה”.

מסביב למדבר, במרחק ידוע, עמדו שוטרים שנים-שלשה, ובקרבתו עמד צעיר לבוש שרד, ציבילי. בחור אחד לחש לשני בקרבתו של יונוביטש: "יש פה גם “שפיקים” (מרגלים).

  • ומדוע לו נתנו לסדר לויה להרוגים? לחלוק להם את הכבוד האחרון? ומדוע לא יכול העם להביע את התמרמרותו?" – פרצו שאלות מכל צד. הנערה חזרה עליהן במרץ.

האיש הביט סביביו, העיף עיניו כמבקש עזרה. לאחרונה העמיד אותן בילדה המדברת, שהתאדמה עתה והיתה כתובעת. יהודים אחדים וגם זקנה נגשו ועמדו בפנים רצינים. הילדה גדלה עתה. גוי ספק שוער נטול-ציונו, ספק בעל-מלאכה, נגש ועמד קצת מרחוק. פניו גם רגזו וגם נהנו.

שר-העיר אמר: “ההרוגים נמסרו תיכף לבדיקה. יש סדר כזה. רופאים צריכים לבדקם. ואחרי-כן מצאו השלטונות, שכדי להשקיט את הרוחות ולמנוע מעשים בלתי-אחראיים – טוב להובילם בשקט לקבורה”.

  • אבל העם נרגז, נעלב! – רעמה הנערה כמו מתוך פּרוקלמציה.

צחוק רחב השתפך על פני האיש, כאומר: העם? – מי יודע את העם בימינו? ואיזה עם – שלנו או שלכם? ואך דברים אלה לא יצאו מן הפה. הוא השהה את דבורו רגע. קולו נהיה עמוק: "אני מבין את כל צער המשפחות וגם של הצבור היהודי כולו, אך מה לעשות? קרה אסון; אסון, רק אסון, מקרי. גם השלטון אין בכחו למנוע תמיד כל אסון; זה בא פתאם.

  • שלטונות חלשים צריכים להתפטר – מעיר בחור מן הצד. הפקיד הצעיר מעיף בו עין סקרנית ולא טובה. שוטר אחד מתקרב. ואך שר-העיר עונה בנעימות:

  • גם לשלטון לא נעים כשהמקרים מפתיעים אותו. השלטון מרגיש באחריותו. גם אני מצטער על הדם השפוך ומשתתף בצער כולכם. אין צער כזה של אשה וילדים שניטל מזינם, והצבור היהודי, אזרחי-עירנו נמצאים בפחד וביגון. האם לנו קלה הרגשה זאת?

  • ובכן צריך להתפטר! – מרעימה הנערה.

הגוי העומד מאחור אומר לתוך האויר: “בת-חיל! מחוצפת קטנה כזו!” היהודים כבדי-הימים מביטים בהיסוס. ואך הבחורים מסביב מזדקפים. על פני הנערה חולפים מבטים מלטפים ומעריצים. פני השוטרים נהיים קפואים.

  • להתפטר? – שואל האיש. הוא הזדקף פתאם ופניו קבלו ארשת צבאית. הוא עבד פעם בצבא; עתה יש לו גם תואר גינירל, אף כי לא הגיע בצבא לתואר זה.

  • להתפטר? – חוזר הוא שוב. – ומה אתם חביבי, חושבים: הצבור היהודי היה רוצה שאתפטר?

  • לא, לא. – נשמעו קולות מסביב. גם מצדם של בחורים צעירים. השוטרים החליפו מבטים ערמומיים זה עם זה, כאומרים: ובכל זאת מפחדים. שמו של שר העיר הזה היה בפי הגויים: “הבַּטְקה (אבא) של הז’ידים”.

  • והקוזקים יקבלו עונש? – שואלת הנערה; ידה מונחת עתה על הדבר המתנועע, ועיניו של שוטר מתקרב אל ראש העיר עוקבות את תנועות ידיה.

גריגורייב שאף רוח בנשימה ממושכת: “אמרתי לך, חביבה,שאין זה ברשותי. זה עבר לרשות ההשגחה הצבאית. אם ישפטו – בפני משפט-צבא עליהם לעמוד”.

  • וישָפטו? – נתנה היא בו את עיניה קרות כפלדה. מבטו נח עליה רגע, ואך שלטונה בעצמה לא ארך; פניה אדמו ולוח לבה, חזה הילדותי החלק, נשם כבדות. ידה מעל לדבר הבולט בשמאל חזה מטה – רוטטת וכמעט שהיא נכונה להשפיל עיניה.

האיש הביט שוב סביביו כחשוך-ישע; כי ראה המון עינים נטויות אליו. “אינני יודע, חביבה! אני ערב בעד השקט, אך צריך שהצבור – שהצבור היהודי יעזור לי. צריך שאתם בני-הנעורים תתגברו על הרגש; מה לעשות? אסון, אסון כבד! תקופה קשה! צריך להתחזק!” ומבטיו תעו באויר מבלי להפגש בשום פנים.

  • ואיה הבטחון? – מי יערוב בעד השקט? – כל המבטים מסביב ננעצים בנערה, מבטי-היהודים; עתה נגשו עשרות יהודים ממועכים, מסכנים וגם לבושים כהוגן. זקנות אחדות אמצו אזניהן ועיניהן. גם הפקיד הצעיר והשוטרים מביטים אל הנערה בפנים רצינים.

  • כמה שיהיה בידי, אערוב. גם השלטונות האחרים הבטיחו עזרתם. גם באי-כח היהודים הבטיחו.

שפתי הנערה נתעקמו. היא כבר הספיקה לתפוש כי נעשתה למרכז ההתענינות; וכרגע שבה להיות מה שהיא: בת חמש-עשרה.

  • מי? הבורגנים היהודים הבטיחו? ומה יאמרו פועלי-אודיסה המרוגזים על הקוזקים?

השוטרים נעצו עיניהם בפקיד הצעיר ששם מבטו בפני אדוניו כמחכה לפקודה, בפנים שנהיו רצינים רק לרגע. שר-העיר הרגיש שוב כי רק ילדה לפניו. אך ידו לא נמשכה הפעם כמו להחליק שערותיה, זרועו הורמה כמו בהחלטה:

  • אזרחי העיר היהודים הבטיחו עזרתם. הם מבליגים על הצער. אני מקוה, כי כל אזרחי אודיסה ידעו להבליג על רגשותיהם ויעזרו לשלטונות.

הוא התכונן ללכת. השאלה האחרונה עכרה את האוירה הנפשית שהשתלטה בינו לבין הקהל. אחד השוטרים רמז לשני דבר-מה. איזה בר-נש חשוד התקרב לנערה מאחור, אך שורה שלמה של צעירים הצטופפה סביבה. בפוזה של קטנה גנדרנית שמה היא שוב ידה על המקום המתנועע. ואך פתאם נשמע קול שר-העיר באמרו: “נו, שלום, אדוני, שלום. אני מקוה שתהיו כולכם שקטים. אני מאמין שהנוער ידע להיות נבון. אני מצדי אעשה הכל. אודיסה יכולה לשוב לעבודתה”.

ליונוביטש היה חשק לגשת ולספר לו על התהלוכה האיומה, וכדרכו, נשאר על מקומו. בלבו דבר כבר לפניו את כל מה שהיה לו להגיד. ההוא עמד ושמע ונגב עיניו. יונוביטש ראה זאת בחוש. ואך בהרימו עיניו ראה כי הקהל זז. מרחוק ראה את הגינירל מתנהל בכבדות, מחיש רגע צעדו, מחליף מלים עם הפקיד הצעיר ועם פקיד-שוטרים ועונה מלים בודדות לרצים אחריו, מוסיף להרגיע; אחרי-כן עלה על מרכבה שחכתה לו. לידו ישב פקיד שוטרים והפקיד הצעיר. יחד עם השוטרים נעלמו מן המגרש גם רבים מן הבריות החשודות.

הנוער עמד חבורות-חבורות ושוחחו, צחקו, רגזו. נערות קפצו ומהרו מבחור לבחור צוחקות ומפטפטות. בצד עמדה עלמה לא-צעירה, שחורה, נמוכה, עבה, בעלת פנים רצינים, מקומטים ומצח בולט, צורה של מנהיגת-מפלגה, סטודנטית מחוץ-לארץ, כזו נראתה לו ליצחק. הוא חשב כי ראה אותה פעם באיזו אסיפה, וכי שמע אותה מתוכחת באופן פרטי. היא עמדה קודם והקשיבה וסקרה את הילדה פרקים בקנאה מרובה, פרקים ברוגז ולפעמים גם בבוז. עתה פנתה פתאם ליונוביטש ואמרה: “העולם נמסר לידי פרחחים ופרחחות; בני-אדם רצינים נדחפים הצדה”.

יונוביטש סקר אותה במבט אכזרי קצת, “מה פלא? – אמר – האיש המבוגר נזהר ושוקל דבריו, והילדות זורקה אותם כלאחר-יד. הילדות מצליחה לפעמים, והמבוגר נדחף באמת מידי החיים הצדה”.

  • אבל הרי זה אסון! – אמרה האשה.

היא התנהלה עתה צעד-צעד לימין יונוביטש. הוא חשב: “בונדאית ואך לא זולה. מן הטובות, השרידות; היודעת היא כי ציוני אני?” ופתאם ראו את הנערה לפניהם, היא עמדה בתוך קבוצת בחורים צוחקים סביבה. “חכמות” עפות ברוח מכל צד, ונערות כמותה וגדולות ממנה נאכלות מקנאה; גבורת-היום! היא טופפה עתה על המקום הבולט, ויצחק מדד בעיניו את כוון הבליטה.

  • הרי זה אקדח! – לחשה הסטודנטית. יצחק החליט כי סטודנטית היא.

הנערה נענעה עתה את חולצה והאקדח התנועע עמה.

  • ואני עמדתי ודברתי, וידי פה, והשוטרים מביטים – אמרה מתוך צחוק ושביעת-רצון.

  • ילדונת! פשוט ילדונת! – אמרה הסטודנטית הלא-צעירה. – ילדות טפשונה, חיה וריקנית!

  • ואיזה אסון יכולה כזו להמיט! – אמר יהודי אחד מאחריהם. – מי יודע אם אינו מטוען?

גוי ספק שוער, ספק שוטר מתחפש סקר את הקטנה מכל צד. הסטודנטית אמרה: “חוששתני שיאסרוה הלילה”.

  • מכיון שדברה עם הגדול לא יאסרו, – אמר בחור גבוה רחב-חזה. – השוטרים ראו גם קודם את האקדח. פעם גם הופיע מבעד סדק חולצתה. ביום כזה אין אוסרים, אין רוצים להרגיז.

הסטודנטית אמרה ליונוביטש:

  • ולדעת כי בידי תינוקות כאלו גורלנו! הן אלו יכולות להמיט שואה על היהודים ועל הפועלים יחד. – ואחרי שתיקה ממושכת הוסיפה: “אנו הסוציאליסטים והציונים התוכחנו ורבנו בינינו, ובינתים גדלים אנרכיזמוס ואכספרופוריאציה, והמהפכה נחרבת; הכל נהרס. אילו היתה ה”דומה" השניה נותנת דבר-מה, אך מי יודע אם לא יהי בויקוט עליה? צריך היה באמת להחרים – אך מה יהי אחרי כן?"

יונוביטש לא ענה. תשובה אחת רבצה על שפתיו: “חמשה יהודים נהרגו ואין דורש דמם. ומחר?” ואך משום מה לא הוציא מפיו מלים אלו; במקומם שמע עצמו אומר: “ובכל-זאת גדל איזה נוער אחר: אוהב-חיים ומרחף-נפש, אינם יודעים פחד מהו, אף שאינם עמוקים ולא מלומדים; ולמה להם רצינות ועומק?” העלמה הביטה בו כמעט בבהלה; לא הבינה.

ובינתים השתקשקה הנערה בתוך הקהל שהלך משום מה ורב. הככר נתמלא אדם. ספרו על השיחות עם גריגורייב. נדחקו לראות את הנערה. בחורים שדברו עם שר-העיר קודם קשטו את שיחותיהם ואת תשובותיו. יהודים דברו על פוליטיקת היום ועל עסקים. בחורים ונערות עסקו אפילו בפלירט קל.

והשמש התקרבה לשקוע. הככר והבתים סביביו הִוְרִידו; על השמים התכולים פזזו עננים לבנים קטנים. שאון העיר נשמע כמנגינה. התנועה רבתה. עתה הופיעו גם ילדים בקצות הככר ושחקו. הסטודנטית נסתלקה. עיני יונוביטש חפשו את וולקה ויודיל. הוא הסתובב כחצי-שעה. ההמון התחיל מתפזר. אך באו חדשים. יהודי נגש ושאל: “הכדאי עתה לסדר את האוהל והשולחן למחר?” יהודיה זקנה אמרה: “עשו עתה פה ממש הרס. קהל כזה”.

יצחק הקיף את המגרש מבפנים. בפנה אחת עברה הנערה חבוקה למחצה בידי בחור ושני רוקד על ידה. היא דפקה על המקום הבולט ואמרה: “הוא מונח יפה, אקדחי. הם אומרים שראוהו בשעה שדברתי עמו. היה שמח!” הם נעלמו. יצחק הוסיף ללכת. הוא ראה עצמו על-יד חנות משפחה שהכיר את ילדיהם. חשב להכנס רגע, ואך הרגיש כבר עיפות. והן צריך יהי לדבר. ופניו התעותו בבחילה. הוא נכנס לאיזה רחוב, שבאחד הלילות השתתף שם באסיפה ציונית וביום לא ראה אותו עוד; וסוף-סוף נמשך אחרי יפי השקיעה. נשבה רוח קלה ונעימה. ורד ואודם וצללים נתערבבו. אורות טרם הועלו. וכשהשקיף יצחק למעלה וסביבו ראה כי עוד כשעה עד קץ השקיעה. לבו הוקל עליו והכבד, בני-אדם דברו סביביו ונשימתם קלה. “אדם נכבד – גריגורייב, “בּטקה” באמת!” אמר יהודי. – “ואיך דברה עמו החברה? אחד אפילו לא ידע דבר רוסית”. – “והקטנה המחוצפת?” שאלה אשה. התחילו ספורים, שלאט-לאט עברו לדברי יום-יום. יצחק הבין, כי החיים מתכנסים שוב לחוגם. רק חמשה יהודים נעדרו, אלמנות ויתומים נוספו וחצי מולדובנקה יצאה לגולה.

  • והלילה? מה יביא הלילה? – שמע פתאם קול מאחריו. הוא הסב פניו ולא ראה איש.

והשעה האחרונה לפני השקיעה היתה יפה עד לשגע. דומה היה, כי מעולם לא הלבינו כה העננים הצחורות מלמעלה, לא האדימו קצות השמים במערב, לא הִוְרִידו הבתים והגגות, לא הבריקו והזהיבו זגוגיות החלונות. והבחורים לא היו אף זקופים ככה, והנערות יפות כה וחיות ומלאות תנועה. והלב נלחץ עד כלות הנשמה. קדחת קרה ומתוקה חלפה בתוך האברים. הלב הצר וקונן ונהה אל אפסי-ארץ, מקום יש מפלט והקלה.

וכשזכר יונוביטש אחרי שנים את מקרי היום הזה, לא יכול לזכור מה נעשה עמו אחרי-כך ואיפה לן בלילה הבא. השב אל המלון? הנסע לנוה-הקיץ? או סר אל משפחה מכרה או אל איזה בחור ללון? רק זאת זכר: הוא גם קרא אחרי שנים באודיסה מעשה ביהודי שנסתבכו עסקיו ונסתבך גם באשה זרה, ושגם איזה מאורע דמים נתערב בדבר וסוף-סוף אבד עצמו לדעת. יום יומים אחרי זה ישב באחד הבקרים במבוא חנות יהודי חנוני בן-עירו, נגש שכן וספר על אודיסה הקודמת, זו ששמרה עוד את שבתותיה, שדברה יהודית ולא רוסית, על נשים שגרו בחצרות יונים ושנכשלו עמהם ושהקפידו על כשרות, על בשר וחלב. על טהרת-נשים ואל ברכות נרות בשבת; ספר על העיר בימי עשרות-היונים, על הפּוגרום היוני של שנת תר"ל, עשר שנים לפני פוגרומי שנות השמונים. יצחק נזכר בחלק הרביעי של “התועה בדרכי החיים”. והנה אחרי שלשים ושש שנים הננו עומדים שוב בפּוגרום רביעי במספר.

ונתגלגלה השיחה על היהודי בעל-המאורעות. המספר לא ידע במקרה על אודותיו מאומה. אך בבוא יצחק אל המסעדה אמרה לו בעלת-הבית: “זוכר הוא את היהודי שהיה אז, באותו יום שהרגו יהודים? חושבתני שהיהודי השחור שסעד אז אצלנו הוא-הוא שפשט רגל ואבד עצמו. אשאל את… (יונוביטש לא תפס את השם, אך הבין כי לסוחר היא מתכונת.) כשיבוא הנה”. יצחק נדהם רגע והדבר נתקבל על דעתו. הוא האמין שהוא זוכר, כי היה אז משהו פטלי בפני ההוא.

בבית העסקן ספר יהודי אחד פרטים על המאורע. וגם שם דובר על מוצאו היוני של האיש. יהודי לא יעשה כך. דם זר! בפני יצחק שנקרה אז לבית העסקן הבריקו עיני וולקה, שניו וחידתו. פני העסקן קפאו בעוצב כבד. במקרים כאלה היה מתעורר בלב העסקן אי-בטחון: מי יודע לאן היהדות הולכת ומה יהי פרצוף הדורות הבאים? אם אין בטחון בטוהר הגזע – במה אפשר לבטוח? ואנו עומדים לפני בנין ארץ. העסקן חשב עצמו לאחראי בעד האומה ועתידה. הרצל מת ומי נשאר, מי ידאג מבלעדיו? והרצל גם היה חיצוני, רחוק.

וכל זה מתערב יחד בלב יונוביטש כשעולה אחרי שנים אותו היום בזכרונו, יום של מאורעות איומים ופגישות. החיים מלאים סודות וקשרים ותסבכות, שידי אדם לא תתרנה אותם ושכלו לא יפתרם ועיניו לא תחדורנה לתוכם.

וגם יודע הוא, כי את וולקה ויודיל חפשו עיניו ולא ראום. היו אמנם אלפי בני-נוער במגרש וברחוב, אך עיניו לא חדלו מחתור ומתור אחרי השנים.

למחר למחרתים ואחרי-כן ספרו הם לו פרטי-פרטים שלא ראה. הם היו בככר; והמוזר היה, שאיש מהם לא ראה את חברו, אף כי כולם ראו אותם הדברים ושמעו אותם הדבורים. ביחוד דברו הרבה על מבוכת גריגורייב ועל חוצפת הנערה בעלת האקדח. יודיל נשק ידו לפיו, וּוולקה אמר: מנוּולת! חצופה! הייתי סוטר לה על לחיה. פרחחית! הביתה, לסינר אמא!" עיניו להטו בכעס של מוז’יק, הנושא בקרבו רגש בוז של דורות לאשה ולילדה, והכרת שלטון ודרך-ארץ בפני הגבר, התקיף והגדול.

וולקה לן מני אז כמעט לילה לילה בחדרם. “מה אלך ולאן?” ההגנה העצמית בנוה נתבטלה מאליה; לא היה יותר צורך בה.


יא

אחרי ימים אלה שבו החיים לקדמותם. משפחות אחדות עברו מנוה-הקיץ העירה, ואיזו משפחה באה דוקא מן העיר לנוה. “פה בטוח יותר” אמרו. משהו שקט ואטי נכנס תחלה לטמפו של החיים שכמו עצרו נשימתם, ואך עם השקט הרוחות גדלה סערת החשק לחיות. הקיץ הולך אל קצו, הרחיצה בים תפסק, הערבים המתוקים תחת כפת השמים לא יהיו עוד. בני-הנוער חולמים על נשפים ורקודים בלילות הארוכים, על השתקשקות בעלות-חורף, על החלקה בנעלי קרח, ואך צר על חופש הקיץ הנגמר. עוד מעט תתחלנה בחינות-מלואים, שעורים, מורים עוזרים, השגחה ביתית קפדנות ועצבנות ההורים.

הימים חמו מאד. אויר היום כוה לפרקים כרותחים. היו גם ערבי-מחנק. מרחוק התחילה נשמעת שוב מוסיקה ורקיטות מתפוצצות התעופפו למרום. באוגוסט הבקיעו כוכבים נופלים את הרקיע ויש שכוכב נופל פרץ לתוך אבוך של רקיטה, ועולים ויורדים נתערבבו יחד. הנוער השתעשע ברקיטות העפות והאבות הסתכלו לא בלי תוגה בכוכבים הנופלים.

ואך יודיל טרוקר רחף עתה במרומים. ברנובסקי הכניסהו למחיצת העסקן כראוי. התכוננו לועידה ציונית גדולה ולשנויים גם בועד חובבי-ציון, ונתגלה כי טרוקר היה פעם מורשה באחת עריו ועבד יפה. עתה התיעץ העסקן על הועידה. יחד עם האסיפה הכלית של אגודת חובבי-ציון המאושרת מטעם הרשות צריך לקשר גם ועידה ציונית, כה החליט העסקן, ואת זו לא ירשו עתה, מתוך שאסרה הממשלה כל ועידות פוליטיות ברוסיה, עד הגיע זמן הבחירות, שאז ירשו אסיפות בוחרים ל“דומה” הבאה.

ופתאם בא בחור ציוני מליטא, אדום-שער שעיניו רצות כברקים, שד משחת, ואמר לעסקן: “אני אכין לך ועידה”. העסקן הביט בו באי-אמון. ואך טרוקר שלעג לו תחילה ובטל אותו, נדבק בו פתאם ולא זז מעליו. הם התלחשו ונסעו העירה, נעלמו לשעות שלמות. בערב היה טרוקר אומר על הבחור: “ממזר, ראש גאוני!” ברנובסקי חש עצמו נדחף הצדה ולא-יוצלח, העסקן כמעט לא ראהו באלה הימים. וולקה הביט בעין רעה בבחור אדם השער. “יהודון מתרוצץ!” קרא לו. וכשנגלה הדבר, כי הבחור שכר בשביל הועידה את מלון פריז, הבית המתנוסס במרכז הכרך אלכסונית לבית שר-העיר – ירק וולקה בכעס: “מפולת תהיה! כולכם תפלו בפח, חכם מפוליסיה!” והבחור הפוליסאי היה בא אז לחדרם, יושב ומעשן, מספר ליודיל אניקדוטות, פוער פיו לצחוק בכל רחבו, ועיניו הזריזות והפקחיות-ערמומיות רצות כשדים. וולקה נהנה מספוריו, אך תנועותיו הרגיזוהו. יודיל התאמץ לעברו באנקדוטות ובנבול-פה, והביט על כל השלשה, על וולקה, יצחק וברנובסקי בבטול, וכמעט שגם הוא לא ראם.

וולקה צחק ורגז והיה מפליט בחרוק שנים: “ומפולת בכל-זאת תהיה, יובילו את כולכם אסורים למקומותיכם”. הבחור אדום-השער צחק, ויודיל אמר:“תשוך את לשונך; הועידה תקום!”

יודיל היה טרוד עתה בעניני הועידה, וּוולקה ויצחק היו מסתלקים יום-יום העירה. וולקה התהלך עתה כצל, “אבד פה הטעם לחיים” אמר, והוא שלעג לברנובסקי כי יסע לארץ-ישראל או לשויץ – התחיל עצמו חולם על נסיעה לארץ-ישראל; “מה כותב אחיך שמעון משם?” שאל את יצחק, שקבל רק זה מכתב מאחיו. יצחק ענה נבוך: “באמת, אינני יודע”. – שמעון כתב מארץ-ישראל מכתב לא ארוך, עניני, בלי השתפכות ובלי פרזות, מאותו הסוג שיודיל היה קורא לו: "מכתב של סוחר ליטאי, ושוולקה אהב דוקא כאלה, בנוגע לדברי ממש. "הן נוסעים לארץ-ישראל כדי ליצור מה; ואת הפואזיה " – וולקה עקם שפתיו בתנועה הלא-יפה הידועה שלו למלה זאת – “את זו נשאיר פה ליודיל ולשכנתנו”.

יודיל אמר באחת שיחותיהם: “צריך שתבנה הארץ קצת, שיהי בה מקום למעוף, ואז אוכל גם אני לבוא”. בסתו, באויר סגריר ולילות שעול, היה מתגעגע לשמש, ויהי חוזר על הפסוק: “שמש צדקה ומרפא בכנפיה”, אך חשב: שם הן יגוע משעמום, ויהי חולם על ילטה הקרובה ואיטליה הרחוקה. ברנובסקי התרעם: “הרי עתה היא תקופת המעוף. כשיבואו אחרי כן היהודים וטפוסיים יכניסו ריח רע לארץ”. הוא אהב לאמור: “כל ימי חיי בורח אני מן היהודי הטפוסי והוא רודף אחרי”. וולקה שכעס על עצמו ועל העולם בימים אלה, היה רוגז: “לו רק ידעתי כי בהיותי פועל אשקיט עצמי! אך אני יכול לרוצץ לאיזו נשמה בורז’ואית גסה של אכר את הפחדת”. ויונוביטש, שעיין באותו זמן במכתב שמעון אחיו והתאמץ לפענח אותו כאת כתב-חרטומים, אמר: “ולא לי ניתנו ידים לעבודה”.

  • גם מוח אינו דבר מיותר, ואפילו בפלשתינה. – מעלה וולקה. יונוביטש עונה בעקימת-שפתים.

ברנובסקי משיב: “מוחות יש שם בין יהודי ירושלים דים; נחוצים יהודים שהמוח הוא אצלם הדבר האחרון”.

העסקן היה אומר, כשנתגלגלו הדברים אצלו לנקודה זו: “למוז’יקים, כפריים, בעלי שרירים זקוקה הארץ, האינטליגנציה נחוצה עוד פה; אלא צריך שכל אחד יבקר שם מפעם לפעם, שיראה בעיניו, שישאב נחמה; אני עוד היום שואב נחמה משני בקורי”.

יודיל ענה להעסקן, ועל שפתיו הדקות רחף חיוך רשעי קצת: “וגם קצת אכזבה יביא משם”.

העסקן ענה: “אכזבה – לא; אני לא נתאכזבתי”. ברנובסקי מוסיף: “ואני מצאתי יותר משקויתי”.

יודיל לעג שוב: “יונוביטש ימצא עוד יותר. מי שאינו מקוה לכלום – מוצא הרבה”.

בחדרם היו השיחות יותר צעירות, חודרות, נוקבות. אדום-השער מחליט בקול פוסק: “אני עצמי שלחתי בחורים מסביבתנו לארץ-ישראל. אך לאינטלגנטים יש עוד עבודה פה לדורות. הגלות תשמש מקור לארץ-ישראל באנשים ובכסף, והיא דורשת עובדים”. הוא הסכים לדברי העסקן: “אנשי-שרירים, מוז’יקים ובעלי-כסף, חלוצים ברוח וביזמה”. ברנובסקי התרגז: “במוז’יקים לא תבנה ארצנו, הם יברחו לחיים קלים. רק נוער אידיאלי מסור, מפותח ומסוגל לעבוד – יבננה. אני אומר זה לו (להעסקן) תמיד. מושבות ארץ-ישראל תהיינה כפרים אירופאים ולא רוסים, אומר אני. המושבה הארץ-ישראלית הצליחה כבר יותר מאשר ארצות-ישוב של עמים משכילים ומנוסים מאתנו בתקופת-התישבותם הראשונה”.

יודיל שסעהו: “אָה, תבוא כבר כלכלה מדינית”.

  • ואני אסע. פה אין מה לעשות. – דבר וולקה. – הכל פה ירקב; אך לא לפלשתינה. – הוא נתאכזב ממכתבו של שמעון אחי יונוביטש. הוא גם מצא בו רמז, כי כותבו מתגעגע לאירופה, ללמודים. ודאי הם כולם כך. האינטלגנציה שלנו רקובה, איזו אלפים גרים, קצפיוּת רוסית – ותבּנה הארץ. יהודים יהיו תגרנים ואכסטרנים, או עסקנים ומלכלכי-נייר. – הוא ירק יריקה יסודית, שהגיעה כמעט עד הקיר שכנגדו.

  • אל תבטל! – הרגיעהו אדום-השער בתנועת יד, – מה שיעשה שׂכל יהודי לא יעשה שום גוי בעולם. – וולקה נתן בו עינים רשעיות.

  • ואני אומר: מפולת תהי, וחסל! אסור לסכן ועידה ואנשים! – הרעים.

  • הוֹ-הוֹ! – הרחיב יודיל פיו. – הא לך רקוד חדש! לא תבוא ולא יאסרוך.

וולקה העיף גם בו מבט שנאה כמעט: “אני ממילא לא אבוא, אתם הרי לא תזכוני בכרטיס-כניסה. אך גם יצחק לא ילך. לא אתן לו לסכן עצמו בהתפארותכם. ואתה – פנה אל ברנובסקי שישב וחטט בצפרניו – אתה תוכל ללכת. אל תירא! אם תאסר – אוציאך מבית-האסורים ויודיל יבריחך מעבר לגבול. נפגש שוב בשויץ”.

ועתה התחילו מעשיות-שויץ. וולקה שהה שם כחדשים בחורף העבר. אחרי מפלת ההתקוממות במוסקבה ידע, כי יותר אין לקוות ברוסיה לשום דבר; הפּוגרומים הביאוהו עד לשגעון, אז קרה לו נס, קבל מאחותו קצת כסף ונסע לשויץ. שם נועד עם ברנובסקי; ואז נודעה להם נוכחותה של מכרה יפה אחת בת-אודיסה בעיר אוניברסיטה קרובה שחתנה לומד שם והם גם נפגשו עמה. את החתן לא אהבו שניהם, אלא שבינתים, כפי ששמעו, עזב אותה זה והיא עומדת לשוב בקרוב לאודיסה; אפשר כבר שבה. והשיחות, ביחוד אחרי שנעלם הבחור אדום-השער, שלא עצר כח לשבת הרבה זמן במקום אחד – חזרו שוב למסלולם: מעשיות אודיסאיות, מעשיות משויץ, ספורים של ברנובסקי מארץ-ישראל, מעשה בגניבת-גבול של טרוקר, והעיקר לגלוג לנערות מכרות ולא-מכרות ולנשים וגם לבני-אדם סתם, שמישהו מארבעתם או כולם כאחד נפגשו עמם. ושיחות אלו גרמו לעליזות, לצחוק – ולעצבות יותר מכל.

יודיל מספר: מעשה ביצחק שבא לעיר אחת בפּרובינציה עוד יותר צפונית מליטא, בחורף קר. אחרי שיחה עם בחורים ובתולות עם ציוניות, פילוסופיה, סוציאליזמוס ומוסר-השכל, ואחרי שנתפזרה החבורה, נשארה עמו נערה יפה, גבוהה שחורה, אדומת-פנים, לוהטת. עיניה ולשונה דורשות רוחניות והשפתים והבשר רוטטים מגשמיות פשוטה, והוא מאכילנה ברוח ובספרים, בשלש בלילה הלכה. למחר חכה לה כל הזמן בלבו, ובערב נפגשו שוב, ישבה על ידו ועם הפרד החבורה הלכה גם היא. בפעם השלישית ישבה עם בחור קל ולץ בן-המקום, היטיבה ליונוביטש פניה מרחוק בצחוק נעים ועיניה משגעות, ולא נגשה אליו. אלא שיצחק ידע גם להתנחם. בחורה זו, ספרו לו, אוהבת ללקט נשיקות מכל אורח בלתי-רגיל. כשנשקפת לה סכנה – מתפתלת היא כחתולה ומתחמקת ברגע האחרון. אמרו עליה שנכותה פעם ברותחים לא עם בחור יהודי אלא עם אופיציר גוי, ומאז רגילה היא להפיח בצוננים.

יצחק שמע תחילה בצחוק קל, אחר-כך נעשו פניו סגורים וחסרי כל ארשת, לאחרונה נתלקחו בסקרנות, וכשגמר יודיל נענע לו בראשו ואמר: “כן, זה היה באמת כך”.

  • ודאי ספרת לו, – העיר וולקה.

  • לא ספרתי, – ענה יצחק ונשתתק. – אך זו היתה באמת נערה – אש. יותר לא פגשתי כזו.

יודיל אמר: "יש לי עוד מעשה ביצחק. נזדמן יצחק לעירה – והפעם לא צפונית. בליטא אין נוהגים כך. נתגלגל עם חֶברה לבית אשה גוצה, עגולה ועליזה. בעלה לא היה בעיר, נסע לכרך ונשאר ללון שם. אחרי שפטפטו עוד קצת, בלכת האחרים, אמרה, בהניחה ידה על שכמו: “ועתה אנו הולכים לישון”. למחר היה עיף ורצוץ וחפש עגולים כחולים מסביב לעיניו. נדמה לו כי היה לו טעם לא טוב בפה. אחרי שהציעה לו להשאר אצלה עוד יום-יומים, התנצל כי עליו ללכת לכל היום, הבטיח לבוא גם הערב – (היא האכילתו ארוחת-בוקר נהדרת) ונסע ברכבת של צהרים מבלי גם בקש סליחה. אחרי ארבע שנים נפגש אתה במקרה. היא טילה עמו כעם מכר ישן, צחקה ואמרה, שבעלה הבריא מאד ויש לה שני ילדים בחורים חמודים, אל עירתה לא סר יותר.

הפעם לא צחק יצחק ומבטו גם לא הפיק סקרנות, ורק עיניו נעכרו ופניו קפאו והדבּר ניטל מעל שפתיו. האחרים הביטו בו באי–מנוחה, ורק יודיל שלב זרועותיו והביט בו בצחוק חביב. וולקה התהלך הנה והנה בכעס. – “וגם את זאת לא ספר לך?” – זרק בנתנו עין זועמת ביודיל וביצחק כאחד.

היא ספרה לי, – פרץ יודיל ויצחק במלוא פיו. יצחק רטט קצת ועיניו הביטו בתמהון עמוק.

יודיל שתק רגע בהפסיקו צחוקו ובהתענגו על מבוכת יצחק. אחרי-כן אמר בנחת: “יצחק אוהב נשמות, ובלילות חולם הוא על גופות שדחוהו בהקיץ; על אלו שלא דחו – לא יפה לחלום. הרוחניות נפגמה”.

בפעם אחרת פִּתַּח יודיל את הפילוסופיה שלו. אדם צריך שיהי לו בית נאה ומסודר עם כל השייך לזה, שיחוש תענוג בשובו מדרך. הנה ספר לי ר' יוסף שלנו איש-שויץ: מיום שנאסרה שם השחיטה, מקפידים יהודים הגונים על מטבח כשר בבית, גם כאלה שקודם לא הקפידו. בדרך אמנם נכנסים למזנון של תחנת-רכבת וסועדים את הלב בקתלי-חזיר ונקניקי פרנקפורט. – וולקה העיר מתוך גמגום: – “ואם יקל-קל-קלו שם פעם את הק-קי-בה וילכ-לכ-לכו את הבית?” – יודיל עקם שפתיו. הוא בעל המיחושים, חש כבר את החשש בבשרו; וכדרכו בשעה שלא מצא תשובה ענה ב“אַה!”, וולקה החליק את ראשו של יצחק ואמר: “אתה לא תקלקל; גם בחוץ תאכל רק כשר”. ליודיל היתה הרוחה. וולקה לא יספר מעשה ביודיל, אף כי יכול היה לספר.

וולקה, שעוד שנים לפני חוץ-לארץ ומיום שובו משם לא ידע מטה נקיה וכתונת חדשה, חלם על נקיון ויופי. היתה נערה אחת שזופה ובעלת עינים נפלאות, זו שחתנה “גבעול-ערבה נבוב ומתנודד” עזבה שם; וולקה לא הבין איך עוזבים נערה כזו. הוא נזכר במקרה קטן: פעם התכוננה לבוא מעיר האוניברסיטה של חתנה לעיר שברנובסקי למד או התבטל שם בסוף למודיו ושלחה גלויה לברנובסקי שיפגוש אותה בתחנה. בסוף המכתב צרפה הערה קטנה: “ומה עם האדון וו. וולפמן – האמנם הוא פה בשוויץ?” – ברנובסקי מסר את הגלויה לוולקה ואמר: “תלך אתה; תבקש סליחה בעדי”. וולקה התעקש: “לא, נלך שנינו”. כשהגיעה הרכבת, הספיקה לראות את וולקה דרך החלון, וברדתה נגשה ישר אליו, ואת ברנובסקי כמו לא ראתה. הוא השתמט ממנה מתוך עלבון. אלא שקרה גם מקרה אחר כנגד זה. וולקה קבל מכתב מאחת פקחית (גם כן שם) שיבוא לפגוש אותה, עם פרישת שלום קרה בסוף המכתב לברנובסקי, והלך לפגשה. כשירדה, חפשה בעיניה ימינה ושמאלה ותהי כמאוכזבה. בדרך שאלה אותו: “ואיה ברנובסקי?” – וכשהיה וולקה מקנטר את ברנובסקי במקרה הראשון, היה זה עונה לו בשני. וולקה היה מביט הצדה: “הבלים!” וברנובסקי היה מונהו: “אמור: מי עשה יותר בחכמה, אני או אתה?”

יודיל מפייס את וולקה: “הרי היפהפיה היא שלך ומה איכפת לך זו?”

  • פקחית היא כשד, – אמר וולקה, – אלא שהוא מרמה עצמו; אחפץ – אראה לך–

ברנובסקי ענה בחיוך קל ושקט, מה שהיה מרגיז את וולקה עד שחת.

יצחק התכוץ עצוב בפנתו. הכל שב לקדמותו. רק גולי מולדובנקה לא שבו עוד לדירותיהם: אין להם אמונה במנוחת-הרגע.


הועידה נתקימה, ודוקא מפני שהיתה בפנה מרכזית ורועשת לא הרגישו בה, הקולות לא נשמעו חוצה ושעטות-מרכבות וצלצול-פעמונים ושאון עוברים החרישום. וחוץ מזה היו החדרים בפנים מסודרים כראוי, וקירותיהם בנויים באופן אטום, שלא להעביר קולות ורעש: בני אדם עשירים דורשים מנוחה. האורחים תפשו שתי קומות שלמות. חדרי הישיבה הוחלפו פעמים אחדות, החדרים נוקו אחרי הישיבות בזהירות וגם בקפדנות, לבל ירגישו כי הסתובבו בהם אנשים רבים. אדום-השער צהל וחקק נצחונו במוקדם. העסקן מק., סוחר בעל שכר ונסיון, טפח על כתפו ואמר: “בן-חיל! רעיון נפלא!”

יודיל טרוקר אמר: “המקום הכי-טוב לאסיפה אסורה הוא, כמובן, בקומה שמעל לדירת ראש הז’נדרמים. על דעת מי יעלה לחשוד ולחפש בבית מסוכן כזה, על פתח הגיהנום?” פלוני ואלמוני מערי השדה צחקו: במקומותיהם נהגו כך מאז, אך גם זה כבר ללא הועיל.

עסקן מהאורחים, אדם זהיר וספקן, ענה על צהלתו של האדום: “אל יתהלל חוגר כמפתח!” – “אתם מתנגדים וליטאים, ואנו דרומיים וחסידים, זה ההבדל”, נענה העסקן מק. “אנו – בעלי בטחון אנו!” יודיל טרוקר התמוגג מהתפעלות: העסקן מק. היה בשבילו אדם משלנו, מ“אנשי שלומנו”.

תפקידו של וולקה לא היה קל. הוא הועמד על המשמר, כלומר, עליו היה גם להשגיח על סכנות-חוץ, והוא גם דאג להרחיק בני-אדם שאינם מתאימים למלון פריז. הוא התלבש באופן מתאים לתפקידו. והתפקיד היה קשה; בחורים ציונים מסורים ובעלי-נפש מערי השדה בקשו רחמים להכנס לכל-הפחות לישיבה אחת – בעיניהם התנוצצו דמעות, והשומר מוכרח להקשיח לבו, גוער, מרגיע, מדבר קשות ורכות וכואב בעצמו את כאבם.

נערות ונשים צעירות, לפרקים גם לא מכוערות, התאמצו להתגנב באיזו פּרוטקציה, והוא, השומר, היה כלהט החרב המתהפכת על שערי גן-העדן. וולקה חש עליו את כל כובד האחריות. ם לא יתערבו פה איזה רגול או מלשינות – נעבור בשלום".

הועידה היתה רבת-ענין, ושאלותיה כבדות-משקל; לא כל הנמוקים של התקונים והשנויים העתידים לבוא בועד חובבי-ציון אפשר היה לבאר באסיפת-החובבים. היו נמוקים קשורים בבעיות הציוניות, שאין לנגוע בהן באסיפה מותרת, ושם ודאי יבוא קהל גדול, ואפילו מקרי וזר, ואין לפרש את כל השאלות בפני בני-אדם סתם. והבחירות ל“דומה” השניה עומדות מאחורי כתלנו. ב“דומה” הראשונה היתה קבוצת יהודים חזקה, מטובי הכחות הלאומיים. עתה כמעט כולם פסולים לבחירה. והיהדות הרוסית יכולה להתפורר בין ליברליות וסוציאליזמוס. וגם בין הדור הצעיר של הציוניות רבו הנוטים שמאלה. צריך להחזיק את ההגמוניה הציונית-לאומית ביהדות, וצריך לבחור כך, שלא יעלה הענין ליהדות בנחלי-דם. הפרטים נתבררו במקומות אחרים, אך הפּרינציפּים העקריים צריכים להיות מבוררים פה. ויש עוד שאלות: מה עיקר בציוניות ומה תפל? עבודת ההווה הגלות או זו בשביל העתיד של ארץ-ישראל? העסקן הגדול והקרובים אליו ברוח נטו לצד ארץ-ישראל ועבודתה המעשית. העסקן אמנם החשיב גם את העבודה הפוליטית, כלומר בשביל הבחירות ל“דומה”, ולקח בה חלק פעיל, אך בין חסידיו ועוזריו היו כאלה שזלזלו בכל הענין הפוליטי ובטלוהו. מה לנו הציונים ולענינים אלה?

ולהיפך: עסק ציוני חשוב מן הפּרובינציה התבטא בשיחה פרטית בערך כך: המטרה הציונית – מי יודע עתידה? הנה שאף הרצל והגיע עד אוגנדה, וכשמצטמצמים בעבודה מעשית בארץ-ישראל מגיעים עד לחובבות-ציון פעוטה. ומה כל זה נותן להעם? העיקר והודאי בציוניות היא הרמת-הרוח של היהודי, וזה אפשר להשיג על ידי עבודה פוליטית, כבוש הקהלות וחינוך. הלשון העברית ודאי יקרה לכולנו, אך איננה לא לשון ההמונים ולא לשון האינטליגנציה. אפילו אלה שלמדו בישיבות מזניחים ושוכחים אותה אחרי-כן. ואם אנו רוצים לרכוש את העם – אז עלינו לתת לו, לצאת אליו. ארץ-ישראל – ודאי וודאי, שפת-עבר – למי מאתנו אינה יקרה? הרי שפתנו הלאומית היא? אלא שעיקר עבודתנו מוכרחה להיות בגלות ובלשונות הגלות וכו'.

ברנובסקי מתפרץ: “ואם אנו הציונים נבזבז את כחותינו לגלות – מי יבנה את ארץ-ישראל ומי ינחילנו את לשוננו?”

צעיר בעל השפעה מסכים בכל לעסקן האורח, אלא שהוא שואל: "ועם מי נלך? עם הקדטים שפשטו את הרגל? " והעסקן הגדול וגם אלה הנוטים קצת שמאלה מתכוצים ברעדה. יודעים הם לאן סופם של דברים נוטה. הסכנות מרובות.

וגם בפנים הציוניות, בחלקה הארץ ישראלי, קשה המצב, הארציים הוצאו מן המחנה, מאוגנדה בטוחים עתה, אך לעבודה מעשית בארץ-ישראל הדרך רחוקה. “אנו בועטים בצ’רטר ואיננו זזים אף אמה לארץ-ישראל ממש” – מתרגז ציר ארץ ישראלי, צעיר חסיד העסקן. כספינו מתבזבזים בגלות, צעירינו מוציאים כחותיהם בעבודת הגלות, בעבודה זרה, ותרבותנו בגלות מחזקת את לשונות הנכר והגלות. וקומץ חלוצים בטלנים יושבים בארץ-ישראל ושואלים: למה זה אנחנו? למי אנו עמלים? ואתם הציונים שקועים במ"ט שערי טומאה של גלות. דבריו מעוררים סערת-מחאה כללית, רק צעירים אחדים צוהלים לקראתו. העסקן, אחרי דחותו את הקיצוניות שבדברים, מראה בדברי שכל ובטמפּרמנט את הצדק הרב שבדבריו.

ואין פלא אם הועידה צדה את הלבבות ומשתתפיה עסוקים בה ונתונים לבעיותיה וממעטים להסתובב בפרוזדוריה, דבר שהקל גם על שמירתה, באשר מעטה התנועה במלון ופניו הרגילים היו לו. העסקן היה מרוצה, רק שמוכרח היה להסות ולהנמיך את קולות הצועקים. גם אדום-השער, שידע שמירה מה היא, אהב לצעוק כשיצא מכליו, והוא גם לא הורגל לדבר נמוכות. הוא לגלג על ברנובסקי בעל הקול הנמוך. “עכברים שומעים אותך”, אמר, והתפלא על יודיל שהיה פוער תיכף פיו, בעמוד זה לדבר, כמו מגלים לו אמריקה חדשה. ואך יודיל ידע: ברנובסקי ימטיר; הוא יזרוק פתאם איזה ניצוץ של אבק-שריפה כמעט מתוך לחש. בחור זה, הנאהב בארץ-ישראל, יודע גם לעקוץ ולהרגיז.

טרוקר היה נפלא, הוא לא דבר ורק נהנה, שתה בצמא דברי גדולים, התפעל גם מקטנים וצרד באצבעו מהתפעלות. את דעתו חוה אחרי-כן בשיחות פרטיות, לגלג וספר אניקדוטות. בהשקפותיו ובפעולתו היה קרוב לחסידי עבודת-ההווה, ואך הסימפטיה האישית שלו נתונה היתה לארץ ישראלים. והוא, אוהב הבדיחה והחסידות, היה בפּרינציפּ קנאי עברי, ויהי מלגלג על חסידי הקולטורה, על האחד-עמיים, אף שאת הרבי בעצמו העריץ, על השמאליים “בונדאי-הציוניות”, ואך גם על ארץ-ישראליים חביביו לגלג, על צמצומם וצרות אופקם. “איך יכול איש-שויץ ארץ-ישראלי מוגבל כל-כך?” שאל את ברנובסקי. זה צחק ואמר: “השויצי אינו רואה מאומה מחוץ להררי-מולדתו”.

אדום-השער התרוצץ כשעיר. הוא היה עתה חביב-הועידה. העסקנים הגדולים חבקוהו בלכתם עמו, והצעירים המבטיחים התהלכו עמו שלובי-זרוע. אלא שהוא צעיר חריף, מבקר ומתרעם מטבעו, היה גם שמרני במקצת, מעשי ובעל שכל; הוא לא נצטרף לשום צד. הוא לגלג לברנובסקי, שבעצם חבבהו דוקא: “שנינו מרחפים בעולם התוהו, אני ואתה; שום מפלגה אינה קולטתנו”. ברנובסקי היה דוקא שמאלי ברוחו ובנטיותיו, מאמין ביסודיות השכלית של הס. ד. וחושב אותם עם זה לתלושים ברוסיה כמו בעולם היהודי – “לנו – סוחרים קטנים ובעלי-מלאכות ולרוסים – אכר”. הוא, כיודיל, חשב את ה“עמלנים” (באי כח האכרים, שמאליים) לבאי-כח רוסיה האמתית, היסודית, והס. ר. אמיץ-הלב והצולע בתיאוריה רכש את לבות שלשתם, יודיל, ברנובסקי וּוולקה יחד. ואך ברנובסקי לא יכול להצטרף לשמאל שבועידה, מתוך ששמאליות היה פרושה עבודת-הגלות, וברנובסקי – קנאי לארץ-ישראל ולעברית, אלו שהנן רופפות עדיין אפילו בציוניות עצמה, הבלתי נאמנה לשטתה – רחק משני הצדדים יחד; רק בינו ובין העסקן הגדול שלטה הסכמה גמורה כמעט, בפועל.

יודיל טרוקר התהלך עם הצעירים גם בשעות הועידה וגם בבתי-אוכל ונהלם לבתי-קהוה ואפילו לקַבַּרֶה. הוא החי, החריף, הלץ, דק-השפתים ומספר-המעשיות הנפלא, שעשעם ובדחם, וגדוליהם לא מצאו ידיהם ורגליהם בלעדיו. ואך כשהתחילו למשכו אל צדם במובן פוליטי – לעג להם: “הבל הבלים! ציוניות היא ציוניות ו”דוּמה" היא “דומה”, אין שיכות!"

  • והסֵים היהודי? – שאלהו אחד הצעירים הקטנים. – החשבת כבר עליו?

  • חיה זו עודנה צעירה יותר מדי בשבילי. עוד לא טעמתי אותה. תהי קודם דוּמה ואז נחשוב על סימים. – וכדי להפסיק את הפוליטיקה הגבוהה ספר להם את מעשה-הרב אצל קוזניצוב והובילם לאכול “שַשְליק”18 לאיזה פרבר, מה שהעליב את הצעיר הגדול בן-המקום, ילד-השעשועים של הועידה, שחשב עצמו מומחה להרבה דברים וגם ל“ששליק”, והציע ללכת למקום מרכזי יותר, ואך ה“ששליק” של הפרבר הוריד קצת את הפרסטיג’ה של המקומיים. “זר זה יודע את אודיסה יותר מילידיה” אמרו האורחים. יודיל טרוקר ידע באמת יותר מדי והספיק אינפורמציה אינטימית מאד, רק לא לכל אחד, וגם לא בלי מקצת דמיון.

אלא שיודיל התחיל פתאם לפחד. יש שהיה חושד באיזה יהודי מקרי שהתדפק בדלת איזה חדר, או באשה שעמדה בחוץ מסתכלת באיזה חלון למעלה, או בצעיר שנסה להתגנב או למצוא פתח אל הועידה – בכל אלה ראה בריות חשודות, ויש שהיו כמרגלים בעיניו. הדברים הגיעו לידי כך, שוולקה, אשר ראה גם כן לפרקים צל-הרים כהרים, נזף בו. ויצא שוולקה עם אדום-השער שתו עתה בירה ביחד, בשעה שיודיל התהלך עם הגדולים כרוך-פחדים מזמן לזמן. בשתית בירה זו, שאדום-השער שלם אגב בעדה תמיד, אמר וולקה לפיסהו בעד אי-האמון והזלזול שנהג בו תחילה, בעוד אשר זה או שהתכוין לגמול לו בעד שמירה מעולה, או שלא התכוין לשום דבר.

יונוביטש הצליח להכנס לאיזו ישיבות. הוא נכנס כאילו מעצמו, לא היה מי שיעכב בעדו. בכל רגע התנגש באחד אנשיו; אדום-השער בטוח היה, כי שייך הוא לועידה; העסקן הגדול מצא זאת לטבעי, כי יכנסו לישיבות גם צעירים וגם לא-צעירים כבדי-ראש ונאמנים לציוניות, אלא שהמצב דורש חומרות ומעכב מהכניס רבים מהם.

יצחק הקשיב בתשומת-לב לדברי אנשים בעלי-תוכן, השתעמם ועצביו רגזו בשמעו פטפוטי-הבל ופרזות נדושות; אלא שראה עצמו כבול, כיון שהסדר שהוקבע אומר: נכנסת לישיבה אסור לך לצאת. הוא נסה לקרוא עתון בשעת נאומים משעממים או צעקניים, נסה גם להסיח דעת; ומוזר היה: דוקא מלה או משפט בעלי ערך נשמטו משמיעתו. דבורים חשובים עוררו מחשבה, עיפו וגרמו לפזור-נפש או לרכוז רעיוני, והטו לפרקים את המחשבה הצדה; ולהיפך: פטפוטים או צעקות לא עוררו בו שום מחשבה ולא נתנו שום ענין. תחת זאת צרמו והרגיזו. באחת הישיבות לא עצר כח ויצא באמצע. וכשרצה להכנס שוב לא נתנו לו. וולקה אמר: “כך מגיע לך!” ולהרגיזו נכנס בעצמו פנימה והשאירו בחוץ.

יונוביטש שמח לגלות בברנובסקי אדם בעל-משקל. בחוץ היה זה אדם קל-דבור, מפוזר, בלתי-מתעמק – ורק בחור חביב סתם, ולפרקים גם מרגיז. שם בועידה הורגש בו אדם מתוך הענינים. כשהעיר על איזה דבר – היתה הערתו קולעת, כי לא התערב בשאלות לא-נוגעות לו, ורק התרכז בשאלות ארץ-ישראל, ואת שאלות הגלות לא טשטש, כי אם התאמץ להוציאן מתחום הציוניות. הוא היה קל-תנועה כטרוקר כמעט, החליף מקומו לפעמים קרובות, פטפט, התלחש, זרק קריאות באמצע, הרגיז וקבל נזיפות, נכנס ויצא פעם-פעמים וקבל שוב נזיפה. פעם לא נתן לו העסקן את זכות הדבור, והוא רגז. יונוביטש נעלב בעדו ותמה לראותו מדבר אחרי-כן עם העסקן כאילו לא קרה כלום.

וגם וולקה נכנס לפרקים לתפוס איזו מלה או לשמוע נאומו של העסקן הגדול, דברי העסקן הקסימוהו, אלא שעל-פי-רוב נאלץ לצאת באמצע לשמירתו. מתוך שמיעה קטועה רכש לו משפטים על אנשים. “מוח!” ו“חבית נבובה!” – אלה היו כבודיו לשבח או לגנאי עליהם.

שלשה ימים עברו על הועידה בשלום, ורק בבוקר יום הרביעי הופרעה על-ידי מקרה בלתי צפוי. שר-אלף בא להתארח במלון וקבל חדר בקומה העליונה הפנויה מחברי הועידה. בהיותו אורח קבוע פה הרגיש איזו תנועה במלון, שלא כמנהגו, ואחרי-כן דמה לראות גם מסביב למלון תנועה מוזרה, חשודה. הוא פנה לבעל המלון וזה הרגיעהו, יהודים סוחרים ובעלי-תעשיה מערי-השדה, אורחים תמידיים שלו, באו לעסקיהם, אך מכיון שמחר-מחרתים תתקים פה באודיסה אספת החברה הפלשתינאית, חברה כשרה ומאושרת – אפשר שותים הם תה יחד עם איזו אנשים מקומיים ומדברים קצת על פלשתינה ועניני החברה.

שר האלף האמין בדבריו, אך הזהירהו: “יכולים גם להתערב פה אנשים וענינים לא-כשרים. ואני איש-צבא אני, נשבעתי שבועת-אמונים, ואסור לי להעלים דבר. אינני רוצה להזיק לאנשים שקטים ולא למלון. ולכן עלי לא לראותם פה - מבין הוא. בעוד רבע שעה א ימצא כל-זה במלון!”

הועידה הופרעה, האנשים התרוצצו כמטורפים. יש עוד ענינים חשובים לגמור, והנה צרה פתאומים כזאת. הכל ישאר באמצע. אחדים התרעמו מדוע לא שכרו גם את הקומה העליונה?

והנה יעץ אדום-השער שוב מחשבה טובה: הרי יש בנוה-הקיץ בית ריק! וולקה השתגע: “ואנו האידיוטים, שוכני-הנוה, לא עלתה כזאת על דעתנו, ובא שד צהוב מרחוק” – והוא הפליט מלים אחדות חריפות לשבחו עם קללה רוסית הגונה רבת-קומות.

מנהל-הנוה פקפק וירא אלא שבת-השוער הצילה, ולא בלי תווכו של וולקה. היא הרגיעה את מנהל-הנוה ואת טרוקר שעזר שוב לאדום-השער: היא תעמוד על המשמר. וכששאל אותה העסקן: “ומה יאמר אביה לדבר?” ענתה: הוא כלוא אצלי בבית".

  • ואם יקרא לשוטר דרך החלון או יצעק? – שאל טרוקר; הוא ידע את תשובתה מראש, מאז

היא הוציאה אקדח קטן מכיס שמלתה ואמרה: “את האקדח הזה הראיתי לו ואמרתי, כי אם יוציא הגה יִיָרֶה; הוא יודע כי איני אוהבת לצון. חתני – מהפכן וארמני. שם בקוקז אין מתלוצצים”.

בית שנעזב מדיריו נמצא בפנה, כסוי וחבוי בין עצים עבותים ורחוק מן הדרך. אנשי הועידה באו מן העיר, אחדים נכנסו ישר דרך השער, ואחרים הורדו דרך סימטא אל הים, התרחצו ושבו ועלו במדרון. ברוחצים ובעוברים לא חשד איש; אלא שאחדים מבני-הנוה, ביחוד מן הדור הצעיר, הרגישו בנעשה, התגנבו אחר-כך לבין העצים והקשיבו. הנוער ידע עוד אז לשמור סודות פוליטיים, וכל סוד כזה, של איזו מפלגה שתהי, אם רק זקוקה היתה להשמר בפני השלטון – היה קדוש.

הועידה התכנסה אל הבית החבוי ועבדה לה בשקט כמעט כל היום; רק פעם נכנס וולקה ואמר: “שקטו והסו! שוטרים עוברים דרך הנוה”. אחרי חצי-שעה הודיעה גם בת-השוער שצריך להזהר. היא ישבה כל הזמן על המשמר, ידעה לבלבל את מוחות השוטרים ולהרחיקם מן הנוה, היטיבה להם פניה ולא היתה היום קפדנית ביותר עמהם. וולקה הזהיר את “הילדים”, את התלמידים והתלמידות הגדולים – לא לפטפט, וידע לשמור גם מפני הקטנים. הוא הכניס אחדים מהגדולים לתוך האולם, שהיה גדול ומרווח, סדר אחדים מחוץ במסתרים, וצום לא לספר היום שום דבר בנוה אחר או בעיר. והם עזרו לו להרחיק את הקטנים ולהטרידם. והיום, גם מחציתו השניה, עברו בשלום, מחוץ להפרעות קטנות, רגעיות.

רק לפנות ערב עמדה הועידה להתפוצץ. הצעירים דרשו להתחיל בוכוח על הסים, קרוב לשעת נעילה, ברדת היום. הועידה נדהמה. והעסקן רצה להסיר את השאלה מעל סדר-היום.

– אם לכם לזקנים אין השאלה חשובה – לנו היא חשובה. – רגזו הצעירים. – שאלת-חיים היא לנו.

העסקן הרגיע:

– אם יש חוג הדורש לברר שאלה – צריך לברר, אך עתה אין פנאי. בעוד שעה עלינו לגמור, ומחר אנו עוברים לאולם אחר, לארץ-ישראל. ופה יש לנו עוד איזו דברים וגם בחירות. אני מבטיח לכם ועידה בחורף, אחרי הבחירות ל“דומה” השניה. נראה קודם את פרצופה של זו ואת אפשרות קיומה. מה יש לדבר עתה על סימים?

הנוער שבנוה מלא את האולם, והזקנים הרגישו עצמם נבוכים. התלקח וכוח. הצעירים צעקו שאינם יכולים להראות פניהם לדור הצעיר שבמקומותיהם בלי החלטה על סים יהודי.

וכדי שלא לאבד זמן הוחלט להתוכח בענין הסים. שנים-שלשה מטובי המדברים, ובתוכם הנואם הצעיר הנפלא בן-המקום ונושא-כליו מורשה, דרשו לקבל החלטה בעד סים. ברנובסקי יצא נגדם. הוא דבר קצרות, הרס בלי חמלה את כל האילוזיה הזאת. הזקנים נענעו לו בראשיהם, והצעירים הפריעוהו והאיצו בו לגמור. וולקה מחא לו כף. “כבד אותם יפה! ידעו! סים נחוץ להם! פה פוגרום, מאה שחורה ואנרכיסטים – ופתאם סים! אין דאגות אחרות”.

תלמיד אחד מנוה קרוב פרץ: “מה לחוליגן זה פה?” – וולקה עקם פיו במלת גדוף עסיסית. הבחור התכוץ. נערה שעמדה על ידו התאדמה וברחה.

ופתאם הודיע אחד בשם הצעירים, כי אם לא תתקבל החלטה יפוצצו את הועידה. אדום-השער התרוצץ כברק, התרגז, צוח, נסה להוכיח, לפשר – והם לא רצו לשמוע. יודיל טרוקר קרא: “הרי גם אנו צעירים! מי מסר לכם מונופּולין עלינו?” – והם באחת: “נפוצץ!”

וולקה אחר ליצחק ולברנובסקי: “היא כבר מפוצצת, הועידה המסכנה”, – הוא יצא לאיזו רגעים. אחר-זה הופיעה בת-השוער והודיעה קצרות: “בעוד רבע שעה מוכרח הכל להגמר; אביה מתרגז ואין היא יכולה לכלאו יותר”.

– תתן לנו עוד שעה! – בקש העסקן. הוא רצה להתנהג באופן חוקי עד הסוף.

– טוב, חצי שעה! – אמרה. הקהל לא שמע אף מלה. התלקחה מריבה. צוחות עצבניות התפרצו: “סים, החלטה, לא נלך בידים ריקות; נפוצץ!” וולקה ששב קלל, יודיל צעק: “הרי הנכם רק חמשה אנשים!” אדום-השער לגלגל: “צעירי-ציון הרי אנו!” גם העסקן ששלט כל ימי הועידה ברוחו רתח מכעס.

  • אין לקבל החלטות מתוך קלות-דעת ומתוך כפיה, – אמר – הן שאלה רצינית היא זו לכם. נחכה עוד חצי-שנה ונראה.

  • אף לא רגע! – ענו לו פנים נרגזים.

ופתאם נגש וולקה ויקרא לעסקן החוצה, שם חכה לו מנהל הנוה; זה אמר: “אל תעשוני לאומלל. האסיפה צריכה להגמר תיכף והקהל – להתפזר. אל ישאר אף איש זר בנוה!”

העסקן התאמץ להשקיטו, ואך פתאם הבין כי טוב שתפסק הועידה עתה. הרי כבר נפסקה באמת. מה שנעשה עתה – אינו ועידה. זוהי צריחת חולי-עצבים; והכדאי לסכן אנשים בשביל זה?

וכרגע הופיעה בת-השוער. בעוד חמשה רגעים יוצא אביה מכלאו. הוא כבר כמטורף ושוטרים שואלים עליו. העסקן נכנס, מסר את הדברים ודרש לגמור כרגע ולהתפזר. הצעירים ענו: “לא”. ואז התחילו יתר החברים לצאת אחד-אחד. ובעוד הצעירים מתעקשים, תובעים וצווחים לא נשארו חוץ מהעסקן הגדול ועוד אנשים מעטים בני גיל מבוגר בחדר, ראשי-העסקנים וסקרנים.

ופתאם דרש אחד מהצעירים: “נצביע!” גם חצים של הצעירים היו כבר בחוץ. יושב-הראש כבר עזב את מקומו. העסקן הודיע כי הצבעה כזאת היא בלתי-חוקית ויצא החוצה. ואך בטרם הספיק לצאת, והנה נתקבלה ההצעה על ידי חמשה אנשים שנשארו באולם. גם אחד הזקנים הרים ידו מפני דרכי-שלום: “מה איכפת אם אסכים להם?” אמר. נגדה הורמה רק יד אחת.

הועידה הופרעה והקהל התפזר. יודיל רץ מאיש לאיש וצחק ולגלג וספר בדיחות. האורחים נסעו העירה, ורק אחדים נשארו לשתית-תה אצל המנהיג, ובהם גם שנים מן הצעירים. הוא חלק להם נזיפות קשות. יודיל נסע העירה. ברנובסקי התהלך ונד בכתפיו מרוגז. וולקה ירה יריקות ומלות-בוז. ויונוביטנש שתק. אחרי-כן נפסקו בעסקן שטייל עם אחד מחשובי-האורחים שנשארו ללון אצלו.

העסקן אמר: “אם אין צעירים יודעים חק ומשמעת – מה תהי אחריתנו? איך נבנה ארץ?” אורחו המתון והשקט הרגיעהו.

וולקה שעמד מן הצד עקם שפתיו וצפצף משונות: “ריבולוציה!” – הפליט בתנועה לא-נעימה שלו. יודיל טרם שב מן העיר. הוא בלה שם שעות ובחברת העסקן הסוחר מק. ואחדים מהזקנים והצעירים. העסקן מ“אנשי-שלומנו” הציע שביתת-נשק. “עתה צריך פשוט לבלות שעה נעימה. מחר – כל היום ישיבות חלקיות ובערב מתחילה אסיפת החובבים. אפשר נשתה הערב כוס-תה בלי וכוחים”. והעסקן וטרוקר התחרו כל הערב בספורי-מעשיות של חסידים וצדיקים.

ובנוה התהלך ברנובסקי עם יונוביטש והתפלספו. ברנובסקי הרחיב את הדבור ויונוביטש שמע וענה קטועות. ברנובסקי עזר ליונוביטש לעמוד על טיבה של הועידה ועל לפנים מן הקלעים שלה. הוא גם התרגז. ואך יונוביטש אמר: “ומה האסון אם פטפטו קצת על סים. המעט פטפטו גם בלי זה?” – ברנובסקי אמר: “נכון; אך פטפטו על ענין שיש בו ממש; איזה ממש יש בסים, לדבר דמיוני כזה?”

  • וארץ-ישראל האיננה בגדר דמיון לעת-עתה? – שאל יונוביטש מתוך הדוק-שפתים.

  • אם אין ארץ-ישראל דבר שבאמונה – לכל הפחות ענין של רצון היא; ובסים איני מאמין ואין לי שום חשק לטפל בו.

יונוביטש ענה: “גם אני אינני מאמין בערך הגלות ובעתידה, אך עובדה קשה ומעציבה היא. גם לה יש הזיות, שנואות עלי ועליך – אך חביבות ויקרות לאחרים. ומה לעשות? וכי לא שמעת את הצוחות ההיסטריות? פחד תקפני”.

ומתוך הפילוסופיה הנצחית על ישראל הוו ועתידו ועל הסכנות שבדרכו ועל העצבנות של בניו – נפרדו. טרוקר לן בעיר. וולקה שכב עתה בפנתו עטוף בגלימתו נושם כבדות וגונח. ובחוץ נפלו כוכבים מן השמים, והעסקן ואורחו המשיכו לדבר על הועידה, והזכירו את אדום-השער לטובה. “גם להודות לו לא נתנו לי”.

הים התחיל לנשום ערפל כבד וחמים; העסקן ובן-לויתו שקעו בתוך עצבות קלה.

אסיפת חובבי-ציון היתה מרובת-אדם. באו מורשים ואורחים מערי-השדה ואורחים-חברים מן העיר, ובערבים רבו הבאים, הן מן הדור הצעיר הציוני והן קהל סתמי, נשי-חברים, וגם מקורבים ומקורבות של עסקנים ואורחים; הישיבה הראשונה בערב היתה חגיגית, האולם היה מלא. ישיבות הבוקר היו מעוטות-אורחים ואך פוריות בתכנון ובעבודתן, ושל הערב חגיגיות, מענינות ודלות-תוצאות ביחד לישיבות הבקרים. בישיבה המצומצמת דברו מעטים ואל הענין, התוכחו במדה שהיה צורך והכרח להתוכח, אנשי-מעשה הסתפקו בהערות קצרות וחודרות. ברנובסקי אמר: “בבוקר אני אוהב לשמוע ובערב להסתכל”. בערב ידע כל מדבר שעיני מאות שומעים ובעיקר שומעות נטויות אליו, ולכן דברו אז אלה שהדבּר בפיהם, ושלדבורם היה ערך אגיטציוני. העסקן ידע לחלק בין היפה-המועיל ובין המועיל לבד. יודיל הרגיש עצמו בערב חגיגי, עבר ממקום למקום, מגבר לאשה, ומאשה לחברתה. ומתוך שהכיר חלק גדול של בני-הדרום, שהיו הרוב המכריע בין האורחים, הרגיש עצמו בן-בית בועידה כולה. ויהי גם מספיק ידיעות לעסקן על מצב-רוח הועידה, וידיעותיו היו אופּטימיסטיות כמצב נפשו. יונוביטש מצא ענין בישיבות-הבוקר. הן פתחו לפניו את שערי ארץ-ישראל ושאלותיה, ומתוך שהיה לו גם קודם ענין רב בנפשו אליהן, ביחוד על ידי הקשר החי עם שמעון אחיו ובעזרת ספורי ברנובסקי ושיחותיו – היה כולו נתון לועידה. בערב לא מצא ענין ממשי, ואך “להסתכל” כמו שאמר ברנובסקי היה גם כן ענין וגם לשמוע. וולקה השתעמם בבקרים, ואך כבד את אנשי- הבוקר. “אלה הם אנשי תוכן ומעשה, מהם יש תקוה”. בבקרים דברו אלה שרגלם האחת עמדה כבר על סף הארץ, או העירו הערות בני-אדם שנשאו את עבודת “הועד הפלשתינאי” (כה קראו לועד חובבי-ציון) על כתפותיהם במרכז ובערי השדה במשך שנים. דברו גם אנשים שנפשם רחפה בארץ, שבקרוה פעם או פעמים, שלא החסירו מקרוא בעתונות אף מאמר, מכתב או ידיעה מן הארץ. ובערב דברו נאה דורשים, דוברי-רמות, זקנים בעלי-עבר וזכויות, וצעירים מגדלי-בלוריות ומלהיבי-נפשות. וולקה אמר בעקום-שפתים: “!краснобаи” (יפי-להג!) אך היה בעצם נהנה יותר ומשתעמם פחות. הקהל הרב, קהל צעיר ברובו, הצעירות והנשים, – הדבורים היפים, הוכוחים החריפים והעוקצים, האור הרב באולם, ההקשבה, משחק-העינים ומחיאות הכפים רוממו והלהיבו. וגם העסקן, הנואם הנהדר גם הוא ובעל-תוכן עם זה, שמר את נאומיו לערבים. וולקה היה עומד זמן רב רתוק אל מקומו. הוא היה לבוש חולצה שחורה חדשה, שערותיו היו מסורקות כשל סטודנט גוי, לעג חריף וכמו מטוב-לב רחף על שפתיו, פניו הפכו מדי רגע, הנה התלהב ומחא כף, והנה צחק, רגע רגז ורגע כמו שקע כולו במחשבות. ידע כי יש פה בחורים יפים ואפילו מגוהצים, וישנם דברנים מלהיבים, ואך ידע גם זאת, כי פרצוף כמוהו אין בועידה בלעדיו. עליו התלחשו. יש שחשבוהו למורד מסוכן, ואפילו לאכס-פרופריאטור, ויש שחשדו בו חשדים לא-נעימים כלל, ואך כל זה עורר ענין. וקרה כי בעמוד ברגעי-הפסקה בחור יפה ודברן על יד אשה או צעירה לא-מכוערת – והיא כולה שקועה בו, והנה טפף לו וולקה, עבר לידם, הסתובב והזדקף, מדד את המדבר במבט רב-כונות וכונן עיניו ישר אל פני ה“דולציניה”, כפי שהיה קוא להן: וזו, שתחילה העיפה בו רק מבט סקרני, נבוכה פתאום, דבריה לעו והתחילה מדברת: הן ולאו, מתלהבת רגע ומטילה פקפוקים, ועינה מודדת על פני שחור-החולצה את הרושם שדבריה עושים עליו.

ברנובסקי מעט דוקא עתה בהשתתפותו. פה לא התקוממו נגדו, ואדרבא, הצעירים יריביו בשאלות-הגלות ובפוליטיקה הסכימו לו פה בכל. בעניני ארץ-ישראל היה הוא בן-בית, והפרוגרסיביות שלו נעלה היתה על כל ספק. ולהיפך, אחדים מן הזקנים, חסידי המהלך הישן, הקולטורי, בועד, אלה שרצו לצמצם את פעולתו רק בחנוך ובבתי-ספר – הם-הם שהביטו עליו בעין לא-טובה. ואך בהגמר הועידה, והמהלך החדש של עבודה ישובית בארץ-ישראל ותמיכה בפועל העברי ושאיפותיו בכבוש-העבודה עלה לגדולה, והנהלת הענינים נמסרה בידים אמונות ותקיפות, בידי העסקן שבנוה, קבל גם ברנובסקי את שכרו. מקומו בועד באופן רשמי היה אמנם מן האחרונים, אך לא היה זה סוד, כי בפועל יהיה מן הראשונים. ובפקוד העסקן את ראשי עוזריו וחבריו בועד שנבחר, ובספרו בשבח הנכנסים והיוצאים בישיבת הועד הראשונה החגיגית למחרת היום האחרון לאסיפה הכללית – אמר דברים חמים אחדים, חמים מאד לברנובסקי, עד שבעיניו, עיני הליטאי הלא-רגשני כלל, עמדו דמעות. יודיל לעג לו בערב יפה-יפה, יונוביטש חשב: אדם צריך לעצור בעד דמעות. ואך לא אמר זאת, ורק וולקה רגז: “ומה? אם מרגיש אדם שהלב פורץ על גדותיו – הוא צוחק או בוכה. אלא מה, יעמיד פנים טפשים סתם? אדם רוסי אוהב לבכות מתוך שמחה או עצבות, ואפילו מתוך “כוסה” מיותרת”. יודיל ענה: “כוסה? כן, כוסות יפות השקה העסקן את כולם”. – “אבל פרזיאולוגיה לא היתה בהן?” – העמיד בו וולקה עיניו. – “לא היתה”, ענה יודיל. – “ובכן הרי זהו מה שצריך היה להוכיח; ומה אתה רוצה?” – אמר וולקה ויצא החוצה להתהלך קצת סביב הרמה לפני השינה.

וברנובסקי, שלן הלילה אצלם, חש עצמו במצב-רוח משונה מאד. הוא היה ככלי מורק, הועידה והאסיפה הריקוהו. הוא ידע, כי עתה תבוא שעת העבודה, והצעות שונות היו שמורות לו, ואך הכל כמו טשטש ונשכח. עתה תבוא שעת הפסקה עד אחר החגים. העסקן יסע וברנובסקי, שעבודתו הקבועה לא היתה עוד ברורה לו, לא ידע מה לעשות בעצמו. לאשרו קבל איזו הזמנות מעסקני-פרובינציה משתתפי הועידה לנסוע אל מקומותיהם. הזמינוהו גם שתי נשים אורחות ולבו נמשך קצת אחרי בחורה אורחת שלא הזמינתו. משום מה לא רצה לנסוע יחידי. מיודיל טרוקר פחד, זה לא יתן לו להרים ראש, על מהותו של וולקה לא עמד כראוי, ולכן הזמין את יונוביטש. זה הסס כדרכו. ונזכר בהזמנת הזוג לבוא אליהם לאכול קצת – וצחק בלבו. וולקה אמר לו: “כשיש הזמנות לנסוע – נוסעים. מה תעשה עתה בעיר-פגר זו?”

וולקה היה עתה מלא פסימיזמוס. העולם הציוני שנראה לו קודם פתוח ובהיר כוסה עתה בערפל. “עסקנים פרובינציאליים אלה – “צ’וּדַקים” (מוזרים) הם, – ואך הציוניות הן שלהם היא, והם-הם שיבנו את ארץ-ישראל, משם יסעו בחורים טובים. שם יודעים עברית, שם יש יהודים. ומה? וכי אודיסה או ההתבוללות של הכרך תבנה?” ולו נהיה ברור, כי לו, לגוי, אין מקום בכל זה. מה יהי עמו עתה? לאן יכונן פעמיו – לא ידע. הוא רצה להכנס עם יצחק בשיחה אינטימית על עצמו ומצבו, אך זה שתק, כדרכו, ולא שאל. הוא כמעט קלל אותו בלבו, ואך גם למד עליו זכות. הן גם לא ידע מה לעשות בעצמו, ומה יוכל ליעץ לו? והוא ראה לפניו את יצחק עומד אבוד-עצות בעד שניהם יחד.

וכשנסעו השנים, וגם העסקן נסע – ירדה איזו עצבות על הנוה. גם משפחת החסידים התכוננה לנסוע. בבוקר אחד נכנס יודיל לביתם, וכשנסה להניח ידו על כתף האשה, אמרה לו בשימה אצבעה על חטמה: “ראש-חודש אלול”, והוא במקום להתפרץ בצחוק, חש שפניו נעשו רצינים. היא אמרה לו, כי עתה הולך בעלה אל המנין בנוה הסמוך בוקר-בוקר השכם. בזמן אחר היה הוא מקבל את הדברים כמו רמז, ועתה חזקו בו הם את תחושת הימים הנוראים הקרובים. בית-סבא, “הקלויז”, שיעורי החסידות וערב יום-כפור – כל אלה ירדו עליו יחד. הוא נזכר כי עליו לנסוע אל הזקנה, הסבה החורגת, ואל האחות היחידה שנשארה בבית. שם, רק שם, חש הוא את אויר הימים הנוראים כראוי. ידו ששהתה עוד רגע, בלי שום מחשבה זרה, על שכם האשה, הוסרה מעצמה. הוא נהנה עתה על טרדותיו המרובות ועל הועידות שמנעוהו מהקים נכד לר' דן. טהרת-המשפחה היהודית – למעלה מכל. והוא נזכר שנכשל פעמים אחדות בפגימת טוהר זה, חש מוסר-כליות קשה, ונחם את עצמו בזאת, שבמקומות ההם קדמו לו אחרים שבעצם פגם את הפגום. הוא ישב, שחק עם הילדים, שתה כוס תה שהגישה לו האשה, טעם מרקיקיהם, מאפית-בית, ושוחח עמה שיחה שקטנה. על שערותיה הפשילה עתה מטפחת, הקפוט שלה היה רכוס כולו, ותנועותיה צנועות וכשרות של בת-ישראל. היא שאלה אותו מתי אומר הוא להתחתן, והוא ענה באנחה קלה. ובהפרדו אמרה לו: אפשר היה בא אליהם לחול-המועד ליום-יומים או לשמחת-תורה שם בעיר חמיה. והוא לא העלה שום מחשבת פגול על דעתו. הוא אמר: “אפשר”, וחשב, שטוב היה להזמין את מישהו מהבחורים אל עיירתו.

וולקה התהלך שומם ומרוגז. העיר כמו התרוקנה. הזוג הצעיר נעלם עוד בין הפוגרום להועידה. כשבא אליהם פעם אחרי הפסקה, מצא דירים אחרים בבית. ונודע לו אחרי-כן מפי הסטודנטית, כי הם עברו לעיר אבות האשה. הבחינות נדחו שוב לשנה. וולקה הלך לחפש מכרים ישנים, מאלה שהתרחק מהם זה כשנה, אך פגש איזו זרות או השתעמם. כשישב אצל מי שהוא לא פתח פיו ורק רגז ויהי על האנשים למשא.

יצחק לא כתב אף שורה מן הדרך. “כמוני – כמוהו”, למד וולקה עליו זכות: “שנינו איננו אוהבים לכתוב. כשהנך יחד עם בן-אדם – הנך חבר ורֵעַ; מרחוק – מי יודע? גבר רֵעַ הנהו כאשה אהובה: רחקו עיניך – רחק לבּך”.

והנוה התחיל לשקוע. יודיל היה לפרקים נעלם ללילה לאיזו מכרים. הוא היה כבר מסתלק, אך רצה עוד לראות את הבחורים בשובם. “נבלה פה עוד איזו ימים יפים”. ובלילה אחד, כשערפל כסה את הכל, ופנסי-הנוה הופיעו כאורות-שריפה, מהר אל חדרם. תקפהו פחד הסתו בעד הריאות החלושות והנגועות. וולקה שכב כבר עטוף בגלימתו ולא גנח. מוזר: הוא חדל כמעט מגנוח. שוכב הוא כבול-עץ ואינו מוציא הגה, יש גם שלא התהפך אף פעם בלילה על משכבו. ויודיל החליט כי סימן לא טוב הוא. צריך פעם לדבר עמו כעם רע; ואך לדבור כזה לא הגיעו. כשנסה יודיל למשש את דפקו, ענה לו וולקה: “ומה זה עסק לאביך?” וכשהוסיף יודיל לדבר קצת בליצנות קלה, זרק לו בתנועה, כמו משליך הוא מעליו איזה יצור עוקץ: “אנשים הגונים אינם נדחקים לדלתים סגורות; הבנת, אדון?” יודיל צחק למחצה מתוך עלבון. – “הבנתי”, אמר. – “ואם כן אוהב אני אותך”, אמר וולקה, נגש והחליק לו על לחיו. יודיל נער את כפו מעליו. “איני נערה”, אמר. וולקה הביט אל עיניו. “נושך אתה”, אמר; – “לא מן הנושכים אני”, ענה יודיל; “ואך אם רוצה אתה אביא פרגוד”. – וולקה חש מוסר-כליות בנפשו. הוא נגש ויושט יד. – “נו, בלי כעס ועלבונות. אנו נשארנו השנים. נהיה לכל הפחות חברים טובים עד שישובו”. (ברנובסקי נחשב כבר עתה כאחד מבני החבורה.) ואך יודיל לא שאל יותר; וולקה היה עונה לו עתה אחרת, אך הוא אמר לעצמו באיזו עקשנות פנימית: תתפקע ואני לא אשאל.


יב

למחר, בעוד ערפל, קם יודיל, התלבש, רחץ ויצא החוצה בלי שתות ואכול. שבילי הנוה היו עוד ריקים. פשפש השער היה פתוח, והשוער עמד ודבר עם איזה גוי. – “מה זה השכים האדון ככה, ערפל כזה?” – שאל השוער אחרי הקדימו בשלומו. – “להתפלל”, – ענה יודיל. “להתפלל לאלהים”. – השוער הזקן היטיב לו פניו. הוא עוד לא הספיק לשתות הבוקר.

  • כן, כן, שם היהודים מתפללים עתה בכל בוקר. גם תוקעים בקרן. – אמר השני.

ויודיל שבעצם יצא מתוך איזה לחץ-נפש, ולא ידע לאן מכונן הוא פעמיו – ושרק מבלי דעת מה לענות לשוער ענה “להתפלל”, החליט ללכת באמת לנוה הסמוך. הוא האמין עתה בנפשו כי רק לשם זה השכים; השוער עצרהו עוד רגע באמרו: “טוב שישנו עוד יהודי צעיר מתפלל. אם יהיו היהודים נאמנים לאלהים יהיו נאמנים גם למלך – ואז לא יכום.” – אך הגוי השני

מהר לזרוק: “ואמש התפוצצה שוב פצצה, נאסרו שנים; יהודים”. השוער הצטלב.

  • לא טוב, לא טוב! – אמר.

יודיל חשב רגע לשאול פרטים, ולא שאל, רק נענע בראשו והתכונן ללכת. ובו ברגע יצאה בת השוער לבושה למחצה ועמדה להתרחץ ליד הברז. היא צחקה לו, ועיניו מדדו את חצי גופה החשוף במקצתו. – איזו בריאות! מה שהוא רענן, חרפי למחצה, מגובש זרם אליו מגופה. לעיניו עברו גופות של יהודיות, שראה בחייו ושהחזיק בזרועותיו: גופות שמנים, מרוכרכים, גופות צנומים, בשר עדין וורוד וגם גוף בריא לפעמים, ואך בשר קשה ושופע בריאות כזה עוד לא היה בידיו; ולבו הכהו על טמאו מחשבתו עתה בבשר-גויה בבוקר כזה. הוא נענע לה בראשו ויצא. ברחוב נראו רק טילים מעטים, ועגלת מסלת-הסוסים הראשונה רק זה עברה.

הוא נכנס אל הנוה השני. בכשרונו המיוחד למצוא עצמו בכל מקום חדש, נמשך תיכף אל המקום הנכון. בפנה בין עצים וסבכים עמד צריף לא גדול ובו חדר-התפלה. והוא נגש אליו. ופתאום הסס משום מה: הלהכנס אם לא? ופתאום הבקיע קול שופר את אזניו. הוא רעד כולו, וכמו משהו עתיק, ילדותי עברהו, מלא אותו. רגע נדמה לו כמו מתפזר הערפל ועיירה רחוקה מבהיקה באור-בוקר, ורגע כמו כוסה הכל וגם נפשו בערפל, בקדרות ימים נוראים. הוא עמד איזו רגעים והקשיב. אחרי-כן נכנס פנימה. יהודי חסיד מכר קדמהו: “אחרתּ!”.

הוא קבל מימי השמש טלית ותפלין ויתפלל, שוחח עוד בטליתו ותפיליו עם פלוני ואלמוני ששהו עוד במנין ועינו בספר, שתה אחר-כך צנצנת יי"ש קטנה לשם איזה תיקון שלא בצבור, התוכח באיזו אמרת חסידים ויצא. אחד החסידים קראהו לשתות תה, אך הוא משתמט: “אבוא בפעם אחרת” – אמר. הוא מהר לצאת מן הנוה הזר, שאנשים זרים התהלכו בו עוד כצללי-בוקר. הערפל התחיל להתפזר. בבולבר רבתה התנועה, הופיעו אנשים פה ושם, ועגלות מסלת-הסוסים נסעו זו אחרי זו.

בשער ישבה עתה בת-השוער. הוא ברכה לשלום. “בוקר יפה!” הוסיף. היא נענעה בראשה. “ולאן זה נחפז האדון בתוך הערפל?” שאלה. הוא נבוך רגע וענה: “להתפלל!”. היא צחקה בהבליטה שנים בריאות, טורפות: “ודאי חטא אמש הרבה!” – אמרה ועיניה עברו על שפתיו הדקות. הם פטפטו קצת. היא ספרה לו על חתנה, והוא התאונן על הבדידות, מכיון שחבריו נסעו. “כן, כן” אמרה, "מתפזרים עתה. נהיה עצוב. ומה נאמר אנו היושבים פה כל החורף? והוסיפה אחרי-כן: “אך די באמת; תלך לה המהומה, תהי קצת מנוחה!” הוא אמר: “הייתי רוצה פעם לבוא הנה ללון פה בחורף לילה”. ושוב בלי שום מחשבה זרה. היא חשבה רגע וענתה: – “ישנם גם יהודים הגרים פה כל החורף. לא אצלנו, אך בנוה הסמוך. אין להם לשלם בעד דירה בעיר, ופה נותנים להם בזול או בחינם. יפה פה מאד בחורף, איזו סערות!”.

ושוב עברו לדבר על חתנה וקפצו מענין לענין. היא הזכירה את יום הועידה. הוא אמר לב כי חכמה היא, כי באה לאיים ברגע הנחוץ. היא ענתה: “כל האסון הוא שאין אנשים בעלי-שכל שיעמדו על המשמר. המהפכנים הרי בעלי-דמיונות הם, ואינם רואים, ונופלים בפח. אך לכם יש בחור פקח, זה שמראהו כקצפ”. יודיל אומר: “הוא מהלל מאד את חתנך”. – בעיניה הופיע ברק-אור, כשמש מזהירה בנחושת. היא אמרה: “קשה לו עתה; המהפכה נחנקת גם בקוקז, ואכספרופריאטור אינו רוצה להיות. אני מנחמתו, אומרת: נאהב זה את זה ונחכה לימים טובים. אך הוא מהפכני אמתי. הררי-קוקז הם בדמו”.

וולקה ישב ושתה תה בבוא יודיל. עם כניסתו של זה נפתחה הדלת לרוחה, נפתח גם החלון. אור רב פרץ החדרה. הערפל הלך והתפזר גם פה, והשיחים והפרחים הגדולים הבריקו כמו בטל כבד. יודיל ספר לוולקה את פרטי בקרו. וולקה שמע כולו קשב; ובעצבות וכמו מלא קנאה, אמר: “יודע הבורז’וי ליהנות מחייו אפילו בבוקר-ערפל כזה; גם מתפילה יודע הוא ליצור לו עונג”. ובצחוק עוקץ הוסיף: “ולא פחדת מפני השעול?” יודיל הביט סביבו מתוך השתוממות כמחפש דבר שנשמט מזכרונו:

  • באמת, לא השתעלתי הבוקר אף פעם – אמר, ופניו הבהיקו עתה מתוך הרגשה טובה.

וולקה רצה לענות אך לגם את התה ושתק. רק אחרי רגעי שתיקה הפליט: “כן, בת-השוער נערה הגונה, בריאה נבונה; לו תמָצא בחורה יהודיה כזו!” ועיניו הבהיקו בגעגועים רגע. יודיל ענה בשקט של בוקר-אורה: “יש גם בנות יהודיות טובות; כמובן, לא פה; שם במקום שיש עוד נשמה – תמצאן”. והוא הצטער על שאינו יכול להזמין את וולקה לבית-אבותיו. הסבה לא תתפוס את מציאותו של בחור יהודי כזה.

——-

בערב אמר יודיל לוולקה:

  • שכחתי למסור לך מה שספר לי יצחק ביום נסיעתו. הבחורה שלכם בעלת-העינים הנפלאות משם היא פה עתה.

  • יודע אני – ענה וולקה קטועות.

  • תראני אותה! – פרץ יודיל בקול עליז ועורג כאחד.

  • לא נפגשתי עוד עמה, – פולט וולקה. הוא לא רצה לדבר יותר. נפשו יצאה אליה וגאותו לא נתנתו להפגש עמה. בת הורים אמידים היא; והיא גם, כנראה, מתעצבת על חתנה.

  • ובכן אינך יודע מאומה? – העמיד בו יודיל עיניו רגע והעיפן לצדדים מתוך מבוכה.

ואך עיני וולקה ננעצו בו במבט פחדים: “מה?” –

יודיל שתק כשני רגעים, ובאין-מוצא ספר בקול-נכאים (– מה יש להעלים? – אמר לעצמו. וולקה, כמו פניו פעורים לעמקם, בלע מפיו את המסופר, אף שיודיל ספר כמגמגם): יצחק ספר לו, כי נפגש בה והיא העמידתו, דברו קצת וטילו יחד. והיא עצובה, תנועותיה מרושלות, עיניה כבות ודבר-מה מוזר בפניה – יודיל מאריך בפרטים כמתכוון לדחות את הקץ האיום. – אחרי-כן נפגשו בה שנית נבהל: בדברו אליה שהתה ולא מהרה לענות ורק הסתכלה בו בשפתיו. (את השפתים, הנקודה הבולטת, האמת האיומה, הוסיף יודיל מעצמו). והוא נפחד לקפאון שבהבעתה, כי גם גופה חדל מהזוֹז. יום לפני נסעו שאל את חברתה התמידית, אשת מכר טוב שלו, והיא אמרה לו: “אל תספר לאיש! אזניה נחרשות מיום ליום”. ואת עיני יודיל כמו כסה קרח בבטאו מלים אחרונות אלו.

יודיל נבהל בהביטו בוולקה. פני זה קפאו רגע ורגע התעוו בכאב צורב. הוא הפליט איזו מלים בלתי נוגעות לענין, שם עליו מעילו ונעלם בחושך. למחר לא בא כל היום, בלילה דפק בשעה מאוחרת בדלת. יודיל פתח לו נרגז קצת ומיושן ולא דברו מאומה. אחרי-כן שמע יודיל בהתהפך וולקה כל הלילה על משכבו, והוא גונח כבלילות הכי-איומים. יודיל התהפך גם הוא ונאנח אנחות קלות, ולידי דבור לא הגיעו.

בבוקר רצה יודיל ללכת להתפלל ולא הלך. הוא קם, התלבש התרחץ ובשל תה. היה בוקר מעונן ומטפטף. וכששכב וולקה רגע, כשפניו למעלה ועיניו פקוחות – הגיש לו יודיל כוס תה ורקיקים טריים. וולקה הביט בו בתמיה.

ובצחוק קל עצוב על שפתיו הדקות ובעיניו אמר יודיל:

  • יש שאני מתגעגע כל-כך, שיגישו לי כוס תה למטתי.

  • הגשתי לך לא אחת, – אמר וולקה בתרעומת.

  • ובכן שתה גם אתה! – ענה יודיל בצחוק טוב. – אל תירא! מותר לאדם להיות פעם חלש ולהתפנק קצת. אין להתבייש!

וולקה היה נכון לאמצו אל לבו, ואך עצר ברוחו. על פניו עבר צחוק כבוש והוא הפליט כמלטף: “בורז’וי!”

——–

אחרי שני ימים, בבוקר, נראו עקבות שלכת ראשונה בין עצי הנוה. כל הלילה ירד גשם קר ולפניו ואחריו התחולל רוח. הים געש. וולקה ויודיל מלאים היו געגועים לחברים וגעגועי-סתם.

וולקה ספר ליודיל על האשה הקורלונדית. היא עתה יחידה בלי בעל; גרה בקצה העיר, ליד שדה ריק רחב, בבית רומנטי מעין מגדל, בחדר אחד כמו פרוזדור, שדלתו וחלונותיו ושלשת קירותיו יוצאים אל המרחב, ורק קיר אחד מחובר לבית גדול. היא מפחדת מאד. בעלה נסע למרחקים. במקצת מתרעמת היא עליו: “ביש-מזל”, ובמקצת מרחמת. וגם מאשימה עצמה: לא ידעה לחיות בקמוץ, ומשום כך הוכרח לנדוד. אחותה עומדת לפני בחינות, היא לומדת עד שעה מאוחרת עם חברתה, ולנה לפרקים בעיר. ופעם נשארה האשה יחידה עם שני הילדים בליל ברקים ורעמים וגשם סוחף והשתגעה מפחד. פעם דפק מישהו על הדלת, שאלה: “מי זה?” והבינה כי לא-יהודי דופק ורעדה כולה.

היא ספרה שבקשה פעם פעמים את יונוביטש לבוא ללון, אף כי רק חדר אחד להם, אך הוא בחור הגון. הוא בא פעם-פעמים ביום, אך בלילה לא בא. אילו לכל הפחות היה בא לשבת בערב עד שעה מאוחרת קצת, היה גם כן קל יותר.

  • ומדוע לא הצעת לה אתה לבוא ללון? – שאל יודיל בעינים צוחקות.

  • אלהים עמך! – דבר וולקה תמה; – אין זו אשה מאלו. אשה נקיה כל כך, לבנה כחלב. מה אתה מדבר?

בלילה שמע וולקה את יודיל צוחק לעצמו. “מה אתה צוחק?” שאל בחושך.

  • אני שוכב ומהרהר: מה היה עושה יצחק אילו בא ללון אצלה, והיה מתחולל סער וגשם וברקים ורעמים והאשה רועדת; זוהי פרובלימה! – אמר יודיל בטון של כובד-ראש.

וולקה צחק קצת. “לא נורא” ענה; ובהסתכלו לתוך החושך המשיך: “מכיר אתה את הבחורה הגבוהה, האדומה, הבריאה והלא-מכוערת, בחורה אנרגית, לא בשר רך, חברתה של אחות אשת-החלב הקורלנדית; ויודע אתה: יצחק צריך רק לפשוט יד אליה, ואינו פושט”.

  • היא אוהבת אותו? – שאל יודיל, – היא יכולה להיות גם אשה מפרנסת. מילדת מצוינת תהי.

  • אוהבת? – חזר וולקה בשאלה, – עד כמה שבריאוּת כזו מסוגלת לאהוב. רגשנית היא ואוהבת בגופה. יספיק לה – טוב, ואם לא – יצטרף עוד מישהו, או הפרינציפ ישמור. ואפשר כשתהיה עבודה וילדים שנים שלשה, יספיק גם הוא לבדו.

יודיל אמר:

  • כשישוב צריך יהי לדבר עמו. זהו אפשר המוצא היחידי והטוב מכל ההגעגועים, וגם פרנסה תהי; יצחק יוכל להתפלסף ולעבוד דרך אגב, ואפשר גם תשלחהו ללמוד. מה אתה חושב?

וולקה ירק בחושך מתוך רוגזה: “בורז’וי!”

יודיל צחק:

  • אינני יודע פירושה של מלה זו. אז בבוקר – בורז’וי, עתה – בורז’וי; ומתי לא בורז’וי?

  • תמיד בורז’וי! גם הטוב וגם הרע שבך, מיצור זה באים; קונסטרוקציה דקה כשל יצחק לא תבין, ואת אחינו, החרטום המוז’יקי, לא תתפוס בחייך – הבינות?

יודיל צחק בחושך בשפתיו הדקות, וזכר את זקנו החסיד, את אביו החולני, שמת קודם זמנו, ואת אשת סבא, האשה האצילה מגליציה. “בנוגע למוז’יקים – לא אתוכח”, אמר – “הנך מומחה יותר ממני להם; ובנוגע לקונסטרוקציות דקות – אל יתחוב מוז’יק את חרטומו לתוך אלה, לא לתוך מתנגדים ולא לתוך חסידים; הבינות?” – ויודיל חייך לעצמו כלוחש.

וולקה ענה: “מולודיץ! (בן-חיל!) יפה שלם; בעל-בית ישר. לא החסיר בתשלומו אף פרוטה; ומגיע לי; טוב!” – והדלת המתנודדת לרוח כמו צחקה יחד עמהם. הם הוסיפו לשוחח ברוח שקטה עד שהאיר הבוקר.

——-

גשמים התחילו יורדים, קרים, דוקרים, כי לותה אותם רוח דוקרת, עוקצת של ראשית-סתו. הנוה התחיל מתרוקן.

אשה אחת, הרגילה לשבת במעון-קיץ עד סוף סתו, אמרה לשכנותיה:

  • מדוע אתן נחפזות לברוח? שבועים-שלשה נמשכים גשמי-רוחות אלה, ואחריהם יבוא הסתו האודיסאי עם ימיו הימים ולילותיו הבהירים, ומה יפה אז הים! וכי יש בעולם דבר יפה מסתו אודיסאי?

השכנות מצטדקות; אחת אומרת: “קשה לשלוח את הילדים לבתי-הספר העירה למרחק כזה; בתי הספר הולכים ונפתחים. ולחלק את הבית לשנים – אין אפשרות”. האשה אינה מסתפקת בתשובה זו. הרי גם שם נוסעים בטרמוי בכל בוקר, וכי מהפרברים העירה אין מרחק?

השניה אומרת: “התיאטרונות נפתחים באלה הימים ומענין לראות את ראשית הסיזון”. – האשה חובבת הטבע מניעה כתפיה. “וודאי גם נשף-רקודים קרוב?” אומרת היא. השניה צוחקת ועונה מתונות: “ואילו גם זה?”

שלישית אומרת: “מתחילים החגים והימים הנוראים. איך תלכי מרחק כזה ברגל לבית-הכנסת?” – והאשה התובעת את עלבון הסתו ונוה-הקיץ עונה: “והרי יש לנו מנין בנוה הקרוב! ובנוה יותר רחוק יש כמעט בית-כנסת”.

  • וחזן? – טוענת ההיא, – ומקהלה? בית-כנסת אינו נשף-רקודים. – התובעת משתתקת. ימים נוראים ויפי-אמנות יחד נגד יפי-הטבע. ושכנתה ממשיכה: “אני גם אוהבת את ריח החגים האלה, ומקפידה לקנות אצל “רוּחָלֶה” 19 לכל חג את מגדנותיו. במעון-קיץ אין טעם זה, ואפילו לא ברחובות האריסטוקרטיים. מפני זה אני גרה ברחוב של יהודים. איננו לא חסידים ולא ציוניים, איך בין גויים איננו אוהבים לשבת”.

אשה אחת בת הפרובינציה מתחכמת ביידיש: “בין יהודים טוב להקבר, ובין גויים – לחיות”. אחדות צוחקות.

  • “תגידי זאת ברוסית!” – מבקשות שתים מהשכנות. האשה מוסרת זאת בגמגום. שכנה אחת מתרגמת לרוסית נקיה. האודסאיות טועמות עתה את הטעם הראוי, המלא.

והנוה מוסיף להתרוקן. בחצי-אלול כבר נדד חלק משוכניו וכששבו ברנובסקי ויצחק מנסיעתם, מצאו את הנוה ריק למחצה. וכשקרב ראש-השנה היה הנוה ריק כמעט. ראש-השנה התאחר השנה לפי לוח-הגויים.

והנוה היה עוד ירוק, עברה עליו רק שלכת ראשונה, ורק עלי עצי-הצפון נשרו וכסו בצוהב ובירקון את השבילים וערוגות הפרחים. הגנון עבד עתה, לקט ונקה את הערוגות ועוזרו גרף וערם ערמות שלכת. פרחי-קיץ נבלו ופרחי-לקש עמדו בהדרם, ודוקא פרחים רחבי-עלים ומבריקי-צבע. צמחי האזור הממוצע לא נשמעו לרוחות ולגשמים אלה. הם חכו לסתו האמתי, לערב חורף. לצמחים יש ימים נוראים שלהם ואז גם הם מתכוצים ורועדים כדג במים, ואך גם זכרון מולדת יש להם; ואת צום שלכתם וחג פריחתם חוגגים הם על-פי לוח הארץ שנתלשו מתוכה.

————

נסיעתם של ברנובסקי ויצחק שנמשכה כשלשה שבועות עברה בעונג ותהי מלאת הפתעות, געגועים ואכזבות. ברנובסקי חבר את הנעים עם המועיל, הוא נתקבל ככוכב עולה, ובני-אדם מבוגרים וחשובים ואפילו כבדי-ימים התחשבו עמו. הורגש כי יש לו קיר להשען עליו. אך בהתחילו לספר על ארץ-ישראל, פגש במבטים שוי-נפש ואפילו קפואים. הציוניים מיושבי-הדעת לא אהבו להכניס את הארץ בתור גורם בעל-ערך בתנועה. זו היתה בשבילם מעין חלום לעתיד לבוא, מעין אמונת-המשיח, זו שכל אחד מבטא אותה בשפתיו, חולם עליה לפרקים, ואך להיות לגורם בחיים אין היא מגיעה. וגם כל הדברים שנדברו בועידה על עבודה מעשית, יסוד-מושבות, רכישת-קרקע וכבוש-עבודה לא הועילו. באמת דברו על כל זה לא הרבה, ורק בישיבות היום. בערבים אז בלעו המליצות המרוממות את המציאות הארץ-ישראלית הדלה. ובספר ברנובסקי את ספוריו על המושבות והפועלים ועל פקפוקיו שראיתו את הארץ פזרה אותם כמוץ, ענה לו עסקן פקח: “ואני מפחד מנסוע לראות, פן אשוב מאוכזב”.

ברנובסקי הוסיף לספר; והדברים שספר ועשו רושם תמיד בין חבריו – התנדפו פה כבחלל ריק. עסקן שני יהודי משכיל, שלמד גם תורה בעבר, אמר: “מבין הוא? טוב שיש לנו איזו מושבות בארץ וקצת דבור עברי ואיזו בתי-ספר; וטוב שיש לנו גם בנק וקן-קימת ושנגשים לנטוע יער-הרצל. אסור שהעם ישכח לגמרי את ארצו. אבותינו היראים נסעו למות בה ושלחו נדבות ובנו בתי-כנסיות וישיבות; ובניהם שלחו ביל”ויים, ופה ושם נוסע יהודי אידיאליסט ואיזה צעיר, וגם אנו תומכים ועושים מה. עד עתה תמכנו בבתי-ספר, עתה נעזור גם ליסוד מושבה לפועלים. אך הצעירים – הם עוד דרושים פה. אם יסעו הצעירים הטובים, מי ישאר עמנו ומי יעשה את העבודה הציונית?

  • ובכן הוא מחכה לטשרטר? זרק לו ברנובסקי אמרת-לעג.

על שפתי היהודי עברה בת-צחוק רבת-כונות.

  • טשרטר? כן, יהי טשרטר. לא זה העיקר; הן ראית מה שיצא מאוגנדה ומהארציות.

  • ולכן אמרנו ארץ-ישראל, ישוב ממשי ומעשי ולא מדיניות אורירית – התלהב ברנובסקי.

  • כן, יקירי! – והעסקן אחז בידו – כוס התה שלך מצטננת, שתה קודם. וגם צריך לטעום, כשיש עוגות מתוקות ואגסים טובים. יש בארץ ישראל אגסים? ותפוח טוב יש? גפנים יש גם לנו.

  • ותפוחי-זהב יש לך? – העירה אשתו.

  • אלה ענין לחולים; בריאים אוכלים תפוחים פשוטים. הרי אצלכם בליטא ישנה ה"אנטונובקה´(מין תפוח-חורף) האמתית.

והעסקן המקומי הוסיף:

  • המבין אתה יקירי: אנו נאכלים על ידי ההתבוללות, הנוער שלנו עובד לאלהים אחרים, לסוציאליזמוס ולאנרכיזמוס. אנו הולכים לאבוד. כשנפל רוח היהדות בגלות – בא שבתי-צבי; כשעבר זה – באה החסידות והצילה. לליטא שלכם לא היה בה צורך. יהודים בלי יצר-הרע אינם זקוקים לשמירה; אך לנו לאוקריינים, יהודים אוהבי אכילה ולגימה ועוד מה, נחוצה היתה תורה פשוטה ושמחה וצדיק. עתה גם החסידות יורדת ובאה הציוניות. נחוץ חלום גדול לעם ואת החלום נתן הרצל. העסקן שלכם ושלנו הוא ודאי אדם גדול, אך את הציוניות מקטין הוא. מקומו מצד אחד בין חובבי-ציון, כי אוהב הוא קטנות וודאי יוסיף מה בארץ-ישראל, ואך גם הציוניות לא תותר עליו. כח כזה, כח איתנים, נואם כזה ורצינות כזו – אסור שיצטמצם. אנו נתמוך במעשיו בארץ-ישראל, אך לא נלאה מהגיד לו: לעם נחוץ רעיון גדול, ולו יהי אור-רמיה. אנו כולנו חיים באורות-רמיה. אתם בחורים אוהבים כל אחד נערה שלו, והיא ודאי כליל-השלמות; לא כך? ואחרי-כן? כשלבך נהיה גס בה, מה נשאר ממנה? הנה האשה שלי – ברוך השם, – והוא הראה על אשתו שישבה כולה קשבת לשיחתם – פנים לא מכוערים, בעלת-משקל, בת גוף שאין לזלזל בו ובעלת-בית ומבינה בנקודות השחורות, ילדה לי גם בן ובת – ילדים יפים; ובכל-זאת? הזוהי אידיאל? הרי מצויה היא לי תמיד. לעם נחוץ אידיאל, גדול ורם ככוכבי שמים; צדק נורדוי – וכזה שלא יתקיים לעולם. ומי יודע, אפשר גם הציוניות הנה רק תרופה זמנית, ואחריה יצטרך עם ישראל להציל את קיומו ברעיון אחר, ישראלי כמובן, ולא של גויים. רעיונות של גויים מובילים להתבוללות. – הוא שאף רוח וישת מכוס התה שלו שהספיקה בינתים להתקרר. בעוגה ובאגס לא נגע. הוא היה עתה שבע רעיון ופקחות של שכל ישר.

ברנובסקי שישב כל הזמן כמו על מחטים התפרץ:

  • ואיך תצילו את בניכם – האם בציוניות אורירית זו וכוזבת? האין אחי יונוביטש, הפועל בארץ ישראל, יותר בטוח בשביל עמו מאשר האכסטרנים והסטודנטים באודיסה?

האשה הביטה בו בהתפעלות וגם זרקה מבט אל פני יונוביטש שישב בצד ואכל אגס בלתי מקולף.

  • הייתי קולפת לו, – אמרה.

  • תודה! – אמר ופניו היו רציניים כבדברו על ענין חשוב. – אני אוהב לאכלם כמו שנתנם האלהים.

  • ובבסרביה, ספר לנו חברך, בקשת ממליגה עם סוכר ולא עם גבינה ושמת, כמו שאוכלים אותה.

  • אכן רוח הוא באנוש, – ענה יונוביטש, – האחד אוהב ציוניות של כוכבי-השמים, והשני – השני רעב בארץ-ישראל, עובד קשה וכנים אוכלות אותו, תסלחו לי, וליטאי הוא – אדם בלי יצר-הרע.

  • אגס בלתי מקולף – צחק העסקן. צחקה גם אשתו, והעסקן אמר: “לא ידעתי שאחיו פועל בארץ-ישראל. אדרבא יספר לנו עליו. ודאי בחור מענין הוא”.

בינתים נכנסו צעירים אחדים וצעירות שתים. האחת היתה לא-מכוערת כלל. הוכוח הציוני נמשך וקבל כוון אחר. ואך הלבבות היו כבר נתונים לערב, לטיול בשעת שקיעת שמש, ובחשכת-לילה על פני הנהר. “הלבנה מופיעה עתה כבר קצת מאוחר”, אמר אחד הבחורים; “אך אנו גם מאחרים שוט, וניהנה גם מהלבנה”. –

  • ויש בארץ ישראל נהר בכל מושבה? ­ – שאל העסקן; הוא ידע כי זהו מקום-התורפה של הארץ; – ויערות ישנם? – והוא נתן עיניו בברנובסקי. – ועד שיגדל יער הרצל? –

ברנובסקי ספר על יער הזיתים הגדול שבין לוד לרמלה, בגודל של עשרה קילומטרים כמעט לאורך ולרוחב, על חורשות-זית נפלאות העולות בהרים, וכל אלה לערביים הם. אך ספר גם על פרדסים וכרמי-שקדים, ויערות איקליפטוס. לעץ זה קוראים “עץ-היהודים”.

  • אך האורן, האשוח, האלון, האגוז, – אלה ישנם? – וברנובסקי הבין כי על שטח זה לא תרכש ארץ-ישראל נצחון. הוא הביט ביצחק אובד-עצות.

יצחק אמר קצרות: “לכל ארץ יש יפיה שלה. העיקר לא ביופי. ליטא שלנו עניה היא ואוהבים אותה. ואת הערבה הרחבה שרוסיה ואוקריינה שרות עליה – איני סובל, היא משעממת אותי כמות”.

  • הערבה? זו שיש לה אדמה שחורה וקמה יפה כזו? – שאל העסקן; הוא היה סוחר תבואה ועצים כאחד.

יונוביטש המשיך: “ארצות הן כבני-אדם; אני ואחי – שני סוגי בני-אדם אנו. אני חושב ויושב על מקומי ואחי הולך ישר אל הענין. הוא חושב גם כן, אך המחשבה לבד אינה מספקת אותו”.

  • ואיך אתם חושבים? העסקן שלנו ישלח את בנו יחידו להתחרות עם הערביים היחפים בארץ? – שאל העסקן הסוחר.

האשה אמרה: “מה אתה חפץ? ילד קטן עודנו. כשיגדל ישלחהו לאוניברסיטה; זוכר אתה מה שדבר על האוניברסיטה?” – עיניה אורו לזכרון דברים אלה שהלהיבו את השומעים בערב. “זה היה יופי!” –

  • ככוכבי השמים – זרק יונוביטש. היה לו רצון לעקוץ עתה.

  • זהו דוקא רעיון. – אמר הבעל ושם עינים חודרות ביונוביטש. – קודם כששררו ההגבלות פה ברוסיה, היו ודאי הרבה סטודנטים באים, אלא, אם יקבלו את בחורינו בלי הגבלות – מי יסע שמה?

בערב הקודם דבר ברנובסקי בפני צעירים ביער מחוץ לעיר. היו וכוחים. התוכחו שרידי-הארציות, ס.ס. וגם בונדאי אחד, יהודי חם. ברנובסקי דבר על ארץ-ישראל, הוא ספר את האמת, את הטוב ואת הרע. יונוביטש לטפהו בעינים חמות. הצעירים הציוניים ברובם נאכזבו, ורק מעטים הקשיבו ברצינות. יונוביטש סקר את אלה המעטים. כשהגיעו לוכוחים, דבר טריטוריאליסטן בבכי כמעט על חולשתה של ארץ-ישראל ועל חוסר-כוחה לפתור את שאלת האומה. מי שהיה ס.ס. הראה את הסתירות הפנימיות של הציוניות, שאינה פותרת לא את שאלת היהודים ולא את שאלת האדם, שאינה נותנת ארץ ושהיא רק שוקעת בבוץ הבורגניות פה. הבונדאי אמר: “אני דוקא מוצא את הציוניות הקטנה של האדון מארץ-ישראל לנכונה. חובבי-ציון! מי שרוצה ילך לו לארץ-ישראל. אלא העם הרי לא ילך מן הכרך אל הכפר, ומן התעשיה אל האדמה, הרי מהלך הפרוגרס מהופך הוא, ולכן כולכם רק מבלבלים את המוח. מה יתן הטריטוריאליסטן לעם ולהמון חוץ ממדבר כושי, שגם אותו אין נותנים? ומה תתן אתה הס.ס. להפועל חוץ מפרזיאולוגיה? בעוד שקומץ הפועלים שהלכו שמה הם עושים דבר-מה, עובדים, חיים לפי האידיאל שלהם. גם הם לא יפתרו שום שאלה גדולה – אך – בכל זאת, הרי מחזיקים הם מחרשה ומעדר וסובלים; ומה עושים אתם?”

יונוביטש ענה:

  • כל מה שדברתם בעצם אינו מענין אותי. אין אני מחויב להעמיס על כתפי הדלות פתרון שאלת עם ושאלות אנושיות – שגם אתם לא תפתרון. אני מתחבט בשאלתי, שאלת היחיד שבישראל. אלה שהלכו שמה פותרים שאלה זו, חיים לפי נפשם. במעשיות, בממשיות אין עוד ארץ-ישראל חזקה; אך אם יש שלשים נקודות חקלאיות, מדוע לא תהיינה מאה? ואם יש מושבה גדולה של אלף וחמש מאות נפש – מדוע לא תהיינה של שלשת אלפים ולא תגדלנה גם הקטנות?

ברנובסקי התעודד, הוא אמר:

  • שאלת טריטוריה אינה בשמים, על הארץ היא. יש לנו בארץ-ישראל שלשים טריטוריות קטנות, וכל אחת חיה בהנהגה עצמית שלה. הממשלה לוקחת מסים, דנה דיני נפשות, בידה סדור המכירות מידי לא-יהודים ורשיון בנית הבתים הראשונים בישוב חדש. יתר ההנהגה והשפוט הם בידי האכרים והתושבים. וגם הקונסולים מגינים על נתיניהם. וכי אין טריטוריות קטנות בעולם? וכי אין לוקסמבורג וצ’רנוגורה (מונטיניגרו, הר-שחור)? אם יתחבר סכום מושבות לגוש אחד תברא טריטוריה קטנה. האין אפשר כי יהיו לנו בארץ-ישראל קנטונים כבשויץ? – הוא תאר עתה את האידיליה של חיי שויץ וסדריה, שלטונה ויחסי עמיה ברוב אהבתו אליה ואמונתו בארץ הקטנה הזו, ועבר שוב לארץ-ישראל. הוא ספר על ועדי-המושבות ומשפטיהם, לא משפט של ערכאות גויים ולא של רבנים חנוטים, אף שבמשפטיהם של אלה יש הרבה מהצדק הישראלי העתיק. הוא ספר על ספר-האחוזה ועל מסירת קרקעות מיהודי ליהודי על-ידי מכירות פנימיות. הוא הביט בינתים בקהל וראה את הנערות מפהקות; אך נהנה לראות את הטריטוריאליסטן בולע כל מלה שלו, וגם את עיני הבונדיסט פגש כשהן מביטות בו בסימפטיה ובהבנה. מבטו של יונוביטש עודדהו, אלא שלשאלת הס.ס. שהביט בו בבטול ובמבטי-לעג כל הזמן: “מה היחסים בין ממשלת השולטן איש-הדמים ובין האכרים והפועלים בארץ ישראל?” – התבלבל קצת וכמו לא ידע מה לענות. יונוביטש חש לעזרתו: “כיחסים שבין כל השלטונות נקיי-הכפים ובין האכרים והפועלים של עמיהם, משער אני לי”. – הבונדאי צחק וזרק לס.ס.: “ומה אתה רוצה, שיהודי מסכן בעיר קטנה לא יתן לפוליציה שוחד ושנשאל ממנו תעודת-כשרות מוסרית ביחס לשלטון מוצץ ומדכא?”

  • בשוחד אין בונים מדינה – זרק הס.ס. כמנצח.

  • והאין רוסיה הגדולה שלנו מתקיימת על שוחד? וכי לא נבנתה בעבדות ובנצול איום? – שאל יונוביטש – ומי יודע איך נבנתה שויץ היפה והאנושית קודם?

  • רוסיה נבנתה בידי האכרים והפועלים שלה, – זרקה נערה לא-צעירה לבושת-שחורים וכבדה; קורסיסטית מקומית, שהיה לה באחת ערי הבירה סטודנט מקורב ס.ר., רוסי מלידה.

  • ובחרב ובדמים ובדכוא עמים זרים, – תקן יונוביטש.

ברנובסקי נבוך עוד יותר, ואך התחזק:

  • וגם ארץ ישראל תבנה בידי האכרים והפועלים שלנו. ובנוגע לשלטון, כשבא איזה פחה או קימקם (שר-מחוז), יוצאים לקראתו הצעירים רוכבים על סוסיהם ויורים ברובים ובאקדחים לכבודו; אחרי-כן מזמינים אותו ראשי המושבה לסעודה; אחרי הסעודה מסדרים עמו את עניני המסים, והוא נוסע, ושוב רוכבים ויריות וגם “פנטזיה” (הוא מבאר את ענין הפנטזיה, כשעיני הנערות לוהטות) והמושבה חיה לה אחרי-כן שנה או חצי-שנה את חייה בשקט, עד שוב יום כזה. ובינתים הכל צומח.

  • וכך מנשקים היהודים את הידים של אלה ששפכו את דמי הארמנים, – זרק הס.ס.

יונוביטש ענה:

  • גם זה קרבן; כשאדם מחניק את התמרמרותו וממשיך את עבודת-הבנין ובנפשו גיהינום – זהו הקרבן הכי-קשה. ארץ ישראל היא קרבן.

עיני הנערות נהיות נוגות. דממה כבדה השתררה מסביב.

  • והסוף? טריטוריה תהיה? – זרק שוב הס.ס. ואך איש לא צחק; והנערה המקורבת לס.ר. אמרה: “ובכיסך ישנה כבר? אדרבא הראנה נא לנו”. ובכעס הוסיפה: “כשמדברים על קרבנות גוף ונפש – צריך שיהי דרך-ארץ; קרבנות אינם ענין ללגלוג. גם כשמתנגדי מביא קרבן אני מכבדת אותו”. יונוביטש חושב בלבו: “נערה הגונה!” לס.ר.ים יש לו סימפטיה עמוקה.

באחת העירות דבר יונוביטש על תוכן ספרותי, על הספרות העברית, ואז סיע לו ברנובסקי. התפתחו וכוחים. בתוכן הפנימי, הנפשי של ההרצאה לא נגע הדור הצעיר כלל. באלה דוקא נגע מלמד בא-בשנים ומשכיל. הוא הציע שאלות עמוקות ויסודיות. הצעירים העבירו את הוכוח לשטח הלשון, ונשפכו דברי להג ותפלות כמים מבאישים. יונוביטש יצא כמעט שבור; וברנובסקי אמר: “לעת-עתה אין גם בארץ-ישראל עברית עוד”.

  • “לעת-עתה” – חזר יונוביטש במרירות: – ומה יש לנו בכלל לעת עתה? ומאה פועלים יהודים, שבויקוט אחד מספיק לגרשם מן המושבה זהו יש?"

ברנובסקי נעלב. “וכי חשבתי להגיד כי לעברית אין תקוה? וכי לא אני המדבר תמיד על תחית העברית בארץ-ישראל?”

לפרקים הרגישו הם כמה חסרים להם פה וולקה ויודיל; יונוביטש אמר פעם: “גם אדום-השער לא היה מזיק; לא לחנם הקימו בליטא כבדת-התנועה ובתוך שלטון ה”בונד" – תנועת צעירי-ציון רחבה ובעלת-כח". ברנובסקי הסכים; כן, וכוח דורש חריפות, לעד, קליעה אל המטרה; והם תארו להם איך אחרי הרצאות רציניות יבוא הלגלוג הדק של טרוקר, העוקץ החריף והפלפול המבלבל של אדום-השער, ובתוך כל זה יתהלך לו וולקה ויחרוק בשניו ויבריק בעיניו ויזרוק את אמרותיו השנונות והרשעיות בלשון קצפית כדבעי. אלא כשספרו את הדברים לצעיר בעל שכל ובעל מעשה אמר זה:

  • כן, אתם יכולים כולכם לבוא, אך יצוא לא תצאו יחידים; אתם תובלו ברכבת בלוית שומרים ואפשר יצורפו לכם גם אחדים מאתנו. הציוניות אינה כשרה עוד, ודרושה זהירות מרובה מאד.

רגעים טובים ונעימים היו להם בערבים, וביחוד בטיולים על פני הנהר.

——–

באמצע נסיעתם נתפרדו שניהם, כל אחד נסע לעיירה אחרת; וההרגשה העצמית של כל אחד מהם התחזקה והוטבה, אף כי לפרקים חש כל אחד עצמו כושל ונטול-ישע. ביחוד חש זה יצחק, לתמהונו של יוסף.

יוסף אמר:

  • פליאה זאת לי; הרי הנך כל-כך סגור וחי בעצמך; וכי יש לך צורך במי?

יצחק ענה בצחוק כבוש:

  • ואני נשען על וולקה, אל אדם כה זר לכל מהותי.

  • ואני, שעברתי את כל ארץ ישראל כמעט יחידי, שהתגלגלתי בדרכים עם ערביאים וגם עם יהודים ספרדים רוכלים, שפחדו לא פחות ממני; הן תעיתי כמעט שם כמו במדברות, רכבתי והתגלגלתי מעל פרדות, וחמור צנפני תחת עץ עבות כאת אבשלום, ויליל-צבועים הקפיא בי לא פעם דמי – ועל כל זה התגברתי. ופה אני חושב כל-כך על יודיל שלכם; אילו היה הוא עמי!

ברנובסקי חש עצמו בעיירה, שבא אליה יחידי, היטב מאד. הוא, סטודנט שהיה גם בארץ-ישראל וגם בשויץ, משך את לב הדור הצעיר. הזדמנו לו גם מקרים מבדחים: פטפט עם אורחת בת-כרך – צרפתית, וזה הגדיל את כבודו. הוא התארח בבית זוג צעיר נעים, וכדרכו – בנשות קרובים ומארחים לא נגע; ואך לקק קצת מדבש העונג מן הצד. היה יער גדול סמוך לעיר זו, והוא בלה בו שעות ולא ביחידות. הוא נזכר בדברי יודיל: “בדרך מתאהבים קצת, ואך אסור לשמור אמונים; מה שאפשר לאדם להשיג בדרך – לא יזדמן לו בשום מקום בבית”. וגם האסיפות והנאומים והוכוחים נעמו. “כשאדם יודע שיש עינים יפות צופיות לך ומבקשות הצלחתך, מלוה אותך גם בטחון אחר”. לברנובסקי נשאר זכרון כמעט טוב בשלמותו.

לא כן יונוביטש; הוא דוקא רצה להרגיש עצמו יחידי באיזה מקום בדרך. הוא התאכסן באכסניה הפעם, והימים והלילות עברו שם במקרה לא בלי סבוכים. ערגה, שכרונות-רגע ואכזבות לוו צעדיו. ואך השעות שצדו לבבו היו בערב ובלילה בשיט. מסביב חושך או אור לבנה. סירות אחדות שטות זו אחר זו. על המים נשאת שירה רוסית ואוקריינית קורעת-לב. נערה, שלמדה מברנובסקי לפני איזה ימים בעיירה קרובה את “הכניסיני”, שרה שיר זה, בנגונו העצוב ובשגיאות כמובן. יונוביטש מתקן ומבאר. והדרך נמשכת. שתי שפות הנהר מתגבש חושך או אורות מרצדים. קולות-לילה, שאוזן יונוביטש מבחינה בהם באופן נפלא, באים ממרחק, יורדים באיזה יורד מלמעלה או נשאים על פני מישור-ערבה, ויצחק מבדיל בנפשו בינם ובין אלה של מולדתו ושל פנות אחרות. יש משהו משותף בקולות-הלילה וגם משהו מפריד בינם, כאחדות הטבע וכגוניו הרבים. כששרים הוא מקשיב לשירה, וכשזו נפסקת בא פטפוט בצרוף צפצופים וצריחות. בני-אדם אוהבים להשתמש בחושך, ויש שגם אור לבנה משגע; וכשבשר-ודם צעיר חש בקרבתו את יסודו, קשה להסתפק בשירה ובדמיונות לבד.

יונוביטש גם הוא צעיר. אלא שבאחד הערבים קרה לו לנסוע עם שני זוגות שקועים בעצמם. הבחורים והבחורות הכו במשוטים בהתחרותם יחד, הוא ישב באמצע יחידי, שנים מלפניו ושנים מאחורו. הם דברו, שרו, התחלפו בהכאת משוטים, הזו זה על זה מים. אחד הבחורים נסה לדבר עם יונוביטש קצת בפוליטיקה ולהתוכח, והשיחה נפסקה מאליה. אחת הצעירות עברה לשבת אצלו, הביטה בפניו והשתפכה קצת, אך לבו לא היה מופנה אליה. עברו לפניו דמויות רחוקות, והלילה דבר יותר ללב מן הצעירה שדבריה לא נקלטו באזניו. סוף-סוף השאירו אותו לנפשו; הם השתקעו בשלהם, התחרו במרוצה עם יתר הסירות ואותו שכחו. הוא הרגיש בזאת, לבו נלחץ רגע, נדמה לו כאילו לא היה, ואך אחרי זאת אפפהו רגש טוב, קל ומקפיא כאחד. הוא קפא בתוך הלילה; מה טוב לפעמים, להיות נשכח! הרעיון שאפשר באותו רגע הוא, יצחק, נשכח מכל הלבבות, שאין איש בעולם חושב עליו, שגם אבא והדודה טרודים עתה ביתר ילדיהם והסיחוהו מזכרונם, – רעיון זה נסך עליו כמין תרדמה נפשית. זהו “הכּיף”, שספר עליו יוסף, ואפשר גם “הנירונה”; הוא פחד פן יפסק רגע זה; כי עברה סירה על ידם, ואחת הנערות קראה בשמו, הוא הניע שפתיו ולא הגיע להוציא קול. סירתם נשארה מאחור; ושוב שכחה וקפאון.

אלא שפתאום נשמע קול מוזר מרחוק, ואחד הבחורים קרא בשם צפור בלשון לא-מובנת. ושוב נשנה הקול, ומעין חרדה ואיום נשמעו בו. ובחשכה נצנצו עיני וולקה. הוא עתה מתגלגל שם בגלימתו וגונח. ומי יודע אם אין ההוא חש בדידות איומה ואינו חושב עליו? אין שכחה. ברגע שאתה חושב את עצמך נשכח ויחידי בעולם – ודאי מישהו או מישהי במרחקים מדברים, חושבים או חולמים עליך, ובשעה אשר הנך רוצה שבני-אדם ידבקו בך – הם דוקא, כלהכעיס, מתרחקים ובורחים ממך בנפשם. הקפאון נפסק, קמה מחיצה בינו ובין הלילה מסביב, והמחיצה בינו ובין האחרים לא נפלה. ועתה הכבידה רגע לא הבדידות, כי אם רגש הנכרג, המבדיל בינך ובין בני אדם שיש לך שתוף-רעיונות עמהם והרוצים להנעים לך את שבתך אצלם, אלא שהם כמוך שקועים יותר מדי בעצמם, ברגע שלהם ובהרגליהם התמידיים, עולם שהנך מחוצה לו, כמו שהם הנם מחוץ לעולמך; וגם לא צריך שתפריעו זה לזה ושתכנסו איש לגבולות חברו. איש לאהלו ולרשות נפשו, בן-אדם! חבר לרגע ויחיד – תמיד.


יג

כששבו השנים מטיולם או מנסיעתם מצאו את הנוה עצוב. המעטים שנשארו התכוננו לעזבו. אך מרחבי-הנוה היו ברשותם. הם יכלו עתה לחדור לכל פנה. יודיל, שסקרנות-חייו תססה בו בלי-הרף, היה נכנס20 לדירות ולצריפים שהתרוקנו, זורק עין בחפצים דלי-ערך שנשארו, וגם בספרים קרועים, בכתבים וכדומה, ויוצר לו על פיהם את חיי האנשים שגרו פה. הוא היה נכנס שמה לא-יחידי, כי אם בלוית אחד מהשלשה, והיה מגלה נצורות באמת, מתלוצץ ויוצר לו ספורים אניקדוטיים ממש על האנשים וחייהם. וולקה היה מחזיק לו את הצד האניקדוטי-דמיוני ויהי גם יוצר-טרגדיות או משהו טרגי-קומי; יצחק היה משיב את הדברים למסגרת יום-יומית ומקרר את התלהבותם. ברנובסקי ספר מעשה בזוג סטודנטים ובנערה בשויץ, שעזר להם לארוז חפציהם בצאתם למעון-קיץ, ועל-פי חפצים קלי-ערך שהשליכו ושיירים קלים שנשארו, בנה לו תמונה מחייהם. וולקה אמר: “גלה אמריקה; מרגלים מגלים על פי אלה קשר למרד ומוסרים בני-אדם לתליה”.

ובהתרוקן הנוה ורק בודדים נשארו, התחילו להבלט בו דברים משונים. קודם כל היו מתגנבים הנה בשעות צהרים איזו בחורים פזיזי-עין או זהירים ביותר, והיו נעלמים בין השיחים לפנות הרחוקות. וולקה זרק בהם עין: "יכולים הם – אמר,– “לסדר פה אצלנו גם מחסן של פצצות”. – כשאמר לו יודיל: “ומה זה עסק אביך?” – ענה ברוגזה, שאי-אפשר היה להבחין בה האמתית היא אם מעושה: “צריך להיות סדר; אי-אפשר שאנשים זרים ישתלטו פה בנוֵנו”. – הוא סקר אותם ואת דרכיהם יפה-יפה, ורמז לבית-השוער לשים עין עליהם ולהבריחם מפה.

  • אם מהפכנים הם – למה נבריחם? – שאלה היא ובחנתו בעיניה.

  • ראשית כל, אין אנו בטוחים בהם; ישאירו לנו אוצרות והם יתמלטו ואנו נשארים; ושנית, בלילה אחד יכולים כולנו לעוף עם הגג השמימה.

היא צחקה: “הם משתקשקים שם בקרבתכם; ממני רחוקים הם. אבא לא ראם אף פעם”.

הוא רגז: “אך רשות הם צריכים לשאול, אם לא? צריך להיות סדר? מי אחראי בעד כשרות הנוה – לא אַת? והם שאלוך?”

היא צחקה שוב. כל מהפכן היה בעיניה דבר שאסור לנגוע בו. ועיניה נחתו בו עתה יותר מאשר בכל הימים.

  • אמור לי סוף-סוף: לאיזו מפלגה הנך שייך? הרי הפספורט היהודי שלך ודאי מזויף הוא. הרי אינך יהודי?

הוא ענה לה בנבלו פיו קצת; היא לא נפחדה. אלא שפעם גלתה לו שהבחורים אורבים לו, חושדים הם בו, שיש לו יד בפנות לא-רצויות. – והיא הביטה הצדה בדברה.

  • תאמרי להם שאני אכספרופריאטור – אמר והבריק בה עין קשה.

  • הם דוקא שיכים לאיזו מפלגה לא מסוכנה, – אמרה; מבטו, שפגע בה כדוקר, הרגיעה. – הם, דומה לי, מעתיקים פה במכונה קטנה איזו כרוזים על החרמת-בחירות. – וולקה הצטחק וירק. הוא ספר את הדברים לחבריו. ומתוך שבאחד הלילות נעלם שוב ובת השוער באה מחר בבוקר לשאול עליו – וכשאמרו לה שאיננו – זעפו פניה, נד יודיל בראשו: “הענין אינו חלק. הוא בכל זאת איזו בריה אפלה”.

יונוביטש עקם שפתיו: “חדל!”

יודיל העמיד בו עינים שואלות ואובדות-עצה:

  • במה הוא מתפרנס? שואל אני אותך. עניני ההגנה חדלו אצלו, וגם כשהיו – נתנו לו רק פרוטות.

יצחק חשב רגעים אחדים ואמר: “ובמה אני מתפרנס? ובמה אתה? וברנובסקי במה?” – ולעג-כאב עות שפתיו.

יודיל נבוך רגע וזרק: “איזו השואה! לי יש שני בתים עשירים; ואתה תופס פעם שעור ופעם מסדר איזה חשבון מפותל בבלנס של בית-מסחר. והוא מה? הרי אינו עושה כלום, ותמיד מלא סודות. אדם חשוד והמשטרה כמו אינה רואה אותו. מרגיז שוטרים – והם – לא כלום”.

יצחק אמר: “המשטרה סוקרת אותו היטב. הוא מרגיז שוטרים – גוי כמוהם הוא בטבעו. כסף אינו חייב לך?”

יודיל מניד כתפיו. “חייב? וכי נתתי לו על מנת שישיב?”

ואך כששב וולקה, סקרהו יודיל בעיניו מן הצד. ויצחק שאל: “הדברה עמך בת-השוער?”

  • נבזה כזו! רוצה היא להוכח אם יהודי אני; אני כבר אוכיח לה.

  • היא נערה הגונה, וולקה. – התרעם יצחק.

  • וכי אמרתי עליה דבר רע? אך שמע! הבחורים אינם כבר. ידעתי כי אם אלון לילה אחד בעיר, יברחו. גבורים! אמרתי לה: סמרטוטים כאלה! ישב גם חתנה, צחקנו כולנו.

אחרי הצהרים עבר הגנן עם אדם בלונדי גבה-קומה, לבוש ארג בהיר, מדבר גרמנית. יודיל התפרץ בהתפעלות: “מיסיונר!” וולקה ירק: “ויהודי!”.

למחר אמר: “עוד מעט תהי להם אסיפת איבנגלים פה. כשהנוה מתרוקן מתחילה כל חלאה לשרוץ”.

  • ומה אם מתאספים נוצרים לעבודת-אלהים? – שאל ברנובסקי.

  • השומע אתה אם לא? – רגז וולקה – אני על מיסיונרים, על נשמות מכורות מדבר.

יודיל טייל עם המיסיונר, נסה לקנטרו בוכוח ליצני, ואך ההוא, שדבר רוסית גרועה וגרמנית טובה, עם אקצנט ז’רגוני במקצת – לא יצא מכליו וענה לו בשקט ובנעימות. יודיל נסה גם לנבל פיו על חשבון המסתורין שבנצרות, והוא ענה שוב בלי רוגז; יודיל אמר: “ימח שמו! כח!”.

וולקה פגשהו פעם ופגע בו בגסות, וההוא סר מפניו הצדה בנמוס, העמיד בו עיניו ונע לו בראשו. על הערות עוקצות של וולקה, ענה ההוא שוב בכבוש כעסו. וולקה לגלגל בפניו על דבורו הרוסי; הוא ענה בנעימות: “ואדוני יודע עברית?”

  • חברי יודעים, – ענה וולקה, וכמו לא הרגיש את העוקץ שבדבריו.

  • יוכל אדוני לשאול את הגנן; הוא יבאר לו הכל ברוסית; – הוא הרים כובעו ויטיל הלאה בין השיחים.

עם ערב בא וולקה כולו רוגז:

  • נבזים! בחור יהודי, סטודנט מטומטם, וזקנה יהודיה – שומעים תורתו. הם יעברו לדתו.

  • העניים הם? ­– שאל יודיל.

  • עשירים מכולנו; הסטודנט – חזיר מפוטם, עיני-עגל, ואי-אפשר לו לחיות בלי דת; והזקנה מפחדת מן המות. גם בת השוער באה אל האספות. הוא גבר יפה, המיסיונר. אני ארמוז למהפכן שלה, דם קוקזי.

  • למה עינך צרה בהם? – לגלג יודיל – יהנו קצת.

  • יחפש לו מגדלינה אחרת. היא – נערה הגונה היא. או יסתפק בזקנה. הוא ודאי למד על חשבון איזו זקנה אנגליה.

יודיל אמר:

  • כל המיסיונרים יש להם זקנות מקורבות. הכרתי שנים-שלשה מהם. מררתי להם את חייהם. אך זה – קר כצפרדע. דבר אל הקיר.

יודיל דבר גם עם הבחור וגם עם הזקנה. מדבוריהם נתברר לו, כי שניהם חפשו תוכן בחייהם. היא גם יראה מפני המות. את היהדות אינם יודעים ואינם מוצאים בה ספוק. הזקנה גם אמרה: “היהדות חדלה מהיות דת; מי מיהודי אודיסה חי בה?”

יצחק רצה לגשת אל המיסיונרים ואל השנים, הוא גם דבר עם הגנן פעם-פעמים, נסה להכנס עם המיסיונר בשיחה ולא הצליח, כי נשתמט מידיו; הגנן ענה לו קצרות ולא החכימהו. הזקנה היתה חרשה והבחור דבר מלים ששמע מפי אחרים. יצחק שכב לילה שלם ולבו כורסם ממרירות: גם כאלה בורחים כבר מאתנו, ויש שמחפשים דת אחרת מתוך אי-ספוק נפשי. הוא חש עלבון קשה בעד הדת שלו, שזלזל בה כאחרים. כולנו נלחמנו בה, ועתה אין ליהודים במה לחיות. מה יעשה איש שפוליטיקה אינה נותנת לו ספוק? והרי מחוץ לפוליטיקה אין לנו כלום.

וולקה אמר אחרי ימים שנים: “הזקנה והבחור אינם יחידים. אסיפות האבנגליסטים בלילות בעיר מלאות יהודים צעירים. הרבנים שלנו הם…” – הוא הפליט מלה גסה, – “והפוליטיקה נמאסת. האכספרופריאציה אינה יותר לשם אידיאה כי-אם לשם הוללות, והבחירות ל”דומה" אינן מענינות שום איש". הוא הזדקף, עיניו הבריקו ושניו חרקו בלהוט פניו. “יתרומם בעוד שנה-שנתים גל של שמד איום, בכל יום ראשון יצלצלו בתי-התפלות לחגיגות של המרת-דת. כל יהודיה יפה תנשא לאופיצר, וכל סטודנט יהודי מחפש קריירה ומנוי – יעבור לפרבוסלביה, בקרוב יעבור כל של ריאקציה אפלה, ויהודים צעירים יברחו כעכברים מפני המפולת. והאכספרופריאציות של האנרכיסטים והליגות של אהבה חפשית תגדלה גנבים וזונות. אנו נהרס. הציוניים יפטפטו, הסוציאליסטים יתוכחו, והצעירים ינאפו וישתמדו”. – יונוביטש ויודיל זכרו את דבריו אחרי-כן. גל של שמד עבר באודיסה ובערי-הדרום וגם לצפון הגיע. אלפי בחורים ובחורות מישראל המירו.

  • ובכן? – אמר ברנובסקי; הוא היה אמנם אופטימיסטן ולא האמין בהתקימות נבואה זו: – ובכן – המוצא הוא לארץ-ישראל, המוצא היחידי.

  • כמה יסעו לפלשתינה שלך – חצי מנין לשנה? – זרק לו וולקה בבוז צורב; הבוז צרב גם את לבו שלו.

יודיל אמר כמנצח: “ובכן דת?” – והעמיד עיניו בו וביצחק.

  • !адepyH (הבל-הבלים!) – זרק וולקה; – וכי יש לנו דת? החרד הרי אינו אדם בשביל החיים, ובעלי-כת עמוקי-אמונה ומשכילים – גם כן אין לנו. יש לך איש עובד תמים, דתי ונקי כהגנן שלנו?

  • הוי החסידים! החסידים! סבא ורבי – צהל יודיל והתאנח כאחד. את שם ה“רבי” – לא שמעו, כי הבליעהו יודיל. – הם חיו. אנו סרנו מהם ואובדים בלי-דרך – ופניו חורו.

  • פרזיטים ולא חסידים! – בעט וולקה ברגלו וגם רקע בה על הרצפה: – פדיונות ופקוד-עקרות! כנזירים הקדושים. אך העם הרוסי הוא תמים – ואצלנו הכל רמאות.

ועל פני וולקה השתפכה עצבות איומה. הוא הביט סביביו והעמיד עינו נכחו. הדלת והקיר כמו הוסחו, ונפתח מרחב לתוך הלילה. נראו בחוש מרחוק האיבנגליסטים, נשמעה תפלתם ושירתם, והזקנה והבחור היהודי שפתיהם לוחשות, עיניהם קמות ופניהם קפואים. והלאה צלצלו בתי-תפלה של גויים פעמון כבד של מנזר הלם, ובחורי ישראל ובחורותיו ישבו עירומים בחביות של חמאה וכומרים זרקו עליהם מי-בצות, אגדת-השמד של העיירה נעורה ותהי למציאות. ויודיל אמר: “לוּ באה אינקויזיציה הגונה!” – וולקה רקע ברגלו וזרק: “תבוא גם זו”. ולפניו – מראה בלהות ומפלצת יחד. יונוביטש נזכר בחזות פניו האיומים, כשקרא שבע שנים אחרי זה את השיר האיום: “ימי הבינים מתקרבים”.

——–

והימים והלילות המעטים יפים היו, פעם מחניקים ופעם קרירים, מעוננים-גשומים או בהירים-לוהטים; שקיעות נפלאות באו אחרי ימים יפים וזריחות מקשות ללדת לפני בקרים רוויי-ערפל. גסיסת הקיץ קרבה לקצה והסתו מפרפר בחבלי-לידתו. הבחורים גמרו קיצם בלי עונג-חיים ובשכרון יפי-טבע, וכל אחד ראה לפניו סתוים וחרפים, קיר אטום, שרק לפעמים רחוקות הבקיע מבעד סדקיו שביב-תקוה רגעי. וגם יודיל וברנובסקי התהלכו קודרים. ובימים אלה הרבו לדבר על העבר, וכל שטות וקטנות הופיעו כדברים חשובים ורבי-ערך. העתיד הוקל בעיניהם והאתמול והשלשום ואפילו האמש הכריעו במשקלם.

והבחורים היו עתה פוגעים ונפגעים. ואף שהיו לפרקים גם מעלים זכרונות נעימים ומזכירים איש לרעהו מקרי עונג וטוב, אך לרוב היו מסתכלים איש באחיו מן הצד ובוחנים איש רעהו בעין פוגמת וחשדנית. וכאילו גססו יחד איש בשביל רעהו. שנאה לא היתה, וגם למשא לא היו איש על איש. ולהפך: רוצים היו להאריך ימי שבתם יחד. שלטה הרגשה קדומה כבדה של קרע קרוב קשה אשר לא יאוחה עוד. ויש שבא רצון להיטיב איש לרעהו ולהקל על משא נפשו – והדרך לא נמצא. בחוץ להטו אורות, הטבע שנה פניו יום-יום וערב-ערב בפחז קדחתני. ועליהם ובתוכם קץ קפאון. הלבבות והמוחות עורפלו והובהרו, ואך ככפור דק ירד ואִפֵּר את הנשמות שהוסתוו יומם וחורף שרר בהן לילה. הפרידה הקרובה מהקיץ, מנוהו ואיש מאחיו קשתה מאד.

———

וולקה אמר: “יודע אתה, יצחק? הריבה ההיא, מאותה העיירה, שחתנה עתה הבחור בעל הפרצוף של דג-מלוח, זו שלך אז – הרגה פורע בימי הפוגרום”.

יצחק עקם שפתיו: “היא? כן, ספרה לי כך זה לא כבר; “תחת איזה גשר”, אמרה – ולא האמנתי. אוהבת לפטפט וגם משקרת היא”.

ומתוך שוולקה לא מהר לענות, נזכר יצחק במקרה מצחיק: בחורף ההוא, בבואו לאודיסה בפעם הראשונה – נדבקה בו. הוא נכנס אליה פעמים אחדות, ומתוך אי-רצון להעליבה, לקחה לפרקים על ברכיו. פעם אמרה לו לבוא בערב. בעלי-דירתה הלכו לחתונה והם נשארו יחידים בדירה. היא היתה נכונה לכל, רק אם תשמע מפיו כי אוהב הוא אותה; ואת זאת, כמובן, לא אמר. בארבע בלילה התחילה המנורה לדעוך; וכשעמד הענין להגמר גם בלי הבטחת-אהבה – צלצלו בעלי-הדירה ויצחק נזהר מאז מבוא אליה בערב.

ופתאם נשמע קולו של וולקה: “לא שקרה. היו עמה שם מתחת לגשר איזו בחורים. מפקד הפלוגה לא בא: פחדן! זה שמלא מקומו היה לא-יוצלח. אז פקדה היא, ובידה אקדח. בעלת-אופי. זוכר אתה, כשהביאה אז לשמעון אחיך אל האניה קופסת-חלבה גדולה בצאתו לארץ-ישראל? רובל או רובל ועשרים עלתה למסכנה קופסה זו, וודאי הסתפקה אחר-כן בלחם ובתה עם זנב דג-מלוח חצי-חודש לכל הפחות. אתה אפשר גם לא ראית אז את קרבנה זה לך?”

  • ראיתי, – ענה יצחק עמומות; הוא לא רצה להגיד לוולקה, כי הדבר עורר בקרבו גם רחמים וגם אי-נעימות. היא לא קבלה גם שורה של תורה אחר-כך לא ממנו ולא משמעון. למסכנות אלו אין כותבים.

  • ובכן, מבין אתה! בחור ראוי למעשה לא היה אז תחת הגשר, פורע הרוג נמצא בקרבתו. מי הרגו? היא להטה אז גחלים בימים שלפני זה, דברה, צעקה, שפכה אש וגפרית. ושמע-נא! – וולקה הפסיק דבריו לרגע ופרץ מחדש: – נניח שאני והסטודנט המורה השמן שוכבים תחת הגשר, ואקדח ביד כל אחד מאתנו. הציץ אלינו פורע. אני מכוין את מפצחי – והנה – מרדה היריה, אני לוחץ, מתאמץ, יוצא מדעתי: הכדור אינו זז. והסטודנט שוכב ורועד. הפורע מכניס ראשו, מבריק בעיניו, והסטודנט נבהל עוד יותר, אקדחו נשמט מידו הרועדת, נופל ארצה, יורה מעצמו, וכדור מתפרץ והורג את הפורע; ובכן – מי הרג? אני או הוא?

יצחק שתק רגע-משנהו וענה: “לעג המקרה! הוא”.

  • ואני אומר לך, – רגז וולקה ופיו כבד מרוב רגזו – הרג זה שרצה. ואם היא להטה ולא ידעה פחד – הרגה היא. אמונתה כי היא היא שעשתה – מספיקה; ובפרט – אין איש שיתבע את זכות המעשה הזה.

  • ומה אומרים הבחורים האחרים?

  • מי יודע אותם? הרי גם שמם נשכח ממנה; ואת הסמרטוט גם לא שאלו. הוא ודאי יאמר כי הרג עשרה, אלא שבאותו מקום עבר אחרי-כן משמר צבאי, וקרה שבעברם הרגו גם פורע. היא והבחורים ברחו בטרם שהגיעו אלה.

יונוביטש הרגיש איזה רצון כפול ולא ידע למה להסכים בנפשו. הן הנערה כה אפסית עתה.

וכאליו לענות על שאלה שלא הובעה, המשיך וולקה: “מבין אתה? ישנם בני-אדם עם קורטוב של אמביציה; וכשהיתה זו אצלה היו לה: אתה, קופסת-חלבה ואקדח תחת הגשר. עכשיו האמונה בהריגת הפורע נותנת לה ספוק גמור: אין לה צורך ביותר. ולכן גם פרצוף הדג-מלוח מספיק; בגיל ידוע כולנו נהיה כך”. הוא קרא בשמות אחדים של מכרים, ויצחק חשב: “גבור אינני, אך כאלה לא אהיה”, – ואת מחשבתו זאת לא הביע; ואך וולקה שמע אותה, הסכים לה ושמח עליה בלבבו. והוא לא ידע, כי יצחק שואל פעם עצמו ביחידות: “ואם אהיה גם אני כאחד מהם?” ואחרי-כן היה שוכב בלילה שעות ומתפלל בלבו: “הלואי שלא אזכה!” ופתאם היה תופס את שפתיו לוחשות: “אין ערובה!” וולקה שמע את לחשו זה, ואך לא תפס את קשר הענינים ולשאול אותו לא רצה. הוא קלט פעם מפיו אמרה שהיתה מובנה לו מאד: “מה שאין אדם יודע מעצמו אין עליו גם לשאול, חוץ מדברי למוד”. – יודיל היה מלגלגל על אמרה זו. ואך יונוביטש היתה היא מורשת משפחה, של אבות.

——-

ברנובסקי אמר פעם יונוביטש: “לא שמעת ממני זאת, לא ספרתי לך לא בדרך ולא בשובנו; אך הדבר רובץ עלי כאבן כבדה. יודע אתה? יודיל הוא שקרן פשוט, ממציא”.

יצחק ענה קרירות: “בעל-דמיון – רוצה אתה להגיד”

ברנובסקי רגז: “איזה בעל-דמיון? פשוט בודה דברים ומבלבל מוחות. כל סבוכיו והמעשה על נשים אחדות ועל הגרושה ששולחת לו כסף – לא היו ולא נבראו. – יש שאינני יכול פשוט להביט בו”.

  • ומה חשבת? בחור הוא עוד? לא נשוי? – עקם יצחק פיו.

  • לא, אלמן ורק מאשה אחת, וגם ילד לו. – ברנובסקי דבר כמאוכזב.

  • הוא הרי אמר שיש לו ילד? והמעשיות – הלא הרבה מהן הוסיפו אחרים. – אמר יצחק כמעט בנזיפה.

  • הם אמרו – והוא שתק. – פני ברנובסקי עוותו עתה מרגש בלתי-נעים שנפל בגורלו לגלות סוד. – ומה שנודע לי הוא מעשה פשוט באמת, וגם לא פשוט, אספר לך: מן העיירה שבה נפרדנו סרתי לנערה מכרה בעיר קרובה. ונודע לי כי שם גרים חותנו וחותנתו של טרוקר וגם ילדו שם. תקפתי סקרנות לראות את האנשים. כששאלתי: ואשתו גם-כן שם עמם? ענו לי: הן אשתו מתה. וספרו לי: יודיל נשא אשה, ואחותה של זו נשאה גם כן לאיש. קרה אסון כפול. כל אחת מהן ילדה ומתה. שני הילדים נשארו בחיים והזקנה חותנתו מטפלת בנכדים. בעלה והיא יהודים עשירים פטריארכאליים הם וחוץ משתי הבנות לא היו להם ילדים. ויודיל חי עוד עד היום בשני הבתים יחד, בבית זקנו ואביו ובבית חותנו. נכנסתי ומסרתי שלום ממנו, וגם את הילד ראיתי. מסרתי ליודיל אחרי-כן גם שלום מהם. הוא התפלא תחילה, שאל איזו פרטים, רצה לדבר עמי יותר ולא דבר. חשבתי כי יבלבל, אך לא, הוא קבל את הכל בקרירות.

ואחרי שתיקה ארוכה וכבדה קצת, ספר ברנובסקי את סוף המעשה, שכמו דלהו מאיזו מעמקים. האנשים עושים רושם כזהירים וכשומרי-פרוטה, אף כי כל אלה שעובדים בבית-מסחרם, כחמשה עשר איש, סועדים על שולחנם יום-יום. משכורת משלמים הם קטנה, אך עוזרים בזמנים קישם, ונותנים גם חצי-נדוניה – כשאדם שעבד אצלם הרבה שנים משיא בת. עשירים מופלגים הם. ויודע אתה מה שאמרה לי הזקנה? “מה הוא מתרוצץ? מה הוא מבלה שם שנים בכרכים לריק ולבהלה? יקח אשה, נערה טובה בת משפחה. כסף לא נחוץ לנו, דרושה רק אם לילדים. אנו זקוקים, כשנעצום עינינו – מי יודע מה יהיה עם היתומים? אני אומרת לו: תקח אשה, תכניסנה לביתנו, והיא תהיה לנו כבת. ילדיה אשר תלד לך יירשו יחד עם ילדינו היתומים, לא נבדיל ביניהם. רק יהיו לשלנו אב ואם”. ודמעות עמדו בעיני הזקנה בדברה עמי. – “תגיד לו, חביבי, יחדל מהתרוצץ, יבוא הביתה. הוא מאבד שם בריאותו. הילדים דורשים אב. אין אנו פנויים להשגיח עליהם. יתחתן! רק אל יחפש עושר, ימצא רק טובת-לב. חתננו האחד עזבנו, אותנו ואת הילד, ובנה לו בית אחר; מה אפשר להתרעם עליו? יודיל הוא עתה הבן היחיד שלנו. כשהוא נוסע לבית אביו, מבינה אני, אף כי מי נשאר לו שם? אם לא היתה לו מילדותו, אביו מת, הסבא מת, הסבתא – חורגת, הילדים נתפזרו וחוץ מהאחות אין לו שם כלום. ישיא את האחות, יתן לה גם את כל חלקו, ילדנו איננו זקוק לירושתו, ברוך השם, יש לנו די, רק יתחתן ויביא אם טובה לילדים. תגיד נא לו זאת!” – ברנובסקי נבוך, התאדם ואמר: –לא תאמין לי ודאי, אבל בעיני עמדו דמעות. מבין אתה: “ילדיה יחלקו נחלה עם ילדינו”, אמרה. ישנן עוד נפשות יהודים ויהודיות בערי-ישראל.

וולקה שעמד מאחור ושמע ושהם לא הרגישו בו, אמר: “הא לך מטפחת! עיניך נוצצות גם עכשיו”. – שניהם הביטו בו נדהמים, לא חכו לראותו.

וברנובסקי הוסיף, אחרי התגברו על מבוכתו בשתקו איזו רגעים, וקולו עוד רטט בדברו: “אבל אינני מבין: לשם מה לו מגדל-שקרים זה, כל המעשיות הפנטסטיות עם הנשים והסבוכים?” יצחק שתק ולא ענה. לו היו הענינים מובנים ובקצתם גם ידועים. הוא גם לא נפתע לשמוע. יודיל היה בכלל פרשת-פליאה בשבילו, וגם מובן לו. יציר-אגדה ויוצרה. והזקנה בעצם גם היא שייכת לאגדה זו, לאגדת-חיים יפה מסובכה ונאצלת. ואך וולקה נעץ בברנובסקי וביצחק זוג עינים מתעללות.

  • ומה? להיות כליטאים, דלי חיים ודמיון? איזה ענין לספר פרוזה כזו, אשה אחת, אלמן, חותנת טובה. צריך לבנות איזה מגדל. ומה רצונכם? כי יהי יודיל קבצן שכמוכם? – וצחוקו נשתנה לצחוק טוב ורוה ועיניו קרצו בערמומיות. – בורז’וי כזה! זוהי הצרה! הגבוהה המיוחסת הרי לא תלך להיות אם לשני ילדים – ודוקא כזו רוצה הוא: קומה, תלבושת, נמוסים – כל זה מושך. ולקחת איזו קבצנית, טובת-לב, עינים דומעות ואם ליתומים – הן זהו קרבן! הוא יעשה זאת, הבורז’וי, סוף-סוף אם יחיה. אך הזקנה, לא, אין זו יהודיה, זוהי נשמה רוסית רחבה שמודדת בפרסאות ולא באמות. אני אסע לדבר עמה, אתפוש את הבורז’וי בדשו ואנענעו: – תקח בחורה טובה אם לא? – וולקה הצטחק פתאם: – אפשר נדבר עם השכנה שלנו קודם? הרי רצתה להיות אחות לכולנו. אני יודע מקום חדרה בעיר.

ברנובסקי אמר: “הרי יש גם הקטנה, העגולה; זו שלנו הן חלשה היא; ואם תהיה אם לשני יתומים, מי יודע אם יהי לה ילד משלה ואז כל הירושה למה?”

יצחק שתק: הוא הרהר עתה ביודיל ובעולמו. הכל כאילו ברור, ובכל-זאת אין לנו דריסת-רגל בעולמו של זה. והוא חשב: גם אשה אחת שמתה והזקנה החיה מספיקות לסבך חיי אדם. אני במקומו ודאי הייתי נאחז במוצא הכי-טבעי. אך הוא – ויצחק ראה לפני עיניו את פני טרוקר הלבנים, את עורו השקוף ושפתיו הדקות, ואת צחוקו שמע ואת צלצול-קולו ונדמה לו כמו שומע הוא את קול עצמו: – כמה דלים חיי שלשתנו מחייו של יודיל זה! והוא אינו יכול לחיות מבלי סבוכים ואגדה. – וגל של אהבה ליודיל עבר עתה בנפשו וישטפנה. – אם נותנים השמים לאיש תוכן-חיים וסביבת-יסורים כזו בתוך עושר וקלות-נפש – סימן שראוי הוא לאלה! – והוא רק חשב לא בלי פחד: ומה אם תרתקהו הגבוהה, המיוחסת, והיתומים ישארו בלי אב ואם, ולקרבנה של הזקנה לא תושט יד? – הוא חשב: – צריך היה לשאול אותו ולדבר עמו, וידע כי לא ישאל. אילו היה יודיל שואל אותו! ואך אם לא תמצא נפשו של זה ספוק? ואם לא יהיה הוא מוכשר לקרבן? ופתאם עבר רטט בבשרו: באזניו צלצלו פתאם דברי וולקה: אם יחיה. והוא נבעת כולו לאפשרות של הפתרון הכי-אכזרי אשר לסבך הקשה.

——–

לבחורים נשארו רק כשבועים לשבת בנוה, ומחרו של כל אחד היה מעורפל. יודיל מסובך באהבותיו ועסקי משפחותיו, יצחק חסר כל סכויים לחורף הבא, וולקה אינו יודע מה לעשות עם עצמו וגם ברנובסקי מרחף באויר, באשר לא ידע את כונות העסקן עליו – והגעגועים על ימי השקט והנעימות בנוה גדלו מיום ליום, – עתה היו מתכנסים כמעט יחידים על הרמה או מוצאים להם פנה בין עצים וליד ערוגות פרוחים, או משתרעים במורד ומסתכלים באחרוני המתרחצים ההולכים ומתמעטים מיום ליום – ומספרים מעשיות. וולקה חוזר לפרקים על מעשה ישן, תנכ“י, או מספר מעשה חדש על-פי הברית החדשה; ומתוך מרירות על המסית ויהודיו, היה מוסיף נופך משלו על ספורי-מוז’יקים אלה, מתבלם ברשעות ובנבול-פה, ומעורר את יודיל להתחרות בספורי-התנ”ך על פי נוסח-חסידים “להבדיל”. תהום עמוקה הבדילה בין ספורים אלה, בין הספור הגויי שהשפיל את ספורי-הקודש עד לידי ערמומיות וגסות המונית, ובין הספור החסידי שעמל לעדן את הפרימיטיביות התנ“כית, שההרגשה המעודנת של היהודי מרוכך המדות לא עצרה כח לקלטה בנשמה, ושלא יכלה להסכים כי עשו האבות, המלכים והגבורים מעשים שלא יעשו על-פי המקובל באומה והקדוש לה. ואך צד אחד שוה היה לשניהם. אנשי התנ”ך הקדומים הפכו להיות לבני דורות אחרונים, שם לבעלי-אחוזות, כמרים, אנשי-צבא, מוזגים ואכרים, ופה לצדיקים, לחסידים ולמקיימי גלות. וכשעבר יודיל אחרי-כן לספורי גניבת-הגבול והעברת ספרים ועתונים אסורים ונשק להגנה עצמית, לא היה וולקה עונה עתה בספורים על לילות-זועה בקרבת הנמל; כי לא יכול עתה וולקה להזכיר בשקט את תקופת-חייו זו; לבו התכוץ, גרונו נחנק וכמעט פרצו דמעות מעיניו, ויש שתקפתו גם בחילה עמוקה עד שכמעט אחזה עוית את פניו ויצורי גוו; במקום אלה היה מספר מאורעות של אחירם. ומתוך שמתחת למורד היו סוכות-דיגים, שוולקה היה סר אליהן לפרקים, ספר עתה מזמן לזמן מעשיות בלילות-אהבה, במאורעות-חושך ובאגדות-מוראות.

האגדות בפיו לא היו אגדות, כי אם ספורי-מעשיות ממש, שקשה היה להתוות בהם גבול בין המציאות לבין הדמיון. לא ספורים היו אלה, כי אם קטעים, ובמקום המלא צפיה ביותר היו נפסקים ונגמרים בקפיצה משונה – ומה שהיה באמצע נמלא על ידי רמזים שאפשר לפתור אותם בכל מיני פתרונות. וולקה היה עתה מסתלק בלילות לפעמים קרובות, או שב עם עלות השחר, ולפרקים שוכב, קם בחצות-הלילה ונעלם. וקרו מקרים שסביבות עיניו הציצו עגולים כחולים, ויש שגם סריטה בפניו וזרועו או פצע היו מוסיפים לוית-מציאות על מעשיותיו. ספורים אלה היו רגילים בתכלית. כל ספר מחיי דיגים ויחפים מלא אותם, ואף קו מיוחד לא הוסיף וולקה בהם; אלא כשהיה מספר – להטו עיניו, קמטי מצחו ופניו התכוצו ונתמתחו חליפות, שניו חרקו, גופו רעד, ויש שעיניו ופניו גם צהלו. והמעברים ממצב למצב היו תכופים ופתאומיים; וכשהסתכל השומע בפניו ונפשו קלטה את זעזועי-המספר – ויהי משתתף וחי עמו בנדודי לילותיו ותלאות ימיו, והנפשות של הדיגים והדיגות, בחוריהם ונערותיהם עמדו חיות, מובלטות וחשופות לפני העינים. וכשגז וולקה – היה הדמיון שעות רבות שומר את דמותו ודמות גבוריו. ואך נסה אחד השומעים למסור את ספוריו בלי המימיקה המיחדת שלו, שגם טרוקר, אשר ידע לחקות בני-אדם ותנועותיהם, לא עצר כח למסור – התנדף כל נותן-הטעם שבספור, ונתקבל דבר מה חור ורגיל: דיג הדג בלילות ואשה בוגדת, יסף מאנס דיגה בודדת, בית-דיג מתגנבת אל סוכת איזה מתבודד משונה, אופיצר מתחפש נודד בלילות, תועה בין הסוכות לחפש איזו צועניה ונדקר בסכין ופוצע את דוקרו; וגם מבריחי-מכס מלאו תפקידם מסביב ובתוך כל זה, ובריות חשודות שונות; וגם וולקה היה נפש פועלת במחזות. מעשיו אינם מסופרים כי אם מרומזים, אהבותיו ותענוגיו רק מובנים, ומפעלות-גבורותיו מציצים מתוך החושך. הוא מכשיל ומציל, מפקיר בני-אדם לגורלם ומופיע כמלאך מושיע. ובלילות אלה מרובי-סערות וערפלים, היו יודיל ויצחק, ולפרקים גם יוסף ברנובסקי עמהם, שוכבים בחושך וחושבים על וולקה ונדודיו, מחכים לשובו. וכשוולקה שוכב מעוטף על צדם – הם שומרים תנועותיו ונשימתו ומצפים לרגע העלמו. ויש שהתעורר חשק ללכת עמו להשתתף בסכנות ובמאורעות. יודיל היה הוזה ומקשט בדמיונו את הנעשה שם מתחת, ויש שהיה שוזר לתוך מעשה כזה גם איזה מעשה חסידי ומביא איזו נפש גבוהה עתיקה לידי נסיונות קשים. וכי לא נדד הבעש"ט בקרפטים בין רועים מזוינים וגונבי סוסים? יוסף ברנובסקי היה מצטער על בחורי ישראל ועניות חייהם בין ארבעה כתלים. גם בשויץ היו הסטודנטים שלנו והוא בתוכם עולים בהרים עד הקרח, ואת הקרחונים וקירות-המורא והתהומות משאירים לגויים. איך יבנה ארץ עם הבורח מפני סכנה, עם שבלילות ישאיר את השדות והכרמים בידי זרים ושומרים שלהם? העיירה, המושבה תשארנה ברשותנו, וגם זה רק בימי-שלום; בלילה לא תוכל לעבור דרך. מכל סבך ונקיק יארבו לך אנשים, צללים ומוראות, ואתה לא תארב, יחרידוך רמזי אויב ומתנקם ואתה לא תחריד זר מרבצו. יצחק היה מתאנח ושותק. הוא היה חושב: יש לך כח להיות וולקה – מוטב, ואם לא – נשוך שפתים ודוֹם.

באחד הלילות יצא אחריו, וילך בעקבותיו כמעט. וולקה נעלם והוא לא ראה לאן. הוא נגש לשבכת הגדר שמאחור ואמץ אזניו. הלילה פתח לו הרבה דלתות, נצנצו אורות רועדים וזיקים, נראו מפרשים, נשמע שקשוק גלים וסירות, קולות לילה עלו ממעמקים ומלאו את האויר מסביב רמזים ופחדים. ופתאם שמע רשרוש במורד. “וולקה!” לחש וגם הרים קולו קצת. איש לא ענה. הוא ספר זאת למחר ליודיל. זה צחק: מי יודע אפשר כל זה הוא כמעשה-התליה שלו, וגם הסריטות והפצעים. יצחק נזף בו במבט סובל. הוא חשב בלבו: וולקה הוסר באמת מן התליה. יסורי-התליה עברו עליו, ונפשו זוכרתם עד היום. ואך הרעיון שהביע פעם יודיל, שמחר מחרתים יובא וולקה הרוג או יושלך אל הים – לא נתקבל על דעתו. וולקה, שיצא בשלום מכל סכנות מרזחי-הנמל ואימותיהם, יצא גם פה בשלום. אלא, לאן יכונן דרכו איש נטול בית ומשען זה?

——-

משפחת העסקן עזבה גם היא את הנוה. נשארו רק שתי משפחות ואיזו נערה בודדת, שלא הכירוה עד היום. אחת המשפחות שרצתה להשאר פה לכל ימי-החגים בקשה את הבחורים להשאר: “אנו נבלה את החגים יפה”. בת-השוער בקשתם גם כן להשאר, ואך ברנובסקי הודיע פתאום, כי נוסע הוא.

את ראש השנה בלו עוד בנוה; ביום טילו בעיר, עברו מבית-כנסת לשני, סעדו בבתי-אוכל וגם אצל משפחת מכרים. סרו גם אל הנוה. בלילות שבו כולם; הם סרו גם לנוה הסמוך. שם נשארו עוד חמש-שש משפחות, וגם עברה שמה עוד משפחה, התפללו במנין ותקעו בשופר.

כשקמו באחד הבקרים ראו פתאם את בת-השוער רצה ופניה לבנים ונרגזים כאחד. וולקה נעלם תיכף ושב ואמר: “ילד מת!” אחרי-כן נראה השוער עם שוטר ושוער שכן, וגם הגנן מתנהל אחריהם. הם נגשו לאחת הפנות הסמוכות לשבכת הגדר מאחור. שם שכב דבר-מה מחותל בסמרטוטים. השוטר והשוער הרימוהו וגוללו את הסמרטוטים: נֵפֶל!

  • מאין זה, של מי? היש אצלכם נערה כזו, מעוברת בנוה? – שאל השוטר.

  • אין כזו אתנו עתה, ­– אמר השוער. – ישנה רק נערה אחת זרה ומשרתות אחדות; אך אף אחת מהן לא היתה הרה.

בת השוער שנגשה אשרה את הדברים.

  • היבואו הנה לחקור? – שאל השוער.

סוכן הנוה בא מרוגז. וולקה הרגיעהו: ודאי זרקה מי מן הדיגות דרך הגדר מלמעלה או דרך השבכה. נמצא גם יתד ברזל פרוץ: “הנה” – אמר וולקה – “ברור כשמש”. – אחרי שהתרחקה בת-השוער עם השוטר לרגעים שנים הצדה החלט ביניהם והאחרים הסכימו כי הנפל נמצא במורד, והשוער השכן לקחהו עמו אל המשטרה. סוכן-הנוה קלל. שוב “שלם! כל הצרות עלי”. הוא עצמו ישב בנוה אחר: “שם”, אמר, “קהל הגון, ולא יקרו מקרים כאלה”

וולקה צחק; אומרים שזה דוקא פרי אדם הגון מן הנוה ההוא. ועיניו הבריקו בחיוך ערמומי.

סוכן-הנוה הבריק בפניו בכעס ואמר אל יודיל: “עד מתי תחזיקו כל מיני יחפים ומתי תפנו את הנוה?”

  • אם גם יבקש מאתנו להשאר – לא נשאר. – ענה יודיל.

  • אני לא נתכונתי לכם – הוא נזכר פתאם כי שתי המשפחות בקשוהו להשפיע על הבחורים להשאר, והדגישו דוקא לבקש גם את הקצפּ. כשהוא פה – אין פחד. הוא היטיב פניו אל וולקה: – אמור-נא, בחור, האין לך פה איזו שקצה בנוה?

וולקה נתן בו עיני-בוז: “הן ראית? הטחו עיניך? אלא – לחלק עמך – לא תזכה”. – הוא דבר אליו בלשון “אתה” וברוסית מדושנת ומתובלת. הסוכן צחק ודפק לו על שכמו.

  • נו, אם כך, יכול אתה להשאר אפילו ביום-כפור. לא תצום.

יודיל צחק בפה מלא; וּוולקה אמר: “טוב, יבוא הנה ונסדר את סעודת-ההפסקה ביחד”.

יודיל הביט אל יצחק וברנובסקי ואמר: "בעצם זהו ענין של “כל-נדרי”: – ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועי – "

  • שקצה יכולה לקבל גם בלי שבועה והבטחה, ­ – אמר וולקה. ואחרי הלצות תפלות וחורות אחדות נתפזרו. רק יונוביטש וברנובסקי עמדו בצד. ברנובסקי רעד כולו. משונה: דוקא בראשית-השנה ובערב עזבנו את הנוה – ילד מת.

יונוביטש תקן – “נפל!” לבו רעד גם כן מפני כל סימן ורמז. וה“נפל” הרגיע קצת. סוף-סוף לא ילד מת.

המשרתות באו כולן נבהלות. הן שמעו את השמועה, ושלשתן, שתי יהודיות וגויה אחת, חפשו בעיניהן את הילד. יודיל וּוולקה שראו אותן רצות מהרו אל המקום. וולקה בינתים הביא גם את הנערה הבודדת שבנוה.

יודיל הרגיע: “קודם כל לא ילד אלא נפל; ושנית לא נמצא פה כי-אם במורד; ושלישית כבר לקחוהו למשטרה. תכנסנה שמה – תראינה”.

וולקה אמר: “אנו גם לא הספקנו לראות היהודי אם נוצרי הוא”. היהודיות התאדמו וצחקו. אחת גם חבטה את וולקה על גבו. והנוצריה שאלה לתומה: “אם נפל איך אפשר להבחין?” – היא שרתה אצל משפחת יהודים מרובת-ילדים.

ברנובסקי אמר: “אני נוסע. הלילה אלון בעיר ומחר בבוקר אסע”. וולקה העיף בו מבט בוחן; הוא חשד שיש פה איזו שיכות בין המקרה להסתלקות זו. הצד המסתורי גם לא עלה על דעתו.

וולקה אמר למשרתות: “הנה כולנו נוסעים: נבלה לילה עליז יחד”. השקצה אמרה: “ומה? אפשר לבלות; רק להתנהג לפי הנמוס והסדר”. – יהודיה אחת נתאדמה וברחה, והשניה חבטתו עוד הפעם ואמרה: “עם בחורים הגונים” – ועיניה מדדו את השלשה – “אדרבא; רק לא עם חוליגן כמוך”.

  • הרי צריך להכין הפתעות גם לקיץ הבא – אמר – ועתה הזמן. – הנערות נעלמו מתוך צחוק. ולחבריו אמר: – תראו: הן עוד תצענה לנו לבלות לילה עליז יחד. השאר-נא! – אמר לברנובסקי.

ואך זה ענה סגור ועצוב: “אני נוסע”. הוא אהב להתבודד עם מטרלינק, והרגשת הימים הנוראים הוסיפה קדרות על נשמתו.

—————-

בערב התפוצץ כוכב. היה מראה נהדר. רסיסים אחדים עפו לכל צד כרקיטה. עיני שלשת הבחורים ועוד אחדים שנמצאו על הרמה ברגע זה חפשו את הזיקים המעופפים, כל אחד כאילו חפש את זיקו. יודיל אמר: “ועתה ידוד כל אחד מהם באיזה ישימון כגרגיר חול ויחלום איך להדבק שוב בגושו”. וולקה אמר: “כמונו אחרי איזו שבועות”. ופתאם נזכר: “ברנובסקי המסכן! מה זה רעד כל-כך?”

יצחק אחר: “ילד מת! ובראשית-השנה וטרם צאתך למרחיקם; הרגשה לא-נעימה!”.

יודיל צחק: “מה? וכי זה ילד שלי שאפחד?” – הנערה הבודדת ענתה מן הפנה: “ואם לא שלו – בכל-זאת – צמרמורת!”.

המשפחות, הבעלים והנשים ירדו לאטם והסתלקו לישון. השיחה לא נעמה להם, כנראה. למחר אמר וולקה: “משפחה אחת עוזבת מחר. נבהלו מדברינו אמש”. הנערה הבודדת אמרה: “אני אעזוב רק כשאתם תסתלקו. לילה אחד אשאר עוד בלעדיכם ואסע גם אני”.

וולקה אמר: “אני אהיה פה מתחת אצל הדיגים ואסור אליך”.

  • אז – אמרה הנערה, – אצטרך להשאר עוד לילה. לילה אחד אני מוכרחה להשאר פה יחידה.

  • והרי תשאר עוד משפחה והשוער, והגנן, ואפשר גם המסית? – שאל יודיל. הנערה העמידה פני חידות: אלה אינם באים בחשבון בשבילה.

———–

למחר עזבה המשפחה את דירתה: נשארו עוד הלילה רק שתי המשרתות – יהודיה וגויה. סוכן-הנוה הודיע ליודיל: “את הצריף שלכם צריך לתקן; הוא עומד לנפול. עברו לחדר בבית שנתפנה”.

  • אך הרי המשרתות עודן שם? – העמיד וולקה פנים כשרים.

  • ומה הנך מפחד? שני חדרים ברשותכם: אחד לכם ואחד להן. וכדי שלא תפחדו אתם הבחורים, אגיד להן שתשארנה את הדלת פתוחה.

וולקה צחק, נתרצה כרגע והתחיל להעביר את החפצים שמה. יודיל רגז: “אנו יכולים עוד להשאר איזו ימים בצריף: לא יפול. מה נטלטל עצמנו בשביל שני ימים?” ואך וולקה קרא לו ואמר: “בוא! נעביר את החורבה שלך”. – וכשיודיל לא זז ממקומו באה המשרתת היהודית לעזור. “אנו באמת פחדנו להשאר יחידות”, אמרה. וולקה העמיס עליה איזו חפצים אחרים ואמר ליודיל: “חכה, תראה!” – ונעלם ושב עם בת-השוער.

היא הרימה עמו את הספה של טרוקר; “איך שכבתם על חורבה כזו?” – אמרה; השפחה הגויה נגשה: “למה לסחוב? הרי יש אצלנו עוד המטות של האדונים, וכרים יש וכסתות. הכל יש”.

בת-השוער צחקה לוולקה ואמרה: “מה, אתם מתכוננים לחוג אורגיה הלילה?”

יודיל העמיד פנים רצינים: “הן צריך להכין בן-פקועה לקיץ הבא”. – היא ענתה לו במבט רציני גם היא: “הייתי יורדת לשנים, אך חבל על השפתים הדקות”; ואחרי רגע הוסיפה: “ובכל זאת חבל! הייתי ברצון יחד עמכם. ודאי תבלו בעליזות, אך אני הלילה מחוץ לנוה. חתני נוסע לחודש קוקזה”.

וולקה חשב: הלהזמין את הנערה הבודדת? והחליט לא להזמין. אך נזדמנה גם שלישית. המשרתת היהודיה השניה באה ללון אצל חברתה. הערב היה עליז, שתו תה, אכלו משרידי מגדנות המשפחה, הבחורים שתו יין וגם הבחורות טעמו. הוצעו להם מטות טובות. הדלת בין החדרים נשארה פתוחה, הנערות נכנסו קצת אליהם והם אל הנערות, בלו את הזמן קצת באור וקצת בחושך ושוב באור. רק שוולקה עמד על המשמר – דוקא הוא: “נערות יהודיות!” אמר, “הנקודה האחרונה צריכה להשמר”.

  • והגויה? – שאל יודיל – הרי היא תגיד שראויים אנו להאכילנו עשב?

  • יש לה חתן, בחור טוב. – אמר וולקה – והיא דוקא נערה הגונה, יותר משתי היהודיות יחד.

יודיל שכב לפנות בוקר וחשב: מהי הסבה לצניעותו של וולקה? ומצא לו פתרונים על פי דרכו, פתרונים שלא העידו על גבורה יתרה של קצפ זה והוא גם רמז לו; וולקה נעלב. “והוא עוד הולך להתפלל?” – ובלבו חשב: – אני עוד אשלם לו לבורז’וי החסיד הזה.

בבוקר הכינו הנערות תה והביאו גלוסקאות חמות. האחת מהרה לבית אדוניה. השתים היו עיפות, מלאות-געגועים ומבוישות קצת. זו שהלכה חבטה בכל זאת לוולקה על גבו; היהודיה אמרה: “הייתם קצת שכורים אתמול, פחדנו”. והגויה אמרה: “ומה אמרתי: לבלות אפשר, רק לפי הנמוס והסדר”. – היא נפרדה בחבה מרובה מאתם, לחצה את ידיהם. מן העיר באו סבלים ועגלה לקחת את החפצים.

השלשה לא הלכו היום העירה, הסתובבו, טילו, ירדו אל המורד; יודיל גם רחץ. המים היו קרירים. וּוולקה אמר: “בורז’וי כמוך צריך לשמור את הבריאות. מה אתה חושב: הריאות הן סוליה? ועוד של סמרטוט כמוך”… – וירק, בהפליטו קללה רוסית ארוכה ומרובעת, נוסח שהיה משתמש בו רק במקרים חשובים מאד.

———–

בלילה שלפני צאתם אחרו לשבת. שררה עצבות על הרמה. הנערה הבודדת שטיילה עמהם במשך היום לא סרה מעליהם. הירח הפגום עוד שקע במוקדם: ראשית החודש. הלילה ישנו כפריצים. נמצאה להם איזו ספה עזובה, ומטת ברזל שמי-שהוא מן העוזבים טרם לקחה. רק וולקה ירד והשתרע על הרצפה, התעטף בגלימתו ואמר: “כבכל הלילות!” ולפני בוקר נעלם.

למחר אחרו קצת יודיל ויצחק לקום. הבוקר היה מעורפל. וכשהתפזר הערפל קצת הזהיר בוקר ראשון לימי סתוה של אודיסה. השמים כולם תכלת, על העצים והפרחים שפעת-טל, והאויר בהיר. באמצע הלילה ירד גשם ורוח טהר את השמים.

כשיצאו מן החדר והם מלאים געגועי-פרידה – הסתובבו בכל רחבי-הנוה. והכל נראה להם מתגעגע. נפגש להם כלבלב שלקק את ידיהם והעמיד עיני תחנונים, חתול התהלך מסביב להם, עבר על פני נעליהם וילל יליל עזוב מלא געגועים. התגלגלו שרייד-חפצים והם לא זכרו הראום קודם אם לא. באחד הבתים מצאו ליד המדרגות קווצת-שערות גזוזה עטופה בסרט כחול; יודיל אמר: “מסכנה! היא ודאי חושבת שנושא הוא אותה על לבו”.

ואך הים סער. יודיל לא רחץ הבוקר אף שצר היה לו להפרד ביום האחרון בלי רחיצה. הם הסתובבו וחכו לוולקה. ופתאם נגש אליהם גוי אחד וישאל לו, בתתו סמנים מובהקים. על שאלת יודיל, למה הוא לו ומה למסור? – ענה האיש: “אמצאהו”. יודיל אמר אחרי לכתו: “דיג!” – והוסיף אחר-כך: “מתוך מגפו בצבץ סכין”. יצחק רטט קלות. הם ירדו אל הים וישבו בין סלעים, רפסו בחול, וסוף-סוף חלצו נעליהם וגרביהם ויכנסו יחפים לתוך המים וישבו על שני סלעים זה מול זה. הם הביטו מסביב. פני יהודי לא נראו רק דיגים, איזה יחף, גוי סתם עובר ושוטר חלפו לפני עיניהם: העולם נשאר ברשות הגויים.

מרחוק נשאו צפירות מעל פני הים. הם ישבו תחילה פניהם אל הים, אחרי-כן הפנו עצמם גבם להים ופניהם אל המורד. עצבות סתו ויפיו נשפכו על הכל. הם ישבו ושתקו. הבוקר היה דומם וגם רחש. אחרי-כן התחיל הים סוער. ושוב השתקשקו יחפים על פני הגלים בקרבת החוף, נעלו נעליהם ועלו.

הבחורה הבודדת פגשתם. “ואני ראיתיכם מרחוק והלכתי אליכם; למה שבתם?”

הם שאלוה על וולקה; היא ענתה: “בלילה דפק, פתחתי לו. ישב אצלי כרבע שעה ושלחתיו”.

כשעלו – ישבו לאכול; יודיל הכין תה ואכל בכונה מרובה. הפעם האחרונה. הנערה הלכה.

וולקה בא. יודיל קדמהו בצהלה: “ודיג עם סכין בא להרגך ולא מצאך; הוא אמר: אין כלום, אמצאהו!”

וולקה תחב בו זוג עינים כחרבות: “יודע אני; ואך לא בורז’וי מוקדם עוד לצהול; תמות לפני ומהר!”

על-פני יודיל נמסכה עצבות. הוא ענה ושפתיו הדקות רטטו קלות: “אין מתים בנקל, חביבי, מתענים הרבה הרבה עד שזוכים ליציאת נשמה”. – וולקה קפץ עליו נרגש כולו וישקהו בחום: “בורז’וי!”.

יצחק הביט בהם ונפשו כמו רחפה מחוץ לגופו. הוא הרגיש צנה בבשרו, ונראה לו כמו היא אופפת אותו, את גופו ונשמתו לכל ימי חייו. מה חמים דבורם ותנועותיהם המתפרצים! והוא – דומה לו, כי כל זה קבור בתוכו עמוק-עמוק, ועל הכל מחפה שכבת קרח דקה; וקרח זה לא יתפוצץ אף פעם; הוא הביט ביודיל; צחוק-קל רחף כבר על שפתיו של זה ועיניו אורו. יצחק נזכר בימים הראשונים שלהם בנוה; עיניו עברו ועמדו בפני וולקה: ערבי-קיץ לוהטים ואפלים. אחר-כך נגש את בריכת-מים קטנה צלולה וירא את בבואתו. על הפרחים בערוגות נמסך צהבון, רוח קרירה נשבה. בדי עצים רעדו ועליהם רשרשו. בשמים הופיעו להקות צפרים עפות הנגבה. יצחק הביט שוב במים, הרים עיניו והעבירן סביב.

  • סתו.

———

בשעת הצהרים ישבו על הסף של חדרם הקודם. הוא היה עתה חציו הרוס ומלוכלך. הפועלים לא באו היום.

  • באנו להפרד! – אמר יודיל ולעג קל רחף על שפתיו.

  • אני עוד אהיה פה הלילה; הבטחתי בקור אחרון לבודדת ואקיים. – וולקה לא צחק בדברו.

יונוביטש אמר: “אני אלון הלילה במלון ומחר נוסע; וליום כפור בעירתי”.

  • ואני ישר אל סבתי; יום כפור וסוכות בבית אבא, אף שאין אבא ולא סבא; הקלויז נתיתם. אך זהו המקום היחידי ליום-כפור, אם אין נוסעים לצדיק.

  • ואני, – אמר וולקה; הוא תמך ראשו וזרועותיו וכמו התכונן לפרוץ בגעיה.

הם שתקו איזו רגעים: אחרי-כן אמר יודיל: “הזוכרים אתם את הקיץ?” – יצחק הניע את כפותיו כשהן פתוחות למעלה, כאובד-עצות. הוא בוש להודות לעצמו. הוא חי רק ברגע ובמחר, מה שהיה– נשכח. כשאזקין – נחם את עצמו – אזכור הכל.

יודיל אמר: "הכל בעצם מצחיק: אהבותינו, הידידים לרגע, הקורלנדית שלך ובעלה, הזוג הצעיר הנחמד, החסידים שלי – איפה כל זה? מה נשאר מהם? אדם מאושר הוא ברנובסקי, יש לו העסקן.

וולקה אמר: “ודאי עוד לא קבלת תשובות על כל מכתביך”; – בעיניו נצנץ לגלוג רשעי וטוב כאחד. “הענינים נמשכים בכל-זאת. יצא איזה דבר; תזמינני, בורז’וי, לחתונה?”

  • היש לצועני בית? – לגלג יודיל בתשובה.

  • נפרסם בעתון; אם אהיה באמריקה אשלח לך ברכה. וולקה קמץ שפתיו, ויודיל לא ידע איך לקבל את דבריו.

יודיל אמר: “בעצם אנו בני-אדם – שאלהים יודע למה נבראנו; אך פעם אחרינו יבואו אנשים שילכו ישר למקום שצריך ללכת”.

  • היו כאלה, – אמר וולקה – הבילו"יים; ומה?

יצחק אמר: “אינני יודע; אפשר אסע לשמעון אחי; אך מה יהיה, אם הוא ישוב הנה במקומי?”

וולקה הביט לפניו אל הפרחים המצהיבים: “ישנם שני בני-אדם בנונו: הגנן ובת-השוער”. יודיל רצה להעיר איזו הערה ליצנית והחליט לא להעיר.

וולקה המשיך: “אתם בכל-זאת… – ליודיל שני בתים, לך – יצחק: אתה תברא לך מה; אתם תהיו; ואני – אני אעלם, כשתשובו – לא תמצאוני”.

יודיל התפרץ: “נעלם – זוהי מדרגה; לו יכולתי להעלם!” – יצחק ענה: “כשנעלמים – זהו עסק לא טוב, אך מה לעשות, וולקה? לכל אחד דרכו”.

  • התכתוב איזו מלה? – שאל יודיל ויעמיד עיניו בוולקה.

  • לכתוב? – וולקה הניע ידיו כמבטל הכל: ­ – באיזו לשון? אינני יודע ספר. ולפניו עתה היתה אשרת אטומה, חידתית.

  • למה לכתוב? – שאל יצחק ויעמיד עיניו בשניהם; – כשנפגש פעם – והיינו כלא-נפרדנו, כדרכנו.

  • לא נפגש! – ענה וולקה; הוא אמר כבר כך בפעמים שעברו; אך הפעם ידע יצחק כי לא יפגשו יותר, אם לא באיזו מרחקי זמן ומקום. רגע נדמה לו כמו יושב הוא ברכבת המובילתהו למרחקים – ופתאם עובר שם אכר עיף, מטהו בידו ותרמיל על שכמו: וולקה!

יודיל הביט בפני יצחק ואמר: “ואנו ודאי נשוב שנינו לאודיסה; ופה – ברנובסקי בינתים יעלה לגדולה, ואנו נתחמם בצלו; אפשר תשוב גם אתה, וולקה?”

וולקה הניע ראשו, פניו נתעצבו ולא ענה כלום.

——-

הם לוו את יודיל לרכבת עוד באותו ערב. אחרי-כן נכנסו לבית-תה, שתו תה וטעמו מה. סלו של יצחק היה כבר נתון בתחנת הרכבת. כה אהב יצחק לסדר בערב נסיעותיו. למחר הוא משחרר אותו ומכניסהו הקרונה.

אחרי-כן טילו קצת; ויצחק אמר: “הייתי נגש, יודע אתה לאן? אל שוק הסחבות”. וולק הניד ידו: “שטות!” – הוא לוה את יצחק את בית-המלון; “ואני הולך אל הדיגים”, – אמר; יש לי עוד שם חשבון קטן; וגם אכנס אל זו. ומחר להתראות בתחנה; אלוך". – בעיני וולקה נוצץ דבר-מה.

יצחק רצה לשאול את וולקה, לאן ומה – ולא שאל כדרכו. הוא עמד חמשה רגעים בשתקם שניהם וידיהם אחוזות יחד. וולקה אמר: “יודע אתה? יודיל התחיל לשאול: ‘ומה?’ – השתקתיו”.

וכשישב יצחק מחר בקרון (את סלו הכניס לו וולקה וסדרהו יפה) נזכר בדברי וולקה: “יודיל הוא חולה-ריאות קשה”. יצחק ענה: “ואני מפחד קצת מפני הרגשתו הקדומה של ברנובסקי”. וולקה צחק: “לאנשים כברנובסקי באה הצרה בלי שירגישו מראש; אם לבם מנבא – אין סכנה; אך שיכול היות כי את הדרך מיטיב הוא לראות יותר מכולנו”.

לפנות ערב הביט יצחק בחלון. בשדה עבר גוי כפוף, מטה בידו ותרמיל על שכמו. ובבוקר בטרם שהקיץ נדמה לו כמו רואה הוא לפניו אדם צעיר וחור, דק-שפתים נושם כבדות ועיניו כבות; הוא מציץ לתוך כוס ואומר: – “יורקים הרבה דם בטרם שזוכים למות”. – יצחק הקיץ וראה את עצמו יושב יחיד. סביביו עוד לא קם איש.

בבית נתקבל מכתב משמעון אחיו, ובתוכו רצופות שורות אחדות שם למענו. הוא קרא בהן וקרא ולא חכם גם הפעם. בליל ראשון של סוכות ירד גשם. בשמחת-תורה לפנות ערב שררה עצבות. מחר-מחרתים צריך לנסוע – לאן? הוא צחק: האם לא הכל אחד? והלב נהה אחרי שניהם, אחרי החולה הנדון למות ואחרי הנעלם ולא ישוב. וכרגע חש עצמו זקן: לבו נלחץ אל האתמול.

  • אפשר תשאר סוף-סוף אצלנו? – שאלתו אמו חורגתו. – למה הנדודים? הרי גם אצלנו חיים, משתדכים ומתפרנסים ברוך השם.

אבא ישב מן הצד ופניו כאילו אומרים: – הבל-הבלים!

יצחק התאנח. “הקיץ בנוה שחיינו בו היה כל-כך יפה”, – נזכר בדברים שאמר לידידה טובה פה. אילו יכול להגיד זאת לדודה! והוא התחזק ואמר: “ראי דודה, אומרים שהבראתי באמת! ישבנו בנוה-קיץ והיה שם כל כך יפה, ועם חברים טובים”. אמו חורגתו אמרה: “בלי עין הרע; אל תתפאר!”

הוא צחק; הדודה כבר קבלה את התשובה וידעה כי לא ישאר. ופתאם שמה את קולה שואל: “והרי אני רואה בכל פעם” אין לך לאן לנסוע – ואתה בכל-זאת"…

בחוץ התרוצצו עננים על פני השמים; היה יום אפור של עיירה קטנה. ומרחוק הבריק נוה-הקיץ בכל יפי ימיו ולילותיו; ובמכתב שמעון אחיו היתה אמרה אחת פשוטה וברורה: “הסתו בארץ-ישראל הוא כל כך יפה; מצפים לגשם”. והכל נראה כה פשוט ומובן. הדרך עוד ארוכה לחלש כמוני, אמר לעצמו, אלא דומה שעיני רואות אותה למרחוק. והוא נזכר במלים: דרך היסורים. בחוץ נשקפה העיירה ואנשיה עברו אפורים כבערב-חורף. ועיניו עברו כמו בחלום במרחקים מנוה-נקיץ העזוב אל סתוו מלא-הצפיה של שמעון, האח אשר שם.


כ“ט אייר תרצ”ד.


  1. האוקרייני נקרא בפי הרוסים “חוחול” ונחשב לטפש.  ↩

  2. בית–תפלה של גויים עם פסילי זהב, כסף ואבנים טובות. “נתעשרת” בלשון ההמון.  ↩

  3. במקור הודפס בטעות ‘בחייןו’ במקום ‘בחייו’. הערת פרויקט בן–יהודה.  ↩

  4. באורים ופסקי–הלכות לחוקי–רומי.  ↩

  5. במקור הודפס כך ‘העושם’. הערת פרויקט בן–יהודה.  ↩

  6. הלוחמות על זכויות הנשים באנגליה היו נועלות פוזמק כחול.  ↩

  7. במקור “קצפ” ועל פי מילון זה מקביץ ל“קצף”, לכן הושאר בנוסח המקור – הערת פב"י  ↩

  8. כמו הערה 2.  ↩

  9. במקור “נִוְנוּנה” צ“ל נווּנה או התנוונותה – הערת פב”י.  ↩

  10. במקום נונון, כנראה הכוונה לנוון – הערת פב"י  ↩

  11. במקום נונון, כנראה הכוונה לנוון – הערת פב"י  ↩

  12. במקור “מים”. צ“ל מיום – הערת פב”י.  ↩

  13. הרוסים מונים כבר את האלף השמיני לבריאת‑עולם.  ↩

  14. שונה מי‘ לו’ – הערת פב"י.  ↩

  15. “את” במקור המודפס, צ“ל: או– הערת פב”י.  ↩

  16. “נשפחה” במקור המודפס, צ“ל: נשפכה – הערת פב”י.  ↩

  17. כך במקור.  ↩

  18. צלי איל על שפוד לוהט.  ↩

  19. בית–מאפה יהודי למאכלי–חג, מפורסם באודיסה ונקרא על שם האופָה.  ↩

  20. “נכס” במקור המודפס, צ“ל: נכנס – הערת פב”י.  ↩

יעקב רבינוביץ'
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב רבינוביץ'
יצירה בהפתעה
רקע


הִתְקַבְּצוּ, כִּי הַזְּמָן תָּמִים / עַתָּה כְּקַו לֵילוֹת כְּקַו יָמִים,

וּרְאוּ פְנֵי אֶרֶץ אֲשֶׁר לָבְשָה / סוּתֵי בְנוֹת מֶלֶךְ מְרֻקָּמִים,

וּשְׁתוּ דְמֵי עֵנָב עֲלֵי וֶרֶד / צִצָּיו כְּשָׁנִי אוֹ כְמוֹ דָמִים,

וּרְאוּ פְנֵי עָלָיו אֲשֶׁר צָמְחוּ / יַחְדָּו מְחֻבָּרִים וּמַתְאִימִים –

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.